מנפצי האגדות - שיחה עם תלמידי "עמק החולה" על התערוכה הפרובוקטיבית שהגיעה לכנסת

תלמידי "עמק החולה" מציינים את יום הילד הבינלאומי בתערוכה מחאתית, מקורית וחסרת פשרות בכנסת

מאת: שירי פריאנט

אליס בארץ הפלאות - אופיר עזרא

השבוע ציינו ברחבי העולם את יום הילד הבינלאומי שנועד לקידום רווחתם של ילדים. בתיכון "עמק החולה" ציינו את היום בצורה מקורית: תערוכה שמציגה דמויות מאגדות ילדים באור פחות חיובי וזוהר על מנת להציג את הסכנות המוצבות בפני ילדים ובני נוער- הברווזון המכוער חווה שיימינג, אליס בארץ הפלאות עשתה סמים והחלילן מהמלין מפתה ילדים קטנים.

התערוכה נוצרה על ידי תלמידי יא' הלומדים במגמת עיצוב ואומנות בבית הספר. הנושא הכללי שנבחר על ידם בכדי לייצג את יום זכויות הילד הוא אגדת ילדים. לפי דברי הילדים זהו נושא שלכאורה נראה נאיבי, ילדותי ותמים, אך למעשה הוא מביא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר את העיסוק בפגיעה בזכויות הילדים. כל תלמיד בחר אגדת ילדים מוכרת, חקר אותה וביטא דרך עבודתו את הסכנות והפגיעות המוצבות בפני הילדים והנוער, אותן הוא רצה להעביר לצופה.

התערוכה הוצגה ביום שלישי בכנסת לרגל ציון יום הילד הבינלאומי בוועדה לזכויות הילד, בראשה עומדת ח"כ יפעת שאשא ביטון. תלמידי "עמק החולה" לקחו חלק בדיוני היום לצד 300 ילדים ובני נוער מכל הארץ, הורים, אנשי מקצוע וחינוך. גם לי הם מסבירים בשפה בוגרת ורהוטה מה הם ניסו לומר, ותוך כדי הם רק מוכיחים לי שהגיע הזמן שאנו, כמבוגרים, צריכים להקשיב להם יותר, כי המהפכה תגיע  מ"הנוער של היום".

מאין הגיע הרעיון לתערוכה?

נועה: "עשינו מעין סיעור מוחות והגענו לרעיון של אגדות ילדים. דרך האגדות ניתן לנפץ את האשליה המושלמת, כי כמו בחיים האמיתיים, לא הכול מושלם כפי שחושבים".

שוהם: "בעבר הקדשתי זמן ללמוד על אגדות ילדים, על המקורות האפלים שלהן והתמימות שמכסה את העיוות ולכן הנושא הרגיש לי נכון".

איך הרגשתם במהלך היצירה עצמה?

עידו: "הרגשתי יחסית רגוע, בלי לנסות יותר מדי שהיצירה שלי תהיה מציאותית או מדוייקת מאוד, פשוט ציירתי בחופשיות".

משי: "מאוד התחברתי לנושא התערוכה וכתוצאה מכך הצלחתי להעביר את המסר שלי לגבי תופעת השיימינג ולהעביר את העוצמה שיש למילים לפגוע ולפצוע ממש כמו סכין".

נעמה: "הרגשתי שאני מצליחה להעביר מסר מסוים לגבי החברה שאנו חיים בה".

תומר: "ממש הזדהתי עם הילדה שבורחת מהמקום שבו החביאו אותה, הרגשתי שאני מעביר זעזוע לצופה".

מה הייתה המטרה שלכם?

מעיין: "מטרת הציור היא, כמובן, לעורר את המודעות לגבי הנושאים המוזכרים ולהביא למניעתם".

הילה: "המטרה של הציורים היא שאנשים יעצרו את התופעה הזאת שאנו מסקרים. שיתייחסו באופן שווה לכל בני האדם, גם אם הם צעירים יותר או חסרי ניסיון, צריכים להשמיע את קולם של הילדים".

עידו: "המטרה של הציור הייתה למחות נגד התופעה ולעורר את המודעות. אם המודעות תגדל אולי בעתיד יותר בני אדם יפעלו בכדי למנוע אותה".

אופיר: "המטרה היא לעורר מודעות ולגרום לאנשים לנקוט פעולה".

האם בחרתם בנושא עקב חוויה אישית שחוויתם?

משי: "אני חושבת שכל ילד עבר איזושהי תופעת שיימינג בחייו, בבית הספר או באינטרנט. רציתי להעביר את המסר שלמילים פוגעניות יש עוצמה הרסנית, בעיקר על ילדים".

ניצן: "ציירתי את בת הים הקטנה שסותמים לה את הפה. לא ציירתי מחוויה אישית, אבל ידעתי שזו תופעה שמתרחשת הרבה."

עומר: "לא חוויתי באופן אישי אבל אני פשוט שונא שמגבילים אותי ומדכאים את חופש הביטוי שלי".

אילו תגובות קיבלתם?

נעמה: "קיבלנו תגובות טובות, הרבה אנשים אהבו את הציורים וזה גרם לנו להרגיש שהצלחנו להשפיע באמצעות האומנות שלנו".

מעיין: "התגובה הכי גדולה היא הפרסום שקיבלנו במדיה. ללא ספק שזה מרגש שהצלחנו לייצר  פרובוקציה".

ניצן: "קיבלנו תגובות מאוד חיוביות והמון אנשים באו ופרגנו לפרויקט".

מה השאיפות שלכם לגבי הפרויקט?

משי: "החלום שלי הוא שכל ילד יקבל את הזכויות הטבעיות שמגיעות לו, שכל ילד ירגיש שייך ומאושר בעולם. אני מקווה שהתערוכה תצליח להעביר את המסר שניסינו להעביר ושגם מבוגרים ילמדו מהם".

עידו: "אני שמח שהתערוכה מקבלת תשומת לב מחברי הכנסת ואולי היא גם תחולל שינוי".

אופיר: "אני מקווה שהתערוכה תצליח להשפיע. יש כל כך הרבה כוח ומסרים חזקים בציורים וחבל שהם יתבזבזו".

הילדים שיחוללו מהפכה

משי אמר – הברווזון המכוער

הברווזון המכוער הוא סמל תרבותי לאדם שאינו מתאים לחברה, לאדם שונה משאר האנשים סביבו. ביצירה ניסיתי להעביר את הערך לקבלת השונה מאתנו, ואת העוצמה והכוח שיש למילים פוגעניות. בעבודה אני מראה למעשה שמילים פוצעות את הנפש, כמו שסכין פוצעת את הגוף.

עומר לבא – רפונזל

בעבודתי בחרתי לעסוק בנושא החופש האישי ודיכוי החופש. אני מאמין שהזכות לחירות וחופש הביטוי חשובה, וילד שלא זוכה לה יגדל להיות אדם סגור ומדוכא, אשר לא יוכל להביע את דעתו ויהיה מרוחק מהסביבה. ביצירה זו נשללו מרפונזל גם חופש הביטוי וגם חירותה.

שוהם נוי – סינדרלה

בעבודתי רציתי להראות את הנזק הממושך לנפש הילד הנפגע. הילד עלול למצוא את עצמו במקום בטוח שנים לאחר תקופת הפגיעה ועדיין לחוות את האומללות והטראומה של העבר.

בציור שלי סינדרלה נראית לאחר שכל משאלותיה התגשמו והיא חיה חיים מושלמים. יש לה כתר על הראש והיא חיה בארמון, אבל היא לא מסוגלת לראות זאת כי היא עדיין חיה בפחד, עדיין חיה את זיכרון התעללות העבר.

אדר סונדק– פינוקיו

ביצירתי פינוקיו תלוי על חוטים, כשידיים אחרות מניעות אותו ואילו ידיו של פינוקיו קשורות.

מילדים רבים נשללת הזכות להגשמה עצמית ולמיצוי יכולותיהם והם מונעים על ידי תכתיבי החברה והסביבה.

ניצן ג'קסון – בת הים הקטנה עם מחסום פה

בת הים הקטנה, שפיה חסום בתחבושות, מסמלת עבורי את הוויתור על הזכות להבעה עצמית. בסיפור, בת הים הקטנה מוכנה לוותר על קולה למען האהבה, כשהמכשפה הרעה מנצלת את תמימותה, כשם שמבוגרים מדכאים את חופש הביטוי של הילדים וסותמים את פיותיהם.

אופיר עזרא – אליס בארץ הפלאות

היצירה שלי עוסקת בניצול ילדים. האיש שכתב את הספר צילם ילדות קטנות בעירום ועשה איתן "מסיבות תה" הנראות לכאורה תמימות לעין. אליס הייתה אחת מהילדות האהובות עליו ובמהלך "מסיבת התה" שלהם הוא נהג לסמם אותה ללא ידיעתה באמצעות התה.

דרך עבודתי רציתי להראות את הבלבול של ילדה קטנה, שמנוצלת על ידי איש מבוגר מקורב אליה, והיא לא יודעת האם מעשיו טובים או רעים.

עידו מלך – כיפה אדומה והזאב

ביצירה שלי רציתי להציג את הפגיעה בזכות לביטחון הבסיסי של הילד. הצגתי את הסיפור "כיפה אדומה" בסביבה יותר מודרנית מאשר בסיפור המקורי- בעיר, בסמטה אפלה, כשכיפה אדומה מייצגת ילדת בית ספר והזאב מייצג משהו אחר, פוגעני ומסוכן, המאיים על כיפה אדומה ומנסה לפגוע בה.

הילה דנן - בת הים והמכשפה

הזכות לחופש הביטוי והבעה עצמית נלקח מבת הים הקטנה על ידי המכשפה הרעה.

בת הים הקטנה מסמלת את כל אותם ילדים שלא נשמע קולם, שהולכים לאיבוד ולא מצליחים לבטא הן את רגשותיהם והן את דעותיהם, שבחברה של היום חשובים מאוד.

תומר לבנון - כיפה אדומה והפחדים

היצירה שלי עוסקת בניצול התמימות הילדית והדרך שבה מפתים ילדים לעשות דברים שהם לא כל כך רוצים או לא רוצים בכלל. כיפה אדומה טעתה בדרכה וכאשר הזאב פיתה אותה-הוא פגע בה. היצירה שלי מנסה להראות את הניסיון לבריחה של ילדים ובני נוער מהמסלול הידוע והקבוע, שפעמים רבות מוביל ומראה על ניצול ילדים.

נועה סאסי – החלילן מהמלין

היצירה שלי עוסקת באגדה "החלילן מהמלין". ביצירה החלילן מפתה ילדים במקום עכברים. החלילן מייצג את התופעה המחרידה של פדופיליה והניצול הבוטה של פיתוי ילדים על ידי שימוש בחומריות זולה מעולם הילדים.

מעיין קסוביץ' – היפה והחיה

ביצירתי התמקדתי בנושא פחד וניצול ילדים. על פי האגדה "היפה והחיה", אביה של בל מוכר אותה לחיה בכדי להציל את עצמו, ואילו החיה, שלכאורה מוצג באור חיובי, בעצם כופה את עצמו ומחייב את בל לאהוב אותו. בל, ילדה בת 14, נופלת קורבן לניצול של גברים.

נעמה וולף – שתי נסיכות

היצירה עוסקת בזכויות להשתלבות בחברה ומראה שלכל ילד יש את הזכות להיות מי שהוא מבלי להסתיר את זהותו ולזכות לשוויון בחברה. זה בא לידי ביטוי ביצירה זו בכך שיסמין וסינדרלה בחרו להיות בנות זוג. עבודתי שוברת את המיתוס של נסיך ונסיכה החיים באושר ועושר ומציגה אלטרנטיבה אחרת.

הדר נעמני – מוגלי

לכל ילד הזכות לביטחון, בית, הגנה ומשפחה. מוגלי ביצירתי מסמל את אותם ילדים עזובים, מחוסרי בית, שלא רואים אותם ושהולכים לאיבוד בעיר הגדולה ופעמים רבות מנוצלים על ידי גורמים רעים.

נולד להיות פראי - הסודות של המכורים הכבדים לאדרנלין נחשפים

תקראו להם מטורפים, תגידו שהם חסרי אחריות, תצעקו שהם אגואיסטים. אבל מה שלא תעשו לא ימנע מהם לעלות על האופנוע שלהם ולדהור קדימה. הסודות של המכורים הכבדים נחשפים

מאת: שירי פריאנט

השבוע נפצע קשה גבר בן 25 בהתהפכות אופנוע בסמוך לבית הלל. אבל גם תאונות, פציעות קשות, שבירת איברים, ניתוחים, פלטינות, חברים שנהרגו על הכביש או הפכו לנכים לא ימנעו מהמכורים הכבדים ביותר לעלות על האופנוע שלהם. אותם מכורים שהרכיבה מגבירה להם את קצב פעימות הלב, גורמת לשיער לסמור, לאישונים להתרחב ומספקת להם הרגשה עילאית של היי מתמשך. כאלה שחיים בשביל הריגוש ומתרגשים מהחיים. כאלה שמכורים לסם הקשה ביותר – האדרנלין. פגשתי שלושה מכורים כבדים לכלי הדו גלגלי וניסיתי להבין מה בדיוק מושך אותם ומתי, אם בכלל, הם מתכוונים להיגמל.

שמוליק אשכנזי – חקלאי בבוקר, רוכב אפל בלילה

שמוליק אשכנזי, 38, נשוי +2, התחיל עם האהבה לספורט האתגרי בגיל צעיר מאוד. "אני זוכר שראינו את החבר'ה המבוגרים במושב רוכבים על טרקטורונים, רכבי שטח, אופנועים וזה הדליק אותנו, רצינו גם", מספר שמוליק. "היינו ילדים תפרנים ויכולנו רק להרשות לעצמנו אופנוע. אני זוכר שיום קייצי אחד רכבתי בשטח פתוח בלי חולצה ונפלתי עם האופנוע בשדה קוצים. כל הגוף שלי  התמלא שריטות וכוויות. אני חושב שאמא שלי כמעט התעלפה כשחזרתי הביתה".

וזה לא הפחיד אותך?

"לא. תמיד כשאתה נפצע אתה חושב שזה היה שווה את זה. אחרי שבוע אתה שוכח שזה קרה בכלל".

לאחר השירות הצבאי עבר שמוליק לתל אביב, שם המיר את האופנוע באופניים. "זה הרבה יותר קיצוני ומטורף. יש סטיגמה שרכיבה על אופניים היא פחות מסוכנת, אבל זה ממש ההיפך. את רוב הפציעות שלי ספגתי על האופניים".

שמוליק נחשב למקצוען ברכיבת DOWNHILL – רכיבה על אופני הרים בשטחים תלולים, מחוספסים וגדושי מכשולים וקפיצות. הוא מראה לי סרטון רכיבה בצוק מנרה ואז אני מתחילה להבין למה הוא נפצע כל כך הרבה. הרכיבה נעשית בשטחים מאוד מאוד תלולים, מלאים בסלעים ואבנים. גם אם ממש תרצה-לא תוכל לעצור. אתה חייב להיות בשליטה מוחלטת על האופניים. סטייה קטנה מהמסלול יכולה להפיל אותך לתהום, פשוטו כמשמעו. "שברתי את שתי הרגליים, את הכתפים, את השיניים, את האף ואת ארובת העין".

לא חשבת שזה אולי רמז להחליף תחביב?

"לא. זאת התמכרות, זה הטירוף, זה דחף שהוא מאוד זכרי. בצבא, למשל, ידוע לך שאם תרוץ ראשון-יש סיכוי שתחטוף כדור ראשון, אבל עדיין אתה רץ, כי אתה רוצה להיות ראשון. ככה זה ברכיבה, אתה מציב לעצמך מטרה ואתה מתרגש כשזה מצליח. ספורט אתגרי הוא סוג של נרקסיזם- אתה מספק את עצמך, רמת הריגוש היא אדירה. כשאתה נפצע אתה בכלל לא מרגיש כאב מרוב האדרנלין שמשתחרר בגוף. זו התמכרות והאדרנלין הוא כמו הסם".

כשחזר לצפון, חזר שמוליק גם לאהבתו הראשונה – אופנועי שטח. כרגע בבעלותו אופנוע beta 480rr שהוא סוג של מאהבת. המון זמן, כסף ואהבה מושקעים באופנוע הזה. שמוליק, שביום יום מתעסק כעצמאי בתחום החקלאות, מנצל את סופי השבוע לרכיבה על האופנוע עם קבוצת רכיבה. יחד הם חולקים את התחביב המסוכן הזה וכבר קרה שחבר נפצע קשה או נהרג. אבל זה ממש לא גרם לו להוריד הילוך. "אני אוריד הילוך רק כשאני אהיה מבוגר יותר ולא אוכל פיזית לרכוב. כבר עכשיו אני עושה דברים פחות קשים ומסוכנים ממה שעשיתי לפני 20 שנה".

וזה לא מפחית את עוצמת הריגוש?

"לא. גם אם אתה רוכב לאט יותר או עושה דברים פחות מסוכנים, זה לא אומר שאתה לא נהנה. לכל אחד יש את הגבולות שלו והיכולות האישיות שלו. אני, למשל, לא יכול לעשות מה שאנשים מוכשרים יותר יכולים לעשות".

איזה כישרון צריך בשביל זה?

"צריך חשיבה מהירה, ניתוח מצבים מהיר, פיזית צריכים גמישות, חוזק ושיווי משקל. חייבים להיות בכושר כי האופנוע מאוד כבד וצריך לדעת איך לשלוט בו. החוכמה ברכיבה היא לאתגר את עצמך ולהגיע להישגים מדהימים בהתאם ליכולות שלך ולמטרות שלך."

במה היית מחליף את הרכיבה?

"באדרנלין אחר, אבל הרבה יותר קל וזמין לי האופנוע מאשר צניחה חופשית, למשל. ברכיבה אתה כובש את הפחדים שלך ואז אתה מרגיש ממש טוב שהצלחת. מי שלא מפחד ברכיבה נהנה פחות. מי שמפחד ומודע לסיכון ומצליח להתגבר על הפחד מרגיש הרבה יותר טוב ממי שרוכב בלי פחד. אבל אם אין בזה סיכון, זו לא אותה החוויה".

ובכל זאת אתה אב לשני ילדים, אתה לא חושב שזה חסר אחריות לסכן את עצמך במכוון?

"ברור שאני יודע שאני מסכן את עצמי, ראיתי חברים נהרגים ונפצעים, אבל אנשים היום מתים כי הם מסמסים בזמן נהיגה או חוצים כביש ברמזור אדום. אני לא מנסה להיות גיבור ברכיבה, אני תמיד לוקח בחשבון את הסיכונים. זה לא כמו פלייסטיישן, אתה יודע שאין עוד ניסיון אם הפסדת. אבל אתה לא חושב שמשהו יקרה לך כשאתה על האופנוע כי אתה פשוט לא יכול לאפשר לזה לקרות, זה מוציא אותך מפוקוס."

אם הבת שלך תבקש שתקנה לה אופנוע עוד כמה שנים, מה תעשה?

"זה יהיה חמור מאוד אבל אני אקנה לה."

ליילה שטרלברג – הנסיכה הרוכבת

בעוד שהגברים מודים שהיצר הזכרי והאגו משחק תפקיד חשוב ברכיבה, ליילה שטרלברג, 54, רוכבת על הדוקאטי שלה בשביל ההנאה נטו. "נולדתי בברזיל ובגיל 12 עלינו לקיבוץ גדות. אבא שלי היה אופנוען", היא מספרת. "אני לא ממש זוכרת אותו רוכב אבל יש לי ולאחותי המון תמונות על האופנוע של אבא. תמיד אהבתי אופנועים, אבל התחלתי בגיל מאוחר יחסית".

מתי התחלת?

"התחתנתי באיטליה ובעלי לשעבר היה אופנוען. היה לנו אופנוע אחד וכל הזמן ביקשתי ממנו לרכוב. הוא לימד אותי ובסופו של דבר קניתי הארלי בשבילי. זה היה לפני 20 שנה, הייתי בת 35, גיל מאוחר יחסית להתחיל לרכוב. הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהתגרשתי הוא להחליף את ההארלי בדוקאטי, אופנוע שחלמתי עליו, ועד היום אני איתו".

הדוקאטי של ליילה מיועד לכביש בלבד ולא לנסיעות שטח, אבל לליילה לא חסר ריגוש. "אני כרגע בשלבי סיום של קורס למורי דרך. כמו כן, אני מוציאה טיולים בשטח עם ג'יפ וכבר יצא לי להדריך קבוצות עם תום קאר".

יש לך שאיפה לרכוב גם על אופנועי שטח?

"מסיבה כלכלית אני לא מסוגלת להחזיק אופנוע נוסף שמיועד לשטח. גם הכלי מאוד יקר, הטיפולים, הביטוח. כרגע אני נהנת מהכביש, זה האקסטרים שלי".

את רוכבת לבד או בקבוצה?

"בעבר רכבתי עם מועדון האופנועים הישראלי ומועדונים קטנים יותר. לאחרונה הבנתי שמתאים לי יותר לרכוב לבד או בקבוצות מאוד קטנות של עד 3 חברים. אנחנו מבינים אחד את השני ולכן זה  פחות מסוכן. ברכיבות בקבוצות גדולות אתה אף פעם לא יכול לדעת מה אחד מהחברים יעשה וזה מסכן את כל הקבוצה. אצל גברים משחק הרבה העניין של האגו. הם מאוד תחרותיים ואז אני מרגישה יותר בסכנה. כבר הייתי עדה לתאונה קשה שבה נהרג זוג ממש מול העיניים שלי ואני לא מעוניינת לראות את זה שוב".

אז אם האגו לא משחק תפקיד, מה כן?

"זה האדרנלין, המהירות, הריגוש. הפחד שמשתק אותך כשאתה עולה על האופנוע- זה מה שיוצר את האדרנלין. ככל שהגיל שלי עולה - המהירות יורדת. כבר נפלתי כמה פעמים, שברתי כמה איברים. כשאתה צעיר אתה פחות מפחד ממוות ואתה לא מאמין שמשהו יקרה לך, היום אני כבר יותר זהירה. אני רוכבת בשעות שאין אף אחד על הכביש, לא נוסעת בין מכוניות כי אני יודעת שזה עלול להפתיע את הנהגים ואז הם עלולים לעשות משהו פזיז".

בתחום שהוא מאוד גברי, איך מקבלים אותך כאישה?

"יש המון נשים חזקות בתחום. בסביבה שלי מקבלים אותי יפה מאוד. בדרך כלל מי שזורק הערות אלו הגברים שלא מהתחום. כבר אמרו לי שזה ממש לא נשי לרכוב על אופנוע. זה לרוב קרה לי בארץ, בחו"ל יותר מקבלים את זה."

היו פעמים שחשבת להפסיק?

"ממש לא. אחרי הפציעות והתאונה שראיתי חשבתי למכור את האופנוע. יום למחרת כבר נזכרתי כמה אני אוהבת אופנועים ואיך אין לזה תחליף. זה כמו רכבת הרים- לפני העלייה על הרכבת אתה  מפוחד וחושב לוותר, אבל ברגע שאתה עולה על הרכבת, אתה מתחיל להרגיש את האדרנלין, זה סוג של היי. יש כאלה ששותים או מעשנים. ההתמכרות שלי היא האופנוע".

עומרי סגל – ממשיך מורשת ארוכה של אופנוענים

עומרי סגל, 41, נשוי+4 משדה אליעזר, מבלה את סופי השבוע שלו עם שני ילדיו ועם אביו בן ה-67... על האופנוע. "אבא שלי התחרה במירוצים בינלאומיים על רכבי שטח שבנה בעצמו", מספר עומרי. "מאז ומתמיד הוא גם רוכב על אופנועי שטח. מהרגע שאני זוכר את עצמי התיישבתי לו על האופנוע. זה משהו שגדלתי לתוכו"

מתי התחלתי לרכוב בעצמך?

"בשנות השמונים רכבתי על טרקטורונים. עם האופנועים התחלתי רק לאחר השירות הצבאי, גיל מאוחר יחסית. מעולם לא החשבתי את זה למקצוע, תמיד דאגתי ליהנות מהרכיבה".

מקצוע לא, אבל עומרי כן עובד בתחום. הוא מנהל מכירות של טרקטורונים ורכבי שטח. למעשה, רוב עולמו סובב סביב הספורט המוטורי. הוא נשוי לאפרת שמאוד תומכת בו ובתחביב שלו, "אני באמת אוהבת אותו, את חמוקיו הכחולים והסעפת המשונה, את הרעש הענוג שהוא משמיע בכל שישי בבוקר", היא כותבת במאמר 'משולש אהבה מוטורי' לאתר נזימה. "אבל אני באמת לא מבינה מה יש לו לרוץ בחום הכי גדול, בחול, בבוץ ובבולדרים". אבל לא רק את בעלה היא צריכה להבין. נועם בת ה-15 ולביא בן ה-10 כבר בעלים גאים של אופנוע שטח המתאים לגילם. "הם גדלו לזה, בדיוק כמוני", מספר עומרי. "לביא ונועם רוכבים מגיל 5. יש היום אופנועים לילדים, כך שאפשר לרכוב בכל גיל. זה דווקא מלמד אותם להיות הרבה יותר אחראיים. הם דואגים לאופנוע, לטיפולים, נזהרים ברכיבה עצמה. מיקה בת ה-12 לא ממש התחברה לזה ותלם בן ה-5 עדיין לא התנסה".

עומרי (שני מימין) עם אביו ושני ילדיו

בדרך כלל אתה רוכב לבד או בקבוצה?

"אני אוהב לרכוב בקבוצות, אבל עדיין זה כל איש לעצמו. אנחנו פשוט מגיעים יחד לאותו מקום. אם אני נוסע עם הילדים שלי או עם רוכב צעיר, על מנת להעביר לו טכניקות מהניסיון שלי, סוג הרכיבה שונה וצריך הרבה יותר סבלנות. זה טיול שהוא יותר הדרכה. כשאני רוכב לבד, זה רק אני והעולם שלי. פעם רכבתי יותר במסלולי מוטוקרוס והיו לי לא מעט תאונות. אחרי התאונה עברתי לרכיבה במסלולי אנדורו".

אחרי התאונות חשבת להפסיק?

"ממש לא. גם כשאתה שוכב בבית חולים אתה יודע שבשנייה שתוכל - תעלה שוב על האופנוע. אני לא מוריד הילוך בגלל תאונות שעברתי. אני מוריד הילוך כי אני מבוגר יותר או חלש יותר מבחינה פיזית. ברגע שאני אפסיק עם הרכיבה לא יהיה לי משהו שהוא בשבילי, בשביל הנשמה שלי. אבא שלי בן 67 ועדיין רוכב על אופנוע שטח ונהנה מכל רגע. הוא פחות כשיר פיזית, אבל עדיין משתתף ברכיבות מאוד קשות. זה הדבר היחיד שמספק אותו והוא לא מתכוון להפסיק. היו לי חברים שנפצעו, שנהיו נכים, שמתו על הכביש. התחושה הראשונה היא לעלות על האופנוע. הרכיבה היא התרופה לכל משבר בחיים. זה מנקה את הראש מכל מחשבה טורדנית כי זה רק אתה והאופנוע".

המדריך לרוכב המתחיל

אז לפני שתעלו על האופנוע ותרכבו אל השקיעה, יש כמה מושגי יסוד שעדיף שתדעו:

·         ספורט אתגרי הוא כינוי לענפי ספורט חדשים- כמו קפיצת באנג'י, טיפוס הרים או גלישת גלים, שיכללו אחד או יותר מהמרכיבים הבאים: מהירות, גובה וסכנה. הספורט המוטורי, לעומתו, הוא שם כולל למגוון ענפי הספורט בהם נעשה שימוש ברכב ממונע, כגון: מירוצי מכוניות ואופנועים, קארטינג ומירוץ סירות. מירוצי הספורט המוטורי לא היו חוקיים בישראל עד לשנת 2012 ולכן ידי המשטרה היו כבולות עד אז כי פשוט לא היה חוק לאכוף. היום הספורט המוטורי נחשב לחוקי בישראל וניתן לקיים תחרויות רק במקומות שמיועדים לכך, ואין הרבה כאלה.

·         אופנועי השטח מיועדים לרכיבה בדרך לא סלולה ובשטחים פתוחים, בניגוד לאופנועי הכביש. יש שני סוגים עיקריים של אופנועי שטח ייעודיים:

ü      מוטוקרוס – אופנועים המיועדים למסלולים סגורים, טבעיים או מלאכותיים, המתאפיינים במקפצות רבות והם לרוב מעגליים. רוכב המוטוקרוס חייב להיות מסוגל לשלוט באופנוע תוך שמירה על מהירות שיא בתנאי שטח קשים, רכיבת בוץ, פניות חדות וגבעות תלולות. זהו ספורט פיזי שנערך בכל מזג אוויר ובכל התנאים ומצריך אימוני כושר אינטנסיביים. רכיבת מוטוקרוס מתמקדת יותר בכישורים הטכניים של הרוכב.

ü      אנדורו - אופנועים המיועדים למסלולים טבעיים בעלי מכשולים רבים מסוגים שונים: סלעים, גזעי עץ, עליות וירידות בזוויות שונות. אופנועים אלו מיוצרים עם אביזרי תקינה ורישוי, על מנת שיוכלו לעבור באופן חוקי בכביש הציבורי בקטעי קישור. רכיבת אנדורו מתמקדת יותר בסיבולת הרוכב והאופנוע.

·         מי שבעל רישיון אופנוע ומעוניין להתחיל ברכיבת שטח יכול להתחיל עם אופנוע זול יחסית כדי לבדוק אם הוא בכלל נמשך לתחום. רכיבת שטח שונה בהרבה מרכיבה רגילה. אם גיליתם שאתם מתחברים, תמיד ניתן לשדרג את האופנוע. אופנועי שטח מתחילים מ-50 סמ"ק לצעירים יותר ועד 250 סמ"ק למקצוענים ולוותיקים בתחום.

·         עדיף ללמוד מהמנוסים, אבל גם דרך ניסוי וטעייה. המומחים אומרים שקפיצה למים היא הדרך היעילה ביותר. בהתחלה נוסעים לאט, קופצים נמוך, וכשצוברים מספיק ביטחון אפשר להגביר את הקצב. רק חשוב לזכור שהדרך אל האושר רצופה נפילות ופציעות, תמיד יש לנקוט משנה זהירות.

·         אמצעי הזהירות המומלצים ברכיבה על אופנוע שטח: קסדה-חובה, מגיני ברכיים, חליפת לחץ ומגפי רכיבה.

·         קבוצות הרכיבה השונות מותאמות לפי ותק ורמת נהיגה. בעולם הדיגיטלי ניתן למצוא רוכבים אחרים באינטרנט ובסוכנויות השונות.

·         בשביל תהילה צריך לשלם בזיעה... ובכאב- לאחר הרכיבה הראשונה כל הגוף כואב בשל הכוח הפיזי שמופעל בידיים ובכל הגוף. עדיף לקחת כמה שיעורים במכון לפני שמתחילים.

·         רכיבת אקסטרים מסוכנת, אלא אם כן נוקטים באמצעי הזהירות הדרושים. אנחנו לא גיבורי על, בסוף היום כולנו אנושיים, אין הזדמנות שנייה על הכביש אז סעו בזהירות.

טיפים ומונחים מקצועיים בשיתוף עם סוכנות GN – תודה לחן לוי

כרם ההנצחה - שיחה מעוררת השראה עם אשת חיל אמיתית

כשעליזה רון רצתה להנציח את ליאל גדעוני ז"ל, היא לא רצתה לבנות לו אנדרטה. להיפך, היא רצתה להקים לו בית שימשיך לצמוח ולפרוח בעזרת פעילות חברתית של הקהילה. באופן זה היא הצליחה ליצור המשכיות לליאל ז"ל ולמורשת שהשאיר אחריו – ערכים של מנהיגות, חברות ואהבת הארץ. שיחה כנה ומרגשת עם אשת חיל אמיתית.

מאת: שירי פריאנט, תמונות: ענת זיסוביץ

הוריו של ליאל גדעוני ז"ל בכרם

את עליזה רון אני מכירה כאדם רב פעלים ואשת חיל אמיתית. מאז שעברה למושב רמות נפתלי  לפני כחמש שנים יחד עם בעלה, יוסי, וחמשת ילדיהם, עליזה מקדישה את רוב זמנה לפעילות חברתית קהילתית ומחשיבה זאת לערך עליון. כנראה בגלל זה, באופן טבעי, עליזה הקימה את "כרם ליאל" בחצר ביתה, לזכרו של ליאל גדעוני ז"ל שנפל ב"צוק איתן".

עליזה ויוסי רון מגוש עציון קיבלו הזדמנות לפני כחמש שנים להגשים חלום גנוז ולעבור לגליל העליון. "התאהבנו בנחלה הזאת בזכות עצי הזית", היא מספרת, "יש כאן שדרה שלמה של עצי זית  וכבר דמיינתי איך אנחנו יושבים בחצר ואני מעבירה פה סדנאות." עליזה היא אשת חינוך לשעבר ומטפלת מוסמכת באומנות. המעבר לגליל קרה בעקבות הצעת עבודה שקיבל בעלה. אבל כבר בשבוע הראשון שלהם בצפון חוו משפחת רון חוויה שהשאירה את חותמה עליהם.

הנטיעה הראשונה של ליאל ז"ל

"ממש שבוע לאחר המעבר שלנו לכאן שני הבנים שלנו התגייסו. אורי, הבן הצעיר, התגייס לפלס"ר גבעתי ובחופשה הראשונה שלו מהצבא הוא הגיע לכאן עם הצוות שלו. עשינו להם מעין יום כיף ולמחרת נשארו כמה חיילים בודדים מהצוות לנטוע איתנו כרם יין בחצר. אחד מהם היה סמ"ר ליאל גדעוני ז"ל. הוא סיפר לנו במהלך שהותו שזו הפעם הראשונה שהוא נוטע. זה מאוד ריגש אותו וכנראה בגלל זה צילמנו אותו כל כך הרבה באותו יום."

עליזה ויוסי רון - מקימי הכרם

עליזה מראה לי את התמונות הרבות של ליאל ז"ל בכרם, את ספר המבקרים שמכיל בתוכו מגוון רגשות של עצב מהולות בתקווה והתחדשות, את המחברות בהן כתבו משפחתו וחבריו על חיוכו השובה, אישיותו יוצאת הדופן, אהבתו לכדורסל והאהבה הגדולה יותר לארץ ישראל. ואז אני קולטת שהילד הזה כבר לא יחזור. וזה קורה הרבה, לצערי, במציאות היומיומית הקשה של כל אחד מאיתנו. כל חייל שנופל זה כאב עמוק עבור כולנו ומאחורי כל חייל שנפל ישנו עולם ומלואו. אבל הסיפור של ליאל ז"ל משך אותי במיוחד בזכות הדרך בה החליטה עליזה להנציח אותו- לא על ידי אנדרטה, אלא על ידי כרם שמצמיח גפן ומייצר יין, ובעיקר, נותן תקווה לחיים חדשים.

"תמיד תחייכו, תחייכו בשלשות"

סמ"ר ליאל גדעוני ז"ל גדל בשכונת הקטמונים שבירושלים יחד עם הוריו, אלי ומזל, ושלושת אחיו ששירתו ביחידות קרביות. החיוך הכובש של ליאל שאפיין אותו היה הדבר המרכזי שהלך איתו לכל אורך חייו. חבריו ומשפחתו מספרים שליאל אהב את החיים וניצל כל רגע פנוי לבילוי וטיולים בארץ. במרץ 2012 הוא התגייס לחטיבת "גבעתי" ובהמשך הוכשר כלוחם בפלס"ר גבעתי ואף הפך לסמל צוות של הטירונים. כמפקד, בלט ליאל ז"ל בגישתו יוצאת הדופן בסגל הפיקוד. הוא לא האמין ב"דיסטנס" ובחר להתחבר לליבם של הטירונים. אחת מאמרותיו הייתה: "תמיד תחייכו, תחייכו בשלשות, תחייכו לאורך כל המסלול. אני לא אקד"ר אתכם אם תחייכו, כי חיוך זה שמחה ושמחה זה הכוח להמשיך." אימרה כל כך פשוטה ועם זאת כל כך מרגשת ומסמלת את מי שהיה בחייו- חיוך, שמחה ונתינה.

החיוך של ליאל קמל

ב-1 לאוגוסט 2014 נפל ליאל בקרב המפורסם ברפיח במבצע "צוק איתן" במהלך הפסקת האש שהופרה. ליאל, רק בן 21 במותו, נפל בקרב עם שני לוחמים נוספים: רב סרן בניה שראל ז"ל וסג"מ הדר גולדין ז"ל שגופתו נחטפה.

"התקרית השאירה אותנו המומים מכמה כיוונים", מספרת עליזה, "בניה שראל ז"ל שירת עם הבן שלנו, דוד; ליאל ז"ל היה חבר המשפחה; הבן הצעיר שלנו, אורי, סיים קורס קצינים שלושה שבועות לפני 'צוק איתן' וקיבל לפיקודו את הצוות של הדר גולדין ז"ל. כל אחד מהנופלים היה קשור לחיינו באיזשהו אופן. לאורי היה קשה במיוחד כי הוא גם איבד חברים וגם היה צריך להיות שם בשביל הצוות של הדר ז"ל, לא ממש הייתה לו הזדמנות לפרוק את הצער העצום הזה."

בדרך להלוויה של ליאל ז"ל, עליזה ושני בניה, דוד ואורי, החליטו שהם חייבים להנציח אותו איכשהו בכרם שבחצר ביתם. "הוא נטע חלק מהשתילים שבכרם וכל כך התרגש שהוא נוטע ושותל בפעם הראשונה. חשבנו שאין מצב שלא ננציח אותו, הכרם היה חלק ממנו."

וכך נולד "כרם ליאל", כרם שמתנובותיו מזג אלי גדעוני, אביו של ליאל, את היין הראשון לבקבוק זכוכית שאצר בתוכו התחלה חדשה, כרם שמושך אליו את הבאים ושבים שצמאים לשמוע עוד על ליאל גדעוני, חייל אחד מבין אלפי החללים, חצי גברים-חצי ילדים, שנהרגו במהלך תפקידם בשביל להגן על מדינתנו.

מזיכרון לעצמאות

"בדיוק ב'שבעה' אמרתי למשפחה של ליאל ז"ל שאנחנו רוצים להנציח אותו בכרם, אבל לא ידענו בדיוק מה נעשה", עליזה נזכרת. "אמו של ליאל ז"ל מאוד התרגשה והיא אמרה שאולי במלאת 30 יום לפטירתו הם יחשבו על משהו. זה היה גורם מאוד מדרבן מבחינתי. פניתי לחברת 'גרדניה' מקיבוץ שדה נחמיה, סיפרתי להם על הכרם והם מיד נרתמו למשימה. הם תרמו וגייסו ספקים נוספים, משתלות, ציוד לכרם, זה היה מדהים. יחד עם בני הנוער של רמות נפתלי, אנשי הקהילה והמושב עצמו, העניין קרם עור וגידים. סיימנו את השלב הראשון של בניית הגן ואז הגיע השם 'כרם ליאל'."

מה היה החזון של הכרם?

"עדיין לא ידעתי לאן זה יתפתח ויום אחד פנו אליי מחטיבת גבעתי בבקשה לקיים פה פריסה לשלושים חיילים שסיימו מסלול לאחר לילה לבן. כמובן שהסכמנו ומשם זה התפתח. ביקרו פה בכרם מפקדים, טירונים, משפחה וחברים שסיפרו על ליאל ז"ל סיפורים מדהימים. הסיפור של הכרם התחיל להתגלגל מפה לאוזן, מהפייסבוק, ופתאום יותר ויותר חיילים הגיעו לכאן. עד היום ביקרו פה לפחות 1000 חיילים. באותו שלב החלטנו להרחיב את הכרם."

ספסל הפסיפס האנושי

"הגיעו כל כך הרבה חיילים לכרם לשמוע על ליאל ז"ל או להשתתף בסדנאות במקום, ואז יוסי, בעלי, הציע שנבנה ספסל גדול שבו יוכלו המבקרים לשבת בנוחות. בנינו ספסל מבטון ובנות המדרשה של תל חי הגיעו לכתוב עליו את הפסוק: 'ישובו יושבי בצלו, יחיו דגן ויפרחו כגפן זכרו כיין לבנון', הושע י"ד. זה פסוק מאוד משמעותי מבחינתנו כי כל הפסוקים שקדמו לו מדברים על כך שאלוהים לא צריך מאיתנו קורבנות- הוא צריך שנהיה קודם כל בני אדם ורק אז יחיה הדגן ויפרח הגפן. בנות המדרשה קישטו את המשפט עם שברי פסיפס ובאותו הקיץ כל המבקרים שעברו פה- מטיילים, אורחי צימרים, תושבי המקום, חיילים- כל אחד הדביק עוד חתיכת פסיפס ועוד אחת ואז נוצר בעצם הספסל בעזרת פעילות חברתית ונתינה קהילתית."

כיצד הצלחתם להרחיב את הכרם?

"אנשים תרמו וממשיכים לתרום. הורים של שאר החיילים בצוות של ליאל ז"ל תרמו, בעלי עסקים, אנשים פרטיים. שאול אביר, שבגיל 60 עדיין מתגייס כפסיכולוג בצבא, תרם ועזר המון, גם בבניית הסדנאות שאני מעבירה כאן בכרם לחיילים. כל הסדנאות שמתקיימות בכרם סובבות סביב המורשת של ליאל ז"ל – המנהיגות, החברות, אהבת הארץ, מורשת קרב."

יצא לך לגלות דברים חדשים על ליאל ז"ל באמצעות הכרם?

"אנחנו כל הזמן מגלים דברים חדשים על ליאל ז"ל. ההורים שלו היו פה המון פעמים, חברים שלו ביקרו וכל סיפור חושף צד אחר שלו- הנתינה, השמחה, המנהיגות, העזרה לזולת, איך הוא לא הרפה לעולם מחייל שהרים ידיים ועזר לו עד הסוף. זה לימד גם אותי לא להרים ידיים. לפעמים יש תקופות  שלא מגיעים אנשים ואני לא מתייאשת."

"גדול המעשה מן העושה"

ואכן, עליזה רון לא מתייאשת. היא כל הזמן מנסה למצוא את הקבוצות הנכונות שיגיעו, שואפת ליצור משהו שיש לו המשכיות ונצחיות. "המקום הזה הוא לא אנדרטה-הוא כל הזמן מצמיח גפנים, ענבים, אנחנו מייצרים פה יין", היא מספרת. ובכל זאת התחזוקה של המקום דורשת ממנה זמן רב, ולעיתים גם כסף שיוצא מכיסה.

אז למה בעצם בחרת לעצמך את התפקיד הזה?

"יש משנה שאומרת 'גדול המעשה מן העושה'. הרבה פעמים אתה מתחיל משהו והרעיון פורס כנפיים וזה מה שקרה עם הכרם. אנחנו עומדים מאחוריו במאה אחוז ויש לי תמיכה מלאה מכל המשפחה. תפעול הכרם דורש המון זמן, משאבים וכסף. גם מבחינה רגשית יש לפעמים קושי לספר ולחזור על הסיפור של ליאל ז"ל בשל הכאב הרב שמתלווה אליו. בשביל המשפחה של ליאל ז"ל מדובר בילד שכבר לא יחזור הביתה. 

כשהגענו לצפון היה ברור לי שאני אעסוק בפרוייקטים חברתיים. רצה הגורל וזה מה שקרה. הכרם הוקם ללא מטרות רווח, הכל נעשה בהתנדבות ומתרומות שאנחנו לא מפסיקים לגייס. הסדנאות שאני מעבירה פה כוללות חומרי יצירה ולכן נגבה סכום סמלי שיכסה את ההוצאות או שייכנס לקופה להרחבת הפעילות בכרם. אני יכולה להגיד שאני אישית יוצאת מאוד מחוזקת מהסדנאות ומההדרכה פה בכרם, ובמיוחד מההמשכיות של ליאל ז"ל."

מה השאיפות שלך לגבי מקום?

"בשבילנו הכי חשוב שאנשים יבקרו פה- אנשים שסתם מטיילים במושב, תלמידים, חיילים. חשוב שכמה שיותר אנשים יקחו חלק בכרם כי ליאל ז"ל ייצג את החברות, המנהיגות, הנאמנות לחבריו ולצוות שבפיקודו. המחשבה היא כל הזמן להביט קדימה. אני עדיין נעזרת בשאול אביר ובונה סדנאות במיוחד עבור החיילים שמגיעים לפה ובהתאם למטרותיהם. חשוב לי שתהיה המשכיות ושיותר אנשים יגיעו למקום. המקום מתאים לכל הגילאים. הגיעו לכאן ילדי הגן של המושב וגם צוות שמלווה קשישים. לכל שכבת גיל אני מספרת את סיפורו של ליאל ז"ל בהתאם ומעבירה סדנא שמתאימה לו."

כיצד ניתן להגיע לכרם?

"יש צורך לתאם מראש למרות שהיו פעמים שדפקו לי בדלת עוברי אורח שרצו לשמוע על המקום. לרוב באים לפה חיילים ותלמידים. מצד שני, היו שתי משפחות מקרית שמונה שהחליטו לקיים פה פעילות בת מצווה. העברתי לבנות שהגיעו הפעלה של שזירת פרחים והן מאוד נהנו. הקבוצה השנייה בחרה במשימת 'רפאות כדים'. כל אחת קיבלה כד חרס שבור בשקית והן היו צריכות להשלים את כל החלקים למשהו שלם. בארכיאולוגיה טוענים שכשמוצאים חלקים של חרס שבור באדמה וניתן להשלים אותם לאחד - זה נקרא 'כלי שלם', כמו שאומרים: 'אין שלם יותר מלב שבור', בניגוד לכלי שנמצא ללא פגע שנקרא 'כלי תמים'. הרעיון שעומד מאחורי זה הוא שגם כשיש סדקים וגם אם הלב נשבר- תמיד ניתן לאחות אותו לשלם."

פורסם לראשונה במידע 8 - נובמבר 2016