יש לה את זה- סיפורה של הסטייליסטית ענבר יזרעאלי

מאז ומעולם אהבה ענבר יזרעאלי להתלבש, אך מעולם לא חשבה שתוכל להפוך את האהבה למקצוע. לאחר שסיימה תואר ראשון בתל-חי, עברה לגור ברמת גן, ממש מול "שנקר". היא הבינה שזה לא במקרה ונרשמה לקורס סטיילינג אישי. מאז, היא הקימה את HELLO, המותג שלה לייעוץ סטיילינג וסידור ארונות, ממש כאן בגליל, בשביל להראות שלא צריך ללכת לשום אירוע בשביל להתלבש נכון ומדויק

גם עם 15 קילו יותר, ענבר יזרעאלי אהבה להתלבש. כנערה הסתובבה בשבילי הקיבוץ בו נולדה בבגדים שאינם תואמים את ההווי הקיבוצי, בלשון המעטה. "תמיד שאלו אותי בקיבוץ 'לאן את הולכת שהתלבשת ככה?' אבל אני לא הייתי צריכה אירוע מיוחד בשביל להתלבש יפה. בשבילי זה היה רגיל" מספרת ענבר.

 בעוד כמה חודשים תחגוג יום הולדת 30. את הסטיילינג היא לא חשבה שתהפוך למקצוע. היו לה תוכניות אחרות בראש, אבל הגורל, הגורל כנראה שופע בסטייל וענבר פתחה את HELLO, הבייבי שלה, דרכו היא מעניקה שירותי סטיילינג, סידור ארונות ומוכרת אופנת יד שניה.

במבט על ענבר, ניתן לראות שהיא רואה את העולם בשילובים של צבעים לא שגרתיים, בדיוק כמו שמתמטיקאי רואה את העולם בנוסחאות ומספרים. "יש לי סגנון דרמטי בשילוב אורבני. אני אוהבת מאוד לשלב פרינטים. מכנס פסים עם חולצת נקודות, כזה" היא אומרת.

ענבר נולדה באיילת השחר והיא מתגוררת כיום בקיבוץ להבות הבשן, בבית עם חצר, בדיוק כפי שחלמה. יש לה ארבעה אחים ואחיות, רובם גרים במרכז. ענבר היא בת הזקונים.

ילדה שגדלה בקיבוץ, מאיפה בדיוק הגיע הסטייל?

"זה נכון, למדתי במסגרת הקיבוצית, שם לא ממש מקפידים על לבוש, אבל תמיד אהבתי ונשמתי אופנה. זה הגיע בגיל מוקדם יחסית. תמיד שאלו אותי בקיבוץ לאן אני הולכת, והנקודה היא שלא צריך ללכת לאנשהו בשביל להיראות טוב ומדויק. הלבוש שלי לא ממש חריג בתל אביב, אבל בקיבוץ זה 'וואו'. אני לא מתלבשת בשביל שיגידו לי משהו, זה פשוט מה שרציתי ללבוש".

ובכל זאת, מאיפה הגיע הסטייל?

"אני לא ממש יודעת. בתור נערה פחות הסתכלתי במגזינים. יכול להיות שזה הגיע יותר מהטלויזיה, למרות שהסטייל בישראל באותה תקופה היה ממש נורא. התאהבתי בבגדים, אני ממש אוהבת לעשות שופינג וכמעט ולא נכנסת לרשתות הגדולות".

במהלך נעוריה היא עבדה בקיבוץ בחינוך הבלתי פורמאלי והגיל הרך. לאחר הצבא היא עברה לגור במרכז, ברמת הכובש, ואז חזרה לצפון מתוך ידיעה שהיא מתחילה  ללמוד בתל חי. "לפני שש שנים חזרתי לצפון בשביל ללמוד. לא ממש ידעתי מה, אבל ידעתי שאני רוצה שזה יהיה בתל חי. התחלתי בכלכלה וניהול ואחרי סמסטר אחד הבנתי שזה לא בשבילי. עברתי ללימודי שירותי אנוש ומדעי ההתנהגות וסיימתי את התואר לפני שנה. במקביל לתואר, עבדתי ברשת אופנה גדולה. הגעתי בתור מוכרת, כי ממש רציתי לעבוד מחוץ לקיבוץ, ותוך שבועיים בערך ביקשו לצרף אותי לצוות הניהול".

מתי הבנת שאת רוצה להפוך את האופנה למקצוע?

"התקופה שלי בחנות חידדה לי את העובדה שאני אוהבת להלביש אנשים ולהתעסק עם בגדים. באותה תקופה הייתי 15 קילו יותר ממה שאני היום, כך שיכולתי להלביש גם נשים במידות גדולות. זה נושא חשוב, כי אני יודעת על עצמי כמה זה קשה. על בחורה רזה הכל נראה טוב, ומידות גדולות זה יותר מאתגר. היה לי יתרון בחנות ולכן נשים שקשה יותר להלביש נמשכו אליי ואז הבנתי שיש לי מה לתת ושאני ממש אוהבת את זה".

עקב שינויים מנהלתיים, הזכיין של החנות פיטר את כל העובדים וענבר מצאה את עצמה מחוסרת עבודה, רק כמה חודשים לפני סיום התואר. אז, בעצם, היא גיבשה את התוכנית שלה. "חיפשתי עבודה בתחום משאבי האנוש ולצערי הרב לא מצאתי. לצערי כי אני ממש מחוברת לצפון ורציתי למצוא כאן עבודה בתחום שלמדתי. החלטתי שאני עוברת לגור במרכז כי זה הזמן שלי. אני רווקה, אני דואגת כרגע רק לעצמי והייתי חייבת לסמן לעצמי V שהייתי שם. שנה גרתי ברמת גן, ממש מול שנקר. חשבתי לעצמי שהמכללה נמצאת ממש מול הדלת שלי ואין מצב שאני לא אנצל את זה. באותה תקופה עבדתי בחברת השקעות, ולמרות שאהבתי את האווירה והאנשים, העבודה הייתה ממש משעממת. אמרתי שאם אני כבר פה, אני מוסיפה לעצמי משהו שייתן לי יותר עניין. נרשמתי לקורס סטיילינג אישי בשנקר ומשם לא נפתחו בפניי הרבה דלתות כמו שאני פתחתי לעצמי הרבה דלתות, שזה הבדל עצום".

מה זאת אומרת?

"הייתי עם אופי מאוד חזק ומאוד אסרטיבי. תמיד עם יד על הדופק כדי לייצר לעצמי את הדברים. הרמתי שתי הפקות סטיילינג שעשיתי לעצמי. אחת הבנות שלמדה איתי הייתה צלמת והיה לנו חיבור טוב, אז החלטנו לעשות שיתוף פעולה. העלתי פוסט לפייסבוק וכתבתי שאנחנו מחפשות מאפרת מקצועית להפקה. המענה היה מטורף ולא הצלחתי להשתלט על כמות התגובות שקיבלנו. עד היום, אם אני צריכה אנשי מקצוע, יש לי למי לפנות. הרמתי עוד הפקה עם מישהי מהצפון שאני קונה אצלה בגדי יד שניה. היא זרמה איתי ועשינו צילומים".

איך את מגדירה את הסגנון שלך?

"פעם, אם הייתי לובשת חולצת פסים, לא הייתי משלבת את זה עם מכנס מקושקש. זה היה מאוד מרובע מבחינתי. פרינט עם חולצה חלקה. היום זה כמה שיותר שילובים- מכנס פסים, חולצת נקודות,  הכל הולך. הסגנון שלי אורבני וגם מאוד דרמטי. תלוי לאן אני הולכת ומה אני רוצה לשדר".

המותג HELLO בעצם נוצר לאחר שסיימה בשנקר. "רציתי להתחיל להתעסק עם סטיילינג. מבחינת זמן וכסף, לא היה לי אפשרות להתחיל עם זה במרכז, וגם די נמאס לי לגור שם. רציתי בית גדול עם מרפסת וירוק בעיניים. חזרתי לצפון והתחלתי לחפש דירות. אני מאמינה שכשאתה בתנועה אז דברים קורים. הגדרתי לעצמי שאני רוצה בית 'נורמלי' ובאמת מצאתי בית בלהבות הבשן, בדיוק כמו שרציתי. התחלתי לחפש עבודה בשירותי אנוש ועד היום אני מחפשת ולא מוצאת. הצפון מאוד קשה מהבחינה הזאת. תמיד היה לי בראש שאני קודם אמצא עבודה קבועה ואז יהיה זמן לסטיילינג. ראיתי שאני לא מוצאת עבודה, אז התחלתי לייצר לעצמי עבודה בסטיילינג. הוספתי את אופנת היד שניה והתחלתי להשתתף בכל מיני ירידים של מכירות בגדים, ובמקביל חיפשתי עבודה. לא רציתי לשבת בחוסר מעש בזמן שאני מחפשת והמשכתי בעשייה עם הסטיילינג. השתתפתי בירידים באגמון מרקט ובראש פינה, וזה נתן לי 'פוש' מטורף. הרבה נשים התחילו להגיע אליי הביתה. אני בוחרת את הבגדים שלי ממש בקפידה. אין אצלי סמרטוטים, זה ממש כמו בוטיק, רק עם מחירים שפויים בין 20 ל-100 שקלים. לצורך הדוגמא, עם 400 ש"ח אפשר לצאת מפה עם 2 שקיות".

"התקופה שלי בחנות חידדה לי את העובדה שאני אוהבת להלביש אנשים ולהתעסק עם בגדים. באותה תקופה הייתי 15 קילו יותר ממה שאני היום, כך שיכולתי להלביש גם נשים במידות גדולות. זה נושא חשוב, כי אני יודעת על עצמי כמה זה קשה. על בחורה רזה הכל נראה טוב, ומידות גדולות זה יותר מאתגר"

לא נתקלת בהתנגדויות? יד שניה זה לא בשביל כולם.

"נתקלתי, אבל או שאוהבים יד שניה או שלא. אין אמצע. בחנוכה הגיעה מישהי ליריד וראיתי שהיא לא מקומית. התחלנו לדבר והיא אמרה לי שהיא אף פעם לא קנתה פריטים של יד שניה. לא בגלל שהיא לא רצתה, אלא כי אף פעם לא נכנסה לחנות יד שניה. אמרתי לה שאני הכי אשמח שהפעם הראשונה שלי תהיה אצלי. מפה לשם, היא קנתה די הרבה. זה היה הישג מבחינתי כי היא אף פעם לא קנתה יד שניה. היא נסעה לחו"ל הרבה וקנתה מותגים כמו שאנל ולואי ויטון, כך שזה היה כייף שהיא בסוף קנתה גם אצלי".

ראיתי שאת גם מסדרת ארונות. מה זה אומר?

"סטיילינג הוא עולם שלם שמתחלק לשניים: ייעוץ סטיילינג וסידור ארונות. בסידור אנו עושים מיפוי ודילול של הבגדים הקיימים. אני רואה מה מתאים לך, מה טרנדי וכו'. יש הרבה סיבות לקחת סטייליסטית. נשים שרוצות להתלבש בצורה שמחמיאה להן אבל עדיין לשמור על הסגנון שלהן, נשים אחרי לידה שמבנה הגוף שלהן משתנה, נשים שהיו שנים בקבע ופתאום מוצאות את עצמן לא יודעות איך להתלבש. זה מתאים לכל אישה בכל גיל. אחרי שאנחנו מנפים, אני בונה לוקים מתוך הפריטים שלך. לוקים שלא חשבת עליהם לפני. המטרה היא לא להוציא אותך לסיבוב שופינג ולהוציא הרבה כסף. זה ממש לא העניין, אלא אם זה מה שאת רוצה. הרעיון הוא ליצור ממה שכבר יש לך ולבדוק מה חסר לך בארון".

זה יכול להתאים לכולם, גם מבחינה כספית?

"ברור. קודם כל, אני ממש לא מפגיזה במחירים. שנית, גם אם את לובשת ג'ינס וטי שירט, זה חייב להיות בצבע הנכון ובגזרה הנכונה. אני לא עושה איזה מהפך. אני נשארת עם הקו האחיד של הלקוחה אבל משדרגת אותו עם הנגיעות שלי".

איזה לוק יילך בסילבסטר?

"מבחינתי סילבסטר הוא כמו פורים, במובן של – אין מוגזם. בסילבסטר בולט בעיקר הצבע השחור, הנוצץ, הפאייטים, הנצנצים, זהב וכסף. אני, למשל, מעולם לא הרשיתי לעצמי ללבוש חצאית עור, והפעם אני הולכת על זה ומוסיפה חולצה לבנה ופאוץ' חמוד ונוצץ".

את מעיזה עכשיו יותר בגלל שירדת במשקל?

"כשהייתי גדולה לא יכולתי ללבוש כל דבר. חצאית עור זו סתם דוגמא. היום אני יכולה להרשות לעצמי כי זה מתאים ונכון לי, ותמיד ידעתי להתלבש בצורה שמחמיאה לי. בלי שום קשר, הבגד חייב להיות נוח בכל מצב, גם כשאני רוקדת, וזה לא משנה שמנה או רזה. אם את צריכה לסדר את הבגד כל הזמן, כנראה שהוא לא הבגד בשבילך".

אחכה לך בשדות- סיפורה של הציירת נורית בידרמן שאף פעם לא למדה לצייר

נורית בידרמן אף פעם לא למדה לצייר. היא עבדה 28 שנים במערכת החינוך, כמורה ומנהלת, ולא תארה לעצמה שיום אחד תפתח גלריה לציור. כשבנה הוצב בלבנון, היא מצאה סוג של נחמה בבד הקנבס הלבן והחלה לצייר. מאז היא לא הפסיקה. התחביב לאט לאט הפך למקצוע, והפרחים שלה החלו לעטר קירות רבים. נורית מציירת פרחים צבעוניים ואת נופי הגליל עליהם גדלה, וציוריה אף הוצגו בתערוכות שונות בארץ. לא רע עבור אישה שמעולם לא החזיקה מכחול בעבר.

אף פעם לא מאוחר מדי להגשים חלומות, זה כבר ידוע לכל. לא מעט נשים עזבו מקום עבודה קבוע בשביל לצאת לדרך עצמאית, אבל זה לא הסיפור של נורית בידרמן מיסוד המעלה.

נורית, אשת חינוך לשעבר, אף פעם לא חלמה לצייר, גם לא בחלומות הכי פרועים שלה. למעשה, היא האנטיתזה לציור. "אפילו עיפרון לא ידעתי להחזיק", היא אומרת, "לא חשבתי שאי פעם אצייר, בטח ובטח לא לפתוח גלריה". אבל לחיים יש דרך משלהם להפתיע אותנו. כמו שאומרים: אנחנו מתכננים תוכניות וההוא שם למעלה צוחק. כשהוצב בנה בלבנון בשנת 1999, נורית מצאה פורקן בציור, ומאז הם לא נפרדים- רק היא והציורים שלה שמוצגים ב"גלריה נורית" שבביתה ביסוד המעלה.

בגלריה הססגונית שבמושבה הפסטורלית, הפרחים שמעטרים את הקנבסים הלבנים מביטים בך מכל זווית. "כשנכנסים לבית של נורית כמעט ניתן להריח את הפריחה באוויר. מכל הקירות מביטים אליך פרחים בשלל צבעים, גם כאלה שתתקשה למצוא בטבע. קשה להאמין שכל העושר הפרחוני הזה בא מאישה שטוענת כי מעולם לא למדה לאחוז במכחול". כך כתבה עידית שכטר פייל בספרה "בשביל הדברים הטובים". ואכן, נורית מציירת בדרכה הייחודית נופים ופרחים, שאפשר כמעט להריח, להושיט יד ולקטוף אותם. למה דווקא פרחים? הכל תלוי במקום בו נולדת ומאין באת.

לנורית, דור חמישי בארץ, ישנם שורשים עמוקים בגליל.  אמה, רינה סלומון ז"ל, נצר למשפחת פישל סלומון, ממייסדי המושבה יסוד המעלה. אביה, שמואל אוחנה ז"ל, דור שביעי בארץ, גדל והתחנך בטבריה ולחם לשחרור העיר. הוא היה נצר למשפחת רבנים, ובבגרותו היה ממייסדי ובוני העיר קריית שמונה. נורית ספגה בילדותה את נופי הגליל ואצרה אותם בתוכה. היא עסקה שנים רבות בהוראה. הייתה מורה, מחנכת, מדריכה ומנהלת בית ספר, והצלחתה במערכת החינוך הייתה ראויה להערכה. כל מי שזוכר אותה כמורה לספרות, לא היה מתאר לעצמו שתהפוך דווקא לציירת.

בשנת 1999 הוצב בנה, בועז, בלבנון, וכך, ביום בהיר אחד, החלה לצייר נורית באופן ספונטני וכך מצאה פורקן למתח והחרדה בהם הייתה מצויה באותה תקופה. "הכל התפרץ החוצה והחל לנבוע ממני כמעיין שופע על פני הקנבסים", כשהנושאים המרכזיים הם אותם מראות שגדלה מולם.

תלמידיה הרבים, חבריה והמכרים המקומיים התפעלו מיכולתה להביע בציור את רגשותיה, מאחר וזהו פן חדש שלא הכירו אצלה בעבר. אחרי פרישתה לגמלאות, כיהנה נורית כנציגת מגבית קנדה באצבע הגליל, ובמסגרת תפקידה שקדה רבות על הגשר החי בין יהודי קנדה והתושבים באצבע הגליל.

"עסקתי בחינוך שנים רבות. הייתי מורה בקרית שמונה וביסוד המעלה, ניהלתי את בית הספר מבואות החרמון, ומאוחר יותר ניהלתי את המרכז הפדגוגי בקרית שמונה. כשעבדתי כנציגת מגבית קנדה בגליל, הבן שלי הוצב בלבנון ופשוט התחלתי לצייר".

פתאום, ביום בהיר אחד?

"כן. בלי רקע ובלי ניסיון. לא ידעתי ולא למדתי, פשוט משהו התפרץ מתוכי, מהנשמה. גם היום אני מציירת רק כשאני מרגישה צורך. אני לא יוצאת החוצה לנופים בשביל לצייר או מעתיקה מדברים שניצבים מולי. זה משהו שמבעבע בתוכי ואז אני מתיישבת לצייר, אך ורק פרחים ונופים".

אפשר לומר שהציור עזר לך להתגבר על החרדה?

"עשיתי משהו שנעשה, בלי לדעת למה. יכול להיות שזה התחיל מדאגה, אפשר לפרש את זה בכל מיני דרכים, אבל פשוט התחלתי, ויצאו פרחים יפים. אני הייתי ממש האנטיתזה לציור. לחלוטין. בן אדם שלא יודע להחזיק עיפרון. התחלתי ללמוד רישום במכללת תל חי ולמדה איתי מישהי שהייתה מורה לאמנות בבית הספר מבואות החרמון, שניהלתי באותה תקופה. ביקשתי ממנה שתבוא אותי לחנות לדברי אומנות כדי לקנות קצת ציוד ולהתחיל לצייר. אפילו לא ידעתי מה צייר צריך חוץ מצבעים בשביל להתחיל. היא ממש צחקה עליי. אמרתי לה שאני רוצה לצייר ושאלתי אם היא באה או לא. היא הגיעה איתי לחנות וקניתי ציוד בכ- 1,500 ₪. אני זוכרת שהיה יום גשום ואף אחד לא היה בבית, אז נכנסתי לחדר והתחלתי לצייר. פשוט הייתי באטרף של יצירה".

למה דווקא פרחים?

"אני לא יודעת למה. אני פשוט לוקחת בד ולא מתכננת מה אני מציירת. כשלימדתי ספרות בבית ספר קורצ'אק בקרית שמונה, תמיד אמרתי לתלמידים שסופר כותב רק כשיש לו השראה. ידעתי את הפירוש המילונאי של המילה 'השראה' אבל לא הבנתי את הכוונה. עכשיו אני יודעת. אני לא מתכננת לצייר פרח או בית או עץ. זה פשוט מה שיוצא לי וזה מה שמיוחד בציורים שלי. הצבעים, היופי, הססגוניות. הנוף בגליל יפה, לא סתם אומרים שהאדם הוא נוף מולדתו. אני דור חמישי בארץ וברור שקיבלתי השראה מהנופים בהם גדלתי".

מתי כבר הבנת שזה מעבר לתחביב?

"המשכתי לצייר והבאתי את הציורים לאמא שלי. האחיות שלי התלהבו ולקחו את הציורים אליהם. אחר כך הילדים שאלו אותי למה אני לא מציגה בתערוכה. אמרתי להם שהם לא נורמלים. הם הצליחו בסופו של דבר לשכנע אותי ובחג שבועות תלינו פלריגים והזמנו אנשים לראות את הציורים. אנשים פשוט זרמו לכאן וקנו את כל הציורים. אז הבנתי שאם זה מוצא חן בעיניי אנשים אחרים, למה שלא אמשיך לשמח אותם? אני באמת שמחה שקונים את הציורים שלי. לא בגלל הכסף, אלא בגלל שהציור שהם קונים עושה להם טוב, וגם בגלל ההכרה שאני מסבה להם אושר. זה עושה לי טוב על הלב. מאז פתחנו את הגלריה בבית, וחוץ מקנבס אני מציירת על אריחים, עץ, אבן ומגוון חומרים".

את עדיין מציירת רק כשיש לך השראה?

"ברור. זו לא גלריה מסחרית. כל דבר אצלי הוא ONE PIECE. אני לא מציירת לפי הזמנה. מה שיש זה מה יש".

שני הילדים שלך הלכו בעקבותייך?

"ממש לא. הבת שלי גרה בסינגפור ועובדת בהיי טק. הבן שלי מנכ"ל שיווק. גם אמא שלהם לא ממש הייתה בקטע. לאבא שלי היו גילויים של אמנות. הוא קצת צייר ועשה תכשיטים. יכול להיות שזה בא ממנו, אבל זה ישנו, ואני מודה לאלוהים על כך וממשיכה עם הציור. זה לא הולך לשום מקום. זה קיים וזה כיף".

***

הציורים של נורית הוצגו בתערוכות שונות בארץ, כגון קיסריה, שם התקיימה תערוכה בה לקחו חלק 4 ציירות וציוריה של נורית בלטו במיוחד בשל הצבעים הנועזים והמיוחדים. כמו כן, הוצגו ציוריה בתערוכה בהיכל התרבות בראשון לציון, שם הוצגה על ידי האוצרת כציירת הפרחים המוכרת ביותר בארץ. במלון הסקוטי על שפת הכנרת הוצגו לראווה ולהנאת המבקרים הציורים שמשכו תשומת לב רבה. בהיכל התרבות בקריית שמונה הציגה בתערוכת יחיד וקהל צופים רב שביקר במקום התפעל מעוצמת ציוריה הכובשים את עין הצופים. אורחים רבים המבקרים בגלריה ביסוד המעלה, משתפים אותה בחוויות אותן מעוררים בהם הציורים. ישנם אורחים שמרגישים כי הפרחים המקיפים אותם מכל עבר ממלאים את ריאותיהם באוויר ויוצרים תחושה של התחדשות ופריחה. גם ישראל, בעלה של נורית, עובד איתה בגלריה. מנגר חלקי עץ, אוסף חלוקי נחל על מנת שתצייר עליהם. נורית מציירת על מראות, אריחי אבן, משטחי עץ טבעיים ומעובדים.

נורית בידרמן מייצגת בעשייתה את ערכי אהבת המולדת והאדם, חיבור לנפש ויצירה בלתי סופית. בתפיסת חייה מציגה כי שווה להיות קשובים לאינטואיציה שלנו ולתת לה מעוף.

פורסם לראשונה בעיתון מידע 8

  

לילה לבן - סיפור על אימהות ושינה... או חוסר השינה

שבת בבוקר יום יפה, אימא שותה המון המון המון קפה! לא פלא שאימא שותה המון קפה, השעה שלוש בבוקר ואימא ערה. התינוק בוכה שוב. במקום לישון הוא מחליט לשחק ולהתפנק, ואימא עוד רגע תתפרק. חיי ההוללות שלה הוחלפו בהחלפות חיתולים. בשעות הקטנות של הלילה אימא מנסה להשאיר את עיניה פקוחות בכל מחיר. משימה לא קלה ואולי אפילו בלתי אפשרית. היא כבר לא בת שש עשרה, ועם עיגולים שחורים מתחת לעיניים- היא גם לא כל כך יפה. חושך בחוץ. אימא שומעת את הנחירות של השכן ממול והופכת ירוקה מקנאה. אימא מנסה להסביר לעולל הקטן שעכשיו לילה ושזה לא הזמן להשכים קום. הוא אינו מקשיב, קיבל את העקשנות מאימא שלו. אימא מתחילה להתחנן: "נום, נום, ילדי. חלומות נעימים", היא לוחשת, אך הקטן בשלו. אימא נגשת למטבח. זמנים קשים דורשים מהלכים קשים. היא שולפת קפה תורכי חדש מן המגירה וקורעת את השקית. בין הסנפה להסנפה היא מכינה לה קפה בוץ גברי להתעוררות מחודשת.

***

כשכיפה אדומה שאלה את סבתא למה עיניה גדולות כל כך, זה כנראה היה בגלל כמויות הקפאין המרובות שצרכה במהלך הלילה. אימא מכינה מנה משובחת של חלב תוצרת מטרנה ומתחילה להאכיל את התינוק. אוכל תמיד מצליח להרדים אותו. התינוק שואב בשלוק אחד את החלב של אימא ואינו מראה שום כוונה לישון. כמו זומבי אימא מסתובבת בבית. שום קפה לא יעזור לה עכשיו. יש צורך להוציא את התותחים הכבדים מהארון. הר של פרלינים שקיבלה במתנה יכול לעזור לאימא לשמור על ערנות. לא פלא שהיא לא מצליחה לחזור לגזרה. אבל במלחמה ואהבה הכול הוגן.

***

אימא ניגשת את התינוק ומצמידה אותו אל ליבה. הוא אוהב להירדם למשמע דפיקות הלב שלה. אלא שעכשיו קצב הדופק שלה נשמע יותר כמו קטע טראנס פסיכדלי. במחשבה שנייה היא משכיבה אותו בעגלה ומתחילה לנדנד אותה ברכות ובעדינות, אלא שהתינוק עדיין בשלו. משהו פה מסריח, היא חושבת לעצמה, וזה לא בגלל שהיא לא התקלחה כבר יומיים. התינוק עשה. היא ניגשת אל שידת ההחתלה ובדיוק כשהיא שולפת את החיתול, התינוק מחליט להתהפך. נהיה שם בלאגן שלם. אימא מנגבת הכול במגבונים בניחוח ורדים. אם היא כבר ערה, אולי היא תעשה אחר כך ספונג'ה. לפחות שתהיה יעילה.

***

כעת התינוק נקי ושבע. אין לו שום סיבה בעולם ליילל. היא שמה לו מוצץ ולא מאמינה למראה עיניה- התינוק משפשף את עיניו!  היא מניחה אותו בעריסה בזהירות יתר של מטען חבלה העלול להתפוצץ מכל תזוזה קלה. לאחר מכן היא מכסה אותו בשמיכה שמפזרת ריחות של סנו מקסימה לכל עבר. שתי דקות והתינוק כבר בחלום השמיני. אימא משחררת אנחה קלה. הוא נרדם. המשימה הושלמה.

***

חמש בבוקר, יום יפה

אימא שותה המון קפה

הילד הלך סוף סוף לישון

ואימא? אימא דלוקה אש!

מי יכול לישון בכלל?!

ממנקה לאחות- סיפורה של עופרה תשובה על ההסבה המקצועית כאם חד הורית ל-4 ילדים

בטקס חגיגי ומרגש שהתקיים לפני כשבוע, הוסמכו 85 אחים ואחיות חדשים, בוגרי בית הספר לסיעוד במרכז הרפואי זיו בצפת. אחת מהבוגרות היא עופרה תשובה, תושבת קרית שמונה, שהחליטה לעשות הסבה מקצועית בשנות ה-30 המאוחרות לחייה, כשהיא אם חד הורית לארבעה ילדים ועובדת בעבודות מזדמנות בשביל להאכיל את ילדיה, מניקיון ועד טיפול בקשישים. למרות כל הקושי שבדבר, עופרה סיימה את המסלול בהצלחה, והוכיחה לכולם שאם מספיק תרצו, אין משהו שלא תוכלו להשיג. השראה.

טקס מרגש במיוחד התקיים לפני כשבוע במרכז הרפואי זיו בצפת. בטקס הוסמכו 85 אחים ואחיות חדשים, בוגרי מחזור 2018 מבית הספר לסיעוד זיו, בתום מסלול לימודים עיוני ומעשי. בטקס החגיגי המציין סיום מסלול לימודי הסבת אקדמאים, נכחו מנהל המרכז הרפואי זיו- ד"ר סלמאן זרקא, סגן המנהל- ד"ר ענאן עבאסי, חברי הנהלת בית החולים, הנהלת הסיעוד בראשותו של אריה ביתן, סגל בית הספר לסיעוד בניהולה של ד"ר לבנה עגני, רופאים, אחיות ובני משפחותיהם של הבוגרים החדשים.

ד"ר לבנה עגני, מנהלת בית הספר לסיעוד, אמרה לבוגרים, כי להיות אחות או אח, אינו רק מקצוע, כי אם דרך חיים וייעוד. ד"ר עגני איחלה לבוגרים לשאת בגאווה ועם "ברק בעיניים" את השליחות בה בחרו. "הסיעוד הינו מקצוע בעל מסורת ארוכה, המשלב בתוכו חדשנות וקידמה ועל כן מצריך למידה מתמדת ויכולת הסתגלות לשינויים. זהו מקצוע המעמיד את האדם במרכז ומחייב אותנו לאיכות, מצוינות ומקצועיות".

***

בוגרת אחת אשר נושאת את השליחות בגאווה היא עופרה תשובה (41). לקרית שמונה היא הגיעה לפני כ-10 שנים, יחד עם ארבעת ילדיה, לאחר שהתגרשה מבעלה. "הגעתי לקרית שמונה בגיל 32 במטרה ללמוד לתואר ראשון", אומרת עופרה. "היה איזשהו פרויקט בעיר שבא לעזור לאימהות חד הוריות ללמוד לתואר ראשון ולשלב זאת עם עבודה, וקיבלתי תרומה למימון הלימודים מקרן רש"י. לא הייתה לי ברירה אלא לעבור לעיר ולהתנתק מהמשפחה הקרובה שלי".

איך היה המעבר?

"קשה. גרתי בדירת עמידר. לא הכרתי את המקום ולא את האנשים. פשוט עקרתי את הילדים שלי מכל המוכר להם, כשהם עדיין קטנים. התנתקתי מהמשפחה במושב ותוך כדי, התחלתי ללמוד לתואר ראשון. במקביל, גם עבדתי בעבודות מזדמנות שונות בשביל לפרנס את המשפחה. סיימתי תואר ראשון במשאבי אנוש ואז החלטתי לעשות הסבה. אני כבר 7 שנים לומדת ברציפות".

עופרה סיימה את התואר הראשון ומיד החליטה לעשות הסבה אקדמאית לסיעוד. "זהו מקצוע שבו אני יכולה לתת מעצמי, מקצוע מבוקש שהוא לא רק משכורת, אלא הרבה מעבר", היא אומרת. "הגעתי לבית הספר לסיעוד בזיו, עברתי את מבחני הקבלה, אך הודיעו לי שלא אוכל להתחיל ללמוד כי עדיין לא קיבלתי את האישורים שסיימתי תואר ראשון. בלחץ להתחיל ללמוד, הוצאתי את האישורים ושבוע לאחר מכן נפתחה שנת הלימודים. הבעיה היחידה הייתה שלא היה לי כסף לממן את הלימודים. התקשרתי לאבא שלי והוא שמח לעזור ושילם חלק גדול מאוד משכר הלימוד שלי".

למה דווקא אחות?

"זה משהו שרציתי כבר המון זמן. החיים די הובילו אותי לסיעוד. עברתי תקופה לא פשוטה בחיים. תקופת הגירושים שלי הייתה קשה מבחינה נפשית, פיזית וכלכלית. היה לי קשה להתמודד עם הכל יחד, ועוד עם ארבעה ילדים קטנים. ממש גידלתי אותם בעצמי. היו תקופות שהאבא שלהם לא היה בתמונה, כך שדי הייתי לבד. הבנתי שיש בי כוחות שאני חושבת שאין להרבה אנשים והחלטתי שאני רוצה להעניק מהכוחות האלה לאנשים אחרים. בנוסף, אני רוצה להוכיח לעצמי מה אני שווה באמת. רציתי מקצוע מכובד, רציתי להאכיל את הילדים שלי ולחיות ברמת חיים סבירה. בתקופה שלמדתי לתואר ראשון, רמת החיים שלנו ירדה והייתי במצוקה כלכלית. אחרי הגירושים מכרתי את הבית, עברנו לדירת עמידר ופתאום הצטברו לנו חובות. זה דבר שהרבה אנשים עוברים, רק שאני עברתי את זה לבד, ללא בן זוג, עד שבעצם נכנס לתמונה בן הזוג החדש שלי, וכיום אנו נשואים כבר 3 שנים".

אז איך בעצם הצלחת להתפרנס ולפרנס בתקופה הזו?

"עבדתי בהרבה עבודות מזדמנות, לא החזקתי בשום עבודה יותר מדי זמן כי הייתי צריכה לשלב את זה עם הלימודים. עבדתי בשטיפת כלים, בטיפול בקשישים, במפעלים, בצימרים. פשוט קפצתי מעבודה אחת לשנייה כי הייתי חייבת עבודה".

נשמע כמו תקופה קשה. מה החזיק אותך?

"המטרה שהצבתי לעצמי. הילדים שלי נורא התביישו שלאמא אין מקצוע. כשכבר הייתי סטודנטית, זה נתן להם איזושהי גאווה, שאמא לומדת. הביטחון העצמי שלהם ירד בתקופה שהתגרשתי, לא היה מי שיגן עליהם חוץ ממני. עברנו לשכונה שהמצב האקונומי שלה נמוך, היו בעיות וזו לא הייתה סביבה אידיאלית לגדל אותם. הרגשתי צורך לגונן ולשמור עליהם בכל רגע נתון. הייתי חייבת להיאחז במשהו, ולא- הייתה מתמוטטת".

ומה קרה לאחר שסיימת את התואר? למה לא המשכת בתחום משאבי אנוש?

"הייתי בטוחה שלאחר סיום התואר אני אמצא עבודה בקלות. זה מקצוע מבוקש ולא הרבה למדו אותו, אך כשסיימתי, לא נפתחו בפניי יותר מדי דלתות. לא מצאתי עבודה עם שכר משתלם שתעזור לי להעלות את רמת החיים שלי, ואז הבנתי שאני חייבת לעשות משהו בשביל עצמי והילדים שלי. סיימתי תואר ראשון וחשבתי לעצמי 'עכשיו מה? אני אמשיך לעבוד בניקיון או בטיפול בקשישים?'. אז הצבתי לעצמי שוב מטרה, שעד גיל 41 אסיים את ההסבה המקצועית לסיעוד. ברגע שהצבתי לעצמי את המטרה, היה לי גם רצון להגיע אליה. הבת שלי כל הזמן אומרת שהיא כל כך שמחה שסיימתי ללמוד כי עכשיו היא גאה להגיד שאמא שלה אחות מוסמכת. זה כל כך טוב לשמוע את זה וזה גם העלה להם את המוטיבציה ללמוד, להתקדם ולהצליח. הם הבינו שלא צריך להגיע למצב שלי ולסבול בחיים בשביל להחליט לעשות משהו טוב. יש להם כרגע זמן ללמוד, אני נותנת להם את הכלים להתמודד ועוזרת להם במה שאני יכולה. מפה- הרצון הוא רק שלהם. הם רואים שאמא לומדת ושורדת ומצליחה להחזיק את הראש מעל המים בכל רגע נתון, ומבחינתם זה הטופ שטופ".

האחיות החדשות

למה באמת לא התחלת ללמוד בגיל צעיר יותר?

"כי החיים הובילו אותי למקום אחר. מאז ומתמיד רציתי ללמוד, אבל אז הכרתי את הגרוש שלי. באתי ממשפחה מסורתית והבחירה הייתה בין הלימודים לחתונה. בגיל 21 כבר התחתנתי ולא יכולתי להמשיך ללמוד".

תתחילי לעבוד בקרוב בתחום הסיעוד?

"אני עובדת כבר מהיום הראשון שבו קיבלתי את הציון. בנוסף, מהשנה השנייה ללימודים, לאחר שעוברים את כל המבחנים, מתחילים לעבוד ולומדים בפועל מהי העבודה של אחות. לאחר כל שלב, נבחנים. עבדתי בבית החולים זיו ממש כמו אחות, רק ללא שכר. עברתי בין כל המחלקות במהלך הלימודים- פנימית, כירורגיה, אורתופדיה, ילדים, בריאות הנפש. אין תחום שלא נגעתי בו. זה פשוט להיות אחות לכל דבר. היום אני כבר עובדת בנהריה".

למה לא המשכת בצפת?

"בצפת אין תקן לאחיות, למרות שיש צורך באחיות נוספות. זו אחת הבעיות בצפון, שקשה מאוד למצוא עבודה בגלל התקנים. אני כרגע עובדת בנהריה אבל נהנית מהתנאים של עובדת מדינה".

עם מי הגעת לטקס הסיום בשבוע שעבר?

"הגעתי עם אבא שלי לטקס ישירות מהעבודה והיה מרגש מאוד. בשביל אבא שלי זו גאווה גדולה. הוא עזר לי לאורך כל הדרך. התעודה הזאת שלו יותר מאשר שלי. עברתי הרבה כשלונות בדרך ולא היה לי קל. יאמר לזכות בית הספר בזיו שהם עשו הכל בשביל שאני אצליח, לא הרפו ממני דקה".

ומה השאיפות כעת?

להמשיך לתואר שני, כמובן, להתפתח ולהתקדם. אני רק מחכה עד שאצבור עוד קצת ניסיון בתחום ואמשיך ללמוד".

ההזדמנות שבקושי - סיפורה של רבקה צדוק

רבקה צדוק מקרית שמונה עברה לא מעט שינויים וטלטלות בחייה- היא חזרה בתשובה, עברה מקרית אונו לקרית שמונה, עשתה הסבה מעולם ההיי-טק לעולם האימון, ולפני 3 שנים היא התמודדה עם סרטן השד בעזרת הרבה תפילות וטיפולים אנרגטיים. במסגרת חודש העלאת המודעות לסרטן השד, רבקה תשתף את הסיפור האישי שלה עם נשות האזור באירוע מיוחד וגם תסביר כיצד ניתן להתמודד עם סיטואציות קשות בחיים באמצעות כלים די פשוטים שעזרו גם לה

את רבקה צדוק הייתי אמורה לפגוש לראיון חגיגי לקראת גליון פסח האחרון. יום לפני פגישתנו, בתה נפגעה בתאונה קשה, דבר שגרר תקופה לא פשוטה של ניתוחים, שיקום ולא מעט תפילות בדרך. השבוע אנחנו מדברות שוב, והפעם לקראת הרצאתה במרכז "אישי נשי" שבקרית שמונה, במסגרת חודש המודעות לסרטן השד, שם היא תשתף את הקהל בסיפור האישי שלה על ההתמודדות עם סרטן השד.

ממחשבים לאנשים

רבקה צדוק מקרית שמונה, אם לחמישה ילדים בוגרים, כבר מורגלת לנאום מול קהל. היא מאמנת ומנחת קבוצות בגישת תקשורת מקרבת, שעברה לא מעט שינויים בחייה. "בצבא הכרתי את בעלי. נחשפתי דרכו לעולם הדת וחזרתי בתשובה", היא מספרת. במהלך השנים עבדה רבקה בתחום ההיי-טק. היא החלה כמתכנתת ולאחר מכן עברה לתחום ניהול איכות. לפני כ-15 שנה היא עברה מקרית אונו לקרית שמונה ולפני 7 שנים החליטה לעשות הסבה מקצועית לעולם האימון.

שינוי די קיצוני.

"כן. אני תמיד אומרת שעברתי ממחשבים לאנשים, למרות שהשינוי היה הדרגתי. התחלתי בעולם ההיי-טק כמתכנתת ועבדתי מול מחשב. לאחר מכן עברתי לתחום ניהול איכות שהיה כבר קשור יותר לתהליכים- איך עושים שינוי בארגונים. לפני 7 שנים החלטתי לעשות שינוי בעצמי. לקחתי כמה קורסים באימון, התפתחות אישית והנחיית קבוצות, ויצאתי לדרך חדשה. היום אני עוזרת לאנשים אחרים לעשות שינוי ולא רק לארגונים".

רבקה גדלה בקרית חיים, גרה עם משפחתה בקרית אונו ולפני כ-15 שנה עברה לקרית שמונה. "אני תמיד אומרת שאני מהקריות", היא צוחקת. "בעלי קיבל כאן הצעת עבודה. הוא ניהל שלוחת פיתוח של תדיראן ובמשך 3 שנים הוא היה כאן ואנחנו בקרית אונו" היא מספרת. "ואז הגיעה הזדמנות והחלטנו שטוב יותר אם נעבור כולנו לקרית שמונה וממש התאהבנו במקום. לאחר שנה של מגורים כאן אמרתי לו שאני לא יודעת אם אגור כאן כל החיים, אבל ממש יהיה לי קשה לעזוב. לאחר שנה וחצי, סגרו את שלוחת הפיתוח שהוא עבד בה, כך שכבר לא היה 'תירוץ' להישאר כאן, אבל נשארנו בכל זאת. התחברנו מאוד למקום, לקהילה ולכל מה שמתרחש פה. החלטנו להישאר וכאן אנחנו מפתחים את חיינו. קנינו שטח ליד הנחל ובנינו גם יחידת אירוח".

מלבד קבוצות האימון הרגילות, רבקה מטפחת בשנה האחרונה קבוצות אימון לאימהות שבנותיהן עברו תקיפה מינית. "זה מיזם שאני רוצה לקדם אותו מאוד, אבל אני נתקלת בהרבה דלתות סגורות. המרכזים הקלאסיים מתקשים לקבל שאני מאמנת ולא פסיכולוגית או משהו כזה. מצד שני, הרבה נשים אמרו לי שזה דבר חשוב ששווה להילחם עליו, כך שאני עדיין מתלבטת בנושא".

אנרגיות ותפילות במקום כימו

חודש אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. בישראל וברחבי העולם מציינים את הנושא עם מגוון אירועים שמטרתם לעודד נשים ללכת ולהיבדק. רבקה החליטה שגם היא רוצה להעלות את המודעות בקרב נשות האיזור, וביום שלישי הקרוב היא תדבר מול נשים ותשתף את סיפורה האישי.

"לפני 3 שנים התמודדתי בעצמי עם סרטן השד", היא מספרת. "למזלי, תפסנו את זה ממש בדקה ה-90, רגע לפני שזה היה חמור יותר".

מה קרה כשגילית שאת חולה?

"עברתי ניתוח ולאחר מכן אמרו לי שאני צריכה לעבור עוד ניתוח וטיפולי כימותרפיה. לא הסכמתי שזה יקרה, לא רציתי לעבור טיפולים. השתמשתי בכל הכלים שיש לי- תפילות, טיפולים אנרגטיים כאלו ואחרים, חלקם יהודים וחלקם לא. כששלחו את התוצאה של הפתלוגיה מהניתוח לחו"ל על מנת לקבל את האבחון הסופי, אמרו לי שאני לא אצטרך כימותרפיה, רק הקרנות. זו הייתה הקלה גדולה עבורי. אני מאמינה בתפילות ובאנרגיות, ומאמינה שהדברים האלה עובדים".

איך גילית שאת חולה?

"זה סיפור ממש הזוי. היו לי כאבי גב נוראיים. אני לא אחת שהולכת לרופאים אבל ממש כבר לא יכולתי לתפקד אז הלכתי לרופאה וביקשתי ממנה זריקה על מנת להקל על הכאב. כדרך אגב היא ראתה שהרבה זמן לא עשיתי בדיקת ממוגרפיה אז היא הוציאה לי הפנייה. אומנם עוד לא הגעתי לגיל שבו צריך לעשות ממוגרפיה, גיל 50, אבל לפני 10 שנים חברה שלי חלתה ומאז אני מקפידה ללכת לבדיקות מדי שנה. ממש ביום האחרון לפני שפג תוקף ההפנייה, הלכתי להיבדק. יומיים לאחר מכן ביקשו שאגיע שוב לבדיקת אולטרה-סאונד ולא פרטו למה. חזרתי לשם, ותוך כדי שהרופאה בודקת אותי וצוחקת איתי, פתאום הקול שלה השתנה. עוד לא קלטתי מה קורה. היא הוציאה לי מכתב, הגעתי הביתה ובדקתי בגוגל. אז הבנתי שגילו בבדיקה משהו ממאיר".

באיזה שלב גילו את המחלה?

"בשלב שנבדקתי היה כבר גידול בשד ובלוטה אחת נגועה בבלוטות הנימפה. זה היה מאוד גבולי. זה כבר התחיל מגמה של התפשטות, כך שלא היה טוב אם הייתי מחכה עוד קצת".

לפעמים נשים נאלצות לחכות בגלל שאין מקומות נגישים לעשות בדיקת ממוגרפיה בצפון וגם ההמתנה לתורים ארוכה. גם את נתקלת בקושי הזה?

"נכון. יש בעיה בצפון, אין איפה לעשות בדיקות ולא טיפולים. אני לא חיכיתי לתור,  לא חיכיתי שזה יגיע אליי, ואת הבדיקה עשיתי בתל השומר. גם את הטיפולים עשיתי שם. את הבדיקות שלי עד היום אני עושה בחיפה. זה נושא בעייתי מאוד בצפון. היום כבר אפשר לעשות הקרנות בצפת, אבל עד אז זה היה רק ברמב"ם בחיפה או בתל השומר".

מאין הרעיון לקיים מפגש נשים?

"אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. ראיתי שמקיימים כל מיני פעילויות להעלאת המודעות לנושא, פעילויות שפחות התחברתי אליהן. רציתי לעשות משהו מזווית קצת אחרת. משהו שיציג את הסיפור האישי שלי ויעזור לנשים להבין את החשיבות של הבדיקה המוקדמת. אני כל הזמן מעודדת נשים ללכת להיבדק והרבה אמרו לי שהלכו בזכותי. אני גם רוצה לעזור לנשים שחלו להבין את המצב ולגלות כיצד מתמודדים עם 'תיק' כזה או אחר שנופל עליך באמצע החיים".

על מה תדברי במפגש?

"קודם כל, המטרה היא לעודד נשים להיבדק. שנית, אני אדבר על כלים שיאפשרו לנשים להתמודד עם סיטואציות קשות בחיים, לאו דווקא המחלה, באמצעות דברים פשוטים שעזרו לי, גם עם הסרטן וגם לאחר התאונה של בתי. ושלישית, והמסר הכי חשוב שהוא התמיכה לאחר המחלה. הרבה מהקרובים שלנו מפסיקים את התמיכה לאחר המחלה ומצפים שנחזור לחיים הרגילים בהקדם. אבל זו הנקודה שבה החולה צריך הכי הרבה עזרה ותמיכה. אישה שחלתה אינה יכולה להתמודד לבד, גם לאחר שהחלימה, ולחזור מיד לשגרה. היא צריכה לעבד את החוויה הלא פשוטה שהיא עברה וזה מסר שחשוב לי להעביר אותו הלאה".

"המפגש הזה פתוח לקהל הנשים והוא ללא תשלום. הוא בא ממקום של להרחיב את המודעות לנושא. כמה שסרטן השד נפוץ, אנשים עדיין לא מדברים עליו וקוראים לזה 'המחלה'. יש הרבה מאוד הסתייגויות מהנושא, ואם אני יכולה לעשות משהו קטן בשביל להעלות את המודעות, אני אעשה את זה".

לאור המקרה שלך, את ממליצה לנשים לפני גיל 50 גם להיבדק?

"בוודאי. מגיל 30 כבר חשוב להיבדק. קודם כל צריך ללמוד כיצד לעשות את הבדיקה העצמית שהיא חשובה מאוד. יש יותר ויותר נשים צעירות שחולות בסרטן השד ובגיל 50 זה מאוחר מדי בשביל לבדוק את זה".

ההזדמנות שבקושי, יום שלישי, 23.10.2018, שעה 9:30, מרכז אישי נשי בקרית שמונה

גיבור השנה - סיפורו של אייל בן חמו

אייל בן חמו מקרית שמונה התארח בתוכנית "מחר שבת" בהנחיית צביקה הדר בפינת "גיבור השבוע", ואכן הוא סוג של גיבור. הוא ואשתו לילך הם הורים לשני ילדים אוטיסטים. מתוך התמודדותו האישית עם האוטיזם, הקים אייל עמותה בשם "נופש לגעת בשמיים", שמארגנת טיולים ונופשים עבור ילדים אוטיסטים ובני משפחותיהם. "המשפחות הרגישו מחדש מה זה להיות משפחה, נקודה", אומרת אחת האימהות שהשתתפו בטיול

"איזה יופי לראות את זה! פעם הייתה קבוצת פייסבוק להורים של ילדים על הספקטרום האוטיסטי. אחרי שפעם אחר פעם הורים 'קיטרו' בעצב שאי אפשר לצאת לנופש משפחתי והבדידות בצבצה מכל פוסט, אייל כתב משהו בסגנון 'חברים, אם אני מארגן טיול של יומיים לצפון, מי בא?'. אף אחד לא ידע אז מי זה אייל, חוץ מזה שאם הוא בקבוצה הזו אז יש לו ילד על הספקטרום, והטיול התממש. והיה כל כך מתוקתק ומהנה. והכי מדהים - המשפחות הרגישו מחדש מה זה להיות משפחה. משפחה! לא משפחה עם ילדים מיוחדים. משפחה. נקודה".

כך כתבה אחת האימהות שהשתתפה באחד הטיולים שארגן אייל בן חמו, נהג אגד מקרית שמונה.

אך ההתחלה לא הייתה כזו פשוטה. כשאייל ולילך הביאו את בנם הבכור, אושר, לעולם, הכל היה תקין, כל בדיקות ההיריון והבדיקות ההתפתחותיות לאחר הלידה. "בגיל שנתיים וארבעה חודשים החלה נסיגה", אומר אייל.

במה זה בא לידי ביטוי?

"בגיל שנה החל שינוי באושר שלא ידענו איך לפרש אותו. הוא הפסיק לאכול אוכל מוצק, הוא לא הישיר מבט, כל היום היה עסוק בלפרק מכוניות לחלקים. היום אנחנו יודעים שאלו סימנים קלאסיים של אוטיזם, אבל אז לא היה לנו מושג. באותה תקופה גרנו בקריית מוצקין והרופא אמר לנו שאין מה לדאוג, שאולי מדובר באיזשהו עיכוב התפתחותי וזה טבעי לפעמים שיש נסיגה. אני זוכר שהמילים שלו היו 'אין לכם מה להתרגש יותר מדי'. כשעברנו לקריית שמונה, העיר בה גדלה אשתי, אושר נכנס למעון, בו עבד צוות מאבחן שבודק ילדים עם עיכוב התפתחותי. הצוות הפנה אותנו לאבחון כשאושר היה בן שנתיים וארבעה חודשים, ובאבחון קבעו שהוא על הספקטרום האוטיסטי ברמת תפקוד  גבוהה".

איך קיבלתם את הבשורה? הופתעתם?

"צוות המעון אף פעם לא רמז שיש בעיה עם אושר כי הוא היה ילד נוח. הוא היה שקט, לא הפריע לאף אחד, שיחק לבדו. רק כאשר הצוות המאבחן הפנה אותנו לאבחון, הבנו מה יש לו. באותו יום עולמנו נהפך עלינו. לא היה לנו מושג בכלל מה זה אוטיזם. היום אנחנו כבר מומחים, מרצים בפני רופאים ומורים בנושא".

"ילדים אוטיסטים יכולים להיראות רגילים לחלוטין"

אייל מספר שהוא ולילך לא ידעו לקראת מה הם הולכים כשגילו את האוטיזם לראשונה. "בראש שלנו תפסנו את האוטיזם כדבר ממש שונה ממה שזה באמת. הטלוויזיה מטעה את הציבור בנושא הזה", אומר אייל. "ילדים אוטיסטים יכולים להיראות רגילים לחלוטין. יש להם בעיית תקשורת אבל אין שום דבר שונה בנראות שלהם. אנחנו יכולים לעבוד עם מישהו שעל פניו נראה בן אדם מופנם, כשהוא בעצם נמצא על הספקטרום האוטיסטי. אוטיזם זה לא כמו תסמונת דאון או עיכוב התפתחותי, לא רואים את זה במראה החיצוני".

לאחר שאושר אובחן, אייל ולילך עברו תקופה לא פשוטה עם הרבה התמודדויות והיערכות מחדש. כשאושר היה בן ארבע, הם ציפו לילד שני בכיליון עיניים ועברו את כל בדיקות ההיריון, שיצאו תקינות, כמו בעבר. גם לאחר שהגיע אוראל לעולם לפני 9 שנים, הכל היה תקין. אבל כמו בשידור חוזר, גם במצבו של אוראל החלה נסיגה. "בגיל חצי שנה החלה נסיגה במצבו של אוראל", מספר אייל. "פשוט נשברנו. כל כך ציפינו לעוד ילד, מכל כך הרבה סיבות, שהחשובה ביותר היא שיהיה לאושר אח שיוכל לדאוג לו לאחר שנלך לעולמנו, הרי אי אפשר לסמוך על אף אחד בעולם הזה חוץ מבני המשפחה".

גם אוראל אובחן כאוטיסט, אך בניגוד לאושר שנמצא ברמת תפקוד גבוהה, אוראל אובחן ברמת תפקוד נמוכה-בינונית. הוא כיום בן 9 ועדיין אינו מדבר. הוא זקוק להשגחה בכל רגע ובכל יום, והוא תלוי לגמרי בהוריו אייל ולילך.  

מה קרה לאחר שאוראל אובחן?

"היינו שבורים וחיפשתי משהו שייתן לי כוחות. אושר בדיוק היה אז בקייטנה של אגד והוא נתן לי רעיון לעשות פיילוט של טיול למשפחות עם ילדים אוטיסטים מהאזור. הרבה הורים אמרו שהם לא נהנים מטיולים משפחתיים כי הם עסוקים בלרדוף אחרי הילדים או שהם מרגישים לא נעים כי אנשים אחרים מעירים להם, אז ארגנתי טיול לשש משפחות מהאזור- טיול ג'יפים עם ארוחה ושחייה בבריכה. לטיול הגיעו מדריכים מעמותת 'הכנפיים של קרמבו', כך שהמשפחות יכלו ממש ליהנות. הטיול הראשון היה כל כך מוצלח שהתחילו להתקשר אליי עוד ועוד משפחות מכל הארץ. היום כבר 500 משפחות נהנו מהנופשים שארגנתי".

לגעת בשמיים

אייל הקים את עמותת "נופש לגעת בשמיים" שבמסגרתה הוא מעביר טיולים מאתגרים ומהנים למשפחות של ילדים על הספקטרום האוטיסטי בלבד. "בדרך כלל, העמותות השונות מארגנות נופשים לילדים בעלי צרכים מיוחדים מכל הקשת", אומר אייל. "ואז הילד האוטיסט לא ממש מוצא את עצמו עם ילדים בעלי בעיות שונות משלו. לכן היה חשוב לי לארגן את הנופש לילדים על הספקטרום האוטיסטי בלבד. אני בונה את הנופשים שלי במחשבה ותכנון רבים כדי שיתאימו לילדים על הספקטרום, גם מבחינת מערך הטיול, גם מבחינת המקומות שאני לוקח אותם. אני מנסה לאתגר את הילדים. אני לוקח אותם למקומות הרריים או לטיולים רגליים. היינו באילת, טיילנו בצפון ואני מתכנן נופש גדוש בשלג, הבעיה היחידה היא שהשלג לא בא..."

אחת האימהות שהשתתפו בטיולים של העמותה כתבה לאייל: "הילדים- כולם עזרו זה לזה במסלולי הטיול, שהיו בהחלט מאתגרים, והיה מרגש עד דמעות לראות ילד אוטיסט עוזר לילד אוטיסט,  וילד אוטיסט עוזר לאח 'רגיל' או לאמא, ואבא עוזר לילדים של אבא אחר, פשוט כי מי שיכול עושה. בלי מניירות, בלי הסברים, בלי הדרכה. ככה, מהלב. וכשחזרנו מהטיול וסיפרנו לשאר חברי הקבוצה, כולם ביקשו עוד, ואייל קיים. טיול של שלושה ימים הפעם, וכדור פורח וקייקים וג'יפים ומה לא.מה לא? לא שיפוטיות, לא הערות מצקצקות, לא איפָה ואיפָה, לא קשיים, רק לב ענק וכושר ארגון מופתי ורצון נקי לעשות טוב".

במה עזרה לך העמותה?

"זה פשוט נתן לי כוח להמשיך ולהתמודד עם המצב שלנו. זה נותן לי המון ואני אמשיך עם העמותה, ללא ספק, ואפילו יש מחשבה לפתח אותה".

אייל ולילך זקוקים להמון כוח. אייל הוא נהג אגד ולילך עובדת כסייעת לילדים עם צרכים מיוחדים. "אוראל מתעורר באמצע הלילה ואנחנו קמים יחד איתו. הוא היפראקטיבי ואם אנחנו לא קמים כשהוא קם, הוא פשוט יהפוך את הבית". אייל מספר שאוראל חייב השגחה צמודה במהלך כל היום. "הוא כבר נעלם לנו פעמיים, פעם אחת במהלך טיול בכנרת. זה קשה מאוד, אבל מתמודדים עם זה".

מניסיונך, מה חשוב לך שאנשים ידעו על האוטיזם?

"אנשים לא ממש מבינים מה זה אוטיסט. חשוב לי שתהיה מודעות לנושא, שאנשים יבינו שלא כל מי שמופנם הוא מוזר. יכול להיות שזה משהו שהוא נולד איתו או לוקה בו, יכול להיות שזה לא תלוי בו. אנשים צריכים לדעת לקבל גם את השונה".

יצא לכם להיתקל בחוסר סובלנות מאנשים?

ברור, יותר מפעם אחת. יצא לנו להיות במקומות עם הילדים ואמרו לי 'תרגיע את הבן שלך' או 'איזה ילדים לא מחונכים'. זה ממש פוגע. אוראל ממש לא מסוגל לתקשר עם ילדים אחרים ואנחנו עובדים איתו יותר על דברים אלמנטריים כמו לפתוח את המקרר, להשיל בגדים, לדעת לעשות את הצרכים שלו בשירותים. אושר אומנם נמצא ברמת תפקוד גבוהה אבל זו הטעייה. יש רגעים שהוא מרחף או לפעמים הוא חוצה את הכביש ותוך כדי מסתכל על הטלפון ולא על הכביש. אלו דברים קטנים אבל ממש משמעותיים והרבה יותר בעייתיים. ברמת תפקוד נמוכה אתה יודע מה אתה מקבל. ברמת תפקוד גבוהה, אתה כל הזמן מגלה בעיה שלא ציפית לה".

יש עדיין חששות או שלומדים קצת לשחרר עם הזמן?

"החשש עדיין קיים עם שני הילדים. אושר ילד גדול, לפני שבועיים חגג בר מצווה, והוא כבר יורד לבד להסעה, אז קצת משחררים, אבל אוראל חייב השגחה צמודה. הוא ממש לא מודע לסכנות וזה מה שהכי מפחיד".

לאחר שהופתע בתוכנית "מחר שבת" של צביקה הדר כגיבור השבוע, אייל לא מפסיק לקבל מחמאות ותגובות מחממות. "חשבתי שאני מגיעה לתוכנית בשביל לגבר במעגל עם עוד כמה אנשים לגבי עמותות", מספר אייל. "כשכבר הגעתי לאולפן, הבנתי שיש קצת יותר מזה".

לאחר שעלה אייל הנרגש לבמה, הוקרן בפניו סרטון של משפחות אשר מודות לאייל על הטיולים שאירגן וממשיך לארגן. אחד ההורים בתוכנית אמר: "תודה היא מילה קטנה מדי בשביל אייל", והוא צדק.