דויד אמר גר בארה"ב כשבנו התינוק פרכס
לראשונה. הוא עמד בחוסר אונים מוחלט כאשר המתין לכוחות ההצלה שיגיעו לטפל בו.
כשחזר לארץ, הוא החליט שהוא חייב ללמוד כיצד מצילים חיים.
הרב אליהו לוי הגיע לקרית שמונה לפני יותר
מ-20 שנה. הוא הקים את המרכז ליהדות "תפארת" ואת זק"א קרית שמונה.
לפני 4 שנים הוא החליט לייסד את "איחוד הצלה" בעיר ופרסם מודעה במידע 8
על פתיחת קורס חובשים.
דויד אמר קפץ על ההצעה, עבר את קורס
החובשים בהצלחה ומאז הוא מנהל את הסניף באדיקות ובאהבה. לקראת השנה החדשה, ערכנו
ראיון חגיגי עם שני האנשים שאחראים לארגון שמציל חיים בהתנדבות מלאה.
שירי פריאנט
דויד אמר (50) משדה נחמיה חיכה זמן רב
בשביל ההזדמנות להציל חיים. הוא נולד בקרית שמונה לתופת של 67' ולקטיושות שריחפו
מעל ביתו. אבל רק לאחר שחווה מקרה חירום רפואי אצלו בבית, הוא הבין את החשיבות של
כוחות ההצלה.
"אני מקבל יותר ממה שאני נותן"
"איחוד הצלה" הוא ארגון
התנדבותי, ללא מטרות רווח, אשר מטרתו היא להעניק מענה רפואי ראשוני מהיר. צוותים
של הארגון פרוסים ברחבי הארץ על מנת שבכל איזור יהיה איש הצלה כונן במקרה הצורך.
"הארגון עצמו הוקם לפני כמה עשורים בניו יורק, דווקא באיזור של יהודים
חרדים", מסביר דויד. "החרדים בגולה, אשר גרים בשכונות מרוחקות משאר
האוכלוסיה, הבינו שהם צריכים לדאוג לעצמם ולא לחכות עד שכוחות ההצלה יגיעו במקרה
חירום. הרעיון הוא שגם השכן שלך יוכל להגיש עזרה במקרה הצורך, במיוחד אם אתה גר
בפריפריה המרוחקת. בשנת 1989 אימצו את המודל גם בארץ, בעיקר באיזורים צפופי
אוכלוסיה כמו תל אביב, בני ברק וירושלים. כל יחידות ההצלה עבדו באיזורים שונים
בנפרד, בלי שום קשר ביניהם. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, היה רצון מכל הארגונים
בארץ לבוא ולסייע לאנשי הצפון. כל ארגון הגיע עם הצוות שלו. מנהלי הסניפים הבינו
שאם יהיה שיתוף פעולה בין כל הצוותים, העבודה יכולה להיות הרבה יותר אפקטיבית.
בעצם, מלחמת לבנון השנייה היוותה נקודת מפנה עבור הארגון. כך בעצם הגופים התאחדו
למה שנקרא היום 'איחוד הצלה'. את הארגון ייסד אלי ביר, שמכהן עד היום כנשיא".
הרב אליהו לוי הגיע מחיפה לקרית שמונה לפני
21 שנה. הוא הקים את ארגון "תפארת" בעיר, ארגון להפצת היהדות בנושאים,
כגון: זוגיות, שלום בית, הכוונת ילדים לחינוך, הכנה לבר מצווה וכו'. לפני 15 שנה
הוא ייסד את ארגון זק"א קרית שמונה, וכיום הוא עובד ברבנות של קרית שמונה
כמשגיח כשרות. "לפני 4 שנים נולד אצלי הרעיון להקים את ארגון איחוד הצלה
בעיר", אומר לוי. "הקמתי את המחזור הראשון של קורס החובשים, שדויד היה
חלק ממנו, והמסיימים קיבלו תעודת הסמכה. בעקבות עיסוקיי הרבים, לא יכולתי להמשיך
לנהל את הארגון ולתמרן בין כל התפקידים. בשיחה עם נחי קליין, מנהל איחוד הצלה סניף
גליל, החלטנו שדויד הוא האיש המתאים והראוי ביותר לתפקיד".
לוי מספר כי הרעיון להקים את הארגון בעיר
נולד מתוך צורך ממשי. "נפגשתי עם בכירים בארגון והשקעתי את כל כוחותיי בחצי
שנה הראשונה על מנת שהארגון יעמוד על הרגליים. משפחת שירצקי תרמה רבותת לארגון
בעיר. היא מימנה את עלות קורס החובשים, שילמה למדריכים, סיפקה את הציוד האישי של
כל מתנדב. פעילות הסניף נדדה בכמה מקומות עד שנפגשתי עם ראש העיר ומנכ"ל
העיריה וקיבלנו את המבנה בו אנו יושבים עד היום- בית איחוד הצלה".
דויד מציין כי לרב אליהו לוי יש מקום של
כבוד בארגון, כי הוא האחראי להקמתו. אך מאז שמונה למנהל הסניף, דויד מבצע את כל העבודה
הלוגיסטית ומנהל את צוות החובשים לגמרי בהתנדבות. "מי שמביט בי מהצד חושב שזה
טירוף", אומר דויד. "אבל אני לגמרי בתוך זה ואני מרגיש שאני מקבל יותר
ממה שאני נותן, למרות שאני נותן המון. מה שאני מקבל מהעבודה מטעין אותי ונותן לי את היכולת להמשיך ולהעניק
סיוע".
הרב אליהו לוי מציין כי "אומנם הארגון
דתי מיסודו, אבל פועלים בו מתנדבים מכל המגזרים, ללא הבדל של דת, גזע או מין.
המטרה היא להעניק סיוע ראשוני כי העשר דקות הראשונות הן הכי קריטיות"
ומה לגבי מד"א-יש תחרות בין שני הארגונים?
דויד: "אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא
עם מד"א ועובדים מדהים ביחד. אנחנו עוזרים אחד לשני. למד"א יש רמה
מקצועית גבוהה והאינטרס שלנו משותף. אם אני מקבל קריאה- אני אגיע כמה שיותר מהר עד
שהאמבולנס יגיע".
לוי: "איחוד הצלה לא מפנה לבית
החולים. אנחנו רק נותנים את המענה הרפואי הראשוני. כשצוות מד"א מגיע, אנחנו
מעבירים את המטופל בצורה מסודרת, מעדכנים במצבו. בסופו של דבר, המטופל חייב להגיע
לבית החולים בשביל לשלול מחלות ולעבור את כל הבדיקות הרלוונטיות. את זה אנחנו לא
יכולים לעשות".
בשלב זה, הרב אליהו לוי חייב לחזור לעיסוקיו
הרבים, והוא לא הולך מבלי לציין שדויד הוא אחד האנשים הטובים שהעיר זכתה בו, ומאחל
לתושבים שנפגש רק בשמחות ושתהיה שנה טובה.
"המצב הסתבך"
דויד עובד בחברת מקורות במחלקת איכות המים.
יש לו שלושה ילדים, שתי בנות ובן. הוא מסתובב עם מכשיר מירס והוא מוזנק בכל שעה
ובכל מקום שהוא נמצא. "אני יכול להיות בחופשה באילת. אם יש מקרה חירום, אני
אגיע. את ההודעות אני מקבל בהתאם למקום שבו אני נמצא. בעבודה שלי יודעים את זה
ואני בכוננות כל הזמן. יש לציין שאני מקבל גם תמיכה אינסופית מאשתי ומכל הסובבים
אותי".
בגיל 30, דויד סיים את לימודיו במכללת תל
חי ועבר עם אשתו וילדיהם לארצות הברית. כשהיה בנו בן חצי שנה, קרה מקרה ששינה את
חייהם. "גרנו בארצות הברית בבית עם שתי קומות. אשתי בדיוק האכילה את הילד
והחזיקה אותו על הידיים. היא שמה לב שמשהו לא תקין. פתאום שמעתי אותה צורחת. טסתי
לקומה השנייה וראיתי שהוא מפרכס. היה לו רעד בפנים, העיניים היו מגולגלות לאחור,
הידיים שלו שמוטות ושמענו צפצוף מהנשימה שלו. הוא נכנס למצוקה ואיבד הכרה. מיד
חייגנו 911. כוחות ההצלה שהגיעו ראשונים היו מתחנת כיבוי אש. הם ניסו לפתוח נתיב
אוויר כי הבינו שהוא מתקשה לנשום. כאשר הגיע צוות האמבולנס, הפראמדיקים לקחו את
הפיקוד, החדירו לו צינורות לריאה והסדירו לו את הנשימה. כמובן שאני אומר את זה
עכשיו כי אני מבין בזה טיפה יותר. אז לא היה לי מושג מה הם עושים".
מה קרה לאחר שהגעתם לבית החולים?
"אני ואשתי היינו ללא בני משפחה.
התפללנו אחד לשני שיהיה בסדר בחוסר אונים מוחלט. עמדנו מאחורי הפרגוד שטיפלו בו
ושמענו איך הרופאים מדברים ביניהם ואומרים שהמצב הסתבך ושהם לא יודעים מה יהיה
הלאה. כל הזמן שאלו אותנו בבית החולים מה הוא אכל. כנראה חשבו שזה סוג של תגובה
אלרגית. שמעתי שהם נתנו לו משהו נוגד אלרגיה ושזה עשה לו רע. הוא עבר החייאה
בעקבות זאת. התקשרתי לחבר בארץ וסיפרתי לו בזמן אמת מה קורה. הוא ניסה לחזק אותי
ובינתיים המצב של הבן שלי מעט התייצב. הרופאים אמרו שהוא מורדם ושייקח קצת זמן עד
שיתעורר. רק אז יידעו מה מצבו".
לאחר הבירור, הבנת מה קרה לו?
"לא ידעו אם זה סוג של אפילפסיה או
אלרגיה. רק לאחר כמה חודשים, שהוא שוב פרכס, הבנו שהוא סובל מפרכוסי חום. זה נמשך
עד גיל 6 ואז זה חלף".
המשפחה גרה בארצות הברית 7 שנים עד שדויד
החליט שזה הזמן לחזור לארץ. "אשתי רצתה להישאר, אבל אני התגעגעתי מאוד לחברים
ולמשפחה בארץ. טסתי בכל הזדמנות שהייתה לי בשביל לבקר. מבחינה כלכלית היינו
מסודרים, אבל משהו בנפש היה חסר. מעולם לא התחברתי למקום. לא הרגשתי אמריקאי,
הרגשתי שהכל זמני. לאחר ה-9/11 הבנו שאין לנו מה לחפש שם וחזרנו".
מה גרם לך להתנדב בארגון?
"המקרה של הבן שלי הביא אותי למצב של
חוסר אונים והיה לי קשה עם זה. רציתי ללמוד זמן רב איך להציל חיים. כשחזרתי לארץ,
פגשתי חבר ילדות שלא ראיתי שנים. הוא עבד במד"א ושאלתי אותו מתי הם פותחים
קורס חובשים. כל הזמן אמרנו שנהיה בקשר כשזה יקרה. יום אחד נתקלתי בפרסום בעיתון
שנפתח קורס חובשים של איחוד הצלה. כמובן שנרשמתי ושנה לאחר מכן, התחיל
הקורס".
"החלום שלי להציל חיים התממש"
כאמור, דויד מנהל את הסניף באדיקות
ובמסירות. "לא אגזים כשאומר שאין מנהל מעורב יותר ממני", אומר דויד. "אני
אחראי על כל תחום הלוגיסטיקה, בודק שלכל מתנדב יש את הציוד הנדרש, שכל אחד עובר
בזמן את ההשתלמויות שלו. בנוסף, אני מארגן מפגשים חברתיים או מפגשים מקצועיים, בהם
אנו מנתחים אירועים שקרו. יש תמיד מה לעשות".
כמה מתנדבים פועלים בארגון בקרית שמונה?
"כרגע פועלים 14 מתנדבים וממש בימים
אלו מסתיים קורס חובשים ויצטרפו אלינו עוד 20 מתנדבים. אני בן אדם טוטאלי במהותי
ואני מלווה את הקורס הזה כבר חמישה חודשים. 84 הגישו מועמדות לקורס ומתוכם בחרתי
רק 20, את המתאימים ביותר. זו עבודה קשה אבל יש בה סיפוק אדיר".
מה קורה לאחר סיום הקורס, מיד יוצאים לשטח?
"מי שמסיים את הקורס מתלווה לוותיקים.
לאחר 100 מקרים, הוא יוצא לשטח לבד. יש גם את פרויקט בית החולים, בו המתנדבים שלנו
עובדים במיון של בית החולים זיו בשביל ההכשרה. הם עושים הכל, בליווי האחיות,
ומקבלים יותר סמכויות עם הזמן".
מה אתה מעדיף- עבודה בשטח או עבודה מנהלית?
"כשאני צריך לצאת לשטח אני נטען ממש,
אבל גם פה במבנה של איחוד הצלה כיף לי. עכשיו מתקיים פה הקורס ואני רואה אנשים מכל
גווני הקשת, כל אחד עם ה'אני מאמין' שלו. האנשים בצפון מדהימים וזה כיף
גדול".
דויד מציין ומוסיף כי "אין ספק שהמקרה
עם הבן שלי מחזיק אותי בארגון ובזכותו הגעתי לכאן. היה לי חלום המון זמן והוא סוף
סוף התממש. אני כרגע מפעיל את תוכנית 'משפחה בטוחה' ביישובים בשביל ההורים. זהו
קורס של 4 שעות ובו ההורים מקבלים כלים מעשיים למקרי חירום. המקרה של הבן שלי טלטל
אותי קשות. צריך להבין שהסיוע הראשוני חייב להגיע ב-10 דקות הראשונות, לפני שמאוחר
מדי, במקרים אחרים גם פחות. חשוב שההורים יידעו מה לעשות במקרה הצורך".
מה דעתך על שירותי הרפואה בצפון, בתור איש
מהתחום?
"זה פשוט אבסורד, לדעתי, שצריך לנסוע
עד לצפת ושאין פה חדר מיון קדמי עם כל הציוד המתאים. ראשי הרשויות חייבים להילחם
בשיניים בשביל לגרום לזה לקרות".
ולסיום, יש איחולים לשנה החדשה?
"שהארגון ימשיך לגדול ולהתפתח, שנמשיך
לסייע לאנשי הצפון ושתהיה שנה טובה".
