חולמת ומגשימה - בבוקר מנהלת גן, בערב מתמסרת לקנבס - הסיפור של ד"ר ענת עין גדי

בבוקר היא מנהלת גן ובערב היא מתמסרת לקנבס. ד"ר ענת עין גדי מנהריה ייצגה את ישראל בתערוכת ציורים יוקרתית שהתקיימה בלונדון בחודש מרץ האחרון. באירוע שהופק על ידי ארגון אי.סי.יו נכחו שגריר ישראל בלונדון, תקשורת ועיתונאים רבים. ענת נבחרה להציג בתערוכה בזכות היותה אמנית מוערכת ופוריה.

ד"ר ענת עין גדי (47), נשואה ואם לשלושה, מנהלת גן טרום חובה של משרד החינוך מזה 20 שנה. היא בעלת בעלת תואר שני בחינוך בתחום שילוב האמנויות בלמידה. "סיימתי את לימודי הדוקטורט שלי באוניברסיטת  UBB קלוז' ברומניה בשנת  2014 עם התמחות בתחום החינוך, וחקרתי את נושא שילוב האמנות הפלסטית בגן הילדים והתייחסות לגישות חינוכיות מודרניות" אומרת ענת.

למה פנית דווקא לתחום החינוך?

"אמא שלי מספרת שמגיל צעיר מאוד הייתי אוספת את כל ילדי השכונה ועושה להם טיולים ופעילויות. תמיד שאפתי לעסוק בתחום החינוך. זוהי שליחות מבחינתי, ולאט לאט טיפסתי מעלה. היום אני סוגרת מעגל כי חזרתי למכללת אוהלו, המכללה בה למדתי לתואר ראשון, אלא שהפעם אני חוזרת בתור מרצה ולא כסטודנטית. זה ממש מרגש אותי. אנחנו כל הזמן חולמים ושואפים, אבל אנחנו אף פעם לא יודעים לאן החיים ייקחו אותנו".

כיום ענת מרצה בפני "פרחי הוראה" במכללת אוהלו ובמכללת שאנן על חינוך יצירתי ואמנות ככלי חינוכי בגיל הרך. "התחום הזה סקרן אותי לאורך השנים. כאמנית יוצרת, הבאתי את האמנות שלי, וכן אמנות בינלאומית, לתוך הגן, ולימדתי ילדים צעירים טכניקות שונות ומושגים שונים מתחום האמנות כבר בגיל הרך. בגיל הצעיר, הילדים משתמשים בדמיון עשיר, אין להם עבודה שבלונית. זה ממש לצאת מהקופסא וכל ילד מביא את ה'אני הפנימי' שלו. הגיל הזה מאוד מיוחד".

בגלל זה החלטת להתמקד בחינוך לגיל הרך?

"כשהחלטתי ללמוד את לימודי הדוקטורט, הבנתי שברצוני להעביר מורשת ותרבות. תחום האמנות טומן בחובו שפות שונות והוא יכול להפוך כלי דידקטי בלמידה משמעותית. ילדים בגיל הרך מתחברים ליצירה, בעלי דמיון מורחב ואינם ממוסגרים כמונו, המבוגרים. דרך האמנות, כפי שלמדתי והתנסיתי עם ילדי גני לאורך השנים, נראה כי התנסויות אלו הניבו הישגים רבים ואפשרו לי, כגננת או כדמות חינוכית, לגדל דור של ילדים יצירתיים, סקרנים, שוחרי תרבות וערכים תרבותיים. העבודה החינוכית שלי היא קודש הקודשים, אני כל כך אוהבת את מה שאני עושה. הילדים בשבילי הם מקור השראה ושאיבה של חום ואנרגיות. כל ילד הוא עולם ומלואו, והילדים מאד מגוונים, שונים, מעניינים ומאתגרים".

מה הכי גורם לך לסיפוק?

"מה שהכי גורם לי לסיפוק בעבודתי הוא שאני רואה, חווה, מלווה תהליכים לימודיים בגן ולבסוף רואה את התוצר המוגמר. כמובן שהדגש על התהליך ולא על התוצר. ילדים בשנות חייהם הראשונות מגיעים אליי. ולראות תהליך של עיצוב, למידה וחוויה- זה עושה לי  משהו בנפש, זה גורם לי לעצור ולחשוב לרגע: וואלה, באמת נתתי להם שק הפתעות מלא בחוויות, כלים, תמונות ומיומנויות לחיים. כמו כן, גננות שבגן חובה שמקבלות את ילדי גני מספרות על רמה גרפו-מוטורית גבוהה ודמיון רב".

מלבד שילוב האמנות בגן אותו היא מנהלת, ענת כתבה ספר ילדים עם חברתה, קירה קגלנוביץ, שנקרא "השריקה"(2017), שהוא היום כלי דידקטי ללימוד נושא השואה בגיל הרך במכללות השונות.  כמו כן, חיברה ענת 8 מאמרים בתחום של שילוב האמנות הפלסטית בגן שפורסמו בהד הגן ובאתרי חינוך שונים.

מתי התחלת לצייר בעצמך?

"מאז ומתמיד משך אותי תחום הציור, אך חששתי להיחשף בציבור ושמרתי את הדבר לעצמי. בלימודי התואר השני, שעסקו בעיקר באמנות חזותית, החלטתי שאני רוצה ליצור, לצייר. קניתי לי קנבסים וצבעים והתחלתי לצייר. הייתי חייבת לדעת את הפרטים הבסיסים בציור. הצטרפתי לחוג ציור ולמדתי איך ניגשים לקנבס,  פרופורציות וקומפוזיציות. אחרי שנה עזבתי כי ידעתי שאני לא אוהבת לעבוד בתבניות. אני רואה את הקנבס בצורה קצת שונה, ולא מתוכננת או מובנית. על הקנבס הנשמה שלי מציירת על פי חוויות, מאורעות, נופים, מקומות, רגשות ועוד".

ענת מגדירה את עצמה כאמנות נאיבית, מתיילדת. "רואים שאני מגיעה מתחום הגיל הרך. אפשר להרגיש את התמימות, הצבעים העזים, החום והאופטימיות. הצבעים מביעים המון תשוקה לחיים, מזכירים את עולם הפנטזיה והחלומות. הם נורא 'חיים' וזה משקף את מי שאני. אני לא אוהבת להתקבע על סגנון אחד בלבד".

אל התערוכה באנגליה הגיעה לאחר שאוצר התערוכה פנה אליה וביקש ממנה להציג. "הוא בחר להציג ציורים שונים שלי, גם ריאליסטיים וגם אבסטרקטיים. הם היו הכי מעניינים בעיניו והוא רצה ליצור מגוון רחב של סגנונות בתערוכה עצמה. מבחינתי, זו הייתה התגשמות של חלום. לצאת החוצה לעולם, זה משהו שאף פעם לא עשיתי וזו הייתה חשיפה טובה בשבילי".

מתי את מוצאת זמן לעשות את הכל?

"טוב שיש את החופש הגדול, כי עכשיו אני מתכוננת לחופשה הגדולה, בה אוכל לטייל ולצייר, לקבל השראה מכל מיני מקומות. אבל ברצינות, כשאת נהנית ממה שאת עושה ואת מרגישה סיפוק במעשים שלך, יש מקום לכל דבר. אני טיפוס של  לילה. בלילה כל המוזות באות אליי ומתחברות למילים במאמרים, ולקווים בציורים. כשכולם ישנים והירח מאיר, יש משהו באווירה הזו שגורם לי ליצור".

חשבת לעסוק אך ורק בציור?

"ברור, זה חלום. אבל בארצנו אי אפשר להתקיים בכבוד רק מאמנות. אני עובדת היום במשרה מלאה גם בגן וגם כמרצה. מבחינתי, זה חלום כל היום לצייר, אבל פשוט אין לי את התקציב לכך. לצערי, זה לא רלוונטי כרגע לחיי. את הציור נטו אני שומרת לפנסיה".

הבחירה בשינוי - לאחר שבנתה אימפריית שחייה, יפית אוחנה עזבה את הכל, עברה לצפון והתחילה מחדש

יפית אוחנה היא סוג של בת הים הקטנה – חצי דג חצי בן אדם. בגיל 6 היא קפצה למים, תרתי משמע, ומאז היא שם. 

מאת: שירי פריאנט 

היא גדלה בירושלים והחלה כשחיינית רשמית בגיל 14 "לא מהמקום התחרותי, אלא יותר בפן החברתי" היא מסבירה. בגיל 15 הפכה להיות עוזרת מדריך שחייה ובגיל 16 כבר התפרנסה כמדריכה, עם משכורת של עובדת עירייה. "היו לי ימים קבועים של הדרכה במים. הייתי תלמידה בתיכון ואחר הצהריים לימדתי במתנ"סים. אני זוכרת שהרגשתי ממש עשירה והלכתי לקנות תקליטים ולאכול במסעדות עם הכסף שהרווחתי".

את מעיין, בעלה, היא הכירה בגיל 16 וחצי. כשהתגייסה לצבא, יפית קיבלה צ'ופר להשתתף בקורס מצילים והפכה להיות מצילה, ותוך כדי שירותה הצבאי עדיין המשיכה ללמד שחייה דרך עיריית ירושלים. יפית ומעיין שכרו דירה ביחד, ומהר מאוד התחתנו, כשיפית בת 20 בלבד.

המהפך שלה קרה כאשר עבדה כמצילה בעונת הקיץ. "בסוף היום הייתי שוכרת את הבריכה ומלמדת בנות מהמגזר החרדי לשחות" אומרת יפית. "הייתי צריכה גם מדריך בשביל הבנים ומעיין היה שחיין בעברו, אז פשוט פתחנו ענף של לימוד שחייה לקהל החרדי וזה הלך טוב".

מאיפה הגיע הרעיון?

"זה התחיל במתנ"סים בירושלים. היו שעות שחייה של בנות דתיות וחיפשו מדריכות. הייתי מאוד מבוקשת בתור מדריכה כי אני הייתי היחידה שנכנסת לתוך המים ולא מלמדת מחוץ לבריכה. אני לא בן אדם שצועק ולכן רציתי להיות בקשר קרוב יותר לתלמידים שלי. היו אנשים שביקשו רק אותי, ובאיזשהו שלב החלטתי לשכור את הבריכה בסיום שעות הפעילות לקהל הרחב וללמד שחייה באופן פרטי. התחלתי לפרסם וכבר התחילו להתארגן קבוצות לבוא ללמוד אצלי, אז הוספתי מדריכה נוספת שתעבוד איתי".

לאחר שיפית ילדה את בתה הבכורה, היא הבינה שהיא לא יכולה להתחיל להתרוצץ ממקום למקום. "בדיוק גרנו באחוזה בעין כרם של ההורים של מעיין והבנתי שכבר לא מתאים לי ללכת ללמד בחוץ, אז החלטנו לשפץ את הבריכה שהייתה שם. ממש התאמנו אותה לפי תקנות משרד הבריאות. בקיץ הראשון היו לנו כמה קבוצות של תלמידים, ותוך עונה אחת בלבד, השמועה התפשטה ברחבי העיר. הלימודים התקיימו רק בעונת הקיץ, ואנשים התחילו להתקשר בחורף. תוך 3 שנים הגענו למצב שכבר בחודש פברואר אין מקומות עד סוף אוגוסט".

"הגענו לצפון כמו עולים חדשים. פתאום לא הכירו אותנו, לא הייתה לנו את אותה הערכה מקצועית שהייתה לנו בירושלים. הכל נשאר מאחור. שמנו את האגו בצד ופשוט התחלנו מהתחלה. הגענו למצב שלא היה לנו כסף לקנות אוכל לבית, אז התחלנו להיעזר בהורים. כל השנים האלה גלגלנו סכומים מטורפים, ופתאום לא נכנס כסף, אבל עדיין יש הלוואות, הוצאות וכו'. זו הייתה תקופה קשה מאוד".

לאחר שיפית ומעיין קירו את הבריכה, הם עבדו 8 חודשים בשנה. לאחר מכן, יפית למדה ניהול מרכזי ספורט ובריכות שחייה, והשניים אף הפכו להיות מפעילי בריכה מוסמכים. "אחרי 6 שנים בעין כרם, הבנו שזה כבר קטן עלינו. שכרנו מקום חדש, השקענו הרבה כסף והעסק רק הלך והתפתח. מצאתי את עצמי מנהלת עסק בקנה מידה גדול ולא אהבתי את זה. אני רק רציתי את המים שאני אוהבת".

אחרי 10 שנים שתפעלה את המקום לבדה, יפית החליטה להכניס למקום מנהלת כדי שתוכל להתפנות למים. ובינתיים, העסק הלך וגדל, ויפית הצליחה לחולל מהפכה אצל  הקהל החרדי. "זה ממש שינוי בתפיסה. בהתחלה הבנות היו מגיעות אליי עטופות עם חצאיות ונכנסות לבריכה. הן לא היו מוכנות שאף אישה תראה אותן בבגד ים. לאט לאט הן נפתחו והתחילו להחשף גם לפעילות הגופנית במים ולא רק לשחייה".

יפית ומעיין במים בטיפול זוגי

בשנת 1995, לאחר שמעיין נחבל בגב והוכר כנכה צה"ל, המרכז התרחב והשניים פתחו בריכה טיפולית, המתאימה לפעילות שיקומית באמצעות הידרותרפיה. "לראשונה השתמשנו בתכונות המים החמים, בטמפ' של 34.5 מעלות, ככלי המקדם ריפוי, ביצוע תרגילים רפואיים והשלמה לפיזיותרפיה" מסבירה יפית. "במרכז זה טיפלנו בתינוקות, ילדים ומבוגרים המתמודדים עם חוסר אונים גופני, הפרעות בתפקוד המוטורי, השכלי והרגשי, ושיפרנו מיומנויות יומיומיות".

בשנת 2005, המרכז של יפית ומעיין רק הלך ושגשג. כבר היו להם 17 עובדים ומאות לקוחות קבועים. לגליל הם לא דמיינו אי פעם שיעברו, אבל בסוף- זה קרה. "היינו בחופשה משפחתית אצל חברים מקיבוץ גונן. ישבתי במרפסת ודפדפתי בחוברת, ופתאום ראיתי פרסום על ההרחבה בגונן. חברה שלי שאלה אותי: 'הייתם באים לגור פה?'. התחלנו להסתכל ברצינות על החוברת ויום למחרת הגענו למשרד המכירות".

הילדים של בני הזוג כבר היו גדולים. מאיה הייתה בת 18 ואריאל בן 12. הם לא חשבו שיעשו רילוקיישן, ובכל זאת, הם השאירו באותו יום מקדמה על מגרש בגונן. "לא חשבנו מה יהיה עם העסק, עם עבודה, עם לקוחות. כלום. הלקוחות שלנו חששו שנסגור את הבריכה עם המעבר, אבל החלטנו שנמשיך להפעיל את המרכז, וכל אחד מאיתנו יגיע כמה פעמים בשבוע, כרגיל".

שנה וחצי לאחר מכן, יפית ומעיין כבר מאסו בנסיעות הארוכות. "התחלתי להתעייף לישון כל פעם במקום אחר. חיינו על מזוודות וראיתי את מעיין רק בשבת. ואיך שהתחלתי להתעייף, קיבלתי הודעה שמוכרים את האדמה עליה נמצאת הבריכה שלנו. זה היה כמו סימן משמיים".

את העובדים והלקוחות שלה העבירה יפית לבריכה אחרת בעיר שבדיוק נפתחה, תוך כדי שהיא מלווה אותם עד שיסתגלו לשינוי. אבל היא בעצמה התקשתה להסתגל. "הגענו לצפון כמו עולים חדשים. פתאום לא הכירו אותנו, לא הייתה לנו את אותה הערכה מקצועית שהייתה לנו בירושלים. הכל נשאר מאחור. שמנו את האגו בצד ופשוט התחלנו מהתחלה. הגענו למצב שלא היה לנו כסף לקנות אוכל לבית, אז התחלנו להיעזר בהורים. כל השנים האלה גלגלנו סכומים מטורפים, ופתאום לא נכנס כסף, אבל עדיין יש הלוואות, הוצאות וכו'. זו הייתה תקופה קשה מאוד".

סדנאות תזונה על פי הרמב"ם

בשנת 2010, הקימו יפית ומעיין בקיבוץ גונן ספא טיפולי מיוחד- mytipool (מיי טיפול), מקום המשלב את כל הניסיון, הידע והמומחיות שצברו במהלך השנים. הספא כולל בריכה טיפולית מחוממת לטמפ' של 35 מעלות, ספא צמוד, חדר עיסוי ומרפסת מפנקת להרגעות. אפשר לקבל במקום טיפול אישי או זוגי, לבלות עם חברות וחברים וליהנות מטיפולי ספא.

את ומעיין עובדים יחד כבר 28 שנים. איך אתם עושים את זה?

"אנחנו החברים הכי טובים, עושים הכל ביחד. מתעוררים ביחד, אוכלים ביחד, 24/7. את התפקידים אנחנו מחלקים בינינו, גם בבית וגם בעבודה".

במקביל לטיפולים במים, יפית סיימה לימודי רפואה תזונתית על פי הרמב"ם במרכז לרפואת הרמב"ם שבתל אביב. כיום היא מלמדת אנשים איך לשנות את תפיסתם עולמם לגבי מזון, אכילה, רעב ושובע. ב-31.5.19 תקיים יפית את הסדנה שלה, הכוללת גם ארוחת בוקר משביעה ומפנקת. "כל שינוי חדש דורש תכנון והכנה מראש. ככל שהתכנון יהיה יותר מדויק- ככה תצליחו יותר. הסדנה מבוססת על תורת הרמב"ם. הרמב"ם ידע זאת לפני 800 שנה והמדע בימינו אנו הוכיח זאת. ברגע שתבינו מה עומד מאחורי כל אחת מההמלצות, יהיה לכם קל יותר לעשות את הבחירה והשינוי, ובהמשך גם להתמיד".

לפרטים נוספים ולהרשמה לסדנה: http://bit.ly/2VmmwZq

אל תוך השבר וחזרה - סיפורה של נועה הגלעדי על החיים לצד המאניה דיפרסיה

איך הופכים משבר להזדמנות? נועה הגלעדי התמודדה בשיא הצלחתה עם המאניה דיפרסיה, והיום היא לא מפחדת לדבר על זה. לאחר שנים של טיפולים ואשפוזים, נועה הגיעה להשלמה, השלמה עם עצמה ועם המאניה, ויצאה למסע מרתק על קו השבר הסורי אפריקאי, שהתכתב עם השבר שלה. לפני כשנה יצאה נועה אל האור בהרצאה, בה היא מניחה את הקלפים על השולחן, שוברת את כל הסטיגמות ומשתפת את עולמה כאומנית מצליחה, המתמודדת עם הפרעה נפשית,  אבל לא נותנת לה להגדיר את מי שהיא. השראה.

"אם אני משוגעת, אז גם את משוגעת, ואני לא משוגעת". כך אמרה נועה הגלעדי (40) מקיבוץ שדה נחמיה, ביום הראשון במחלקה, במהלך האשפוז הראשון בגהה. ב-12 השנים האחרונות עברה נועה מסע ארוך, בו למדה לגלות את עצמה ואת המאניה דיפרסיה, על פסגותיה ותהומותיה.

"אם מישהו היה אומר לי, בתקופת לימודי בבצלאל, שאמצא את עצמי מאושפזת וקשורה למיטה, לא הייתי מאמינה לו. אם מישהו היה אומר לי שאצא מזה, שאמצא בתוכי את הכוחות ואנתב לי נתיב של ריפוי, ואף יותר מכך, שאעביר על כך הרצאות, בזמן ששכבתי שעות וימים על הדשא מפלסטיק בחצר המחלקה, הייתי חושבת שהוא משוגע" אומרת נועה.
"כולנו עוברים משברים בחיים. קטנים וגדולים. זה חלק מהחיים. השאלה היא איך אנחנו מתמודדים עם המשברים האלה, מה אנחנו עושים איתם. האם אנו מנציחים את החורבן או צומחים מתוכו. מה יש בו בשגעון שכל כך מפחיד ומרתיע? מדוע אנחנו כל כך פוחדים ממנו, הרי כולנו יכולים להשתגע. ויכול להיות, אולי, שזו התשובה".

"אבא חי את החלום"

"על כל משבר ניתן להתגבר", וזו לא קלישאה, במיוחד במקרה של נועה הגלעדי, שבשיא ההצלחה התמודדה עם התפרצות הפרעת המאניה-דיפרסיה. לאחר שנים של טיפולים ואשפוזים, נועה הגיעה להשלמה, השלמה עם עצמה ועם המאניה, ויצאה למסע מרתק על קו השבר הסורי אפריקאי, שהתכתב עם השבר שלה. בימים אלו, נועה מרצה ברחבי הארץ ולמגוון קהלים על המסע שלה. מאז יציאתה לאור, נועה סחפה אלפי אנשים, דרך סרטונים והרצאות, שהתרגשו יחד איתה. בהרצאתה, נועה משתפת את מסעה הרצוף עליות וירידות, שוברת את כל הסטיגמות על הפרעות נפשיות, וחושפת את עולמה ברגישות ובכנות, דרך תמונות מעשייתה האומנותית ומחוויותיה על קו השבר.

היא גדלה ברמות מאיר והיא בת הזקונים מתוך ארבעה. אחיה נמרוד הוא היסטריון, אחותה הגדולה, נעמה, למדה ארכיטקטורה בבצלאל וכיום היא חיה ועובדת בלונדון, ונטע היא מעצבת טקסטיל בברלין. "ידעתי שאני אמנית עוד לפני שידעתי להגיד את המילה" אומרת נועה. "האחיות שלי היו ההשראה שלי וכל חיי כיוונתי ללמוד בבצלאל".

אבל דמות המפתח המשמעותית ביותר בחייה של נועה היה אביה. "תמיד אני מסתובבת באירועים עם מצלמה ביד וכולם אומרים לי שאני בדיוק כמו אבא. אבא חי את החלום, הוא מימש את עצמו לחלוטין".

באיזה אופן?

"הוא עשה את הדבר שהוא הכי אהב בעולם. הוא היה פנטזיונר, שטייל בעולם במסגרת עבודתו כחקלאי פרחים במכון וולקני. הוא צילם כל חייו, בכל העולם. הוא אהב את העבודה שלו, ואת הקשר החזק לאדמה קיבל מסבא, אבל עדיין היה לו זמן להשקיע באהבה הגדולה שלו שהיא צילום. אני זוכרת שכל שבת עבדנו ביחד בחממה ובמטע המנגו שלנו. היה לי קשר טוב עם אבא. עבדנו שעות ביחד, למרות שלא ממש דיברנו על הרגשות שלנו. פשוט עבדנו ובילינו זמן רב ביחד. בזכותו גם אהבתי לנהוג על הטרקטור ועד היום יש לי את החיבור הזה לקרקע. ממש גדלתי בחממה, תרתי משמע. חקרתי את הטבע וחייתי עם חיות מגיל צעיר מאוד".

כל חייה רצתה נועה ללמוד בבצלאל, וכך היה. לאחר שחזרה מאירופה, החל הרומן שלה עם זכוכית, החומר שעד עכשיו גורם לה להתרגש. "נרשמתי לקרמיקה, כי זה הקורס היחיד שהיה בו מקום. באחד התרגילים בשנה הראשונה שלי, מצאתי תמונה ישנה שלי כפעוטה על ערסל. אין לי הרבה תמונות מהילדות, כי אני בת זקונים, אז זה היה מרגש ממש. החלטתי שאני הולכת ליצור ערסל מזכוכית בגלל שהחומר הזה שברירי, והתמונה עצמה מדברת על השבריריות של החיים. המרצה שלי לא האמין שאני יכולה לעשות את זה, מה שדי הרגיז אותי, ולא וויתרתי. עשיתי ערסל מזכוכית בגודל אמיתי ופשוט התאהבתי".

מה חיבר אותך דווקא לחומר הזה?

"אש זה דבר מהפנט וממש נמשכתי לעולם הזה, נשביתי בקסמיו של החומר. המהות של הזכוכית מתחבר למהות שלי. השברירות, השבר, האיחוי, המעבר ממוצק לנוזל, השקיפות שלו. זה ממש נשמע כמו קלישאה, אבל אני מרגישה שהחומר בחר בי".

במהלך לימודיה, לאחר 10 שנים בהן נאבק בסרטן, אביה של נועה נפטר. "הרופאים לא נתנו לו כל כך הרבה זמן לחיות, אבל הוא היה לוחם. נחוש ועקשן. זה לא הפתיע כשהוא נפטר, אבל היה ברור לי שפרוייקט הגמר שלי יהיה לזכרו".

משם בא רעיון הטרקטור מזכוכית?

"הטרקטור ייצג את כל מה שאבא שלי ייצג. אבא היה אדם חזק ומחובר לקרקע ולכן החלטתי לבנות טרקטור מזכוכית. הגשתי את הרעיון למרצה שלי, אותו מרצה עם הערסל, והוא כבר ידע עם מי יש לו עסק וביקש שאגיש לו איור בגודל מקורי של הטרקטור. אבא עוד היה בחיים, למרות שהוא הבין שאת הפרויקט אני עושה בשבילו. ממש בקלות הוא צייר לי את האיור, למרות המחלה".

הוא הבין שזה יהיה לזכרו?

"הוא לא דיבר על זה, כי היה לו קשה לדבר על רגשות, אבל הוא הבין. הוא שאל אם תהיה תמונה שלו על הקיר, סוג של הצהרה שהוא מבין מה אני עושה ושהוא הולך בקרוב. ככה הוא נפרד ממני. השם של הפרויקט נקרא 'ואתה לא תהיה', שמלבד אבא דיבר גם על אבל לאומי, על אובדן הערכים שהיו עם קום המדינה, ערכים שכבר לא קיימים היום".

נועה זכתה לשבחים בזכות הטרקטור שבנתה. עד לפני שנתיים, העבודה שלה הוצגה במוזיאון ארץ ישראל, ונראה כי העתיד היה מזהיר עבור נועה. בעקבות פרויקט נוסף שעשתה, נועה הגישה מועמדות לתחרות זכוכית בינלאומית, והיצירה שלה החלה להתפרסם,. נועה זכתה במלגות יוקרתיות בעולם. "הייתי אז מאוד אמביציונית. בשביל להגשים חלומות צריך להילחם, צריך נחישות.  מתוך 1,000 מתמודדים התקבלתי לתחרות של המגזין הכי יוקרתי. זה היה מדהים".

הגיע הזמן

המשבר הגיע שנה לאחר שסיימה את הלימודים, בחודש מרץ 2007. "בדיוק הייתי במקום של חוסר וודאות, וזה קשה במיוחד כשמדובר בחלומות שלך. יום אחרי יום קיבלתי תשובות שליליות לגבי מלגות שהגשתי. לא יכולתי להכיל את זה. לא היה לי תאבון, לא יכולתי לישון, הייתי גוש של אדרנלין. העברתי כמעט 7 ימים בלי שעות שינה ושתי קופסאות סיגריות ביום. חוויתי איזשהו התקף חרדה, ובגלל שלא היה שום גורם שהתערב באותו שלב, זה הפך להתקף פסיכוטי".

איך את זוכרת את ההתקף הראשון?

"בגדול, התקף פסיכוטי קורה כשאנחנו מגיעים לסף היכולת שלנו. כבר לא יכולתי להכיל את המתח, האכזבה המתמשכת, חוסר השינה. הגוף בעיקרון אומר 'עד כאן'.  יום לפני ליל הסדר, עבדתי במשתלה ופתאום יצאתי החוצה. השמיים היו ריקים והחלו להתמלא בעננים. שמעתי את סבא שלי אומר מתוך השמיים 'הגיע הזמן'. כמובן שחשבתי שהגיע הזמן שלי למות. במשך כמה שעות ניסו לאתר את המשפחה שלי כי הבינו שאני נמצאת בעולם אחר. ממש יצאתי למסעות להציל את העולם בתוך הראש שלי. ברגע שהגיעו אח שלי ואמא שלי, עברתי למיון בקפלן ומשם למיון בגהה. ייאמר לזכותה של המשפחה שלי שהם עברו איתי הרבה קש במהלך השנים".

במשך חודש וחצי נועה הייתה באשפוז יום בגהה. שבועיים לאחר מכן, היא כבר טסה לסקוטלנד בעקבות מלגה יוקרתית שקיבלה. ואז, שוב הגיע הדכאון. "הייתי במקום לא טוב לעשות את זה ומייד אחרי, שוב התאשפזתי באשפוז יום בגהה. כל יום משמונה בבוקר עד אחת בצהריים. הצלחתי להתאושש, ושוב קיבלתי שתי מלגות. זה הדבר היחיד שעניין אותי, לא שום דבר אחר".

באשפוז השלישי של נועה בבאר יעקב, נקבע כבר שלנועה יש מאניה דיפרסיה. "הייתי מאושפזת במחלקה הפתוחה וראו כבר את הדפוס של המאניה, אז קבעו את האבחון. כשהייתי בשיקום בחירם, אמרו לי שאין מצב שאני אחזור לזכוכית, כי כל פעם שזה קרה, הגיע גם האשפוז. אבל אני, משהו חסר לי בחיים בלי זה".

ועד היום את מגישה מלגות. את לא חוששת לחזור לזה?

"לא. כי אני לא באותו מקום. מעבר לתרופות, אני מלווה בטיפול ואני לא באותו מקום שהייתי בו. תמיד יש סכנה, אבל ההתרגשות עולה על זה. אני מתלהבת הרבה יותר מכל בן אדם אחר, בגלל המאניה, מתרגשת יותר. הכל אצלי בווליום גבוה. בשיקום קיבלתי כלים חשובים ולמדתי איך להתמודד עם המקומות האלה. הייתי שם במשך שנתיים וחצי וממש עשיתי ריסטארט לחיים".

לאחר השיקום, נועה הבינה שהיא חייבת לעבור למקום חדש, מקום שלא מתייג אותה. "רציתי התחלה חדשה. חיפשתי מקום עם מים ועם טבע, אז עברתי לגליל. הייתי חייבת מסגרת לאחר השיקום. נרשמתי לתל חי, ובמקביל הדרכתי באגמון החולה. גיליתי עולם חדש של ציפורים, אז פשוט פרשתי ביום הראשון ללימודים".

ואז הגיעה "היציאה מהארון" כפי שהיא קוראת לזה. החשיפה. "ההתמודדות הכי קשה בעיניי זה הסטיגמה. כמה שנים טובות רציתי לצאת מהארון ולא העזתי. בכל פעם היה תירוץ אחר. לפני שנה נכחתי בפסטיבל סרטי הרפתקה, ובזכותו קיבלתי את האומץ לצאת מהארון".

בזכות מה?

"כל הזמן התחשבתי במה אומרים עליי ואיך אנשים יגיבו. בסרטים אנשים עושים את מה שבא להם. לא אכפת להם מה יגידו עליהם. הכי רציתי לדבר על המאניה דיפרסיה ופחדתי מה יגידו. בפסטיבל ראיתי אנשים עושים דברים מטורפים וזה טלטל אותי. כתבתי לעצמי כל מיני משפטים שעוררו בי השראה ופשוט אזרתי אומץ ויצאתי עם זה החוצה בפוסט בפייסבוק שקיבל הרבה מאוד תגובות".

מאז נועה לא מפחדת לדבר על זה, להפך. היא יצא בסדרת הרצאות על המסע שלה אל תוך עצמה וגם על מסע האופניים שלה לאורך קו השבר הסורי אפריקאי. "אני ממש אוהבת לעמוד מול קהל, זה סוג של תרפיה. לספר את הסיפור שלי, לשבור סטיגמות שיש לאנשים על הפרעות נפשיות. בהרצאה שלי אני מפתיעה אנשים וזה חזק. אנשים ניגשים אליי לאחר ההרצאה ומשתפים אותי בסיפור שלהם, ואני מרגישה שאני עושה משהו חשוב. זו תחושת סיפוק מדהימה. זו הייתה השנה הכי טובה שלי, הצעד הזה לצאת לאור ולהראות לעולם צד אחר של המאניה".

בימים אלו, נועה זכתה בשתי מלגות ללימודי זכוכית בחו"ל, ואין יותר מרוגשת ממנה. "קשה לי לתאר במילים את החזרה שלי לזכוכית. תמיד ידעתי שזה יקרה אבל לא האמנתי. זה יכול להיות מאוד מסוכן לחזור לשם, אבל מסוכן באותה מידה לחיות בלי חלומות, וזה לא שווה לחיות ככה".

לכאב שלך יש שם - סיפורה של חפציבה ספירט על הקושי להיכנס להריון בעקבות מחלת האנדומיטריוזיס

במשך שנים ניסתה חפציבה ספירט מקרית שמונה להיכנס להריון, ולא הבינה למה זה לא מצליח * עוד בגיל 18 היא פנתה לרופאים שונים והתלוננה על כאבים. הרופאים אמרו לה שהכאב שלה טבעי ושאין שום בעיה רפואית * את המחלה שלה היא גילתה ב-14 שנות איחור, לאחר שהחצוצרה שלה התפוצצה במהלך שאיבה במסגרת טיפולי פריון, דבר שהיה יכול להימנע אילו היו יודעים שהיא סובלת ממחלת האנדומיטריוזיס, מחלה שפוגעת באחת מעשר נשים אבל כמעט אף אחת לא שמעה או מדברת על זה * היום, חושפת חפציבה בכנות את סיפורה האישי על הקושי להיכנס להריון, על טיפולי הפוריות, על הפיטורים בעקבותיהם, על הלידה שהגיעה בשעה טובה ועל ההתמודדות הלא פשוטה מול החברה שממשיכה לשאול אותה על ילד נוסף

חודש מרץ הוא חודש המודעות למחלת האנדומיטריוזיס ברחבי העולם. זו השנה השנייה שנשות האנדו בארץ מקיימות צעדה, בה הן לבושות צהוב, על מנת להעלות את המודעות למחלה שפוגעות באחת מתוך עשר נשים. נתון מדאיג, ללא ספק.

אחת מנשות האנדו היא חפציבה ספירט (32) מקרית שמונה, רכזת צעירים במוטב יחדיו. לרגל יום המודעות, חפציבה העלתה פוסט אישי ומרגש, בו היא חשפה את הקשיים בחיים עם המחלה הנפוצה שאף אחד לא יודע עליה:

"החודש אני מסמנת עוד שנה של נצחון גדול על מחלה לא פשוטה בכלל. מחלת האנדומטריוזיס, מחלה של אחת מעשר! מחלה שפוגעת באיברים פנימיים וגם באיברי הרבייה. מחלת האנדומטריוזיס התגלתה אצלי ב-14 שנות איחור. בשל איחור באבחנה, עברתי 2 היסטוסקרופיות, צילום רחם, 2 פיפל, 3 הזרעות, 6 ניתוחי שאיבת ביציות , 7 החזרות עוברים ו-13 עוברים שנעלמו להם אי שם, וניתוח לפרוסקופיה אחד ... תודה לאנדו על הטפולות הדבוקות, על הנוזל הרעיל בחצוצרה ועל האובדן שלה ושל הנגע בשלפוחית השתן. תודה למחלת האנדומטריוזיס שבזכותה הבנתי למה אני כאובה בווסת, בביוץ ובערך כל החודש, למה אני עייפה,  חלשה ולא מצליחה להרות. תודה למחלת האנדומטריוזיס שנתנה לי את היכולת להילחם על הזכות להיות אמא... זה הזמן להודות על הניצחון הגדול - קטן שיש לי בבית וזמן להיות עצובה על הניצחונות שעוד הייתי רוצה והם עדיין לא פה. אז בין זריקה לזריקה, מעקב זקיקים, בתי חולים וכל השאר, אני פה כדי להגיד לך שלכאב שלך יש שם".

חפציבה, מהי בעצם מחלת האנדו?

"האנדומטריוזיס היא מחלה של רירית הרחם. בזמן הווסת, הרירית לא מתפרקת כראוי ואז היא מסתובבת באגן ויוצרת נגעים. הנגעים יוצרים הידבקויות וזה יכול לפגוע באיברים הפנימיים, לא רק באיברי הרבייה כמו רירית, רחם, חצוצרות ושחלות, אלא גם במערכת השתן. לי, למשל, יש נגעים בסרעפת. זה ממש יכול להגיע לכל מקום בגוף. המחלה הזו מתפשטת כמו סרטן, אבל זו לא מחלה סרטנית. היא כן מחלישה את המערכת החיסונית וב-50 אחוז מהמקרים היא גורמת גם לקשיי פיריון, עד לרמה של עקרות. במקרה שלי, המחלה פגעה לי בתפקוד השחלה וגם בחצוצרה ונאלצתי לעבור כריתה".

מתי המחלה התפרצה אצלך?

"לא ידעתי על המחלה, אבל תמיד סבלתי מכאבים חזקים בתקופת הווסת והביוץ. בגיל 18 הסתובבתי בין רופאים שונים בשביל להבין למה אני כל כך כאובה רוב הזמן ותמיד אמרו לי שזה טבעי ושכאבי הביוץ האלה שאני מרגישה בעצם מוכיחים  שאני פוריה. כשהתחתנתי, בגיל 24, וניסיתי להביא ילדים, הפסקתי עם הגלולות ואז הכאבים שלי החמירו. לאחר שנה, התחלתי בטיפולי פריון. התחלתי בהזרעות, עברתי בדיקות, ושום דבר לא העיד על בעיה כלשהי. התחלתי במסלול של הפריה חוץ גופית ועברתי 14 מחזורים שכשלו עם הפלה אחת באמצע".

בעצם במשך שנים עברת בין רופאים שונים והמחלה שלך לא אובחנה.

"זה מאוד מכעיס, אנחנו יודעים כרגע שאחת מכל עשר נשים מאובחנות ויש הרבה יותר נשים שחולות במחלה והן לא יודעות. במקרה שלי סבלתי מרשלנות רפואית כתוצאה מכך, כי באחד ממחזורי ההפריה שלי, התפוצצה לי החצוצרה במהלך ניתוח של שאיבת ביציות ואז משם נכנסתי לניתוח חירום כדי לעצור את הנוזלים שהתפשטו בחצוצרה. לאחר מכן גם כרתו לי חלק מהשחלה וגם את החצוצרה. אם היו יודעים על המחלה, לא היו מסכנים אותי בהפריה חוץ גופית. הדבר הזה פגע בי, עד כדי כך שאיבדתי איברים. המחלה פגעה לי בפוריות והמצב החמיר בגלל ההורמונים שלקחתי בשביל לייצר ביציות. ההורמונים בעצם החמירו את המחלה. משם המסלול להרס של האיברים הפנימיים היה מהיר מאוד. אם רק היו יודעים, היו מטפלים בי בהתאם".

במהלך תקופה ארוכה רצתה חפציבה ילדים ועברה טיפולים רבים ומייגעים בשביל להגשים את חלומה להיות אמא. היא אומרת כי אם היו מאבחנים את המחלה קודם לכן, יכול להיות שלא הייתה מתקשה להיכנס להריון. "היום יודעים שנערות שמתחילות לסבול מהמחלה מקבלות גלולות שיאזנו את המצב, ואז המחלה רדומה ולא מתפשטת. לכן המודעות היא דבר כל כך חשוב, כי באמת אפשר להימנע מהמצב הזה שאני הייתי בו".

עברתי טיפולים לילד שני וזה הביא אותי למקום ממש לא טוב. מעבר לעובדה שהטיפולים נכשלו, הבנתי שאני נכנסת שוב למאבק, שכרגע הוא לא נכון לי מבחינה נפשית. יש לי כיום את היכולת לוותר, בניגוד למה שהחברה מצפה ממני

מתי אבחנו את המחלה באופן סופי?

"כשהחצוצרה שלי התפוצצה במהלך ניתוח לשאיבת ביציות ומשם עברתי לניתוח לפרוסקופיה, שם כרתו לי את החצוצרה. לאחר מכן, עשיתי עוד מחזור של הפריה חוץ גופית וקיבלתי אישור להקפאת עוברים. אז בעצם נקלטתי להריון".

הזכות להיות אמא

כתוצאה מהקשיים והסבל שעברה, חפציבה, יחד עם נשים מקהילת 'אחיות אנדומיטריוזיס בישראל', הקימו את פרויקט 'שגרירות אנדו', בהובלת ניצן  ברונשטיין ובחסות 'קרן בריאה'. המיזם מאגד נשים מרחבי הארץ, שפועלות על מנת להעלות את המודעות למחלה. אחת מהפעילויות שלהן הייתה הצעדה שהתקיימה במרץ האחרון, בה כל הנשים לבשו צהוב להעלאת המודעות ולאות הזדהות. "אנחנו ממשיכות לפעול" אומרת חפציבה. "הצעדה השנה התקיימה בפעם השנייה ואנחנו פועלות גם מול גופים כמו ביטוח לאומי לשיוויון זכויות במקום העבודה. מטופלות פריון, בעיקר בפריפריה, מקבלות יחס מנוגד לחוק. אני בעצמי פוטרתי יום אחרי שעברתי שאיבת ביציות. אנחנו מבינות שאחת מעשר זה המון נשים. מבחינתי, אני עושה את זה בשביל שאף אחת לא תעבור את מה שאני עברתי".

מה אפשר לעשות בשביל למנוע ממישהי אחרת לעבור את מה שעברת?

"החוק מגן על מטופלות פריון, ונשים בפריפריה לא יודעות שהחוק מגן עלינו מהיום הראשון. החוק מכיר את הבעייתיות של הנושא כי אישה מטופלת פריון יודעת מתי היא מתחילה את המסע הזה, אבל היא לא יודעת איך ומתי היא תסיים אותו. זה יכול להסתיים תוך כמה חודשים או להיגרר עשרות שנים. הבעיה היא שיש המון בורות בנושא הזה, גם של הנשים עצמן וגם של המעסיקים שלא פועלים על פי חוק כי הם יודעים שרוב הסיכויים שהאישה לא תתבע אותם. או בגלל שאין לה את הידע או שאין לה מספיק כסף לעשות את זה. במקרה שלי, ברגע שזה קרה לי, פניתי להסתדרות ולמשרד התמ"ת וזה נפתר מהר, אבל זה נתן לי את ה'גושפנקה' להבין שיש פה משהו שחשוב וראוי לטפל בו, ולעשות את זה כמה שיותר מהר. אין סיבה שבשנת 2019 נשים יסבלו מאפליה במקום העבודה, רק מעצם היותן נשים. זה ברור לי שאם זה היה גבר עם בעיה באיברים האינטימיים שלו, הוא לא היה חווה את מה שאישה חווה. בנוסף, יש גם את העניין החברתי. להיות בישראל, בחברה שמעודדת ילודה, לחוות בעית פוריות, ולדבר על מחלה שמקורה בווסת, זה גם קשה. יש מגזרים שקשה מאוד להעלות את המודעות לנושא. דווקא משם אנחנו צריכים להתחיל".

בניגוד לכל הסיכויים, חפציבה הצליחה להרות באופן טבעי מהביצית הבודדה שהצליחו לשאוב לה, וכיום הבת שלה חוגגת 3. גם ההריון שלה לא היה פשוט. מלבד הקשיים הפיזייים, התעוררו החששות. "לאורך כל ההריון חששתי, כי עברתי כל כך הרבה בשביל להיכנס להריון. שמתי במשך שנים את הרצון שלי בצד בשביל הזכות להיות אמא והיה לי את הפחד לאבד את זה, ומה יקרה אחר כך. אם ההריון לא ישרוד, האם אוכל להיכנס שוב להריון. זו שאלה שהעסיקה אותי מרבית ההריון והרגשתי הקלה גדולה לאחר הלידה".

"לבני הזוג זה קשה לא פחות"

חפציבה אומרת שעבודתן של נשות האנדו היא חשובה מאוד וסביר להניח שלא תסתיים בקרוב. "כל אחת מהנשים פועלת סביב מקום מגוריה בשביל להעלות את המודעות למחלה. יש נשים רבות שמתביישות מהמחלה או להודות שהן מטופלות פריון או שהן הביאו ילדים מהפריה. אני הבנתי שהדרך שלי להעלות את המודעות היא להיחשף ולתת דוגמא מהניסיון האישי שלי. לפי התגובות שאני מקבלת מהסביבה, נראה שזה עובד כי הרבה נשים כותבות לי שגרמתי להן להרגיש טוב יותר או שכתבתי בדיוק מה שהן הרגישו."

למה את חושבת שנשים מתביישות להודות במחלה?

"כי זה נושא שקשה לדבר עליו. להגיד שאת עקרה כתוצאה ממחלה שיש רק לנשים, זה לא דבר שהוא מקובל חברתית. מצופה מאישה להביא ילדים, במיוחד בישראל. לעמוד ברשת החברתית ולהגיד 'שלום, נעים מאוד. אני חפציבה ואני לא יכולה להביא ילדים', שזה מה שאני עושה כרגע, זה לא דבר כזה קל".

לאחר שנולדה בתה, חפציבה ובעלה ניסו להביא ילדים נוספים לעולם. "עברתי טיפולים לילד שני וזה הביא אותי למקום ממש לא טוב. מעבר לעובדה שהטיפולים נכשלו, הבנתי שאני נכנסת שוב למאבק, שכרגע הוא לא נכון לי מבחינה נפשית. יש לי כיום את היכולת לוותר, בניגוד למה שהחברה מצפה ממני. אמרו לי 'אל תדאגי, נשים נכנסות להריון גם אחרי 20 שנה, יהיה בסדר', אבל אנשים לא יודעים מה נשים עוברות במהלך המסע הזה. את הבדיקות הפולשניות, את הכניסה לחדר הניתוח לשאיבה או להחדרת עוברים, את השבועות מורטי העצבים עם כדורים שאת צריכה לקחת כדי שההריון יחזיק. זה מסע נפשי שהוא כל כך קשה ויש לו השלכות, גם כלכליות. התהליכים, הבדיקות, התרופות. זה עשרות אלפי שקלים. נזק כלכלי, חד משמעית. מעבר, יש את ההבט הנפשי וחברתי, ששואלים אותך למה את לא רוצה ילד שני או למה את מחכה? יש כל כך הרבה דברים שעוברים בדרך. גם בתחום הקריירה, הדבר הזה מונע ממך לקדם את עצמך. יש הרבה היעדרויות מהעבודה במהלך הטיפולים, ומעסיקים לא תמיד מקבלים את זה".

איך בעלך עבר את התקופה הזאת?

"לבני הזוג זה קשה לא פחות. הכאב פשוט נסתר יותר מהעין כי האישה עוברת את כל המסלול הפיזי והם נאלצים להיות חזקים בשביל בת הזוג. אני מרגישה שלבעלי היה נורא קשה. כשהתחלנו את הטיפולים לילד שני, הוא פשוט בא ואמר לי שהוא לא מרגיש שהמאבק הזה שווה את זה. 'אנחנו כבר הורים, יש לנו ילדה מקסימה, בואי נסתפק ונמשיך הלאה בחיים'. זה היה מדהים מצידו כי לי היה קשה לקבל את זה בהתחלה. רציתי להביא עוד ילד בכל מחיר. אפילו אם המחלה תחמיר. אבל הוא פקח לי את העיניים, הראה לי את ההשלכות. אין במצב הזה דד ליין. את חיה באי וודאות עד שזה קורה או שלא. בסופו של דבר, הייתי צריכה להיות חזקה ולעמוד מאחורי המילה שלי, ובכל פעם ששואלים אותי את השאלה הזאת, להגיד שאני החלטתי, יחד עם בן הזוג שלי, שאנחנו לא ממשיכים את המלחמה הזאת. אם זה יקרה באופן טבעי, אנחנו נשמח. אם לא, נסתפק בקיים".

אימהות למען ק"ש

לצד העבודה ההתנדבותית שלה למען העלאת המודעות למחלת האנדו, העבודה שלה כרכזת צעירים, וכמובן, בנוסף להיותה אמא לפעוטה, חפציבה מוצאת את הזמן לפעילות למען הקהילה בקרית שמונה. מאמאק"ש היא קבוצה של נשים אקטיביסטיות שפועלת למען קידום נשים בפריפריה והעצמתן. "זו קבוצה מדהימה שמורכבת מנשים משכונות ברחבי העיר. אנחנו נפגשות אחת לשבועיים, פועלות ומקימות יוזמות לקידום העיר ולקידום נשים".

מי יזם את הקבוצה?

"הקבוצה התחילה כקבוצה של הורים וילדים, שרצו לייצר תרבות בעיר לילדים בגיל הרך. המיזמים הראשונים שלנו עסקו בנושא הזה. לאט לאט, הצורך של הקבוצה השתנה. פתאום עלה הרצון של נשות הקבוצה להעצמה האישית שלהן. הן בחרו את השם 'מאמאק"ש – משנות מציאות חברתית'. זה לא סתם. זה מראה מה הציפיה החברתית. זה התחיל מרצון לשנות עבור הילדים, אבל ברגע שהן צברו את הביטחון והרגישו משמעותיות, עלה הצורך האמיתי שלהן- שמישהו ישמע את קולן.  זה בסדר שנשים יעשו דברים גם בשביל עצמן וזה לא סותר את היותנו אמהות טובות".

מאמאק"ש מונה כיום 20 נשים מרחבי קרית שמונה. היא פועלת במסגרת עבודתה של חפציבה כרכזת צעירים. "זו תוכנית של החברה למתנ"סים, מוטב יחדיו ועירית קרית שמונה. הם נותנים גב לדבר הזה וזה לא מובן מאליו בכלל".

ביום האישה, לראשונה בקרית שמונה, שיתפו בנות מאמאק"ש פעולה עם איתוראן קרית שמונה ועלו למגרש לחגוג נשיות על מגרש הכדורגל. "מבחינתי זה חסר תקדים" אומרת חפציבה.

את חושבת שיש מקום לקבוצת העצמה לנשים בקרית שמונה?

"כשלוקחים קבוצה של נשים, קבוצה מעורבת מכל הבחינות, דווקא משם יוצא הכוח המשותף. אחת לומדת מהשנייה, אחת מעצימה את השנייה. גם אם יש שוני חיצוני, ברגע שאת שמה אותן יחד, הן מגלות את הדמיון. סך הכל, כולנו רוצות את אותו הדבר".

***

בימים אלו לומדת חפציבה לתואר שני בחינוך. "אני מאמינה שהדרך לשנות סדרי עולם מתחילה משם. צריכים להנחיל ערכים ולהנחיל דרך, דווקא מהמקום של חינוך מהגיל הקטן, וזו הסיבה שאני לומדת את זה".

את נשמעת כמו מישהי שלוחמת לשנות סדרי עולם. זה הגיע בגיל צעיר או קרה ברגע?

"אני יכולה להגיד על עצמי שתמיד הייתי בן אדם לא קונבנציונלי ותמיד נלחמתי על הדברים שאני מאמינה בהם, רק שלא תמיד בחרתי להילחם בדרך הנכונה. למזלי, היו לי כמה מורים טובים בדרך, והיום אני רוצה להעביר את זה הלאה".

שוברת את תקרת הזכוכית - סיפורה של הודיה חיוט

הודיה חיוט מקרית שמונה לא נחה לרגע. היא נשואה לעמי, אמא לשלושה, בעלת קריירה אקדמית מפוארת, ובחודשים האחרונים היא ניהלה את מטה הבחירות המקומי של מפלגת "הימין החדש". למרות הילדות החמה שחוותה בקרית שמונה, הודיה האמינה כי לעיר הזו היא לא תחזור. אבל ליקום יש תוכניות משלו. לפני 13 שנה היא הגיעה לקרית שמונה דרך הדלת האחורית, ואז התחולל בה השינוי והיא החליטה לשוב הביתה. בשיחה אישית וכנה היא מספרת על הקמת "הקהילה הצעירה" בעיר, על העשייה הציבורית, על החלום שהצליחה להגשים וגם על החודשים האחרונים והלא פשוטים במטה הבחירות של בנט ושקד.

"כשיצאתי לשירות לאומי, הבטחתי לעצמי שאני לעיר הזו לא חוזרת, כי בשביל לחיות חיים נורמלים, ידעתי שאני צריכה לברוח מכאן". כך אמרה הודיה חיוט (33) ילידת קרית שמונה, לפני 15 שנה. היום, היא מרצה במכללת תל חי, לומדת לדוקטורנט באוניברסיטת חיפה, נשואה לעמי, סגן מנהל בית ספר המתמיד, ואמא לשלושה בנים. התקופה בה היא חשבה שבשביל להצליח צריך להתרחק מכאן כבר מזמן מאחוריה.

"סך הכל, יש לי חוויות ילדות טובות מאוד מקרית שמונה. אני מבינה היום כאדם בוגר שהחממה הזו והאופי המיוחד של העיר, בנו את האישיות שלי והזהות שלי, ואני מברכת על כך. מצד שני, גדלתי תחת מצב בטחוני מעורער וזה יצר צלקות בנפש. להיות ילד שגדל תחת מתקפות של טילים לאורך שנים, זה לא דבר של מה בכך. בסוף יש השלכות. גם זה היה חלק מהתחושה שמכאן צריך לברוח. רצה השם והגעתי לכאן דרך הדלת האחורית אבל הרבה יותר מחוזקת. לא חזרתי כאזרח חסר אונים, אלא כאדם שבא עם רוח עשייה. זה שינה את כל התמונה. כשאתה מבין שאתה הולך לשנות את המציאות של המקום שאתה חי בו, יש לזה משמעות אחרת".

במשך שנים גרה הודיה במרכז הארץ. לפני 13 שנה, היא חזרה עם בעלה עמי לצפון. "עברנו יותר מטעמי נוחות, רצינו להיות קרובים יותר למשפחה. רק כשהגענו לכאן הבנו כמה חשיבות יש במגורים פה וכמה המקום הזה צריך את הבנים שלו. באותה תקופה, עמי למד בישיבה ואני הייתי סטודנטית בתל חי. החברים שלנו היו בוגרי הישיבה אבל שמנו לב שאנשים גרים פה לתקופה זמנית ועוזבים למרכז. הרגשנו שקרית שמונה היא מעין תחנת מעבר ל'חיים האמיתיים' בתל אביב. גם חברות הילדות שלי, רובן עזבו. אני חושבת שפשוט היה איזה מיתוס שבשביל להצליח - צריך לעזוב. כביכול, מי שנשאר בפריפריה לא יכול להתפתח. זה היה לפני 10 שנים בערך, היום המצב טיפה שונה. התדמית היתה כל כך שלילית, עד כדי כך שאם נשארת, זה העיד על כשלון".

עד כדי כך?

"לנו הייתה את החממה שלנו אז לא הרגשנו את זה. היו לנו את החברים שלנו מהישיבה והיינו בסדר יחסית, אבל זה מה ששמענו מאנשים אחרים. כשסיימנו עם הישיבה, ניסינו להבין לאן פנינו מועדות. רצינו להישאר אבל הרגשנו שאין פלטפורמה מספיק חזקה של צעירים שיכולה להכיל אותנו. נישאר פה ומה? עם מי נהיה?".

הקהילה הצעירה

ואז עלה הרעיון של הודיה ועמי, יחד עם חיים בומש, מנהל ישיבת ההסדר בקרית שמונה, ועוד כמה זוגות חברים, לייצר פלטפורמה לצעירים בעיר שתיתן מענה ייחודי לצרכים של משפחות צעירות כדי לאפשר להם להישאר פה.

"הקהילה הצעירה" פונה לקהל הדתי בלבד?

"בהתחלה הרעיון היה לתת מענה לזוגות צעירים דתיים. היום אני חושבת שהקהילה הצעירה במקום אחר. היא הרבה יותר פתוחה ומגוונת. ההגדרה היא שכל מי שמוצא בקהילה הזו בית- מוזמן לשירותיה. הקהילה פתוחה לכל מי שרוצה להיות חלק".

אתם עדיין חלק מהקהילה?

"אנחנו היינו חלק מהמייסדים. השנים הראשונות היו לא פשוטות כי היינו צריכים לדייק את המטרות שלנו. כל העשייה הייתה לעבוד בלי צינור של משאבים אלא להמציא הכל מחדש. התחלנו תהליך של למידה מאוד ארוכה מול כל מיני גורמים רשמיים, כולל משרדי ממשלה, במטרה להבין מאיפה ניתן לגייס כספים. איך להקים את הדבר הזה בצורה יציבה, שהקהילה תוכל להמשיך ולתחזק את עצמה. בשנים הראשונות, כל העשייה הייתה בהתנדבות. עמי ניהל את הקהילה במשך 5 שנים ללא שכר. לפני כשנתיים, הקהילה גדלה, ומכמה משפחות שלקחו חלק, התחלנו לנהל פעילויות של מאות משתתפים. הקהילה הגיעה למצב שהיא חייבת להעסיק מנהלים בשכר, ועמי באותו שלב החליט שהוא מפנה את מקומו. כיום הוא מחנך וסגן מנהל בבית ספר המתמיד בקרית שמונה".

עבר הרבה זמן מאז חזרתם לקרית שמונה. מה היו הקשיים אז וכיצד הם השתנו, אם בכלל?

"הקושי הכי גדול בעיניי היה קושי תדמיתי. מה יגידו עליי אם אני גרה פה, ב'פריפריה הנידחת'. זה מה ששמענו מהרבה אנשים מסביב. נכון שהמצב התעסוקתי גם בעייתי וישנו ניתוק ממקורות השכלה גבוהה, אבל הקושי הכי גדול שלנו היה לשבור לאנשים את המיתוס הזה. לגרום לאנשים להבין שאפשר להצמיח את האדמה הזו ולגור בה, ועדיין להצליח בחיים. זה נשמע מצחיק אבל אנשים הרגישו שכאן נמצאים הלוזרים ושבשביל להצליח צריך לצאת החוצה. היינו צריכים לשבור את תקרת הזכוכית הזאת וזה היה ממש מאבק של כמה שנים עד שהבינו  שגם בקרית שמונה יש אנשים משכילים, מצליחים, שיודעים לבנות קריירה ומשפחות חזקות. עם השנים, וגם לאור העובדה שקרית שמונה כבר לא נמצאת תחת מלחמת הישרדות יומיומית מבחינה בטחונית, העיר הצליחה להתפתח ועשתה דרך יפה מאוד בזמן קצר. למשל, החינוך השתפר פלאים בעיניי בעשור האחרון".

הסטיגמה שאת מדברת עליה הייתה קיימת אצל אנשים מבחוץ או גם בעיני התושבים?

"אני לא אוהבת את המילה 'סטיגמה', אבל כן, גם בני המקום הרגישו כך ולכן הם עזבו והתקשו לחזור בגלל התדמית ולהיות גאים שהם בחרו לחזור. אבל זה היה אז, היום זה שונה. היום אנחנו כל כך שמחים להיות אלה שאומרים 'אנחנו בחרנו לגור פה ואנו גאים בבחירה הזו'. אף אחד לא זרק אותנו לכאן, אנחנו לא מסכנים שמחכים למישהו שיבוא ויושיע אותנו. אנחנו לא רואים את ההנהגה המקומית או המדינית כמושיע שיבוא לגאול אותנו, אלא כאמצעי. כלי שאפשר ללמוד להשתמש בו למען מטרה משותפת. אנחנו אחראים לגורלנו, ככה אנחנו רואים את זה. יותר מזה, גילינו שכאשר אנחנו מתחילים לייצר מציאות בשטח שיש מאחוריה חזון ואידיאל, זה לא מותיר הרבה ברירה למנהיגים, והם נאלצים להצטרף אלינו. אם היינו יושבים בצד ומחכים שיתנו לנו, במין נימה בכיינית, זה לא היה קורה. אנחנו אומרים-אנחנו כאן, תרצו או לא תרצו. מחובתכם, כהנהגה, לעבוד איתנו יד ביד ולתת לנו זכויות כמו שאר אזרחי המדינה. הנימה היא שונה. אנחנו יצרנו מציאות ולא חיכינו למי שיואיל בטובו לעזור לנו."

הודיה מסבירה שזוהי התפיסה שהובילה אותם במהלך שנות פעילותם בקהילה הצעירה, שהם עד היום חלק ממנה. "בהתחלה, לא באנו ממקום שאנחנו הולכים להציל את קרית שמונה, ממש לא. פשוט הבנו שאם כולם יעזבו אז מה יישאר פה?  החלטנו שאנחנו נשנה את המציאות. כיום הקהילה כוללת 100 משפחות מגוונות ואנחנו אחת הקהילות היחידות שהצליחו לייצר הגירה חיובית לעיר בזמן שהייתה הגירה שלילית גבוהה מאוד. ברגע שהחלטנו להישאר כאן וראינו שאין לנו פלטפורמה שתצליח להכיל אותנו, הבנו שאנחנו חייבים לייצר סביבה מספיק יציבה וגדולה של משפחות צעירים שיהיו לנו לחברה. ככל שדייקנו את זה, הרגשנו שזו ממש שליחות. קראנו לזה 'המפעל של הציונות' כי ככה זה היה מבחינתנו. התיישבות לכל דבר".

מגשימה חלומות

הרבה לפני ששינתה תפיסות מוטעות ומציאות חברתית, הודיה הייתה יוצרת. ב"ימי התום" שלה, כפי שהיא מגדירה אותם, הודיה כתבה, הלחינה ושרה. עם השנים, היא וויתרה על התשוקה הגדולה של חייה לטובת קריירה ומשפחה. "תמיד עסקתי במוזיקה, כבר מהילדות. בשנות ה-20 לחיי, כשהקמתי משפחה ויצאתי ללימודים, זנחתי את זה מתוך תפיסה שגויה ששני הדברים לא יכולים להתקיים ביחד. הרגשתי שאי אפשר להצליח בעולם האקדמי וגם להיות אמן. במשך כמה שנים הגעגוע למוזיקה היה מודחק ומדי פעם הוא צף. נאלצתי להשבית אותו כדי שלא 'יהרוס' לי את החיים המסודרים שבניתי. כל הזמן נקרעתי בין שני העולמות ולא ידעתי איך לשלב ביניהם".

עם התפתחותה בעולם האקדמי, הודיה המשיכה להדחיק את העשייה המוזיקלית אבל עמוק בפנים היא הרגישה שהיא חייבת לתת למוזיקה את המקום הראוי לה. "אם פעם חשבנו שאדם יכול להיות או רציונלי או אמן, אבל לא שניהם יחדיו, היום אנחנו מבינים שזה אחרת. אצלי שני הצדדים חזקים ולא רציתי לוותר על אף אחד מהם. הוויתור על המוזיקה יצר אצלי אי שקט פנימי. הנפש לא נחה, היא כל הזמן הייתה בסערה וחיפשה את המענה שלה. אמן שלא מביא את עצמו לידי ביטוי מרגיש תסכול".

להיות זמרת דתייה זה גם דבר שהוא לא קונבנציונלי.

"גם הנושא הזה עבר שינוי חברתי. הרבנים היום מתירים שמיעה בהקלטה ולא בהופעה חיה. לגביי, אני לא מופיעה בציבור, רק מקליטה ולא למען פיתוח קריירה, אלא לכיף. אני כותבת הרבה יותר, אבל יש היום זמרות דתיות שמופיעות בפני נשים או משחררות סינגלים מוקלטים".

הודיה מתארת את המוזיקה כחממה שמעניקה ריפוי לנפש. "וויתרתי על המקום הזה הרבה מאוד שנים וזה היה ממש פשע מבחינתי, לא לאפשר לנפש שלי את זה." אז היא החליטה לא לוותר ובמשך שנה למדה פזמונאות אצל נועם חורב, כותב ופזמונאי מן השורה הראשונה. כיום היא עובדת מול אמנים וכותבת טקסטים שמיועדים להלחנה וביצוע.

לא קשה לך לתת שירים שלך לאמן אחר?

"יש טקסטים שאני משאירה לעצמי ויש כאלה שאני מרגישה שזו זכות לשחרר אותם כי אנשים אחרים יכולים להזדהות איתם. אני חושבת שזו אחת המתנות הכי גדולות שאמן יכול לקבל- להצליח להיות צינור שאנשים יכולים לבטא את עצמם דרך המילים שלו. אני עובדת עם אמנים רבים, והמילים שלי יכולים להיות מראה עבור מישהו אחר שלא יכל להוציא את זה בעצמו והשתמש בכלי שלי. זה מהמם בעיניי".

פופ-פוליטיקה

לצד הכתיבה, העבודה והלימודים לדוקטורנט, בחודשים האחרונים, הודיה הייתה עסוקה, בלשון המעטה, ועברה תקופה קשה ומטלטלת. היא הפכה להיות חלק מצוות המטה של מפלגת "הימין החדש" בראשות נפתלי בנט ואיילת שקד. מפלגה, שעד לכתיבת שורות אלה, לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה בבחירות האחרונות. אבל הודיה עוד אופטימית. יום לאחר שביבי ניצח, כתבה הודיה: "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. לילה ויום לא פשוטים עוברים על המטה. נלחמים על כל קול. הלב על 200 קמ"ש, הדמעות מתערבבות עם התפילות. והעייפות, מה איתה בכלל. אנחנו אופטימיים ומאמינים שעוד יהיה לנו נס ונצמח מזה מחוזקים. רק בבקשה, את הביקורת והמסקנות תשמרו לאחר כך. יש אנשים מאחורי העסק הזה שקרעו את הצורה בחודשים האחרונים. שלא ראו בית ולא משפחה, שנתנו את הנשמה. הלב שלנו על שולחן הניתוחים עכשיו... הכל עוד פתוח".

את הקשר עם מפלגת "הבית היהודי" היא החלה בעקבות העשייה המקומית שלה. "הקהילה הצעירה מצאה כתובת אצל חברי הכנסת של הבית היהודי וככה נוצר הקשר עם המפלגה. אנחנו מאוד מעורבים בפעילות של הסניף המקומי ולכן היינו בקשר ישיר מול גורמים במפלגה, בין אם זה חברי כנסת או אנשים שמאחורי הקלעים. בבחירות המוניציפליות האחרונות, הציעו לי לנהל את מטה הבחירות של סניף הבית היהודי, שבראש הרשימה עמד אריה אקרמן. כשהגיעו הבחירות לכנסת, קיבלתי הצעה ממפלגת 'הימין החדש' לרכז את הפעילות בצפון".

בדצמבר 2018, הודיעו נפתלי בנט ואיילת שקד כי הם פורשים ממפלגת "הבית היהודי" על מנת להקים את מפלגת "הימין החדש". הודיה אומרת כי היא דווקא האמינה בפיצול הזה. "למרות זאת, לא מיהרתי לקחת את התפקיד כי מדובר בתהליך מאוד מורכב רגשית. מסע של קמפיין בחירות הוא מסע שמצלק אותך. זו טלטלה מאוד גדולה לבית, לחיים. חד משמעית. היו תקופות ששאלתי את עצמי למה אני עושה את זה בכלל. מה שניחם אותי זו העובדה שנכנסתי לתוך זה מתוך שליחות ואמונה שאנחנו עושים משהו גדול למען מדינת ישראל. זה נשמע קלישאתי אבל כך היה. בבחירות המקומיות הרגשתי שאני עושה את זה למען העיר ובבחירות לכנסת זה היה גדול יותר. בבחירות המקומיות לא רק חיפשנו כסא, אלא היה לנו חזון שרצינו להביא למועצה. בבחירות הארציות, חשבתי והבנתי שצריכים אותי ושיש לי הזדמנות לעשות משהו גדול, אז לקחתי את התפקיד על עצמי והייתי מוכנה לשלם את המחירים שכרוכים בזה".

איך הרגשת לאחר הבחירות?

"קודם כל שמחנו על מה שיש. שמחנו שהצלחנו להכניס למועצת העיר נציג משלנו. בוודאי שהייתה מעט אכזבה כי רצינו לקבל יותר כוח בשביל להכניס את האג'נדות שלנו לשולחן מקבלי החלטות למען העשייה בעיר. לגבי הבחירות לכנסת, חשוב להגיד שנכון להיום אנחנו עדיין מקווים שנצליח לשנות את התמונה לאחר הפרסום של השופט מלצר עם התוצאות הסופיות. בימים אלה אנחנו עובדים קשה מאוד במטרה לדייק את מה שהתרחש בקלפיות כדי לרכז את כל הנתונים לעתירה משפטית מסודרת. לא חסרים לנו הרבה קולות בשביל לעבור את אחוז החסימה ואת זה נדע ביום רביעי (הראיון התרחש לפני כן)."

לסיום, האם תשקלי להיכנס בעצמך לפוליטיקה?

"אני מקווה שהקב"ה יתן לי את הכוחות להמשיך להיות תמיד בעשייה ציבורית. לאן זה יקח אותי? אלוהים גדול".