הרצל אמר

לפני 32 שנה החליט הרצל לויפור, מורה בדנציגר ויוצא סיירת אגוז, להקים אתר הנצחה לחללי היחידה שנלחמה רבות למען הצפון. כשלא מצא מי שיעזור לו, הוא החליט לגייס 200 מתלמידי שכבת י' בבית הספר, שיגרמו לאתר להתרומם. משרד החינוך התנגד, אבל הרצל לא נתן לדבר לעצור אותו. בדרך יצירתית, הוא עקף את המערכת, ובעזרתם של תלמידיו הנאמנים הוא הקים את אתר ההנצחה בסמוך לנווה אטי"ב. עד היום מלווים תלמידי דנציגר את האתר, למרות שהרצל אינו גר בעיר כבר 30 שנה. "אני לא מופתע כי אני מכיר ילדי קרית שמונה. הם זן מיוחד, נוער אמיתי שנותן מעצמו"

הרצל לויפור כבר אינו מתגורר בקרית שמונה 30 שנה, אבל גם אם הוא עזב את העיר, העיר לא עזבה אותו. להרצל תמיד יהיה מקום חם בלב לעיר בה גדל ולתושביה הטובים.

"זה הכה בנו כמו פטישים"

הרצל בעבודות לבניית האתר 

לויפור נולד בקרית שמונה והינו בוגר של בית הספר דנציגר. את שירותו הצבאי עשה ביחידת אגוז, כיום יחידת הקומנדו של צה"ל. היחידה פעלה בפיקוד צפון עד שנת 1974 ואז פורקה. במהלך שירותו, איבד הרצל חברים רבים ליחידה. את חלקם הכיר יותר ואת חלקם פחות. אנשי היחידה וההורים השכולים הגיעו מדי שנה לטקסים השונים, אך היה להם חלום להקים אתר הנצחה לנופלי היחידה. "מאחר והיחידה פורקה, התוכניות נשארו על הנייר ולא היה מי שיוציא אותן לפועל", מספר הרצל. "היה תכנון להקים אתר הנצחה מפואר, אך הסכומים היו גבוהים מדי ולא היה מי שיעזור במימון של הדבר, צה"ל אינו מקים אתרי הנצחה, וככה זה היה במשך שנים. עד שיום אחד, בטקס השנתי בשנת 1985, אחת האימהות השכולות אמרה בטקס שכנראה היא בחייה כבר לא תראה אתר הנצחה לבן שלה. זה הכה בנו כמו פטישים. לאחר שהקהל התפזר, ישבנו ביחד וחשבנו איך אנחנו מממשים את התוכנית".

הרצל, שבאותה תקופה כבר חזר לדנציגר, בית הספר בו התחנך, כמורה של"ח, העלה רעיון חדשני. "הצעתי שניקח 200 תלמידים מבית הספר שיוכלו לעזור בעבודות להקמת האתר, ובכך נוכל לחסוך את כוח האדם היקר. ברגע שעשיתי את הצעד הראשון, פתאום כולם הציעו דרכים יצירתיות על מנת לגרום לזה לקרות. תת אלוף דוד אגמון הציע שיצרף פלוגת חיילים שתלווה את התלמידים במהלך כל הפרויקט. מישהו אחר תרם טרקטור, אחד תרם חצץ. כל אחד מבוגרי היחידה תרם משהו לטובת העניין ואז התוכנית קרמה עור וגידים".

הרצל, נלהב מהרעיון, נפגש עם מנהל בית הספר דאז, זאב פלג, וסיפר לו על היוזמה. "ישבתי עם זאב והסברתי לו שנעשה שירות לאומי משמעותי. אמרתי לו שניקח את כל תלמידי שכבת י', שיקימו את האתר מתחילתו ועד סופו. זאב היה סקפטי מאחר ואף בית ספר לא עשה דבר כזה בעבר. כמו כן, הוא ציין שהעבודה פיזית וקשה מאוד, ולכן ההורים עלולים להתנגד, לפנות למשרד החינוך ושם יעצרו את זה".

השניים החליטו לא להתייאש ושלחו מכתב להורי כל התלמידים. "במכתב פירטנו מהי סיירת אגוז וכיצד היא תרמה לצפון. ביקשנו את אישורם, ולהפתעתנו, אף לא הורה אחד התנגד. זה פשוט חימם לנו את הלב", אומר הרצל.

ברגע שנתנו ההורים את אישורם לצאת לדרך, קבע הרצל פגישה עם נציגים ממשרד החינוך, בה ניסה לשכנע אותם לאפשר לתלמידים ללוות את הפרויקט החשוב במשך חודש ימים. "הגענו לישיבה, שם היו יו"ר ועד ההורים השכולים חיים אדר, תת אלוף דוד אגמון שתרם את חיילי הפלוגה לעניין, נציגי משרד החינוך ומנהל בית הספר דנציגר. כולם הביעו התלהבות גדולה מהפרויקט מאחר וזה היה ראשון מסוגו בארץ. אף בית ספר לא עשה זאת בעבר ואני הייתי משוכנע שהנוער המצויין של קרית שמונה יעשה זאת בהצלחה רבה".

מה קרה בישיבה?

"נציגי משרד החינוך התנגדו בתוקף לרעיון ואמרו כי מדובר בעבודה פיזית קשה מאוד אשר כרוכה בסיכונים והתלמידים לא יעמדו בה. פשוט הייתי המום קיבלנו סטירת לחי מצלצלת. ואם לא די בכך, אחד הנציגים אמר שאם אני אוציא את התוכנית לפועל, אני אפוטר מבית הספר. המשפט הזה הכעיס את כל הנוכחים בחדר. יו"ר ועד ההורים השכולים אמר שהוא פשוט מתבייש שזה משרד החינוך שלנו ושאל איך במקום לעזור לנו להנציח חיילים, הוא שם לנו מקלות בגלגלים?".

איך לבסוף הוצאתם את התוכנית לפועל?

"תת אלוף אגמון אמר שאם משרד החינוך לא יאפשר לי לעשות את זה, אז הוא יגייס אותי, וכך היה. הוא גייס אותי למילואים ואז הצלחתי ליישם את התוכנית בתור איש צבא ולא איש חינוך, וכך הוא לא יכל לפטר אותי".

"אין גאה ממני"

התלמידים בעבודות לאתר 

התלמידים, יחד עם החיילים, החלו בעבודה הקשה, שבסופו של דבר הייתה חוויה בלתי רגילה עבורם. חלקם אפילו זוכרים אותה עד היום מרוב שהיא הייתה משמעותית. "התלמידים והחיילים ריצפו שבילי הליכה באורך של קילומטרים. הם עבדו קשה במשך חודש ימים, כל יום מהבוקר עד הצהריים".

עד שה-20 ביוני התקרב ועדיין נותרה עבודה לעשות. אבל הרצל לא אמר נואש. "היינו לקראת חופשת הקיץ, אבל נשארו עוד כמה ימי עבודה והיינו קצת עצובים שלא יהיה מי שישלים את העבודה. היינו אמורים לעשות טקס עם ההורים השכולים, אבל האתר לא היה מושלם".

הרצל מספר שיום לפני סוף שנת הלימודים, הוא אסף את כל תלמידי שכבת י' וסיפר להם שיש עוד כמה ימי עבודה בשביל שההורים יוכלו לחנוך את האתר. אמרתי להם שמי שמוכן להתנדב עוד כמה ימים על חשבון החופש שלו, שיגיע למחרת בבוקר".

האמנת שיגיעו?

"אחרים סביב היו סקפטים. המנהל אמר שהוא יזמין טנדר כי בטח יגיעו מעטים, אבל שכנעתי אותי להזמין את כל ארבעת האוטובוסים, ואם לא יגיעו תלמידים, אני אשלם עליהם בעצמי".

מאיפה הגיע הביטחון הזה?

"אני מכיר את ילדי קרית שמונה. הייתי בטוח שלאחר המאמץ הרב שהשקיעו, הם יגיעו לסיים את העבודה, וצדקתי. למחרת הגיעו כל תלמידי השכבה, בלי יוצאים מן הכלל, ותוך שישה ימים הם סיימו את העבודה באתר. במקום התקיים טקס, יחד עם ההורים השכולים, שחיבקו את הילדים והודו להם בעיניים דומעות. כל תלמיד קיבל מדליה ותעודת הוקרה, וזה פשוט השאיר עליהם חותם במשך כל החיים".

אתר ההנצחה הוקם ברמת הגולן, ליד נווה אטי"ב, ולא באופן אקראי. מושב נווה אטי"ב הוקם על ידי בוגרי סיירת אגוז ושמו הינו ראשי התיבות של שמות ארבעה מלוחמי הסיירת שנפלו במסגרת שירותם הצבאי: אברהם המאירי, טוביה שרקינגר, יאיר אלגרנטי ובנימין חדד. באתר ההנצחה מפוזרים שלטי מתכת, כאשר על כל אחד מהם כתובים פרטי הנופלים.  

בינתיים, שנתיים לאחר הקמת האתר, נאלץ הרצל לעזוב את קרית שמונה מסיבות אישיות. יחידת אגוז הוקמה מחדש בשנת 1995 כסיירת בחטיבת גולני, ולימים נפלו שניים מלוחמיה, בוגרי בית הספר דנציגר ובני קרית שמונה – לירן סעדיה ז"ל ובועז פומרנץ ז"ל. בפוסט מרגש שכתב לאחרונה בפייסבוק, הרצל אומר: "באותם ימים לא שיערתי בליבי שברבות הימים יצטרכו להנציח גם את בוגרי בית הספר בועז פומרנץ ז"ל ולירן סעדיה ז"ל. בסיום העבודה נשבענו שבית הספר יאמץ את האתר וימשיך לטפל בו גם בשנים הבאות, ואכן כך היה. אני כבר עשרות שנים לא מתגורר בעיר, אך מזה 32 שנה יוצאים תלמידי בית הספר לטפח ולנקות את האתר, ואין גאה ממני במסורת הזו ובתלמידים של תיכון זה".

לאחר העלאת הפוסט, קיבל הרצל תגובות רבות מתלמידים, שזוכרים את אותו חודש ב-85 כאילו היה אתמול. "זה דבר שנחרט להם בתודעה. ההורים השכולים שבכו מאושר והודו להם- זה היה שווה יותר מכל תקופת לימודיהם".

איך אתה מרגיש כשאתה רואה שהמסורת ממשיכה עד היום?

"אני מלא גאווה. אני לא מופתע כי אני מכיר ילדי קרית שמונה. הם זן מיוחד, נוער אמיתי שנותן מעצמו. אפילו אז, הקצינים היו המומים שהתלמידים היו  מוכנים לבוא ולעבוד בחופשת הקיץ במקום לבלות בבריכה. היום, יותר מתמיד, בני הנוער מודעים לחשיבות של הנצחת חיילים, במיוחד של יחידה מובחרת שפועלת רבות למען הצפון. אני בעצמי הייתי תלמיד בדנציגר וזה פשוט מחמם את הלב שהם ממלאים את ההתחייבות המוסרית עד היום, למרות שהאנשים בבית הספר התחלפו במהלך השנים".

ואכן, שכבת י' בבית הספר דרכא-דנציגר, מתגייסת מדי שנה לסייע בטקס הזיכרון השנתי של נופלי יחידת אגוז שמתקיים בסוכות. השנה, בשל מזג האוויר הסגרירי, הועתק מיקומו של טקס הזיכרון מקלעת נמרוד לאודיטוריום "אשכולות פיס", הנמצא בבניין חטיבת הביניים בדרכא-דנציגר. בטקס השתתפו מאות מוקירי זיכרם של הלוחמים. חניתה מעוז, מנהלת ביה"ס דרכא דנציגר: "שכבת י' בדנציגר גאה ללוות ולטפח את אתר אגוז מזה 32 שנים. אנשים רבים וטובים ליוו את הפרוייקט והאמינו שזו אחת הדרכים לטפח נוער ציוני ואיכותי. אימוץ אתר אגוז הפך למסורת שמעודדת דורות של תלמידים לקחת חלק ולהיות מעורבים, אכפתיים ומסורים להיסטוריה שהאתר מקפל בתוכו ולמשפחות הנופלים. אני גאה בנוער של דרכא דנציגר, שזוכר את עברו ומגלה אחריות לעתידו.״

אני ניצחתי

המנצחת עדה פלג מוכיחה שניתן לקחת פסק זמן, לגדל ילדים ולחזור לעניינים בגיל 50 פלוס. היום, 10 שנים מאז שחזרה לעולם המוזיקה הקלאסית, היא מלאת מרץ ונהנית מכל רגע. אישה מנצחת.

  

סדרת הקונצרטים המצליחה, בעריכתה של המנצחת עדה פלג, הפכו לשם דבר.

פלג, מצמרת המנצחים הישראלים, פועלת שנים רבות להבאת מוזיקה איכותית לצפון הארץ ומקדמת מוזיקאים רבים. קונצרט הפתיחה שלה, שהתקיים בחול המועד סוכות, 9 באוקטובר, הוקדש לציון יום השנה להפגנת האמיצים שהתקיימה ביום שני 9 באוקטובר 1989 בלייפציג שבגרמניה. מחאת המונים זו הביאה לנפילת החומה בברלין שבוע לאחר מכן והייתה לאירוע היסטורי המסמל את נצחון המאבק לדמוקרטיה וחירות.

אבל עדה בעצמה היא סמל לחירות. היא גדלה בחיפה ולמדה פסנתר מגיל 8. כשהתגייסה לצבא, היא התקבלה לאקדמיה למוזיקה ולתזמורת צה"ל, אך היא החליטה לעשות שירות צבאי רגיל ושירתה כפקידה בחיל הצנחנים, מה שהיה חריג באותה תקופה. היא למדה באקדמיה למוזיקה בירושלים, אבל את הלימודים הרציניים שלה החלה כשהיא ובעלה טסו  לארצות הברית. "החלטנו לצאת לטיול בשמורות הטבע של ארצות הברית בתור זוג צעיר. אז לא טסו לטיול תרמילאות בהודו", מספרת עדה. "היינו אמורים להישאר שם שנתיים ולבסוף נשארנו 7 שנים. בעלי למד אדריכלות ואני התחלתי את לימודיי בשיקגו וסיימתי תואר ראשון בפסנתר. זכיתי בפרס יוקרתי שמימן לי את הלימודים ומשם עברנו לבלומינגטון, אינדיאנה, שם למדתי לתואר שני עם התמחות בניצוח, ושם נולדו שני הבנים שלנו". 

למה החלטת להיות מנצחת?

"אני לא יכולה לומר שתמיד רציתי את זה. אחד הקורסים שלי בלימודים לתואר ראשון היה בניצוח וזו הייתה אהבה משיעור ראשון. היה ברור לי שבגלגול הקודם הייתי מנצח. זה דבר מדהים אבל או שיש לך את זה או שאין לך את זה, ולמזלי, היה לי את זה. ניגשתי לתחרות וזכיתי במקום הראשון. נתנו לי לנצח על תזמורת והמנצח של שיקגו די אימץ אותי. משם הדברים התגלגלו ואת התואר השני עשיתי כשאני כבר בטוחה שאני עוברת לניצוח ולא נשארת על הפסנתר. זו הייתה פריצת דרך של ממש כי לא היו בכלל נשים בתחום של הניצוח".

עיבדה מחדש את פינק פלויד

במהלך השנים עדה ניצחה על תזמורות ומקהלות בארץ ובחו"ל, בהן התזמורת הסימפונית של מוסקבה, התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור, התזמורת הקאמרית של שטוטגרט, התזמורת הקאמרית הישראלית, תזמורת ומקהלת פסטיבל באך באורגון, התזמורת הסימפונית של סנט פטרסבורג, מקהלת האופרה הישראלית ורבות אחרות.

בדצמבר 2014 החלה בתפקידה כמנהלת מוזיקלית ומנצחת ראשית של תזמורת "קול המוסיקה פריז". במקביל לקריירה הענפה שלה כמוזיקאית וכמבצעת, לפלג גם קריירה אקדמית עשירה. היא פרסמה מאמרים בנושאי מוזיקה והוזמנה להרצות במוסדות יוקרתיים בעולם. לאחרונה היא השלימה תרגום לעברית של "סיפורו של חייל" מאת הליברטיסט השוויצרי פרדיננד ראמוז, שהולחן על ידי סטרווינסקי, וניצחה על הפקה מיוחדת בהשתתפות נגנים מהפילהרמונית הישראלית. כמו כן, היא כתבה עיבוד מקורי של אופרת הרוק "פינק פלויד" לתזמורת, הרכב רוק ומקהלה, עליהם ניצחה בתל אביב ובחיפה. 

רוב המוזיקאים פשוט מוצאים עבודה, את הפכת את המוזיקה לקריירה והשקעת שנים רבות בלימודים. למה?

"כן, למדתי רבות את התחום. כשאתה רוצה להיות אמן-מבצע התואר לא כל כך חשוב, אבל בניצוח כן. יש מסלולים שמנצחים חייבים לעשות. הם גם זקוקים לתזמורת להתאמן עליה. לאחר שהתמחתי בניצוח, יצא לי לעבוד במקומות רבים בארצות הברית ובכל העולם, למען האמת. זו הייתה תקופה נהדרת".

מה קרה לאחר שחזרתם לארץ?

"בגיל 35 חזרנו לארץ והחלטתי להוריד הילוך. עד גיל 50 לא הופעתי. לי אישית לא התאים להתמסר להופעות וגם לגדל את הבנים שלי. התקופה עם הילדים לא חוזרת, ואם הייתי יכולה לעשות זאת שוב, הייתי עושה את זה בלי בעיה. בגיל 50, כשהילדים כבר החליטו להיפטר ממני (צוחקת), החלטתי לחזור למוזיקה, אבל אף אחד לא הבטיח לי שיקחו אותי בחזרה".

היה קשה לחזור לאחר פסק זמן כל כך ארוך?

"היה לא פשוט בכלל. הזמינו אותי לנצח בפסטיבל בגרמניה על תזמורת מסנט פטרסבורג והקונצרט היה הצלחה מסחררת. זה נתן לי מוטיבציה להמשיך הלאה".

בימים אלה עדה עובדת על הלחנת מוזיקה לסרט דוקומנטרי של במאי פקיסטני ומתכוננת לנצח בקונצרטים עם התזמורת הסימפונית של איסטנבול, התזמורת הסימפונית OSD בקלרמונט ותזמורת קול המוזיקה בפריז. אך למרות כל זאת, עדה מודה כי שיא הקריירה שלה התרחש דווקא בהופעה הפותחת של עונת הקונצרטים שהתקיימה בסוכות בכפר בלום.

מה היה מיוחד בהופעה הזו?

"קודם כל, ניצחתי על התזמורת הסימפונית של חיפה וזו הייתה עבורי סגירת מעגל, כי שם גדלתי. שנית, הם פשוט נתנו את הנשמה שלהם וניגנו בצורה יוצאת דופן. זו הייתה חוויה מרגשת מאוד וכבר הזמינו אותי לקונצרטים נוספים. הם פשוט ניגנו בשבילי ממש ממש טוב. את צריכה להבין שמגיעים 60 נגנים שלא מכירים אותי ואני צריכה להגיד להם מה לעשות ולגרום להם לעשות את זה מכל הלב עם הפרשנות שלי. זה לא קל אבל הם עשו זאת בענק".

בהמשך הסדרה, תארח עדה מוזיקאים והרכבים מהשורה הראשונה מישראל ומחו"ל, ביניהם הזמר הרוסי האגדי דניס סדוב, הזמרות אירה ברטמן ואנה סקיבינסקי וההרכב בארוקאמרי בניצוחו של אבנר איתי. הצ'לן מרסל ברגמן יופיע בשני הרכבים קאמריים- האחד עם הקלרניתן הווירטואוז הצעיר יונתן הדס והפסנתרן ויקטור סטניסלבסקי, ובשני עם החלילן ליאור איתן והנבלנית יוליה סברדלוב. כמו כן, לאור ההצלחה בעונות הקודמות, שיבצה פלג את הרכב הג'אז של ארי ערב, ובסיום העונה יופיעו מוזיקאים מצטיינים מהגליל, זוכי מלגות הקרן על שם דליה מרוז.

מאמינה בכוחה של המוזיקה לגשר

עדה מאמינה גדולה בכוחה של המוזיקה לגשר בין האוכלוסיות היהודיות, הנוצריות והמוסלמיות בארץ ובעולם.  במשך שנות פעילותה היא עבדה עם מלחינים ומוזיקאים מכל הדתות ויזמה שיתופי פעולה וקונצרטים מיוחדים. גם סדרת הקונצרטים הנוכחית תתקיים בישובים שונים בצפון, כמו: ראש פינה, קיבוץ ברעם, גוש חלב ונצרת. "אני אוהבת ליצור שיתופי פעולה שונים. זה טוב וזה הכרחי. למשל, באירוע בגוש חלב, צוות ההפקה הוא מקומי ולדעתי זה חשוב", אומרת עדה. "סדרת הקונצרטים מיועדת לקהל המקומי. חשוב לנו שתהיה כאן פעילות מוזיקלית לפחות פעם בחודש. עם זאת, בקונצרט הראשון, כ-60% מהאורחים הגיעו מערי המרכז. בכל זאת, להביא 300 איש לשמוע מוזיקה קאמרית ביום שני זה דבר לא פשוט ומדובר בהישג גדול. אני חושבת שהסדרה הזאת מאוד איכותית. לא עיגלנו פינות. בסופו של דבר, המטרה שלי היא להשאיר אימפקט על הקהילה המקומית וליצור רצף של פעילויות כאן בגליל ולא רק לארגן פסטיבלים שמגיעים אליהם אורחים מהמרכז ואז חוזרים הביתה".

ממוקדת מטרה, עדה ייסדה את ה"מרכז למוזיקה גליל" לאחר שעברה לגור בנוף כנרת, ועד היום היא מנהלת אותו. המרכז מיצב את עצמו כאחד ממרכזי המוזיקה המובילים בארץ וצבר מוניטין אף בחו"ל. עדה רואה חשיבות רבה בטיפוח מוזיקאים צעירים והיא מזמינה את כל הסולנים האורחים לתת כתות אמן וסדנאות לתלמידים הצעירים. השנה משיק המרכז, בשיתוף עם הקרן על שם דליה מרוז, גם תכנית מלגות לצעירים מהצפון.

בימים אלו ובשנים האחרונות עדה מחלקת את זמנה בין תל אביב, נוף כנרת ופריז. לגליל היא עברה בעקבות בעלה. "בעלי אדריכל והוא תכנן שכונת נופש בנוף כנרת. התאהבנו במקום והחלטנו להישאר. מאחר ומשרדו נמצא בתל אביב ואני מנהלת את המרכז בראש פינה, אנחנו מחלקים את זמננו בין הגליל לדירתנו בתל אביב. אני גרה בגליל כבר 10 שנים ומנהלת את המרכז, אבל אני לא עושה את זה לבדי. יש המון אנשים לצידי שעושים זאת יחד איתי. הרעיון שלי היה ליצור גוף מקומי יוצר, וזה לא היה קורה אם הייתי גרה רק בתל אביב. האתגר שלי, עד היום, הוא לפתח תשתית מקצועית וארגונית בגליל וליצור תוכנית התמחות, אליה יגיעו מוזיקאים וינגנו".

אירובי אינטנסיבי על הבמה

למרות העבודה הקשה והלו"ז הצפוף, עדה לא מתחרטת לרגע על בחירתה בחיים. "אני חושבת שזה הדבר הנכון לקחת פסק זמן ללימודים או למשפחה ואז לחזור ולהצליח בגדול. לי זה קרה. הילדים שלי ספגו ממני את המוזיקה והם מגיעים לקונצרטים שלי, למרות שהם בחרו ללכת בדרך אחרת".

בן הזקונים של עדה למד בסטנפורד והוא "איש עסקים של העולם הגדול", לדבריה. בנה הבכור הוא מוזיקאי מוכשר שבחר ללכת בדרך טיפה שונה מאמא. "בני הבכור הוא מוזיקאי מוכשר מאוד אך הוא בחר לעסוק ברפואה. עם זאת, יש לו להקת רוק ולפעמים אני מנגנת איתם. אני אוהבת את זה, אבל אני פשוט מוצאת אתגר גדול יותר במוזיקה הקלאסית והרבה יותר סיפוק".

עדה מוסיפה ומציינת כי למרות הסיפוק הענק, המקצוע לא כזה פשוט. "במקצוע שלי אני חייבת להיות בכושר פיזי כי מדובר באירובי אינטנסיבי על הבמה במשך שלוש שעות, וזה נהיה קצת קשה עם הגיל, אבל בכל זאת אני עושה את זה בדיוק כמו פעם. הדבר היחיד שמסגיר את הגיל שלי הוא שהפסקתי לצבוע את השיער (צוחקת)".

מהם הטיפים שלך לניצוח מנצח?

"אני חושבת שצריך תמהיל של כישרון, התמדה ויכולת תקשור עם אנשים או כושר מנהיגות, והכי חשוב – אנרגיה. מוזיקה היא קודם כל אנרגיה. היכולת של אדם להפעיל 50-80 נגנים על הבמה, כאשר הדופק שלהם צריך להיות זהה לשלי, זה משהו רוחני וזה דורש עבודה קשה. אך למרות זאת, אני מאוד אוהבת ללמוד יום יום מוזיקה, כמו שאחרים לומדים תורה. זוהי זכות גדולה לחיות בעולם של צלילים".

בן של מלך

לאחים מבית מלכה יש חלום – שלכל ילד בפריפריה יהיה כלי נגינה בבית. לאחר שנים של עשייה, יובל בתחום המוזיקה ועומר בתחום ההגברה והתאורה, השניים התאחדו ופתחו את "לבמה", חנות לכלי נגינה, הגברה וסאונד, על מנת להוות גוף שמחבק את כל עולם הבמה. תוך כדי, הם הגשימו את חלום חייו של אביהם, מוזיקאי מוכשר שנטש את המוזיקה לטובת פרנסת משפחתו, ולהוות חלק משמעותי מסצנת המוזיקה המקומית שמתפתחת בשנים האחרונות הגליל. מלכים.

את יובל ועומר מלכה מכירים פה בצפון. מכירים היטב. את יובל מלהקת "יובל והנסיכים", בה מנגן גם אחיו עומר, ומחנות "כלי זמר" בקרית שמונה. לעומר אחיו הקטן יש חברת הגברה מצליחה המספקת מערכות הגברה ותאורה לאירועים וחנות קטנה בשאר ישוב המשווקת ציוד הגברה ותאורה. לפני חודשיים, השניים החליטו לאחד כוחות ולפתוח את "לבמה", חנות מדהימה ביופיה, המשווקת את כל הציוד ההכרחי לעוסקים במוזיקה, סאונד ותאורה. לכבוד המאורע, ישבתי עם האחים לבית מלכה וגיליתי שהם בכלל הגשימו את החלום של אבא.

לד זפלין בפול ווליום

יובל (28) ועומר (25) נולדו בקרית אתא, וכשעומר היה בן 3, המשפחה עברה לשאר ישוב, לא רחוק מעיר הולדתה של אימם- קרית שמונה. הם ילדי הסנדוויץ', ולשניים יש עוד אחות גדולה ואחות שהיא בת הזקונים במשפחה.

יובל מלכה בהופעה בפסטיבל גלילאו

במהלך השנים האחרונות, יובל ועומר מהווים חלק מהנוף המוזיקלי של הגליל. ללא ספק, הסצנה המוזיקלית בצפון חיה ובועטת, החל מג'אמים שמתקיימים מדי יום במקום אחר ועד לפסטיבלים שהולכים וגדלים מדי שנה, כגון ה"גלילאו" שיתקיים ב-3 בנובמבר בפאב הקרומביין בנאות מרדכי בניהולו של נועם קשרי.

אבל את הכבוד הראוי, יובל ועומר, מעניקים לאביהם, שבלעדיו כל זה לא היה קורה. "אבא מוזיקאי מוכשר, נגן בס ותופים, והכל בעצם התחיל ממנו", אומר יובל. "גדלנו בבית שמוזיקה הייתה חלק משמעותי ממנו. לד זפלין, דיפ פרפל, פינק פלויד. תמיד התנגן משהו בבית בפול פאוור. הוא תמיד אהב לנגן, עד שהוא מצא את עצמו נשוי עם ארבעה ילדים והיה מחוייב לדאוג לפרנסה".

ומה קרה אז?

"הוא פשוט נעל את כלי הנגינה בבוידעם ושמר אותם עד שיהיה להם שימוש. אני ועומר קיבלנו את הכלים שלו ובאיזשהו שלב למדנו לנגן ונתפסנו. בשל המחוייבות שלו למשפחה, כל השנים היה לו קו חלוקה של מזון. עוד מעט הוא יוצא לגמלאות. אנחנו בעצם ממשיכים את החלום שלו".

אבא מלכה "זרק" על יובל גיטרה ועל עומר תופים והשניים הקימו להקה. "יחד למדנו את כל עולם המוזיקה והסאונד ביחד", מספר יובל. עומר התחיל לנגן בגיל 11 ויובל בגיל 14. "פחות ישבנו מול הנחל וניגנו", אומר יובל. "לקחנו את המקלט של המושב, שהיה מול הבית שלנו, והקמנו שם חדר מוזיקה. מאז כבר ידעתי שזה עומד להיות חלק מאוד משמעותי מהחיים שלי, המוזיקה".

בזמן שיובל התגייס לחיל האוויר, עומר הקים את עסק ההגברה שלו, כבר בגיל 16. "בית הספר לא עניין אותי כל כך, אז החלטתי לחפש משהו אחר לעשות", אומר עומר. "התחלתי לעשות הגברה ותאורה באירועים. למדתי את נושא הסאונד בצורה יותר יסודית ומעמיקה תוך כדי עבודות בחברות אחרות או קורסים למיניהם. אף פעם לא למדתי לתעודה, פשוט ממש חקרתי את הנושא במשך שנים. החברה גדלה והתפתחה ותפסה תאוצה, ולאחר מכן, הקמתי את החנות בשאר ישוב, מה שיווקתי ציוד הגברה וסאונד".

באותה תקופה, יובל סיים את השירות ועבר למרכז. לא רצית לעבור איתו?

עומר: "לא. אני מאמין בצפון, גדלתי פה ואני מתכוון להישאר. אני מאוד אוהב את הגליל. בנוסף, כבר היה לי עסק מצליח שתפס תאוצה לאחר שהשתחררתי אני, והיה חבל לעזוב את כל מה שנבנה פה".

הכל חארטה

בזמן שעומר השתקע בצפון, יובל חי בעיר הגדולה על מנת "להיות קרוב יותר לצלחת". מהר מאוד הוא הבין שהכל אשליה. "רציתי להתברג לתעשייה, להיות קרוב לברנז'ה, אבל הכל היה חארטה", אומר יובל. בהתחלה ניסיתי לנגן בהפקות שונות וזה לא הצליח. יום אחד שלחתי הודעה לגיא מזיג (מוזיקאי ומפיק מצליח – ש.פ.) וביקשתי שילמד אותי גיטרה. הוא הזמין אותי אליו ומיד קלט שאני לא סתם ילד שלומד לנגן לראשונה. אני לא אשכח כשהוא אמר לי: 'תרשום לך ביומן את השמיני במרץ, אתה עולה לנגן איתי', ומאז הכל התגלגל".

יובל נשאר בתל אביב במשך 4 שנים וניגן שם עם מיטב המוזיקאים: אפרים שמיר, ירמי קפלן, הדורבנים, גלעד כהנא ועוד. "הרגשתי שאני בגוב אריות", אומר יובל. "רציתי לעשות את האומנות שלי ולא להיות 'הנגן של'. הרגשתי כאילו אני שכיר חרב. במהלך אותה תקופה הופעתי עם הלהקה שלי בכל הארץ וניסיתי לקדם את עצמי בכל דרך אפשרית. התקשרתי לפאבים, שלחתי מיילים וכו'. הביטחון שלי ממש התערער באותה תקופה".

למה?

יובל: "כי בתור אמן אתה מתחבר אל עצמך, פותח פצעים ישנים או צולל למקומות רחוקים. כשיש לך כבר שיר מוכן, אתה צריך למכור את המוצר שלך לעולם ושם היה לי הכי קשה, אבל לא הייתה לי ברירה. נלחמתי בשביל לסגור הופעות בשיניים".

באותה תקופה התקשר עומר ליובל והציע לו לחזור לצפון ולקחת לניהולו את כלי זמר. "עומר הרגיש שהחנות עומדת להיסגר והוא התקשר לבקש ממני להיכנס איתו בתור שותף לחנות", מספר יובל. "הוא אמר לי: 'תנצל את הידע שצברת במרכז ובוא לעשות משהו מועיל יותר פה בצפון". יובל הקשיב לעצתו של אחיו הקטן וחזר לפני שנתיים לצפון.

איך היה המעבר?

יובל: "את האמת? הכי הרבה חיבוקים ואהבה קיבלתי כשחזרתי לצפון. כל הופעה שלי ושל הלהקה הייתה יותר מטורפת מקודמה. הגיבוי הזה שקיבלתי מהנגנים, שהם חברים שגדלתי איתם, מאחי עומר ומהקהל, פשוט היו מדהימים".

יובל חזר לצפון לפני שנתיים וגילה שסצנת המוזיקה בצפון תוססת. "יש פה סצנה מתפתחת ואני רואה אותנו כחלוצים שלה. יש פה יצירה מקומית, אומנות גלילית אמיתית. תראי את פסטיבל גליליאו שמתקיים כבר שש שנים ברציפות, ג'אמים שמתקיימים כל יום במקום אחר, מוזיקאים. יש פה עשייה מוזיקלית לא קטנה", אומר יובל.

על הבחירה לפתוח את חנות "כלי זמר" בקרית שמונה, אומר יובל "רציתי לחזור לצפון ולעשות משהו שקשור במוזיקה. לאו דווקא הנגינה, אלא משהו סביב העולם הזה, שהמוזיקה עדיין תהיה חלק מהחיים שלי. החנות נתנה לי אפשרות לתת לעצמי משהו לעולם, מעבר להופעות שבהן באתי ושרפתי במות. אני שמוזיקאי זה לא מקצוע, מוזיקאי זה זהות, זה חלק ממי שאתה. אנשים תמיד מנסים להגדיר איך אפשר לעשות מזה מוזיקה וזה מעוות".

אבל גם אתה היום מתפרנס ממוזיקה

יובל: "אני מוכר כאן ציוד לנגינה וסאונד אבל אני מוכר משהו שעושה לי טוב ושיש לי תשוקה עליו. זה לא כמו למכור פלאפונים, לדוגמא. אני מוכר משהו שאין עליו תאריך תפוגה. אם יש למישהו כלי נגינה בבית- בסופו של דבר הוא ינגן עליו. ככה זה היה אצלי. אבא שלי קנה לי גיטרה כשהייתי בן 10 וזה כל הזמן שכב בפינה בבית. באיזשהו יום פשוט התחלתי לנגן. אם אני יכול לגרום לילד להתלהב מנגינה, אז עשיתי את שלי. זו המטרה שלי בחיים".

היו מקרים שראית מישהו שלא רצית למכור לו כי פשוט לא היה לו את זה?

יובל: "היה מקרה אחד שהגיע לכאן בחור שריסק את היד ויש לו שתי אצבעות פלטינה. כלומר, הוא לא יכול לכופף אותן בכלל. הוא ביקש ממני גיטרה ואמרתי לו ממש באהבה שהוא לא יכול לנגן על גיטרה ושאולי יבחר לו משהו אחר. הוא התעקש ולבסוף קנה. לפעמים יש למישהו חלום שהוא רוצה להגשים, גם אם זה לא הגיוני. אני לא אנסה לדחוף למישהו מוצר שהוא לא צריך, אבל יש דברים חזקים מזה, כמו במקרה הזה".

קדימה לבמה

יובל מגדיר את עומר כאיש העסקים מבין השניים. "החזון הוא לפתוח רשת ארצית בארבעה מוקדים" אומר עומר שעתיד להתחתן בקרוב. "אנחנו משווקים ציוד הגברה, אבל לא לפני שהוא עבר את כל הבדיקות בשטח, בחברה ההגברה שלי, כך שאני לא אמכור משהו שאני לא אעבוד איתו", אומר עומר.

מה הביא להחלטה שלכם לאחד כוחות ולהקים את "לבמה"?

יובל: "עבדנו ביחד בכלי זמר ורצינו להתאחד תחת השם שלנו ולהיות גוף שמחבק את כל עולם הבמה – מכלי נגינה ועד לסאונד ותאורה. אנשים מכירים אותנו כאן, בלי להשתחצן, ואנחנו מכירים את התחום היטב, כל אחד מהכיוון שלנו".

בסופו של דבר, אבא היה מרוצה מהבחירה שלכם?

יובל: "ברור. הוא לא ייחל שאני אמשיך את קו החלוקה שלו. הוא מאוד פרגן לשנינו על הקמת החנות החדשה".

ואיך המרגש מאז הפתיחה?

יובל: "מדהים. אנשים באים ומפרגנים בלי סוף. שני דברים שמייחדים אותנו זה הכנות והאמינות. חונכנו בבית על הערכים האלה ואנחנו לא משבחים מוצר שאנחנו לא מאמינים בו. כמו כן, השירות פה הוא באמת טוב ולכן אנשים חוזרים אלינו. פשוט כיף לקום בבוקר ולהגיע לעבודה וכיף לי לעבוד עם אחי".

לא קשה לעבוד עם המשפחה?

עומר: "ממש לא. זה דבר נפלא. הכל בינינו נשאר מקצועי בעבודה. גם אם אנחנו מתווכחים, הכל נגמר באהבה כי אנחנו אחים ואנחנו אוהבים אחד את השני ואנחנו יודעים שהמשפחה באה לפני העסק".

יובל: "תמיד היו בינינו יחסים טובים, גם בעסק הקודם וגם בלהקה. עומר ניגן איתי עד לא מזמן. לאור העומס לאחרונה הוא עזב את הלהקה".

עומר: "אבל יובל עדיין מכריח אותי לבוא לנגן איתו פעם בשבוע בבמה פתוחה שהוא מארגן".

יובל: "שם זה המקום שלנו להתפרק, לחזור לשורשים שלנו. ביום אנחנו מוכרים מוזיקה ובלילה עושים מוזיקה, זו אחלה כותרת".

ניידת החלומות

דויד אמר גר בארה"ב כשבנו התינוק פרכס לראשונה. הוא עמד בחוסר אונים מוחלט כאשר המתין לכוחות ההצלה שיגיעו לטפל בו. כשחזר לארץ, הוא החליט שהוא חייב ללמוד כיצד מצילים חיים.

הרב אליהו לוי הגיע לקרית שמונה לפני יותר מ-20 שנה. הוא הקים את המרכז ליהדות "תפארת" ואת זק"א קרית שמונה. לפני 4 שנים הוא החליט לייסד את "איחוד הצלה" בעיר ופרסם מודעה במידע 8 על פתיחת קורס חובשים.

דויד אמר קפץ על ההצעה, עבר את קורס החובשים בהצלחה ומאז הוא מנהל את הסניף באדיקות ובאהבה. לקראת השנה החדשה, ערכנו ראיון חגיגי עם שני האנשים שאחראים לארגון שמציל חיים בהתנדבות מלאה.

שירי פריאנט

דויד אמר (50) משדה נחמיה חיכה זמן רב בשביל ההזדמנות להציל חיים. הוא נולד בקרית שמונה לתופת של 67' ולקטיושות שריחפו מעל ביתו. אבל רק לאחר שחווה מקרה חירום רפואי אצלו בבית, הוא הבין את החשיבות של כוחות ההצלה.

"אני מקבל יותר ממה שאני נותן"

"איחוד הצלה" הוא ארגון התנדבותי, ללא מטרות רווח, אשר מטרתו היא להעניק מענה רפואי ראשוני מהיר. צוותים של הארגון פרוסים ברחבי הארץ על מנת שבכל איזור יהיה איש הצלה כונן במקרה הצורך. "הארגון עצמו הוקם לפני כמה עשורים בניו יורק, דווקא באיזור של יהודים חרדים", מסביר דויד. "החרדים בגולה, אשר גרים בשכונות מרוחקות משאר האוכלוסיה, הבינו שהם צריכים לדאוג לעצמם ולא לחכות עד שכוחות ההצלה יגיעו במקרה חירום. הרעיון הוא שגם השכן שלך יוכל להגיש עזרה במקרה הצורך, במיוחד אם אתה גר בפריפריה המרוחקת. בשנת 1989 אימצו את המודל גם בארץ, בעיקר באיזורים צפופי אוכלוסיה כמו תל אביב, בני ברק וירושלים. כל יחידות ההצלה עבדו באיזורים שונים בנפרד, בלי שום קשר ביניהם. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, היה רצון מכל הארגונים בארץ לבוא ולסייע לאנשי הצפון. כל ארגון הגיע עם הצוות שלו. מנהלי הסניפים הבינו שאם יהיה שיתוף פעולה בין כל הצוותים, העבודה יכולה להיות הרבה יותר אפקטיבית. בעצם, מלחמת לבנון השנייה היוותה נקודת מפנה עבור הארגון. כך בעצם הגופים התאחדו למה שנקרא היום 'איחוד הצלה'. את הארגון ייסד אלי ביר, שמכהן עד היום כנשיא".

הרב אליהו לוי הגיע מחיפה לקרית שמונה לפני 21 שנה. הוא הקים את ארגון "תפארת" בעיר, ארגון להפצת היהדות בנושאים, כגון: זוגיות, שלום בית, הכוונת ילדים לחינוך, הכנה לבר מצווה וכו'. לפני 15 שנה הוא ייסד את ארגון זק"א קרית שמונה, וכיום הוא עובד ברבנות של קרית שמונה כמשגיח כשרות. "לפני 4 שנים נולד אצלי הרעיון להקים את ארגון איחוד הצלה בעיר", אומר לוי. "הקמתי את המחזור הראשון של קורס החובשים, שדויד היה חלק ממנו, והמסיימים קיבלו תעודת הסמכה. בעקבות עיסוקיי הרבים, לא יכולתי להמשיך לנהל את הארגון ולתמרן בין כל התפקידים. בשיחה עם נחי קליין, מנהל איחוד הצלה סניף גליל, החלטנו שדויד הוא האיש המתאים והראוי ביותר לתפקיד".

לוי מספר כי הרעיון להקים את הארגון בעיר נולד מתוך צורך ממשי. "נפגשתי עם בכירים בארגון והשקעתי את כל כוחותיי בחצי שנה הראשונה על מנת שהארגון יעמוד על הרגליים. משפחת שירצקי תרמה רבותת לארגון בעיר. היא מימנה את עלות קורס החובשים, שילמה למדריכים, סיפקה את הציוד האישי של כל מתנדב. פעילות הסניף נדדה בכמה מקומות עד שנפגשתי עם ראש העיר ומנכ"ל העיריה וקיבלנו את המבנה בו אנו יושבים עד היום- בית איחוד הצלה".

דויד מציין כי לרב אליהו לוי יש מקום של כבוד בארגון, כי הוא האחראי להקמתו. אך מאז שמונה למנהל הסניף, דויד מבצע את כל העבודה הלוגיסטית ומנהל את צוות החובשים לגמרי בהתנדבות. "מי שמביט בי מהצד חושב שזה טירוף", אומר דויד. "אבל אני לגמרי בתוך זה ואני מרגיש שאני מקבל יותר ממה שאני נותן, למרות שאני נותן המון. מה שאני מקבל מהעבודה  מטעין אותי ונותן לי את היכולת להמשיך ולהעניק סיוע".

הרב אליהו לוי מציין כי "אומנם הארגון דתי מיסודו, אבל פועלים בו מתנדבים מכל המגזרים, ללא הבדל של דת, גזע או מין. המטרה היא להעניק סיוע ראשוני כי העשר דקות הראשונות הן הכי קריטיות"

ומה לגבי מד"א-יש תחרות בין שני הארגונים?

דויד: "אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם מד"א ועובדים מדהים ביחד. אנחנו עוזרים אחד לשני. למד"א יש רמה מקצועית גבוהה והאינטרס שלנו משותף. אם אני מקבל קריאה- אני אגיע כמה שיותר מהר עד שהאמבולנס יגיע".

לוי: "איחוד הצלה לא מפנה לבית החולים. אנחנו רק נותנים את המענה הרפואי הראשוני. כשצוות מד"א מגיע, אנחנו מעבירים את המטופל בצורה מסודרת, מעדכנים במצבו. בסופו של דבר, המטופל חייב להגיע לבית החולים בשביל לשלול מחלות ולעבור את כל הבדיקות הרלוונטיות. את זה אנחנו לא יכולים לעשות".

בשלב זה, הרב אליהו לוי חייב לחזור לעיסוקיו הרבים, והוא לא הולך מבלי לציין שדויד הוא אחד האנשים הטובים שהעיר זכתה בו, ומאחל לתושבים שנפגש רק בשמחות ושתהיה שנה טובה.

"המצב הסתבך"

דויד עובד בחברת מקורות במחלקת איכות המים. יש לו שלושה ילדים, שתי בנות ובן. הוא מסתובב עם מכשיר מירס והוא מוזנק בכל שעה ובכל מקום שהוא נמצא. "אני יכול להיות בחופשה באילת. אם יש מקרה חירום, אני אגיע. את ההודעות אני מקבל בהתאם למקום שבו אני נמצא. בעבודה שלי יודעים את זה ואני בכוננות כל הזמן. יש לציין שאני מקבל גם תמיכה אינסופית מאשתי ומכל הסובבים אותי".

בגיל 30, דויד סיים את לימודיו במכללת תל חי ועבר עם אשתו וילדיהם לארצות הברית. כשהיה בנו בן חצי שנה, קרה מקרה ששינה את חייהם. "גרנו בארצות הברית בבית עם שתי קומות. אשתי בדיוק האכילה את הילד והחזיקה אותו על הידיים. היא שמה לב שמשהו לא תקין. פתאום שמעתי אותה צורחת. טסתי לקומה השנייה וראיתי שהוא מפרכס. היה לו רעד בפנים, העיניים היו מגולגלות לאחור, הידיים שלו שמוטות ושמענו צפצוף מהנשימה שלו. הוא נכנס למצוקה ואיבד הכרה. מיד חייגנו 911. כוחות ההצלה שהגיעו ראשונים היו מתחנת כיבוי אש. הם ניסו לפתוח נתיב אוויר כי הבינו שהוא מתקשה לנשום. כאשר הגיע צוות האמבולנס, הפראמדיקים לקחו את הפיקוד, החדירו לו צינורות לריאה והסדירו לו את הנשימה. כמובן שאני אומר את זה עכשיו כי אני מבין בזה טיפה יותר. אז לא היה לי מושג מה הם עושים".

מה קרה לאחר שהגעתם לבית החולים?

"אני ואשתי היינו ללא בני משפחה. התפללנו אחד לשני שיהיה בסדר בחוסר אונים מוחלט. עמדנו מאחורי הפרגוד שטיפלו בו ושמענו איך הרופאים מדברים ביניהם ואומרים שהמצב הסתבך ושהם לא יודעים מה יהיה הלאה. כל הזמן שאלו אותנו בבית החולים מה הוא אכל. כנראה חשבו שזה סוג של תגובה אלרגית. שמעתי שהם נתנו לו משהו נוגד אלרגיה ושזה עשה לו רע. הוא עבר החייאה בעקבות זאת. התקשרתי לחבר בארץ וסיפרתי לו בזמן אמת מה קורה. הוא ניסה לחזק אותי ובינתיים המצב של הבן שלי מעט התייצב. הרופאים אמרו שהוא מורדם ושייקח קצת זמן עד שיתעורר. רק אז יידעו מה מצבו".

לאחר הבירור, הבנת מה קרה לו?

"לא ידעו אם זה סוג של אפילפסיה או אלרגיה. רק לאחר כמה חודשים, שהוא שוב פרכס, הבנו שהוא סובל מפרכוסי חום. זה נמשך עד גיל 6 ואז זה חלף".

המשפחה גרה בארצות הברית 7 שנים עד שדויד החליט שזה הזמן לחזור לארץ. "אשתי רצתה להישאר, אבל אני התגעגעתי מאוד לחברים ולמשפחה בארץ. טסתי בכל הזדמנות שהייתה לי בשביל לבקר. מבחינה כלכלית היינו מסודרים, אבל משהו בנפש היה חסר. מעולם לא התחברתי למקום. לא הרגשתי אמריקאי, הרגשתי שהכל זמני. לאחר ה-9/11 הבנו שאין לנו מה לחפש שם וחזרנו".

מה גרם לך להתנדב בארגון?

"המקרה של הבן שלי הביא אותי למצב של חוסר אונים והיה לי קשה עם זה. רציתי ללמוד זמן רב איך להציל חיים. כשחזרתי לארץ, פגשתי חבר ילדות שלא ראיתי שנים. הוא עבד במד"א ושאלתי אותו מתי הם פותחים קורס חובשים. כל הזמן אמרנו שנהיה בקשר כשזה יקרה. יום אחד נתקלתי בפרסום בעיתון שנפתח קורס חובשים של איחוד הצלה. כמובן שנרשמתי ושנה לאחר מכן, התחיל הקורס".

"החלום שלי להציל חיים התממש"

כאמור, דויד מנהל את הסניף באדיקות ובמסירות. "לא אגזים כשאומר שאין מנהל מעורב יותר ממני", אומר דויד. "אני אחראי על כל תחום הלוגיסטיקה, בודק שלכל מתנדב יש את הציוד הנדרש, שכל אחד עובר בזמן את ההשתלמויות שלו. בנוסף, אני מארגן מפגשים חברתיים או מפגשים מקצועיים, בהם אנו מנתחים אירועים שקרו. יש תמיד מה לעשות".

כמה מתנדבים פועלים בארגון בקרית שמונה?

"כרגע פועלים 14 מתנדבים וממש בימים אלו מסתיים קורס חובשים ויצטרפו אלינו עוד 20 מתנדבים. אני בן אדם טוטאלי במהותי ואני מלווה את הקורס הזה כבר חמישה חודשים. 84 הגישו מועמדות לקורס ומתוכם בחרתי רק 20, את המתאימים ביותר. זו עבודה קשה אבל יש בה סיפוק אדיר".

מה קורה לאחר סיום הקורס, מיד יוצאים לשטח?

"מי שמסיים את הקורס מתלווה לוותיקים. לאחר 100 מקרים, הוא יוצא לשטח לבד. יש גם את פרויקט בית החולים, בו המתנדבים שלנו עובדים במיון של בית החולים זיו בשביל ההכשרה. הם עושים הכל, בליווי האחיות, ומקבלים יותר סמכויות עם הזמן".

מה אתה מעדיף- עבודה בשטח או עבודה מנהלית?

"כשאני צריך לצאת לשטח אני נטען ממש, אבל גם פה במבנה של איחוד הצלה כיף לי. עכשיו מתקיים פה הקורס ואני רואה אנשים מכל גווני הקשת, כל אחד עם ה'אני מאמין' שלו. האנשים בצפון מדהימים וזה כיף גדול".

דויד מציין ומוסיף כי "אין ספק שהמקרה עם הבן שלי מחזיק אותי בארגון ובזכותו הגעתי לכאן. היה לי חלום המון זמן והוא סוף סוף התממש. אני כרגע מפעיל את תוכנית 'משפחה בטוחה' ביישובים בשביל ההורים. זהו קורס של 4 שעות ובו ההורים מקבלים כלים מעשיים למקרי חירום. המקרה של הבן שלי טלטל אותי קשות. צריך להבין שהסיוע הראשוני חייב להגיע ב-10 דקות הראשונות, לפני שמאוחר מדי, במקרים אחרים גם פחות. חשוב שההורים יידעו מה לעשות במקרה הצורך".

מה דעתך על שירותי הרפואה בצפון, בתור איש מהתחום?

"זה פשוט אבסורד, לדעתי, שצריך לנסוע עד לצפת ושאין פה חדר מיון קדמי עם כל הציוד המתאים. ראשי הרשויות חייבים להילחם בשיניים בשביל לגרום לזה לקרות".

ולסיום, יש איחולים לשנה החדשה?

"שהארגון ימשיך לגדול ולהתפתח, שנמשיך לסייע לאנשי הצפון ושתהיה שנה טובה".