כשעליזה רון רצתה
להנציח את ליאל גדעוני ז"ל, היא לא רצתה לבנות לו אנדרטה. להיפך, היא רצתה
להקים לו בית שימשיך לצמוח ולפרוח בעזרת פעילות חברתית של הקהילה. באופן זה היא
הצליחה ליצור המשכיות לליאל ז"ל ולמורשת שהשאיר אחריו – ערכים של מנהיגות,
חברות ואהבת הארץ. שיחה כנה ומרגשת עם אשת חיל אמיתית.
מאת: שירי פריאנט,
תמונות: ענת זיסוביץ
 |
| הוריו של ליאל גדעוני ז"ל בכרם |
את עליזה רון אני
מכירה כאדם רב פעלים ואשת חיל אמיתית. מאז שעברה למושב רמות נפתלי לפני כחמש שנים יחד עם בעלה, יוסי, וחמשת
ילדיהם, עליזה מקדישה את רוב זמנה לפעילות חברתית קהילתית ומחשיבה זאת לערך עליון.
כנראה בגלל זה, באופן טבעי, עליזה הקימה את "כרם ליאל" בחצר ביתה, לזכרו
של ליאל גדעוני ז"ל שנפל ב"צוק איתן".
עליזה ויוסי רון מגוש
עציון קיבלו הזדמנות לפני כחמש שנים להגשים חלום גנוז ולעבור לגליל העליון.
"התאהבנו בנחלה הזאת בזכות עצי הזית", היא מספרת, "יש כאן שדרה
שלמה של עצי זית וכבר דמיינתי איך אנחנו
יושבים בחצר ואני מעבירה פה סדנאות." עליזה היא אשת חינוך לשעבר ומטפלת
מוסמכת באומנות. המעבר לגליל קרה בעקבות הצעת עבודה שקיבל בעלה. אבל כבר בשבוע
הראשון שלהם בצפון חוו משפחת רון חוויה שהשאירה את חותמה עליהם.
הנטיעה הראשונה של
ליאל ז"ל
"ממש שבוע לאחר
המעבר שלנו לכאן שני הבנים שלנו התגייסו. אורי, הבן הצעיר, התגייס לפלס"ר
גבעתי ובחופשה הראשונה שלו מהצבא הוא הגיע לכאן עם הצוות שלו. עשינו להם מעין יום
כיף ולמחרת נשארו כמה חיילים בודדים מהצוות לנטוע איתנו כרם יין בחצר. אחד מהם היה
סמ"ר ליאל גדעוני ז"ל. הוא סיפר לנו במהלך שהותו שזו הפעם הראשונה שהוא
נוטע. זה מאוד ריגש אותו וכנראה בגלל זה צילמנו אותו כל כך הרבה באותו יום."
 |
| עליזה ויוסי רון - מקימי הכרם |
עליזה מראה לי את
התמונות הרבות של ליאל ז"ל בכרם, את ספר המבקרים שמכיל בתוכו מגוון רגשות של עצב
מהולות בתקווה והתחדשות, את המחברות בהן כתבו משפחתו וחבריו על חיוכו השובה,
אישיותו יוצאת הדופן, אהבתו לכדורסל והאהבה הגדולה יותר לארץ ישראל. ואז אני קולטת
שהילד הזה כבר לא יחזור. וזה קורה הרבה, לצערי, במציאות היומיומית הקשה של כל אחד
מאיתנו. כל חייל שנופל זה כאב עמוק עבור כולנו ומאחורי כל חייל שנפל ישנו עולם
ומלואו. אבל הסיפור של ליאל ז"ל משך אותי במיוחד בזכות הדרך בה החליטה עליזה להנציח
אותו- לא על ידי אנדרטה, אלא על ידי כרם שמצמיח גפן ומייצר יין, ובעיקר, נותן
תקווה לחיים חדשים.
"תמיד תחייכו,
תחייכו בשלשות"
סמ"ר ליאל
גדעוני ז"ל גדל בשכונת הקטמונים שבירושלים יחד עם הוריו, אלי ומזל, ושלושת
אחיו ששירתו ביחידות קרביות. החיוך הכובש של ליאל שאפיין אותו היה הדבר המרכזי שהלך איתו לכל אורך
חייו. חבריו ומשפחתו מספרים שליאל אהב את החיים וניצל כל רגע פנוי לבילוי
וטיולים בארץ. במרץ 2012 הוא התגייס לחטיבת "גבעתי" ובהמשך הוכשר כלוחם
בפלס"ר גבעתי ואף הפך לסמל צוות של הטירונים. כמפקד, בלט ליאל ז"ל בגישתו
יוצאת הדופן בסגל הפיקוד. הוא לא האמין ב"דיסטנס" ובחר להתחבר לליבם של
הטירונים. אחת מאמרותיו הייתה: "תמיד תחייכו, תחייכו בשלשות, תחייכו לאורך כל
המסלול. אני לא אקד"ר אתכם אם תחייכו, כי חיוך זה שמחה ושמחה זה הכוח
להמשיך." אימרה כל כך פשוטה ועם זאת כל כך מרגשת ומסמלת את מי שהיה בחייו-
חיוך, שמחה ונתינה.
החיוך של ליאל קמל
ב-1 לאוגוסט 2014 נפל
ליאל בקרב המפורסם ברפיח במבצע "צוק איתן" במהלך הפסקת האש שהופרה.
ליאל, רק בן 21 במותו, נפל בקרב עם שני לוחמים נוספים: רב סרן בניה שראל ז"ל
וסג"מ הדר גולדין ז"ל שגופתו נחטפה.
"התקרית השאירה
אותנו המומים מכמה כיוונים", מספרת עליזה, "בניה שראל ז"ל שירת עם
הבן שלנו, דוד; ליאל ז"ל היה חבר המשפחה; הבן
הצעיר שלנו, אורי, סיים קורס קצינים שלושה שבועות לפני 'צוק איתן' וקיבל לפיקודו
את הצוות של הדר גולדין ז"ל. כל אחד מהנופלים היה קשור לחיינו באיזשהו אופן. לאורי
היה קשה במיוחד כי הוא גם איבד חברים וגם היה צריך להיות שם בשביל הצוות של הדר
ז"ל, לא ממש הייתה לו הזדמנות לפרוק את הצער העצום הזה."
בדרך להלוויה של ליאל
ז"ל, עליזה ושני בניה, דוד ואורי, החליטו שהם חייבים להנציח אותו איכשהו בכרם
שבחצר ביתם. "הוא נטע חלק מהשתילים שבכרם וכל כך התרגש שהוא נוטע ושותל בפעם
הראשונה. חשבנו שאין מצב שלא ננציח אותו, הכרם היה חלק ממנו."
וכך נולד "כרם
ליאל", כרם שמתנובותיו מזג אלי גדעוני, אביו של ליאל, את היין הראשון לבקבוק
זכוכית שאצר בתוכו התחלה חדשה, כרם שמושך אליו את הבאים ושבים שצמאים לשמוע עוד על
ליאל גדעוני, חייל אחד מבין אלפי החללים, חצי גברים-חצי ילדים, שנהרגו במהלך
תפקידם בשביל להגן על מדינתנו.
מזיכרון לעצמאות
"בדיוק ב'שבעה'
אמרתי למשפחה של ליאל ז"ל שאנחנו רוצים להנציח אותו בכרם, אבל לא ידענו בדיוק
מה נעשה", עליזה נזכרת. "אמו של ליאל ז"ל מאוד התרגשה והיא אמרה
שאולי במלאת 30 יום לפטירתו הם יחשבו על משהו. זה היה גורם מאוד מדרבן מבחינתי.
פניתי לחברת 'גרדניה' מקיבוץ שדה נחמיה, סיפרתי להם על הכרם והם מיד נרתמו למשימה.
הם תרמו וגייסו ספקים נוספים, משתלות, ציוד לכרם, זה היה מדהים. יחד עם בני הנוער
של רמות נפתלי, אנשי הקהילה והמושב עצמו, העניין קרם עור וגידים. סיימנו את השלב
הראשון של בניית הגן ואז הגיע השם 'כרם ליאל'."
מה היה החזון של
הכרם?
"עדיין לא ידעתי
לאן זה יתפתח ויום אחד פנו אליי מחטיבת גבעתי בבקשה לקיים פה פריסה לשלושים חיילים
שסיימו מסלול לאחר לילה לבן. כמובן שהסכמנו ומשם זה התפתח. ביקרו פה בכרם מפקדים,
טירונים, משפחה וחברים שסיפרו על ליאל ז"ל סיפורים מדהימים. הסיפור של הכרם
התחיל להתגלגל מפה לאוזן, מהפייסבוק, ופתאום יותר ויותר חיילים הגיעו לכאן. עד
היום ביקרו פה לפחות 1000 חיילים. באותו שלב החלטנו להרחיב את הכרם."
ספסל הפסיפס האנושי
"הגיעו כל כך
הרבה חיילים לכרם לשמוע על ליאל ז"ל או להשתתף בסדנאות במקום, ואז יוסי,
בעלי, הציע שנבנה ספסל גדול שבו יוכלו המבקרים לשבת בנוחות. בנינו ספסל מבטון ובנות
המדרשה של תל חי הגיעו לכתוב עליו את הפסוק: 'ישובו יושבי בצלו, יחיו דגן ויפרחו
כגפן זכרו כיין לבנון', הושע י"ד. זה פסוק מאוד משמעותי מבחינתנו כי כל
הפסוקים שקדמו לו מדברים על כך שאלוהים לא צריך מאיתנו קורבנות- הוא צריך שנהיה
קודם כל בני אדם ורק אז יחיה הדגן ויפרח הגפן. בנות המדרשה קישטו את המשפט עם שברי
פסיפס ובאותו הקיץ כל המבקרים שעברו פה- מטיילים, אורחי צימרים, תושבי המקום,
חיילים- כל אחד הדביק עוד חתיכת פסיפס ועוד אחת ואז נוצר בעצם הספסל בעזרת פעילות חברתית
ונתינה קהילתית."
כיצד הצלחתם להרחיב
את הכרם?
"אנשים תרמו
וממשיכים לתרום. הורים של שאר החיילים בצוות של ליאל ז"ל תרמו, בעלי עסקים,
אנשים פרטיים. שאול אביר, שבגיל 60 עדיין מתגייס כפסיכולוג בצבא, תרם ועזר המון,
גם בבניית הסדנאות שאני מעבירה כאן בכרם לחיילים. כל הסדנאות שמתקיימות בכרם סובבות
סביב המורשת של ליאל ז"ל – המנהיגות, החברות, אהבת הארץ, מורשת קרב."
יצא לך לגלות דברים
חדשים על ליאל ז"ל באמצעות הכרם?
"אנחנו כל הזמן
מגלים דברים חדשים על ליאל ז"ל. ההורים שלו היו פה המון פעמים, חברים שלו
ביקרו וכל סיפור חושף צד אחר שלו- הנתינה, השמחה, המנהיגות, העזרה לזולת, איך הוא
לא הרפה לעולם מחייל שהרים ידיים ועזר לו עד הסוף. זה לימד גם אותי לא להרים
ידיים. לפעמים יש תקופות שלא מגיעים אנשים
ואני לא מתייאשת."
"גדול המעשה מן
העושה"
ואכן, עליזה רון לא
מתייאשת. היא כל הזמן מנסה למצוא את הקבוצות הנכונות שיגיעו, שואפת ליצור משהו שיש
לו המשכיות ונצחיות. "המקום הזה הוא לא אנדרטה-הוא כל הזמן מצמיח גפנים,
ענבים, אנחנו מייצרים פה יין", היא מספרת. ובכל זאת התחזוקה של המקום דורשת
ממנה זמן רב, ולעיתים גם כסף שיוצא מכיסה.
אז למה בעצם בחרת
לעצמך את התפקיד הזה?
"יש משנה שאומרת
'גדול המעשה מן העושה'. הרבה פעמים אתה מתחיל משהו והרעיון פורס כנפיים וזה מה
שקרה עם הכרם. אנחנו עומדים מאחוריו במאה אחוז ויש לי תמיכה מלאה מכל המשפחה. תפעול
הכרם דורש המון זמן, משאבים וכסף. גם מבחינה רגשית יש לפעמים קושי לספר ולחזור על
הסיפור של ליאל ז"ל בשל הכאב הרב שמתלווה אליו. בשביל המשפחה של ליאל
ז"ל מדובר בילד שכבר לא יחזור הביתה.
כשהגענו לצפון היה ברור לי שאני אעסוק
בפרוייקטים חברתיים. רצה הגורל וזה מה שקרה. הכרם הוקם ללא מטרות רווח, הכל נעשה
בהתנדבות ומתרומות שאנחנו לא מפסיקים לגייס. הסדנאות שאני מעבירה פה כוללות חומרי
יצירה ולכן נגבה סכום סמלי שיכסה את ההוצאות או שייכנס לקופה להרחבת הפעילות בכרם.
אני יכולה להגיד שאני אישית יוצאת מאוד מחוזקת מהסדנאות ומההדרכה פה בכרם, ובמיוחד
מההמשכיות של ליאל ז"ל."
מה השאיפות שלך לגבי
מקום?
"בשבילנו הכי
חשוב שאנשים יבקרו פה- אנשים שסתם מטיילים במושב, תלמידים, חיילים. חשוב שכמה
שיותר אנשים יקחו חלק בכרם כי ליאל ז"ל ייצג את החברות, המנהיגות, הנאמנות
לחבריו ולצוות שבפיקודו. המחשבה היא כל הזמן להביט קדימה. אני עדיין נעזרת בשאול
אביר ובונה סדנאות במיוחד עבור החיילים שמגיעים לפה ובהתאם למטרותיהם. חשוב לי שתהיה
המשכיות ושיותר אנשים יגיעו למקום. המקום מתאים לכל הגילאים. הגיעו לכאן ילדי הגן
של המושב וגם צוות שמלווה קשישים. לכל שכבת גיל אני מספרת את סיפורו של ליאל
ז"ל בהתאם ומעבירה סדנא שמתאימה לו."
כיצד ניתן להגיע
לכרם?
"יש צורך לתאם
מראש למרות שהיו פעמים שדפקו לי בדלת עוברי אורח שרצו לשמוע על המקום. לרוב באים
לפה חיילים ותלמידים. מצד שני, היו שתי משפחות מקרית שמונה שהחליטו לקיים פה
פעילות בת מצווה. העברתי לבנות שהגיעו הפעלה של שזירת פרחים והן מאוד נהנו. הקבוצה
השנייה בחרה במשימת 'רפאות כדים'. כל אחת קיבלה כד חרס שבור בשקית והן היו צריכות
להשלים את כל החלקים למשהו שלם. בארכיאולוגיה טוענים שכשמוצאים חלקים של חרס שבור
באדמה וניתן להשלים אותם לאחד - זה נקרא 'כלי שלם', כמו שאומרים: 'אין שלם יותר
מלב שבור', בניגוד לכלי שנמצא ללא פגע שנקרא 'כלי תמים'. הרעיון שעומד מאחורי זה
הוא שגם כשיש סדקים וגם אם הלב נשבר- תמיד ניתן לאחות אותו לשלם."
פורסם לראשונה במידע 8 - נובמבר 2016
יישר כוח והרבה רון ליוזמים , לתורמים ולעוסקים בעיניני הציבור באמונה . ונחמה של ממש למשפחת גדעוני.
השבמחק