הוא תפס מפוחית בגיל 6 ומאז נוצר החיבור שלו למוזיקה. במשך שנים למד
וניגן בפסנתר, במפוחית ובסקסופון, אבל רק לאחר שאבא שלו נפטר, הוא גילה את הגיטרה
ומשם הכל היסטוריה. מילד ביישן בלהקת נוער לזמר בלהקה צבאית, ספי הבין שאין עבורו
שום דרך אחרת מלבד המוזיקה. הוא הקים אולפן ואף הקליט את אהוד בנאי האגדי. הסיפור
שאינו נגמר.
צילמה וכתבה: שירי פריאנט
ספי כהן (35) הוא בן הזקונים של מירי ושמואל (ז"ל). הוא גדל
במושב רמות נפתלי יחד עם אחיו הבכור ושתי אחיותיו. אמו גדלה בעיר בצפת למשפחת
כהנים ואביו הגיע לארץ בגיל 3 מבנגאזי שבלוב, גם הוא בן למשפחת כהנים. "אמא
גדלה במשפחה דתית בעיר צפת למשפחה שגרה שם במשך 8 דורות", הוא מספר. "גם
היא הגיעה ממשפחה של כהנים, כך שהיא התחתנה, היא נשארה כהן."
במה אבא עסק?
"אבא היה טכנאי אלקטרוניקה. היתה לו חנות בשנות השמונים בקרית
שמונה וכל הילדים הכירו אותו. הוא היה חלוץ בתחום הטיסנאות בגליל ונגן מפוחית
מדהים. בכלל, היה לי אבא כייפי. כזה שמגיע לכל הטיולים ומחלק ארטיקים
לילדים".
ברכת הכהנים
המוזיקה תמיד תפסה חלק משמעותי בחיי משפחת כהן. ספי מספר שאבא שלו היה
נגן מפוחית מוכשר, שניגן בכל מיני טקסים ואירועים במושב וממנו הגיעה ההשראה להתחיל
להתעסק במוזיקה. "היה לנו פטיפון בסלון. בדיוק לאחרונה מצאתי ערימות של
תקליטים שהיינו מאזינים להם בתור ילדים, אלבומי מפתח בחיים שלי. בתור ילד הייתי
יושב מול הפטיפון ומקשיב למוזיקה במשך שעות. בכלל, תמיד היה אצלנו בבית ערך מוסף
לאומנות. אני זוכר שבימי שישי בערב אחרי הקידוש, לא ראינו טלוויזיה. ישבנו והכנו
הצגות, ריקודים, שירים. ההורים תמיד הקשיבו ופרגנו."
כנראה שזה עבד, כל האחים לבית משפחת כהן בחרו בתחומים שונים של
אומנות. אחיו הגדול מושיק הוא שחקן תיאטרון מוערך, אחותו עדי עוסקת באדריכלות
ואחותו השנייה יערה היא בוגרת האקדמיה למחול בירושלים וכיום מטפלת בפילטיס.
חיזקו אצלכם את העיסוק באומנות?
"אבא מעולם לא ראה את המוזיקה כמקצוע, רק כתחביב. הוא היה אמן
גדול, עשה ויטרג'ים מדהימים, ניגן. זו הייתה אהבה גדולה שלו, אבל בנושא הקריירה
הוא ניסה לדחוף אותנו למקום אחר".
בגיל 6 התחיל ספי לנסות ולנגן במפוחית. שם הוא גילה את החיבור שלו
למוזיקה לראשונה. הוריו החליטו לרשום אותו ללימודי פסנתר אצל דרורה חבקין ז"ל
האגדית והוא התמיד במשך כמה שנים. לאחר מכן, כמעין מתנת בר מצווה, אבא קנה לו סקסופון,
כלי שהוא הסכים לנסות, אבל לא ממש התאהב בו. המפנה הגדול של חייו היה כשאביו נפטר,
וספי רק בגיל מצוות.
"דווקא כשאבא נפטר החלטתי שאני לא מתכוון לעזוב את המוזיקה, כי
היא הייתה האהבה הכי גדולה שלו. שנה לאחר מכן, לקחתי את הגיטרה של אחי והתחלתי
לנגן. זה היה כל כך קשה לעומת פסנתר. ניסיתי להבין מה קורה, בחנתי מה כל דבר עושה
והכל היה לבד, ללא שום הדרכה. ניגנתי במשך שעות, פשוט התאהבתי בכלי הזה".
נגינה היא סוג של תרפיה, אתה חושב שבגלל זה בחרת להתרכז במוזיקה לאחר
שאבא נפטר?
"אני לא יודע עד היום אם זו הייתה בחירה מודעת או שכל חיי כיוונו
אותי לתחום. אני זוכר שבתור ילד זרקו אותי לבמה באחד הטקסים במושב ונתנו לי לאלתר.
עליתי לבמה והתחלתי בחיקויים ואנשים נקרעו מצחוק. מגיל צעיר מאוד עודדו אותי לפנות
לשם. אבל ללא ספק, המוזיקה עזרה לי בתקופה קשה בחיים".
שיר השירים
בזמן שספי היה עסוק בלהשתלב בחטיבה הצעירה ובחברה, המוזיקה המשיכה
ללוות אותו. הוא למד לנגן בגיטרה אצל שאול לינג והצטרף ללהקת הנוער, "מציצים מהאצבע",
בניצוחו של יורם צדוק, מפיק ומלחין נחשב. ספי מספר כי רק באמצעות הלהקה הוא גילה
שהוא גם זמר. "יורם חשף אותנו למוזיקה קלאסית, הרבה באך, למדתי ממנו המון.
הופענו בפני קהילות יהודיות מחו"ל וגייסנו תרומות לגליל העליון. יורם הביא
איתו ללהקה שנים של ניסיון ומקצוענות ואני מודה לו על כך".
בעקבות העבודה עם להקת הנוער, ספי החליט לגשת לבחינות ללהקה צבאית.
"הגעתי לבחינות בתל אביב, כולי מושבניק, ג'ינס קרוע, נעליים זרוקות. ראיתי
סביבי את כל המתוקתקים והנכונים, הרגשתי ממש מוזר. כולם שרו את 'עניין של זמן'
ואני בשיא תמימותי שרתי מאיר אריאל ואריק איינשטיין".
בחירה נועזת
"כן, אבל זה לא שהייתי מודע לכך שהבחירה שלי הייתה נועזת, פשוט
הייתי תמים והגעתי עם שירים שגדלתי עליהם. שרתי את 'קח לך אישה' ו'נשל הנחש'. אני
זוכר שרמי קליינשטיין היה אחד הבוחנים והוא אהב מאוד את הביצוע שלי. באותו שלב
התקבלתי ללהקה צבאית מבלי להגיע למבחנים שניים ושלישיים. הפעם הזו הספיקה."
ספי שירת בלהקת חיל החינוך, כשאיתו במדור שירתו יהודה לוי, עומר ברנע,
שלישיית פיג'מות, איציק שמלי, אלון עדר, נעמן טל, סתיו נחום. כולם הפכו לגדולים
בתחומם לאחר השיחרור. הוא מספר שהלהקה הפכה אותו "מזמר של קומזיצים לזמר
מקצועי". הוא השתחרר בכלל כשחקן, כי האמינו שגם שם הוא ייעשה חיל. אבל בניגוד
לעצת חבריו, ספי אמר לא לתוכניות כמו "כוכב נולד" ומאוחר יותר ל"דה
וויס".
התוכניות האלה נותנות חשיפה גדולה מאוד, למה סירבת?
"הציעו לי מספר פעמים מכמה תוכניות להשתתף. אבל בעיני, תחרות
באומנות היא יותר הרסנית ממה שהיא בונה. אין לנו מה להתחרות אחד בשני. כל אחד הוא
יוצר בפני עצמו. אין מקום להשוואה בתחום הזה. אני הוא אני ואין אף אחד כמוני. וכך
כולם. שנית, הכל קורה מהר בריאליטי. הפרסום מגיע ממש מהר וקרה כבר שאנשים הגיעו
לשלבים גבוהים בתוכנית, או אפילו זכו, ונעלמו כשהתוכנית הסתיימה. התוכנית היא
אמצעי לחשוף את מה שיש לך להציע. אם אין לך עדיין שום דבר ביד, לא שירים ולא
אלבום, מה אתה מציע באמת? צריכים לנצל את המומנטום של החשיפה ואנשים לא הגיעו לשם
מוכנים ולכן הם נעלמו. זה כמו צמח שייחשף לכמות מטורפת של שמש, הוא פשוט ימות.
המינון חייב להיות במידה. אותי אישית החשיפה מקפיאה. היא לא גורמת לי להתקדם ולכן
בחרתי שלא להיכנס לשם".
אשת חיל מי ימצא
לאחר השירות הצבאי חזר ספי למושב בו גדל. הוא עבד בעבודות מזדמנות
בשביל לטוס להודו. אבל לא בשביל מסיבות וסמים. ספי טס להודו בשביל ללמוד מוזיקה.
הוא למד לנגן על בנסורי (חליל צד הודי) וטאבלה (כלי הקשה הודי). לאחר שסיים במזרח,
הוא טס לאיטליה ועסק בבאסקינג. באסקינג היא אומנות רחוב נחשבת באירופה, בה מנגנים
ברחובות בעבור כסף והקהל נהנה ממנה מאוד. ספי התפרנס מהבאסקינג ובזכותה קנה כרטיס
חזרה לארץ.
הוא נחת היישר בתל אביב ההומה, כי מבחינתו הוא יכל להתפתח שם מבחינה
מוזיקלית. לאחר מכן הוא הבין שהסביבה לא מתאימה לו בשביל לכתוב וליצור, אז הוא חזר
למושב רמות נפתלי ומאז הוא מתגורר שם.
למה בחרת לחזור לצפון?
"מעבר למרחב הפיזי שהצפון מציע, יש לי כאן מרחב אישי כיוצר. בתל
אביב אני אחד ממיליון. פה תמיד תמכו בי ופרגנו לי, לאורך כל השנים. זה מה שבנה
אותי ועזר לי עם הביטחון העצמי. בנוסף, יש כאן שקט שמאפשר לך ליצור, לכתוב.
כשחזרתי בניתי בבית אולפן והתחלתי להקליט את עצמי. מספיק שהשירים שלי ישנו למישהו
אחד את החיים אז הצלחתי".
האולפן של ספי התרחב ועבר למשכן גדול יותר ומקצועי יותר. הוא השקיע בו
את מיטב כספו ואת כל נשמתו. לאחר מפגש אקראי עם אהוד בנאי, הוא הזמין אותו להקליט
אצלו באולפן ברמות נפתלי ובנאי הסכים.
מפתיע שאיש בסדר גודל כזה יגיע להקליט במושב מרוחק בצפון
"אהוד הקליט כאן אלבום שלם, 'אש קטנה', הדיסק הראשון מהאלבום
הכפול. הרבה יוצרים גדולים מחפשים פינה שקטה להקליט בה, ליצור בה. שקט הוא מרכיב
חשוב בעולם של צלילים, גם בשיר יש ברייקים. בתל אביב מקליטים בדרך כלל בלילות, כשהכל
שקט בחוץ. בצפון תמיד שקט, גם בבוקר וגם בלילה. אני זוכר שישבתי באולפן ופשוט
ראיתי איך האלבום הזה קורה. אהוד אדם מדהים והחוויה היתה מיוחדת."
במקביל לחניכת האולפן החדש, ספי נשא לאישה את מרית ויחד הם הביאו
לעולם את בתו רחל. מרית אף היא זמרת מוכשרת והם עובדים בימים אלו על ספר ילדים
מוקלט. תוך כדי התחילה הקרבה של שניהם לדת והם עדיין בתהליך של התחזקות. השיר החדש
שלו, "אדמה", שיראה אור בקרוב, אומנם נכתב בהשראת פינוי עמונה, אבל הוא
מדבר על האישה בחייו. "השיר הזה דו משמעי. מצד אחד הוא מדבר על האדמה הארץ
ישראלית רווית הקשיים, אדמה שנלחמו עליה ונשפך בה המון דם. הוא מתאר את הקושי
לעזוב אדמה לאחר שנטעת בה שורשים. מצד שני, ישנה הקבלה לאישה בשיר. אישה שעוברת
איתך הכל ועדיין אתה אוהב אותה ועדיין תרצה לעשות איתה ילדים", הוא אומר.
בעוד 20 שנה עדיין תעשה מוזיקה?
"בעזרת השם. הכתיבה והיצירה היא מעל הכל. מעבר לפרסום, לאורות
הזרקורים, לכמות הלייקים. אחרי הכל, מוזיקה היא כלי תרפי הרבה יותר טוב
מפסיכולוג".
פורסם לראשונה במידע 8 - מרץ 2017
