יום שלישי, 25 בספטמבר 2018

גיבור השנה - סיפורו של אייל בן חמו


אייל בן חמו מקרית שמונה התארח בתוכנית "מחר שבת" בהנחיית צביקה הדר בפינת "גיבור השבוע", ואכן הוא סוג של גיבור. הוא ואשתו לילך הם הורים לשני ילדים אוטיסטים. מתוך התמודדותו האישית עם האוטיזם, הקים אייל עמותה בשם "נופש לגעת בשמיים", שמארגנת טיולים ונופשים עבור ילדים אוטיסטים ובני משפחותיהם. "המשפחות הרגישו מחדש מה זה להיות משפחה, נקודה", אומרת אחת האימהות שהשתתפו בטיול

"איזה יופי לראות את זה! פעם הייתה קבוצת פייסבוק להורים של ילדים על הספקטרום האוטיסטי. אחרי שפעם אחר פעם הורים 'קיטרו' בעצב שאי אפשר לצאת לנופש משפחתי והבדידות בצבצה מכל פוסט, אייל כתב משהו בסגנון 'חברים, אם אני מארגן טיול של יומיים לצפון, מי בא?'. אף אחד לא ידע אז מי זה אייל, חוץ מזה שאם הוא בקבוצה הזו אז יש לו ילד על הספקטרום, והטיול התממש. והיה כל כך מתוקתק ומהנה. והכי מדהים - המשפחות הרגישו מחדש מה זה להיות משפחה. משפחה! לא משפחה עם ילדים מיוחדים. משפחה. נקודה".
כך כתבה אחת האימהות שהשתתפה באחד הטיולים שארגן אייל בן חמו, נהג אגד מקרית שמונה.

אך ההתחלה לא הייתה כזו פשוטה. כשאייל ולילך הביאו את בנם הבכור, אושר, לעולם, הכל היה תקין, כל בדיקות ההיריון והבדיקות ההתפתחותיות לאחר הלידה. "בגיל שנתיים וארבעה חודשים החלה נסיגה", אומר אייל.


במה זה בא לידי ביטוי?
"בגיל שנה החל שינוי באושר שלא ידענו איך לפרש אותו. הוא הפסיק לאכול אוכל מוצק, הוא לא הישיר מבט, כל היום היה עסוק בלפרק מכוניות לחלקים. היום אנחנו יודעים שאלו סימנים קלאסיים של אוטיזם, אבל אז לא היה לנו מושג. באותה תקופה גרנו בקריית מוצקין והרופא אמר לנו שאין מה לדאוג, שאולי מדובר באיזשהו עיכוב התפתחותי וזה טבעי לפעמים שיש נסיגה. אני זוכר שהמילים שלו היו 'אין לכם מה להתרגש יותר מדי'. כשעברנו לקריית שמונה, העיר בה גדלה אשתי, אושר נכנס למעון, בו עבד צוות מאבחן שבודק ילדים עם עיכוב התפתחותי. הצוות הפנה אותנו לאבחון כשאושר היה בן שנתיים וארבעה חודשים, ובאבחון קבעו שהוא על הספקטרום האוטיסטי ברמת תפקוד  גבוהה".


איך קיבלתם את הבשורה? הופתעתם?
"צוות המעון אף פעם לא רמז שיש בעיה עם אושר כי הוא היה ילד נוח. הוא היה שקט, לא הפריע לאף אחד, שיחק לבדו. רק כאשר הצוות המאבחן הפנה אותנו לאבחון, הבנו מה יש לו. באותו יום עולמנו נהפך עלינו. לא היה לנו מושג בכלל מה זה אוטיזם. היום אנחנו כבר מומחים, מרצים בפני רופאים ומורים בנושא".


"ילדים אוטיסטים יכולים להיראות רגילים לחלוטין"



אייל מספר שהוא ולילך לא ידעו לקראת מה הם הולכים כשגילו את האוטיזם לראשונה. "בראש שלנו תפסנו את האוטיזם כדבר ממש שונה ממה שזה באמת. הטלוויזיה מטעה את הציבור בנושא הזה", אומר אייל. "ילדים אוטיסטים יכולים להיראות רגילים לחלוטין. יש להם בעיית תקשורת אבל אין שום דבר שונה בנראות שלהם. אנחנו יכולים לעבוד עם מישהו שעל פניו נראה בן אדם מופנם, כשהוא בעצם נמצא על הספקטרום האוטיסטי. אוטיזם זה לא כמו תסמונת דאון או עיכוב התפתחותי, לא רואים את זה במראה החיצוני".


לאחר שאושר אובחן, אייל ולילך עברו תקופה לא פשוטה עם הרבה התמודדויות והיערכות מחדש. כשאושר היה בן ארבע, הם ציפו לילד שני בכיליון עיניים ועברו את כל בדיקות ההיריון, שיצאו תקינות, כמו בעבר. גם לאחר שהגיע אוראל לעולם לפני 9 שנים, הכל היה תקין. אבל כמו בשידור חוזר, גם במצבו של אוראל החלה נסיגה. "בגיל חצי שנה החלה נסיגה במצבו של אוראל", מספר אייל. "פשוט נשברנו. כל כך ציפינו לעוד ילד, מכל כך הרבה סיבות, שהחשובה ביותר היא שיהיה לאושר אח שיוכל לדאוג לו לאחר שנלך לעולמנו, הרי אי אפשר לסמוך על אף אחד בעולם הזה חוץ מבני המשפחה".


גם אוראל אובחן כאוטיסט, אך בניגוד לאושר שנמצא ברמת תפקוד גבוהה, אוראל אובחן ברמת תפקוד נמוכה-בינונית. הוא כיום בן 9 ועדיין אינו מדבר. הוא זקוק להשגחה בכל רגע ובכל יום, והוא תלוי לגמרי בהוריו אייל ולילך.  


מה קרה לאחר שאוראל אובחן?
"היינו שבורים וחיפשתי משהו שייתן לי כוחות. אושר בדיוק היה אז בקייטנה של אגד והוא נתן לי רעיון לעשות פיילוט של טיול למשפחות עם ילדים אוטיסטים מהאזור. הרבה הורים אמרו שהם לא נהנים מטיולים משפחתיים כי הם עסוקים בלרדוף אחרי הילדים או שהם מרגישים לא נעים כי אנשים אחרים מעירים להם, אז ארגנתי טיול לשש משפחות מהאזור- טיול ג'יפים עם ארוחה ושחייה בבריכה. לטיול הגיעו מדריכים מעמותת 'הכנפיים של קרמבו', כך שהמשפחות יכלו ממש ליהנות. הטיול הראשון היה כל כך מוצלח שהתחילו להתקשר אליי עוד ועוד משפחות מכל הארץ. היום כבר 500 משפחות נהנו מהנופשים שארגנתי".


לגעת בשמיים



אייל הקים את עמותת "נופש לגעת בשמיים" שבמסגרתה הוא מעביר טיולים מאתגרים ומהנים למשפחות של ילדים על הספקטרום האוטיסטי בלבד. "בדרך כלל, העמותות השונות מארגנות נופשים לילדים בעלי צרכים מיוחדים מכל הקשת", אומר אייל. "ואז הילד האוטיסט לא ממש מוצא את עצמו עם ילדים בעלי בעיות שונות משלו. לכן היה חשוב לי לארגן את הנופש לילדים על הספקטרום האוטיסטי בלבד. אני בונה את הנופשים שלי במחשבה ותכנון רבים כדי שיתאימו לילדים על הספקטרום, גם מבחינת מערך הטיול, גם מבחינת המקומות שאני לוקח אותם. אני מנסה לאתגר את הילדים. אני לוקח אותם למקומות הרריים או לטיולים רגליים. היינו באילת, טיילנו בצפון ואני מתכנן נופש גדוש בשלג, הבעיה היחידה היא שהשלג לא בא..."


אחת האימהות שהשתתפו בטיולים של העמותה כתבה לאייל: "הילדים- כולם עזרו זה לזה במסלולי הטיול, שהיו בהחלט מאתגרים, והיה מרגש עד דמעות לראות ילד אוטיסט עוזר לילד אוטיסט,  וילד אוטיסט עוזר לאח 'רגיל' או לאמא, ואבא עוזר לילדים של אבא אחר, פשוט כי מי שיכול עושה. בלי מניירות, בלי הסברים, בלי הדרכה. ככה, מהלב. וכשחזרנו מהטיול וסיפרנו לשאר חברי הקבוצה, כולם ביקשו עוד, ואייל קיים. טיול של שלושה ימים הפעם, וכדור פורח וקייקים וג'יפים ומה לא.מה לא? לא שיפוטיות, לא הערות מצקצקות, לא איפָה ואיפָה, לא קשיים, רק לב ענק וכושר ארגון מופתי ורצון נקי לעשות טוב".


במה עזרה לך העמותה?
"זה פשוט נתן לי כוח להמשיך ולהתמודד עם המצב שלנו. זה נותן לי המון ואני אמשיך עם העמותה, ללא ספק, ואפילו יש מחשבה לפתח אותה".


אייל ולילך זקוקים להמון כוח. אייל הוא נהג אגד ולילך עובדת כסייעת לילדים עם צרכים מיוחדים. "אוראל מתעורר באמצע הלילה ואנחנו קמים יחד איתו. הוא היפראקטיבי ואם אנחנו לא קמים כשהוא קם, הוא פשוט יהפוך את הבית". אייל מספר שאוראל חייב השגחה צמודה במהלך כל היום. "הוא כבר נעלם לנו פעמיים, פעם אחת במהלך טיול בכנרת. זה קשה מאוד, אבל מתמודדים עם זה".


מניסיונך, מה חשוב לך שאנשים ידעו על האוטיזם?
"אנשים לא ממש מבינים מה זה אוטיסט. חשוב לי שתהיה מודעות לנושא, שאנשים יבינו שלא כל מי שמופנם הוא מוזר. יכול להיות שזה משהו שהוא נולד איתו או לוקה בו, יכול להיות שזה לא תלוי בו. אנשים צריכים לדעת לקבל גם את השונה".


יצא לכם להיתקל בחוסר סובלנות מאנשים?
ברור, יותר מפעם אחת. יצא לנו להיות במקומות עם הילדים ואמרו לי 'תרגיע את הבן שלך' או 'איזה ילדים לא מחונכים'. זה ממש פוגע. אוראל ממש לא מסוגל לתקשר עם ילדים אחרים ואנחנו עובדים איתו יותר על דברים אלמנטריים כמו לפתוח את המקרר, להשיל בגדים, לדעת לעשות את הצרכים שלו בשירותים. אושר אומנם נמצא ברמת תפקוד גבוהה אבל זו הטעייה. יש רגעים שהוא מרחף או לפעמים הוא חוצה את הכביש ותוך כדי מסתכל על הטלפון ולא על הכביש. אלו דברים קטנים אבל ממש משמעותיים והרבה יותר בעייתיים. ברמת תפקוד נמוכה אתה יודע מה אתה מקבל. ברמת תפקוד גבוהה, אתה כל הזמן מגלה בעיה שלא ציפית לה".


יש עדיין חששות או שלומדים קצת לשחרר עם הזמן?
"החשש עדיין קיים עם שני הילדים. אושר ילד גדול, לפני שבועיים חגג בר מצווה, והוא כבר יורד לבד להסעה, אז קצת משחררים, אבל אוראל חייב השגחה צמודה. הוא ממש לא מודע לסכנות וזה מה שהכי מפחיד".

לאחר שהופתע בתוכנית "מחר שבת" של צביקה הדר כגיבור השבוע, אייל לא מפסיק לקבל מחמאות ותגובות מחממות. "חשבתי שאני מגיעה לתוכנית בשביל לגבר במעגל עם עוד כמה אנשים לגבי עמותות", מספר אייל. "כשכבר הגעתי לאולפן, הבנתי שיש קצת יותר מזה".


לאחר שעלה אייל הנרגש לבמה, הוקרן בפניו סרטון של משפחות אשר מודות לאייל על הטיולים שאירגן וממשיך לארגן. אחד ההורים בתוכנית אמר: "תודה היא מילה קטנה מדי בשביל אייל", והוא צדק.  

את לא כמו כולן- הסיפור של נוי נחמני

נוי נחמני מקריית שמונה לא בחרה במסלול הטיפוסי של נערות בגילה. כשלמדה בדנציגר, הייתה הבת היחידה במגמת אלקטרוניקה. בזמן שרוב חברותיה הלכו ללמוד פסיכולוגיה או תקשורת, היא לא וויתרה כי ידעה שתרצה להמשיך ולהתפתח, וכך היה. לאחר שירות בחיל האוויר, נוי בחרה להישאר בצפון והמשיכה ללימודי הנדסת מכונות במכללה האקדמית להנדסה אורט בראודה. החודש היא אף התחילה את הסטאז' שלה בחברת "אלכם מדיקל", ונראה כי מצפה לה עתיד ורוד בתחום.

מתוך 617 סטודנטים במחלקה להנדסת מכונות במכללה האקדמית אורט בראודה, רק 55 הן נשים (כ-9% מכלל הסטודנטים). נוי נחמני (26) מקריית שמונה היא אחת מהן. השנה היא מסיימת את שנתה הרביעית והאחרונה ללימודיה, אבל היא לא מבזבזת זמן. החודש התחילה את הסטאז' שלה בחברת "אלכם מדיקל" שבקיבוץ ברעם, ונראה שהעתיד מחייך למהנדסת הצעירה.

הבת היחידה בכיתה


 נוי נולדה וגדלה בקריית שמונה. היא הבת הבכורה מתוך שלושה, לאם עקרת בית ואב שעובד כאיש אחזקה במפעל "עוף הגליל". "ביסודי למדתי בבית הספר תל חי, ולאחר מכן המשכתי ללימודי התיכון בדנציגר", היא מספרת. "תמיד הייתה לי משיכה לתחום הריאלי, כך שכבר ידעתי שלא אלמד את מה שהרוב לומדים. אבא שלי הוא איש טכני, ואני הלכתי בעקבותיו, ולאחר מכן, שני האחים הקטנים שלי הלכו בעקבותיי".

כנערה, נוי נרשמה למגמת האלקטרוניקה בתיכון דנציגר. "זה לא בדיוק מה שעניין אותי, יותר רציתי הנדסה, אבל ההיצע לא היה גדול אז. רוב החברים שלי למדו תקשורת או פסיכולוגיה, ואני רציתי מקצוע ריאלי. בביולוגיה ידעתי שאין לי יותר מדי מה לעשות, אז נרשמתי למגמת אלקטרוניקה ופיזיקה, ופתאום גיליתי שאני הבת היחידה בכיתה".

איך הרגשת?
"בשבוע הראשון קלטתי שאני הבת היחידה בכיתה. חזרתי הביתה ובכיתי שאני רוצה להיות עם החברות שלי ולא מתאים לי להיות לבד. בסופו של דבר הבנתי שהתחום מעניין אותי מאוד ושכדאי לי להישאר אם אני רוצה להמשיך ולהתפתח, ולכן לאחר השירות הצבאי, היה לי קל להירשם ללימודי הנדסת מכונות כי כבר הייתי רגילה ללמוד בסביבה של גברים. בדיעבד, נהניתי מאוד מהלימודים, ולאחר שסיימתי, שני האחים הקטנים שלי נרשמו לאותה מגמה".

ההורים תמכו בך במהלך?
"ההורים שלי תמכו בי ועודדו אותי מהמקום של 'מה שאנחנו לא עשינו- את תעשי'. סבא שלי היה מוסכניק וזה היה טבעי שאבא ילך לעבוד ולא ללמוד. הוא לא סיים את התיכון כי מייד עבד. הוא למד מאבא שלו את התחום וכל המשפחה התעסקה במכונאות. אני היחידה שבעצם המשיכה עם הלימודים. את אחי האמצעי ניסינו לשכנע ללמוד בעתודה והוא לא הסכים. לבסוף הוא פנה ללימודי טכנאי אלקטרוניקה".

מה עשית בשירות הצבאי?
"השירות שלי בחיל האוויר היה מסווג אבל נשארתי בתחום ועבדתי על מערכות נשק. זה לא היה מסלול צבאי סטנדרטי. התחלתי את הלימודים לפני הצבא, התגייסתי מאוחר יותר ומייד לאחר שסיימתי את השירות, התחלתי את הלימודים באורט בראודה. את הפסיכומטרי כבר עשיתי בתיכון כי היה ברור לי שאמשיך ללימודים גבוהים. הייתי די ממוקדת וידעתי שאני מתכוונת ללמוד הנדסת מכונות".

ההיצע בצפון לא גדול מדי, חשבת לעבור למרכז?
"אזור המרכז פחות פיתה אותי. שקלתי ללמוד תוכנה קרוב לבית. הלימודים דורשים מאמצים ממש גדולים ופחדתי מהנסיעות הארוכות או מהעובדה שלא אמצא עבודה בצפון. במהלך הלימודים ובמסגרת מלגה שקיבלתי, התנדבתי במרכז צעירים. תוך כדי התהליך, יצרנו אירוע שנקרא 'מהנדסים חוזרים הביתה'. באמת קיווינו שכל המהנדסים הצעירים שסיימו את לימודיהם יישארו בצפון ויעבדו במקום הגון. התקשרנו לכל המפעלים באזור וגייסנו משרות, דיברנו עם בוגרים בתחום שיבואו ויגידו כמה מילים באירוע. אז באמת הבנתי שרוב המשרות באזור הן בתחום התוכנה. תמיד הייתה לי התלבטות אם ללמוד תוכנה או הנדסה, אבל הבנתי שהנדסה זה יותר אני והייתי כבר באמצע הדרך, כך שלא התכוונתי לפרוש ולוותר על המקצוע, וכמובן שלא לעזוב את קריית שמונה".

מלגה בהפתעה

את שלוש השנים הראשונות שלה, מימנו שתי מלגות שנוי זכתה בהן. האחת הייתה לצעירים מהפריפריה והשנייה של קרן גרוס לחיילים משוחררים. כשהגיעה לשנה הרביעית, נוי חששה שלא תוכל לממן את לימודיה, אבל דבר מפתיע קרה. יום אחד היא קיבלה טלפון והתבשרה שזכתה במלגה על סך 12 אלף שקלים. ככה פתאום, מבלי אפילו למלא טפסים. איך? לא, אראלה מהפיס לא התקשרה, וגם לא הגיעה פייה. זו הייתה מכללת אורט בראודה ומשפחה מיוחדת אחת. "כחלק מחזונהּ, שואפת המכללה האקדמית להנדסה אורט בראודה להגדיל את מספר הנשים מקרב כלל הלומדים", מוסרים מהמכללה. "מאמץ מיוחד נעשה לעידוד סטודנטיות, לבחור בתחומים בהם יש ייצוג חסר לנשים, מתוך התפיסה כי הבחירה במסלולי לימוד אינה בהכרח ביטוי של יכולת אלא תוצר של תפיסות חברתיות".

מתוקף השקפת עולם זאת, מעניקה המכללה תעודות הערכה ומלגות עידוד לסטודנטיות שבחרו ללמוד הנדסת חשמל ואלקטרוניקה והנדסת מכונות. את המלגות מעניק מדי שנה נשיא המכללה, פרופ' אריה מהרשק, שמייחס חשיבות רבה ללימוד מקצועות ההנדסה בקרב נשים ולהשתלבותן בגמר לימודיהן במגוון תפקידים בתעשייה.

יש לציין, שלא פחות מ-30 אחוז מכלל הסטודנטים לתואר ראשון בשנת הלימודים תשע"ח הן נשים, ואחוז זה נשמר גם כשמדובר על לימודים לתואר שני. במקצועות כגון הנדסת ביוטכנולוגיה, הנדסת תעשייה וניהול ומתמטיקה שימושית, מספר הסטודנטיות אף גדול ממספר הסטודנטים, ומגמה זאת נמשכת כבר כמה שנים.

במכללה ניתנת זו השנה השנייה מלגה נוספת לדרבון נשים ללמוד את מקצועות הליבה של ההנדסה– מלגה תרומת משפחת אלישיב ע"ש מר יעקב (ינק) לבקוביץ' ז"ל, ניצול שואה שעלה ארצה והיה לאחד מחלוצי תעשיית החשמל בישראל. המלגה, שהוענקה לראשונה בשנה שעברה, מסייעת לסטודנטיות ממצב כלכלי מאתגר מאוד, שסביר להניח שללא המלגה, היו מתקשות להשלים את הלימודים ללא צורך בשעות עבודה מרובות. חמש סטודנטיות זוכות לקבל את המלגה, שעמדה השנה על סך של 12,000 ש"ח לכל אחת לכיסוי שכר הלימוד השנתי. אחת מהן הייתה נוי. "מסתבר שישנה משפחה שהחליטה להעניק מלגות ל-5 בנות בלבד מאורט בראודה, על מנת לעודד נשים לבחור בתחום ההנדסה. הם ממש בוחרים בקפידה את הבנות שיקבלו את המלגה-לפי ציונים, לפי חוות דעת המורים ולאחר התייעצות עם הדיקנית. כשבישרו לי שאני אחת מתוך חמש בנות שנבחרו, ממש הופתעתי".

בנאום שנשאה כשקיבלה את המלגה ע"ש יעקב (ינק) לבקוביץ' ז"ל, ציינה נוי כי "הבחירה  ללמוד הנדסת מכונות הייתה טבעית עבורי, למרות הסטראוטיפ הגברי שיש לתחום. אני מאוד שלמה עם הבחירה שעשיתי ומקווה להשתלב בעתיד בתעשייה  וליישם הלכה למעשה את מה שלמדתי. אני גם מאמינה שדווקא לנשים יש ערך מוסף בהיותן רב-גוניות ובעלות יכולת ארגון גבוהה. המלגה נותנת לנו תמריץ אדיר לסיים את התואר בהצלחה, ולהיות מהנדסות".

שואפת לשנות

בימים אלו מוכיחה נוי כי החשש שלה לגבי מקומות עבודה בצפון קצת פחות מפחיד. היא החלה את הסטאז' שלה בחברת "אלכם מדיקל" בקיבוץ ברעם, ונראה כי מדובר במשרה לטווח הארוך. "גם בלימודים התמחתי בביו-מכניקה של כל העזרים הרפואיים, ועכשיו יוצא לי לעסוק בזה בעבודה. הדרך הייתה קשה בשביל להגיע לכאן, אבל הגעת, ולבסוף גם את פרויקט הגמר שלי אעשה כאן. מבחינתי, זה שהצלחתי להישאר באזור, זה דבר לא פחות חשוב מבחינתי".
זה שאת אישה, זה יתרון או חיסרון בתחום?
"אני חושבת שזה יתרון. ברור כבר שנשים יכולות לעשות כמה דברים במקביל ובדרך כלל הנשים שעוסקות בתחום הזה טובות יותר מגברים שעוסקים באותו תפקיד. דווקא במפעל ההתרשמות שלי ממש טובה ונראה שיש פה עובדים מכל המגזרים והמגדרים ללא אפליה".

ולסיום, מה השאיפות שלך לעתיד?
"קודם כל, לסיים את לימודיי בהצלחה. שנית, להתפתח בתחום ולהגיע לפרויקטים שיובילו לשינויים הנדסיים בתחום הרפואה. הממשק הזה של רפואה והנדסה מעניין אותי מאוד. אפשר לחסוך זמן יקר שיכול להיות קריטי עבור חולה וממש להציל חיים".







יום שני, 10 בספטמבר 2018

סוגרת מעגל - סיפורה של הסופרת דינה שמחי



דינה שמחי (דהן) נולדה בקרית שמונה וגדלה ברחוב אילת עם המון ריחות של אהבה. השבוע הגיעה לספרייה העירונית לאירוע שנערך לכבודה ולכבוד ספרה "איש לא ידע את שמה" שמתחיל בקרית שמונה, ממשיך לרחבי אירופה ומסתיים בעיר בה גדלה. כבר שנים רבות כותבת דינה שירים למיטב אומני הזמר הים התיכוני. בעקבות לקוח שטרטר אותה פעמים רבות בשביל שורה בטקסט שכתבה, נולד אצלה הרעיון לכתוב ספר. כיום, היא כבר עובדת על עוד שני ספרים במקביל שיראו אור בקרוב.

דינה שמחי נולדה בקרית שמונה, אך אינה מתגוררת בעיר כבר 36 שנה. לפני 4 שנים הוציאה את ספר הביכורים שלה, "איש לא ידע את שמה", רומן עלילתי שמתחיל ונגמר בעיר בה נולדה. סגירת המעגל שלה התקיימה לא רק בספר, אלא גם השבוע כשהגיעה למפגש מיוחד שנערך לכבודה בספריה העירונית. למרות המתיחות הביטחונית ומזג האוויר הסגרירי, הגיעו 150 איש, תושבי קרית שמונה, שבאו לכבד אותה, בערב מרגש זה. "היה ערב מוצלח ביותר", היא אומרת, "הטלפון לא מפסיק לצלצל. תודה רבה לכל מי שנתן ותרם להצלחת ערב זה, בראשם לאורחים, מכרים, חברי ילדות, הרב קקון, הרב פינטו, אשכול שוקרון, עירית המדהימה, והכי הכי ללאה, אחותי היקרה".

ריחות של רחוב אילת

דינה היא בת למשפחת דהן, אנא ומכלוף ז"ל. היא גדלה בבית חם ואוהב עם עוד 8 אחים ואחיות ברחוב אילת. אחותה לילך נפטרה לפני 5 שנים, והפרידה ממנה עדיין קשה לה. כשאני שואלת אותה על ילדותה, היא מתארת באושר ובהתרגשות את חוויותיה מאותו רחוב בו גדלה, ומספרת כי אותה תקופה עיצבה את דמותה ואופיה. "נולדתי בשנת 1966, הקטנה בבנות. בדיוק באותה תקופה, אמי איבדה את אמה, והאובדן היה קשה מנשוא. היא הייתה ילדה יחידה, אביה נפטר במרוקו, וכשאמה נפטרה, היא הרגישה כל כך לבד. הטיפול בי היה קשה לה ומסיפורים אני יודעת שעברתי לגור אצל משפחת סילוק במשך כמה חודשים עד שאמא התאוששה".

מה זאת אומרת עברת לגור?
"זה שכל אחד גר בבית אחר, לא אומר שזה מקום אחר. היינו באמת ובתמים משפחה אחת גדולה ברחוב אילת. זה הדבר שזכור לי לטובה מילדותי. אין דבר כזה שלי, שלך. את כל החגים עשינו ביחד, אירועים, גידול הילדים, הכל ביחד. ה'ביחד' הזה הייתה שכונה אחת שלמה. זאת ההגדרה של משפחה בשבילי. משפחת סילוק גרו בשכנות אלינו והם גידלו אותי מספר חודשים. אבא שלי עבד בדואר והתקין קווי טלפון, בתקופה שעוד לא היה טלפון בכל בית ולא רכב לכל משפחה. אנחנו היינו בין הראשונים. המצב הביטחוני היה קשה ואני זוכרת שהזעיקו אותו מהצבא לעיתים קרובות".

מלבד הרגשת ה'ביחד', דינה זוכרת בבירור את הריחות של כל דבר ודבר. "הריחות של החגים מאוד בלטו, מבחינתי. לכל חג היה את הריח שלו. בסוכות אני זוכרת את הריח של קנה הסוף שהיינו קוטפים ליד הירדן, את הריחות של התמרים. בנינו את הסוכה במשך שבוע וזו הייתה החוויה שלנו. גם את הצעצועים הכנו בעצמנו. אספנו קרשים ובנינו מהם קורקינט. לפסח היה את ריח כלי הנחושת בבית. באותה תקופה לא היו שכנות שהכינו מתכוני חג מהאינטרנט והתרברבו על זה, כמו היום. כולן הכינו את אותם מאכלים, אך כל אחת בצורה הייחודית לה. כל אישה הביאה את הטאץ' שלה לארוחת החג. במימונה לא היה קריוקי, זה היה היום בו כל אחת הביעה את האמנותיות והיצירתיות שלה. אני גם זוכרת את רקמות הגובלנים, תיקון הגרביים, הדבקת סוליית נעליים, ריח העיפרון שחודד. לכל דבר היה ריח. המיוחד הוא שגם לא הייתה תחרות בין אף אחת, לכולן הייתה אותה מטרה- להאכיל את בני הבית בהתאם ליכולת, וכולן עשו זאת בצניעות. כל אחת נתנה משלה באהבה גדולה".

כתבה שירים במקלט

נראה שדינה יכולה להמשיך שעות ולספר על הילדות ברחוב אילת, ולמרות שכיום היא מתגוררת בראש העין, נראה שקרית שמונה מעולם לא עזבה את ליבה. "גדלתי בבית חם, היינו 9 אחים, חיינו בביטחון מלא, לא יכולתי לבקש דבר טוב יותר מזה. בורא עולם בחר עבורי הורים משכמם ומעלה. גם באהבה, גם בנתינה, בתרבות השיח, בהכוונה שלהם. אף לא שמענו 'לא' או 'אין' או 'אי אפשר'. אני זוכרת שכמעט את כל תקופת החופש הגדול בילינו בחורשת טל עם כל המשפחה, מזריחת החמה ועד שקיעתה. היה שם עץ שכולם ידעו שהוא של משפחת דהן. אבא תחם אותו עם יריעה על מנת להצל את המקום. פרס שטיחים ומחצלות. תמיד היו עוד כמה אבטיחים בצד למקרה שיגיעו אורחים."

את היחסים בין אביה ואמה, דינה מתארת כנתינה אינסופית. "אני זוכרת שהוא דאג לאמא תמיד, היה לו כבוד מדהים אליה. הוא עדיין ראה בה כילדה. כשהם התחתנו, אמא הייתה בת 13 והוא בן 25. היא הייתה בת יחידה, שאבא שלה נפטר במרוקו, ואבא הרגיש צורך עז לטפל בה כל חייה. הוא ממש גידל אותה והרגיש מחויב להמשיך לדאוג לה ולבדוק שיש לה את כל מה שהיא צריכה."

אך כמו רבים בקרית שמונה, גם דינה גדלה בצל הקטיושות, למרות שאת זה היא פחות אוהבת לספר. "היו גם המון דברים לא טובים בילדות שלי, אבל מאחר ואני בן אדם שתמיד מסתכל על הדברים בצורה חיובית, אני זוכרת את הילדות שלי כטובה מאוד. אני בן אדם אופטימי מטבעי, לא רואה פגם אצל אף אחד. חוויתי הרבה חוויות לא טובות בגלל המצב הביטחוני, אבל מבחינת המשפחה, זה היה המקום הכי מוגן ומגן עבורי. בחוץ נפלו קטיושות, ובהחלט היו חרדות מהמצב. אפילו עכשיו, כשהגעתי לקרית שמונה לאירוע בספרייה, פחדתי בגלל המצב הביטחוני, פחדתי שאנשים שיגיעו לכבד אותי ייפגעו ויפלו שוב קטיושות".

מתי גילית את כשרון הכתיבה שלך?
"את הכתיבה גיליתי בפעם הראשונה שנכנסתי למקלט. בגלל כל הרעש וההמולה, הסתכלתי מהצד על כולם, וכילדה קטנה, לא ידעתי איך להתמודד עם הפחד. אבל המלחמה בחוץ הייתה קטנה לעומת המלחמה שבפנים."

תפרטי.
"באותה תקופה לא היו אזעקות, עברו ברחובות עם רמקולים והזעיקו את כולם לרדת למקלטים. זה תפס את כולם בהפתעה. פתאום כל כך הרבה אנשים נכנסים למקלט ביחד ולא יודעים מתי הם יצאו ממנו. מהלחץ וההלם, אנשים התחילו לריב על מזרנים לישון עליהם, על הפינה שלהם, ויכוחים של למי יש יותר ילדים ומי הגיע ראשון. כל אחד היה עסוק בשלו. ראיתי את המלחמה הקיימת ולא ידעתי איפה המלחמה קשה יותר- בפנים או בחוץ. אני רק זוכרת שחשבתי כמה מסכנים החיילים ששומרים עלינו עכשיו. הם מגנים עלינו ואנחנו רבים על פינה במקלט. עם הזמן, הפחד עבר ואנשים חזרו לעצמם. אבל באותו יום מצאתי במקלט פיסת נייר שרופה ועיפרון מחודד ואז יצאו המילים הראשונות שלי על הנייר. התחלתי לכתוב את השיר הראשון שלי ואז בעצם הבנתי שהכתיבה עזרה לי להתנתק מכל ההמולה שמסביב."

דינה כתבה את המילים הבאות:
"ראיתי בן אדם נפצע ונאבק עד דם
וכך בין רגע צנח לפתע
למה זה קורה? למה זה יקרה?
מימיי לא ראיתי כזה מקרה.
ברד הכדורים
גופות הבחורים
צונחים אט אט בסבל
לאורך הגדר"

מילים מאוד בוגרות לילדה בת 10.
"תמיד הרגשתי שונה במובן החיובי, לא בקטע של התנשאות, חלילה, אלא שונה. זוכרים אותי כדינה השקטה ותמיד הבטתי על הדברים בצורה אחרת. אספתי מילים, אספתי חתולי רחוב קטועי רגליים, אספתי חרקים, הקשבתי לאנשים מתווכחים מהצד וניסיתי לפענח מה הם אומרים, אולי הם לא התכוונו לרע. לא עניתי גם אם פנו אליי להביע דעה כי הייתי צריכה להבין קודם למה הם אמרו את מה שאמרו. תמיד האמנתי בטוב ליבם של אנשים ואהבתי שלום."
כשהתאהבה דינה במילים, היא גם רצתה ללמוד לנגן בפסנתר. אבא לא כל כך קיבל את זה בהבנה. "הוא חשב לעצמו- מה הקשר? אנחנו משפחה מרוקאית מרובת ילדים, אין הרבה כסף, אז מה ללמוד פסנתר עכשיו? אבל אני הייתי נחושה וניסיתי להתקבל לקונסרבטוריון בעיר. לא קיבלו אותי".

למה?
"בגלל שאני מרוקאית. אני לא מנחשת, זו בוודאות הייתה הסיבה וגם כתבתי על זה בספר שלי, למרות ששם הפכתי את המנהל לדמות חיובית. אני על החלום שלי לא וויתרתי ולמדתי פסנתר אצל אחת הנשים המדהימות, אסתר שושן. היא לימדה אותי ומאוד נקשרתי אליה, והיא גם הגיעה לאירוע בספרייה".

דינה כתבה שירים במהלך השנים לאומנים רבים מהז'אנר הים תיכוני: יואב יצחק, נתנאל, רובי לוי ועוד.

איך הגעת לכתיבת שירים עבור אומנים?
"התחתנתי עם תימני מראש העין, ושם כמעט אין מישהו שהוא לא זמר", היא צוחקת. "יום אחד, אחד החברים של בעלי, שניגן עם שלומי שבת, התחיל לזמזם לו מנגינה ולא הפסיק. אמרתי לו שאני חייבת לכתוב לזה מילים. הוא לא ידע שאני כותבת שירים אבל משם זה התגלגל."

את המשפחה שלה הקימה עם בעלה בראש העין לפני 36 שנה. "לקח לי 10 שנים להבין שאני כבר לא בחממה של קרית שמונה. התרבות שגדלתי בה הייתה חסרה לי. האווירה של החגים, השכנות. לצערי, איבדתי את בני הבכור למחלת הסרטן. זה גם גרם לי לניתוק סביבתי חברתי, אבל באותה תקופה המשפחה שלי לא עזבה אותי לרגע. זה הכל בזכותם. אין על האהבה והנתינה שלהם, ואני ממשיכה את המורשת שלהם עם שלושת הבנים שלי.

איש לא ידע את שמה

את ספר הביכורים שלה, "איש לא ידעה את שמה", הוציאה לאור לפני 4 שנים.עלילת הספר מתחילה בקרית שמונה ומשם מפליגה וממריאה לרחבי אירופה וסוגרת מעגל בקרית שמונה. הספר תורגם לאחרונה לאנגלית וקיבל ביקורות טובות מהקוראים. "איש לא ידע את שמה" עוסק בהוויה היהודית ישראלית הרוחשת חיים באמצעות דמות ייחודית ומוזרה שסביבה נרקמים סיפורים. באמצעות מחרוזת פניני סיפורים, עשירה וצבעונית, נחשף הקורא לאושר חוויתי שדרכו הוא צועד אחורה במנהרת הזמן לחיים בעלי ניחוח שונה. ספרה הראשון של דינה מציג פסיפס אנושי ישראלי מרתק השזור ברגש, בתקווה, בחלומות, בהומור ובתמימות. היום היא שוקדת על שני ספרים חדשים במקביל- רומן עלילתי וספר ילדים ראשון מסוגו.

מה גרם למעבר מכתיבת שירה לכתיבת ספרים?
"זה התחיל עם אומן שהגיע אליי כדי שאכתוב לו שיר. תמיד לפני שאני מתחילה לכתוב, אני שואלת את האומן מי קהל היעד שלו ומה הוא רוצה. לאחר שכתבתי את השיר, הוא ביקש ממני לשנות שתי שורות בטקסט. חשבתי שאולי ככה הדברים עובדים, אבל הוא טרטר אותי עם הטקסט הזה 12 פעמים, ואני מאוד קפדנית. ניסיתי לקלוע והוא כל הזמן אמר לי שזה לא מסתדר לו. בסופו של דבר, החלטתי שנמוך מזה אני כבר לא יורדת. נפגשתי איתו ואמרתי לו תודה, כי מרוב השינויים שעשיתי כבר נולד לי רעיון לספר. הבנתי שאם אני יכולה לכתוב כל כך הרבה מלל בזמן כה קצר, אז אני יכולה לכתוב גם ספר."

איך היו התגובות לספר?
"טובות מאוד. דן בניה סרי, סופר ישראלי מאוד מוערך ומוכר, קרא אותו ואמר לי שזהו אחד הספרים עם התוכן הכי מרתק שיש. הוא אמר שבספר הבא שלי הוא הראשון שיכתוב לי ביקורת על העטיפה. זה ריגש אותי ממש".

גם בספר את סוגרת מעגל עם קרית שמונה.
"אני מודה לעיר שממנה צמחתי וגדלתי, גם עם הסירובים וגם עם החיזוקים שקיבלתי. עברתי טרגדיות לא פשוטות בחיי ותודה לאל צמחתי מהם. יש לי שלושה גברים בבית, גברים במראה וגברים באופי. יום אחד הוצאתי אותם לחצר והראיתי להם את עץ הזית ששתלתי בשבילם. אמרתי להם: 'תסתכלו טוב, העץ הזה צומח מהקושי. אם תשקו אותו- הוא ימות, אבל אם הוא יגדל באופן טבעי- הוא יהיה הכי יפה. אתם, מבחינתי, משולים לעץ הזה. כל דבר שיקרה לכם בחיים- תדאגו לצמוח ממנו'."

פורסם לראשונה בעיתון מידע 8










אח שלי מיוחד - הסיפור של שרה ואחיה המיוחד


שרה היא אחת מעשרה אחים ואחיות לבית משפחת קדוש. הוריה, אנה ז"ל ואליאס ז"ל עלו מטנג'יר לקרית שמונה. אחיה הקטן ובן הזקונים של המשפחה, אבי, נולד עם תסמונות דאון ושני הוריה הקדישו את כל חייהם למען רווחתו עד שהלכו לעולמם. בגיל 50, אבי מעולם לא יצא מחיק משפחתו וגר עם הוריו, עד לפני 10 שנים כשהם נפטרו. גם אז, החליטו כל אחיו ואחיותיו שאבי יישאר איתם ולא יעבור לגור במוסד. אך השנה, בחול המועד סוכות, מעד אבי ונפל, וכתוצאה מכך שבר את קרסולו ועבר ניתוח קשה שכלל תקופת שיקום. רק אז, שרה ואחיה שקלו להכניס את אבי להוסטל, דבר שבכלל לא רצו לשמוע עליו לפני כן. "אני ממש מתביישת", אומרת שרה, "כי זה נבע מחוסר מודעות. היום אבי נמצא בהוסטל ה.ל.ה, ממש כאן בקרית שמונה, ואנו מתחרטים על כך שרק עכשיו שמענו על מקום שהוא פשוט מתנה בשבילו".

כן, ממש מתחת אפם של כל בני המשפחה, הסתתר לו הוסטל ה.ל.ה אשר מעניק דיור מוגן והקניית מיומנויות חיי יום יום לאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית, ומסובסד על ידי משרד הרווחה. "אני לא מבינה איך לא שמעתי על המקום קודם כי מדובר בהוסטל ובצוות יוצאים מן הכלל".

למה אף פעם לא החשבתם הוסטל כאופציה?
"אבי מעולם לא יצא מהבית. ההורים שלי חיו ונשמו אותו והקדישו לו את חייהם עד נשימתם האחרונה, מגיל אפס ועד לפני 10 שנים כשהלכו לעולמם. כל החיים שלהם היו בשביל אבי, ואנחנו כולנו היינו בצד, ממש ככה. כשאבא ואמא נפטרו, ישבנו יחד כל האחים והתלבטנו מה לעשות. מצד אחד, הבטחנו להורים שלנו שתמיד נדאג לאבי ושהוא יהיה איתנו, ומצד שני, הייתה לנו דאגה איך הוא יהיה במקום אחר".

ומה קרה אז?
"יש לי שני אחים שגרים באירופה ושתי אחיות שגרות במרכז הארץ. אחרי שאמא נפטרה, אבי עבר לגור עם אחותי הגדולה בקרית שמונה, אבל כמובן שכולנו נרתמנו לעזור. היא לא הייתה לבד. בכל בוקר הוא נסע לעבודה במע"ש עד השעה שלוש. לאחר מכן, הוא הסתובב בעיר, ישב בבית קפה, אכל שווארמה, היה עצמאי לגמרי. כולם מכירים את אבי בקרית שמונה. יום אחד באוקטובר השנה, חול המועד סוכות, אבי ירד מביתה של אחותי ומעד. הוא שבר את הקרסול ובבית החולים לא יכלו לנתח באותו רגע בגלל בצקות שהתפתחו אצלו מהר מאוד. הוא שכב בבית עם גבס במשך שבועיים ולאחר מכן ניתחו אותו והחדירו לו 3 פלטינות לקרסול".

איך עברה תקופת השיקום?
"הוא בילה 8 שבועות בשיקום בטבריה, כאשר כל יום אחות אחרת הגיעה לשבת איתו מהבוקר עד הערב. זה היה קשה בשבילו כי זו מסגרת חדשה, הוא לא יכל לצאת מתי שבא לו וגם לא ממש היה נייד. הוא עבר ניתוח קשה מאוד ובכל זאת, מעולם לא התלונן".

ולאחר השיקום, הוא חזר הביתה?
"לאחר השיקום הגענו למבוי סתום. אחותי גרה בקומה השלישית ללא מעלית. לא רצינו להקשות עליה למרות שאבי כבר השתקם ויכל ללכת כרגיל. מצד שני, היא הייתה היחידה שיכלה לקבל אותו כי היא כבר יצאה לפנסיה והשאר היו רוב היום בעבודה. אבל היא כבר בת 75 וזה לא היה פייר מצידנו להפיל את כל האחריות עליה, למרות שאנחנו עוזרות כל הזמן, ואז החלטנו לשמוע על ההוסטל כאפשרות".

איך שמעתם על הוסטל ה.ל.ה?
"יש לנו חבר טוב שגם אחיו חוסה שם וכבר שנים שהוא מספר לי על המקום ומשבח אותו. תמיד כשהוא דיבר איתי על זה- הייתי עוצרת אותו. הוסטל נשמע לי תמיד דבר שלילי, אבל זה נבע מחוסר ידע. כשאבי סיים את השיקום, הטלפון הראשון שעשיתי היה אליו".

שרה ושאר המשפחה הגיעו לביקור בהוסטל שנמצא ממש ליד הבית. "אני מכירה כל חור בקרית שמונה ואף פעם לא הייתי שם", מספרת שרה. "לא האמנו שיש מקום כזה בקרית שמונה, גם מבחינת הטיפוח של המקום, הנראות, הניקיון, החדרים, פינות הישיבה, חדרי המחשבים. פשוט עמדנו כולנו במקום והיינו בהלם. באותו יום חזרתי הביתה ולא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. החלטתי להגיע לשם עם הבן הצעיר שלי, שמאוד מעורה בכל הקשור לבעלי צרכים מיוחדים באיזור לאחר שניהל את 'הכנפיים של קרמבו' במשך 3 שנים. הראיתי לו את המקום ואז התחלתי לשאול שאלות כמו מי מנהל את המקום, מי הם חברי הצוות, מי מבשל מי מכבס לחוסים וכו'. אבי פשוט התרגל לאיכות חיים גבוהה כי הוריי תמיד נתנו לו את הדברים הכי חדשים שיש. לא רצינו לפגוע לו בזה".

זה נשמע כאילו גוננתם עליו יותר מדי?
"לגמרי. אנחנו משפחה מגובשת מאוד וגם היום, כשאבי שם, אנחנו לוקחים אותו לסופי שבוע, כל פעם אצל מישהו אחר. בהוסטל מסתכלים עלינו מוזר כי אנחנו כל יום שם, ומצד שני, יש שם חוסים שאין להם אף אחד".

שרה מספרת כי להוסטל יש 3 סניפים באזור, שאחד מהם בקרית שמונה ברחוב שפרינצק, ואת שלושתם מנהל אלעד הרשקוביץ, עליו שרה מספרת בגאווה כמעט אימהית: "אלעד הוא בן אדם נדיר שכנראה התברך על ידי אלוהים. אני כל חיי עובדת עם קהל וקשה למצוא מישהו עם כל כך הרבה נתינה, סבלנות ותעצומות נפש. הוא חי את זה 24 שעות ביממה. אני מתמלאת גאווה שאני יודעת שמדובר בבן למשפחה שורשית בקרית שמונה, זה לא מובן מאליו וצריך הרבה כוחות בשביל התפקיד הזה. לפני כמה חודשים אירגנו בהוסטל טיסה לבורגס. רק הלוגיסטיקה של הדבר הזה מסובכת מאוד. לדאוג לחוסים לדרכונים בתוקף, לתרופות שלהם, ואז לדאוג להם בטיול עצמו. השבוע הם נסעו לטיול במשך יומיים בעכו. דברים שקשה מאוד לתכנן אותם".

נראה שהם מקלים גם על בני המשפחה בתפקוד היומיומי.
"ברור. פעם היינו לוקחים את אבי לקופת חולים, לקנות תרופות. היום הם עושים את זה. הם משקיעים בכל אחד ובצרכים שלו. אפילו בנושא התזונה- יש להם כל כך הרבה סוגי לחמים- לסכרתיים, לחולי צליאק, הם מבצעים מעקב רפואי, לכל אחד יש את תא התרופות שלו. הכל שם מאוד מסודר".

מה החוסים עושים במהלך היום?
"אבי עדיין עובד במע"ש עד השעה שלוש. אחר הצהריים יש להם חוגים, יש סטודנטים ממכללת תל-חי שבאים לשבת איתם, לארח להם חברה. אבי עדיין מתעקש ללכת לבית קפה כל יום בחמש, אבל יש להם פעילויות מעשירות".

באחד הביקורים שלו בבית הקפה באחד הקניונים בעיר, אבי נתקל בפרימיטיביות של ממש. "אבי הגיע לקניון בשביל לשבת בבית הקפה האהוב עליו, אך המאבטח לא נתן לו להיכנס", מספרת שרה. "הבן שלי היה שם והסריט את כל השיחה. הוא אמר לו שיזמין משטרה כי זה לא מקובל שהוא לא יכניס אותו. בסופו של דבר הוא נתן לו להיכנס אבל אני לא הייתי מוכנה לוותר. שלחתי את הסרטון ל'צינור לילה'. לאחר מכן, השומר הגיע והתנצל בפניי. אני חושבת שגם אם אתה לא מסוגל לקבל את השונה, אל תזלזל או תתנכל לו. יש אנשים שמקבלים את השוני ויש כאלה שלא. אני לא שופטת. יש הרבה רוע בכל מקום. אנחנו נולדנו לתוך זה, מעולם לא התביישנו באבי או  הסתרנו אותו. מי שפרימיטיבי יסתכל על זה בצורה לא טובה, אבל בן אדם עם אינטליגנציה מינימלית יבין שאין מה להסתיר".

איך לדעתך ניתן לשנות את היחס של החברה לשונה?
"אני חושבת שהיום הנושא של קבלת האחר עלה כמה מדרגות, זה כבר לא מה שהיה פעם. האלוף במיל' דורון אלמוג קיבל את פרס ישראל על התרומה שלו לחברה ולמדינה (אלמוג הוא פעיל חברתי למען אנשים עם לקות שכלית ויו"ר הכפר השיקומי עלה נגב נחלת ערן-ש.פ). זה רק מראה כמה מקבלים אותו ונותנים לו במה על פועלו למען בעלי המוגבלויות, לאחר שבנו סבל מאוטיזם ופיגור שכלי קשה ונפטר בגיל 23. פעם, אם נולד ילד בעל מוגבלות, ישר היו שולחים אותו למוסד, מתביישים בו. היום משאירים אותו בבית, מחברים אותו לחברה ולקהילה. יש הרבה יותר מודעות לצרכים מיוחדים מכל הסוגים, כולל לקויות למידה, אוטיזם, עיכוב התפתחותי וכו'."

לסיום, שרה מבקשת להעביר מסר למשפחות שנמצאות במצב שהיה דומה לשלה: "בתקופה שיש כל כך הרבה תלונות בעיר, פוליטיקה, ליקויים ומה לא, אנשים צריכים לדעת שיש פה פנינה אמיתית בעיר, מקום שנמצא ממש כאן לידינו אבל אנחנו לא מספיק מודעים אליו. עובדים שם אנשים מתוכנו. זה לא כמו לשלוח בן משפחה למקום במרכז הארץ שאין לך מושג מי מטפל שם ואין לך גישה אליו. אני מגיעה לבקר את אבי מתי שאני רוצה, מכירה את אנשי הצוות, וחשוב שאנשים ידעו שהמקום המדהים הזה קיים".

פורסם לראשונה בעיתון מידע 8