יום שלישי, 26 במרץ 2019

השווה בנשים - סיפורה של אושיית הרשת הגר שמיר


"קהילת השוות של הגליל העליון" כבר הפכה למותג. "מה, את לא בשוות?" היא שאלה נפוצה בקרב נשים, והקהילה הפכה למקום החם להיות בו. מי שהביאה את הקהילה לגליל היא הגר שמיר מכפר סאלד, אושיית רשת וסוג של סלב בצפון. לאחר שעבדה בתחום הלייפסטייל ועיצוב במשך שנים רבות ברחבי הארץ, ועבדה עם לקוחות גדולים וידועים, היום הגר מחפשת את השקט והיציבות שבחיים כאמא לתינוק בן 8 חודשים ומסמנת את המטרה הבאה: לעזור לבעלי עסקים ולהשאיר את הכסף כאן, בגליל. שווה.


הגר שמיר בוכריץ (34) היא שם מוכר בגליל ובכלל בתעשיית הלייפסטייל והעיצוב בארץ. היא אמא טרייה לעוז בן ה-8 חודשים, רעיה של איתן, לוחם אש מקרית שמונה, ובת לזבו, בעל מוסך במחניים, ושרה, הקומיקאית הכי מצחיקה באיזור. היא נולדה באלוני אבא, וכשהייתה בת שנתיים, עברה משפחתה לקיבוץ כפר סאלד. יש לה ארבעה אחים, היא הבת היחידה בחבורה, והיא גדלה בבית לשני הורים עצמאיים, וזה כנראה מה שגרם לה לפתוח עסק בגיל 22.

לפני שהייתה אשת סטייל היא שיחקה כדורסל והייתה פעילה חברתית בכל מקום בו יכלה לתרום- במועצת הנוער, בעמותת דילר, וועדות קישוט ועוד. "זה משהו שליווה אותי במהלך כל החיים" אומרת הגר "למרות שעוד כל החיים לפניי".

לפני הצבא, התנדבה הגר לשנת שירות בכפר הנוער ניצנה של הסוכנות היהודית, תוכנית שקשה מאוד להתקבל אליה. בכפר היא הדריכה טיולים ועבדה עם נוער אתיופי.

למה היה חשוב לך להיות פעילה חברתית?
"תמיד היה חשוב לי להיות חלק מהקהילה, מגיל מאוד צעיר. רציתי לתת את כל מה שאני יכולה, ואת זה למדתי מאמא. אמא הייתה בכל וועדה אפשרית, וגם אחי הגדול טל, שהפער בינינו הוא 12 שנה. הוא תמיד היה פעיל חברתית ולמדתי ממנו המון".

הגר מתארת את שנת השירות שלה כחוויה חיובית שתעזור לה בהמשך. לאחר ההתנדבות בכפר הנוער ניצנה, שנמצא על גבול מצרים, היא נשארה בדרום ושירתה כמדריכת כושר בבה"ד 1.

למה כל כך רחוק מהבית?
"אני מאוד אוהבת את הדרום, כשמי- כן אני. הגר היא מהמדבר. אהבתי את הנסיעות לדרום, את הנוף. דוד בן גוריון הוא דמות מובילה מבחינתי והדרכתי עליו רבות, על החזון שלו, הערכים החברתיים שלו".

כפר סאלד- ניו יורק


לאחר שספגה את הדרום, הגר טסה לארצות הברית עם 3 חברות בשביל לעבוד בעגלות. "החלטתי לטוס בשביל לחסוך כסף לציוד למידה. תכננתי ללמוד עיצוב אופנה בשנקר והציוד ללימודים יקר מאוד. החזקתי בדיוק שבוע בעגלות, ואז, בגיל 21, גרתי לבד בניו יורק ועבדתי בבית קפה. פתאום העולם הגדול נפתח בפניי, הרגשתי שאני מסוגלת להכל. זה לא קל להסתדר לבד בארץ זרה, אבל הצלחתי".

למה רצית ללמוד עיצוב אופנה?
"כי זה מה שידעתי. בניו יורק הבנתי שיש בניינים ויש מי שמעצב אותם, ויש מי שמעצב את הדירות בתוכם, ופתאום נפתחו לי הצ'קרות בנושא של עיצוב פנים והום סטיילינג. זה פתח בפניי נתיב חדש שלא הכרתי".

לאחר כמה חודשים, חזרה הגר לארץ ועברה לעיר הגדולה- תל אביב. בגיל 23 היא החלה ללמוד עיצוב והפקת אירועים וקיבלה הצעת עבודה באחוזת דוברובין. היא חזרה לצפון והפכה למעצבת הבית של המקום, ובמקביל פתחה עסק עצמאי לעיצוב אירועים.

בגיל כל כך צעיר פתחת עסק. היה קשה?
"היה לי הרבה אומץ אבל היה לי קשה כי עדיין לא היה לי הרבה ידע. באופן טבעי רציתי להיות עצמאית, היו לי שני הורים עצמאיים בבית. מה שהיה חסר זה חברות עצמאיות להתייעץ איתן כי רוב העצמאיות היו מבוגרות יותר ממני. אז פשוט עשיתי דברים, עשיתי הרבה טעויות בדרך ולמדתי מהן. אני קוראת לזה שכר לימוד".

לאחר שכבר הכירו את הגר באיזור, היא החלה ללמוד אדריכלות ועיצוב פנים בתל חי והבינה שזה לא בשבילה. "הכל היה טכני מדי ואני נפש חופשיה, אני צריכה לעצב, אני צריכה נשמה". אז היא נרשמה לשנקר ולמדה במשך שנה הום סטיילינג כשהיא עדיין גרה בצפון. "השקעתי בלימודים והמרצה שלי המליצה עליי לכל מיני פרויקטים של עיצוב, כל זה שאני נוסעת מהגליל למרכז לעבודות עם הג'יפ והעגלה".

לא הרגשת פספוס?
"לא. יש בי ציונות גלילית ואני צריכה אתגרים. האתגר היה שיכירו אותי בכל הארץ, אבל לעשות את זה מכאן. גרתי שנה במרחביה שבעמק יזרעאל בשביל להתקרב טיפה למרכז, אבל אז הכרתי את איתן בחתונה של חברים וחזרנו לגליל. עוד לפני שהכרתי אותו, כבר קניתי בית בקיבוץ כי ידעתי שכאן אני רוצה להיות".

לאחרונה הגר מארגנת סדנאות איכותיות לנשים עצמאיות ברחבי הגליל. היא כבר הביאה צפונה את דנה ישראלי, סלבית בעולם העיצוב והדיגיטל, ואת אורלי אלקלעי, מומחית בשיווק דיגיטלי. "פעם נסעתי למרכז בשביל הסדנאות האלה. היום אני אמא ואני לא יכולה להגיע לכל מקום, אז החלטתי להביא אותן לכאן" היא מסבירה. "אף פעם לא הרגשתי צורך להגיד מאיפה אני כי בטח לא היו לוקחים אותי לעבודות. בדיוק כמו אמא. גם היא נוסעת להופעות ברחבי הארץ, זה לא ממש משנה איפה אנחנו גרות".

וכרגע שיש ילד, החיים השתנו?
"זאת שאלת השאלות. תראי, ילדתי את עוז כשאני בת 33 עם קריירה של 10 שנים מאחורי. הגעתי לכל פסגה שהכתבתי לעצמי בתחום שלי ודי התעייפתי. אני מנסה לשחזר פסגות אבל בא לי אתגר חדש, דברים חדשים. לפני כמה שבועות הייתי בקניות עם לקוחה באיזור השרון וחשבתי לעצמי- אם רק הייתי נשארת שם, איזה מיליונרית הייתי. אבל מה? לא היו לי חיים. רוב החברים שלי שם פרודים, גרושים או רווקים. זה מירוץ".

השוות של הגליל


קהילת השוות נוסדה על ידי ליאת ורדי בר בקיץ 2011 ומונה כיום מעל 200 אלף חברות בארץ ובעולם. הקהילה פועלת כדי לחבר בין נשים למקום בו הן גרות, לצקת מחדש תוכן למונח "קהילה", להפיג בדידות, לחזק כלכלה מקומית ולייצר חוסן קהילתי. את הקהילה הביאה הגר לגליל לאחר שהייתה חלק ממנה כשגרה במרחביה. "התחברתי לקבוצה של עמק יזרעאל ויצאנו לכל מיני אירועים משותפים של הקהילה. כשהגעתי לגליל, לא היה כלום. אני הייתי בפול גז ופתאום-שקט. פניתי לליאת, מנהלת הקהילה, והחלטתי לפתוח קבוצה פה בגליל. בהתחלה היו בה רק 30 נשים, חברות קרובות, וכרגע הקבוצה מונה כ-3,300 נשים גליליות. כנראה שהיה לזה צורך. אני מרגישה שהצלחתי להכניס את החזון האישי שלי לקבוצה, שהוא  לפתח בית לעצמאיות, ולכן הקהילה היא יותר עסקית".

איך מ-30 הגעת ל-3,000 חברות?
"בעיקר מפה לאוזן. לא עשיתי אירועים OFFLINE ואני לא מדברת על זה ביומיום. פשוט אישה צירפה אישה, ועוד אחת ועוד אחת, ואז זה נוצר".

כבר ראית הצלחות שצמחו מהקבוצה?
"ברור. קבוצת ההצלחה של רותקה התחילה ב'שוות' וזה ממש הישג. באוקטובר ערכנו את אירועי אוקטובר הורוד בשיתוף עם מועצה אזורית גליל עליון וקיימנו  פאנל בנושא סרטן השד, אליו הגיעו 250 נשים מכל האיזור. יש גם כל מיני פעילויות מיוחדות. למשל, עשיתי משחק של משלוחי מנות, שהשתתפו בו 400 נשים מכל הגליל. זה היה מטורף וזה הרים את המורל".

למי שלא מכיר את הקבוצה, התוכן בה פרסומי?
"פרסום אפשר להעלות רק בימי חמישי. אני ממש מנסה שהקבוצה לא תהיה לוח מודעות ומשתדלת להכניס תכנים שרלוונטים לנשים עצמאיות. אבל כן, המטרה היא ליצור שיתופי פעולה בגליל, להשאיר את הכסף בגליל ולא להוציא אותו החוצה. אם מישהי מחפשת סדנה מסויימת לאירוע, היא יכולה להעלות פוסט והנשים בקבוצה יכולות להמליץ או להציע. יש גם  פרויקט נחמד שנקרא 'כוסקפה'. כל אחת רושמת עם איזה בעלת עסק היא רוצה להיפגש לקפה. למשל, אם בא לי להיפגש עם יחצ"נית, אני שואלת מי תרצי להיפגש איתי, וזה הכל בהתנדבות. בנוסף, בימי שלישי יש את פינת ה'שווה להכיר'. בנות מודות לי על כמות החשיפה שהן קיבלו בעקבות זאת. בכלל יש רוח של פרגון בקבוצה".

לא כולם מבינים למה הגר משקיעה בקבוצה זמן ומרץ רב כשאין לה מזה שום רווח כספי. "המניע שלי הוא שיהיה לכולם טוב פה במרחב. בקרוב אוסיף עוד 2 מנהלות לקבוצה בשביל להוריד מעצמי את העומס ובשביל להכניס יותר תכנים".

ומה לגבי השאיפות העסקיות, השתנו לאחר הלידה?
"הדאגה היחידה שליוותה אותי בהריון היא מה יקרה יום אחרי הלידה, איך אצליח לשלב בין תינוק ועסק שעובד מדן עד אילת, שהם שניהם הבייבי שלי. ואז התחלתי לעשות חושבים מחדש. בעקבות קהילת השוות הבנתי שהתשוקה שלי היא לעשות חיבורים בין אנשי עסקים ולהשאיר את הכסף בגליל. לנסות לעזור לנשים אחרות להצליח. אני עדיין צעירה אז אני יכולה לשנות נתיב בחיים. אני לא שוללת עבודה כשכירה, אבל חשוב לי שזו תהיה עבודה עם ערך מוסף. איזושהי יזמות חברתית. אני רוצה להביא את הניסיון שלי לידי ביטוי גם בנישה של השכירים ואני מחפשת אתגרים חדשים וחיבורים נוספים, כאן בגליל".




יש גם טלי אחרת - סיפורה של המשוררת טלי רהב על עול "הדור השני"


בגיל 47, טלי רהב מקיבוץ יפתח, לא יכלה לשאת יותר את עול "הדור השני" על כתפיה ויצאה לשייט בקוטב הצפוני. כשחזרה לארץ, טלי החליטה להפוך את סיפור חייה ליצירה. 10 שנים עברו מאז, וכיום טלי חובקת את הספר "ילד בלונדיני- ימינה", שיצא לאור לפני כשנה, ומופע מוזיקלי-ספרותי חדש שיושק בקרוב

"אבי שתק כשנאצי הונגרי חבט בפרצופוושבר את משקפיו.אמי שתקה אל מול הר של גוויותאפילו כשגילתה בו פנים מוכרות.אני שותקת את סיפורי חמישים שנה.בנותיי שותקות דקה בצפירות-תשלום סמלי ישראליעל סך כל השתיקות.("כל השתיקות" מתוך הספר "ילד בלונדיני-ימינה") 
את עיקר ילדותה העבירה טלי בדרום הרחוק. הוריה, ניצולי שואה, עלו מהונגריה בשנת 1949 עם עליית הנוער, ללא הוריהם, כשהם בני 11 בלבד. הם הכירו דרך תנועת "השומר הצעיר", התחתנו והקימו משפחה בישראל, כפי שחלמו בגולה. "הוריי הקימו את קיבוץ להב במסגרת הנח"ל" מספרת טלי. "אמי ילדה את אחיותיי התאומות, הגדולות ממני ב-10 שנים, ושנה לאחר שנולדתי, הם החליטו לנדוד לבאר שבע בשביל ללמוד ולהתפתח. ההורים של אבא עלו לארץ והתיישבו גם הם בעיר. הוריה של אמא עלו בשנת 1951 למעברה בנתניה. זו הייתה תקופה מאוד לא פשוטה. הם כבר היו מבוגרים והחיים שם היו קשים. לסבא היה בהונגריה מפעל לייצור אוהלי ענק, כך שלמזלו, כשהגיע למעברה, נתנו לו להקים מתפרה ובה הוא תפר את כל האוהלים למקום".


טלי מעולם לא השתחררה מעול "הדור השני". לפני שנולדה, הוריה כלל לא דיברו על מה שעברו בשואה. המפנה קרה עם הולדתה, כאשר באותה תקופה התקיים משפט אייכמן בארץ. "אמא סיפרה רק סיפורי העצמה וגבורה מהשואה" נזכרת טלי. "היא מעולם לא דיברה על החולי, הרעב או הקור. היה לי קל להתחבר לסיפורים האלה ולהזדהות איתם. אני זוכרת שהיא סיפרה איך סבא היה לוקח אותה בקור המקפיא של נובמבר, מעלה אותה לגגות ההרוסים מההפגזות, מחפש שלג טרי ומשפשף בו את הגוף שלה, רק בשביל לשמור על ההיגיינה שלה. כך הוא עשה כל בוקר. אנשים מתו בהמוניהם מחוסר אפשרות לשמור על היגיינה תקינה וכך הוא שמר עליה".

הסיפורים החלו לחלחל פנימה למוחה של טלי הקטנה. "כל הזמן חשבתי שגם אני אצטרך להתקלח בשלג כש'הרעים' יבואו. אני זוכרת שבחורף התקלחתי במים קפואים כדי שאהיה מוכנה. ממש הייתי שם בראשי ואני יודעת שלא מעט ילדי דור שני חוו חוויות דומות. חלקם היו שותפים לסיפורים של הוריהם וחלקם לא יכלו לשאת את זה".

כילדה את זוכרת שהייתה בבית אווירה עצובה?
"להפך. ההורים שלי נאבקו בשביל להקים משפחה ישראלית שמחה. תמיד קיימנו חגיגות בבית, בחגים, בימי הולדת. אמא לימדה אותנו את כל השירים, אמרה לנו למחוא כפיים, רק בשביל שבבית תשרור השמחה. זה היה סוג של ניצחון רוחני על הנאצים. הנה, תראו, לא הצלחתם לנצח אותנו, יש לנו שמחה בבית".

טלי עבדה שנים רבות בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. יחד עם בעלה, גם הוא איש חינוך, הם התיישבו בקיבוץ יפתח והקימו בו בית. "פשוט התאהבנו במקום ובנופים המדהימים של הגליל" היא מספרת. "היה לי חלום להיות אומנית אבל לא העזתי לעשות עם זה כלום, כי תמיד האמנתי שעם אומנות- אי אפשר לשלם במכולת, כמו שאומרים. במהלך השנים, נולדו לנו 3 בנות והכתיבה תמיד הייתה נוכחת בחיי".

לפני 9 שנים, חל מפנה בחייה של טלי. "הרגשתי שהשואה והמהות שלי כילדה לניצולי שואה כל כך עוטפות אותי ומכבידות עליי. מבת הקורבן הפכתי להיות הקורבן".

ברגע של הרפייה, טלי הבינה שאם לא תכניס לחייה הרפתקאה, שום דבר לא ישתנה. באותו ערב, היא החליטה להצטרף לקבוצה קטנה שיוצאת לשייט בקוטב הצפוני. תוך שבועיים היא כבר הייתה שם, מוקפת בקרח, כלבי ים ודובי קוטב. "יצאתי כשאני משאירה את השואה בארץ ומנסה לגלות האם קיימת טלי אחרת" היא אומרת. "בקור המטורף הזה גיליתי את העוצמות הנפלאות של הטבע וגיליתי את עצמי מחדש- אישה הרפתקנית, שמחה, חברמנית ומצחיקה. חזרתי לארץ עם ההבנה שאני יוצאת מהשתיקה ומחליטה להפוך את סיפור חיי ליצירה".

כ-8 שנים עברו מאז אותו מסע ועד שטלי הוציאה לאור את ספר השירים הראשון שלה.
"זהו ספר שירה נועז ובוטה, הנוגע בפצעי השואה המדממים כאן ועכשיו. מתוך הריסות הלב צומחת אמונה אופטימית של אישה יוצרת, המודעת לצל הכבד המלווה אותה באשר תלך. מעשה הכתיבה, הנובע מתחושת שליחות עמוקה, מאפשר לה ליצור תיקון ולצבוע את העולם בצבעים חמים יותר" (סמדר שרת / עורכת הספר)

"כשהתחלתי לכתוב את הספר, השירים היו כועסים ומרירים" מספרת טלי. "הייתה בי תחושה של קורבנות שהייתי חייבת לשחרר. עברתי תהליך עם עצמי, ורק בשנה השביעית מאז חזרתי מהקוטב, השירים החלו להיות מדוייקים יותר".

לאחר שסיימה לכתוב את שיריה, נסעה טלי למסע הרפתקני נוסף, הפעם בהודו. "לא חשבתי שאני מסוגלת לטייל בהודו לגמרי לבד, אבל זה קרה. זה היה עוד שלב בשביל לבדוק מי אני. מי זאת טלי בתוך ה'לבד' הזה". חצי שנה לאחר מכן, יצא ספרה "ילד בלונדיני- ימינה" לאור.



בימים אלו, טלי עובדת על מופע חדש, אותו תעלה יחד עם הנגנית איה סלע, גם היא מקיבוץ יפתח. מדובר במופע מוזיקלי-ספרותי בניחוח קברט, עם הרבה הומור ושירה. "השירים שלי היום הם אופטימיים, יש בהם סוג של מחילה".

מה החלום שלך כרגע?
"אני רוצה שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים, במיוחד לילדי הדור השני. לעודד את כל מי שרוצה לצאת מהשתיקה ולצמצם את הכובד שהוא נושא על כתפיו, את הטקסים הממסדיים והרשמיות הזו. צריך לדבר על זה פשוט ובגובה העיניים. היום אני מבינה שכמעט כל אדם כאן הוא דור שני של משהו, לאו דווקא של השואה".

היום, אחרי הוצאת הספר, העול שנשאת כבר אינו קיים?
"זה הצטמצם, אבל אני חושבת שזה לעולם לא יעבור. הבנתי שאם אני רוצה שהיצירה שלי תתפתח ותישמע, אני חייבת לוותר על המהות שלי כקורבן. לשים דגש על החוזקות שלי כדי למנף את העשייה ואת השליחות שלי".