כשהיא בשיא הצלחתה, הקורונה פגעה גם בשרה שמיר. ההתחלה הייתה לא פשוטה, אבל אז היא גילתה כיצד היא יכולה לנצל את המצב לטובתה. ראיון מעורר השראה בימי קורונה
שרה שמיר היא אישה שהיא השראה. אם יש מישהו שיכול להפוך לימון ללימונדה ולעשות את זה עם הרבה חן והומור – זו היא. וכשהקורונה פגשה את הקומיקאית הוותיקה בשיא הצלחתה, היא לא נתנה לזה לעצור אותה, גם בשנות ה-60 לחייה. השראה כבר אמרתי?
שרה שמיר מכפר סאלד נולדה בפתח תקווה לאבא ניצול שואה. מגיל צעיר היא הרגישה צורך לשמח ולהצחיק אנשים, אבל לקח לה קצת זמן להגשים את החלום. היא למדה אומנות בבית הספר ויצ"ו צרפת בזכות כישרונה בציור, אך לאחר שהקימה משפחה, השאירה את הציור כתחביב.
במהלך השנים היא תפקדה כרכזת התרבות בקיבוץ אלוני אבא, בו גרה בזמנו, הפיקה אירועים, ביימה הצגות ובנתה תפאורות. "עבדתי מאחורי הקלעים ועדיין חיידק הבמה לא נגע בי", היא אומרת. בגיל 40 היא החליטה ללמוד תיאטרון ומשם רק המריאה. שרה התפרסמה כמספרת סיפורים מקצועית, ומאוחר יותר בזכות המופע הקומי שלה "פרצופים", איתו היא מופיעה על במות ברחבי הארץ ואפילו מחוץ לגבולות ישראל.
אך בשנות ה-60 לחייה, כשהיא בשיא הצלחתה – הגיחה הקורונה לעולמנו, ולעולמה הוורוד של שרה. "ההופעה האחרונה שלי הייתה באילת מול 800 איש", היא מספרת. "כשעזבתי את אילת זה היה ממש כמו לעזוב את החיים הקודמים – אנשים הגיעו לעשות כיף, מטוסים המריאו ונחתו, תיירים פקדו את הקניונים. זו לא אילת של היום".
ושרה אכן הייתה בשיאה. היא בדיוק החלה להופיע דרך חברת "השטיח המעופף" לצד אומנים מן השורה הראשונה. "כל יום פתחתי את העיתון וראיתי את הפרסום של ההופעות שלי לצד אומנים כמו יהורם גאון, עינת שרוף וציפי שביט. הרגשתי שאני על גג העולם ושמכאן אני הולכת רק להמריא. הנה, סוף סוף זה קורה לי, החלום שחלמתי עליו. הופעתי מול מאות אנשים בים המלח ובאילת, כרטיסי הביקור נחטפו והיומן שלי התחיל להתמלא".
מתי בעצם גילית שהמצב הולך להשתנות?
"כבר בטיסה מאילת, הקורונה הייתה באוויר. אנשים בודדים במטוס עטו מסיכות ואני זוכרת ששמעתי שבסין יש סגר. חשבתי לעצמי איך אנשים יכולים לתפקד בסגר ותהיתי מה אני הייתי עושה במצב כזה. כששאלתי את עצמי, עניתי 'ברור, אני הייתי מציירת'. אני בוגרת לימודי אומנות ואומנם זנחתי את זה לטובת הבמה, אבל תמיד אהבתי את זה. על הבמה אני רואה את עצמי כסוג של מטפלת. אני מצחיקה אנשים, משמחת, עושה טוב. זה טיפול של ממש. לכן הרגשתי שזו השליחות האמיתית שלי, ושמתי את הציור בצד".
"הבנתי פתאום שאין פרנסה"
אבל שום דבר אינו במקרה. 3 חודשים לפני הסגר הראשון, שרה הייתה נחושה לחזור וליצור. "החלטתי לשדרג את הכניסה לבית באמצעות פסיפס. רתמתי את בעלי והתחלנו בעבודה", היא מספרת. "דגדג לי לעשות משהו ייחודי, אז עבדתי על זה בין לבין הופעות, אלא שלא ממש הייתי בבית. הייתי עמוסה בהופעות רחוקות מהבית, חגגתי את החיים, ובזמן שכבר הייתי בבית - ג'ינגלתי בין הנכדים, כך שכמעט ולא היה לי זמן איכות עם עצמי".
"ואז שוב עלתה בראשי השאלה – מה הייתי עושה אם היה סגר? ועניתי לעצמי שהייתי מציירת. הדֶּק שלנו היה חייב שדרוג ומדי פעם הייתי גונבת קצת זמן בשביל לצייר עליו".
אלא שאז, הסגר הגיע גם אלינו. כששרה שמעה על כך, מייד הלכה לחנות וקנתה צבעים בשביל לסיים את הציור על הדק שבמרפסת ביתה, מרפסת שמשקיפה על הנוף הגלילי המדהים. "ידעתי שאני חייבת לנצל את הזמן הזה בסגר, למרות שמצד שני הבנתי פתאום שלא נכנס גרוש הביתה ושאין פרנסה".
ידעת שזה הולך להימשך כל כך הרבה זמן?
"דיברו על זה שלא יהיו הופעות אבל לא ידעתי כמה זמן זה ימשך. פתאום התחלתי להבין שאני לא יודעת איך אני אתפרנס. גם אני עצמאית וגם בעלי, ופתאום לא נכנסת אגורה לבית. מצד שני, עדיין יש הוצאות, התחייבויות, חשבונות. הרי שום דבר לא עוצר. זו תחושה מאוד לא פשוטה, במיוחד בגיל שלנו, אז החלטתי לצמצם את ההוצאות, כדי לפחות לא להגדיל את הבור, וממש התחלתי ללכת עם 'מלפפון ועגבניה', כמו שאני אומרת, כי אני מבינה שלא תהיה הכנסה בקרוב".
בשלב הזה, שרה הגיעה למסקנה שהיא לא נותנת לקורונה להלחיץ אותה. "הבנתי שזו המציאות ואני לא מתכוונת להילחם בה. כמה שננסה לברוח – זה כאן ועם זה אנחנו נאלץ להתמודד. אין לי על מה להתווכח, פשוט התחלתי לחשב מסלול מחדש".
כיאה למספרת סיפורים, בשלב הזה שרה מספרת לי סיפור ישן ומוכר:
חסיד ושמו אייזיק מהעיר קראקא חולם כמה פעמים שאם יסע לעיר הרחוקה פראג, ימצא שם אוצר מתחת לאחד הגשרים הראשיים. הוא מחליט לנסוע לפראג הרחוקה, אך לאכזבתו, מגלה שהוא לא יכול לחפור מתחת לגשר, משום ששם שומרים אנשי משמר המלך. הוא מתעצב והולך אנה ואנה ליד הגשר. ראש השומרים שם לב ליהודי שמסתובב שוב ושוב סביבות הגשר, ושואלו לפשר מעשיו. הוא מספר לו על חלומו, וכתגובה השומר לועג לו, ואומר לו שגם הוא חלם חלום, שמתחת לתנור בביתו של יהודי ושמו אייזיק בקראקא, מסתתר אוצר! אז הבין החסיד שמטרת בואו לפראג הייתה רק כדי לשמוע זאת, שבעצם האוצר נמצא ממש מתחת לאפו. חזר לביתו, חפר מתחת לתנור ומצא את האוצר.
"גם אני הבנתי שהאוצר נמצא אצלי", אומרת שרה. "האופציה להופיע כבר לא קיימת בגלל ההגבלות, אז בוא נחפש מה יש. חיפשתי את האוצרות שיש לי והחלטתי להתחיל לצייר על הדֶּק. גם ככה הנכדים לא מגיעים בגלל הסגר וקיבלתי ממש במתנה זמן איכות עם עצמי, אז לפחות לנצל את זה".
1,000 תגובות והזמנת עבודה
שרה ניצלה את הסגר עד הסוף. מדי יום פתחה את הבוקר בפעילות ספורטיבית וכשחזרה ציירה על הדק. "ממש בניתי לי סדר יום. בנוסף, אחר הצהריים קיימתי מפגשים עם הקהל שלי בפייסבוק. יצרתי דמות בשם כרמלה כדי לשמור קשר עם הצופים ואפילו רכשתי אוהדים חדשים. יצרתי עוד ועוד דמויות ועשיתי כ-40 סרטונים של כרמלה והחברות שלה".
במקביל, היא נכנסה ל"אטרף" ובמשך שבועיים ציירה על הדק, למרות שמדי פעם התגנבו לראשה מחשבות לא פשוטות. "בימים הראשונים של הסגר הייתה לי קנאה בכל מי שמתפרנס. אפילו בקופאית של 'רמי לוי' קינאתי כי לה הייתה פרנסה ולי לא. אחר כך הבנתי שאם יש לך אמונה בבורא עולם, אתה יודע שאתה בידיים טובות ושהוא ידאג לך. אז יכולתי להרשות לעצמי להיות בראש שקט ובעיני רוחי ראיתי אותי כבר מתפרנסת".
בתום 14 ימי ציור, בתה של שרה, הגר, הגיעה לביקור קצר וראתה את מעשה האומנות שאמה יצרה. "היא הייתה בהלם! היא לא האמינה למראה עיניה. מיד היא צילמה והעלתה את זה לפייסבוק, ובאותו יום הפוסט קיבל 1,000 תגובות וכבר קיבלתי הזמנה לצייר ברמת אביב".
וככה, באמצע הסגר, שרה הוזמנה לעבודה ברמת אביב ג', שם ציירה על קיר במשך יומיים וקיבלה את התשלום שביקשה. "לא חשבתי שמשהו יתפתח מזה, אבל פתאום עוד מישהי הזמינה מנדלות, ועוד אחת, כך שקצת כסף התחיל להיכנס".
גם הסרטונים של כרמלה תפסו תאוצה ושרה העלתה מופע בזום. "כשהסגר נפתח, ולאחר שהתחלתי לקיים קצת הופעות בזום, חשבתי לעצמי שיש לי בית שצופה על נוף עוצר נשימה. הבנתי שאני צריכה להפוך אותו לבית של אומנות. גם ככה אנשים עובדים מהבית, אז גם אני אעבוד מהבית. פרסמתי הודעה בפייסבוק שאני מעלה מופע בביתי ל-30 איש, תחת ההגבלות, וכל הכרטיסים נמכרו".
"אני עסוקה בלמצוא פתרונות לא בבעיות"
ואז הגיעו עוד ועוד הופעות, בבוקר ובערב, אליהן הגיעו גם תושבי האזור וגם קבוצות מאזורים שונים בארץ. "זה ממש הפך להיות מקום עליה לרגל", היא מספרת. "לא הייתי עסוקה באין, הייתי עסוקה ביש. התחלתי לעשות הופעות עם ארוחות בוקר, בדֶּק הצבעוני מול הנוף, ואנשים ממש התפעלו מזה. בנוסף, פתחנו גם צימר בעליית הגג. הבן שלי בנה דלת מדהימה, סידר את הכניסה, בעלי שיפץ, אני ציירתי וממש עבדנו על זה סביב השעון".
מאיפה שאבת את הכוחות לעשות את הכול?
"הבנתי שאני חייבת להמציא את עצמי מחדש. עוד לא רציתי להוציא את עצמי לפנסיה. יש לי עוד מה לתת לעולם. אחרי שהתחילו ההופעות הביתיות וההזמנות לצימר, אנשים התחילו להגיע ונהיה אצלנו מאוד מעניין בחצר. החיים שלנו התחילו להתמלא בסיפורים, באנשים, באוכל טוב. התחילו הזמנות להופעות פרטיות, הזמנות לציורים, אבל אז הגיע הסגר השני ושוב זה נעצר".
ואיך הרגשת?
"זה מרגיז. עד שאתה עולה על הגל, שוב בא משהו והורס לך. אבל אני עסוקה בלמצוא פתרונות ולא ב'אכלו לי שתו לי'. הגעתי כבר לנקודה שנכנס קצת כסף ושוב זה נעצר. אז פניתי שוב לבורא עולם ושאלתי אותו מה לעשות, ועם זה הלכתי לישון. עשיתי ארוחת חג נפלאה, אמרתי תודה על היש והחלטתי להתחיל להפיץ את הציורים שלי. אין מה להתווכח עם המצב שוב, זו המציאות. אתה רוצה פרנסה? תתחיל לעשות רוח. בלי רוח, הספינה לא תזוז".
ומה לגבי העתיד? נראה לך שעולם התרבות יצליח להתאושש?
"הוא חייב להתאושש. איך אמרו פעם? בלי תרבות אין עם. בכפר סאלד, עוד לפני שעברנו לכאן, עד שנת 67 התושבים חיו תחת האיום הסורי, רוב הזמן במקלטים. ובכל זאת, התרבות הייתה הכרחית. ובאמת היו פה מלחינים, כותבי שירים, ציירים, מחזאים, במאים. זה קיבוץ שסבל הרבה אבל זה מה שהחזיק אותו- התרבות. הנה, עובדה שהשנה החליטו שיהיה אירוויזיון. שיהיה בשידור חי, בלי קהל, בטלוויזיה, אבל העיקר שיהיה, לא משנה איך".
בואי נקווה שעד אז תגמר הקורונה...
"תראי, אדם בנוי לחיות בשגרה, זה האמא והאבא שלנו. אז אני בניתי לי שגרה בתוך האי שגרה. רק ככה אפשר להחזיר לעצמך את הפוקוס. אבל אם אתה נותן לדברים חיצוניים לנהל אותך – אז אתה בבעיה. אמרו לי שבשבילי זה קל כי אני מוכשרת, אבל גם למי שיש כישרון, צריך את הדרייב, את התרוממות הרוח. זה לא רק כישרון, זה לקום ולהגיד – אני פה! ואני בועט ונושם וחי, למרות הכול!".
אמן.
