יום רביעי, 25 בנובמבר 2020

ויתרה על האימהות ובחרה באומנה: "זה הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיי"

 

בשנות ה-50 לחייה, ורד לרנר-הדסי החליטה לעזוב את עבודתה בחינוך הבלתי פורמלי בשביל לשמש אומנה לתינוקות שזקוקים לכך: "אין דבר נפלא יותר מלהעניק חיים מקדמים, בטוחים, אוהבים ומחבקים למי שהחיים לא זימנו לו את זה"


ורד לרנר-הדסי מקיבוץ שניר בחרה לוותר על האימהות, אבל כן החליטה לשמש הורה אומנה לתינוקות שבאמת זקוקים לכך. במהלך רוב חייה היא עבדה עם בני נוער, חלקם בסיכון, ובשנות החמישים לחייה היא החליטה לעזוב את הכול, ויחד עם בעלה לשמש כמשפחת אומנה לתינוקות שהוצאו מבתיהם על ידי צו בית משפט. עם כל הצער שבפרידה מהם, לאחר שהם נמסרו לבתים מאמצים, ורד אומרת ש"זה היה שווה כל רגע, חודש ושנה...  וזה הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיי עד לרגע זה".

ורד לרנר-הדסי גרה רוב חייה בגליל. את רוב שנותיה העבירה בחינוך במסגרות הבלתי פורמליות, כגון תנועות נוער, השומר הצעיר, עינות הירדן, קיבוצים, מושבים ונוער בסיכון. "עבדתי עם ילדים ובני נוער, בעיר ובכפר, ובכל מקום שמצאתי לנכון לעבוד בו במסגרת החינוך הבלתי פורמאלי. בנשמתי התחברתי במיוחד לגיל ההתבגרות", אומרת ורד. "אהבתי את הפגישות האלה עם הנוער. הם מאוד דיברו אליי, הרגשתי שאני מהווה דמות משמעותית לבני הנוער שלוויתי, ויש לי את היכולת ללמד אותם כישורי חיים והתמודדות עם הגיל הנפלא אך לא פשוט – גיל ההתבגרות. הייתה לי זכות להציל לא מעט ילדים בדרך ולהראות להם שאפשר גם אחרת. האמונה הגדולה שלי בחיים היא האמונה שאני בוחרת את החיים ויכולה תמיד לבחור לא להיות קורבן של החיים אלא מנצחת, ואת זה העברתי לחניכי היקרים".

יש איזה מקרה מיוחד שאת זוכרת?

"היו הרבה במהלך השנים וכיוון שהגליל הוא מקום קטן שבו כולם מכירים את כולם, לא אפרט, רק אומר שליוויתי כמה מתבגרים והם עלו על דרך המלך".   

עשית את זה כל כך הרבה שנים, זה לא ייאש אותך?

"לא. אחד הדברים שאני יודעת על עצמי זה שאני מאד מאמינה בדרך שלי, אני מאד חזקה ואמיצה. בעבודתי עם מתבגרים דרכי הייתה מאד טוטאלית, נתתי את עצמי ולרבים הייתי דמות מאד משמעותית. בשבילם גם הלכתי באש ובמים, אבל לא בצורה עיוורת אלא עם עיניים פקוחות, וידעתי שאני אשיג את מה שאני מבקשת עבורם. הצלחתי ובגדול".

בתור אחת שעבדה עם נוער, נראה שהמצב מתדרדר, אך עם זאת, הקשיים שלהם יותר גדולים היום. יותר קשה היום להיות נער או נערה בגיל ההתבגרות.

"אני כבר לא בחינוך הבלתי פורמאלי מעל עשר שנים ולדעתי הרבה יותר קשה היום להיות מתבגרים. קודם כל, החיבור בין אחד לשני הוא לא כמו שהיה. מאז שיש את כל הטכנולוגיה והרשתות החברתיות הנוער ממש השתנה, פחות מתקשר, פחות מדבר בשפה שלי, עסוקים יותר במחשבים או בסמארטפונים. הם מאבדים משהו מאוד חשוב בעיניי – את החום, את המגע, את יכולת הקרבה, והם עושים את זה באמצעות אמצעים חיצוניים. גם נושא הבריונות ברשת עלה המון מדרגות, תמיד היו חרמות, אבל זה לא היה כל כך פתוח, ידוע ומתוקשר ברשתות החברתיות כמו שזה היום".



האומץ מנצח לא הפחד

ורד חשבה על רעיון האומנה כמה שנים לפני שעזבה את עבודתה, ובשנות החמישים לחייה החליטה לעשות את המהלך, יחד עם בן זוגה. "בחרתי לא להביא ילדים לעולם כי יש מספיק ילדים שצריכים את מה שאני יכולה לתת, לא הייתי צריכה ילדים משלי ולא עניין אותי מה אשאיר אחרי. אני אשאיר את מה שאשאיר בצורה שלי. כל החיים עבדתי מבחירה עם ילדים ובני נוער כי ידעתי שאני יכולה לעזור, ובאיזשהו שלב הייתה לי תובנה שאם אני באמת רוצה לעזור למישהו – אז זה חייב להיות מההתחלה. אחרי שעבדתי עם נוער בסיכון וראיתי מקרים קשים, במיוחד היה לי ברור שאני רוצה לעזור לילדים לא להגיע למצב הזה, אלא לגדל אותם ולהראות להם שהעולם יכול להיות מקום טוב לגדול בו. אז עצרתי הכול והלכתי על אומנה לתינוקות".

איזה ילדים מגיעים לאומנה?

"ילדים שההורים שלהם לא מסוגלים להכיל אותם ולגדל אותם לבד. בדרך כלל בשל מצבים של התמכרויות, מחלות נפש או יחסים לא טובים בין ההורים. זה מה שגורם בדרך כלל לעובדות סוציאליות להוציא ילדים מהבית".

זה לא הפחיד אותך? בכל זאת, אלה ילדים עם רקע קשה, בני משפחה מסובכים.

"זה הפחיד אותי מאוד, אבל כשאני מחליטה משהו – האומץ מנצח, אני מפחדת לעשות הרבה דברים כמו ללכת לבד בחושך, אבל במקרה של האומנה כל כך רציתי שהזזתי את כל מה שהפחיד או סגר אותי. למזלי, בן הזוג שלי היה איתי בעניין כי הוא ידע כמה זה חשוב לי וכמה אני רוצה את זה, הוא תמך ועזר, ושנינו היינו שותפים מלאים לגידול התינוקות".

ואז, זמן קצר אחרי ההחלטה, ורד קיבלה טלפון ביום גשום אחד ב-15:30 מעובדת סוציאלית שבישרה לה שיש תינוקת שמחכה להם ושאלה "האם את מוכנה לקבל אותה?". התשובה כמובן הייתה חיובית, וכעבור 3 שעות, הופיעה העו"סית עם סל קל ובו תינוקת בת כמה ימים בלבד.

מה עשית?

"זה היה מעכשיו לעכשיו, לא היה לנו בבית כלום! היא הגיעה עם שקית קטנה ובה כמה בגדי החלפה, אוכל וטיטולים בודדים, וזהו. באותו ערב התחלנו להתארגן על דברים לתינוקת, גם מחברים בקיבוץ, ולמחרת השלמנו את השאר".

ואיך הרגשת?

"הרגשתי כמו בהתאהבות הכי גדולה שיכולה להיות. אומנם היא לא גדלה אצלי בבטן, אבל ברגע שהחזקתי אותה בידיים - זה היה רגע שיא אין לי מילים לתאר אותו, פשוט רגע קסום".

ורד ובן זוגה לא ידעו לכמה זמן ישמשו כשמשפחת אומנה לאותה תינוקת, זה היה יכול להיות חודש או שנה. בסופו של דבר, הם טיפלו בתינוקת קצת יותר משנה ואז היא נמסרה למשפחה מאמצת. "היינו משפחה טובה מבחינת השירות הסוציאלי כי אנחנו אנשים טובים ואין לנו עוד ילדים, כך שהתינוקות יכלו לגדול בצורה הכי טובה שיש".

איך היה פתאום לגדל תינוקת אחרי גיל חמישים?

"הייתה לי מוכנות כל כך גדולה לזה ורציתי את זה מאוד, כך שזה היה פשוט אחד הדברים הטובים שקרו לי. עד אז הייתי אישה של חופש, עושה מה שבא לי, ופתאום כל כולי התמסרתי לדבר הזה. טיפלתי ודאגתי לתינוקת, לא עשיתי שום דבר עבורי חוץ מזה".



"הרגשתי שתלשו לי את הלב"

התינוקת נמסרה לאימוץ, ולמרות שורד ידעה שזה יקרה, הפרידה הייתה קשה מנשוא. "הלב מרגיש, הלב לא יכול לדעת. הרגשתי שתלשו לי את הלב, אבל אמרתי שאני מוכנה לוותר על הכול בשביל לעשות את זה שוב. אני ורד שמאושרת לוותר על עצמי בשביל תינוק קטן".

כמה חודשים לאחר שנפרדו מהתינוקת, שאת שמה לא ניתן לפרסם, התקשרה עו"סית לבני הזוג ואמרה שיש תינוקת בבית החולים ושעליהם לקבל החלטה לא פשוטה. "אמרו לנו שמדובר בתינוקת עם התמכרות קשה לסמים עם גמילה ארוכה מאד, נסענו לראות אותה כמה פעמים בפגיה ובפעם השלישית החלטנו לקחת אותה הביתה. לא יכולתי לסבול את המחשבה שהיא תישאר שם או שתעבור למעון שבו יהיה קשה מאד לטפל בקריז שלה. זו הייתה תקופה לא קלה. היא הייתה בקריזים עד גיל חמישה חודשים, מחוברת למוניטור 24 שעות ביממה. בכל פעם שהיא התעוררה בבוקר אמרתי תודה. אפילו הרופאים אמרו שהיא נס".

ידעת מה הרקע שלה?

"ידעתי שהאמא שלה השתמשה בכל מיני סוגי סמים בתקופת ההיריון שלה. היום היא כבר ילדה גדולה ובמזל לא נגרם לה נזק מוחי. אני מדי פעם שומעת דיווחים עליה וזה פשוט טוב לשמוע שהיא גדלה להיות ילדה מקסימה. כתינוקת, היא  הייתה על הידיים שלי כל היום והייתי שרה לה ואומרת לה שיהיה בסדר, שהיא חזקה ושהיא תנצח את הכול. שכנעתי אותה וגם אותי. היא פשוט בכתה רוב שעות היום, מתכווצת מקריזים, אפילו לחתל אותה לא יכולתי כי הרגליים שלה היו מכווצות. בשבועיים הראשונים לא יכולתי לישון כי היא כל הזמן תלשה את חוטי המוניטור שהיו מחוברים לגופה הקטן. המוניטור שלה צפצף בלי הפסקה. לא עיכלתי בזמנו שהיא הייתה ממש בסכנת חיים. היום אני מבינה. אחרי שבועיים הבנתי שאני חייבת לישון בשביל להיות מסוגלת לטפל בתינוקת הזאת. לא יעזור להיות ערה כל הלילה ולחשוש. ידעתי שאני עושה את הכי טוב עבורה, ואם משהו יקרה, זה לא בגללי, אלא בגלל העולם, זה נתן לי כוח להסתכל על הדברים מבחוץ ולהמשיך הלאה".

גם התינוקת השנייה נמסרה לאימוץ וורד הייתה מוכנה לעוד ילדה, למרות הכאב הגדול שבפרידה. "אמרתי לעצמי שאם אני אמות מחר, לפחות אמות הבן אדם הכי מאושר בעולם. ואכן, קיבלנו עוד תינוקת שננטשה בבית החולים על ידי אימה. היא הייתה פשוט מתנה, ישנה 12 שעות בלילה, אכלה, שיחקה ונהנתה מחייה, כלום לא הפר את שלוותה".

אלא שאז, בן זוגה של ורד התבשר שהוא חולה "הוא התחיל לקבל טיפולים בבית החולים ואני תמרנתי בין הטיפול בו והטיפול בה. ידעתי שזה יהיה קשה עם הזמן, אבל לא הסכמתי לוותר על הילדה, עד שיימצא לה בית מאמץ. גידלנו אותה עד גיל שנה ואז היא קיבלה משפחה מאמצת".

ורד ובן זוגה הבינו שהמצב מעתה והלאה לא יהיה פשוט ולכן, בלית ברירה, וויתרו על ההזדמנות לשמש כמשפחת אומנה לתינוקות אחרים. "רציתי 8 תינוקות, אבל בסוף יצא 3. הבנתי שאני צריכה לעשות לביתי בתקופה הזו, ותינוק נוסף יקשה מאד על חיינו הסבוכים ממלא".

לפני חמש שנים, פנתה לבני הזוג עו"סית שסיפרה על נערה שגרה בפנימייה ושאלה אותם אם יוכלו להיות עבורה "משפחה מארחת". בני הזוג הסכימו, אירחו את הנערה, ולאחר כמה חודשים היא ראתה שטוב לה שם וביקשה לחיות איתם. "בן זוגי כבר היה בשלבי מחלה מתקדמים, אז שקלנו את העניין והגענו למסקנה שגם הפעם נעשה את הכי טוב שאנחנו יכולים לטובת העניין, לא פשוט אבל אפשרי..."

לסיום, היית ממליצה, מהניסיון שלך, על אומנה?

"בוודאי, במיוחד בתקופה שכזו שהרבה ילדים נמצאים במשפחות שלא יכולות להכיל אותם, מה יותר נכון מלאפשר להם חיים נוחים, טובים, מקדמים ומכילים יותר? אין דבר נפלא יותר מלהעניק חיים מקדמים, בטוחים, אוהבים ומחבקים למי שהחיים לא זימנו לו את זה. בקצה העין מתגנבת לה דמעת פרידה, דמעה שאינה עוזבת לעולם, אך רגעי האושר הנצורים בליבי גדולים מהכול, ובמיוחד התוצאות המדהימות שהם הכוח, העוצמה, היכולת והמניע".

 

יום ראשון, 1 בנובמבר 2020

מור עמדי: "כשהבוס שלי פיטר אותי הוא עשה לי טובה ענקית"

 

מהיי-טק להום טק: מור עמדי החליטה לעשות שינוי קריירה ולפתוח עסק עצמאי דווקא בתקופה הכי קשה במשק


מור עמדי (31) גדלה בירושלים ואת חייה הקרייריסטים החלה כבר בצבא. "שירתי ביחידה טכנולוגית ומיד לאחר מכן התחלתי לעבוד בהיי טק בזכות הניסיון שצברתי בשירות הצבאי", היא מספרת. "תוך כדי, סיימתי תואר בהנדסת תוכנה, ומיד לאחר מכן עבדתי בשלוש חברות שונות בתור מתכנתת".

אז אם נקפוץ לסוף, איך התעניינת בתחום שהוא כל כך שונה מהום סטיילינג, העיסוק שלך היום?

"תמיד הייתה בי אהבה לתחום הריאלי ולתחום האומנותי, מין שילוב כזה. התחום הריאלי מאוד מאתגר אותי. מאז שאני זוכרת את עצמי, שיעורי מתמטיקה ומדעי המחשב היו השיא בשבילי. יש בי צד שאוהב אתגרים שכליים ונהניתי מההצלחה שהייתה לי בתחום. שיצרתי מאפס קוד שיגרום למשהו לפעול או יהפוך לאפליקציה, זה דבר מדהים בעיניי. זו גם יצירה – יצירה בקוד. יש הרבה עניין מאחורי זה, זה תחום מרתק ובלתי נגמר".



בתאוריה זה נשמע נחמד, אבל במציאות מור התקשתה לשבת 11 שעות ביום מול המחשב. "זה פחות התאים לי. אני אדם שאוהב אנשים והגעתי למצב שאני כבר לא נהנית ממה שאני עושה. חוויתי משברים וכבר היה קשה לי להגיע לעבודה, הרגשתי שאני משקרת לעצמי. הגעתי בבוקר למשרד, התנאים היו מפתים, המשכורות גבוהות, אבל בפועל אין לך שמחת חיים. הסופ"שים היו מדהימים, את יכולה לנצל את הכסף שצברת, לטוס לחו"ל, לאכול במסעדות, אבל אני לא חיה בשביל הסופ"שים".

וכך, בגיל 28, כשרוב חברותיה נשואות עם ילדים או בעלות עבודה יציבה, מור החליטה שהיא עושה שינוי דרסטי ונוטשת את תחום ההיי טק לטובת האהבה האמיתית שלה. "החברים והמשפחה הסתכלו עליי כאילו אני משוגעת, לא הבינו איך אני יכולה לעזוב את כל הטוב הזה. סיימתי את הלימודים בהצטיינות, אחרי 5 שנים קשות של לימודי ערב בשילוב עם עבודה, ולא הבינו איך אני זורקת לפח את כל מה שבניתי. ידעתי שאני רוצה להיות מעצבת פנים, אבל אמרו לי כל הזמן שאין בזה כסף, אין עבודה, יש תחרות. התגובות היו מלחיצות ממש".



במהלך אותה תקופה, מור רצתה לעזוב את ההיי טק, אבל עדיין חששה. היא חיה במרכז תל אביב וגם השתוקקה לזוגיות שקצת נפגעה מאורח החיים שלה. "במשך הרבה מאוד שנים הייתי מכוונת קריירה, עד היום. בהיי טק את עובדת שעות מטורפות, גם כשאת חוזרת הביתה ולפעמים גם בסופ"שים, וזה עניין של סדר עדיפויות. יש כאלה שעבדו איתי שהיו בזוגיות, אבל אני כל הזמן רציתי להתפתח והשקעתי את כל כולי בקריירה".

את נשמעת מאוד מכוונת מטרה, זה הגיע מאמא?

"ממש לא. אמא עובדת במשרה מלאה אבל הבית חשוב לה יותר מהעבודה. גם היא פרפקציוניסטית כמוני, בזה אנחנו דומות, אבל זה משהו שאני מנסה להתמודד איתו, זה דורש הרבה מאוד עבודה. לא קל לנסות להיות מושלם כל הזמן".


יום אחד כשהגיעה לעבודה, הבוס של מור קרא לה לשיחה ובישר לה שהיא מפוטרת. "הוא ראה שאני לא שם. אני יושבת פיזית במשרד אבל הנפש שלי לא מחוברת. הוא עשה לי טובה ענקית. הוא פשוט עשה את הצעד שאני לא העזתי לעשות. אחרי שעזבתי, אמרתי לעצמי שהפעם אני לא מחפשת עבודה בהיי טק, אלא לוקחת את ההזדמנות שניתנה לי והולכת להגשים חלום. דווקא מי שהכי עזרה לי הייתה אמא שלי. היא תמכה בי, ובלעדיה לא הייתי איפה שאני היום. ידעתי מבפנים מה אני רוצה, אבל היא פשוט נתנה לי את הדחיפה הזו. הייתי צריכה לשמוע ממישהו שאני מסוגלת וזה מה שדחף אותי לשינוי".

מור החליטה לטוס למזרח לחצי שנה ולאחר מכן לחזור לארץ ללימודי הום סטיילינג. אלא שלפני הטיסה, היא התארחה במושב בגליל, התאהבה בנופים הפסטורליים, והחליטה שלשם היא שייכת. "הייתי בצימר עם המשפחה שלי, ביקרנו משפחה ברמות נפתלי, וכשקמתי בבוקר וראיתי את הנוף פתוח לפניי – ידעתי שפה אני חייבת להיות. טסתי למזרח ואמרתי לכולם שאני חוזרת לגליל, למרות שכשחזרתי, חששתי מהמעבר".



מה גרם לך בכל זאת להגיע לגליל?

"החלטתי לקחת סאבלט בקיבוץ דן לתקופה של חודש, לבדוק איך זה לגור שם. כבר אחרי שבועיים סגרתי חוזה על דירה בשדה נחמיה, שהתפנתה לגמרי במקרה. זה כבר היה ברור לי שזה המקום בשבילי. גרתי בשדה נחמיה בדירת חדר במשך שנתיים ואז עברתי לקיבוץ מעיין ברוך, אבל את פרויקט ההום סטיילינג הראשון שלי עשיתי שם, בדירת חדר בשכונת דיזינגוף שבשדה נחמיה, והפרויקט גם התפרסם ב-YNET. זו הייתה חשיפה מטורפת ואני מודה עליה כל יום".


עוד במהלך לימודיה, מור חיפשה עבודה שתחזיק אותה עד שהעסק שלה יתרומם. היא פנתה לטוב ולמוכר, אך בצורה קצת שונה. "לא רציתי לעבוד שוב מול מחשב, אבל אהבתי ללמד. הגעתי למכללת תל חי וממש במקרה פתחתי שם מחזור חדש של מכינה שנתית ייעודית. מאוד נהניתי מהעבודה עם הסטודנטים ולפני 4 חודשים הייתי אמורה לפתוח מחזור חדש, אלא שאז החלטתי לוותר ולהשקיע רק בעסק שלי".

דווקא עכשיו? בתקופה כל כך לא יציבה?

"דווקא התחום הזה לא נפגע על ידי הקורונה כי אנשים נמצאים הרבה יותר בבית ומבינים שהבית הוא חלק משמעותי מהחיים שלהם. איך שהבית שלהם יראה – כך תראה המציאות שלהם. דווקא עכשיו אני מקבלת פניות מאנשים שרוצים לשדרג את הבית, והגישה שלי היא אקולוגית, בעד צמצום צריכה, כך שאני ממש לא בעד לקרוע את הכיס בדרך לבית יפה".

"בית יפה לא קשה לעצב עם הרבה כסף, האתגר הוא כשאין. ושם גם מתחיל הכיף האמיתי. הבית חייב לשרת אותנו פונקציונלית ורגשית, חייב להיות מחובר לאישיות של הדיירים שלו, וזה לאו דווקא בית שהוצאת עליו הרבה כסף. אני מאמינה שאדם חייב לקום בבוקר ולהרגיש שטוב לו לגור פה. לפעמים רק שינוי מיקום של חפצים ששוכבים בבית יכול לעשות את כל ההבדל".

לאנשים יש נטייה לאגרנות, זה גם יכול להשפיע על האווירה בבית?

"נכון. כשיש עומס, יש יותר מה לנקות 😊 אבל העומס מתחיל מהדברים הכי קטנים, כמו מסמכים למשל. אנשים שומרים קלסרים שלעולם לא יצטרכו. צריך לדעת מתי לשחרר. אני מכוונת למינימליזם בחפצים שמוביל למינימליזם מחשבתי. כשיש הרבה דברים בבית, הבית תמיד מבולגן וצריך להשקיע הרבה מאוד אנרגיה בניקיון. זה משליך על המציאות שלך בסופו של דבר. אתה רוצה להרגיש במיטב בבית, להיות בפוקוס, וזה בלתי אפשרי כשיש עומס ויזואלי".



נשמע שזה ממש כמו טיפול רגשי ההום סטיילינג.

"לגמרי. זה שינוי עצום ואנשים לא אוהבים שינויים, שינויים מאתגרים אותם והם זקוקה לתמיכה וליווי. העבודה שלי היא 60% עיצוב ו-40% שיחות נפש, וזה הכיף שלי, לגעת באנשים, כי כשאני יוצאת מהבית אני יודעת שעשיתי משהו טוב".

לסיום, מה תציעי לנשים שרוצות לעשות שינוי?

"תאמיני בעצמך, זה הכול בראש. אם תחשבי חיובי - זה מה שיהיה, וכמובן תקיפי את עצמך באנשים שמפרגנים לך, עושים לך טוב ומקדמים אותך. פשוט קומי כל יום בבוקר ותאמרי – אני יכולה ואני אצליח".


יום שלישי, 6 באוקטובר 2020

אלה דר לא ידעה שהיא רוצה להיות זמרת עד שהגיעה למְתַקְשֶׁרֶת בגיל 25


אלה דר (50) לא ידעה שהיא רוצה להיות זמרת עד שפגשה מְתַקְשֶׁרֶת שעזרה לה לגלות. עם זאת, עולם המוזיקה בכלל לא זר לה. "סבתא שלי הייתה פרופסור למוזיקה", היא אומרת, "ותמיד ציפו שאני אהיה זו שממשיכה את דרכה".

היא גדלה בירושלים, הילדה הראשונה שנולדה בשכונת "רמת אשכול", מין טייטל כזה שהדביקו לה, למרות ש"מי שאינו ירושלמי לא ממש מבין את זה", היא צוחקת. סבתה, כאמור, הייתה פרופסור למוזיקה שבצעירותה הייתה סולנית בפילהרמונית, ולאחר פציעה היא עברה ללמד באקדמיה. "מגיל צעיר מאוד גילו שאני מחוננת במוזיקה והחליטו שאני אהיה היורשת של סבתא", מספרת אלה. "כשהייתי רק בת 5 החליטו שאני עוברת ישירות ללימודי פסנתר, בזמן שהחברים שלי למדו חלילית. נורא נעלבתי. לא הבנתי שזו הייתה מחמאה. למדתי אצל תלמידים של סבתא שלי ודי הכריחו אותי לנגן. היה לי משטר מאוד מוקפד ואם לא התאמנתי, לא יכולתי ללכת ולשחק עם חברים".

וואו, ממש משטר מוקפד לילדה בת 5

"כן. הם הרגישו שאסור לי לפספס את ההזדמנות וניבאו לי עתיד של מנצחת. אני מבחינתי למדתי לשקר בגיל מאוד צעיר. הייתי אומרת שהתאמנתי, למרות שלא באמת, כדי שאוכל ללכת לשחק. היה לי כישרון לקלוט מהר מאוד את מה שהמורה לימדה, כך שלמזלי ידעתי לנגן בלי להתאמן. בנוסף, הייתי ילדת מפתח כך שאף אחד לא באמת היה יכול לבדוק".



"חלמתי להיות פוליטיקאית"

בגיל 5 בלבד, אלה נסעה במשך שעה לאקדמיה כדי ללמוד אצל תלמידים שסבתה הכשירה. "זה היה מבחינתם ממש גאווה ללמד אותי". בשלב מאוחר יותר כבר מצאה מורים בסביבתה הקרובה.

למה בעצם לא למדת עם סבתא?

"סבתא אף פעם לא לימדה ילדים. היא לימדה באקדמיה פסנתרנים ידועי שם".

בגיל 12, טרום גיל ההתבגרות, היצירות שלמדה החלו להיות קשים יותר, ואלה החליטה לנטוש את המוזיקה. "ההורים קיבלו זאת בצער רב, אבל כבר אי אפשר להכריח ילדה בת 12 ללמוד בכוח. הם התאכזבו אבל לא היה להם מה לעשות בנושא".

אלה, מצידה, הייתה בטוחה שהיא תהפוך ביום מן הימים לפוליטיקאית. "זה היה לי ברור. הייתי פעילה חברתית בירושלים עם כל השמאלנים הקיצוניים, הלכתי להפגנות, וחשבתי שזה פוליטיקה או פסיכולוגיה. בלימודים לא ממש הצלחתי. מה שבא בקלות – בא, ומה שלא – לא. חשבו שאני פשוט עצלנית אבל רק בגיל 35 הבנתי שיש לי הפרעות קשב וריכוז".

איך זה בעצם השפיע על המשך דרכך?

"היה לי ברור שלא אתקבל ללימודי פסיכולוגיה כי לא היו לי ציונים גבוהים אז החלטתי שאני רוצה להיות צוערת של משרד החוץ. התחלתי ללמוד באוניברסיטה מדעי המדינה ויפנית, אבל כבר בשנה הראשונה הבנתי שזה לא בשבילי. הלימודים היו מעניינים, אהבתי לשמוע את ההרצאות, אבל לשבת ולקרוא מאמרים, להגיש עבודות- זה לא היה בשבילי".

אלה קצת הלכה לאיבוד לאחר שפרשה מהלימודים באוניברסיטה. "לא ידעתי מה אני רוצה לעשות עכשיו. אני ובן הזוג שלי טסנו לחו"ל והוא קנה מצלמה. ממש התלהבתי ונרשמתי ללימודי צילום ב'מוסררה'. זו הייתה תקופה ממש נפלאה עבורי".

מאיזו בחינה?

"פרחתי בבית הספר. גיליתי אנשים נפלאים, אנשים ממש שונים מהאנשים שלמדתי איתם בתיכון. חברים שלי הלכו ללמוד רפואה, אדריכלות או משפטים, ואני הקפתי את עצמי באומנים. העולם שלי השתנה לגמרי. העניין הוא שלמרות שהצלחתי בלימודים, חוץ מצילום אומנותי – שום דבר אחר לא עניין אותי. לא רציתי לצלם חתונות או בסטודיו, אז עשיתי תפנית לעולם של עריכת וידאו וסאונד".

אלא שגם שם היא השתעממה בקלות. אחרי שעות מרובות מול המחשב, אלה הרגישה שחסר לה החיבור האנושי. "אני חייבת אנשים סביבי והיה לי קשה לעבוד מול המחשב בחדר לבד".



גילתה את ייעודה ב"מקרה"

ואז במקרה, והרי אין דבר כזה "מקרה", חברה שלמדה תקשור הזמינה את אלה לבוא איתה אל המתקשרת שאצלה היא למדה כחלק מההתמחות שלה. "היא הייתה אמורה ללכת עם חברה אחרת, אבל החברה הבריזה", היא מספרת. "באותה תקופה הייתי כל כך רחוקה מזה. הייתי בטוחה שזה משהו מטופש אבל החלטתי לזרום. כנראה שאין סתם בחיים".

ומה קרה אצל המתקשרת?

"הגעתי לשם והיא אמרה לי דברים מדהימים, ממש הייתי בהלם. ואז, משום מקום, היא שאלה אותי איך זה שאני לא שרה. הרגשתי שהלסת שלי נפלה. במשך שנים אהבתי לשיר אבל אף אחד לא ידע על זה. אני זוכרת שבכיתה ד' שרתי וחברות אמרו לי שיש לי קול 'ציפציף', אז פשוט הפסקתי לשיר. תמיד קינאתי בכל אלו ששרו בטקסים בבית הספר, אבל אף אחד, גם לא ההורים שלי, ידע שאני אוהבת לשיר, לכן זה ממש הפתיע אותי כשהיא שאלה".

מאותו רגע, אלה החליטה לעשות מהפך בחיים. "התבשלתי עם זה כמה חודשים, כי בכל זאת מוזיקה לא נחשבת למקצוע יציב. יום אחד נסעתי עם גיסי בירושלים והתחיל להתנגן ברדיו שיר של בועז שרעבי. זה היה 'פמלה' ואני שרתי יחד איתו. אני לא אשכח את הרגע הזה. גיסי עצר את המכונית באמצע הרחוב ואמר 'וואלה, את שרה יפה. אולי באמת תעשי עם זה משהו?' וזהו. השינוי הזה הגיע הרבה בזכותו".

היא החלה ללמוד פיתוח קול, ובגיל 30 הגיעה ל"רימון", שם למדה עם משוחררים טריים. "אני נפש צעירה ועד גיל 40 לא הייתי בקטע של להקים משפחה, כך שזה לא הפריע לי. דווקא ההפך. בגלל שהגעתי בשביל הכיף ולא בשביל הציונים, לקחתי את הכול בקלות".

היא למדה יחד עם מירי מסיקה, קרן פלס, אריק ברמן ושות', ולמרות שההשכלה מוזיקלית שלה לא הייתה כמו של שאר חבריה לכיתה, בשנתה הראשונה היא הגיעה לגמר של "שירימון", תחרות הזמר המפורסמת של בית הספר. "הגעתי לשם ממש 'טאבולה ראסה'. הייתה לי שמיעה מוזיקלית טובה אבל לא את ההשכלה שהייתה לשאר. כשהגעתי לגמר הרגשתי שהגעתי למקום הנכון, שאני מסוגלת. לאחר מכן התחלתי לפרוץ מכל הבחינות".



הקליטה אלבום עם כספי הירושה

היא למדה ברימון במשך שנתיים והחלה לעבוד אצל המוזיקאי יאיר דלאל כמנהלת אדמיניסטרטיבית. העבודה הייתה מאוד תובענית, כך שאלה השאירה את המוזיקה שלה בצד ועסקה בשל דלאל. לאחר מכן, היא החלה לעבוד ב"ניצן", אגודה ללקויי למידה, שם עבדה במשך 5 שנים, והעבודה נתנה לה את החופש להמשיך ליצור בשעות הערב. "קראתי את הספר 'דרך האמן' וזה פשוט פתח לי את היצירתיות. כתבתי יותר ממאה שירים בעקבות כך", היא מספרת.

באותה תקופה, אלה קיבלה ירושה מסבה שנפטר, וניצלה את הכסף להקליט אלבום. היא חברה למפיק אלדד ציטרין והגשימה את החלום. האלבום יצא בשנת 2008 והוא היחידי שהוציאה מאז. "לקחתי יחצ"נית, שיווקתי את האלבום דרך התו השמיני, הוצאתי סינגלים לרדיו ובניתי הופעה. לקחתי את זה ממש ברצינות. זו הייתה גם תקופה מאוד פורה עבור תלמידי רימון שהחלו לשחרר אלבומים".

מירי הצליחה מאוד, גם קרן ואיה. לא הרגשת קצת מאחור?

"כולנו היינו אז בתהליך. מאוחר יותר זה קצת הפריע לי שאני לא מצליחה באותה רמה אבל לא חשבתי שאני פחות טובה. פשוט הבנתי שיש אנשים שיודעים לשווק את עצמם טוב יותר. היום זה כבר פחות מטריד אותי למרות שאשמח אם ישמיעו אותי ברדיו כל יום ואוכל להתפרנס רק מזה".

במהלך השנים, ההרכב של אלה התפזר, והיא החלה ללמד פיתוח קול בבתי ספר למוזיקה במרכז הארץ. בגיל 40 היא פגשה את רועי בגינת כלבים בגבעתיים, ומאז הם ביחד. היום הם הורים לבת בשם ארייה, 2 כלבות וחתולה, וגרים בגליל הפסטורלי.

למה החלטתם לעבור לצפון? לא קל יותר להתפרנס ממוזיקה במרכז?

"ממש לא. אין פה הרבה מורות לפיתוח קול ואני טובה במה שאני עושה. במרכז יש יותר תחרות. בנוסף, במרכז לימדתי אחר הצהריים בבתי ספר למוזיקה, וכאן יש לי את הפריבילגיה ללמד מהבית בשעות הבוקר, כך שאחר הצהריים אני יכולה להיות פנויה למשפחה".




מביתה שבשדה נחמיה, אלה מעבירה שיעורי פיתוח קול, סדנאות פרפורמנס ומיני-פרפורמנס (סדנאות לעמידה מול קהל בביטחון) וסדנאות כתיבה והלחנה. בימי הקורונה, היא גם החלה לשווק קורס דיגיטלי לפיתוח קול – לא לזמרים בלבד, עבור כל מי שרוצה לדעת כיצד לשמור על מיתרי הקול שלו ולדבר ללא להצטרד, או לשיר בלי לסיים עם כאבי גרון. "אני מאוד אוהבת ללמד ומתגעגעת כבר לחיבור עם התלמידים. בעקבות הסגר, אין לי אפשרות ללמד וזה ממש בלתי אפשרי להעביר שיעורים בזום, אין בזה שום כיף. מחכה כבר לחזור להעביר שיעורים וסדנאות פנים מול פנים. כשאני נותנת משימה בסדנה ופתאום יש הרבה מאוד שירים שנולדים בעקבות זה, זו הרגשה מדהימה".


יום רביעי, 30 בספטמבר 2020

הקומיקאית שרה שמיר: "בתחילת הסגר קינאתי בכל מי שהייתה לו פרנסה"

 

כשהיא בשיא הצלחתה, הקורונה פגעה גם בשרה שמיר. ההתחלה הייתה לא פשוטה, אבל אז היא גילתה כיצד היא יכולה לנצל את המצב לטובתה. ראיון מעורר השראה בימי קורונה


שרה שמיר היא אישה שהיא השראה. אם יש מישהו שיכול להפוך לימון ללימונדה ולעשות את זה עם הרבה חן והומור – זו היא. וכשהקורונה פגשה את הקומיקאית הוותיקה בשיא הצלחתה, היא לא נתנה לזה לעצור אותה, גם בשנות ה-60 לחייה. השראה כבר אמרתי?

שרה שמיר מכפר סאלד נולדה בפתח תקווה לאבא ניצול שואה. מגיל צעיר היא הרגישה צורך לשמח ולהצחיק אנשים, אבל לקח לה קצת זמן להגשים את החלום. היא למדה אומנות בבית הספר ויצ"ו צרפת בזכות כישרונה בציור, אך לאחר שהקימה משפחה, השאירה את הציור כתחביב.

במהלך השנים היא תפקדה כרכזת התרבות בקיבוץ אלוני אבא, בו גרה בזמנו, הפיקה אירועים, ביימה הצגות ובנתה תפאורות. "עבדתי מאחורי הקלעים ועדיין חיידק הבמה לא נגע בי", היא אומרת. בגיל 40 היא החליטה ללמוד תיאטרון ומשם רק המריאה. שרה  התפרסמה כמספרת סיפורים מקצועית, ומאוחר יותר בזכות המופע הקומי שלה "פרצופים", איתו היא מופיעה על במות ברחבי הארץ ואפילו מחוץ לגבולות ישראל.

אך בשנות ה-60 לחייה, כשהיא בשיא הצלחתה – הגיחה הקורונה לעולמנו, ולעולמה הוורוד של שרה. "ההופעה האחרונה שלי הייתה באילת מול 800 איש", היא מספרת. "כשעזבתי את אילת זה היה ממש כמו לעזוב את החיים הקודמים – אנשים הגיעו לעשות כיף, מטוסים המריאו ונחתו, תיירים פקדו את הקניונים. זו לא אילת של היום".

ושרה אכן הייתה בשיאה. היא בדיוק החלה להופיע דרך חברת "השטיח המעופף" לצד אומנים מן השורה הראשונה. "כל יום פתחתי את העיתון וראיתי את הפרסום של ההופעות שלי לצד אומנים כמו יהורם גאון, עינת שרוף וציפי שביט. הרגשתי שאני על גג העולם ושמכאן אני הולכת רק להמריא. הנה, סוף סוף זה קורה לי, החלום שחלמתי עליו. הופעתי מול מאות אנשים בים המלח ובאילת, כרטיסי הביקור נחטפו והיומן שלי התחיל להתמלא".

מתי בעצם גילית שהמצב הולך להשתנות?

"כבר בטיסה מאילת, הקורונה הייתה באוויר. אנשים בודדים במטוס עטו מסיכות ואני זוכרת ששמעתי שבסין יש סגר. חשבתי לעצמי איך אנשים יכולים לתפקד בסגר ותהיתי מה אני הייתי עושה במצב כזה. כששאלתי את עצמי, עניתי 'ברור, אני הייתי מציירת'. אני בוגרת לימודי אומנות ואומנם זנחתי את זה לטובת הבמה, אבל תמיד אהבתי את זה. על הבמה אני רואה את עצמי כסוג של מטפלת. אני מצחיקה אנשים, משמחת, עושה טוב. זה טיפול של ממש. לכן הרגשתי שזו השליחות האמיתית שלי, ושמתי את הציור בצד".



"הבנתי פתאום שאין פרנסה"

אבל שום דבר אינו במקרה. 3 חודשים לפני הסגר הראשון, שרה הייתה נחושה לחזור וליצור. "החלטתי לשדרג את הכניסה לבית באמצעות פסיפס. רתמתי את בעלי והתחלנו בעבודה", היא מספרת. "דגדג לי לעשות משהו ייחודי, אז עבדתי על זה בין לבין הופעות, אלא שלא ממש הייתי בבית. הייתי עמוסה בהופעות רחוקות מהבית, חגגתי את החיים, ובזמן שכבר הייתי בבית - ג'ינגלתי בין הנכדים, כך שכמעט ולא היה לי זמן איכות עם עצמי".

"ואז שוב עלתה בראשי השאלה – מה הייתי עושה אם היה סגר? ועניתי לעצמי שהייתי מציירת. הדֶּק שלנו היה חייב שדרוג ומדי פעם הייתי גונבת קצת זמן בשביל לצייר עליו".

אלא שאז, הסגר הגיע גם אלינו. כששרה שמעה על כך, מייד הלכה לחנות וקנתה צבעים בשביל לסיים את הציור על הדק שבמרפסת ביתה, מרפסת שמשקיפה על הנוף הגלילי המדהים. "ידעתי שאני חייבת לנצל את הזמן הזה בסגר, למרות שמצד שני הבנתי פתאום שלא נכנס גרוש הביתה ושאין פרנסה".

ידעת שזה הולך להימשך כל כך הרבה זמן?

"דיברו על זה שלא יהיו הופעות אבל לא ידעתי כמה זמן זה ימשך. פתאום התחלתי להבין שאני לא יודעת איך אני אתפרנס. גם אני עצמאית וגם בעלי, ופתאום לא נכנסת אגורה לבית. מצד שני, עדיין יש הוצאות, התחייבויות, חשבונות. הרי שום דבר לא עוצר. זו תחושה מאוד לא פשוטה, במיוחד בגיל שלנו, אז החלטתי לצמצם את ההוצאות, כדי לפחות לא להגדיל את הבור, וממש התחלתי ללכת עם 'מלפפון ועגבניה', כמו שאני אומרת, כי אני מבינה שלא תהיה הכנסה בקרוב".

בשלב הזה, שרה הגיעה למסקנה שהיא לא נותנת לקורונה להלחיץ אותה. "הבנתי שזו המציאות ואני לא מתכוונת להילחם בה. כמה שננסה לברוח – זה כאן ועם זה אנחנו נאלץ להתמודד. אין לי על מה להתווכח, פשוט התחלתי לחשב מסלול מחדש".

כיאה למספרת סיפורים, בשלב הזה שרה מספרת לי סיפור ישן ומוכר:

חסיד ושמו אייזיק מהעיר קראקא חולם כמה פעמים שאם יסע לעיר הרחוקה פראג, ימצא שם אוצר מתחת לאחד הגשרים הראשיים. הוא מחליט לנסוע לפראג הרחוקה, אך לאכזבתו, מגלה שהוא לא יכול לחפור מתחת לגשר, משום ששם שומרים אנשי משמר המלך. הוא מתעצב והולך אנה ואנה ליד הגשר. ראש השומרים שם לב ליהודי שמסתובב שוב ושוב סביבות הגשר, ושואלו לפשר מעשיו. הוא מספר לו על חלומו, וכתגובה השומר לועג לו, ואומר לו שגם הוא חלם חלום, שמתחת לתנור בביתו של יהודי ושמו אייזיק בקראקא, מסתתר אוצר! אז הבין החסיד שמטרת בואו לפראג הייתה רק כדי לשמוע זאת, שבעצם האוצר נמצא ממש מתחת לאפו. חזר לביתו, חפר מתחת לתנור ומצא את האוצר.

"גם אני הבנתי שהאוצר נמצא אצלי", אומרת שרה. "האופציה להופיע כבר לא קיימת בגלל ההגבלות, אז בוא נחפש מה יש. חיפשתי את האוצרות שיש לי והחלטתי להתחיל לצייר על הדֶּק. גם ככה הנכדים לא מגיעים בגלל הסגר וקיבלתי ממש במתנה זמן איכות עם עצמי, אז לפחות לנצל את זה".



1,000 תגובות והזמנת עבודה

שרה ניצלה את הסגר עד הסוף. מדי יום פתחה את הבוקר בפעילות ספורטיבית וכשחזרה ציירה על הדק. "ממש בניתי לי סדר יום. בנוסף, אחר הצהריים קיימתי מפגשים עם הקהל שלי בפייסבוק. יצרתי דמות בשם כרמלה כדי לשמור קשר עם הצופים ואפילו רכשתי אוהדים חדשים. יצרתי עוד ועוד דמויות ועשיתי כ-40 סרטונים של כרמלה והחברות שלה".

במקביל, היא נכנסה ל"אטרף" ובמשך שבועיים ציירה על הדק, למרות שמדי פעם התגנבו לראשה מחשבות לא פשוטות. "בימים הראשונים של הסגר הייתה לי קנאה בכל מי שמתפרנס. אפילו בקופאית של 'רמי לוי' קינאתי כי לה הייתה פרנסה ולי לא. אחר כך הבנתי שאם יש לך אמונה בבורא עולם, אתה יודע שאתה בידיים טובות ושהוא ידאג לך. אז יכולתי להרשות לעצמי להיות בראש שקט ובעיני רוחי ראיתי אותי כבר מתפרנסת".

בתום 14 ימי ציור, בתה של שרה, הגר, הגיעה לביקור קצר וראתה את מעשה האומנות שאמה יצרה. "היא הייתה בהלם! היא לא האמינה למראה עיניה. מיד היא צילמה והעלתה את זה לפייסבוק, ובאותו יום הפוסט קיבל 1,000 תגובות וכבר קיבלתי הזמנה לצייר ברמת אביב".

וככה, באמצע הסגר, שרה הוזמנה לעבודה ברמת אביב ג', שם ציירה על קיר במשך יומיים וקיבלה את התשלום שביקשה. "לא חשבתי שמשהו יתפתח מזה, אבל פתאום עוד מישהי הזמינה מנדלות, ועוד אחת, כך שקצת כסף התחיל להיכנס".

גם הסרטונים של כרמלה תפסו תאוצה ושרה העלתה מופע בזום. "כשהסגר נפתח, ולאחר שהתחלתי לקיים קצת הופעות בזום, חשבתי לעצמי שיש לי בית שצופה על נוף עוצר נשימה. הבנתי שאני צריכה להפוך אותו לבית של אומנות. גם ככה אנשים עובדים מהבית, אז גם אני אעבוד מהבית. פרסמתי הודעה בפייסבוק שאני מעלה מופע בביתי ל-30 איש, תחת ההגבלות, וכל הכרטיסים נמכרו".



"אני עסוקה בלמצוא פתרונות לא בבעיות"

ואז הגיעו עוד ועוד הופעות, בבוקר ובערב, אליהן הגיעו גם תושבי האזור וגם קבוצות מאזורים שונים בארץ. "זה ממש הפך להיות מקום עליה לרגל", היא מספרת. "לא הייתי עסוקה באין, הייתי עסוקה ביש. התחלתי לעשות הופעות עם ארוחות בוקר, בדֶּק הצבעוני מול הנוף, ואנשים ממש התפעלו מזה. בנוסף, פתחנו גם צימר בעליית הגג. הבן שלי בנה דלת מדהימה, סידר את הכניסה, בעלי שיפץ, אני ציירתי וממש עבדנו על זה סביב השעון".

מאיפה שאבת את הכוחות לעשות את הכול?

"הבנתי שאני חייבת להמציא את עצמי מחדש. עוד לא רציתי להוציא את עצמי לפנסיה. יש לי עוד מה לתת לעולם. אחרי שהתחילו ההופעות הביתיות וההזמנות לצימר, אנשים התחילו להגיע ונהיה אצלנו מאוד מעניין בחצר. החיים שלנו התחילו להתמלא בסיפורים, באנשים, באוכל טוב. התחילו הזמנות להופעות פרטיות, הזמנות לציורים, אבל אז הגיע הסגר השני ושוב זה נעצר".

ואיך הרגשת?

"זה מרגיז. עד שאתה עולה על הגל, שוב בא משהו והורס לך. אבל אני עסוקה בלמצוא פתרונות ולא ב'אכלו לי שתו לי'. הגעתי כבר לנקודה שנכנס קצת כסף ושוב זה נעצר. אז פניתי שוב לבורא עולם ושאלתי אותו מה לעשות, ועם זה הלכתי לישון. עשיתי ארוחת חג נפלאה, אמרתי תודה על היש והחלטתי להתחיל להפיץ את הציורים שלי. אין מה להתווכח עם המצב שוב, זו המציאות. אתה רוצה פרנסה? תתחיל לעשות רוח. בלי רוח, הספינה לא תזוז".

ומה לגבי העתיד? נראה לך שעולם התרבות יצליח להתאושש?

"הוא חייב להתאושש. איך אמרו פעם? בלי תרבות אין עם. בכפר סאלד, עוד לפני שעברנו לכאן, עד שנת 67 התושבים חיו תחת האיום הסורי, רוב הזמן במקלטים. ובכל זאת, התרבות הייתה הכרחית. ובאמת היו פה מלחינים, כותבי שירים, ציירים, מחזאים, במאים. זה קיבוץ שסבל הרבה אבל זה מה שהחזיק אותו- התרבות. הנה, עובדה שהשנה החליטו שיהיה אירוויזיון. שיהיה בשידור חי, בלי קהל, בטלוויזיה, אבל העיקר שיהיה, לא משנה איך".

בואי נקווה שעד אז תגמר הקורונה...

"תראי, אדם בנוי לחיות בשגרה, זה האמא והאבא שלנו. אז אני בניתי לי שגרה בתוך האי שגרה. רק ככה אפשר להחזיר לעצמך את הפוקוס. אבל אם אתה נותן לדברים חיצוניים לנהל אותך – אז אתה בבעיה. אמרו לי שבשבילי זה קל כי אני מוכשרת, אבל גם למי שיש כישרון, צריך את הדרייב, את התרוממות הרוח. זה לא רק כישרון, זה לקום ולהגיד – אני פה! ואני בועט ונושם וחי, למרות הכול!".

אמן.


 

לעמוד הפייסבוק של שרה שמיר

יום ראשון, 14 ביוני 2020

יעל קבסה: "היינו מאוד תמימים, לא הבנתי שזו תהיה המציאות שלי. אני מודה לקב"ה שעצם לנו את העיניים"

 

בגיל 40, כשהיא אמא ל- 7 ילדים, אחד מהם בעל צרכים מיוחדים, יעל קבסה עדיין מצליחה לשלב בין חיי משפחה לקריירה מוזיקלית. ראיון עם המתופפת הכי מעוררת השראה במגזר


היא גדלה בקרית הישיבה בשעלבים, היא אמא לשבעה ילדים (שהבכור עם צרכים מיוחדים), עד לא מזמן היא הייתה צלמת אירועים, אבל מעל הכול היא יוצרת בעלת גרוב והמון נשמה. יעל קבסה (40) מצליחה לג'נגל בין החיים האמיתיים ללהקת "אנסמבל פעימה", אותה היא מובילה בשנים האחרונות, ועושה זאת בהצלחה רבה.

לא כל כך שכיח לראות אישה מאחורי מערכת תופים, בטח ובטח לא אישה דתייה, אך קבסה תמיד שחתה נגד הזרם. היא הרביעית בין תשעה אחים, אביה היה רב שלימד בישיבה ובכולל, ומעולם היא לא חשבה שתופיע על במות בגיל 40. "גדלתי במקום שהיה בו סוג של 'פיגור תרבותי'", היא מספרת. "זה היה ישוב מאוד סגור. לא היו עיתונים, לא רדיו, לא היכלי תרבות, בטח שלא אינטרנט, והעולם היה הרבה פחות פתוח אז. בתור ילדה זה היה מדהים לגדול במקום כזה, אבל היינו די מרוחקים מהעולם בחוץ".



אז איך בכל זאת הגעת למוזיקה?

"הייתי ילדה מאוד סקרנית וביקשתי מאמי שתרשום אותי ללימודי מוזיקה. התחלתי ללמוד חלילית ועברתי לפסנתר. פתאום נפתח לי צוהר לעולם קסום. המורה בקיבוץ כל כך חיה את המוזיקה. היא שרה לנו  שירי ארץ ישראל עם עיניים בורקות והעשירה אותנו מוזיקלית עם כל מיני יצירות קלאסיות. ממש הרגשתי שהיא העניקה לי פתח לעולם הגדול. הכול הגיע ממקום מאוד תמים ונקי, שמענו יצירות שממש מספרות סיפורים, ואני זוכרת אותם עד היום. זה היה ממש חוויתי".


אמרה לא ל"רימון"

בעודה תלמידה באולפנת הרב בהר"ן, קבסה מעידה שהייתה נערה לא קונבנציונלית והיא החלה לחקור את המוזיקה בעצמה. "למדתי בצורה אוטודידקטית את התאוריה של המוזיקה, חקרתי סולמות בפסנתר, הכול לבד. לא הייתה בזמנו שום הכשרה מסודרת, אז ליקטתי ידע מכל מקום שיכולתי".

אל התופים היא הגיעה לגמרי במקרה. "היו כמה בנות באולפנה שרצו להקים להקה והייתה חסרה להן מתופפת, אז התנדבתי לתפקיד. יותר נכון נדחפתי לשם", היא מחייכת. "זה לא היה החלום שלי, אבל המפגש עם התופים היה ממש עוצמתי, במיוחד בגיל הזה. עד היום לא מקובל לראות נשים מתופפות כי זה נחשב כלי גברי, אבל בכל זאת הייתי ילדה מבית דתי עם חינוך לצניעות".

קבסה הופיעה עם חברותיה באולפנה, באולפנות אחרות ואפילו במדרשות שנפתחו באותה תקופה במשך 5 שנים. לאחר השירות הצבאי, קבסה הגיעה לצומת דרכים. מצד אחד, היא רצתה להמשיך ללימודים גבוהים במוזיקה, אך המקום היחיד שיכול היה להציע את זה היה בית הספר למוזיקה רימון. לבסוף היא בחרה בכיוון אחר ולמדה תקשורת חזותית במכללת אמונה.

למה שינית כיוון?

"גם כי זה היה מקצוע כביכול נשי יותר, וגם כי לפני 20 שנה לא היו מסלולים במוזיקה לבנות דתיות שממש מיועדים לפתח אותך מוזיקלית. בטח שלא בפן הביצועי, מקסימום תהיי מנצחת מקהלות. לא היה מקום שראיתי את עצמי לומדת בו. הייתה אז את המכללה בירושלים, אבל החוקים שם היו מאוד מוקפדים, ולי גם ככה היה קשה עם מסגרות. חברות שלי נרשמו לשם, בעיקר להוראת מוזיקה או ניצוח מקהלות, אבל אני חיפשתי את היצירה והמפגש עם הקהל. האופציה היחידה בקצה האופק היה 'רימון', אבל ממש פחדתי ללכת לשם".



למה?

"אם הייתי מחליטה ללכת לשם אז הייתי הולכת על כל הקופה, לא הייתה לי בעיה לאבד דברים אחרים, אבל הייתה לי הרגשה שאם אלך לשם, ימחקו לי כל החיים. אומנם תהיה לי המוזיקה אבל לא תהיה לי תשתית. גדלתי במקום סגור והייתי ילדה מרדנית. נסעתי במסלול החיים על אוטומט והשם לא ממש היה נוכח בהם. הרגשתי שאני הולכת לכיוון אחר לגמרי, ובכל זאת רציתי להמשיך לחיות עם מהות, ולא רק כי כך גדלתי. רציתי להתחזק. החושים שלי הרגישו שאם אני אלך לשם, אני פשוט אפסיד, ולמרות שבאותה תקופה לא הייתי מחוברת לדת, גם לא רציתי לעזוב. ידעתי שיש שם משהו משמעותי יותר".

קבסה נרשמה ללימודי אומנות חזותית, רישום וצילום. במקביל, היא החלה לשתף פעולה עם אודהליה ברלין (ביתו של הכליזמר מוסא ברלין – ש.פ), והשתיים הקימו את "תפילת הדרך" – הרכב של נשים יוצרות ראשון מסוגו. "ההרכב היה הצלחה גדולה כי לא היה דבר כזה קודם. הופענו ברחבי הארץ בפני נשים, הוצאנו דיסק. עוד לא הייתי מודעת לפן העסקי שבדבר. הגעתי כי פשוט רציתי לנגן והיה לי כיף, אבל לא חשבתי על זה בתור קריירה. עכשיו אני יכולה להגיד שזה היה הרבה יותר בריא ככה".


החיים קיבלו סיבוב

בגיל 25, קבסה התחתנה, ולאחר לידה מסובכת, נולד בנה הבכור יהונתן. "הכול היה תקין בהריון של יהונתן, אך מסיבה לא ידועה הוא נקלע למצוקה נשימתית בלידה, והדבר גרם לפגיעה בלתי הפיכה. הרופאים לא היו אופטימיים.

הבנת שהכול הולך להשתנות?

"ילד ראשון תמיד הופך את כל העולם שהכרנו, אז הלידה של יהונתן עשתה פשוט סיבוב נוסף. אני יכולה להגיד שלי זה בא בטוב. הייתי ערוכה לשינוי בחיים, פשוט לא ידעתי לאיזה. ברוך השם, הקב"ה דאג שלא נבין את ההשלכות, כי אם הייתי יודעת אז, כנראה שהייתי נשברת. היינו מאוד תמימים, לא הבנו את המשמעות. לא הבנתי שזו תהיה המציאות שלי. היום יהונתן בן 14 ועדיין אוכל באמצעות הזנה, לא הולך, לא מדבר וסובל מאפילפסיה. אני מודה לקב"ה שעצם לנו את העיניים, או לפחות פקח לנו אותן לכיוון אחר".

לאחר הלידה, הצוות הרפואי לא היה מעודד, בלשון המעטה. אחות בבית החולים אמרה לקבסה שלא תשאב חלב, "כי חבל", והרופא לא ממש התלהב שהתינוק החל לתת שתן לאחר 4 ימים כי "במקרים כאלה, לא בטוח שכדאי".

החוויה הקשה הזו טלטלה את חייה, אבל הצליחה לחזק את קבסה למרות הכול. "זה פשוט הצליל אותי בבת אחת. היו לי שנים לא קלות עוד לפני, כשחיפשתי בן זוג. הרגשתי שזה מעין מסלול הכשרה שנועד לחשל אותי, להבין מה אני רוצה בחיים. לפני כן הייתי עטופה, בבית ובמסגרות חינוכיות, והיו לי הרבה שאלות קיומיות. כשעזבתי את הבית, התחלתי ללמוד, לפרנס את עצמי ולהקים בית, הייתי צריכה לפתח חוסן. התחלתי מסע מאוד משמעותי ובסוף בורא עולם שלח לי את יוסי, בעלי, וזו הייתה מקפצה שהכינה אותי לחיים. כשיהונתן נולד, הייתי צריכה לעלות עוד קומה".



הצלחתם לשמור על גישה חיובית בסך הכול.

"עדיין לא ממש ידעו מה חומרת הפגיעה בלידה. אפשר לראות נזק חמור בצילומים אבל זה לא יבוא לידי ביטוי בתפקוד, ולהפך. אנשים סביבנו סיפרו לנו על אנשים שעברו לידה כזו ובסופו של דבר יצאו בסדר. רק אחרי חודשיים נפלו לנו האסימונים והבנו שיהונתן כנראה לא יהיה ילד כמו כל הילדים, ולכן הייתי מאוד מסורה אליו. הפסקתי כמעט כל דבר אחר בחיים, מלבד הצילום שהיה הפרנסה שלי".

איך עברה השנה הראשונה לחייו?

"הוא ממש סבל. הוא לא אכל טוב, לא ינק, כל הזמן היה רעב והיו לו בעיות במעיים. הרבה ממערכות הגוף שלו נפגעו. תחושתית הוא היה היסטרי, רעשים הפחידו אותו ממש עד שהוא עצר את הנשימה. עברתי הדרכה מיוחדת רק בשביל לדעת איך להחליף לו חיתול, הוא לא סבל מגע וגם לא יכולתי להוציא אותו לרחוב. הוא ממש היה מפוחד מהעולם. היום אני חושבת על זה וממש מתחשק לי לבכות. אני זוכרת שהלכנו לכל מיני מומחים שנתנו לנו עצות שלא ממש הבנו. עובדת סוציאלית אמרה לי לקחת יום אחד בשבוע רק לעצמי ושאלה אם יש לנו הרבה מדרגות בבית. לא הבנתי מה היא רוצה ממני. היא ראתה דברים לטווח הארוך, לא הבנתי שעד היום אני ארים אותו".


"בזכות יהונתן למדתי לדעת לקבל"

קבסה חיה את הרגע אבל הבינה שתצטרך עזרה. היא עברה להתגורר בבית הוריה בשנה הראשונה לחייו של יהונתן כי הטיפול בו היה ממש טוטאלי. לאחר מכן, היא ויוסי החליטו לעזוב את ירושלים ולעבור ליישוב ליד שעלבים כדי שיוכלו להיעזר במשפחה. "בחיים לא חשבתי שאני אחזור לגור ביישוב דתי, אבל לקהילה יש הרבה כוח. עוזרים לנו המון עם יהונתן ואנחנו מוכנים לקבל. זה גם משהו שעבדתי עליו – לדעת לקבל. וזה הרבה בזכות יהונתן".

המוזיקה היוותה מפלט עבורך בתקופה ההיא?

"המשכתי לנגן אבל לא חשבתי לפתח קריירה מהמוזיקה. זה פשוט היה לי כיף. זו הייתה תקופה מאגרת כי היינו מאוד מסורים ליהונתן. הלכנו לכל מיני טיפולים וניסינו הרבה דברים. בסוף הבנו שיש עוד דרך ארוכה. במשך 5 שנים עבדתי רק בצילום אירועים ובעיקר למדתי על התפתחות הילד, הלכתי לכנסים, השתתפתי בפורומים של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, עד שחזרתי למוזיקה והאיזון השתנה".

אחרי יהונתן הגיעו עוד 6 ילדים, הקטנים ביותר הם התאומים, בני שנה ו-8 חודשים. כשיהונתן היה בן 5, קבסה הבינה שהיא צריכה לעשות עוד דברים מלבד הטיפול המסור בילדים. "בדיוק נפתח בית הספר למוזיקה הראשון לציבור הדתי, שהוא כמו רימון מבחינת ההכשרה המקצועית, וזה הרגיש לי נכון. התחלתי ללמוד בגיל 30, אמא ל-3 ילדים, במסלול שרובו מורכב מרווקים בני 20, אבל הרגשתי שהתאהבתי מחדש במוזיקה. רציתי ללמוד בסך הכול קורס אחד אך נפתח לי עולם חדש. סוף סוף קיבלתי הכשרה ממורים מקצועיים. לא הבנתי איפה הם התחבאו עד עכשיו".

אבל התקופה בבית הספר "מזמור" גם הצליח לערער מעט את קבסה. "הייתה לי התמסרות מלאה לבית ולילדים, אבל לא יכולתי להתעלם מהרצון ליצור. עד היום אני נמצאת במאבק הזה, אבל אז זה הגיע בבום. אהבה גדולה".

ובכל זאת המשכת.

"כי לא יכולתי בלי. לא יכולתי לקפל את הכול ולעזוב, ידעתי שיש לי מה לתת".

ואכן היה מה לתת. את חברותיה ללהקה פגשה קבסה ב"מזמור". אנסמבל פעימה הינו הרכב נשי המשלב מקצב, תפילה ושירה. פעימה מביאה לעולם התרבות המקומי והעולמי קול צלול ומדויק, עוצמתי ומלא-עומק המחובר באופן הדוק למסורת ולערכי היהדות. "בגלל שאנחנו הרכב נשי, מיד תייגו אותנו לציבור הדתי, ודווקא שם לא היו במות, אז עברנו שינוי. הקונספט נשאר אותו קונספט, אבל המוזיקה הייתה יותר 'מיינסטרים', גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הסגנון".

בגיל 40, ועם שבעה ילדים ברוך השם, קבסה עדיין מצליחה לשלב את המוזיקה עם חיי המשפחה. היא מופיעה עם פעימה בפני נשים באירועים שונים, ועובדת גם על חומרים משלה. זה קורה לאט לאט, אבל זה קורה. "המוזיקה היא האהבה שלי, למרות שהכול עניין יחסי. המשפחה היא עדיין הדבר הכי משמעותי עבורי. בתקופת הקורונה היינו יחד בבית וכל היום רק שרנו וניגנו. אני יכולה להעביר חיים שלמים בבית עם הילדים שלי וזה ישמח אותי. אז בסדר, זה יחסי, אבל זה עדיין המון".


** פורסם לראשונה באתר הידברות


יום שבת, 9 במאי 2020

נועה נבון: "לא רציתי שידעו שהילד שלי מוזר, היום אני מתביישת על כך"

 

מהרגע שבנה החמישי נולד, נועה נבון חשה שמשהו לא תקין. שנתיים מאוחר יותר, היא קיבלה את האבחון ששחר נמצא על הרצף האוטיסטי. היא חשה בושה וניסתה להסתיר אותו כדי שלא יבחינו שהוא לא כמו כולם. היום הבושה היחידה שהיא מרגישה היא בצורה בה הגיבה


כשנועה ויחיאל נבון קיבלו את הבשורה שבנם הצעיר, שחר, נמצא על הרצף האוטיסטי, הם לא יכלו להעלות על דעתם שכמה שנים מאוחר יותר הם יעלו הצגה, בה יגוללו את סיפור חייהם. להפך, כשהם קיבלו את האבחנה, התגובה הראשונית הייתה הכחשה. עם הזמן הם הבינו ששחר מושלם בדיוק כפי שהוא, והתגייסו למלחמה היומיומית עם הרבה מרץ וסובלנות. מאז, מתמודדת המשפחה עם הרבה עליות וירידות, בירוקרטיה לא פשוטה ותגובות מכאיבות מצד החברה. נועה אף משתפת את רגשותיה ברשתות החברתיות ובטור אישי שזוכים להתעניינות רבה, מתוך שאיפה שהחברה הישראלית תגיע להבנה גדולה יותר לגבי האוטיזם בפרט והאנשים בעלי הצרכים המיוחדים בכלל.

ההצגה המשותפת שלהם "אוטיסט זה לא קללה" רצה כבר שנה, אבל נועה הייתה משוכנעת שהיא תככב בה לבד. "ממש לא האמנתי שיחיאל יסכים להצטרף אליי", היא מספרת, "היה לי ברור שאני עושה את זה לבד. כשהבמאי הציע שיחיאל יעלה יחד איתי, אמרתי לו 'אין סיכוי'. אני מכירה אותו כבר 20 שנה ואין מצב שהוא יסכים. החלטתי לשאול אותו בכל זאת, ולהפתעתי הוא הסכים. זה היה מאוחר בלילה וחשבתי שהוא מדבר מתוך חלום, אבל זה היה אמיתי. בעבודה משותפת, בנינו מופע שהוא מאוד משעשע אבל גם מאוד נוגע. הצופים עוברים מצחוק לדמעות בהתרגשות גדולה".


"מהיום הראשון ידענו שמשהו לא רגיל"

היום היא יכולה לצחוק על זה, אבל ההתחלה לא הייתה פשוטה. "בדיעבד אני יכולה להגיד שאפילו בלידה הרגשתי שמשהו לא בסדר", נועה נזכרת. "ההיריון היה תקין, המדדים היו תקינים, אבל אפילו בשביל להיוולד, שחר היה צריך עזרה. הוא לא היה יכול לעשות את זה לבד. גם בברית הוא לא בכה וראינו שמשהו איתו לא רגיל".

כששחר היה בן 3 חודשים, נועה החליטה לקחת אותו לרופא. "שחר הוא הילד החמישי שלנו, כך שידעתי שמשהו לא רגיל. הוא ישן המון ולא קם בלילות, זה היה ממש חריג. בהתחלה נהניתי מזה כי היה לי זמן להתאושש מהלידה, אבל אחר כך הבנתי שאני צריכה לבדוק את זה. כשהלכתי לרופא הוא אמר לי שאני היסטרית. ידעתי שאני ממש לא, כי אני כבר אמא עם ניסיון, והסברתי לו שאני לא ממהרת לפנות לרופאים. הוא הסכים ואמר ששווה לבדוק את זה".



שחר קיבל טיפולי פיזיותרפיה בשל עיכוב בהתפתחות. "הוא היה תינוק מהמם אבל הוא לא התהפך, לא זחל. היה לו עיכוב התפתחותי בכל המדדים. הגענו לאבחון הראשון, שם קבעו שיש לו סוג של עיכוב, וכבר היה ברור לי שזה הולך לכיוון של אוטיזם. שחר היה בן שנה וחודשיים, כך שעדיין היה מוקדם מדי לאבחן אותו, אבל בינתיים הוא נכנס למעון שיקומי".

שחר פרח במעון, והתחיל להתקדם בהליכה ובטיפוס, אך בנושא התקשורת לא יכלו לתת לו מענה. כאשר נועה ויחיאל קיבלו את האבחנה, כששחר היה בן שנתיים, הוא עבר למעון של אלו"ט, שמתאים בדיוק לצרכים שלו, ושם הוא עשה קפיצה משמעותית. "ידעתי שברגע שיאבחנו אותו, הוא יקבל את הטיפול שהוא צריך. אנחנו גרים בבית שמש והמעון של שחר היה במודיעין. פחדנו לשלוח אותו עם הסעה, אז אנחנו הסענו אותו בכל בוקר ואז החזרנו אותו שוב בצהריים. לא עמדנו בזה, אז החלטנו בסופו של דבר להיעזר בהסעות. גם זה לא היה ממש פשוט, עברנו נהגים לא סובלניים, מלוות קשות, עד שמצאנו את הצוות הנכון".

נראה שממש ציפית כבר לאבחון. מה הרגשת באותו רגע שקיבלת אותו?

"זה היה המשבר הכי גדול של החיים שלי. לא היו לי חיים 'חלקים', היו לי התמודדויות, אבל שחר באמת היה תינוק מהמם, שובה לב, כולם הגיבו אליו. עם זאת, ראינו כבר בהתחלה את ההתנהגות השונה. התביישתי. היום אני מתביישת בזה שהתביישתי. עד האבחון הסתרתי אותו. הוא התנהג בצורה משונה, היו לו כל מיני נפנופי ידיים וכשהוא היה שמח - זה היה מובהק. בנוסף, הייתה לו בעיה עם הוויסות החושי והוא אהב להתחכך על השטיחים או על מרצפות מחוספסות, והכול היה אצלו נורא איטי. כל התינוקות כבר התיישבו או רצו, ושחר לא. העיכוב היה אצלו מאוד בולט, ובכל פעם שהוא עשה תנועה מוזרה, הייתי מחבקת אותו כדי שאף אחד לא יבין שמשהו שונה. התרחקנו מהמשפחה, מהחברים. לא רציתי שיראו שהילד שלי מוזר, שהוא נראה רגיל אבל מתנהג שונה, ולא היה לי כוח להתמודד עם זה. אני בעצמי הייתי מבוהלת והרגשתי שאני נשאבת לתהום. כל החלום שהיה לנו לעוד בן במשפחה, ופתאום דבר כזה קורה".

כשהיא מדברת על זה היום, נועה מתביישת. מתביישת בבושה שהרגישה. "אין איך לייפות את זה, באמת היינו במצוקה גדולה. גזרתי על עצמי בדידות, וההסתרה נהייתה יותר ויותר כבדה. אני בעצמי מטפלת באמנות ותמיד אני אומרת בהרצאות שלי שאני יודעת כמה משאבים ההסתרה והבדידות גוזלות".

בהרצאה שלה "עוד השחר יפציע", שרצה כבר 4 שנים, נועה מספרת את הסיפור האישי שלה לכל מי שמוכן להקשיב. טרום ימי הקורונה, נועה העבירה הרצאות בקביעות, לפעמים שלוש פעמים בשבוע. "אני מרגישה חשופה על הבמה, משתפת את הקהל בדבר שהכי יקר לי. שמעתי הרצאות של הורים לילדים מיוחדים, וכולם מספרים דרך נקודת המבט שלהם. אני מספרת דרך נקודת המבט של האחים של שחר מהסיבה שילדים מביאים הרבה הומור ולא חוסכים במילים. הכול איתם מאוד ישיר ואותנטי, בלי מסיכות של מבוגרים".



ואיך באמת האחים של שחר מקבלים אותו?

"זה משתנה. נטף, האחות הגדולה, אומרת ששחר יגדל וכך גם החריגות שלו. לקח לה זמן לעכל אותו. השנייה, טוהר, מיד התחברה אליו ויש להם קשר מטורף. לפני כמה זמן, מישהו כתב בקבוצת הוואטסאפ של בני הנוער: 'מה אתה לא מבין, מה אתה אוטיסט?', ודווקא נטף, שהיה לה קשה עם שחר, הגיבה וכתבה שאוטיסט זה לא קללה. היא תמיד הרגישה שהכול גדול עליה ודווקא היא הראשונה שהגיבה בפורום כזה רחב. היא אמרה לי שהיא לא יכלה לשתוק על הערה כזו".

וזה לא הדבר היחיד שהפתיע. נטף החליטה להתנדב ב"שלווה" - האגודה הישראלית לטיפול באנשים עם מוגבלויות ושילובם בחברה, ועובדת מדי יום עם אנשים עם צרכים מיוחדים. "היא אמרה שהיא תשנה את העולם. היו לה הרבה בחירות לשירות הלאומי. מישהי הציעה לה לעבוד עם צרכים מיוחדים והיא אמרה שאת זה יש לה בבית. בסוף היא החליטה ללכת על זה. יום אחד היא התקשרה אליי בוכה. שאלתי אותה מה קרה והיא אמרה שכשאנחנו לא נהיה כאן, היא תצטרך לקחת אחריות על שחר, והיא מצאה מקום מושלם עבורו. ממש התפרקתי מהמשפט הזה".


חולם להיות כמו כולם

כששחר היה בן 4.5, נועה הגישה את התמונה שלו לתחרות של "הפנים הבאות של קינדר", דווקא בהצעתה של טוהר. "היא אמרה שזו דרך נפלאה להעלות את המודעות. כשנכנסתי לאתר התחרות, ראיתי כל מיני שאלות כמו מה החלום שלו. סגרתי את המחשב מיד. ראיתי כל מיני ילדים שחולמים להיות סמי הכבאי, רופא או פיה, ושחר בכלל לא יכול לספר לי מה החלומות שלו. בסוף החלטנו להגיש בקשה, אחר שכבר בוצעו אלפי הצבעות, ולשאלה 'מה החלום שלי?' ענינו 'לדבר ולתקשר עם כל הילדים'. כששחר זכה בתחרות, הרגשנו חיבוק גדול מאוד כי אנשים ממש התגייסו לזה".

שחר היום בן 7 ועדיין לומד בגן תקשורת, לאחר שהוריו נאבקו להשאיר אותו עוד שנה בגן ולא להעלות אותו לכיתה א'. "היה ברור לנו שברגע שהוא יעלה לבית הספר, שליש מהטיפולים שלו ירדו, ולכן שוב נאלצנו להילחם בבירוקרטיה. עכשיו אנחנו רואים שהוא עשה שינוי משמעותי והבנו כמה נכון היה להקשיב לאינטואיציה שלנו. הוא התקדם מאוד ורואים לו בעיניים שהוא ימשיך להתקדם".

בחרת לצאת עם הסיפור שלך בהרצאה, בהצגה ובטור אישי. למה?

"כי כל הזמן הייתי בגישה לשנות את העולם, לשתף ולחזק הורים אחרים. זו הייתה המטרה שלי. ראיתי הרצאות שיצאתי מהם ממש מדוכאת והחלטתי שההרצאה שלי תיתן כוח. רציתי לתת לאחרים. מהר מאוד הבנתי שזה נותן גם לי כוח וממלא אותי בסיפוק. זה מצב של WIN-WIN, גם אני מרגישה משמעותית שאני סוללת דרך לילדים מיוחדים רבים, וגם מצד שני אני נותנת כוח להורים לילדים על הרצף או ילדים עם צרכים מיוחדים. גם מי שאין לו קשר בכלל לנושא, מגיע כדי לשמוע, להכיר ולהתקרב, להבין איך אנחנו בחרנו להתמודד כמשפחה".

נועה ויחיאל לא רק נותנים כוח להורים אחרים, אלא גם עוזרים לשנות דברים בפועל. "העברנו הרצאה בפני רבנים, מנהלי קהילות ובתי כנסת. הם קיבלו 'שיעורי בית' לפני ההרצאה, וכשהם הגיעו – הנתונים שהם העלו פשוט היו מזעזעים. התפלאנו לראות כמה בתי כנסת אינם מונגשים. אני לא מדברת על עלייה לתורה עם כיסא גלגלים, אני מדברת על דבר בסיסי כמו להנגיש את הכניסה לבית הכנסת. בעקבות ההרצאה שלנו הם עשו שינוי משמעותי בכל הארץ. זה מדהים. היה שם שיח מעניין מאוד והם התחילו להבין מה ההתמודדות שלנו כהורים לילד עם צרכים מיוחדים. שחר יכול להתנייד, אבל לא עשינו את זה רק בשבילנו, עשינו את זה בשביל כולם. הנתונים מאז אכן השתפרו, אבל יש לנו עוד דרך ארוכה ללכת".


עומדת מול בורא עולם וזועקת

השנה האחרונה לא הייתה פשוטה עבור נועה ומשפחתה, בלשון המעטה. בתה, טוהר, חלתה בסרטן בתחילת כיתה י"א ונאלצה לעבור ניתוחים וטיפולים לא קלים בארה"ב. נועה ויחיאל טסו עם בתם למשך חודשיים (טרום תקופת הקורונה), והמשיכו חודשים רבים של טיפולים בארץ. "אני כל הזמן אומרת שאת הניסיון שלי בחיים האלה כבר עשיתי. בגלל זה הבשורה על המחלה הייתה כל כך מפתיעה. אנחנו עדיין בתוך זה, ועד שזה יהיה מאחורינו בעזרת השם, אני חושבת שלא ממש נצליח לעבד את זה".

בימים אלו טוהר עוברת טיפולים מאוד אינטנסיביים של כימותרפיה ושיקום. מכיוון שהגידול נמצא במוח, היא תאלץ ללמוד את הכול מחדש. בטור שלה, היא כתבה: "אנחנו שוב מנסים להחזיק חזק, לנהל את ההתמודדויות החדשות הנקרות בדרכנו. אני לומדת בדרך הקשה להיתלות בו, מבינה שאני צריכה, כמו כל אחד אחר, לפעול כדי שזה יקרה. אני מוצאת את עצמי עומדת מול בורא עולם וזועקת בקול גדול 'כי הנני בידך לבדי כחומר ביד היוצר'. אנא, יוצר הכול, שלח לנו גשמי ברכה, בריאות, נתינה, בהירות, שמחה, פרנסה טובה, סיפוק, אהבה ופשטות".

בתפילה לרפואתה השלמה של טוהר בת נועה. 


** פורסם לראשונה באתר הידברות