יום שני, 26 בדצמבר 2016

רגעים של אהבה - יהודה זפרני על המעבר מתיירות לכתיבת שירה


יהודה זפרני נטש את התיירות לאחר 30 שנה בתחום והחליט להגשים חלום ילדות – להוציא לאור ספר שירים שכתב במהלך חייו. בראיון למידע 8 הוא מדבר על הספר החדש "רגעים", על האח אלי זפרני ועל ההפצרות להיכנס לפוליטיקה.

שירי פריאנט

יהודה זפרני, יליד קרית שמונה והאח של, עזב השנה את "אופיר טורס" לאחר 30 שנה בחברה. זפרני, שהחל את הקריירה שלו כשליח בסניף קרית שמונה והגיע עד לתפקיד המשנה למנכ"ל, החליט לאחר העזיבה להגשים חלום ילדות ולהוציא לאור מבחר משיריו בלקט "רגעים". בשיחה אישית, זפרני מספר על הילדות בקרית שמונה, האח שנחטף, העשייה למען שורדי השואה וגם חושף סקופ בלעדי לקוראי מידע 8.

מתיירות לשירה


זפרני: "הנושא של כתיבה ושירה ליווה אותי כמעט כל חיי. כתבתי שירים למגירה, עוד כשהייתי תלמיד בבית הספר 'עוזיאל' שבקרית שמונה, שם הייתה ההשראה הראשונה שלי. התחלתי בתחום התיירות לפני 30 שנה ועשיתי את כל הדרך משליח, לשיווק ועד לתפקיד המשנה למנכ"ל. בחצי שנה האחרונה שלי בחברה הרגשתי שמיציתי ושהגיע הזמן לפרוש. אז הרגשתי שאני מספיק בשל בשביל להגשים את חלום חיי ולהוציא לאור ספר שירה".

ולאחר שקיבלתי החלטה, כיצד זה התממש?

זפרני: "ברגע שהחלטתי חתמתי על חוזה הוצאה לאור עם חברת 'מדיה 10' והתחלתי בכל התהליך של בחירת השירים, העריכה וכו'. הבנתי שזה לא עומד להיות ספר רגיל. גם מבחינת הצורה שלו (ספר ארוך מלבני-ש.פ.), התמונה בעטיפת הספר וגם מבחינת הנושא. את הספר חילקתי לארבעה נושאים מרכזיים שעוסקים ברגעי אושר. החלק הראשון עוסק באהבה שבין גבר לאישה, השני באהבת המשפחה, החלק השלישי מוקדש לשירי אהבה למדינה ולעם, והרביעי לשורדי השואה ולקשישים. המגוון הזה נותן לספר ערך מוסף".

מאיפה הגיע הרעיון של החלוקה?

זפרני: "כשאתה מגיע מעולם השיווק, אז אתה חושב איך הספר ימשוך תשומת לב. לפני שיצא הספר, ביקרתי בחנויות הספרים המובילות כסוג של מחקר. גיליתי שספרי השירה בדרך כלל מוסתרים בפינות חשוכות. רציתי שלספר שלי תהיה נוכחות. לשמחתי, זה הצליח. כל מי שראה את הספר התלהב מהצורה שלו ומהתמונה שעל העטיפה. אבל, כמובן, שאם רק העטיפה יפה והתוכן עלוב אז לא עשינו בזה כלום. בשביל זה חילקתי את הספר לפרקים, בשביל לתת תוכן לכל מגוון האזרחים. לזוגיות, למדינה, לשורשיות, למשפחה ולשורדי השואה".

שירים לשורדי השואה הוא רעיון די מהפכני.

זפרני: "נושא השואה קרוב לליבי. לפני כ-15 שנה, כששמעתי את הצעקה הגדולה של ניצולי השואה, החלטתי לעשות מעשה ולקחתי על עצמי פרויקט. בחנתי כיצד ניתן לעזור לניצולי השואה וגיליתי עולם ומלואו. גיליתי שיש מעל מאה עמותות שמתעסקות עם 'זה' אבל אף אחד לא עושה את 'זה'. במסגרת תפקידי בנמל תל אביב (יו"ר דירקטוריון נמל תל אביב-ש.פ.) החלטתי לא לפתוח עמותה נוספת, אלא לעשות משהו שנקי מפוליטיקה. ערכתי סקר וגיליתי ש-80% מבני הנוער לא נפגשו עם ניצול שואה. כמו כן, גיליתי שהניצולים לא אוהבים שקוראים להם ניצולי שואה, אלא שורדי שואה. למילה 'שורד' יש קונוטציה חזקה יותר. והכי חשוב, גיליתי שמה שבאמת חשוב לשורדי השואה זה שיוציאו אותם מהבית, וככה זה התחיל. הבאנו ל'האנגר 11' בנמל תל אביב כ-2000 שורדי שואה יחד עם אלף תלמידים מרחבי הארץ- קרית שמונה, מעלות, שדרות, בנימינה. אוטובוסים שלמים הגיעו לאירוע החגיגי שהפגיש את שורדי השואה עם בני הנוער מכל הארץ".

הערב היה מוצלח?

זפרני: "מאוד. אישה בת 92 ששרדה את השואה הודתה לי על כך שהוצאתי אותה מהבית לאחר שהייתה כלואה בביתה במשך תשעה חודשים. כשאתה מגלה שאתה מצליח להעניק להם עולם ומלואו, זה שווה את הכל. זה מה שצריך לתת להם, רגעי אושר בערוב ימיהם. התלמידים שהגיעו הצדיעו להם, דיברו איתם. זה היה מאוד מרגש".

"אלי עושה עבודה מדהימה"


יהודה זפרני גדל בבית של 12 אחים ואחיות, כאשר אחד מהם כנראה נחטף מבית החולים כשהיה בן חודש ימים בלבד. יהודה עדיין מחשיב אותו כאח, למרות שעד היום אין למשפחה שום מושג בנוגע לגורלו. "אמא שלי לקחה את הכאב הזה עד סוף ימיה, לעולם היא לא הצליחה להתגבר על כך", מספר זפרני. "כשספדתי את אמי, תיארתי אותה כדוקטור למדעי החיים. היא לא ידעה קרוא וכתוב, אבל היא הצליחה לגדל 'אזרחים טובים'. היא הייתה חכמה ונבונה ואת התואר שלה היא קיבלה מהחיים".

ומה עם אבא? יכול להיות שהשירה הגיעה בזכותו?

זפרני: "כמו שכל פסיכולוג טוב יודע- הכל קשור בבית ובילדות. אני חושב שזה הגיע בעיקר בזכות אבי. אבא ז"ל היה פייטן, שליח ציבור, חזן. היה לו קול מדהים. בדיוק לפני כמה שבועות פגשתי את ליאור אלמליח ודיברנו על אבא. הוא התעסק בפיוטים ובשירה האנדלוסית וכנראה משם הגיעו השורשים. אני יכול לגלות שבתור תלמיד ב'מקווה ישראל' שמעו אותי שר במקלחת והחברים החליטו שאני חייב להירשם לתחרות 'כישרונות צעירים' של בית הספר. השתתפתי וזכיתי במקום הראשון".

אחיך, אלי, בכלל עוסק בפוליטיקה המקומית, הוא מפרגן?

זפרני: "יש לנו כלל במשפחה. בכל העשייה הארוכה שלי נפגשתי עם אנשים מכל המגזרים, מכל המעמדות, ועם כולם דיברתי בגובה העיניים. אם זה לשליח או לנשיא המדינה. המשפחה שלי כל כך מיוחדת בעניין הזה. ייאמר לזכות הוריי שאנחנו 12 אחים ואחיות ועשרות אחיינים ואחייניות, וכולם מסתדרים עם כולם. אף אחד לא מסוכסך עם השני. כולנו ביחד, בעצב ובשמחה. אז לשאלתך, ברור שאלי מפרגן לי וגם אני לו. אני חושב שהוא עושה עבודה מדהימה, יחד עם יגאל, האחיין שלי. הנתינה היא דבר שהגיע מהבית. אמא שלי, בנוסף לטיפול בילדיה, גם האכילה חתולי רחוב שלוש פעמים ביום. כל כך הרבה היא הקריבה בשבילנו, היום זה נדיר".

גם אתה עושה לא מעט למען הזולת

זפרני: "הצלחתי לסגור מעגל ב'מקווה ישראל' כשמוניתי ליו"ר הדירקטוריון שם. בתור נער הייתי תלמיד ב'מקווה ישראל' ופתאום הצלחתי להתברג לתוך המערכת וביחד עם שאר חברי הדירקטוריון עשינו שם פלאים. בשש שנים האחרונות, הצלחנו להביא 1500 תלמידים מ-25% הצלחה בבגרויות ל-92% הצלחה בממוצע. זו הצלחה שאין לה אח ורע. כמו כן, הצלחנו להגיע ל-100% בגיוס לצה"ל, שזה לא פחות חשוב".

אתה מתכוון להיכנס לפוליטיקה באיזשהו שלב?

זפרני: "כרגע המון אנשים מנתניה פונים אליי ברחוב ומפצירים בי לרוץ לראשות העיר. יש הרבה גורמים פוליטים שגם מעוניינים שארוץ, אז יש כיוון, אולי זה יקרה".

ומה לגבי הספר, מה השאיפות לגביו?

זפרני: "הספר יצא בימים אלו וניתן לרכוש אותו באתר של מדיה 10. במהלך השבועות הקרובים הוא גם יופיע בחנויות הנבחרות בקרית שמונה וברחבי הארץ. אני מעריך שבעקבותיו ייצא ספר נוסף, אבל הכי חשוב לי שאנשים יתחברו אליו. זה ספר שאין בו שפה גבוהה מדי, זו שפה עממית שתדבר אל כולם. אני מקווה שיום אחד גם תלמידי בית הספר ילמדו אותו. השירה חייבת לתפוס מקום של כבוד בחינוך. לצערי, השפה הכתובה לא נמצאת בקרב בני הנוער ואנחנו חייבים לשמר אותה".




יום ראשון, 25 בדצמבר 2016

חמש המופלאות - אחיות ההוספיס מדברות על העבודה הקשה והמתגמלת


חמש האחיות של "הוספיס גליל עליון" לא אוהבות שקוראים להן "מלאכיות" ולא מזכירות את המילה "הוספיס" – הן עושות את עבודתן על מנת להרגיע ולתמוך, ובמיוחד בשביל שהמטופלים שלהן לא יהיו לבד

שירי פריאנט

"הוספיס גליל עליון", המנוהל על ידי ד"ר איל גולדברגר, מספק את שירותיו בבית המטופל ללא תמורה, אך מאחוריו עומד צוות שלם שכולל: רופאים, פסיכולוגים, עובדות סוציאליות, תרפיסטים ועוד. בלב העניינים עומדות חמש נשים שעושות עבודת קודש. הן לא אוהבות שקוראים להן "מלאכיות" ("אנחנו אנושיות לגמרי") ולא משתמשות במילה "הוספיס" ("יש סטיגמה רעה למילה"), אבל לא משנה איך תקראו לזה, האחיות של "הוספיס גליל עליון" עושות עבודה מבורכת מתוך צורך אמיתי לעזור ובמיוחד בשביל שהמטופלים שלהן לא יהיו לבד. שיחה עם חמש נשים אנושיות פלוס.

מימין לשמאל: מאירה, יעל, ליאורה, מזל, ליאוני

"אין עבודה יותר מספקת מזו"

כשהגעתי לבית הקפה שקבענו בו, הבחנתי בקלות בחמש נשים מלאות חיים, צוחקות, מחליפות חוויות, מתחבקות, כאילו לא נפגשו רק לפני יומיים. אלו הן צוות האחיות של "הוספיס גליל עליון", מפזרות אור ומקרינות חום ואהבה מהמבט הראשון. יש לי כל כך הרבה מה לשאול אותן, אבל עם חמש נשים, כל כך קשה להשחיל מילה..

אז למה בכלל לעבוד בהוספיס, עבודה כל כך קשה רגשית?

מזל ניטוקר: "אני התחלתי כאחות מרפאה כפרית בשאר יישוב. להוספיס הצטרפתי לפני 17 שנים לאחר שעברתי קורס באונקולוגיה. זו עבודה ממש לא קלה, אבל אין יותר מספקת ממנה. בעבור מטופל שחולה במחלה מסכנת חיים, זו התקופה הכי נוראית בחייו ואנחנו באות ועושות סדר. מטפלות בכל הניירת, מציעות טיפולים, מדברות איתו ועם בני משפחתו, מקלות על הכאב שלו. כשאתה מצליח להקל ולהרגיע, ולו במעט, אתה מרגיש נפלא שהצלחת לעזור."

הבנות מספרות לו שישנה סטיגמה מאוד רעה למילה "הוספיס". "כשאנחנו מגיעות לבית המטופל, הוא שומע 'הוספיס' וחושב שזה הסוף, אבל זה לא כך", הן מסבירות, "אנחנו מגיעות להעניק טיפול תומך לחולים במחלה מאיימת חיים. זה יכול להיות במשך חודשיים וזה יכול להיות במשך חמש שנים. היו גם פעמים שהמחלה נעצרה ואז יצאנו מהתמונה".

עמותת "הוספיס גליל עליון" הוקמה בשנת 1994 על ידי פרופסור ננסי קרוליין ז"ל, במטרה להעניק טיפול תומך באיכות הגבוהה ביותר האפשרית לחולים במחלות מסכנות חיים. "אנחנו מעניקות למטופל סביבת חיים תומכת תוך כדי שמירה על כבודו", אומרת יעל בלייך, האחות הראשית בהוספיס. "השירות מסייע למטופל ולבני משפחתו גם בהיבט הפיזי, אך גם בהיבטים הרוחניים, הנפשיים והחברתיים."

הבנות משלימות אחת את השנייה וקשה לעקוב מי אומרת מה, אבל בפה אחד הן אומרות שחשוב שאנשי הגליל יידעו שקיים שירות כזה ושהוא ללא תשלום. יש רק צורך בהפנייה מרופא המשפחה. ולא, לא מדובר רק בחולי סרטן ורק באנשים מבוגרים, מדובר בכל מי שחולה במחלה מסכנת חיים ובכל גיל.

מה קורה כשאתן מגיעות לבית המטופל? יש שאלות, חששות?


ליאורה אלוני: "יש מטופלים שלא ממש מעוניינים לקבל מאיתנו טיפול, הסיבה היחידה שהם הסכימו היא בגלל לחץ מרופא המשפחה או ממקורביהם. הם פשוט מסרבים לטיפול כי הם חושבים שהגיע הסוף, אבל זה ממש לא כך. יש משמעות מאוד גדולה לטיפול התומך של ההוספיס. כשאנחנו מגיעות לראשונה מתחיל תהליך של בניית אמון בינינו לבין המטופל. כל אדם הוא שונה, לכל אחד יש סיפור חיים אחר וכל אדם מגיע עם השקפת העולם שלו. יצירת האמון יכולה להביא את המטופל לדברים חיוביים, לסגירת מעגל או ,לחלופין, לפתיחת מעגל. כשהמטופלים משתפים אותנו בחששות שלהם, אנחנו יכולות לעזור. מכולם שמענו שהם לא מפחדים מהמוות, הם מפחדים מהסבל שהם יחוו, מאיך זה יקרה. כשאנחנו באות, אנחנו עוזרות להם להקל את הכאב וזה מאוד מרגיע".

"כל אדם בא מדרכו"

ליאוני גולן: הדבר הכי קשה למטופלים זה החשש ממה שיקרה למשפחותיהם לאחר לכתם ואיזו מורשת הם ישאירו אחריהם. אנחנו פשוט מלוות אותם צעד אחר צעד, שלב שלב. לא מתחילים מהיום הראשון לדבר על הכול, זה לוקח זמן".

ליאורה: "מה שכן, אנחנו דנות תחילה עם המטופל איפה ירצה להיפרד, בביתו או בהוספיס אשפוזי".
ליאוני: "היה לי מקרה שהמטופל היה מאוד צעיר, אב לילדים קטנים, ולכן מאוד חשש להיפרד בביתו. העובדת הסוציאלית שלנו ליוותה אותו, את אשתו ואת ילדיו בכל התהליך, ובסופו של דבר הוא נפטר בביתו, תוך כדי ליווי צמוד שלנו. לפעמים המטופלים מקבלים אומץ לעשות דברים שהם לא רצו רק מעצם הנוכחות שלנו שם".

אתן נתקלות לפעמים בקשיים והסתייגויות מצד המטופל?

מזל: "לפעמים הקושי מגיע דווקא מבני משפחתו של המטופל. היו מצבים שביקשו שלא נזכיר את המילה 'הוספיס' ולא ניידע את המטופל במצבו, אבל זה שגוי. חייבת להיות שקיפות מוחלטת, זה עוול להסתיר ממנו את מצבו. היו פעמים שבני המשפחה סירבו לשתף פעולה, היו פעמים שהמטופל עצמו סירב לתרופות שהוצעו לו ואז תהליך הטיפול קשה יותר. יש לנו כל כך הרבה לתת אבל לא כל אחד מוכן לקבל. לעיתים זה נובע מחוסר אמון ולעיתים מאופי של בן אדם".

מאירה גרליק: "אנחנו יודעות כמה אנחנו לא יודעות כלום. הבית של המטופל הוא המקום הכי אינטימי שלו ואנחנו נכנסות אליו מבלי לדעת עליו כלום. זה לוקח זמן להכיר את המטופל, את התרבות, את המשפחה."
ליאורה: "אנחנו תמיד אומרות שכל אדם בא מדרכו. אנחנו פוגשות את המטופל בנקודה מסויימת בחייו, נכנסות אליו הביתה, ולכל אחד מהמטופלים שלנו יש את ה'אני מאמין' שלו. לא הם צריכים להתאים את עצמם אליי, אלא אני צריכה להתאים את עצמי אליהם. אני רוצה להעניק להם, אני רוצה ללמד אותם, אבל לפעמים יש קושי מצד המשפחה. בשביל שהתהליך יהיה מוצלח חובה לנהל שיחות משותפות עם המטופל ובני משפחתו. יש תרבויות שבהן לא מעודדים שיחות על המצב ולא מעוניינים לנהל אותן, למרות שאנחנו יודעות כמה זה עוזר".

מה אתן עושות במצב של התנגדות?

יעל: אנחנו בראש ובראשונה מציעות, לעולם לא כופות. יש לנו ניסיון של שנים ואנחנו יודעות מה יכול לעזור או להקל את הכאב. אבל אנחנו תמיד בגישה של להציע ותמיד מקשיבות לרצונות של המטופל. אנחנו גם מעולם לא נגיע לביתו ללא תיאום מראש. זה הבית שלו ואנחנו רק אורחות".

היו מקרים שהמטופל בודד, ללא בני משפחה?

יעל: "בשביל לקבל את שירותי ההוספיס חובה שיהיה מטפל עיקרי בבית, או בן משפחה או עובד זר. כבר היה לנו מקרה שטיפלנו באלמן בן 90 והמטפל העיקרי היחיד שלו היה אחיו שגר דירה מתחתיו, אך הוא עדיין קיבל מאיתנו טיפול תומך".

מחכים לנס

מאירה: היו מקרים שהגענו כאשר אמרו למטופל שיש לו רק חודש-חודשיים לחיות ובסופו של דבר הוא חי במשך שנים ואנחנו ליווינו אותו במהלך כל הדרך. מצד שני, היה לי מטופל שנפטר כמה ימים לאחר שנכנסנו לתמונה ואז זה מאוד קשה, כי לא הספקנו לתת לו את הטיפול ולהכיר אותו."
ליאורה: "האיכות של הטיפול תהיה הרבה יותר טובה אם ניכנס לתמונה כמה שיותר מוקדם. לא תמיד זה מתאפשר. כל צוות העובדים של ההוספיס נפגש אחת לשבוע כדי לדון על הדברים, ללמוד ממקרים מסויימים, אנחנו כל הזמן לומדות ומשתפרות".

ההוספיס הוא שירות שניתן לחולים במחלה שמסכנת את חייהם, אך עם זאת הבנות מספרות שרוב המטופלים לא ממהרים לאבד תקווה. "הייתה לי מטופלת שעד יומה האחרון חיכתה לנס", מספרת ליאוני, "היא סירבה להאמין שזה הסוף והייתה משוכנעת שבסופו של דבר יקרה נס והיא תחלים. לעומתה, יש מטופלים שכבר מצפים למוות כדי שהכאב שלהם יסתיים". ליאורה מוסיפה: "תקווה זה דבר מאוד עוצמתי".

היו מטופלים שביקשו לזרז את הסוף?

יעל: "יש כאלה, אבל מלבד שזה לא חוקי בארץ, זה גם ממש לא מתפקידנו. ההוספיס עצמו הוקם במטרה לעזור לבני אדם לחיות את חייהם באיכות הטובה ביותר, לא לסייע להם למות".

האחיות מספרות לו אינספור סיפורים על מטופלים, שחלקם גרמו לי להזיל דמעה, אז הייתי חייבת לשאול:

בעבודה שאי אפשר לשמור על דיסטנס, איך אתן מצליחות להמשיך מבלי להישבר?

מאירה: "אי אפשר לשמור על דיסטנס בעבודה הזאת, פשוט בלתי אפשרי. בשביל שהתהליך יצליח אנחנו חייבות ליצור קשר קרוב. יש לנו חיים מעבר לעבודה, אך עם זאת העבודה תמיד איתנו, במיוחד שאני מטפלת בחולה סוער במיוחד ואני כל הזמן במחשבות. להגיד לך שאנחנו לא בוכות ביחד איתם? ברור שאנחנו בוכות, זה קשה וזה כואב, אבל לפחות הצלחנו לעזור ולהנעים את זמנם".

ליאורה: "אני כל הזמן רואה את עצמי בטיפול. המשמעות שאנחנו נותנות ומקבלות היא מאוד עוצמתית. יש לנו יכולת כצוות לתמוך ולהכיל. כל אחות מגיעה עם רופא ועובדת סוציאלית ואנחנו נותנות טיפול יסודי ומקיף. המטופל יכול לפנות אלינו 24 שעות ביממה ואנחנו נהיה זמינות לו. כשהכל נגמר ברוגע, אז אתה מרגיש טוב. ברור שזה עצוב, ואנחנו בוכות ולוקחות ללב, אבל אני מתנחמת בכך שהצלחתי לעזור".

העבודה לעולם לא נגמרת

האחיות מספרות שלכל מטופל הן מגיעות פעם בשבוע, אך הן זמינות תמיד. "העבודה שלנו מאוד דינמית וכל דבר יכול להשתנות ברגע. אם מישהו קורא לנו-אנחנו מתייצבות", אומרת מאירה. "לפעמים אנחנו מטפלות ב-5 מטופלים ולפעמים ב-12 מטופלים במקביל", מוסיפה יעל. "זה מאוד קשה, במיוחד אם המטופלים במצב קשה".

אך על הצד החיובי, "אנחנו מכירות אנשים מדהימים בעבודה הזאת ואני לומדת מהם כל כך הרבה", אומרת ליאוני. "אנחנו פוגשות אנשים מתרבויות שונות, דתות שונות, עדות שונות", אומרת יעל, "יהודים וערבים, מבוגרים וצעירים, אנחנו מרגישות עשירות מסיפורי החיים שלהם".

ליאוני: "הכי עצוב לי שהקשר מתנתק לאחר שהמטופל נפטר. לא בגלל שאנחנו לא רוצות לשמור על קשר, אלא בגלל שאנחנו ממשיכות לעזור למטופל הבא ומעניקות לו את מלוא תשומת הלב."

לפרטים ותרומות להוספיס: www.hug.org.il




יום חמישי, 1 בדצמבר 2016

בחירתה של ללי - המאבק של ללי במחלת הסרטן הוא המאבק של כולנו למען רפואה ראויה יותר


ללי גרציה עומדת בפני החלטה קשה- האם לעבור את טיפולי ההקרנות היום-יומיים שלה בחיפה או בתל אביב, אף אחת מהן לא קרובה לביתה שבקיבוץ דפנה. אבל המאבק של ללי הוא אינו אישי, הוא המאבק של כולנו למען רפואה ראויה יותר בגליל. ואם היא מסוגלת להילחם בחולי, אז למה שלא אנחנו נלחם במערכת הבריאות?

מאת: שירי פריאנט

המאבק של ללי גרציה (46) הוא אינו מאבק אישי של אישה במחלת הסרטן. הוא המאבק של כולנו למען הזכות הבסיסית שלנו- להישאר בחיים, וללי אכן נאבקת. גם במחלה הנוראית שהתפשטה לאט לאט בגופה, וגם בממסד, בשלטונות, בבעלי הכוח ובכל מי שיהיה מוכן להקשיב – "אני לא מוכנה למות בשקט! קולי כן יישמע". וההצהרה הזאת מהדהדת לי בראש מהיום ששוחחנו. לא הגיע הזמן שממשלת ישראל תבין שחיי תושבי המרכז אינם חשובים יותר מחייהם של תושבי הפריפריה? ולא הגיעה העת שיבין שר הבריאות שתור דחוף לא קובעים לשנה מהיום? ושחולי סרטן לא אמורים לנסוע שעות מדי יום במשך שבועות בשביל לקבל טיפול שיתרום להחלמתם? באמת שהגיע כבר הרגע. וגם אם לתושבי הצפון אין כוח פרלמנטרי כמו שיש למגזר החרדי, זה לא אומר שלא נקבל את מה שמגיע לנו- זכות בסיסית וקטנה שנקראת "החיים".

"איזה גילוי מוקדם זה אם קובעים לך תור לעוד שנה?"

הסיפור של ללי גרציה, תושבת קיבוץ דפנה, מתחיל בינואר השנה, כאשר קיבלה הפנייה דחופה לאולטרה סאונד מכירורג שד. לאחר שהפעילה לחץ וקשרים, נאלצה לחכות "רק" חמישה חודשים עד לחודש מאי, אבל אז כבר היה מאוחר מדי. ללי התבשרה שהיא חולת סרטן ושהמחלה התפשטה בגופה. תוך חודש ימים ללי נאלצה לעבור ניתוח כריתה דחוף, בו התגלו גרורות של המחלה בבית השחי, והתחילה במסכת טיפולים כימותרפיים. "אם הייתי גרה במרכז הארץ, הייתי מקבלת תור כבר ביום למחרת ואולי הניתוח והטיפולים היו נמנעים ממני", אומרת ללי.

חשבת לקבוע תור במקום אחר?

"תראי, באותה תקופה הייתי מאוד פעילה, הייתי אשת עשיה. לא רציתי להאמין שאני חולה, זה הפליא אותי כמו דלי מים קרים לפרצוף. הסיפור שלי היה אמור להיות מאוד קצר וחביב. במקום זה קיבלתי ניתוח, 7 חודשים של כימותרפיה ועוד 6 שבועות של הקרנות. בצפון הורגלנו לחכות לתור עבור רופא מומחה מעל ארבעה חודשים, אבל זה חייב להשתנות. זה מצחיק, המדינה משקיעה מיליוני שקלים בקמפיינים לגילוי מוקדם של סרטן השד, כמו במקרה שלי, אולי במקום זאת תעצרו את הקמפיין האידיוטי הזה ותביאו מכשירי אולטרה-סאונד לצפון? איזה גילוי מוקדם זה אם קובעים לך תור לעוד שנה?"

בימים אלו, ללי עומדת בפני החלטה קשה. הטיפולים הכימותרפיים שלה מסתיימים בקרוב והיא צריכה להתחיל סדרת הקרנות בשביל לסיים את תהליך הריפוי. בית החולים הקרוב למגוריה הוא המרכז הרפואי "זיו" שבצפת. מכון ההקרנות החדש ב"זיו" אמור היה להיפתח כבר בספטמבר האחרון, אבל זה טרם קרה. "האופציות האחרות שעומדות בפניי הם בחיפה או בתל השומר", היא מספרת. "אבל לא ייתכן שאצטרך לנסוע יום־יום במשך חודש ימים עד לרמב"ם בחיפה ולבזבז שעתיים וחצי רק על נסיעה מפרכת ומתישה ברכב אחד עם עוד שבעה חולים, כאשר משך הטיפול הוא שלוש דקות בלבד. מצד שני, אם אבחר בתל השומר אאלץ להתנתק מהחיים שלי ומהבן שלי במשך זמן ארוך וזה דבר קשה מנשוא".

"קולי כן ישמע"

ללי גרציה הגיעה לקיבוץ דפנה ממרכז הארץ לפני 15 שנה. היא אם חד הורית לאופיר, נער בן 16, אליו היא מאוד קרובה. עד שגילתה את מחלתה, ללי עסקה בתקשורת וביחסי ציבור ואף היתה מאוד מוכרת ומוערכת בתחום. כנראה בגלל זה כשחלתה ללי, השתמשה בזעמה המוצדק על מנת להגיע לכל מי שצריך. היא נפגשה עם חברת הכנסת סתיו שפיר, התראיינה לכל כלי התקשורת, ישבה לשיחה עם מנהל בית החולים "זיו" ד"ר סלאמן זרקא, ואף פנתה במכתב מרגש לח"כ מירב מיכאלי. "אין לי כוח לדיבורים באוויר, אני צריכה שייעשו מעשים, שידאגו לאשר את התקציב לפיתוח הצפון ושיעשו את זה עכשיו. כי עד שלא תאושר התוכנית ולא יזרימו תקציבים לצפון, מצב הרפואה לא ישתפר. מועד פתיחתו של מכון ההקרנות בזיו יידחה שוב ומטופלים רבים יאלצו לנדוד למרכז הארץ בחולי ובחולשה. הממשלה אומרת לי לאורך כל הדרך 'תמותי בשקט', אבל אני לא מתכוונת למות בשקט אני מתכוונת להילחם וקולי כן יישמע".

ואכן קולה נשמע, בקול רם שמהדהד עד לירושלים. אומנם ללי אינה מספיק בריאה בשביל להגיע למשכן הכנסת, למרות שהזמינו אותה מספר פעמים, אך בכל זאת ישנם חברי כנסת שלא רק מדברים, אלא גם מקיימים. ח"כ סתיו שפיר, הגיעה לגליל במיוחד בשביל להיפגש עם ללי. על המפגש אומרת ח"כ שפיר: "ללי גרציה היא לוחמת מרגשת ומעוררת השראה, שהמאבק שלה מוכיח באיזו מצוקה לא הוגנת ובלתי סבירה מצויים תושבי הצפון, שלא באשמתם. לא ייתכן שבשביל בדיקות רפואיות בסיסיות שיכולות להציל חיים יצטרך תושב הגליל לבלות שעה וחצי על הכביש, ולבזבז חודשים ארוכים בהמתנה תוך סיכון בריאותי. ממשלת נתניהו הבטיחה 18 מיליארד שקלים לתושבי הצפון, אבל בתקציב המדינה אין שקל מההבטחה הזו. אני מתכוונת להיאבק בכל הכוח כדי שהכספים שהובטחו לצפון יכנסו כבר בתקציב הקרוב. אין שום סיבה שהצפון ימשיך להמתין ולהתבזבז, במקום לשגשג ולפרוח, כפי שמגיע לו".

החולים חולים והבריאים בריאים

ללי היא לוחמת, ללא ספק, בכל רמ"ח איבריה. "זה לא שקמתי יום אחד בבוקר והחלטתי להיאבק", היא אומרת, "בעצם מכורח המציאות התחיל אצלי המאבק, גם על חיי וגם על התקציב לפיתוח הגליל. התקציב פשוט חייב לעבור. פתיחת מכון ההקרנות בצפת כבר נדחתה פעמיים. פונים אליי אנשים רבים ושואלים אותי: 'איך אף אחד לא אומר כלום?', אז אני עונה שהחולים חולים והבריאים בריאים ושאנחנו המראה של מה שקורה במדינה הזאת. אם בהנד עפעף תלמידי הישיבות קיבלו השנה תקציב כפול, אז זה רק מראה שראש הממשלה רוצה לרסק אותנו ואסור לנו להתייאש, קולנו חייב להישמע. אני לא מרגישה במלחמה ולא במאבק. אני אומרת את דעתי באופן גלוי וישיר. אני חיה עם המחלה ואני כן זועקת את זעקת הצפון. היחידי שרצה לשמוע איך ניתן לעזור הוא ד"ר זרקא, שנפגש איתי כמה פעמים."

איך את מוצאת את הכוח הזה לשנות, כשאת בעצמך נמצאת במצב קשה פיזית ורגשית?

"אני אדם שכל חייו היה פעיל חברתית. הייתי מדריכה בצופים ולאחר מכן בצבא. תמיד הייתי במקום של נתינה. זה לא היה מתוכנן, לא היתה לי אסטרטגיה כלשהי, פשוט מצאתי את עצמי נאבקת בשביל אחרים. אני מסתכלת על הילד שלי, שכל כך גאה בי, וזה נותן לי המון כוחות. מצד שני, אני לא איזה מריה הקדושה, אני מודעת למגבלות שלי. הטיפולים שאני עוברת מאוד קשים. גם את הראיון שלנו הזזתי להיום כי לא הרגשתי טוב. אני דואגת קודם כל לעצמי".

עם ד"ר סלאמן זרקא, מנהל המרכז הרפואי זיו
מה לדעתך חסר בצפון מבחינת הרפואה?

"אני מדברת על הדברים הבסיסיים ביותר, אני בכלל לא מדברת על מה שמעבר. נעשה עוול גדול מאוד לתושבי הגליל במשך שנים. בואו קודם כל נייצר שיוויון ברפואה. אם במרכז מקציבים ארבעה רופאים ל- 1000 איש, למה בצפון רק שניים?".

מה ניתן לעשות בשביל לשנות את זה?


"הצפון צריך להשכיל ולהבין שעד שלא תיווצר פה קבוצת לחץ שתשב כל יום בכנסת ותעלה את נושא הגליל לסדר היום-שום דבר לא ישתנה. אין לנו לובי חזק, על אף 12 ראשי רשויות. מישהו בממשלה יושב ומחליט לא להזרים לנו כסף, כי כנראה מגיע לנו פחות. כמו כן, אין מספיק פרסום בכלי התקשורת כמו שצריך להיות. כנראה שכמה משפחות בעמונה חשובים יותר מכל תושבי הצפון. היו פה המון פוליטיקאים שבאו והלכו, אבל זה לא מספיק. שום דבר לא יזוז עד שלא נעשה משהו. ועכשיו זה זמן עשיה, מספיק עם הדיבורים".

פורסם לראשונה ב"מידע 8" דצמבר 2015


יום חמישי, 24 בנובמבר 2016

מנפצי האגדות - שיחה עם תלמידי "עמק החולה" על התערוכה הפרובוקטיבית שהגיעה לכנסת


תלמידי "עמק החולה" מציינים את יום הילד הבינלאומי בתערוכה מחאתית, מקורית וחסרת פשרות בכנסת
מאת: שירי פריאנט
אליס בארץ הפלאות - אופיר עזרא
השבוע ציינו ברחבי העולם את יום הילד הבינלאומי שנועד לקידום רווחתם של ילדים. בתיכון "עמק החולה" ציינו את היום בצורה מקורית: תערוכה שמציגה דמויות מאגדות ילדים באור פחות חיובי וזוהר על מנת להציג את הסכנות המוצבות בפני ילדים ובני נוער- הברווזון המכוער חווה שיימינג, אליס בארץ הפלאות עשתה סמים והחלילן מהמלין מפתה ילדים קטנים.
התערוכה נוצרה על ידי תלמידי יא' הלומדים במגמת עיצוב ואומנות בבית הספר. הנושא הכללי שנבחר על ידם בכדי לייצג את יום זכויות הילד הוא אגדת ילדים. לפי דברי הילדים זהו נושא שלכאורה נראה נאיבי, ילדותי ותמים, אך למעשה הוא מביא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר את העיסוק בפגיעה בזכויות הילדים. כל תלמיד בחר אגדת ילדים מוכרת, חקר אותה וביטא דרך עבודתו את הסכנות והפגיעות המוצבות בפני הילדים והנוער, אותן הוא רצה להעביר לצופה.
התערוכה הוצגה ביום שלישי בכנסת לרגל ציון יום הילד הבינלאומי בוועדה לזכויות הילד, בראשה עומדת ח"כ יפעת שאשא ביטון. תלמידי "עמק החולה" לקחו חלק בדיוני היום לצד 300 ילדים ובני נוער מכל הארץ, הורים, אנשי מקצוע וחינוך. גם לי הם מסבירים בשפה בוגרת ורהוטה מה הם ניסו לומר, ותוך כדי הם רק מוכיחים לי שהגיע הזמן שאנו, כמבוגרים, צריכים להקשיב להם יותר, כי המהפכה תגיע  מ"הנוער של היום".
מאין הגיע הרעיון לתערוכה?
נועה: "עשינו מעין סיעור מוחות והגענו לרעיון של אגדות ילדים. דרך האגדות ניתן לנפץ את האשליה המושלמת, כי כמו בחיים האמיתיים, לא הכול מושלם כפי שחושבים".
שוהם: "בעבר הקדשתי זמן ללמוד על אגדות ילדים, על המקורות האפלים שלהן והתמימות שמכסה את העיוות ולכן הנושא הרגיש לי נכון".
איך הרגשתם במהלך היצירה עצמה?
עידו: "הרגשתי יחסית רגוע, בלי לנסות יותר מדי שהיצירה שלי תהיה מציאותית או מדוייקת מאוד, פשוט ציירתי בחופשיות".
משי: "מאוד התחברתי לנושא התערוכה וכתוצאה מכך הצלחתי להעביר את המסר שלי לגבי תופעת השיימינג ולהעביר את העוצמה שיש למילים לפגוע ולפצוע ממש כמו סכין".
נעמה: "הרגשתי שאני מצליחה להעביר מסר מסוים לגבי החברה שאנו חיים בה".
תומר: "ממש הזדהתי עם הילדה שבורחת מהמקום שבו החביאו אותה, הרגשתי שאני מעביר זעזוע לצופה".
מה הייתה המטרה שלכם?
מעיין: "מטרת הציור היא, כמובן, לעורר את המודעות לגבי הנושאים המוזכרים ולהביא למניעתם".
הילה: "המטרה של הציורים היא שאנשים יעצרו את התופעה הזאת שאנו מסקרים. שיתייחסו באופן שווה לכל בני האדם, גם אם הם צעירים יותר או חסרי ניסיון, צריכים להשמיע את קולם של הילדים".
עידו: "המטרה של הציור הייתה למחות נגד התופעה ולעורר את המודעות. אם המודעות תגדל אולי בעתיד יותר בני אדם יפעלו בכדי למנוע אותה".
אופיר: "המטרה היא לעורר מודעות ולגרום לאנשים לנקוט פעולה".
האם בחרתם בנושא עקב חוויה אישית שחוויתם?
משי: "אני חושבת שכל ילד עבר איזושהי תופעת שיימינג בחייו, בבית הספר או באינטרנט. רציתי להעביר את המסר שלמילים פוגעניות יש עוצמה הרסנית, בעיקר על ילדים".
ניצן: "ציירתי את בת הים הקטנה שסותמים לה את הפה. לא ציירתי מחוויה אישית, אבל ידעתי שזו תופעה שמתרחשת הרבה."
עומר: "לא חוויתי באופן אישי אבל אני פשוט שונא שמגבילים אותי ומדכאים את חופש הביטוי שלי".
אילו תגובות קיבלתם?
נעמה: "קיבלנו תגובות טובות, הרבה אנשים אהבו את הציורים וזה גרם לנו להרגיש שהצלחנו להשפיע באמצעות האומנות שלנו".
מעיין: "התגובה הכי גדולה היא הפרסום שקיבלנו במדיה. ללא ספק שזה מרגש שהצלחנו לייצר  פרובוקציה".
ניצן: "קיבלנו תגובות מאוד חיוביות והמון אנשים באו ופרגנו לפרויקט".
מה השאיפות שלכם לגבי הפרויקט?
משי: "החלום שלי הוא שכל ילד יקבל את הזכויות הטבעיות שמגיעות לו, שכל ילד ירגיש שייך ומאושר בעולם. אני מקווה שהתערוכה תצליח להעביר את המסר שניסינו להעביר ושגם מבוגרים ילמדו מהם".
עידו: "אני שמח שהתערוכה מקבלת תשומת לב מחברי הכנסת ואולי היא גם תחולל שינוי".
אופיר: "אני מקווה שהתערוכה תצליח להשפיע. יש כל כך הרבה כוח ומסרים חזקים בציורים וחבל שהם יתבזבזו".
הילדים שיחוללו מהפכה
משי אמר – הברווזון המכוער
הברווזון המכוער הוא סמל תרבותי לאדם שאינו מתאים לחברה, לאדם שונה משאר האנשים סביבו. ביצירה ניסיתי להעביר את הערך לקבלת השונה מאתנו, ואת העוצמה והכוח שיש למילים פוגעניות. בעבודה אני מראה למעשה שמילים פוצעות את הנפש, כמו שסכין פוצעת את הגוף.

עומר לבא – רפונזל
בעבודתי בחרתי לעסוק בנושא החופש האישי ודיכוי החופש. אני מאמין שהזכות לחירות וחופש הביטוי חשובה, וילד שלא זוכה לה יגדל להיות אדם סגור ומדוכא, אשר לא יוכל להביע את דעתו ויהיה מרוחק מהסביבה. ביצירה זו נשללו מרפונזל גם חופש הביטוי וגם חירותה.

שוהם נוי – סינדרלה
בעבודתי רציתי להראות את הנזק הממושך לנפש הילד הנפגע. הילד עלול למצוא את עצמו במקום בטוח שנים לאחר תקופת הפגיעה ועדיין לחוות את האומללות והטראומה של העבר.
בציור שלי סינדרלה נראית לאחר שכל משאלותיה התגשמו והיא חיה חיים מושלמים. יש לה כתר על הראש והיא חיה בארמון, אבל היא לא מסוגלת לראות זאת כי היא עדיין חיה בפחד, עדיין חיה את זיכרון התעללות העבר.

אדר סונדק– פינוקיו
ביצירתי פינוקיו תלוי על חוטים, כשידיים אחרות מניעות אותו ואילו ידיו של פינוקיו קשורות.
מילדים רבים נשללת הזכות להגשמה עצמית ולמיצוי יכולותיהם והם מונעים על ידי תכתיבי החברה והסביבה.

ניצן ג'קסון – בת הים הקטנה עם מחסום פה
בת הים הקטנה, שפיה חסום בתחבושות, מסמלת עבורי את הוויתור על הזכות להבעה עצמית. בסיפור, בת הים הקטנה מוכנה לוותר על קולה למען האהבה, כשהמכשפה הרעה מנצלת את תמימותה, כשם שמבוגרים מדכאים את חופש הביטוי של הילדים וסותמים את פיותיהם.

אופיר עזרא – אליס בארץ הפלאות
היצירה שלי עוסקת בניצול ילדים. האיש שכתב את הספר צילם ילדות קטנות בעירום ועשה איתן "מסיבות תה" הנראות לכאורה תמימות לעין. אליס הייתה אחת מהילדות האהובות עליו ובמהלך "מסיבת התה" שלהם הוא נהג לסמם אותה ללא ידיעתה באמצעות התה.
דרך עבודתי רציתי להראות את הבלבול של ילדה קטנה, שמנוצלת על ידי איש מבוגר מקורב אליה, והיא לא יודעת האם מעשיו טובים או רעים.

עידו מלך – כיפה אדומה והזאב
ביצירה שלי רציתי להציג את הפגיעה בזכות לביטחון הבסיסי של הילד. הצגתי את הסיפור "כיפה אדומה" בסביבה יותר מודרנית מאשר בסיפור המקורי- בעיר, בסמטה אפלה, כשכיפה אדומה מייצגת ילדת בית ספר והזאב מייצג משהו אחר, פוגעני ומסוכן, המאיים על כיפה אדומה ומנסה לפגוע בה.

הילה דנן - בת הים והמכשפה
הזכות לחופש הביטוי והבעה עצמית נלקח מבת הים הקטנה על ידי המכשפה הרעה.
בת הים הקטנה מסמלת את כל אותם ילדים שלא נשמע קולם, שהולכים לאיבוד ולא מצליחים לבטא הן את רגשותיהם והן את דעותיהם, שבחברה של היום חשובים מאוד.

תומר לבנון - כיפה אדומה והפחדים
היצירה שלי עוסקת בניצול התמימות הילדית והדרך שבה מפתים ילדים לעשות דברים שהם לא כל כך רוצים או לא רוצים בכלל. כיפה אדומה טעתה בדרכה וכאשר הזאב פיתה אותה-הוא פגע בה. היצירה שלי מנסה להראות את הניסיון לבריחה של ילדים ובני נוער מהמסלול הידוע והקבוע, שפעמים רבות מוביל ומראה על ניצול ילדים.

נועה סאסי – החלילן מהמלין
היצירה שלי עוסקת באגדה "החלילן מהמלין". ביצירה החלילן מפתה ילדים במקום עכברים. החלילן מייצג את התופעה המחרידה של פדופיליה והניצול הבוטה של פיתוי ילדים על ידי שימוש בחומריות זולה מעולם הילדים.

מעיין קסוביץ' – היפה והחיה
ביצירתי התמקדתי בנושא פחד וניצול ילדים. על פי האגדה "היפה והחיה", אביה של בל מוכר אותה לחיה בכדי להציל את עצמו, ואילו החיה, שלכאורה מוצג באור חיובי, בעצם כופה את עצמו ומחייב את בל לאהוב אותו. בל, ילדה בת 14, נופלת קורבן לניצול של גברים.

נעמה וולף – שתי נסיכות
היצירה עוסקת בזכויות להשתלבות בחברה ומראה שלכל ילד יש את הזכות להיות מי שהוא מבלי להסתיר את זהותו ולזכות לשוויון בחברה. זה בא לידי ביטוי ביצירה זו בכך שיסמין וסינדרלה בחרו להיות בנות זוג. עבודתי שוברת את המיתוס של נסיך ונסיכה החיים באושר ועושר ומציגה אלטרנטיבה אחרת.

הדר נעמני – מוגלי
לכל ילד הזכות לביטחון, בית, הגנה ומשפחה. מוגלי ביצירתי מסמל את אותם ילדים עזובים, מחוסרי בית, שלא רואים אותם ושהולכים לאיבוד בעיר הגדולה ופעמים רבות מנוצלים על ידי גורמים רעים.