מלכת הלבבות - עם צחוק ממכר ואישיות כובשת, החיים של קארין מרום תותים

קארין מרום ויתרה על החיים במרכז וקריירת משחק ב"קאמרי" לטובת מעבר לגליל עם משפחתה. אבל דווקא כאן היא החלה לעסוק במשחק במשרה מלאה, ולמצוא את האיזון בין חיי המשפחה לקריירה. סיפור אופטימי עם האישה הכי לבבית בתאטרון.

מאת: שירי פריאנט

אני פותחת את השיחה עם קארין מרום, 38, בצחוק מתגלגל וממכר, צחוק שמשפריץ ממנו טונות של אופטימיות. וזוהי קארין, אופטימית חסרת תקנה, שחקנית בלב ובנשמה, אחת שהולכת בדרך שלה עד הסוף ומאמינה שהאמת שלה תנצח.

הילדות בצרפת

קארין נולדה וגדלה בצרפת. בגיל 14 עלתה לארץ עם אחיה ואמה והם עברו לגור בנתניה בעקבות דודתה. בתיכון בו למדה (יחד עם אלי ומריאנו) החליטה קארין להירשם למגמת תאטרון ואז בעצם התאהבה בעולם הקסום של המשחק. "בצרפת תמיד אמרתי לאמא שלי שאני רוצה להיות שחקנית, אבל היא אף פעם לא האמינה לי כי הייתי ילדה מאוד ביישנית ומופנמת. אבל התאטרון משך אותי אליו וגם שינה אותי."

למה עברתם לארץ?

"אמא שלי צברית בנשמה, מעולם היא לא התחברה לצרפת. תמיד היא התגעגעה לישראל וביקשה בליבה שנחזור. היא רצתה שנחווה את ההווי הישראלי, החום, החופש. אני זוכרת שבתור ילדה הגענו לביקור בארץ והרגשנו ממש חופשיים. בצרפת נועלים את הבתים בשבע בערב, ופה יצאנו מהבית רק בעשר בלילה. זו הייתה הרגשה עילאית וזה משהו שמאוד פתח אותי, המעבר לכאן."

מה עם אבא?

"התכנון היה שאבא יעבור תוך שנתיים לארץ אבל החיים התגלגלו אחרת ובסופו של דבר היינו פה רק אנחנו".

החיים בתל אביב

לאחר השירות הצבאי החליטה קארין להתמקצע ונרשמה לסדנת משחק אצל ניסן נתיב ולאחר מכן ללימודים במשך 3 שנים בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. מאז הפכה לשחקנית מן המניין. ברזומה שלה הופעות מרובות בהצגות פרינג',  מופע קברט בתאטרון "הקאמרי" (שרץ עד היום), תפקידים במחזות של שייקספיר, השתתפות בהצגות ילדים ובשלל תפקידים מגוונים, ממלכה ועד למכשפה.

אז איך נערה מופנמת וביישנית הופכת לשחקנית כזאת עסוקה?

"זה קטע, אבל אני מקבלת מהמשחק כל כך הרבה ביטחון, אני מרגישה שממש מקשיבים לי ולמה שיש לי לומר. את כל הקושי שהיה לי בחיים הוצאתי דרך טקסטים ותפקידים שונים. תמיד הייתה לי תחושה שהחיים האלה כל כך קצרים, ואני בן אדם כל כך אופטימי במהותי, אז אני מנסה לנצל כל רגע, נכנסת לכל דמות באקסטרים שלה. שיחקתי במגוון תפקידים: מלכה, מכשפה, ליצנית. זה הפסיכולוג הכי גדול של החיים."

אם כל דמות כזו שונה, איך את מצליחה להתחבר אליה?

" אני מנסה להבין אותה- איך היא חושבת, איך היא פועלת. אני מנסה לחשוב מה הייתי עושה אילו הייתי במקומה. אני גם מאוד סומכת על האינטואיציות שלי. אני עובדת מול הבמאי, אנחנו בודקים מה עובד, ואם זה לא עובד-אנחנו מנסים דברים חדשים."

מה מושך אותך בתאטרון?

"אין דבר יותר מרגש כמו להרגיש כאן ועכשיו את הקהל. אם אני מתבלבלת, אין 'טייק 2', זה מה שיש. אבל הקהל והתגובות המחממות הם רק הדובדבן שבקצפת. אני הכי נהנית מהתהליך. אני אוהבת לעבוד זמן רב על הצגה, לנסות להבין את הדמויות שבה ומה נכון עבורן. אני יכולה להיות חודשים בתהליך,  למרות שזה לא תמיד מתאפשר בתאטרון כי יש לוח זמנים ויש תקציבים."

המעבר לצפון

קארין הייתה שחקנית מאוד עסוקה, בעיקר בעולם הפרינג', עד שיום אחד החליטו קארין ובעלה, זיו, לעבור לצפון עם שני ילדיהם, על מנת להיות קרובים לאימו של זיו, שהייתה חולה מאוד. "הגדרנו את המעבר לקיבוץ להבות הבשן כשנת ניסיון בשביל להיות קרובים אליה", מסבירה קארין, "הבן שלי בדיוק נולד ואמרתי לעצמי שזו תקופה טובה לקחת קצת פסק זמן מהמשחק, מקסימום אני אעשה גיחות קצרות למרכז כשצריך. אמו של זיו נפטרה כשלושה חודשים אחרי שעברנו לצפון, אבל אנחנו כבר התאהבנו במקום ופתאום קיבלתי הזדמנות פז. בתאטרון 'מראה' קיבלו תקציב להקים אנסמבל של שחקנים לתאטרון והם ערכו אודישנים שבהם התקבלתי כשחקנית קבועה בתאטרון. החיבור איתם היה מעולה, כי גם גרתי במקום הכי נפלא בעולם וגם זכיתי לעסוק במשחק ולהתפרנס מזה. זה דבר עצום בעיניי."

את חושבת שיש ביקוש לתאטרון בצפון?

"יש, אבל לא מספיק. בשנים האחרונות יש בצפון הצגות ייחודיות ואיכותיות. הביקורות עוברות מפה לאוזן, מהפייסבוק, ואנשים מגיעים. עדיין בצפון קשה מאוד להוציא אנשים מהבית, אבל הביקוש להצגות רק גדל. אני עדיין משחקת בתאטרון 'הקאמרי' עם מופע קברט, הופעתי בלטביה עם מופע הליצנות שלנו למבוגרים, אני מועמדת בטקס פרסי הפרינג' שנקרא 'קיפוד הזהב' עם הצגה ששיחקתי כאן, אז רואים שיש התקדמות."

תאטרון לקהילה

ואז, לאחר שביססה את מעמדה בצפון כשחקנית, החליטה קארין להקים קבוצת תאטרון קהילתי בסטודיו שלה בלהבות הבשן. "לפני שנתיים החלטתי שאני רוצה לפתוח קבוצת תאטרון של מבוגרים ולהקים תאטרון קהילתי כאן בלהבות הבשן ולראות מי ירצה להשתתף בחוג תאטרון. פתאום ראיתי שאחד נרשם ועוד אחד נרשם והבנתי את הצימאון שיש לזה בצפון.  נוצרה לי קבוצה מדהימה, שאני כבר לא מקבלת אליה שחקנים חדשים, ועכשיו פתחתי קבוצה נוספת שהיא כמעט מלאה. יש לי גם קבוצת ילדים מלאה לכיתות ג'-ו'. גיליתי שיש פה ביקוש ענק לחוגי תאטרון."

קבוצת התאטרון של קארין הולידה את ההצגה "זכרונות לברכה" בניהולה והדרכתה, שאיתה הופיעו צוות השחקנים גם בתאטרון בלהבות הבשן וגם לאחרונה ב"צוותא" התל אביבי, במסגרת מרתון קבוצות תאטרון מכל הארץ. ההצגה המרגשת מציגה סיפורים אישיים מחייהם של השחקנים בנושאי זקנה, מוות, חיים ומה שביניהם. היא משקפת את המורכבות של חיינו מזווית קצת אחרת עם מבט לעולם הבא.

איך הייתה העבודה על ההצגה?

"כשפתחתי את הקבוצה, קיבלתי אנשים שהם לא שחקנים בחיי היומיום שלהם. יש להם שגרת חיים מסוימת ועבודה קבועה, אבל הם הסכימו לבוא אליי פעם בשבוע לסטודיו ולהשתעשע קצת. במהלך כל התהליך הם הלכו איתי יד ביד ואני מאוד מודה על כך. הם נתנו לי להוביל אותם, לעיתים בחשיכה, כי הם סמכו עליי. היה לי רעיון וחזון בראש והם לא ממש הצליחו לראות אותו בהתחלה, אבל כשנולדה ההצגה הם נורא התלהבו והבינו למה הלכו אחריי. הקבוצה הזאת היא כמו הבייבי שלי, זרמתי איתה מאוד בנוחות וסמכתי על תחושת הבטן שלי. זה הרגיש לי מאוד נכון. בהתחלה ביימתי את המונולוגים שלהם, אחר כך בנינו סצינות ביחד ולאחר מכן ההצגה קרמה עור וגידים."

מאין הגיעו הטקסטים להצגה?

"לא רצינו לעבוד עם טקסטים כתובים. רצינו ליצור משהו חדש ואישי יותר. כל אחד הגיע עם הסיפור האישי שלו וזה היה קשה. אמרתי להם בהתחלה שהתהליך הולך להיות לא פשוט בכלל ושההצגה תיגע להם בנקודות מאוד אישיות בחיים. שאלתי אותם האם הם מוכנים למסע הזה והאם הם מוכנים להיחשף עד הסוף והם הסכימו. הם הלכו איתי יד ביד."

למה בעצם אפשר לצפות מההצגה?

"ההצגה מעוררת אצל הצופים רגשות עזים של תקווה ותהיות. אי אפשר לצאת מההצגה הזאת אדישים, אנשים יצאו עם עיניים דומעות. היא גורמת לאנשים לחשוב האם אנחנו דואגים מספיק להורים שלנו שמתבגרים, האם בשעת הצורך נהיה שם בשבילם."

את חושבת שזה הגיע בגלל אמו של בעלך?

"לא נראה לי, זה הגיע ממכלול של דברים. אני לא ממש קרובה להורים שלי, אבל יש את ההתעסקות הזאת בשאלה של האם ביום מן הימים נהיה שם בשביל הורינו? יש איזה סצינה בהצגה שילד בא לבקר את אמא שלו המבוגרת והוא כל הזמן מול הטלפון שלו. היא מנסה לדבר איתו לשתף אותו והוא ממשיך בשלו. עד שרגע אחד היא אומרת לו: עד שתתפנה מהטלפון שלך- אני כבר לא אהיה פה. אחר כך היא הולכת לעולמה והוא מתאבל עליה ומבין שהוא לא ממש היה איתה, גם אם הוא היה איתה. אני לא רוצה להצטער על כלום. אני מנסה ללכת עם האמת שלי ולעשות את הדברים נכון, למרות שזה בא לפעמים על חשבון דברים אחרים."

העולם הוא במה

בדיעבד היית נשארת במרכז?

"ממש לא. כל הזמן שואלים אותי בקיבוץ מה אני עושה פה בכלל, שמישהי כמוני צריכה לשחק ב'קאמרי'. אני פשוט עונה להם שטוב לי! אני עושה את מה שאני אוהבת, אני יוצרת כמו שאני אוהבת, אני נמצאת עם הילדים והמשפחה שלי. יש לי חברות בתל אביב שכל ערב משחקות בתאטרון, ולא תמיד מהצגות שהן נהנות מהן, אבל העיקר שזה משחק בתאטרון נחשב. אני חיה במינון הנכון בין משחק ומשפחה. בגיל 18 חשבתי שאני רוצה לחיות ככה, אבל עם השנים התבגרתי ומשהו בצפון שינה אותי. יש פה משהו מאוד מרגיע ונעים וזה ממש לא מובן מאליו. אני פשוט נהנית מכל רגע."

ולסיום, משהו שאני חייבת לשאול אותך: האם יוצא לך לשחק גם בחיי היומיום?

"וואו, ממש ממש לא. אם אני אשקר-ישר יראו עליי. הלוואי והייתי יכולה, זה היה עוזר לי בהמון סיטואציות, אבל צריך אמת בחיים. עזבי הכל, צריך להיות בן אדם."

פורסם לראשונה במידע 8 - אוקטובר 2016

לרדת בגדול - שיחה מצחיקה בטירוף עם שני אחים שירדו במשקל, ובגדול!

מאת: שירי פריאנט

לפני כשנה החליט גולן מדר לעשות ניתוח לקיצור קיבה, שבעקבותיו השיל 45 קילו ממשקלו. שרית, אחותו הגדולה, הייתה עדה לשינוי המופלא ורצתה גם. ישבתי עם האחים מדר לשיחה צפופה, כנה ומצחיקה בטירוף על האוכל של אמא, על הדיאטות הכושלות, על החיים לאחר הניתוח, ושום מילה על דימוי עצמי נמוך

אני פוגשת את האחים לבית מדר בבית קפה בקרית שמונה. שניהם מגיעים יחדיו בלבוש ספורטיבי וחיוך רחב: שרית אזולאי, אוטוטו בת 50, נשואה+6, אישה מרשימה וענווה, ואחיה הקטן, גולן מדר, 43, נשוי+3, איש חסון ושרירי, שפספס את ייעודו כסטנדפיסט. השיחה בינינו שברה את כל הסטיגמות על עודף משקל. הניתוח ששניהם עברו לא גזל מהם את חוש ההומור, את הביטחון העצמי ואת רוח החיים הכל כך מדבקת. שניהם מזמינים קפה הפוך בכוס זכוכית ללא קצף ("כדי שיהיו יותר נוזלים", הם מסבירים בחיוך) ובעוד שאני מתגרה ממראה העוגות והכריכים שבויטרינה, להם זה בכלל לא מזיז. השיחה שלנו נעצרת כל כמה דקות בעקביות על ידי חברים ומכרים שבאים לדרוש בשלומם, וזה לא במקרה. האחים האלה הם, ללא ספק, שני האנשים הכי חמים ומשעשעים שהכרתי. שום חוסר ביטחון, שום רצון לרצות אחרים, שום מצב רוח ירוד, השניים עשו את הניתוח להצרת קיבה בשביל עצמם נטו, ונראה שזה הגיע מהבית המחבק שבו גדלו.

הילדות בבית הטוניסאי

האחים מדר גדלו בבית טוניסאי חם ואוהב בקרית שמונה עם עוד שישה אחים ואחיות. שרית היא האחות השישית במספר וגולן הוא בן הזקונים. את אמא שלהם הם לא מפסיקים לשבח: "אמא הייתה אישה שמנה, אבל לעולם היא לא הזניחה את עצמה. תמיד באירועים היא התלבשה יפה, התאפרה, טיפחה את עצמה. גם בערב שבת היא לבשה כותנות לילה לבנות יפהפיות. אבל כמו שהיא הייתה גדולה- כך גם הלב שלה", מספרת שרית. "את רוב חייה היא הקדישה לגידול ילדיה. כשגולן היה קטן, אמא נאלצה לצאת לעבוד כדי לעזור בפרנסת הבית, ואני עזרתי לגדל את גולן." גולן מוסיף: "אמא יצאה לעבוד כטבחית באולמי שמחות, במפעלים גדולים. היא הייתה מאכילה 1000 איש ויותר. האוכל תמיד היה עניין מרכזי בבית ואמא אהבה לבשל והפכה את זה למקצוע. גם היום כשאנחנו רזים, אם רוצים לגרום לנו אושר, תנו לנו שעה במטבח. ההתעסקות הזאת עם האוכל, לא משנה אם זה בישול או אפייה, יותר מרגיעה מכל דבר אחר."

העלייה במשקל

שרית: "תמיד הייתי רזה, רק בגיל 36 השמנתי והבנתי שזו בעיה הורמונלית כי לא הצלחתי לרדת בשום דרך. החלטתי לעשות את הניתוח אחרי שראיתי שלגולן זה עשה פלאים".

גולן: "אני בגיל 25 התחלתי לגדול, זה מום מולד, זה נקרא התפתחות מאוחרת", הוא מתבדח.

שרית: "יש כאלה שעוברים את הניתוח וחוש ההומור שלהם נפגע, כפי שאת רואה, אצלנו זה לא קרה".

שרית וגולן כילדים

הדיאטות המייאשות

שרית: "עשיתי דיאטת מזון בשילוב עם שעת כושר ביום, אכלתי מזון נבון ומבוקר, ללא שומנים, ללא טיגון וכו'. אחרי שנה הצלחתי לרדת 400 גרם בלבד. זה היה מאוד מייאש."

גולן: "תגידי איזה דיאטה ואני עשיתי את כולן. דיאטה שמפרידה פחמימות וחלבונים, דיאטה שבמשך כל היום אוכלים את כל אבות המזון, אשתי עזרה לי לנסות כל דיאטה שיש".

שרית: "אשתו אישה מדהימה, פשוט מלאכית. היא עזרה לו בכל הדיאטות. היא קמה מוקדם כל בוקר, כשהיא עובדת במשמרות, בשביל להכין לו ארוחות לעבודה על פי התפריט שלו."

גולן: "אם אומרים שמאחורי כל גבר עומדת אישה חזקה, אז אשתי היא האמא של סופרמן. היא עזרה לי, עודדה אותי ותמכה בי לאורך כל הדרך".

"כשהייתי שמן והייתי מסתכל על עצמי במראה, הייתי בטוח שאני מינימום נועם טור, אם לא בראד פיט. הביטחון העצמי שלי היה גבוה יותר מהכוכב הכי מרוחק מכדור הארץ. שרית יותר צנועה, כשמחמיאים לה היא מחייכת ואומרת תודה. לי מחמיאים ואני ישר אומר-יאללה תמשיכו, אני יודע שאני חתיך אש" גולן

הדימוי עצמי

האם הרצון בניתוח הגיע מדימוי עצמי נמוך לאחר העלייה במשקל?

שרית: "אין לנו במשפחה בעיה של דימוי עצמי נמוך. גידלו אותנו עם ביטחון. אמא שלי אף פעם לא הרגישה חוסר נוחות עם עצמה ולא שידרה לנו שהיא סובלת מהמשקל שלה. הייתה לה תופרת ותמיד היא הייתה מטופחת. גם אבא היה בעל כרס, אבל תמיד נראה מתוקתק, גם עם בגדי עבודה פשוטים."

גולן: "כשהייתי שמן והייתי מסתכל על עצמי במראה, הייתי בטוח שאני מינימום נועם טור, אם לא בראד פיט. הביטחון העצמי שלי היה גבוה יותר מהכוכב הכי מרוחק מכדור הארץ. שרית יותר צנועה, כשמחמיאים לה היא מחייכת ואומרת תודה. לי מחמיאים ואני ישר אומר-יאללה תמשיכו, אני יודעת שאני חתיך אש. תמיד עפתי על עצמי, אבל בשום פנים ואופן אני לא מתנשא. אני תמיד מדבר עם אנשים בגובה העיניים, תמיד נותן כבוד לאדם שמולי, אני פשוט מרגיש מאוד מאוד מאוד בנוח עם עצמי ולא סובל משום חוסר ביטחון."

אז למה בכל זאת עשית את הניתוח?

גולן: "אני איש קבע ועובד כמכונאי נגמ"שים. היו לי כאבים ברגליים ובגב, כאבים שהפריעו לי בעבודה כי היא דורשת המון מאמץ פיזי. עזבי, לקשור נעליים, הדבר הכי אלמנטרי, היה לי קשה מנשוא."

ואז גולן מתחיל להדגים לי את טקס קשירת הנעליים שלו כאדם שמן ולא יכולתי להישאר אדישה לרגע למראה המופע היחיד שלו. בהילוך איטי גולן מתיישב בפיסוק, מתכופף לרגל אחת, קושר בקושי, מתרומם ולא מפסיק להתנשף. לאחר מכן הוא ממשיך לרגל השנייה, קצת יותר באיטיות ועם הרבה יותר נשיפות, ומתרומם בעייפות של חייל שחזר עכשיו ממסע כומתה של גבעתי. זה נראה די משעשע כשהוא מסתכל על זה בדיעבד, אבל גולן זוכר גם את רגעי השפל: "לא היה לי כוח לעשות כלום עם הילדים, לא ללכת לטייל איתם, לא לשחק, הייתי עצלן מוחלט. בתקופה שהייתי שמן לא הייתי זז בשביל אף אחד. אם מישהו היה מבקש ממני להביא לו משקפיים, גם אם הוא עיוור גמור, לא הייתי זז לשום מקום. רק מהמחשבה של לקום וללכת להביא משהו– הייתי מזיע. עשיתי את הניתוח בשביל ההרגשה הפנימית שלי. רציתי להרגיש טוב מבפנים ".

החיים שאחרי

תוך כמה זמן לאחר הניתוח ראיתם תוצאות?

גולן: "בשבוע הראשון של הניתוח יורדים 5 קילו במכה, כי שותים רק נוזלים ולא אוכלים כלום. אבל הירידה במשקל הדרגתית. לפני הניתוח שקלתי 150 קילו ותוך חצי שנה הצלחתי לרדת 45 ק"ג."

שרית: "אני שקלתי 100 קילו ו-600 גרם, ובערך כשנה לאחר הניתוח הורדתי 36 קילו. התהליך שלי היה ממש יפה ונעים."

לאחר הניתוח מקפידים על תזונה שונה?

גולן: "אנחנו עדיין אוכלים הכל. מטוגן, אפוי, צלוי, מה שאת רוצה, פשוט ממש פחות."

שרית: "לאחר הניתוח הקיבה שלנו התכווצה, ואנחנו שבעים הרבה יותר מהר. אם פעם הייתי אוכלת  5-6 מחשי (קציצות טוניסאיות) עם לחם, היום אני אוכלת אחת ואני מרגישה מלאה. אבל אני ממש  לא מונעת מעצמי כלום."

גולן: "פעם, בימי שישי בצהריים, הייתי רק מנשנש איזה 4-5 קציצות מחשי תוך כדי הטיגון. יותר מאוחר, בארוחת הערב, הייתי אוכל עוד שמונה עם הקוסקוס. היום אני אוכל במקרה הגרוע שתי קציצות בלי לחם."

"אחרי הניתוח מתמודדים עם המון שינוייים פיזים, כמו: עור מתדלדל בזרועות, עודפי שומן בין הרגליים, סימני מתיחה וכו'. מי שרוצה לעשות ניתוח ואין לו ביטחון עצמי, שלא ייכנס לזה" שרית

נשארה לכם ההנאה מאוכל כמו פעם?

גולן: "ברור! אנחנו נהנים מכל ביס, פשוט שבעים הרבה יותר מהר. אם בא לי פיתה עם שווארמה, אני אוכל חצי ואשאיר את החצי השני לאחר כך. אנחנו אוכלים ביום ממש מעט קלוריות. מספיק לי טעימה מכל דבר ואני שבע."

שרית: "כששואלים אותי אם אני לא מתבאסת לאכול רק ביס אחד מהסטייק ולא את כולו, אני עונה שגם הביס הראשון וגם הביס האחרון מגיעים מאותו הסטייק. אני פשוט מתענגת על הביס הזה, נהנת מכל רגע."

ולסיום, מה אתם ממליצים לאנשים ששוקלים לעשות ניתוח בריאטרי ?

שרית: "אחרי הניתוח מתמודדים עם המון שינוייים פיזים, כמו: עור מתדלדל בזרועות, עודפי שומן בין הרגליים, סימני מתיחה וכו'. מי שרוצה לעשות ניתוח ואין לו ביטחון עצמי, שלא ייכנס לזה. קודם שיעבוד על עצמו. בנוסף, לפעמים, אחרי הניתוח הבריאטרי, יש צורך גם בניתוח קוסמטי להרמת בטן או חזה, ולא לכולם יש אפשרות כלכלית לבצע ניתוח נוסף. אנחנו למזלנו לא היינו צריכים שום ניתוח לאחר שירדנו במשקל, אבל יש אנשים שהמורל שלהם יורד אחרי הניתוח והם נהיים מתוסכלים. זה דברים שצריך לקחת בחשבון."

גולן: "לפני הניתוח עשיתי ממש תחקיר בנושא כי ראיתי אנשים שאיבדו את שמחת החיים שלהם בעקבות הניתוח, ואני בלי שמחת החיים שלי מעדיף להתאבד. אנשים יודעים שכשהם יושבים איתי הם צריכים טיטול, כי הם לא מפסיקים לצחוק. הניתוח הוא בקיבה אבל הוא מתחיל בראש. למשל, בראש של בן אדם שמן אין חפלה בלי אוכל. לא מעניין אותו שום דבר-לא אלכוהול, לא אנשים, לא כלום, רק אוכל. עכשיו כשאני באירוע אני אוכל ממש מעט. אני ממלא את הצלחת, לוקח כמה ביסים מזה, טועם את זה, ואז אני שבע. כל האוכל נשאר בצלחת. בן אדם שאוהב לאכול ורואה את זה ממש נכנס לדיכאון, כי הוא לא עשה את הסוויץ' במוח. בשביל שהניתוח יצליח חייבים להפסיק לחשוב כמו שמנים."

פורסם לראשונה במידע 8 - אוקטובר 2016

חזקה מהרוח - רוני סובול

כתבה וצילמה: שירי פריאנט

כשגילתה רוני סובול שהמחלה מתפשטת בגופה, היא החליטה לארגן מעגל נשי לחיזוקה והחלמתה. מה שהיא לא ידעה זה שכל אישה שהגיעה למעגל יצאה מחוזקת בעצמה.

"אפתח בתודה, תודה לכל אחת ואחת שיצרה את הסיבות המתאימות לה על מנת שתוכל לקחת חלק בערב הקסום הזה, זה ממש לא מובן מאליו". את מילות התודה האלה אמרה רוני סובול, 39, ליותר ממאה נשים מהגליל העליון שהגיעו להתפלל להחלמתה בערב נשי, אישי ומרגש.

הסיפור של רוני מתחיל לפני כארבע שנים, שנתיים לפני שחגגה את יום הולדתה ה- 35. רוני, בת שדה נחמיה, גילתה בבדיקה עצמית גוש בשד לאחר שהרגישה כאב. "ניסיתי לקבוע תור לאולטרה סאונד בשביל לבדוק את הגוש, אבל לצערי לא היו תורים בבית החולים בצפת", היא מספרת, "למזלי, הצליחו להקדים לי את התור מחודש יולי למאי. מזל שלא חיכיתי עד אז, כי ביולי כבר עברתי טיפולי כימותרפיה, הקרנות, ולאחר מכן, גם כריתה של השד". בתום הטיפולים רוני הייתה נקייה מהמחלה והמשיכה את חייה כאמא לרותם ורעייה לדני. שנתיים לאחר מכן התגלו גרורות של המחלה בשלד ובכבד. היא אומרת שלא היו סימנים ברורים לכך, אלא רק בדיעבד היא יכלה לשייך את הכאב שהרגישה למחלה. "נכנסתי לסטטיסטיקה הכואבת, פרוגנוזה קשה ללא ספק. כבר באותו הערב קיבלתי החלטה. לקחתי אחריות על ניהול ההתמודדות עם הסרטן".

איך ההתמודדות הייתה שונה?

"היה ברור לי לאחר הפרוגנוזה האחרונה שאני חייבת להתנהל בצורה שונה. אני לא מקבלת את הדברים כמו שהם, אני מטרידה את הרופאים, שואלת שאלות, בודקת, חוקרת, ובאופן כללי מאוד אקטיבית בניהול המחלה. זה משהו שונה. בינואר האחרון, כשגיליתי שהסרטן ממשיך להתפשט בגופי, הבנתי שאני צריכה לעשות משהו אחר. אם המחלה שוב חזרה, סימן שמשהו שעשיתי לא היה לי נכון. הגוף אותת לי שמשהו לא בסדר. כשאתה יושב מול רופא שמבשר לך שיש לך סרטן, הוא מביא איתו את כל הפחדים והמחשבות שיש לנו בראש על המחלה. במדיה לא שומעים על סיפורי ההצלחה, שומעים רק על העצב, אבל יש גם אנשים שמתו משפעת או שחצו את הכביש. עשו תדמית מוגזמת למחלה. נכון שאני מסתובבת עם מחלה כרונית שעלולה לאיים על חיי, אבל גם סכרת יכולה לאיים עליי. אני בעצם שנה וחצי מנסה להבין איפה נהרס אצלי האיזון".

את חושבת שאורח החיים שלך לא היה מאוזן?

"במקצועי אני עובדת סוציאלית. את התואר השני שלי בעבודה סוציאלית סיימתי עם שיער קצוץ לאחר שעברתי טיפולים בסבב הראשון של המחלה. חיי היו מלאים בעיבודים לא נכונים של החיים. חיי היו הישרדותיים. על פניו היו לי יופי של חיים-יש בית, יש פרנסה, יש ילד אהוב. פנימית היה לי קשה. אני יכולה לתאר למה זה הגיע".

זה נראה שאת מסתכלת על הכל בצורה מאוד חיובית

"אני רק מסתכלת על זה בצורה חיובית. זה נותן לך הסתכלות אחרת על החיים. בבסיס שלי אני מאוד חיובית. סוף סוך חזרתי לחייך אחרי שהרבה זמן לא חייכתי".

בעיקרון את נראית מאוד חיונית ומלאת אנרגיות

"כי בראש שלך נתפס שחולי סרטן שוכבים בבתי חולים עם קרחת. יש ימים שקשים לי יותר, אבל ממש אתמול חזרתי מסדנא שמילאה אותי באנרגיות טובות".

רוני מדברת על סדנא שמעביר ד"ר אייזיק אליעז, מומחה בעל שם עולמי בטיפול סרטן בשיטות שונות. "ד"ר אליעז משלב רפואה מערבית עם רפואה מהמזרח. מה שמיוחד אצלו זה שהוא מכניס את הריפוי תוך כדי מדיטציות ושיטות טיפול שונות".

ד"ר אייזיק מטפל בארה"ב, איך הגעת אליו?

"הרפואה המשלימה מאוד רחבה ותמיד חיפשתי משהו שיתאים לי לצד הטיפולים הנורמטיביים. יום אחד קיבלתי מייל מחברה על סדנא שמארגן רופא מארה"ב בשם דוקטור אייזיק אליעז. הגעתי לסדנאות שלו במרץ האחרון. עברתי דיקור והילינג וכל מיני טיפולים בשיטות אלטרנטיביות. הבנתי בצורה ברורה שלהילחם בסרטן זאת לא הדרך שלי. במקום זה בחרתי להקשיב לו, להבין מה הוא בא להגיד לי. ד"ר אייזיק אומר שלא מעניין אותו מה שורש המחלה ולמה היא הגיעה. הוא רק מאמין שכל דבר הוא בר שינוי ושהרופאים לא יודעים יותר טוב מהמטופל מה טוב עבורו, הם הרי מנסים לטפל רק בסימפטומים".

בימים אלה מגייסת רוני תרומות על מנת לטוס לארה"ב ולהמשיך את הטיפולים אצל ד"ר אליעז. זאת  לאחר שלפני כחודש וחצי גילתה שהסרטן ממשיך להתפשט בגופה. ואז גם הגיע הרעיון של המעגל. "תקופה ארוכה שכבתי במיטה עייפה וכואבת. שמתי לב שכאשר באות חברות בספונטניות, הייתי פתאום קמה ומתיישבת איתן. עוד הבנתי שכל מה שאני צריכה מהן זה חיבוק".

מה הוביל להפקת המעגל?

"בשנים האחרונות אני מטופלת במרכז תמהוודה, שהוא בית ספר להתמקדות ושם הבנתי שמצאתי את הייעוד שלי. בהרבה התמקדויות הופיעו לי ממש אימג'ים של נשים שמובילות אותי ודוחפות אותי. זה נשמע פנטזיונרי, אבל ממש ראיתי את סבתא שלי ז"ל שנפטרה מסרטן. ברגעים הקשים אחרי קבלת התוצאות של הבדיקה האחרונה דיברתי עם תמה, מנהלת המרכז, והיא אמרה לי שהיא  מרגישה שאני זקוקה לחיבוק מקהילה של נשים".

למה דווקא נשים?                  

"קודם כל, סרטן השד הוא דבר נשי, אבל בעיקר בגלל ההיסטוריה המשפחתית שלי והנשים שמקיפות אותי בחיים. במעגל היו מעל 120 נשים, שאת רובן אני מכירה באופן אישי. עמדתי כמו כלה ביום חופתה וחיבקתי אחת אחת. לא הצלחתי להבין עד כמה התרוממתי מעצם החיבוק הזה אפילו כמה ימים לאחר מכן. אני קיבלתי וגם נתתי. המון נשים התרגשו יחד איתי והרגישו את האנרגיה והרגישו שהן קיבלו והתחזקו בעצמן. המעגל הזה היה מעגל קסם".

המעגל נערך בשדה נחמיה על שפת הנחל, מקום בו רוני מרבה להעביר את ימיה. את הערב הפיקה חברתה הטובה שעובדת במועצה האיזורית של הגליל העליון. "כל הערב היה התנדבותי. המועצה תרמה את רוב הציוד במעגל-כיסאות, גנרטורים, מחצלות וכו', זה היה מדהים".

מה עשיתן בערב המיוחד הזה?

"אני לא עשיתי כלום. היו פה המון נשים שהגיעו, הייתה מישהי ששרה שירה מקודשת, עשינו מנדלה בכניסה למתחם מחומרים שאנשים הביאו איתם מהבית-אבנים, צדפים, צמחים, עבודות יד, פרחים מהגינה. ישבנו בעיגול והיה באמצע סאג' עם אש ושרנו ואמרנו מילות תפילה. זה היה מאוד מרגש".

זה די דומה להפרשת חלה

"זה דומה אבל זה משהו שהיה ייחודי לי. התפללנו במעגל תפילה אחרת. זו תפילת בקשה, התכוונות. כמו שמאחלים לך שתרגיש טוב או את כל האושר בעולם, ברצינות ובכנות. זה לא קשור לדת, זה מעבר לאמונה, זה משהו פנימי ועמוק. ההיבט מאוד דומה. אני מרגישה שנולדתי מחדש. בערב כתבתי מילות תודה והקראתי לקהל. תהליך הכתיבה עצמו היה חלק מתהליך הריפוי שלי. בכתיבה שלי ממש נחשפתי עם הסיפור האישי שלי והרגשות שלי. תמיד אמרו לנו שזה לא טוב לספר כל דבר, לשתף. היום אני חושבת שהחשיפה הזאת יכולה לעזור לנשים אחרות".

למה בחרת לעשות אירוע המוני ולא מצומצם?

"היה איזשהו שלב שחשבתי האם לעשות את המעגל במסגרת המשפחתית או באמת לפתוח את זה לנשים נוספות. תהליך הפתיחה היה מרפא. החשיפה נתנה לי לספר את הסיפור האישי שלי ולפתוח להן את החשיבה".

בתקופה שקדמה למעגל, יצא דני, בעלה של רוני, לחופשה ארוכה מעבודתו בהיי-טק על מנת להיות לצידה ולתמוך בה. הייתה תקופה שרוני הייתה בהכחשה לגבי מצבה הפיזי ודני היה שם לצידה לנער אותה. "דני אמר לי שאני חייבת להפסיק לטמון את ראשי בחול ולהכיר במצב הקיים, וזה מה שעורר אותי". ומאז רוני במסע רוחני מעורר השראה. "אני לא הגעתי מהעולם הרוחני, לא מאמין כל כך בדברים האלה", אומר דני, "אבל אני פה לצידה, ואני תומך, ולאט לאט אני נכנס לזה. בסדנא האחרונה הייתי איתה. אני לא יכול לחוות את מה שרוני חווה, אבל אני מתחיל להבין".

מה גרם לך לצאת לחופשה ולהיות לצידה?

"מאז הפרוגנוזה האחרונה, שממש לא היתה אופטימית, הודעתי בעבודה שאני רוצה לצאת לתקופה ארוכה כדי שאוכל להיות פנוי רגשית ופיזית לתמוך בה. כשאתה חוזר אחרי יום עבודה אתה לא ממש יכול להכיל את מה שהיא עוברת. למזלי, מקום העבודה מאוד תמך בי וברוני".

בחודשים האחרונים החלה רוני לכתוב בלוג בשם "מתמקדת בחיים-המטרה לחיות". "תמיד כתבתי למחברת ואמרו לי שכדאי לי לפתוח בלוג. פתאום הרגשתי שאני מוכנה ושאני צריכה להוציא את זה החוצה. רציתי לספר איך לקחתי קושי והפכתי אותו לדבר חיובי. מספיק שבאמצעות הבלוג עזרתי לאדם אחד, אז מימשתי את ייעודי. אנשים כל כך שומרים בקנאות על הפרטיות שלהם. אבל הם לא מבינים שכולנו כל כך קשורים אחד לשני. השיתוף הוא מאוד חשוב. זה לא משנה אם אני לא אחלים פיזית, אני פשוט חיה את החיים שלי, עם היתרונות והחסרונות שבהם".

בפוסט האחרון בבלוג שלה היא כתבה: "בכל קושי עולה הזדמנות. הסרטן עקשן, לא מוותר דווקא במקומות הכואבים. הוא מזכיר לי שיש עדיין מקומות שלא טופלו ושיש עוד עבודה לעשות. אני לומדת להתבונן במראות בלי פחד ולפרק אותו כשהוא עולה ומשתק. לומדת לקבל את הלא ידוע ולומדת להפסיק לשלוט בעתיד. ההתבוננות הזו מאפשרת לי להסיר קליפה אחר קליפה, ולהיות כאן ערומה ויחפה, ולדעת שההצגה עוד נמשכת".