בשנות ה-50 לחייה, ורד לרנר-הדסי החליטה לעזוב את עבודתה בחינוך הבלתי פורמלי בשביל לשמש אומנה לתינוקות שזקוקים לכך: "אין דבר נפלא יותר מלהעניק חיים מקדמים, בטוחים, אוהבים ומחבקים למי שהחיים לא זימנו לו את זה"
ורד לרנר-הדסי מקיבוץ שניר בחרה לוותר על האימהות, אבל כן החליטה לשמש הורה אומנה לתינוקות שבאמת זקוקים לכך. במהלך רוב חייה היא עבדה עם בני נוער, חלקם בסיכון, ובשנות החמישים לחייה היא החליטה לעזוב את הכול, ויחד עם בעלה לשמש כמשפחת אומנה לתינוקות שהוצאו מבתיהם על ידי צו בית משפט. עם כל הצער שבפרידה מהם, לאחר שהם נמסרו לבתים מאמצים, ורד אומרת ש"זה היה שווה כל רגע, חודש ושנה... וזה הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיי עד לרגע זה".
ורד לרנר-הדסי גרה רוב חייה בגליל. את רוב שנותיה העבירה בחינוך במסגרות הבלתי פורמליות, כגון תנועות נוער, השומר הצעיר, עינות הירדן, קיבוצים, מושבים ונוער בסיכון. "עבדתי עם ילדים ובני נוער, בעיר ובכפר, ובכל מקום שמצאתי לנכון לעבוד בו במסגרת החינוך הבלתי פורמאלי. בנשמתי התחברתי במיוחד לגיל ההתבגרות", אומרת ורד. "אהבתי את הפגישות האלה עם הנוער. הם מאוד דיברו אליי, הרגשתי שאני מהווה דמות משמעותית לבני הנוער שלוויתי, ויש לי את היכולת ללמד אותם כישורי חיים והתמודדות עם הגיל הנפלא אך לא פשוט – גיל ההתבגרות. הייתה לי זכות להציל לא מעט ילדים בדרך ולהראות להם שאפשר גם אחרת. האמונה הגדולה שלי בחיים היא האמונה שאני בוחרת את החיים ויכולה תמיד לבחור לא להיות קורבן של החיים אלא מנצחת, ואת זה העברתי לחניכי היקרים".
יש איזה מקרה מיוחד שאת זוכרת?
"היו הרבה במהלך השנים וכיוון שהגליל הוא מקום קטן שבו כולם מכירים את כולם, לא אפרט, רק אומר שליוויתי כמה מתבגרים והם עלו על דרך המלך".
עשית את זה כל כך הרבה שנים, זה לא ייאש אותך?
"לא. אחד הדברים שאני יודעת על עצמי זה שאני מאד מאמינה בדרך שלי, אני מאד חזקה ואמיצה. בעבודתי עם מתבגרים דרכי הייתה מאד טוטאלית, נתתי את עצמי ולרבים הייתי דמות מאד משמעותית. בשבילם גם הלכתי באש ובמים, אבל לא בצורה עיוורת אלא עם עיניים פקוחות, וידעתי שאני אשיג את מה שאני מבקשת עבורם. הצלחתי ובגדול".
בתור אחת שעבדה עם נוער, נראה שהמצב מתדרדר, אך עם זאת, הקשיים שלהם יותר גדולים היום. יותר קשה היום להיות נער או נערה בגיל ההתבגרות.
"אני כבר לא בחינוך הבלתי פורמאלי מעל עשר שנים ולדעתי הרבה יותר קשה היום להיות מתבגרים. קודם כל, החיבור בין אחד לשני הוא לא כמו שהיה. מאז שיש את כל הטכנולוגיה והרשתות החברתיות הנוער ממש השתנה, פחות מתקשר, פחות מדבר בשפה שלי, עסוקים יותר במחשבים או בסמארטפונים. הם מאבדים משהו מאוד חשוב בעיניי – את החום, את המגע, את יכולת הקרבה, והם עושים את זה באמצעות אמצעים חיצוניים. גם נושא הבריונות ברשת עלה המון מדרגות, תמיד היו חרמות, אבל זה לא היה כל כך פתוח, ידוע ומתוקשר ברשתות החברתיות כמו שזה היום".
האומץ מנצח לא הפחד
ורד חשבה על רעיון האומנה כמה שנים לפני שעזבה את עבודתה, ובשנות החמישים לחייה החליטה לעשות את המהלך, יחד עם בן זוגה. "בחרתי לא להביא ילדים לעולם כי יש מספיק ילדים שצריכים את מה שאני יכולה לתת, לא הייתי צריכה ילדים משלי ולא עניין אותי מה אשאיר אחרי. אני אשאיר את מה שאשאיר בצורה שלי. כל החיים עבדתי מבחירה עם ילדים ובני נוער כי ידעתי שאני יכולה לעזור, ובאיזשהו שלב הייתה לי תובנה שאם אני באמת רוצה לעזור למישהו – אז זה חייב להיות מההתחלה. אחרי שעבדתי עם נוער בסיכון וראיתי מקרים קשים, במיוחד היה לי ברור שאני רוצה לעזור לילדים לא להגיע למצב הזה, אלא לגדל אותם ולהראות להם שהעולם יכול להיות מקום טוב לגדול בו. אז עצרתי הכול והלכתי על אומנה לתינוקות".
איזה ילדים מגיעים לאומנה?
"ילדים שההורים שלהם לא מסוגלים להכיל אותם ולגדל אותם לבד. בדרך כלל בשל מצבים של התמכרויות, מחלות נפש או יחסים לא טובים בין ההורים. זה מה שגורם בדרך כלל לעובדות סוציאליות להוציא ילדים מהבית".
זה לא הפחיד אותך? בכל זאת, אלה ילדים עם רקע קשה, בני משפחה מסובכים.
"זה הפחיד אותי מאוד, אבל כשאני מחליטה משהו – האומץ מנצח, אני מפחדת לעשות הרבה דברים כמו ללכת לבד בחושך, אבל במקרה של האומנה כל כך רציתי שהזזתי את כל מה שהפחיד או סגר אותי. למזלי, בן הזוג שלי היה איתי בעניין כי הוא ידע כמה זה חשוב לי וכמה אני רוצה את זה, הוא תמך ועזר, ושנינו היינו שותפים מלאים לגידול התינוקות".
ואז, זמן קצר אחרי ההחלטה, ורד קיבלה טלפון ביום גשום אחד ב-15:30 מעובדת סוציאלית שבישרה לה שיש תינוקת שמחכה להם ושאלה "האם את מוכנה לקבל אותה?". התשובה כמובן הייתה חיובית, וכעבור 3 שעות, הופיעה העו"סית עם סל קל ובו תינוקת בת כמה ימים בלבד.
מה עשית?
"זה היה מעכשיו לעכשיו, לא היה לנו בבית כלום! היא הגיעה עם שקית קטנה ובה כמה בגדי החלפה, אוכל וטיטולים בודדים, וזהו. באותו ערב התחלנו להתארגן על דברים לתינוקת, גם מחברים בקיבוץ, ולמחרת השלמנו את השאר".
ואיך הרגשת?
"הרגשתי כמו בהתאהבות הכי גדולה שיכולה להיות. אומנם היא לא גדלה אצלי בבטן, אבל ברגע שהחזקתי אותה בידיים - זה היה רגע שיא אין לי מילים לתאר אותו, פשוט רגע קסום".
ורד ובן זוגה לא ידעו לכמה זמן ישמשו כשמשפחת אומנה לאותה תינוקת, זה היה יכול להיות חודש או שנה. בסופו של דבר, הם טיפלו בתינוקת קצת יותר משנה ואז היא נמסרה למשפחה מאמצת. "היינו משפחה טובה מבחינת השירות הסוציאלי כי אנחנו אנשים טובים ואין לנו עוד ילדים, כך שהתינוקות יכלו לגדול בצורה הכי טובה שיש".
איך היה פתאום לגדל תינוקת אחרי גיל חמישים?
"הייתה לי מוכנות כל כך גדולה לזה ורציתי את זה מאוד, כך שזה היה פשוט אחד הדברים הטובים שקרו לי. עד אז הייתי אישה של חופש, עושה מה שבא לי, ופתאום כל כולי התמסרתי לדבר הזה. טיפלתי ודאגתי לתינוקת, לא עשיתי שום דבר עבורי חוץ מזה".
"הרגשתי שתלשו לי את הלב"
התינוקת נמסרה לאימוץ, ולמרות שורד ידעה שזה יקרה, הפרידה הייתה קשה מנשוא. "הלב מרגיש, הלב לא יכול לדעת. הרגשתי שתלשו לי את הלב, אבל אמרתי שאני מוכנה לוותר על הכול בשביל לעשות את זה שוב. אני ורד שמאושרת לוותר על עצמי בשביל תינוק קטן".
כמה חודשים לאחר שנפרדו מהתינוקת, שאת שמה לא ניתן לפרסם, התקשרה עו"סית לבני הזוג ואמרה שיש תינוקת בבית החולים ושעליהם לקבל החלטה לא פשוטה. "אמרו לנו שמדובר בתינוקת עם התמכרות קשה לסמים עם גמילה ארוכה מאד, נסענו לראות אותה כמה פעמים בפגיה ובפעם השלישית החלטנו לקחת אותה הביתה. לא יכולתי לסבול את המחשבה שהיא תישאר שם או שתעבור למעון שבו יהיה קשה מאד לטפל בקריז שלה. זו הייתה תקופה לא קלה. היא הייתה בקריזים עד גיל חמישה חודשים, מחוברת למוניטור 24 שעות ביממה. בכל פעם שהיא התעוררה בבוקר אמרתי תודה. אפילו הרופאים אמרו שהיא נס".
ידעת מה הרקע שלה?
"ידעתי שהאמא שלה השתמשה בכל מיני סוגי סמים בתקופת ההיריון שלה. היום היא כבר ילדה גדולה ובמזל לא נגרם לה נזק מוחי. אני מדי פעם שומעת דיווחים עליה וזה פשוט טוב לשמוע שהיא גדלה להיות ילדה מקסימה. כתינוקת, היא הייתה על הידיים שלי כל היום והייתי שרה לה ואומרת לה שיהיה בסדר, שהיא חזקה ושהיא תנצח את הכול. שכנעתי אותה וגם אותי. היא פשוט בכתה רוב שעות היום, מתכווצת מקריזים, אפילו לחתל אותה לא יכולתי כי הרגליים שלה היו מכווצות. בשבועיים הראשונים לא יכולתי לישון כי היא כל הזמן תלשה את חוטי המוניטור שהיו מחוברים לגופה הקטן. המוניטור שלה צפצף בלי הפסקה. לא עיכלתי בזמנו שהיא הייתה ממש בסכנת חיים. היום אני מבינה. אחרי שבועיים הבנתי שאני חייבת לישון בשביל להיות מסוגלת לטפל בתינוקת הזאת. לא יעזור להיות ערה כל הלילה ולחשוש. ידעתי שאני עושה את הכי טוב עבורה, ואם משהו יקרה, זה לא בגללי, אלא בגלל העולם, זה נתן לי כוח להסתכל על הדברים מבחוץ ולהמשיך הלאה".
גם התינוקת השנייה נמסרה לאימוץ וורד הייתה מוכנה לעוד ילדה, למרות הכאב הגדול שבפרידה. "אמרתי לעצמי שאם אני אמות מחר, לפחות אמות הבן אדם הכי מאושר בעולם. ואכן, קיבלנו עוד תינוקת שננטשה בבית החולים על ידי אימה. היא הייתה פשוט מתנה, ישנה 12 שעות בלילה, אכלה, שיחקה ונהנתה מחייה, כלום לא הפר את שלוותה".
אלא שאז, בן זוגה של ורד התבשר שהוא חולה "הוא התחיל לקבל טיפולים בבית החולים ואני תמרנתי בין הטיפול בו והטיפול בה. ידעתי שזה יהיה קשה עם הזמן, אבל לא הסכמתי לוותר על הילדה, עד שיימצא לה בית מאמץ. גידלנו אותה עד גיל שנה ואז היא קיבלה משפחה מאמצת".
ורד ובן זוגה הבינו שהמצב מעתה והלאה לא יהיה פשוט ולכן, בלית ברירה, וויתרו על ההזדמנות לשמש כמשפחת אומנה לתינוקות אחרים. "רציתי 8 תינוקות, אבל בסוף יצא 3. הבנתי שאני צריכה לעשות לביתי בתקופה הזו, ותינוק נוסף יקשה מאד על חיינו הסבוכים ממלא".
לפני חמש שנים, פנתה לבני הזוג עו"סית שסיפרה על נערה שגרה בפנימייה ושאלה אותם אם יוכלו להיות עבורה "משפחה מארחת". בני הזוג הסכימו, אירחו את הנערה, ולאחר כמה חודשים היא ראתה שטוב לה שם וביקשה לחיות איתם. "בן זוגי כבר היה בשלבי מחלה מתקדמים, אז שקלנו את העניין והגענו למסקנה שגם הפעם נעשה את הכי טוב שאנחנו יכולים לטובת העניין, לא פשוט אבל אפשרי..."
לסיום, היית ממליצה, מהניסיון שלך, על אומנה?
"בוודאי, במיוחד בתקופה שכזו שהרבה ילדים נמצאים במשפחות שלא יכולות להכיל אותם, מה יותר נכון מלאפשר להם חיים נוחים, טובים, מקדמים ומכילים יותר? אין דבר נפלא יותר מלהעניק חיים מקדמים, בטוחים, אוהבים ומחבקים למי שהחיים לא זימנו לו את זה. בקצה העין מתגנבת לה דמעת פרידה, דמעה שאינה עוזבת לעולם, אך רגעי האושר הנצורים בליבי גדולים מהכול, ובמיוחד התוצאות המדהימות שהם הכוח, העוצמה, היכולת והמניע".
