לראות את האור - ראיון עם לביאה אמיתית

נועה רויטל מלכה היא סוג של נס רפואי. אחרי שכבר התאבלו עליה בעיר בה גדלה, היא ניצחה, כנגד כל הסיכויים. "המחלה הקשה", שפוגעת בכל כך הרבה נשים ללא אבחנה, פגעה גם בנועה, בחורה צעירה ויפהפיה, שטרם הביאה ילדים לעולם. אבל נועה, לוחמת בנשמה, הפכה לימון ללימונדה, ולאחר סיפור ההחלמה שלה החליטה לפתוח מכון יופי לנשים חולות סרטן. סיפור עם סוף אופטימי.

הסיפור של נועה הוא סיפור אופטימי, אבל היא טרם אזרה אומץ לספר אותו, עד היום. נועה, שנולדה כרויטל, שינתה את שמה לנועה רויטל בעקבות התייעצות עם הרב במהלך מחלתה. היא גדלה בבית דתי, למדה באולפנה ועדיין מודה לאל בכל הזדמנות. את כל חייה העבירה בעיר בה נולדה – קרית שמונה. אבל כשאנחנו קובעות במערכת העיתון, היא שואלת אותי כיצד להגיע. "חייתי בעיר הזו 38 שנה, הכרתי כל חור כאן. הטיפולים פגעו לי בזכרון, לצערי. אני כותבת לעצמי פתקים על המקרר כדי שלא אשכח", היא מספרת. לפגישה שלנו הגיעה לאחר תור אצל רופא עיניים, ולאחריו, איך לא? תור אצל הקוסמטיקאית. "נורא התרגשתי לבוא לכאן היום, הייתי אצל הקוסמטיקאית בשביל להיראות טוב". ואכן נועה נראית טוב, ואפילו יותר מכך. מדובר בבחורה מטופחת, בעלת שיער בהיר שופע, שהיא כל כך שמחה לקבל בחזרה, איפור עדין על הפנים וחיוך של הודיה. "כשחליתי, נורא דאגתי מאיך אראה אחרי שינשור לי השיער", היא אומרת, "אני רגילה מהבית לקום בבוקר, להתאפר, להיראות מטופחת, והמחלה לקחה את זה ממני. גיליתי שאין מקומות באיזור שמטפלים בחולות סרטן שרוצות להיראות טוב, על אף המחלה. לאחר שהחלמתי, החלטתי שאני הולכת לפתוח מקום כזה".

את החלום שלה היא קרובה להגשים. את סיפורה האישי היא מספרת לי בפעם הראשונה בהתרגשות. חוץ ממקורביה, אף אחד לא היה מודע לתהפוכות הנפש שעברה, כי נועה, על פי הכרותינו הקצרה, לא מוכנה להיראות מסכנה, לא בחולי ולא בבריאות. "תמיד אמרתי שאני רוצה לחיות יפה ולמות יפה". אבל היופי הזה הוא פנימי. נועה רוצה להרגיש טוב עם עצמה, מבפנים. "הכי הפריעו לי המבטים שנעצו בי כשהייתי חולה. לא רציתי שיסתכלו עליי ויראו שבר כלי, שיירחמו עליי. רציתי שיראו אותי במלוא הדרי".

"תצילו את הילדה שלי"

הסיפור של נועה רויטל התחיל לפני כשלוש שנים, כשהתגלה גוש בבית השחי שלה. לאחר בדיקות של כמה רופאים, נאמר לה שמדובר בדלקת וניתנה לה משחה לטפל ב"דלקת". לאט לאט גדל הגוש עד שיד שמאל שלה נפלה. נועה, בחורה שמאלית, התקשתה לתפקד והלכה שוב להיבדק, הפעם אצל רופא אחר. "הוא שאל אותי כמה זמן כבר יש לי את זה, שאלתי אותו: 'את מה?', לא הייתי מודעת בכלל שיש לי סרטן. ומאותו הרגע התחילה המלחמה על חיי. אותו רופא הציל אותי. מבלי להכיר אותי בכלל, הוא התקשר לבית החולים והסביר להם את מצבי ואמר: 'תצילו את הילדה שלי'. מאז עברתי שנתיים של כימותרפיה, הקרנות, אישפוזים, אובדן הכרה. כחלק מהטיפול לקחתי סטרואידים, שגרמו לי לעלות במשקל. העלתי 30 קילו! הסתכלתי במראה וראיתי מישהי אחרת, זאת לא אותה רויטל שהכרתי."

באותה תקופה ערכו תפילה למען חייה של נועה, שחייה היו בספק. "שמו אותי בבידוד ושם החל המסע שלי. באותה תקופה גילו שבנוסף למחלה, יש לי דלקת בקרום המוח. אני יושבת כאן מולך היום אחרי שניצחתי, בכאב רב. המחלה הפכה אותי למישהי אחרת. אומרים שעד שאתה לא חווה כאב, אתה לא מודע לכמה עוצמות יש בך. אני גיליתי אותן. "

ואכן מסעה של נועה היה לא קל בכלל. היא סובלת מדלקת בפרקים וממעטת להסתובב עם נעלי העקב שהיא כל כך אוהבת. "טיפולי הכימותרפיה שיבשו לי את הזכרון והריכוז. עד היום אני לא ממש זוכרת מאיפה אני מכירה אנשים שהכרתי כל חיי. הסרטן ישב לי על העצב ביד, וכתוצאה מכך אני יכולה להיחתך מבלי להרגיש כאב בכלל. בנוסף, ההקרנות פגעו לי בריאות וכרגע אני חולת ריאות כרונית. אני ממשיכה לקחת סטרואידים בשביל להציל את הריאה ולהימנע מהשתלה. אז כן, החלמתי, אבל באיזה מחיר?"

נוגעת בשמיים

בעקבות המסע הקשה של נועה, קם פרויקט "לגעת בשמיים". היא מראה לי את החולצות החדשות שהדפיסה בחנות עבור הפרויקט המבורך.

מהו פרויקט "לגעת בשמיים"?

"לאחר שעברתי שבעה מדורי גיהנום, החלטתי לתת מעצמי בחזרה. זה הגיעה בעקבות בחורה צעירה שחלתה שהגיעה אליי. אמרו לה שאני יכולה לתת לה כוח. בשלב הראשון אני, יחד עם מטופלות אונקולוגיות נוספות, נצא למחלקה האונקולוגית בצפת ולבית החולים שניידר, אשר מטפל בילדים. אנו נביא מאפים, עוגות, כובעי צמר, כפפות וצעיפים לחורף ונחלק למטופלים."

"השלב השני הוא בעצם התגשמות החלום שלי – להקים מכון יופי לחולות סרטן, דבר שאין פה באיזור הצפון. אני לעולם לא אשכח שלפני שהתחלתי בטיפולים הלכתי למספרה כדי שתסדר לי תספורת לפני שהמחלה תיקח לי את השיער. הספרית שלי סידרה לי תספורת קצרה, ובמשך ימים רק התהלכתי. בבתי קפה, בקניונים, התהלכתי כמו איזה מלאך. נורא פחדתי שינשור לי השיער. עניין הפיאות הוא עניין מאוד יקר ובשביל משהו איכותי צריך להגיע לירושלים, אין פה באיזור. הגעתי למסקנה שיש צורך במכון יופי שיהיה בו יחס אנושי, יחס טוב. יצא לי לחוות כל כך הרבה מקרים שבהם התייחסו אליי בחוסר רגישות. המקום שאני אפתח יהיה מקום שבו הנשים יוכלו להיות נשים בתקופה הכי קשה בחייהן."

למה חשוב לך כל כך להיראות טוב?

"כי ככה הייתי כל חיי, גם אמא שלי הייתה כמוני. אני לא מאלה שעסוקות בניתוחים פלסטיים, בוטוקס וכאלה. אבל תמיד בבוקר אני אתלבש יפה, אתאפר ואצא. זה נותן לי הרגשה טובה. יום אחד הגיעה אליי מישהי במחלקה האונקולוגית ולא האמינה שאני מטופלת שם. שאלתי אותה: 'מה ציפית לראות, שבר כלי?' אכן הייתי שבר כלי, אבל לא הייתה לי ברירה. אני לא אוהבים שמרחמים עליי, אבל מצד שני, היו מקרים שפשוט זלזלו בי."

כמו מי, למשל?

"עברתי המון וועדות רפואיות. היה רופא אחד שאמר לי: 'חולי סרטן הם כמו חולי שפעת, אני לא מתרגש מהם, אני רואה כאלה כל יום. פה לא בוכים, זה לא משרד הרווחה'. כל כך נפגעתי ממנו שהבטחתי לו שכשאני אחלים-אני והוא עוד ניפגש, ולא וויתרתי. תבעתי אותו, ניצחתי ובסוף הוא גם פוטר. מי שאומר דבר כזה, אין מקומו בעבודה עם חולי סרטן. אני זעקתם של מי שקולם נדם."

שמשון הגיבור

במהלך התהליך ויתרה נועה על כמה חברות ילדות. "הן לא היו איתי במהלך המסע שלי", היא מסבירה. "הייתי צריכה מישהי שתבוא איתי לטיפולים פעם בחודש, כי הייתי צריכה עזרה לאכול, להתכופף. אף אחת מהן לא הגיעה איתי. חוץ משכנה אחת, שהיא כבר סבתא לנכדים, שהציעה את עצמה. הן יודעות שהן עשו טעות איתי ועדיין לא מצאתי בליבי מקום לסלוח להן. אני מניחה שזה נבע ממבוכה. יש הרבה אנשים שמתייחסים לסרטן כמו אל מצורע, לא רוצים להתקרב. עכשיו הן מנסות לחזור להיות איתי בקשר, אבל זה כבר מאוחר מדי."

בימים אלה שוקדת נועה על הקמת מכון היופי שלה. "אני מחפשת מקום ובתהליך של הקמת עמותה בעזרת עורך דין. אני גם פונה לגופים שונים לקבלת תרומות, הרי כל הפעילות תהיה בהתנדבות, אבל יש הוצאות בסיסיות כמו מקום וכו'. לפרויקט שלה היא קראה "לגעת בשמיים". על בחירת השם היא אומרת: "אני מרגישה שנגעתי בשמיים. ברגע שהחלמתי, יד אלוהים נגעה בי, הייתי קרובה אליו. ניצחתי".

נועה ניצחה את המחלה, אך מצבה הבריאותי עדיין לא כשורה. היא מנסה להימנע מהשתלת ריאה בעקבות הפגיעה מהטיפולים, ולפני כשבועיים בבדיקות שלה נראו סימנים לסרטן השד. "הלכתי לבית החולים והתעקשתי לעשות סי.טי וממוגרפיה, בגלל שהופיעו כל התסמינים למחלה. לבסוף ביצעו את הבדיקות, ותודה לאל, אני נקייה."

ומה הלאה?

"כבר קרה לי הכול, המחלה לא קשה כמו המבטים המרחמים. כבר באו לנחם את אמא שלי כי הפיצו שמועה שאני מתה. הגיעו לביתנו והתפלאו לראות אותי שם, קראו לזה 'תחיית המתים'. קרו לי הרבה דברים שהתגברתי עליהם, אבל אצלי, כמו אצל שמשון הגיבור, השיער הוא הכוח שלי. אז מצידי שיקחו לי הכל, רק לא את השיער שלי".

נס החנוכה של שירה - לאחר שישה הריונות כושלים, הביאה שירה לעולם את ביתה הבכורה

לאחר שישה ניסיונות כושלים, הפלות, הריונות כימיים, נסיעות לטיפולים בנהריה ובמודיעין, קבלת יחס מחפיר בבית החולים בו עברה לידה שקטה וחוסר ההתחשבות מצד מנהליה בעבודה, הביאה שירה לעולם את ביתה הבכורה אגם. ראיון עם האישה שלא רוצה להיות חזקה אבל, למעשה, היא האישה הכי חזקה שהכרתי.

שירה דיגהורקר-סלוק, 30, עברה שישה הריונות כושלים עד שנולדה בתה הבכורה, אגם. אגם, כיום בת 7 חודשים, היא פרי אהבתם של שירה ויניב, שבמשך 7 שנים עברו טיפולים מתישים, מרוחקים מביתם בפריפריה, הפלות, לידה שקטה והמון צער וכאב. רגע לפני שהרימו ידיים ופנו לאם פונדקאית, החליטו השניים לתת צ'אנס אחרון. ההריון של אגם, השביעי במספר, עבר בהצלחה ושירה סוף סוף הצליחה לנשום לרווחה. השבוע הם חגגו חג חנוכה ראשון עם הנס הפרטי שלהם.

המסע להורות

סיפורם של שירה ויניב במסע להורות התחיל לפני 7 שנים. "התחתנתי בגיל מאוד צעיר, הייתי בת 23, וממש לאחר שהתחתנו ניסינו להיכנס להריון", מספרת שירה.

מתי הבנת שיש לכם קושי?

"ניסינו במשך 9 חודשים. לאחר שכל ניסיונותינו כשלו, פנינו למומחית פוריות, שם התבשרתי שאין לי ביוץ ולא אוכל להיכנס לעולם להריון טבעי. קיבלתי מהרופאה כדורים להסדרת הביוץ וחודש לאחר מכן חזרתי אליה בהריון".

כיצד התנהל ההריון הראשון?

"בשבוע השמיני הגעתי לבית החולים בעקבות דימום. כל הבדיקות היו תקינות ואשפזו אותי להשגחה. לפני השחרור הרגשתי שמשהו לא תקין וביקשתי בדיקות נוספות. מסתבר שהתחושה שלי היתה מוצדקת כי גילו שאין דופק לעובר ועברתי הפלה".

לאחר ההפלה הראשונה, פנתה שירה לרופא הנשים שלה בבקשה לקבל אמצעי מניעה, זאת מפני שלאחר הפלה חל איסור להיכנס להריון במשך 3 חודשים. הרופא אמר לה שאין צורך באמצעי מניעה כי לעולם היא לא תוכל להיכנס להריון טבעי. חודש לאחר מכן היא חזרה אליו בהריון, טבעי לגמרי. ואז החל מסע האימה של שירה בעולם הרופאה בפריפריה.

"בשבוע ה-16 להריוני השני התחלתי להתלונן על כאבי גב חזקים וכאבים באיזור הטבור. רופא הנשים שלי בדק אותי וטען שאין לי שום דבר ושאני פשוט מאוד שמנה. קודם כל, הזדעזעתי מהאמירה שלו, ושנית, הרגשתי שהוא מזלזל בכאב שלי. כשהגעתי לשבוע ה-22 כבר ירדו לי המים ואז הסתבר שהכאבים העזים שסבלתי מהם היו בעצם צירים. רק שבשבוע ה-22 לא באמת יולדים, אז עברתי לידה שקטה."

לידה שקטה היא לידה שבה העובר מת, אבל האם נאלצת ללדת את העובר כמו לידת עובר חי- עם צירים, עם דחיפות, הכל. רק שבסופה, התינוק אינו בוכה, הוא שותק. מלבד התופעות הפיזיות, סובלת האישה מהתמודדות נפשית לא קלה-תחושות של דיכאון, כעס, אבל. מיותר לומר שיש להתנהג בשיא הרגישות מול אישה שעברה לידה שכזו. אבל שירה, שנכנסה להריונה השלישי, שוב חוותה יחס מזלזל, והפעם בבית החולים.

הרופא אמר "לכי לפלוט כבר את הדבר הזה"

"בהריון השלישי, חודש לאחר הלידה השקטה, נכנסתי לשמירת הריון, בשביל לא להסתכן שוב בהפלה. בשבוע ה- 17 ירדו לי המים וסבלתי מדימום מסיבי. הגעתי בדחיפות לבית החולים, אך הרופא שקיבל אותי התנהג בבוטות. הוא נזף בי, דחה את הטיפול לבוקר. לאחר שהאחות הזעיקה אותו שוב, הוא התעצבן עליי שהרסתי לו את הלילה. באולטרהסאונד, אמרתי לו שהוא מכאיב לי והוא אמר לי 'תשתקי'. הייתי מזועזעת מהיחס המחפיר שקיבלתי ממנו. ואם זה לא היה מספיק, הוא בישר לי שעליי לסיים את ההריון שוב במילים: 'לכי לפלוט כבר את הדבר הזה'. זה היה בשישי בערב, שבמהלכו עברתי גרידה ופליטת עובר. כל התהליך היה אמור להיות זריז, אבל אצלי זה התארך לשש שעות." אותו רופא שטיפל בה התנצל לאחר מכן והוא כבר אינו עובד בבית החולים בעקבות המקרה. אבל זה לא ממש ניחם את שירה.

ההריון הרביעי כשל, החמישי התחיל צולע וגם שם גילו בסוף שלעובר אין דופק. ההריון השישי היה כימי. הריון כימי הוא מצב בו בדיקות הדם מראות על הריון, אך לא התקיימה השרשה ולא מופיע שק הריון ברחם. ברוב המקרים, כמו במקרה של שירה, ההריונות האלה מופסקים לפני ההשרשה.

בנוסף לכך, בין ההריון הרביעי לבאים אחריו, עברה שירה שינוי חיצוני- ניתוח לקיצור קיבה. כשלא הצליחה להיכנס להריון לאחר הרביעי, החליטה שירה עם בן זוגה לעבור לטיפולי פוריות ולהזרעות - שלב אחד לפני הפריה. הזרעה היא טיפול בו דגימת זרע איכותית מוזרקת ישירות לרחם האישה. נראה ששירה כבר מכירה את כל המונחים הרפואיים, בעל כורחה. היא מסבירה לי את התהליכים הרפואיים, הטיפולים, שלבי הטיפול וכו'. היום היא מדברת על זה בנינוחות, אבל אז לא היה לה כל כך קל. "הייתי שבורה, כואבת. לא רציתי שיגידו לי להיות חזקה. אני לא צריכה להיות חזקה, מותר לי להישבר ולקבל את הצער הזה. למזלי הייתי מוקפת באנשים שהיו חזקים בשבילי, שתמכו בי. גם יניב עבר את הכאב הזה ביחד איתי. יש זוגות שזה מפריד ביניהם, האובדן של העובר, ההפלות, הניסיונות הכושלים. אבל אותנו זה רק חיזק".

טיפולי פוריות במודיעין

מאוחדים מתמיד, החלו השניים בטיפולי הפוריות. "בשביל ההזרעות וטיפולי הפוריות נסענו עד לנהריה. בכל האזור כאן אין טיפולי פוריות. לאחר מכן עברנו ל- IVF (הפרייה מלאכותית) ואת זה יש רק בבית חולים העמק או בפוריה. מיותר לומר שאף אחד מהם לא קרוב אלינו. בסופו של דבר בחרנו בבית החולים העמק, שפותח את שעריו למטופלות ההפרייה בשעה 8 בבוקר. נאלצתי לעבור כל יומיים בדיקות דם במעבדות שלהם. אין אפשרות לעשות זאת במקום אחר. את מבינה את האבסורד? כל יומיים לנסוע עד לשם בשביל בדיקת דם".

ומה לגבי עבודה, עבדת באותה תקופה?

"עבדתי בתור מטפלת במעון ילדים והתחלתי כל יום ב-7 בבוקר. בגלל הנסיעות, לא הגעתי לעבודה לפני 10. הייתי עובדת שעתית אז את יכולה לתאר איך נראתה המשכורת שלי. המנהלים שלי אמרו לי באיזשהו שלב שאם אני מגיעה ב-10 אז שלא אגיע בכלל. הרגשתי שפשוט מענישים אותי בגלל שאני מטופלת פוריות, בגלל שאני רוצה להיות אמא! בסופו של דבר התחלנו טיפולי פוריות במודיעין".

במודיעין??

"בגלל העומס בבית החולים עמק, הטיפולים אינם ברצף. זאת אומרת, את יכולה לעבור חודש טיפולים ואז חודש הפסקה. כך הם מווסתים את הלחץ. יש יותר מדי נשים שרוצות לעבור טיפולים ואי אפשר להכניס את כולן באותו חודש. אז מכניסים חצי ואז הפסקה. בגלל זה פנינו לרופא פרטי במודיעין ואת מעקב התיקים עשינו יחסית קרוב- בנהריה".

תוך כדי התהליך שירה נשארה במקום עבודתה במצב נפשי ירוד. "ידעתי שאין לי ברירה אחרת כי אף אחד לא יקבל אותי-מטופלת פוריות. כשנכנסתי להריון עם אגם, יצאתי לשמירת הריון ולאחר מכן החלטתי לא לחזור למקום העבודה שלי. ברור לי שאם היה לי טוב-הייתי חוזרת."

במהלך כל הניסיונות הכושלים, לא שקלתם משהו אחר, אימוץ למשל?

"לפני ההריון של אגם החלטנו לפנות לפונדקאות. כבר חתמתי על כל המסמכים והגענו לרופא הנשים שיחתום עליהם. הרופא אמר לי 'עוד פעם אחת ודי'. ובאמת זה היה ההריון שהחזיק".

איך עבר ההריון של אגם?

"לא נשמנו! אושפזתי מהשבוע ה-30 רק בגלל שלא הצלחתי לנשום. הגעתי פעם בשבוע למרפאה לעשות אולטרה סאונד רק מהלחץ. לפעמים לא אישרו לי והייתי צועקת ומתעקשת רק בשביל לבדוק שהכל תקין, זה היה לחץ מטורף."

מה הדבר הכי חשוב שלמדת בדרך ותעבירי לנשים שנמצאות באותו המצב?

"קודם כל, להאמין. לא חשבתי שבסוף אני אגיד שכל הסבל שעברתי היה שווה את זה. אבל כשאני מחזיקה את הילדה שלי, בידיים שלי- אני מבינה שזה היה שווה את הכל. זה האושר הכי גדול, אז אל תפסיקו להאמין. ושנית, להבין שהכל לגיטימי. היו לי כל כך הרבה רגעים שחורים. הבנתי שמותר לי להישבר. הייתה תקופה שהחברות שלי התקשרו לבשר לי שהן בהריון ופשוט התמוטטתי. בכיתי במשך ימים. הייתי שמחה בשבילן, אבל כל כך עצובה בשבילי. אם את מתנגדת לרגשות שלך- לא תוכלי ליצור חיים חדשים בגוף שלך. תעטפו את עצמכן באנשים שמחבקים אתכן ולא מצפים שתהיו חזקות. קבלו כל רגש שבא והקיפו את עצמכן בסביבה תומכת".

כל התהליך הזה שינה אותך?

"ברור. אני כבר לא אותו בן אדם שהייתי. אני כבר לא שופטת אנשים, אני יותר מקבלת. אני לעולם לא אשאל היום אישה 'מה עם ילדים' כמו ששאלתי פעם. אני גם מבינה שאין לי שליטה בהכול וזה בסדר".

ועכשיו, אתם רוצים עוד אחים לאגם?

"אני מאמינה שבעתיד נרצה, כרגע אנחנו נהנים מאגם".