דברים שלמדתי משרה שמיר: אל תפחדי
להמציא את עצמך מחדש
גם בשנות ה-60 לחייה, שרה שמיר
ממשיכה להתפתח, להשתנות ולהתאים את עצמה למציאות החדשה. מדהים. אני מכירה כמה
צעירים בשנות ה-30 לחייהם שמשוכנעים שמאוחר מדי לשנות קריירה, אבל שיחה אחת עם שרה
תוכיח להם כמה הם רחוקים מהאמת.
שרה שמיר נולדה בפתח תקווה למשפחת
שטיינמץ עם אמא צברית ואבא ניצול שואה, בשכונת פג'ה, בה גרו ניצולי שואה
רבים. מיותר לומר שרבים מהם לא צחקו מעולם. ואולי בגלל זה היא הרגישה צורך להצחיק
ולשמח אנשים כבר מגיל צעיר. "מאוד רציתי ללמוד לנגן באקורדיון", היא
אומרת, "כי אקורדיון עושה שמח וזה מה שרציתי לעשות. היינו ארבעה ילדים בבית
ולהורים שלי לא היה מספיק כסף לקנות לי אקורדיון, אז הם קנו לי חלילית, אבל זה לא
אותו דבר. זה לא משמח באותה מידה".
שרה מספרת ש"מגיל צעיר מאוד
הכנתי את עצמי לתפקיד של חיי. הייתי 'מוכרת' כרטיסים לילדים בשכונה עבור הצגה
שהייתי מעלה בחצר ביתי. אני זוכרת שבבית הספר העלו הצגה ושיבצו אותי לתפקיד שולי
מאוד. אבל לאחר ההצגה, כולם דיברו על כישורי המשחק שלי. כבר אז ידעתי שזה מה שאני
רוצה לעשות".
שרה נרשמה לבית הספר
"ויצ'"ו צרפת", בית ספר נחשב לאומניות, ולמדה אומנות בצורה
אינטנסיבית. היא אומרת שכל יום נסעה מפתח תקווה לתל אביב וחזרה רק בחמש בערב.
בסיום לימודיה היא נישאה לבחיר ליבה,
איש קבע ששירת בחיל הים. זמן קצר לאחר מכן, היא ילדה את בנה הבכור ועבדה בכל מיני
עבודות מזדמנות. את הציור היא השאירה כתחביב.
לאחר שעברה עם משפחתה למושב השיתופי
אלוני אבא, שרה תפקדה כרכזת תרבות, ובמסגרת תפקידה הפיקה אירועים, ביימה הצגות
לילדים ובנתה תפאורות. אילו רק הייתה יודעת מתי היא תצטרך שוב את הניסיון הזה...
לקיבוץ כפר סאלד היא עברה לפני מעל
30 שנה, שם עבדה כמטפלת בגן ילדים ומהר מאוד מינו אותה לרכזת התרבות. "במשך
כל התקופה המשכתי לביים, לכתוב ולהפיק הצגות ואירועים, להרים תפאורות מאפס. כל
הזמן ביליתי מאחורי הקלעים ועדיין חיידק הבמה לא נגע בי, רק בעקיפין. הכי הרבה, הנחתי
בחלק מהערבים שהפקתי. הרגשתי שזה חסר לי והייתי חייבת עוד", היא מספרת.
רק לאחר שהביאה לעולם ארבעה ילדים,
וכשבנה הקטן היה בן שנה וחצי והיא בת 40, החליטה שרה שהיא חייבת לצאת ללמוד את מה
שהיא הכי אוהבת – תיאטרון במכללת אורנים.
במקביל ללימודיה שלה, שרה התחילה
ללמד בבית הספר 'עלי גבעה' דרמה חינוכית, "וזה היה להיט", במילותיה.
לאחר מכן למדה במשך שנתיים תיאטרון קהילתי בתל חי ותוך כדי הרימה בספריה של הקיבוץ
שעת סיפור לגיל הרך. "הבנתי שיש משהו מהפנט בצורה שסיפרתי סיפורים, והילדים,
יחד עם ההורים, התמגנטו אליי. ומשם הכול התחיל".
רכז התרבות האזורי של המועצה ראה את
שרה והציע לה להעביר שעת סיפור מחוץ לקיבוץ. שרה לא הרגישה שהיא מוכנה וסירבה
להצעה. בשלב מאוחר יותר, הציע לה שוב להשתתף בהפנינג של אומנים, שהתרחש סמוך לחצר
תל חי. שרה הרגישה כי אם המזל דופק בדלתה פעמיים, היא מתכוונת לפתוח את הדלת. היא
הופיעה שם במהלך חופשת סוכות, ושעת הסיפור שלה הפכה להצלחה בלתי רגילה.
בחצר תל חי ראו את היכולת שלה להעביר
סיפור והציעו לה ג'וב מעניין. השמועה על מספרת הסיפורים הלא שגרתית התפשטה, ושרה
הוזמנה לספר סיפורים גם בבתים פרטיים. שרה שוב ניצלה את ההזדמנות והחליטה ללמוד
לעומק את אומנות הסיפור.
לאור ההצלחה, שרה קיבלה יותר ויותר
בקשות להופיע, שהיא עדיין עובדת בתור מורה. את נקודת המפנה בחייה היא פגשה במלון
הבית של דונה גרציה הנמצא בטבריה, שם הופיעה ובאופן הכי תמים – השאירה כרטיס
ביקור. ומאז, הטלפון לא הפסיק לצלצל. "הרגשתי שאני כבר לא עומדת בעומס- גם
עבודה, גם הופעות, גם חמישה ילדים לגדל- אז החלטתי לוותר על החינוך ולדהור קדימה.
האמנתי ביכולות שלי וזו הייתה החלטה נכונה", היא מסבירה.
שרה יצרה את מופע הסטאנד-אפ שלה "פרצופים" ורצה
איתו ברחבי הארץ ואף מחוץ לגבולות ישראל. "פרצופים" הוא מופע אישי
וחושפני המבוסס על דמויות מרתקות מחייה של שרה הססגונית ואחרי עשור של אינספור
הופעות מוצלחות, הוא המשיך לשמור על דינמיות, להתפתח ולהשתדרג. אבל אז, בשיא
הצלחתה, התחילה מגפת הקורונה וענף התרבות ספג מכה קשה. שרה, שבדיוק התחילה להופיע
לצד אומנים מהשורה הראשונה ברחבי הארץ, הרגישה שהיא על גג העולם ושמכאן היא רק
הולכת להמריא. "הנה, סוף סוף זה קורה לי, החלום
שחלמתי עליו. הופעתי מול מאות אנשים בים המלח ובאילת, כרטיסי הביקור נחטפו והיומן
שלי התחיל להתמלא", היא מספרת.
ההופעה האחרונה שלה לפני המגפה העולמית הייתה באילת,
כשהקורונה רק הייתה באוויר, מן מחלה מסתורית בסין שעדיין לא הגיעה לשאר העולם.
"אנשים בודדים במטוס עטו מסיכות ואני זוכרת ששמעתי שבסין יש סגר. חשבתי לעצמי
איך אנשים יכולים לתפקד בסגר ותהיתי מה אני הייתי עושה במצב כזה. כששאלתי את עצמי,
עניתי 'ברור, אני הייתי מציירת'. אני בוגרת לימודי אומנות ואומנם זנחתי את זה
לטובת הבמה, אבל תמיד אהבתי את זה. על הבמה אני רואה את עצמי כסוג של מטפלת. אני
מצחיקה אנשים, משמחת, עושה טוב. זה טיפול של ממש. לכן הרגשתי שזו השליחות האמיתית
שלי, ושמתי את הציור בצד".
3
חודשים לפני הסגר הראשון, שרה הייתה נחושה לחזור וליצור. "החלטתי לשדרג את
הכניסה לבית באמצעות פסיפס. רתמתי את בעלי והתחלנו בעבודה", היא מספרת.
"דגדג לי לעשות משהו ייחודי, אז עבדתי על זה בין לבין הופעות, אלא שלא ממש
הייתי בבית. הייתי עמוסה בהופעות רחוקות מהבית, חגגתי את החיים, ובזמן שכבר הייתי
בבית - ג'ינגלתי בין הנכדים, כך שכמעט ולא היה לי זמן איכות עם עצמי".
"ואז
שוב עלתה בראשי השאלה – מה הייתי עושה אם היה סגר? ועניתי לעצמי שהייתי מציירת.
הדֶּק שלנו היה חייב שדרוג ומדי פעם הייתי גונבת קצת זמן בשביל לצייר עליו".
כשהסגר
הגיע כמתוכנן גם לארץ, שרה הלכה לחנות וקנתה צבעים בשביל לסיים את הציור על הדק
שבמרפסת ביתה, מרפסת שמשקיפה על הנוף הגלילי המדהים. "ידעתי שאני חייבת לנצל
את הזמן הזה בסגר, למרות שמצד שני הבנתי פתאום שלא נכנס גרוש הביתה ושאין
פרנסה".
"דיברו
על זה שלא יהיו הופעות אבל לא ידעתי כמה זמן זה ימשך. פתאום התחלתי להבין שאני לא
יודעת איך אני אתפרנס. גם אני עצמאית וגם בעלי, ופתאום לא נכנסת אגורה לבית. מצד
שני, עדיין יש הוצאות, התחייבויות, חשבונות. הרי שום דבר לא עוצר. זו תחושה מאוד
לא פשוטה, במיוחד בגיל שלנו, אז החלטתי לצמצם את ההוצאות, כדי לפחות לא להגדיל את
הבור, וממש התחלתי ללכת עם 'מלפפון ועגבניה', כמו שאני אומרת, כי אני מבינה שלא
תהיה הכנסה בקרוב".
בשלב
הזה, שרה הגיעה למסקנה שהיא לא נותנת לקורונה להלחיץ אותה. "הבנתי שזו
המציאות ואני לא מתכוונת להילחם בה. כמה שננסה לברוח – זה כאן ועם זה אנחנו נאלץ
להתמודד. אין לי על מה להתווכח, פשוט התחלתי לחשב מסלול מחדש".
שרה הפנימה שלהופיע היא לא יכולה בגלל
ההגבלות החדשות, אז היא חיפשה מה היא כן יכולה לעשות כבר עכשיו. "חיפשתי
את האוצרות שיש לי והחלטתי להתחיל לצייר על הדֶּק. גם ככה הנכדים לא מגיעים בגלל
הסגר וקיבלתי ממש במתנה זמן איכות עם עצמי, אז לפחות לנצל את זה".
שרה ניצלה את הסגר עד הסוף. מדי יום פתחה את הבוקר
בפעילות ספורטיבית וכשחזרה ציירה על הדק. "ממש בניתי לי סדר יום. בנוסף, אחר
הצהריים קיימתי מפגשים עם הקהל שלי בפייסבוק. יצרתי דמות בשם כרמלה כדי לשמור קשר
עם הצופים ואפילו רכשתי אוהדים חדשים. יצרתי עוד ועוד דמויות ועשיתי כ-40 סרטונים
של כרמלה והחברות שלה".
במקביל, היא נכנסה ל"אטרף" ובמשך שבועיים
ציירה על הדק, למרות שמדי פעם התגנבו לראשה מחשבות לא פשוטות. "בימים
הראשונים של הסגר הייתה לי קנאה בכל מי שמתפרנס. אפילו בקופאית של 'רמי לוי'
קינאתי כי לה הייתה פרנסה ולי לא. אחר כך הבנתי שאם יש לך אמונה בבורא עולם, אתה
יודע שאתה בידיים טובות ושהוא ידאג לך. אז יכולתי להרשות לעצמי להיות בראש שקט
ובעיני רוחי ראיתי אותי כבר מתפרנסת".
בתום 14 ימי ציור, בתה של שרה, הגר, הגיעה לביקור קצר
וראתה את מעשה האומנות שאמה יצרה. "היא הייתה בהלם! היא לא האמינה למראה
עיניה. מיד היא צילמה והעלתה את זה לפייסבוק, ובאותו יום הפוסט קיבל 1,000 תגובות
וכבר קיבלתי הזמנה לצייר ברמת אביב".
וככה, באמצע הסגר, שרה הצליחה להתפרנס מעבודות אמנות.
אותה אמנות שהניחה בצד לפני כל כך הרבה שנים. גם הסרטונים של הדמות שלה
"כרמלה" תפסו תאוצה ושרה העלתה מופע בזום. "כשהסגר נפתח, ולאחר
שהתחלתי לקיים קצת הופעות בזום, חשבתי לעצמי שיש לי בית שצופה על נוף עוצר נשימה.
הבנתי שאני צריכה להפוך אותו לבית של אומנות. גם ככה אנשים עובדים מהבית, אז גם
אני אעבוד מהבית. פרסמתי הודעה בפייסבוק שאני מעלה מופע בביתי ל-30 איש, תחת
ההגבלות, וכל הכרטיסים נמכרו".
ואז הגיעו עוד ועוד הופעות, בבוקר ובערב, אליהן הגיעו
גם תושבי האזור וגם קבוצות מאזורים שונים בארץ. "זה ממש הפך להיות מקום עליה
לרגל", היא מספרת. "לא הייתי עסוקה באין, הייתי עסוקה ביש. התחלתי לעשות
הופעות עם ארוחות בוקר, בדֶּק הצבעוני מול הנוף, ואנשים ממש התפעלו מזה. בנוסף,
פתחנו גם צימר בעליית הגג. הבן שלי בנה דלת מדהימה, סידר את הכניסה, בעלי שיפץ,
אני ציירתי וממש עבדנו על זה סביב השעון".
ההופעות הביתיות של שרה מתקיימות עד היום, לאחר
שהקורונה התפוגגה כלא הייתה. עובדים מחברות שונות, חברות טובות שרוצות לבלות
ואנשים שרוצים לחגוג ימי הולדת מקוריים – כולם מגיעים אליה להופעה טובה ואוכל טוב,
מעשה ידיה.
שרה לא קיבלה את המציאות כגזירת גורל. היא הבינה שהמצב
מצריך פתרונות יצירתיים. "הבנתי שאני חייבת להמציא את עצמי מחדש. עוד לא
רציתי להוציא את עצמי לפנסיה. יש לי עוד מה לתת לעולם. אחרי שהתחילו ההופעות
הביתיות וההזמנות לצימר, אנשים התחילו להגיע ונהיה אצלנו מאוד מעניין בחצר. החיים
שלנו התחילו להתמלא בסיפורים, באנשים ובאוכל טוב".
שרה אומרת שהדרך היחידה לשמור על הפוקוס, גם ברגעים של
אי וודאות, היא לבנות שגרה באי-שגרה. "אם אתה נותן לדברים חיצוניים לנהל אותך
– אז אתה בבעיה. אמרו לי שבשבילי זה קל כי אני מוכשרת, אבל גם למי שיש כישרון,
צריך את הדרייב, את התרוממות הרוח. זה לא רק כישרון, זה לקום ולהגיד – אני פה!
ואני בועט ונושם וחי, למרות הכול".
דברים שלמדתי משרה
· אל תפחדי להמציא את עצמך מחדש – לא משנה בת כמה את
ומאיפה את מגיעה. גם בגליל הרחוק וגם בשנות ה-60 לחייה, שרה הקימה ממש בחצר ביתה –
בית לתרבות איכותי וצבעוני, שמגיעים אליו מרחבי הארץ.
· אל תוותרי על החלומות שלך – שרה למדה אומנות ורצתה
להופיע על במות עוד שהייתה ילדה. רק לאחר שהייתה אמא לחמישה ילדים – שרה הגשימה את
החלומות שלה. פעם ראשונה עם מופע הסטנד-אפ שלה, ופעם שנייה עם האומנות שחזרה לחייה
בעקבות הקורונה. אף פעם לא מאוחר מדי להגשים חלומות.
· הפכי את הלימון ללימונדה – שרה לא התעסקה ב"אכלו
לי שתו לי". הקורונה השפיעה על כולנו, שרה חיפשה איך היא מנצלת את המצב בצורה
הטובה ביותר. היא חיפשה את ה"יש" ולא את ה"אין". וכשמחפשים
"יש" גם מוצאים.
· היי יצירתית – שרה חיפשה תמיד דרכים יצירתיות להתפרנס.
היא לא הייתה מקובעת. היא התחילה לצייר מנדלות, לצייר על מוצרים, לפתוח צימר, לארח
אנשים במרפסת הפרטית שלה. היא באמת השתמשה במה שיש לה בצורה הטובה ביותר. לפעמים
אנחנו נקלעים למצבים שאנחנו לא מצליחים לצאת מהם. אם רק נפתח את הראש לרעיונות
חדשים – נצליח הרבה יותר.
· שמרי על אופטימיות – שרה לא איבדה תקווה, מעולם. גם
כשהמצב היה קשה. החיוך שלה והאופטימיות שלה מדבקים, וגורמים לאנשים להתאהב בה. ללא
ספק, אנשים מגיעים אליה ממרחקים בגלל האישיות שלה. ככה זה עם אנשים אופטימיים –
אנשים אוהבים להיות בקרבתם ונמשכים אליהם מרחוק.
