סוגרת מעגל - סיפורה של הסופרת דינה שמחי

דינה שמחי (דהן) נולדה בקרית שמונה וגדלה ברחוב אילת עם המון ריחות של אהבה. השבוע הגיעה לספרייה העירונית לאירוע שנערך לכבודה ולכבוד ספרה "איש לא ידע את שמה" שמתחיל בקרית שמונה, ממשיך לרחבי אירופה ומסתיים בעיר בה גדלה. כבר שנים רבות כותבת דינה שירים למיטב אומני הזמר הים התיכוני. בעקבות לקוח שטרטר אותה פעמים רבות בשביל שורה בטקסט שכתבה, נולד אצלה הרעיון לכתוב ספר. כיום, היא כבר עובדת על עוד שני ספרים במקביל שיראו אור בקרוב.

דינה שמחי נולדה בקרית שמונה, אך אינה מתגוררת בעיר כבר 36 שנה. לפני 4 שנים הוציאה את ספר הביכורים שלה, "איש לא ידע את שמה", רומן עלילתי שמתחיל ונגמר בעיר בה נולדה. סגירת המעגל שלה התקיימה לא רק בספר, אלא גם השבוע כשהגיעה למפגש מיוחד שנערך לכבודה בספריה העירונית. למרות המתיחות הביטחונית ומזג האוויר הסגרירי, הגיעו 150 איש, תושבי קרית שמונה, שבאו לכבד אותה, בערב מרגש זה. "היה ערב מוצלח ביותר", היא אומרת, "הטלפון לא מפסיק לצלצל. תודה רבה לכל מי שנתן ותרם להצלחת ערב זה, בראשם לאורחים, מכרים, חברי ילדות, הרב קקון, הרב פינטו, אשכול שוקרון, עירית המדהימה, והכי הכי ללאה, אחותי היקרה".

ריחות של רחוב אילת

דינה היא בת למשפחת דהן, אנא ומכלוף ז"ל. היא גדלה בבית חם ואוהב עם עוד 8 אחים ואחיות ברחוב אילת. אחותה לילך נפטרה לפני 5 שנים, והפרידה ממנה עדיין קשה לה. כשאני שואלת אותה על ילדותה, היא מתארת באושר ובהתרגשות את חוויותיה מאותו רחוב בו גדלה, ומספרת כי אותה תקופה עיצבה את דמותה ואופיה. "נולדתי בשנת 1966, הקטנה בבנות. בדיוק באותה תקופה, אמי איבדה את אמה, והאובדן היה קשה מנשוא. היא הייתה ילדה יחידה, אביה נפטר במרוקו, וכשאמה נפטרה, היא הרגישה כל כך לבד. הטיפול בי היה קשה לה ומסיפורים אני יודעת שעברתי לגור אצל משפחת סילוק במשך כמה חודשים עד שאמא התאוששה".

מה זאת אומרת עברת לגור?

"זה שכל אחד גר בבית אחר, לא אומר שזה מקום אחר. היינו באמת ובתמים משפחה אחת גדולה ברחוב אילת. זה הדבר שזכור לי לטובה מילדותי. אין דבר כזה שלי, שלך. את כל החגים עשינו ביחד, אירועים, גידול הילדים, הכל ביחד. ה'ביחד' הזה הייתה שכונה אחת שלמה. זאת ההגדרה של משפחה בשבילי. משפחת סילוק גרו בשכנות אלינו והם גידלו אותי מספר חודשים. אבא שלי עבד בדואר והתקין קווי טלפון, בתקופה שעוד לא היה טלפון בכל בית ולא רכב לכל משפחה. אנחנו היינו בין הראשונים. המצב הביטחוני היה קשה ואני זוכרת שהזעיקו אותו מהצבא לעיתים קרובות".

מלבד הרגשת ה'ביחד', דינה זוכרת בבירור את הריחות של כל דבר ודבר. "הריחות של החגים מאוד בלטו, מבחינתי. לכל חג היה את הריח שלו. בסוכות אני זוכרת את הריח של קנה הסוף שהיינו קוטפים ליד הירדן, את הריחות של התמרים. בנינו את הסוכה במשך שבוע וזו הייתה החוויה שלנו. גם את הצעצועים הכנו בעצמנו. אספנו קרשים ובנינו מהם קורקינט. לפסח היה את ריח כלי הנחושת בבית. באותה תקופה לא היו שכנות שהכינו מתכוני חג מהאינטרנט והתרברבו על זה, כמו היום. כולן הכינו את אותם מאכלים, אך כל אחת בצורה הייחודית לה. כל אישה הביאה את הטאץ' שלה לארוחת החג. במימונה לא היה קריוקי, זה היה היום בו כל אחת הביעה את האמנותיות והיצירתיות שלה. אני גם זוכרת את רקמות הגובלנים, תיקון הגרביים, הדבקת סוליית נעליים, ריח העיפרון שחודד. לכל דבר היה ריח. המיוחד הוא שגם לא הייתה תחרות בין אף אחת, לכולן הייתה אותה מטרה- להאכיל את בני הבית בהתאם ליכולת, וכולן עשו זאת בצניעות. כל אחת נתנה משלה באהבה גדולה".

כתבה שירים במקלט

נראה שדינה יכולה להמשיך שעות ולספר על הילדות ברחוב אילת, ולמרות שכיום היא מתגוררת בראש העין, נראה שקרית שמונה מעולם לא עזבה את ליבה. "גדלתי בבית חם, היינו 9 אחים, חיינו בביטחון מלא, לא יכולתי לבקש דבר טוב יותר מזה. בורא עולם בחר עבורי הורים משכמם ומעלה. גם באהבה, גם בנתינה, בתרבות השיח, בהכוונה שלהם. אף לא שמענו 'לא' או 'אין' או 'אי אפשר'. אני זוכרת שכמעט את כל תקופת החופש הגדול בילינו בחורשת טל עם כל המשפחה, מזריחת החמה ועד שקיעתה. היה שם עץ שכולם ידעו שהוא של משפחת דהן. אבא תחם אותו עם יריעה על מנת להצל את המקום. פרס שטיחים ומחצלות. תמיד היו עוד כמה אבטיחים בצד למקרה שיגיעו אורחים."

את היחסים בין אביה ואמה, דינה מתארת כנתינה אינסופית. "אני זוכרת שהוא דאג לאמא תמיד, היה לו כבוד מדהים אליה. הוא עדיין ראה בה כילדה. כשהם התחתנו, אמא הייתה בת 13 והוא בן 25. היא הייתה בת יחידה, שאבא שלה נפטר במרוקו, ואבא הרגיש צורך עז לטפל בה כל חייה. הוא ממש גידל אותה והרגיש מחויב להמשיך לדאוג לה ולבדוק שיש לה את כל מה שהיא צריכה."

אך כמו רבים בקרית שמונה, גם דינה גדלה בצל הקטיושות, למרות שאת זה היא פחות אוהבת לספר. "היו גם המון דברים לא טובים בילדות שלי, אבל מאחר ואני בן אדם שתמיד מסתכל על הדברים בצורה חיובית, אני זוכרת את הילדות שלי כטובה מאוד. אני בן אדם אופטימי מטבעי, לא רואה פגם אצל אף אחד. חוויתי הרבה חוויות לא טובות בגלל המצב הביטחוני, אבל מבחינת המשפחה, זה היה המקום הכי מוגן ומגן עבורי. בחוץ נפלו קטיושות, ובהחלט היו חרדות מהמצב. אפילו עכשיו, כשהגעתי לקרית שמונה לאירוע בספרייה, פחדתי בגלל המצב הביטחוני, פחדתי שאנשים שיגיעו לכבד אותי ייפגעו ויפלו שוב קטיושות".

מתי גילית את כשרון הכתיבה שלך?

"את הכתיבה גיליתי בפעם הראשונה שנכנסתי למקלט. בגלל כל הרעש וההמולה, הסתכלתי מהצד על כולם, וכילדה קטנה, לא ידעתי איך להתמודד עם הפחד. אבל המלחמה בחוץ הייתה קטנה לעומת המלחמה שבפנים."

תפרטי.

"באותה תקופה לא היו אזעקות, עברו ברחובות עם רמקולים והזעיקו את כולם לרדת למקלטים. זה תפס את כולם בהפתעה. פתאום כל כך הרבה אנשים נכנסים למקלט ביחד ולא יודעים מתי הם יצאו ממנו. מהלחץ וההלם, אנשים התחילו לריב על מזרנים לישון עליהם, על הפינה שלהם, ויכוחים של למי יש יותר ילדים ומי הגיע ראשון. כל אחד היה עסוק בשלו. ראיתי את המלחמה הקיימת ולא ידעתי איפה המלחמה קשה יותר- בפנים או בחוץ. אני רק זוכרת שחשבתי כמה מסכנים החיילים ששומרים עלינו עכשיו. הם מגנים עלינו ואנחנו רבים על פינה במקלט. עם הזמן, הפחד עבר ואנשים חזרו לעצמם. אבל באותו יום מצאתי במקלט פיסת נייר שרופה ועיפרון מחודד ואז יצאו המילים הראשונות שלי על הנייר. התחלתי לכתוב את השיר הראשון שלי ואז בעצם הבנתי שהכתיבה עזרה לי להתנתק מכל ההמולה שמסביב."

דינה כתבה את המילים הבאות:

"ראיתי בן אדם נפצע ונאבק עד דם

וכך בין רגע צנח לפתע

למה זה קורה? למה זה יקרה?

מימיי לא ראיתי כזה מקרה.

ברד הכדורים

גופות הבחורים

צונחים אט אט בסבל

לאורך הגדר"

מילים מאוד בוגרות לילדה בת 10.

"תמיד הרגשתי שונה במובן החיובי, לא בקטע של התנשאות, חלילה, אלא שונה. זוכרים אותי כדינה השקטה ותמיד הבטתי על הדברים בצורה אחרת. אספתי מילים, אספתי חתולי רחוב קטועי רגליים, אספתי חרקים, הקשבתי לאנשים מתווכחים מהצד וניסיתי לפענח מה הם אומרים, אולי הם לא התכוונו לרע. לא עניתי גם אם פנו אליי להביע דעה כי הייתי צריכה להבין קודם למה הם אמרו את מה שאמרו. תמיד האמנתי בטוב ליבם של אנשים ואהבתי שלום."

כשהתאהבה דינה במילים, היא גם רצתה ללמוד לנגן בפסנתר. אבא לא כל כך קיבל את זה בהבנה. "הוא חשב לעצמו- מה הקשר? אנחנו משפחה מרוקאית מרובת ילדים, אין הרבה כסף, אז מה ללמוד פסנתר עכשיו? אבל אני הייתי נחושה וניסיתי להתקבל לקונסרבטוריון בעיר. לא קיבלו אותי".

למה?

"בגלל שאני מרוקאית. אני לא מנחשת, זו בוודאות הייתה הסיבה וגם כתבתי על זה בספר שלי, למרות ששם הפכתי את המנהל לדמות חיובית. אני על החלום שלי לא וויתרתי ולמדתי פסנתר אצל אחת הנשים המדהימות, אסתר שושן. היא לימדה אותי ומאוד נקשרתי אליה, והיא גם הגיעה לאירוע בספרייה".

דינה כתבה שירים במהלך השנים לאומנים רבים מהז'אנר הים תיכוני: יואב יצחק, נתנאל, רובי לוי ועוד.

איך הגעת לכתיבת שירים עבור אומנים?

"התחתנתי עם תימני מראש העין, ושם כמעט אין מישהו שהוא לא זמר", היא צוחקת. "יום אחד, אחד החברים של בעלי, שניגן עם שלומי שבת, התחיל לזמזם לו מנגינה ולא הפסיק. אמרתי לו שאני חייבת לכתוב לזה מילים. הוא לא ידע שאני כותבת שירים אבל משם זה התגלגל."

את המשפחה שלה הקימה עם בעלה בראש העין לפני 36 שנה. "לקח לי 10 שנים להבין שאני כבר לא בחממה של קרית שמונה. התרבות שגדלתי בה הייתה חסרה לי. האווירה של החגים, השכנות. לצערי, איבדתי את בני הבכור למחלת הסרטן. זה גם גרם לי לניתוק סביבתי חברתי, אבל באותה תקופה המשפחה שלי לא עזבה אותי לרגע. זה הכל בזכותם. אין על האהבה והנתינה שלהם, ואני ממשיכה את המורשת שלהם עם שלושת הבנים שלי.

איש לא ידע את שמה

את ספר הביכורים שלה, "איש לא ידעה את שמה", הוציאה לאור לפני 4 שנים.עלילת הספר מתחילה בקרית שמונה ומשם מפליגה וממריאה לרחבי אירופה וסוגרת מעגל בקרית שמונה. הספר תורגם לאחרונה לאנגלית וקיבל ביקורות טובות מהקוראים. "איש לא ידע את שמה" עוסק בהוויה היהודית ישראלית הרוחשת חיים באמצעות דמות ייחודית ומוזרה שסביבה נרקמים סיפורים. באמצעות מחרוזת פניני סיפורים, עשירה וצבעונית, נחשף הקורא לאושר חוויתי שדרכו הוא צועד אחורה במנהרת הזמן לחיים בעלי ניחוח שונה. ספרה הראשון של דינה מציג פסיפס אנושי ישראלי מרתק השזור ברגש, בתקווה, בחלומות, בהומור ובתמימות. היום היא שוקדת על שני ספרים חדשים במקביל- רומן עלילתי וספר ילדים ראשון מסוגו.

מה גרם למעבר מכתיבת שירה לכתיבת ספרים?

"זה התחיל עם אומן שהגיע אליי כדי שאכתוב לו שיר. תמיד לפני שאני מתחילה לכתוב, אני שואלת את האומן מי קהל היעד שלו ומה הוא רוצה. לאחר שכתבתי את השיר, הוא ביקש ממני לשנות שתי שורות בטקסט. חשבתי שאולי ככה הדברים עובדים, אבל הוא טרטר אותי עם הטקסט הזה 12 פעמים, ואני מאוד קפדנית. ניסיתי לקלוע והוא כל הזמן אמר לי שזה לא מסתדר לו. בסופו של דבר, החלטתי שנמוך מזה אני כבר לא יורדת. נפגשתי איתו ואמרתי לו תודה, כי מרוב השינויים שעשיתי כבר נולד לי רעיון לספר. הבנתי שאם אני יכולה לכתוב כל כך הרבה מלל בזמן כה קצר, אז אני יכולה לכתוב גם ספר."

איך היו התגובות לספר?

"טובות מאוד. דן בניה סרי, סופר ישראלי מאוד מוערך ומוכר, קרא אותו ואמר לי שזהו אחד הספרים עם התוכן הכי מרתק שיש. הוא אמר שבספר הבא שלי הוא הראשון שיכתוב לי ביקורת על העטיפה. זה ריגש אותי ממש".

גם בספר את סוגרת מעגל עם קרית שמונה.

"אני מודה לעיר שממנה צמחתי וגדלתי, גם עם הסירובים וגם עם החיזוקים שקיבלתי. עברתי טרגדיות לא פשוטות בחיי ותודה לאל צמחתי מהם. יש לי שלושה גברים בבית, גברים במראה וגברים באופי. יום אחד הוצאתי אותם לחצר והראיתי להם את עץ הזית ששתלתי בשבילם. אמרתי להם: 'תסתכלו טוב, העץ הזה צומח מהקושי. אם תשקו אותו- הוא ימות, אבל אם הוא יגדל באופן טבעי- הוא יהיה הכי יפה. אתם, מבחינתי, משולים לעץ הזה. כל דבר שיקרה לכם בחיים- תדאגו לצמוח ממנו'."

פורסם לראשונה בעיתון מידע 8