מתחילות מחדש - שלוש נשים ששינו קריירה מן הקצה אל הקצה

מאת שירי פריאנט

ראש השנה מסמל תקופה של התחלות חדשות, במיוחד עבור נשים. חלקן רוצות להיות יותר בכושר, חלקן רוצות להפסיק לעשן, כל אישה וה-ISSUE שלה. על פי המסורת היהודית ראש השנה נחשב ליום הדין, בו נידון האדם על השנה שחלפה. עם זאת, בראש השנה ייקבע מה ייארע לו בשנה הבאה.

לקראת השנה החדשה, שוחחתי עם שלוש נשים גדולות מהחיים, שהחליטו לקחת את המושכות לידיהן ולפצוח בקריירה חדשה. כל אחת מהן, בדרכה שלה, עזבה ג'וב מצליח לטובת קריירה חדשה בתחום שהיא באמת אוהבת.

מוני אור – מדיני נזיקין לעיצוב עוגות

מוני אור, 43, מבית דגן בכלל הייתה עורכת דין במשרד שטיפל בדיני נזיקין, רשלנות רפואית וכל שאר הדברים ה"טובים". כל יום היא קמה בבוקר, נסעה למשרד ברמת גן וטבעה בכתבי הגנה ובקשות לדיונים. כמה פעמים בשבוע היא נסעה לבתי משפט ברחבי הארץ, מבאר שבע ועד לחדרה. "יחסית למשרדים אחרים, שעות העבודה שלי היו סבירות. עבדתי משמונה בבוקר עד שש בערב, ולפעמים עד ארבע", היא אומרת. "לאחר מכן, הכרתי את בעלי, נכנסתי להריון, ובמהלך חופשת הלידה החלטתי שאני לא חוזרת למשרד בו עבדתי".

הרגשת שהעבודה קשה יותר לאחר שהפכת להיות אמא?

"פשוט לא אהבתי יותר את העבודה שלי, לא נהנתי בה והרגשתי שבסופו של דבר זה יתסכל אותי".

ובכל זאת השקעת שנים רבות בלימודי עריכת דין

"נכון, ולכן לאחר חופשת הלידה המשכתי כעצמאית בתחום. התחלתי לנהל מספר קטן של תיקים ונותרתי עם המון זמן פנוי. ואז, לפני יום ההולדת של עמית, בתי, ראיתי באינטרנט עוגיות מקושטות ופשוט התעלפתי. החלטתי שאני חייבת ללמוד איך עושים אותן אז נרשמתי לסדנא".

מתי התחביב הפך למקצוע?

"התחלתי להשתעשע עם העוגיות שלמדתי להכין בסדנא ולאחר מכן נרשמתי לסדנא נוספת של עיצוב עוגות. בהתחלה הכנתי למשפחה ולחברים, ופתאום החלו להגיע הזמנות מאנשים שביקשו. בגלל שהייתי כבר 'עוסק מורשה', הוספתי את תחום האפייה לתיק וזה הפך להיות העסק שלי באופן רשמי".

המעבר שלך מאוד חד, הייתה לך זיקה כלשהי לתחום האפייה?

"תמיד אהבתי ליצור, כל פעם בתחום אחר, ומאוד אהבתי את המטבח. זה פשוט זרם בטבעיות. בעלי חשש שאהפוך את האפייה לעיסוק העיקרי שלי, אבל בסופו של דבר הוא הבין שזה מה שעושה לי טוב. זה השתלב מצוין כי יכולתי לגדל את שלוש הבנות שלי ולעבוד מהבית במקביל".

השינוי השתלם לך מבחינה כלכלית?

" זה הכי משתלם מהבחינה שיש לי הכנסות ואין לי הוצאות על צהרונים, מטפלות וכו'. אני מרוויחה הרבה פחות ממה שהרווחתי כעורכת דין, אבל אין לי בעיה עם זה. אני אוהבת את מה שאני עושה, כתבתי כמה ספרים בנושא ואני מתחזקת גם בלוג".

האם היית חוזרת לעריכת דין?

"ממש לא. אני לא אוהבת את זה וזה גם תחום שמתקדם עם הזמן. אם את לא עם היד על הדופק, את מפספסת הרבה דברים. מי יודע כמה תקדימים חדשים יצאו כבר?".

מה את מציעה לנשים שרוצות לעשות שינוי?

"אני חושבת שאם זה מתאפשר, אז שהשינוי לא יהיה דרסטי. להכין את הקרקע, לגשש, לבדוק. לא לקום ולעזוב את העבודה ביום בהיר אחד. אין ספק, שאם יש לך גב כלכלי אז זה עוזר. הכי חשוב ללכת עם הלב, להאמין בעצמך ולא לפחד".

מוני אור היא בעלת הסטודיו מיתוש עוגות ועוגיות מעוצבות

לאתר של מיתוש

טליה הדר – מעורכת דין לאשת סטייל

עורכת דין נוספת שבחרה לעשות שינוי בחייה היא טליה הדר, 37, נשואה+3 מהרצליה. כיום היא בעלת הבלוג "ESHETSTYLE" ונהנת מכל כרגע.

במה עסקת לפני השינוי?

"אני עורכת דין במקצועי עם תואר ראשון ושני במנהל עסקים. עד לפני שנה, וב-11 שנים האחרונות, עסקתי במקצוע שלי כעורכת דין במגוון תפקידים. בשש שנים האחרונות עבדתי במחלקה המשפטית של בנק גדול".

איך נראה סדר היום שלך באותה תקופה?

"בתחילת הדרך כעורכת דין עבדתי שעות מטורפות, עד לשעות הקטנות של הלילה. בשנים שהייתי בבנק עבדתי בשעות נוחות יחסית, למעט פעמיים בשבוע שעבדתי עד שעות מאוחרות יותר. אני חושבת שזה לא משנה במה תעבדי, הלו"ז של אמא שעובדת במשרה מלאה הוא צפוף במיוחד. תמיד יש מרדף אחרי הזמן".

ומעריכת דין הפכת ל... מה בעצם?

"לפני כשנה פתחתי את הבלוג שלי – EshetStyle. השם הוא בעצם אשת חיל ובסטייל. מאז הוא נהיה עולם ומלואו עבורי. אני כותבת בו, מצלמת, מסגננת וחיה אותו 24 שעות ביממה,  ממש ככה! בבלוג אני מעלה בעיקר מתכונים קלים להכנה, אבל כאלה שבכלום מאמץ את מקבלת אין סוף תגובות טובות. יש גם רעיונות להגשה ואירוח ועוד כל מיני רשימות וטיפים פרקטיים שמעניינים אשת חיל בחיי היום יום שלה, בדגש על פרקטי, פשוט בסטייל. הרעיון הוא באמת לפנות לאותם אנשים, שהם פחות טובים במטבח ואין להם הרבה זמן פנוי, ולהראות להם שכדי להכין מנות כיפיות ומרשימות לא צריך להיות שפים".

מה גרם לך לעשות את השינוי?

"כמה חודשים אחרי שפתחתי את הבלוג פשוט הרגשתי שאני פורחת. הבנתי שאני כל כך נהנית שאין סיכוי שאני מוותרת על כל הכיף הזה. החלטתי לקדם אותו הלאה ולא לחזור לעבודה בבנק. את הבלוג פתחתי בחופשת הלידה שלי. ידעתי שזו חופשת הלידה האחרונה מבחינתי, ככה שזה הצ'אנס האחרון שלי לעשות שינוי. יש משהו בחופשות לידה שגורם לך לעשות עם עצמך חשבון נפש ועושה לך חשק לשינוי. במקרה שלי, לאורך כל השנים שעבדתי כעורכת דין ידעתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה וחייתי עם ההרגשה הזו מבלי שהצלחתי לפענח מה כן הייתי רוצה לעשות. הייתי טובה מאוד במה שעשיתי, אבל מצד שני, זה לא היה 'זה'. תשוקה למקצוע בטוח לא היתה לי".

העבודה עכשיו פחות תובענית?

"בפועל אני עובדת עכשיו יותר שעות ממה שעבדתי קודם, בעיקר כי זה פשוט סוחף אותי. אני מעדיפה לשבת על המחשב ולכתוב או לצלם מאשר לעשות דברים אחרים וזה כיף גדול. גם כשאני לא עובדת,  אני כל הזמן חושבת על העבודה שלי ועל הבלוג שלי. פתאום עולה לי עוד רעיון וזה מיד מציף אותי בחשק להתחיל וליישם את הדברים. עדיין מצחיק אותי כשאני אומרת 'עבודה', כי אצלי בראש בין המילה 'עבודה' לבין המילה 'כיף' תמיד קיימת סתירה. היום כבר לא".

האם השינוי השתלם לך מבחינה כלכלית?

כלכלית, נכון לכרגע, ברור שלא. אבל כשהחלטתי לעזוב, לא חשבתי שבכלל יהיו לי הכנסות מהבלוג. זו היתה החלטה קודם כל בשביל עצמי ולקחתי בחשבון את העניין הכלכלי. דווקא בסופו של דבר ההכנסות שנוצרו בעקבות הבלוג וכל העולם החדש הזה שנחשפתי אליו הגיעו הרבה יותר מהר מהצפוי. אבל כמובן שאני עדיין בתחילת הדרך ויש לי עוד לאן להתפתח".

מה את מציעה לנשים שרוצות לעשות שינוי?

"האמת שאני לא מאלה שיטיפו ללכת אחרי התשוקה שלך או משהו בסגנון. בראש ובראשונה כי לי היה מאוד קשה לדעת מהי התשוקה שלי ומה הייתי רוצה לעשות. פחות פחדתי מהשינוי, יותר מזה שלא ידעתי מהו השינוי שאני רוצה. בתור מי שהיא דווקא בנאדם ריאלי ומחושב, אני לא מאלה שיגידו 'לכי אחרי הלב שלך לא משנה מה'. אבל מה שכן אני יכולה להגיד זה שעכשיו אני מרגישה שאני ממש עושה את מה שאני אוהבת".

טליה הדר היא בעלת הבלוג הסופר סטייליסטי eshetstyle

נעמה צובל – מריצות מרתון לבודקת תוכנה

נעמה צובל, 33, נשואה+1 מגבעת שמואל, עשתה מעבר חד מעולם הספורט הדינמי לעבודה

בתור בודקת תוכנה בוואלה! חדשות. "מגיל 9 עד שהתגייסתי הייתי בתנועת ספורט אתגרי", היא מספרת. "בצבא הייתי מד"סניקית וכשהשתחררתי עבדתי בחדרי כושר והעברתי אימונים אישיים. במקביל סיימתי תואר בתקשורת והתחלתי לכתוב לפורטלי ספורט. עם השנים, הספורט בכלל והריצה בפרט הפכו להיות חלק מרכזי יותר בחיי. רצתי מעל 130 מירוצים בארץ ובעולם, ביניהם שני מרתונים מלאים של 42 ק״מ. במהלך ההריון רצתי עד חודש תשיעי. אפילו צילומי החתונה שלנו נערכו בחדר כושר. ספורט תמיד היה מי שאני".

ומה גרם לך לשנות את זה?

"לפני כמה שנים החלטתי לעשות הסבה. רציתי שהריצות ישארו כתחביב, אבל מבחינה מקצועית ללכת על משהו אחר. כשהתחלתי ללמוד מחשבים, כולם חשבו שהשתגעתי והיו בטוחים שלא אחזיק מעמד. היום, ארבע שנים לאחר מכן, אני עובדת בוואלה! בתור 

בודקת תוכנה של אפליקציות ומאוד נהנת".

איך את מסתדרת בלי ספורט בבוקר?

"הפתרון שלי הוא לרוץ לעבודה 11 ק״מ. לפעמים אני לוקחת אוטובוס ורצה רק 8... כשאני מגיעה למשרד, אני מתקלחת ומתחילה לעבוד ברגוע. הולך לי טוב עם מחשבים ואני אוהבת את זה מאוד".

מה את ממליצה לבנות שרוצות לעשות שינוי?

"אני ממליצה ללכת אחרי הלב, אבל לבנות איזושהי תוכנית. 
לפני שלמדתי מחשבים התייעצתי עם

חברים מהתחום לגבי מה יכול להתאים לי. כולם המליצו על בדיקת תוכנה. לפני שהתחיל הקורס של בדיקת תוכנה, התחלתי ללמוד 'אופיס' בשביל לעשות הכרות עם המחשב ולבחון אם זה מתאים לי בכלל. דרך אגב, מהר מאוד הציעו לי להדריך שם, אבל זה לא הסתדר לי מבחינת שעות העבודה. מותר גם לעשות יותר משינוי כיוון אחד בחיים. מה שכן, עדיף שתהיה רשת ביטחון כלשהי. תמיד ידעתי שאם זה לא יילך, אוכל לפתוח מחדש קבוצות ריצה וטי.אר.אקס".

היית חוזרת לעבודה הקודמת שלך?

"כרגע מספיק לי משרה מלאה בתור בודקת תוכנה. בשאר הזמן אני מבלה עם הבת שלי, וכשהיא ישנה-הספורט מקבל את הכבוד הראוי לו".

כאן לומדים בכיף - שיחה צפופה על חינוך ביתי עם נעמה אביגל

"חינוך ביתי – הרעיון המופרע הזה שהורים יכולים לחנך את ילדיהם ללא התערבות הממשלה"

מאת: שירי פריאנט  צילומים: אלבום משפחתי

בזמן שרוב ההורים נשמו לרווחה בראשון לספטמבר עם חזרת ילדיהם למוסדות החינוך, רגע לפני שאיבדו את שפיותם, בשביל משפחת אביגל זה עוד יום שגרתי. נעמה וליאור אביגל מגדלים באושר את ארבעת בניהם - נוי טבע (9), ניב קסם (7), שיר שלום (4) ובר חיים (1.5) -  בביתם שבקיבוץ הגושרים מהרגע שנולדו. "זה פשוט התחיל כי לא מצאנו סיבה טובה להכניס אותם למסגרת חינוכית. לא הייתה לנו איזושהי אידיאולוגיה או אג'נדה חברתית", היא מספרת, "בינתיים עברו להן תשע שנים ועדיין לא מצאנו סיבה טובה".

יש באיזור הגליל העליון משפחות נוספות שבחרו בחינוך הביתי?

נעמה והבנים

"בוודאי. יש הרבה יחסית לאוכלוסיה. לפי דעתי בין 40 ל-50 משפחות. אנחנו לאט לאט גילינו שיש פה מפגשים של ילדי החינוך הביתי. פעם היו מפגשים גדולים יותר שהתקיימו באופן קבוע. עכשיו יש כמה קבוצות קטנות שנפגשות לחוגים משותפים. אבל אין כבר פורמט גדול שמגבש את כולם כמו שהיה לפני 5 שנים".

למה את חושבת שזה קרה?

"נראה לי בגלל התחלופה. הייתה קבוצה גדולה של משפחות חינוך ביתי שנפגשה במשך 12 שנים. לאחר מכן הילדים כבר גדלו, חלק עזבו את האיזור ואימהות צעירות הצטרפו. אין משהו נקודתי, זה פשוט קרה עם הזמן".

איך נראה סדר היום שלכם?

"זה די משתנה. בתקופה שיש חופשים במוסדות החינוך, סדר היום שלנו משתנה. אנחנו יותר נפגשים עם חברים, יוצאים לטיולים. בקיץ יצא לנו לארח קרובי משפחה וחברים שלא יוצא לנו לראות במהלך השנה. בפתיחת שנת הלימודים מתקיים קמפינג משותף לכל ילדי החינוך הביתי מרחבי  הארץ. הקמפינג מסמל את פתיחת השנה של משפחות החינוך הביתי. אני מניחה שאחרי החגים נחזור לשגרה".

כשנעמה אומרת "שגרה" היא לא מתכוונת להתבטלות על המיטה או להשתרעות מול הטלוויזיה. אחת המשפחות הוותיקות באיזור מארגנת מפגש ביתי משותף אחת לשבוע. מכללת תל חי פתחה בשנה שעברה חוג מדעים לילדי החינוך הביתי שמתקיים פעם בשבוע. "הילדים מאוד נהנים מהחוג והמפגשים מאוד מוצלחים ומפרים. זו כבר שנה שנייה שהם הולכים למעבדות בתל חי, שם הם לומדים ומתנסים בדברים חדשים. בנוסף, הם משתתפים בחוג נגרות או כדורסל, כל ילד ותחום העניין שלו".

איך מכירים משפחות מהחינוך הביתי?

"יש לנו קבוצת פייסבוק, שם יוצא לנו להכיר עוד משפחות מהחינוך הביתי. יש את הקמפינג השנתי. היום, בגלל העידן הוירטואלי, הרבה יותר קל לנו לתקשר עם משפחות אחרות. בשנתיים האחרונות התחילו גם לארגן 'סוף שבוע כיף' למשפחות החינוך הביתי מכל הארץ. לילדים שלי יש הרבה חברים מכל רחבי הארץ, וגם לנו, ההורים".

בחינוך הביתי אתם בונים לכם תוכנית לימודים כמו בבית הספר?

"אצל כל משפחה זה מתנהל אחרת. יש משפחות שממש בונות לוח זמנים ותוכנית למידה מובנת, ואפילו הולכים לפי התכנים של משרד החינוך, פשוט אצלם בבית. אנחנו דוגלים בגישה שנקראת 'חינוך חופשי'. הילדים מכתיבים את הקצב. הם מחליטים מה הם רוצים ללמוד, איך ללמוד ומתי. יש להם את כל חומרי הלימוד פתוחים לפניהם. אם יש משהו שאנחנו לא יודעים ללמד אותם, אז יש להם שיעורים פרטיים או חוגים והם בוחרים את צורת הלימוד. אנחנו פה בעצם לתווך להם את עולם הלמידה ולהראות להם באיזה אופן אפשר ללמוד את זה, אבל הם מכתיבים את הטון".

גישת "חינוך חופשי" היא אחת מחמש שיטות חינוך ביתי שמונהגות בעולם. בזמן שהחינוך החופשי מאמין שאין צורך להכתיב לילד מסגרת אלא רק לענות על שאלות יזומות שנובעות מסקרנותו של הילד, בשיטה הנגדית, "שיטת חינוך מונחה תוכנית לימודים", ההורים פועלים על פי תוכנית לימודים מסודרת שאותה הם מעבירים לילדים. ישנן גם שיטות נוספות: "שיטת חקר", "הוראה אינדיאנית" ו"הוראה באשכולות" שמציבות בפני הילד בעיה או מעלות נושא לימוד מסויים והילד לומד בעצמו כיצד לפתור את הבעיה או חוקר את נושא הלימוד לעומק, בעזרת הוריו או מורים אחרים.

"יש להם המון חברים"

בישראל כיום, בגלל "חוק חינוך חובה", הורים המעוניינים לחנך את ילדיהם בעצמם מחוייבים להגיש בקשה מנומקת בכתב. נעמה מספרת שמאוד קל לקבל פטור ממשרד החינוך: "באה מפקחת מטעם משרד החינוך שבחנה את הבית שלנו, את הסביבה שהילדים גדלים בה. לאחר מכן ניהלנו שיחה מאוד נעימה ובזה הסתיים התהליך. האישור נשלח בדואר. משרד החינוך לא מחייב את המשפחות לעמוד בתוכנית לימודים מסויימת או לגשת למבחנים, החינוך שלנו לגמרי". עוד היא מספרת שלהם באופן אישי זה היה מאוד פשוט, אבל יש משפחות שבכלל לא טורחות להתחיל את התהליך כי הן לא רואות בזה צורך.

ומה מבחינת הילדים, לא חסרה להם המסגרת מבחינה חברתית?

"תראי, אנחנו גרים בקיבוץ כך שיש להם המון חברים פה. אנחנו המשפחה היחידה בקיבוץ שדוגלת בחינוך ביתי. רוב החברים שלהם נמצאים במסגרות מגיל מאוד קטן. לא מתעורר בהם הצורך להתנסות בחינוך הנורמטיבי, מבחינת חברתית הם מוצפים. יש להם גם חברים מהקיבוץ, גם מהחינוך הביתי, גם מחוגים. דווקא החברים שלהם מהחינוך הרגיל רוצים להיות כמוהם בבית".

קיבלתם ביקורת שלילית מחברים אחרים בקיבוץ?

"קיבלנו בעיקר שאלות. הייתה תקופה שעבדתי בגן בקיבוץ במשרה חלקית ובעלי נשאר עם הילדים בבוקר. בעבודה שאלו אותי למה אני לא מכניסה את הילדים לגן יחד איתי? זה מגיע יותר מסקרנות של אנשים שלא ממש מבינים מה זה. אני מניחה שיש גם ביקורת שלילית אבל אנחנו לא שמענו אותה. רוב האנשים רואים את הילדים שלנו ומאוד אוהבים לדבר איתם. ההרגשה היא שאנשים כן מקבלים את זה כל כך יפה בגלל שהם מתרשמים לטובה מהילדים".

מה יקרה אם הם יחליטו שהם רוצים לפנות לחינוך הפורמלי?

"אם זה יהיה בתיכון אז נסכים. זה כבר לא ילד, זה נער בוגר שכבר מבין מה הוא רוצה, מה הוא מבקש והאם זה מרגיש לו נכון. אחד הילדים שלנו בגיל שנתיים ביקש ללכת לגן כי הוא ראה את שאר הילדים בקיבוץ, אבל זה למשל גיל שהוא עדיין לא בשל להחליט בעצמו ולא ממש מבין את ההשלכות שבעניין. אנחנו ההורים שלו, אנחנו רוצים לגדל אותו, לחנך אותו, להיות איתו, וכולם נהנים מזה".

ומה מבחינה כלכלית, איך מסתדרים בלי שתי משכורות?

"אני עובדת מהבית ובעלי עובד במשמרות. בשנים האחרונות אני עוסקת בייעוץ כלכלי למשפחות. יצא לי לפגוש הרבה משפחות עם ילדים שמתחנכים במסגרות הפורמליות. ההורים עובדים מאוד קשה וזה עדיין לא פותר את הבעיה הכלכלית שלהם. דווקא במשפחות של חינוך ביתי, כשמדובר במפרנס אחד או שהשני עובד בחצי משרה, יש פחות בעיות כלכליות כי מפגינים יותר יצירתיות בפרנסה ובניהול הכלכלי. הרי כמה שלא נעבוד, הכסף אף פעם לא מספיק. כשנולד בני השלישי הייתה לי לידה מאוד קשה והציעו לנו להכניס את הילדים למסגרות בגלל בעיה בריאותית שסבלתי ממנה. בדקנו עלויות ורק המסגרות היו עולות לנו כ-6000 ₪. הבנו שזה לא מהווה פיתרון לשום בעיה כלכלית, רק מוסיף לה".

את נשמעת מאוד סבלנית, איך את מצליחה לשמור על שפיות עם 4 ילדים בבית?

"לפעמים זה יכול להיות קשה, אבל הכל זה עניין של בחירה בחיים. לא תמיד יש מקום להכיל ולא תמיד יש סבלנות. זה שונה מהילדים במסגרות שיוצאים לחופש הגדול. החופש שובר להם את השגרה והם די מאבדים את עצמם, לא יודעים מה לעשות עם השינוי. לילדים שלי יש כבר את העיסוקים שלהם והם רגילים לאווירה הזו. הם מאוד עצמאיים והם אוהבים לעשות הכל ביחד".

יש בחינוך הביתי גם חסרונות?

"אני לא מרגישה שאנחנו מוותרים על משהו, להיפך, זה רק פותח לנו המון אפשרויות, חיי חברה יותר עשירים".

לאיזה הורים יתאים החינוך הביתי?

"לכל מי שרוצה, זה הקריטריון היחיד. לראות שזה מה שאתה רוצה ושבסופו של דבר יהיה טוב לך ולילדים. אין מישהו שלא יכול. יש משפחות חד הוריות או ילדים על הספקטרום האוטיסטי שמתחנכים בבית. זה קשה אבל אפשרי. תמיד אפשר למצוא דרכים יצירתיות ולגרום זה לקרות".

  

ממאה שערים לבמות התאטרון

מאת: שירי פריאנט

הילדה החרדית שחזרה בשאלה וברחה מהבית בגיל 15 וחצי 
מגיעה השבוע לתאטרון "מראה" עם הצגה הומוריסטית ומרגשת מבית "תאטרונטו"

פלאייר ההצגה

עדי שניר (36) בכלל נולדה כרוחל'ה, הילדה החרדית ממאה שערים. היא הבת ה-12 מתוך 13 אחים ואחיות, שגדלה בבית חרדי אדוק דובר יידיש. לאחר חזרתה בשאלה בגיל ההתבגרות, חייה היו מלאי תהפוכות וטלטלות. מההתמודדות איתן היא כתבה מופע אינטימי והומוריסטי בשם "ללעוס בזוקה בארון". השבוע היא מעלה את הצגת היחיד שלה בתאטרון "מראה" שבקרית שמונה. המופע הוא סוג של הניצחון הפרטי שלה על נבכי העבר. נערה שלא פחדה לשאול שאלות ולהטיל ספק במה שלימדו אותה כל חייה. נערה שעוד לפני שמלאו לה 16 שנים ברחה מהבית לאחר שמשפחתה ניתקה אותה מחייה. אז לקראת ההופעה הקרבה ובאה, ניהלתי שיחה צפופה עם שניר על החיים, על התאטרון ומה שביניהם.

אז מתי בעצם התעורר אצלך הספק לגבי אורח החיים החרדי?

"כשהייתי בת 6 ישנתי אצל חברה שלי, שמשפחתה השתייכה לחסידות גור. קיבלתי הלם תרבותי באותו הלילה. אבל אחד הדברים שהשאירו עליי חותם היה כשאמא של אותה ילדה נתנה לי לאכול לארוחת בוקר פרילי. זה היה אחד הדברים הכי מענגים שאכלתי בחיי. כשחזרתי הביתה ביקשתי מאמא שלי פרילי. היא לקחה קופסת 'גיל', טחנה פירות והגישה לי את זה. אמרתי לה שאני רוצה פרילי אמיתי. שאלתי אותה למה בבית של חברה שלי מותר לאכול פרילי ואצלנו לא. היא אמרה לי 'מיידלע, אצלנו אוכלים רק כשרות של העדה החרדית'. התפלאתי. שאלתי אותה אם חברה שלי אוכלת 'טרייפה'. אמא שלי ענתה לי שזה לא טרייפה אבל זה גם לא כשר".

השאלות שלה התחזקו כאשר שבת אחת ראתה שניר גבר נוסע בשבת. היא הייתה המומה לגלות שהוא עדיין בחיים. ואז החליטה לגלות בעצמה מה קורה כשעוברים על חוקי הדת. "כשחזרתי הביתה נכנסתי מהר לשירותים והתחלתי לקרוע נייר טואלט שוב ושוב. הופתעתי לגלות ששום דבר רע לא קרה לי. ואז עשיתי את הדבר האסור מכל: הדלקתי וכיביתי את האור. וגם אז נותרתי בחיים. באותו רגע משהו אצלי השתנה".

ושכגילית שהעולם ממשיך כהרגלו, מה קרה?

"התחלתי להפנות את השאלות למורות שלי. מהר מאוד למדתי שסוג השאלות ששאלתי גרמו לי לעוף מהכיתה. אני זוכרת שפעם שאלתי איך יכול להיות שבפרק אחד בתורה אלוקים בורא את העולם כרצונו ובפרק אחר הוא שוטף את העולם ומחרב אותו. אלו היו שאלות מאוד תמימות וככל שגדלתי, כך גדלו השאלות. את ההורים שלי לא יכולתי לשאול כי יש דברים שפשוט לא שואלים".

במשך שנים חיה שניר חיים כפולים. קנתה עיתוני נוער מכסף שהרוויחה כבייבסיטר, תכננה להתגייס לצה"ל. בגיל 15 וחצי גילו הוריה את הסוד שלה ובישרו לה שהיא נוסעת לפנימיה עד שימצא לה שידוך. מאותו רגע תכננה שניר את הבריחה שלך שיצאה לפועל אחרי תשעה באב באותה שנה. עם ההורים שלה היא לא בקשר עד היום. לאחר הבריחה היא עברה למשפחת אומנה ובגיל 19 התחתנה עם אלון הגדול ממנה ב-8 שנים. לזוג יש שלושה ילדים והם מגדלים אותם בביתם שבמודיעין.

לאחר שניהלה גן בבעלותה במשך 10 שנים החליטה להעביר הרצאות על הסיפור האישי שלה. לתאטרון היא הגיעה לגמרי במקרה. "באותה תקופה העברתי הרצאות ובאחד הערבים ישבה במאית בקהל", היא מספרת, "בתום ההרצאה היא ניגשה אליי ואמרה לי שהיא מעוניינת להפוך את הסיפור שלי להצגה. בסופו של דבר זה לא יצא לפועל מכל מיני סיבות, אבל היא הציעה לי לשלוח את הסיפור ל'תאטרונטו' ולראות איך מתקדמים משם. שמעתי בעצתה ושלחתי את הסיפור לתאטרון. יעקב אגמון קיבל אותי למרות שלא היה לי שום רקע במשחק, לא טקסט ולא במאי, אבל הוא מבחינתו היה משוכנע שיהיה בסדר. הוא הצמיד לי את יונתן צ'רצ'י והשאר היסטוריה".

אכן היסטוריה, יונתן צ'רצ'י ביים את ההצגה, עדי שניר משחקת בה וכנראה שהשילוב עובד מצוין. ההצגה זכתה בציון לשבח בפסטיבל תיאטרונטו 2014. בנימוקיהם למתן הפרס אמרו השופטים: "השחקנית מכניסה אותנו לעולמה המרתק, הסבוך ומרובה הרבדים שבו בפשטות ובטבעיות". 

מתוך ההצגה "ללעוס בזוקה בארון"

יש לך איזשהו רקע במשחק?

"לאחר העזיבה החלטתי שאני רוצה ללמוד קולנוע כי נורא אהבתי סרטים ורציתי להיות שחקנית.  לאחר מכן הבנתי שאני יותר נמשכת לתאטרון. פניתי למורה לתאטרון בבית הספר שאמר שלכולם כבר יש דיאלוגים ותפקידים וזה לא יתאפשר השנה. הסברתי לו שזה מאוד חשוב לי אז הוא נתן לי כמה ימים להכין מונולוג של 7 דקות ולאחר מכן הוא יחליט אם התקבלתי או לא. לא ידעתי מה זה מונולוג בכלל, האבא האומן שלי נתן לי רשימה של מחזאות לקרוא. זה היה מאוד קשה כי זו הייתה הפעם הראשונה בחיי. אז החלטתי להכין מונולוג על הסיפור האישי שלי. כשהצגתי את המונולוג, המורה סימן לי להמשיך ובסוף הוא בישר לי שהתקבלתי. זה היה הניסיון הראשון שלי בתיאטרון".

מאין הגיע השם "ללעוס בזוקה בארון"?

"חיפשתי שם להצגה שיגדיר בתוכו את כל הקושי של היציאה מהעולם החרדי. אצלנו בבית בכלל לא הרשו לאכול מתוקים, ובעיקר מסטיקים, כי זה היה לא הולם. כל כך פחדו שנלעס מסטיק, כך שאמרו לנו שיש בו שומן חזיר וזה לא כשר. אבל אני כבר חציתי את הקו אחרי שקרעתי וקרעתי את נייר הטואלט בשבת אז החלטתי לקנות מסטיק בזוקה. הייתי מסתובבת ימים עם אותו מסטיק צמוד לחיך כשהוא כבר בלי טעם. אז מדי פעם הייתי מכניסה את הראש לארון, לועסת כמה לעיסות, מחזירה את המסטיק לחיך וממשיכה את היום. באותה תקופה נהייתי אומנית בהסתרה. ממש שיכללתי את זה. החזרה בשאלה הייתה סוג של יציאה מהארון".

עדי שניר

מה ההבדל בין ההרצאה שלך להצגה?

"ההרצאה בעצם מספרת את סיפור חיי והיא משלבת בתוכה כמה קטעים תיאטרליים. היא מכילה הרבה יותר פרטים ובסוף יש גם זמן לשאלות. אני עדיין מעבירה הרצאות לאור ההצלחה. מזמינים אותי לבתי ספר, ועדי עובדים וכו'. בני נוער מגיבים הכי יפה להרצאה כי אני מספרת המון על התקופה שהייתי בגילם. ההצגה מבחינתי שמורה לתאטרון בלבד. היא שואבת ממני הרבה יותר אנרגיות, הרבה יותר ריכוז ולכן אני בוחרת לעצמי את המינון הנכון. הרצאות אני יכולה לעשות מתוך שינה. רק תנו לי לדבר על עצמי ואני לא יכולה להפסיק".

ההרצאות של שניר הגיעו בשלב מאוחר בחיים. "כבר הייתי במקום מאוד בשל בחיי", היא אומרת. "לא היו לי דאגות קיומיות, הייתה לי קריירה ומשפחה ואז יכולתי להתפנות לספר את הסיפור שלי. ההצגה היא בשביל הנפש. כרגע אני עוסקת בהנחיית הורים ומטפלת בילדים בשיטת ורדי".

הסיפור שלך מאוד מזכיר את המקרה של אסתי ויינשטיין ז"ל, את יכולה להזדהות איתה?

"תראי, כשאני עזבתי את החברה החרדית יחד עם חברה שלי בשנת 1996, היינו אז הבנות הראשונות שעזבו זרם שנחשב מאוד קיצוני. בכלל לא ידעתי שיש אופציה להיות חילונית. התחלתי אז לחקור דתות אחרות עד שגיליתי שיש המון גוונים ביהדות. היום התופעה הזאת של חזרה בשאלה היא הרבה יותר שכיחה. כשאתה יוצא היום מהחברה החרדית האדוקה, אתה נתלש מהמשפחה שלך. כל מה שידעת עד עכשיו משתנה ואתה סובל מבדידות קשה. בדיעבד הבחירה שלי לעזוב את הבית בזמן שעזבתי הייתה הבחירה הכי נכונה בעולם עבורי. בתקופת התיכון הבדידות שלי התפוגגה. אני כן יכולה להבין את הנפש המיוסרת והמנותקת של אסתי ז"ל. בעקבות ההתאבדות שלה התחלתי להעביר הרצאות להורים שמסביר להם איך להתמודד עם תהליך החזרה בשאלה מתוך המקום שלי וההבנה שלי. זה משהו מאוד מורכב, התאבדויות לא קורות סתם בקרב החוזרים בשאלה. תחשבי שאני הגעתי לכיתה יא' מבלי לדעת את לוח הכפל או את האותיות באנגלית. אז תדמייני מה זה עבור גבר בן 25. איך הוא ימצא עבודה עם השכלה של ילד בכיתה ו'?".

למה נוכל לצפות מההצגה?

"בניגוד למה שחושבים, ההצגה לא אנטי-חרדים, אני לא משמיצה אף אחד. להיפך, אני חושבת שגדלתי במשפחה מדהימה. ההצגה מאוד קלילה ואופטימית כי אני כזו. הערב יהיה שזור בהומור ובכאב. כל העלילה מתקיימת בבית משפט והיא די מתקתקה, לא כבדה מדי. בואי נגיד שעד כה, למזלי, לא קיבלתי ביקורות שליליות ואני מקווה שזה ימשיך ככה".

הג'אם הנודד - סצינת הג'אמים חיה ובועטת בצפון - ראיון עם תמיר הוד

מאת: שירי פריאנט

תמיר הוד, 41, הוא סוג של נווד. אולי בגלל זה כשהגה את רעיון ה"ג'אם הנודד", פסטיבל המוזיקה שהוא

מארגן מדי חודש, השם היה מתבקש. הוד, שנולד והתבגר בקרית שמונה, עזב את הצפון לפני 12 שנים ומאז הוא נודד ממקום למקום. בבוקר הוא מתפקד כמחנך ומורה להיסטוריה ובערב הוא מוזיקאי מוכשר. לצפון חזר לפני כחצי שנה. מפגש מחודש עם חברת ילדות הוליד את הפסטיבל החברתי-קהילתי, "הג'אם הנודד".

כיצד נולד הרעיון של פסטיבל "הג'אם הנודד"?

"לפני כחצי שנה חזרתי לגליל לאחר העדרות של 12 שנים. נפגשתי שוב עם קרני (פלג דהן-ש.פ) וגילינו שיש המון ג'אמים שמתקיימים באיזור, בעיקר בפאבים חשוכים בשעות המאוחרות של הלילה. חשבנו לארגן אירוע ג'אמינג שיוכל להתאים גם לבעלי משפחות שאוהבים מוזיקה. אירוע שבו יגיעו ילדים קטנים עם ההורים שלהם בשעות הסבירות של היום. המטרה הייתה להנגיש את המוזיקה לקהל הרחב ולהוציא אותה מהפאבים החשוכים אל האור. את האירוע רצינו לקיים בטבע, כי הדבר הכי יפה בצפון הוא הנוף, ולכן זה היה הכי מתאים".

בעגה המקצועית, פירוש המילה "ג'אם" הוא מפגש בין מוזיקאים שמנגנים ביחד ללא הכנה מראש. מדובר בקטע מאולתר לחלוטין שמוליד רצועה מוזיקלית חדשה, בלתי מעובדת וטהורה. הג'אם בדרך כלל נועד למען הנאתם של המוזיקאים המשתתפים בו או לשם פעילות חברתית נטו. לעיתים משתמשים בו על מנת לפתח קטע מוזיקלי חדש. המונח "ג'אם" אינו מושג חדש. הוא נברא אי שם בשנות ה-20. ברוב המקרים, בג'אם סשן מנגנים מוזיקת רוק או ג'אז. בניו יורק של שנות הארבעים, הג'אמים הולידו את סגנון הבי-בופ. בשל העובדה שהג'אמים היו מאוד תחרותיים, וכל נגן ניסה להתעלות על קודמו, הג'אם נחשב למפגש מפרה, שממנו יצאו מוזיקאים מפורסמים, כגון: צ'רלי פארקר, סקסופוניסט ומלחין שנחשב לאבי הג'אז המודרני. גם נגני רוק גדולים, כמו: ג'ימי הנדריקס, "גרייטפול דד" ואפילו "נירוונה" השתתפו בג'אמים מאולתרים ארוכים. והנה, גם פה באצבע הגליל, סצינת הג'אמים קיימת ובועטת. נגנים, מוכרים ומוכרים פחות, נפגשים מדי שבוע בפאבים בקיבוצים השונים של הגליל העליון ומנגנים מוזיקה מאולתרת איכותית רק לשם ההנאה שבעניין.

כל כמה זמן מתקיים ג'אם חדש?

"עד כה התקיימו שני ג'אמים מאוד מוצלחים – האחד התקיים בחודש יוני בנאות מרדכי והשני בחודש יולי בקרבת נחל שניר. ביום שבת הקרוב יתקיים הג'אם השלישי בחצר 'הקרפיון השיכור' שבקיבוץ עמיר. מלכתחילה הג'אם נועד להתקיים כל חודש וחצי בערך, אבל אין חוקים. אם הג'אם היה טוב והקהל רעב לעוד אז נקיים עוד אחד לאחר חודש. אנחנו לא רוצים שהאירוע יהיה משהו שגרתי מדי וההפוגה הזאת טובה לנו, כי האירגון דורש המון זמן ממני ומקרני".

המפגש הראשון של הוד עם קרני היה בשלהי שנות השמונים. שניהם עבדו בפאב המיתולוגי,  'הברחש', בתקופה שבה אנשים היו פותחים שולחן, שותים בירה ומאזינים לג'ימי הנדריקס ברקע. כשחזר הוד לצפון ונפגש עם קרני, שניהם רצו להחיות מחדש את התקופה היפה ההיא של פעם.

על פני השטח נראה כי אין מוזיקה בצפון ושכל המוזיקאים עזבו למרכז הארץ

"תראי, אומנם לא מגיעים לפה אומנים מפורסמים כל שבוע כמו בתל אביב, אבל יש פה מוזיקה. יש ג'אמים שבועיים בקיבוץ דן, בגושרים, בעמיר. סצינת המוזיקה פה תוססת ולנו היה חשוב להוציא אותה החוצה לקהל הרחב. באחד הג'אמים ניגן בחור שאני מכיר המון שנים מהסביבה ובכלל לא ידעתי שהוא מוזיקאי. בג'אם הקודם עלה להופיע ילד בן 10 שניגן על כינור ללא שום הכנה מראש, זה מאוד מרגש לראות כמה מוזיקאים יש פה".

אתה חושב שההתבגרות פה תרמה להיותך מוזיקאי?

"בהחלט, אבל זה גם תלוי בתקופה שבה התבגרתי. כשהייתי נער היו לנו פחות גירויים מבחינה טכנולוגית. לא היו קניונים, לא היו כבלים, לא פלאפונים. מצאנו את עצמנו יושבים ליד הנחל ומנגנים. זה היה הבילוי שלנו. אבל ברור לי שבמרכז יש יותר מוזיקאים, יותר השראה, אחד מעלה לשני את הרף. לי אישית הרבה יותר נעים לגור פה ליד הטבע ולא במקום הומה וסואן, בדירה שתעלה לי פי חמש ממה שאני משלם עכשיו. אני חושב שהיום הרבה יותר קל לעשות מוזיקה מהצפון בגלל הקידמה. מוזיקאים מעלים סרטונים ליו-טיוב, הכול מרושת והחיים הרבה יותר קלים. לא צריך להיות במקום מסוים בשביל לנגן".

הוד מצהיר שהוא מנסה ליצור אווירת וודסטוק כאן באצבע הגליל. הפסטיבל המפורסם שהתקיים בסוף שנות ה-60 נחשב לאחד האירועים החשובים ביותר בתרבות העולם המערבי. את וודסטוק פירסמו באמצעות המוטו: 3 ימים של מוזיקה ואהבה. וגם כאן, בארצנו הקטנה, ישנם רומנטיקנים שמנסים לשמר את אווירת המוזיקה והאהבה, האנטי-ממסד והאידיליה, את הימים היפים של פעם, בה המוזיקה היתה משמעותית, מעצבת דורות, מחוללת שינוי חברתי, ובעיקר, נוגעת ללב.

אתה מתאר את הג'אם כמיזם חברתי, מאיזו בחינה?

"הג'אם הוא מיזם קהילתי-חברתי נטו. המופע נועד להנגיש את המוזיקה לכל הגילאים ולכל מי שמעוניין ליהנות ממוזיקה טובה. אנחנו לא מרוויחים מהפסטיבל, רק מכסים עלויות. הכול נעשה בהתנדבות, מהלהקות שמופיעות באירוע ועד להגברה".

איך אתה מסביר את ההירתמות לעניין?

"הצלחנו להסביר לספקים את הרעיון שעומד מאחורי הג'אם, את השליחות החברתית וזה היה מדהים. קיבלנו את ההגברה הכי מקצועית שיש במחיר סמלי. כל האומנים מגיעים בהתנדבות. בכניסה אנו גובים מחיר סמלי של 15 ₪ למבוגר (הילדים נכנסים ללא תשלום) וזה מכסה לנו את העלויות. מה שאנחנו משדרים הוא מאוד אותנטי. אנחנו לא מרוויחים מהאירוע, אבל גם לא רוצים לצאת בהפסד. אני גם קצת נאיבי, אבל אני תמיד יוצא מנקודת הנחה שמוזיקאים אוהבים לנגן, אוהבים קהל ואנחנו מספקים להם את זה".

הקונספט די דומה ל"פסטיבל בשקל" שנועד להביא את המוזיקה לפריפריה

"חשבתי על זה, רק שב'פסטיבל בשקל' האומנים הרבה יותר מוכרים. שלא תטעי, המוזיקאים שמנגנים בפסטיבל הם מוזיקאים מן השורה הראשונה. חלקם היו שנים רבות במרכז, ניגנו עם אומנים כמו קורין אלאל ואהוד בנאי, וחלקם מוכרים בסצינה המקומית. לכולנו יש קילומטראג' לא קטן של הופעות. אנחנו מספקים הגברה מעולה ואחלה קהל, כך שכולם נהנים. בג'אם הקודם הופיעה הזמרת שושה ולהקת סר פול, שדי מוכרים באיזור. אני עדיין מנסה את מזלי עם אומנים יותר מוכרים שייקחו חלק בג'אם ויגיעו גם לפה. שולח מיילים ומנסה לעניין מוזיקאים במשימת השליחות שלי. יום אחד זה יגיע למישהו שזה ידבר אליו".

בימים אלה מסיים הוד את הדוקטורט שלו בהיסטוריה. לאחר שעבד בעבודות שונות ומשונות, החליט הוד לפנות לחינוך בגיל מאוחר יחסית. הוד מוצא קווים מקבילים בין הוראה למוזיקה, "גם להעביר שיעור זה סוג של הופעה", הוא אומר.

אז איך בעצם התגלגלת לחינוך?

"עבדתי בהמון עבודות בחיים שלי. מלצרות, חברת שליחויות. את המוזיקה תמיד עשיתי במקביל. אבל ההוראה היא בדם שלי. התחלתי לעסוק בחינוך בגיל מאוחר יחסית, לאחר גיל 30. זה הדבר הכי טוב שיכולתי לבחור לעצמי".

אתה מנסה לשלב את האהבה שלך למוזיקה עם ההוראה?

"בהחלט. פיתחתי בבית הספר שאני מלמד קורס שאני מעביר פעמיים בשבוע. הקורס נקרא 'סרטים, רוקנרול והיסטוריה של המאה עשרים'. בשיעורים אני מלמד אירועים מרכזים בהיסטוריה של המאה העשרים באמצעות מוזיקה וסרטים. הילדים לומדים היסטוריה דרך סרטים מפורסמים, כמו: 'פורסט גאמפ', 'בוקר טוב ויאטנם' ו- 'THE WALL' של פינק פלויד. מתפתח דיון בכיתה, האם האירועים שהוצגו קרו באמת? הם בודקים, מנהלים דו שיח. וכמובן שהם נהנים שהמורה שלהם מוזיקאי כי בכל טיול שנתי אנחנו מגיעים עם גיטרות ושרים ביחד".

הג'אם הבא יתקיים ביום שבת 10/9 מהשעה 17:00 בחצר "הקרפיון השיכור" שבקיבוץ עמיר. במקום פסטורלי שנמצא שלוש דקות הליכה מהנחל יופיעו מוזיקאים מעולים, אך לא רק. במקום יהיו גם דוכני מכירה, תכשיטים, בגדי יד שנייה, דוכני אוכל (גם מהמטבח הטבעוני) ואפילו מופע ג'אגלינג לילדים. בקיצור, חגיגה לכל המשפחה.

מי יופיע בג'אם הבא?

"מאחר וזה ג'אם אז זה די ספונטני. אנחנו בדרך כלל סוגרים מראש שני הרכבים וכל השאר פתוח לקהל. אנחנו נותנים לאנשים אפשרות לבטא את עצמם. משתתף קבוע בג'אם הוא אילן קורן, מוזיקאי מוכשר שהופיע בעבר עם ברי סחרוף. גם יובל מלכה יופיע. אפילו שורש, הבעלים של פאב הפטריה, עלה פעם קודמת לג'מג'ם. מה שכן, תמיד יהיו על הבמה כלי נשיפה וגיטרות".

איך אתם מפרסמים את המופע?

"ה'גאם מתגלגל מפה לאוזן, מפורסם בפייסבוק. קרני ואני אף פעם לא ממש יודעים מה יקרה באירוע הבא, אבל איכשהו זה תמיד קורה. אנשים שואלים, מתעניינים, מחכים לאירוע הבא. לפני המופע הראשון לא ממש ידענו כמה משאבים זה דורש. אומנם עבדתי המון שנים במוזיקה ובהפקות, אבל אף פעם לא הקמתי אירוע מאפס. זה גוזל ממני ומקרני המון זמן ומרץ. אנחנו מעדכנים את הקבוצה שלנו בפייסבוק, מעלים תמונות מג'אמים קודמים, משקיעים המון. אבל הערך המוסף שהג'אם מעניק  שווה את כל העבודה הקשה".

התפרסם לראשונה ב"מידע 8" בספטמבר 2016