אלה דר (50) לא ידעה שהיא רוצה להיות זמרת עד שפגשה מְתַקְשֶׁרֶת שעזרה לה לגלות. עם זאת, עולם המוזיקה בכלל לא זר לה. "סבתא שלי הייתה פרופסור למוזיקה", היא אומרת, "ותמיד ציפו שאני אהיה זו שממשיכה את דרכה".
היא גדלה בירושלים, הילדה הראשונה שנולדה בשכונת "רמת אשכול", מין טייטל כזה שהדביקו לה, למרות ש"מי שאינו ירושלמי לא ממש מבין את זה", היא צוחקת. סבתה, כאמור, הייתה פרופסור למוזיקה שבצעירותה הייתה סולנית בפילהרמונית, ולאחר פציעה היא עברה ללמד באקדמיה. "מגיל צעיר מאוד גילו שאני מחוננת במוזיקה והחליטו שאני אהיה היורשת של סבתא", מספרת אלה. "כשהייתי רק בת 5 החליטו שאני עוברת ישירות ללימודי פסנתר, בזמן שהחברים שלי למדו חלילית. נורא נעלבתי. לא הבנתי שזו הייתה מחמאה. למדתי אצל תלמידים של סבתא שלי ודי הכריחו אותי לנגן. היה לי משטר מאוד מוקפד ואם לא התאמנתי, לא יכולתי ללכת ולשחק עם חברים".
וואו, ממש משטר מוקפד לילדה בת 5
"כן. הם הרגישו שאסור לי לפספס את ההזדמנות וניבאו לי עתיד של מנצחת. אני מבחינתי למדתי לשקר בגיל מאוד צעיר. הייתי אומרת שהתאמנתי, למרות שלא באמת, כדי שאוכל ללכת לשחק. היה לי כישרון לקלוט מהר מאוד את מה שהמורה לימדה, כך שלמזלי ידעתי לנגן בלי להתאמן. בנוסף, הייתי ילדת מפתח כך שאף אחד לא באמת היה יכול לבדוק".
"חלמתי להיות פוליטיקאית"
בגיל 5 בלבד, אלה נסעה במשך שעה לאקדמיה כדי ללמוד אצל תלמידים שסבתה הכשירה. "זה היה מבחינתם ממש גאווה ללמד אותי". בשלב מאוחר יותר כבר מצאה מורים בסביבתה הקרובה.
למה בעצם לא למדת עם סבתא?
"סבתא אף פעם לא לימדה ילדים. היא לימדה באקדמיה פסנתרנים ידועי שם".
בגיל 12, טרום גיל ההתבגרות, היצירות שלמדה החלו להיות קשים יותר, ואלה החליטה לנטוש את המוזיקה. "ההורים קיבלו זאת בצער רב, אבל כבר אי אפשר להכריח ילדה בת 12 ללמוד בכוח. הם התאכזבו אבל לא היה להם מה לעשות בנושא".
אלה, מצידה, הייתה בטוחה שהיא תהפוך ביום מן הימים לפוליטיקאית. "זה היה לי ברור. הייתי פעילה חברתית בירושלים עם כל השמאלנים הקיצוניים, הלכתי להפגנות, וחשבתי שזה פוליטיקה או פסיכולוגיה. בלימודים לא ממש הצלחתי. מה שבא בקלות – בא, ומה שלא – לא. חשבו שאני פשוט עצלנית אבל רק בגיל 35 הבנתי שיש לי הפרעות קשב וריכוז".
איך זה בעצם השפיע על המשך דרכך?
"היה לי ברור שלא אתקבל ללימודי פסיכולוגיה כי לא היו לי ציונים גבוהים אז החלטתי שאני רוצה להיות צוערת של משרד החוץ. התחלתי ללמוד באוניברסיטה מדעי המדינה ויפנית, אבל כבר בשנה הראשונה הבנתי שזה לא בשבילי. הלימודים היו מעניינים, אהבתי לשמוע את ההרצאות, אבל לשבת ולקרוא מאמרים, להגיש עבודות- זה לא היה בשבילי".
אלה קצת הלכה לאיבוד לאחר שפרשה מהלימודים באוניברסיטה. "לא ידעתי מה אני רוצה לעשות עכשיו. אני ובן הזוג שלי טסנו לחו"ל והוא קנה מצלמה. ממש התלהבתי ונרשמתי ללימודי צילום ב'מוסררה'. זו הייתה תקופה ממש נפלאה עבורי".
מאיזו בחינה?
"פרחתי בבית הספר. גיליתי אנשים נפלאים, אנשים ממש שונים מהאנשים שלמדתי איתם בתיכון. חברים שלי הלכו ללמוד רפואה, אדריכלות או משפטים, ואני הקפתי את עצמי באומנים. העולם שלי השתנה לגמרי. העניין הוא שלמרות שהצלחתי בלימודים, חוץ מצילום אומנותי – שום דבר אחר לא עניין אותי. לא רציתי לצלם חתונות או בסטודיו, אז עשיתי תפנית לעולם של עריכת וידאו וסאונד".
אלא שגם שם היא השתעממה בקלות. אחרי שעות מרובות מול המחשב, אלה הרגישה שחסר לה החיבור האנושי. "אני חייבת אנשים סביבי והיה לי קשה לעבוד מול המחשב בחדר לבד".
גילתה את ייעודה ב"מקרה"
ואז במקרה, והרי אין דבר כזה "מקרה", חברה שלמדה תקשור הזמינה את אלה לבוא איתה אל המתקשרת שאצלה היא למדה כחלק מההתמחות שלה. "היא הייתה אמורה ללכת עם חברה אחרת, אבל החברה הבריזה", היא מספרת. "באותה תקופה הייתי כל כך רחוקה מזה. הייתי בטוחה שזה משהו מטופש אבל החלטתי לזרום. כנראה שאין סתם בחיים".
ומה קרה אצל המתקשרת?
"הגעתי לשם והיא אמרה לי דברים מדהימים, ממש הייתי בהלם. ואז, משום מקום, היא שאלה אותי איך זה שאני לא שרה. הרגשתי שהלסת שלי נפלה. במשך שנים אהבתי לשיר אבל אף אחד לא ידע על זה. אני זוכרת שבכיתה ד' שרתי וחברות אמרו לי שיש לי קול 'ציפציף', אז פשוט הפסקתי לשיר. תמיד קינאתי בכל אלו ששרו בטקסים בבית הספר, אבל אף אחד, גם לא ההורים שלי, ידע שאני אוהבת לשיר, לכן זה ממש הפתיע אותי כשהיא שאלה".
מאותו רגע, אלה החליטה לעשות מהפך בחיים. "התבשלתי עם זה כמה חודשים, כי בכל זאת מוזיקה לא נחשבת למקצוע יציב. יום אחד נסעתי עם גיסי בירושלים והתחיל להתנגן ברדיו שיר של בועז שרעבי. זה היה 'פמלה' ואני שרתי יחד איתו. אני לא אשכח את הרגע הזה. גיסי עצר את המכונית באמצע הרחוב ואמר 'וואלה, את שרה יפה. אולי באמת תעשי עם זה משהו?' וזהו. השינוי הזה הגיע הרבה בזכותו".
היא החלה ללמוד פיתוח קול, ובגיל 30 הגיעה ל"רימון", שם למדה עם משוחררים טריים. "אני נפש צעירה ועד גיל 40 לא הייתי בקטע של להקים משפחה, כך שזה לא הפריע לי. דווקא ההפך. בגלל שהגעתי בשביל הכיף ולא בשביל הציונים, לקחתי את הכול בקלות".
היא למדה יחד עם מירי מסיקה, קרן פלס, אריק ברמן ושות', ולמרות שההשכלה מוזיקלית שלה לא הייתה כמו של שאר חבריה לכיתה, בשנתה הראשונה היא הגיעה לגמר של "שירימון", תחרות הזמר המפורסמת של בית הספר. "הגעתי לשם ממש 'טאבולה ראסה'. הייתה לי שמיעה מוזיקלית טובה אבל לא את ההשכלה שהייתה לשאר. כשהגעתי לגמר הרגשתי שהגעתי למקום הנכון, שאני מסוגלת. לאחר מכן התחלתי לפרוץ מכל הבחינות".
הקליטה אלבום עם כספי הירושה
היא למדה ברימון במשך שנתיים והחלה לעבוד אצל המוזיקאי יאיר דלאל כמנהלת אדמיניסטרטיבית. העבודה הייתה מאוד תובענית, כך שאלה השאירה את המוזיקה שלה בצד ועסקה בשל דלאל. לאחר מכן, היא החלה לעבוד ב"ניצן", אגודה ללקויי למידה, שם עבדה במשך 5 שנים, והעבודה נתנה לה את החופש להמשיך ליצור בשעות הערב. "קראתי את הספר 'דרך האמן' וזה פשוט פתח לי את היצירתיות. כתבתי יותר ממאה שירים בעקבות כך", היא מספרת.
באותה תקופה, אלה קיבלה ירושה מסבה שנפטר, וניצלה את הכסף להקליט אלבום. היא חברה למפיק אלדד ציטרין והגשימה את החלום. האלבום יצא בשנת 2008 והוא היחידי שהוציאה מאז. "לקחתי יחצ"נית, שיווקתי את האלבום דרך התו השמיני, הוצאתי סינגלים לרדיו ובניתי הופעה. לקחתי את זה ממש ברצינות. זו הייתה גם תקופה מאוד פורה עבור תלמידי רימון שהחלו לשחרר אלבומים".
מירי הצליחה מאוד, גם קרן ואיה. לא הרגשת קצת מאחור?
"כולנו היינו אז בתהליך. מאוחר יותר זה קצת הפריע לי שאני לא מצליחה באותה רמה אבל לא חשבתי שאני פחות טובה. פשוט הבנתי שיש אנשים שיודעים לשווק את עצמם טוב יותר. היום זה כבר פחות מטריד אותי למרות שאשמח אם ישמיעו אותי ברדיו כל יום ואוכל להתפרנס רק מזה".
במהלך השנים, ההרכב של אלה התפזר, והיא החלה ללמד פיתוח קול בבתי ספר למוזיקה במרכז הארץ. בגיל 40 היא פגשה את רועי בגינת כלבים בגבעתיים, ומאז הם ביחד. היום הם הורים לבת בשם ארייה, 2 כלבות וחתולה, וגרים בגליל הפסטורלי.
למה החלטתם לעבור לצפון? לא קל יותר להתפרנס ממוזיקה במרכז?
"ממש לא. אין פה הרבה מורות לפיתוח קול ואני טובה במה שאני עושה. במרכז יש יותר תחרות. בנוסף, במרכז לימדתי אחר הצהריים בבתי ספר למוזיקה, וכאן יש לי את הפריבילגיה ללמד מהבית בשעות הבוקר, כך שאחר הצהריים אני יכולה להיות פנויה למשפחה".
מביתה שבשדה נחמיה, אלה מעבירה שיעורי פיתוח קול, סדנאות פרפורמנס ומיני-פרפורמנס (סדנאות לעמידה מול קהל בביטחון) וסדנאות כתיבה והלחנה. בימי הקורונה, היא גם החלה לשווק קורס דיגיטלי לפיתוח קול – לא לזמרים בלבד, עבור כל מי שרוצה לדעת כיצד לשמור על מיתרי הקול שלו ולדבר ללא להצטרד, או לשיר בלי לסיים עם כאבי גרון. "אני מאוד אוהבת ללמד ומתגעגעת כבר לחיבור עם התלמידים. בעקבות הסגר, אין לי אפשרות ללמד וזה ממש בלתי אפשרי להעביר שיעורים בזום, אין בזה שום כיף. מחכה כבר לחזור להעביר שיעורים וסדנאות פנים מול פנים. כשאני נותנת משימה בסדנה ופתאום יש הרבה מאוד שירים שנולדים בעקבות זה, זו הרגשה מדהימה".
