בגיל 13 איבדה קארין את אימה למחלת הסרטן. חוסר היכולת שלה לעזור
לאימה אז, גרם לה להתגייס ולהתרים עבור
אלו הזקוקים לכך. השנה, בבזאר מחניים, עזרה קארין לשבור שיא ולאסוף 56 אלף שקלים
עבור חולי הסרטן ב"זיו" והוספיס גליל עליון. הנערה שגדלה בהוד השרון
חלמה מאז ומתמיד על חיי משפחה בגליל, חלמה והגשימה. היא מתגוררת עם בעלה ובתם
בקיבוץ מחניים, ורק שואפת להחזיר עוד ועוד לקהילה. ראיון עם אישה תותחית במלוא
מובן המילה.
כתבה וצילמה: שירי פריאנט
את קארין ארד (לא, לא הסופרת),35, מקיבוץ מחניים אני פוגשת בבית קפה,
כשהיא לבושה בשמלה סגולה פרחונית וחיוך מהפנט. לאחר כמה שניות אנחנו מגלות ששתינו
הגענו לגליל הפסטורלי מהמרכז הסואן. "לפני שמונה שנים בערך עברתי עם בעלי
לקיבוץ מחניים בו הוא גדל והתחנך", היא מספרת. "הכרנו באינטרנט, ולאחר
כמה חודשים של התכתבות, החלטנו שהגיע זמן להיפגש. אני, שכבר מיציתי את החיים
במרכז, ייחלתי לבעל קיבוצניק מהגליל וזה הגיע כמו קסם. שנה שלמה חיינו על הקו של
הוד השרון – מחניים. הוא הגיע אליי ואני אליו, עד שהגעתי למסקנה שאני מספיק רוצה
ובשלה לעבור לגליל וכך היה".
נוסעת לרופא שיניים ברעננה
קארין עבדה במרכז הארץ כאשת מכירות בחברה גדולה. כשהגיעה למחניים, לאט
לאט מצאה את עצמה מעורבת יותר בחיי הקהילה של הקיבוץ. במקביל, עבדה קארין באתרי
תיירות שונים ומגוונים בגליל. לפני שלוש שנים נולדה בתה. היא לקחה קצת פסק זמן מתחום
התיירות התובעני ולפני שנה וחצי חזרה לעניינים, והיא עובדת כעת באתר הנופש של עין
זיוון, במשרה עם שעות שפויות, והיא נהנת מכל רגע. "מאחר ועבדתי בהרבה חברות
תיירות בצפון, יצרתי המון קשרים עם מפעילי אטרקציות ולא מעט חברים טובים. יש אנשים
מדהימים בצפון, ובכלל הצפון עצמו מדהים. בעלי אומר שבכל שנותיו כאן, הוא לא הכיר
את כמות האנשים שאני מכירה וזה מצחיק. אבל יש משהו בגליל שמשרה רוגע ושלווה. מצד
שני, יש הרבה חסרונות. תחום הרפואה פה לא מספיק מפותח ועד היום אני נוסעת לרופא
השיניים שלי ברעננה".
סיפור חייה של קארין הוא לא קל, אבל כנראה הוא מה שנתן לה השראה לתרום
לקהילה ולעזור לחברה. היא גדלה עם עוד אח אחד, שגדול ממנה בחמש שנים, לאמא אנגלייה
ואבא מדרום אפריקה. כשהייתה בת 13 בלבד נפטרה אמה ממחלת הסרטן, לאחר שנים רבות של
מאבק במחלה. "אחי אז היה בקורס קצונה בצבא, כך שביליתי המון זמן לבדי. זה גם
ככה גיל קשה להתמודד איתו וזה היה עוד
יותר קשה לראות מול העיניים שלי את אמא דועכת, בלי שום יכולת לעזור לה. תמיד חשבתי
כילדה שיכולתי לעזור לה, לעשות יותר ממה שעשיתי. אמא הייתה חולה שנים רבות, אבא
היה כאוב ונכנסתי לדיכאון. אני חושבת שבגלל זה רציתי לתרום ולעזור בגיל מאוחר
יותר. לעשות את מה שלא יכולתי לעשות אז עבור אמא".
בזכות כל הקשרים שיצרה במהלך השנים בגליל, הציעו לקארין לתרום את
כישוריה כאשת מכירות מפולפלת להפקת אירוע "בזאר מחניים". מדובר באירוע
שקיים כבר 20 שנה, בו תורמים תושבי וחברי הקיבוץ חפצים שונים, מריהוט ועד בגדים,
אשר נמכרים בבזאר במכירה פומבית. כל הכסף מהרכישות בבזאר עובר כתרומה למחלקה
האונקולוגית בבית החולים בצפת ולהוספיס גליל עליון. את הבזאר בדרך כלל מארגנים בני
בר מצווה ומשפחותיהם. במאי האחרון, זו השנה הרביעית ברציפות, התקיים הבזאר בעזרתה
של קארין, שגייסה ספקים רבים שיתרמו מוצרים למכירה בבזאר או פרסים שיוגרלו בין
המשתתפים באירוע. נראה שהתפקיד היה תפור עליה. "התחלתי בגיוס פרסים אשר
יוגרלו בין משתתפי האירוע. אנשים זכו בטיול זוגי או בארוחה מפוארת באחד מבתי העסק
בגליל שגייסתי לטובת העניין", אומרת קארין.
"שמתי לב שהדבר ממש תפס תאוצה ושאנשים קונים יותר ויותר כרטיסים, כך
שכסף רב יותר נכנס. בנוסף, תמיד התרומות מהבזאר עברו למען המחלקה האונקולוגית בצפת
ובשלוש השנים האחרונות החליטו לחלק את התרומה בין בית החולים להוספיס הגליל
העליון. מלאת מוטיבציה, בשנה שעברה כבר התחלתי לפנות לחברות גדולות יותר שנרתמו
לעניין לצד עסקים קטנים שעזרו כפי יכולתם".
קארין ביצעה את כל העבודה בהתנדבות ומאושרת מכל רגע. "אני פשוט
החלטתי ללכת על זה עד הסוף. זה התיקון שלי. זה מה שלא יכולתי לעשות עבור אמא שלי.
יצא לי לספר לספקים את הסיפור שלי בגלל ששאלו אותי לא פעם למה אני עושה את זה בכלל.
כשאני מנסה לגייס ספקים לאירוע, זו הדרך שלי לעזור. אין לי יתרה בעובר ושב כבר
מספר שנים, אבל את עצמי אני יכולה לנדב".
שברו שיא באירוע ההתרמה
באירוע האחרון של "בזאר מחניים" נשבר שיא של כל הזמנים.
בדרך כלל הבזאר מצליח לגייס כ-20 אלף שקלים, שזה סכום יפה לכל הדעות. אומנם השנה
הצליחו החברים לגייס סכום מכובד של 56 אלף שקלים. קארין אומרת שהיא לא עשתה זאת
לבד. "אני רק עוזרת. הקיבוץ מארגן את זה יחד עם בני המצווה והוריהם. באמת
שכולם נרתמו לפרויקט ועזרו ככל שיכלו. אני יותר התמקדתי בגיוס ספקים בגלל הניסיון
שלי והמוטיבציה שלי להשיג את מה שאני רוצה. אני לא מוותרת כל כך מהר. ההצלחה של
האירוע משנה לשנה נתנה לי דרייב ופניתי לספקים מתחומים חדשים, כמו: מזון לבעלי
חיים, יצרני ריבות וכו'. את האירוע פרסמנו בפייסבוק וזה פשוט הגיע למימדים עצומים.
עוד שיתוף ועוד שיתוף, וביום האירוע הקיבוץ היה מלא באנשים שהגיעו לבזאר ולתרום.
אנשים הגיעו מרחבי הגליל העליון, ואפילו מעפולה, זה היה מדהים. לא ציפיתי שנגיע
לסכום כזה מכובד, זה רק דירבן אותי להמשיך בעשייה".
וזו לא הפעם הראשונה שקארין מגייסת את כישוריה למען מעשה טוב. קארין
מאוהבת בהולכים על ארבע. היא מספרת שפעם מצאה גור וחשבה שמצאה לו בית טוב. לאחר
מכן הסתבר לה שהוא נמצא בידיים הממש לא נכונות. "הרגשתי כל כך רע שלא ידעתי
את זה קודם. הייתי חייבת לתקן את זה והגעתי לכלביית הבשן דרך חברה שמתנדבת במקום.
היה לי קשה רגשית להתנדב שם פיזית, אבל אז שאלו אותי אם אוכל לעזור בארגון אירוע
התרמה למען הכלבייה, וכמובן שהסכמתי. הבנתי שבזה אני יכולה לעזור. עזרתי לגייס
פרסים שווי ערך וזה היה מספק מאוד".
מהי רמת ההיענות מצד בעלי העסקים לאירועי ההתרמה?
"זה לא תמיד קל ולא כולם מוכנים או יכולים לעזור. זה יותר מסובך
עם החברות הגדולות, אבל יש לי יכולת לדבר ולדחוף את עצמי. אם אני יכולה לעזור אז
למה שאני לא אעשה את זה? אמא תמיד אמרה לי שאם יש משהו שאני ממש רוצה – אני אקבל
אותו, והיא צדקה. בתור אחת שחרשה פאבים ומועדונים בכל חור בתל אביב, תמיד רציתי
להתחתן עם קיבוצניק מהגליל, והנה, זה קרה. היו המון ספקים שעזרו לנו ברצון, גם
חברות גדולות וגם עסקים פרטיים קטנים. אני לא מגדירה להם מה לתרום, פשוט מבקשת
שיתרמו ככל שביכולתם. היו גם כאלה שסירבו וזה לגיטימי. יש עסקים שגם ככה קשה להם
להתקיים מהתוצרת שלהם."
את חושבת שהרוח ההתנדבותית הגיעה בעקבות המעבר לצפון?
"לגמרי. משהו כאן גרם לי להיפתח לצד הזה בי. הצפון הוא מדהים.
אני כבר שנים עובדת בתחום התיירות ונהנת מכל רגע, מהאנשים, מהסביבה ומהאווירה. כבר
למדתי לשים בגד ים ומגבת באוטו למקרה שנקפוץ לנחל אחרי העבודה. המקום הזה מאפשר לי
להירגע, נותן לי יותר זמן לחשוב, וזה ללא ספק עודד אותי לתרום בחזרה לקהילה. אני
כל כך שמחה שאני מגדלת את הבת שלי כאן. אני מצטערת שאני לא גדלתי כאן, אבל לפחות
כאן בנינו את הבית שלנו. חברים שואלים אותי איך אני נוסעת חצי שעה כל יום לעבודה
ואני אומרת להם שזה כיף אדיר. זו לא נסיעה בפקקים, זו נסיעה באוויר הנקי, נסיעה
בנוף מדהים, בטבע. במרכז הייתי תקועה שעות על הכבישים. פה מדי פעם אני תקועה
מאחורי משאית, אבל גם לזה מתרגלים בסוף".
הבת שלך מודעת לעבודה ההתנדבותית שלך?
"היא עדיין לא ממש מבינה מה בדיוק אני עושה, אז עדיין לא התחלתי
להסביר לה. אני כן מחנכת אותה לערכים האלו ובאיזשהו שלב אני אסביר לה מה אני עושה.
באופן כללי, אנחנו תמיד מראים לה את היופי שבפשטות. יש ילדים שעורכים הפקות של ימי
הולדת, גם בגיל 3. אנחנו מנסים לחבר אותה לטבע, לטיולים, לבעלי חיים, שתתחבר למקום
בו היא גרה. לאט לאט היא תבין שאני עוזרת לאחרים וגם היא תעשה זאת".
מה הדבר שהכי מספק אותך בעשייה הזאת?
"הדבר הכי מרגש הוא לשמוע את הסכום הסופי שהצליחו לגייס בסוף אירוע
ההתרמה. זו הרגשה שאין כמוה. במיוחד שאת יודעת שזה הולך למישהו שזקוק לזה. בבזאר
התרומה הועברה לבית חולים כאן בפריפריה, ולהוספיס שעובד בגליל העליון ועושה עבודת קודש.
בהוספיס מלווים חולים סופניים בערוב ימיהם, וזו עבודה לא פשוטה בכלל, אבל הם עושים
את זה, וכמעט הכל מתרומות. איזה כיף לדעת שגייסנו כל כך הרבה כספים למענם. זה כיף
לדעת שכל העבודה הקשה והנידנודים והמיילים והטלפונים לא היו לחינם. אני אישית
נמצאת במינוס כבר כמה שנים טובות, אבל מצד שני אני שמחה שאני במינוס ועדיין מסוגלת
לעזור לאלו שזקוקים לכך".
