הרצל אמר

לפני 32 שנה החליט הרצל לויפור, מורה בדנציגר ויוצא סיירת אגוז, להקים אתר הנצחה לחללי היחידה שנלחמה רבות למען הצפון. כשלא מצא מי שיעזור לו, הוא החליט לגייס 200 מתלמידי שכבת י' בבית הספר, שיגרמו לאתר להתרומם. משרד החינוך התנגד, אבל הרצל לא נתן לדבר לעצור אותו. בדרך יצירתית, הוא עקף את המערכת, ובעזרתם של תלמידיו הנאמנים הוא הקים את אתר ההנצחה בסמוך לנווה אטי"ב. עד היום מלווים תלמידי דנציגר את האתר, למרות שהרצל אינו גר בעיר כבר 30 שנה. "אני לא מופתע כי אני מכיר ילדי קרית שמונה. הם זן מיוחד, נוער אמיתי שנותן מעצמו"

הרצל לויפור כבר אינו מתגורר בקרית שמונה 30 שנה, אבל גם אם הוא עזב את העיר, העיר לא עזבה אותו. להרצל תמיד יהיה מקום חם בלב לעיר בה גדל ולתושביה הטובים.

"זה הכה בנו כמו פטישים"

הרצל בעבודות לבניית האתר 

לויפור נולד בקרית שמונה והינו בוגר של בית הספר דנציגר. את שירותו הצבאי עשה ביחידת אגוז, כיום יחידת הקומנדו של צה"ל. היחידה פעלה בפיקוד צפון עד שנת 1974 ואז פורקה. במהלך שירותו, איבד הרצל חברים רבים ליחידה. את חלקם הכיר יותר ואת חלקם פחות. אנשי היחידה וההורים השכולים הגיעו מדי שנה לטקסים השונים, אך היה להם חלום להקים אתר הנצחה לנופלי היחידה. "מאחר והיחידה פורקה, התוכניות נשארו על הנייר ולא היה מי שיוציא אותן לפועל", מספר הרצל. "היה תכנון להקים אתר הנצחה מפואר, אך הסכומים היו גבוהים מדי ולא היה מי שיעזור במימון של הדבר, צה"ל אינו מקים אתרי הנצחה, וככה זה היה במשך שנים. עד שיום אחד, בטקס השנתי בשנת 1985, אחת האימהות השכולות אמרה בטקס שכנראה היא בחייה כבר לא תראה אתר הנצחה לבן שלה. זה הכה בנו כמו פטישים. לאחר שהקהל התפזר, ישבנו ביחד וחשבנו איך אנחנו מממשים את התוכנית".

הרצל, שבאותה תקופה כבר חזר לדנציגר, בית הספר בו התחנך, כמורה של"ח, העלה רעיון חדשני. "הצעתי שניקח 200 תלמידים מבית הספר שיוכלו לעזור בעבודות להקמת האתר, ובכך נוכל לחסוך את כוח האדם היקר. ברגע שעשיתי את הצעד הראשון, פתאום כולם הציעו דרכים יצירתיות על מנת לגרום לזה לקרות. תת אלוף דוד אגמון הציע שיצרף פלוגת חיילים שתלווה את התלמידים במהלך כל הפרויקט. מישהו אחר תרם טרקטור, אחד תרם חצץ. כל אחד מבוגרי היחידה תרם משהו לטובת העניין ואז התוכנית קרמה עור וגידים".

הרצל, נלהב מהרעיון, נפגש עם מנהל בית הספר דאז, זאב פלג, וסיפר לו על היוזמה. "ישבתי עם זאב והסברתי לו שנעשה שירות לאומי משמעותי. אמרתי לו שניקח את כל תלמידי שכבת י', שיקימו את האתר מתחילתו ועד סופו. זאב היה סקפטי מאחר ואף בית ספר לא עשה דבר כזה בעבר. כמו כן, הוא ציין שהעבודה פיזית וקשה מאוד, ולכן ההורים עלולים להתנגד, לפנות למשרד החינוך ושם יעצרו את זה".

השניים החליטו לא להתייאש ושלחו מכתב להורי כל התלמידים. "במכתב פירטנו מהי סיירת אגוז וכיצד היא תרמה לצפון. ביקשנו את אישורם, ולהפתעתנו, אף לא הורה אחד התנגד. זה פשוט חימם לנו את הלב", אומר הרצל.

ברגע שנתנו ההורים את אישורם לצאת לדרך, קבע הרצל פגישה עם נציגים ממשרד החינוך, בה ניסה לשכנע אותם לאפשר לתלמידים ללוות את הפרויקט החשוב במשך חודש ימים. "הגענו לישיבה, שם היו יו"ר ועד ההורים השכולים חיים אדר, תת אלוף דוד אגמון שתרם את חיילי הפלוגה לעניין, נציגי משרד החינוך ומנהל בית הספר דנציגר. כולם הביעו התלהבות גדולה מהפרויקט מאחר וזה היה ראשון מסוגו בארץ. אף בית ספר לא עשה זאת בעבר ואני הייתי משוכנע שהנוער המצויין של קרית שמונה יעשה זאת בהצלחה רבה".

מה קרה בישיבה?

"נציגי משרד החינוך התנגדו בתוקף לרעיון ואמרו כי מדובר בעבודה פיזית קשה מאוד אשר כרוכה בסיכונים והתלמידים לא יעמדו בה. פשוט הייתי המום קיבלנו סטירת לחי מצלצלת. ואם לא די בכך, אחד הנציגים אמר שאם אני אוציא את התוכנית לפועל, אני אפוטר מבית הספר. המשפט הזה הכעיס את כל הנוכחים בחדר. יו"ר ועד ההורים השכולים אמר שהוא פשוט מתבייש שזה משרד החינוך שלנו ושאל איך במקום לעזור לנו להנציח חיילים, הוא שם לנו מקלות בגלגלים?".

איך לבסוף הוצאתם את התוכנית לפועל?

"תת אלוף אגמון אמר שאם משרד החינוך לא יאפשר לי לעשות את זה, אז הוא יגייס אותי, וכך היה. הוא גייס אותי למילואים ואז הצלחתי ליישם את התוכנית בתור איש צבא ולא איש חינוך, וכך הוא לא יכל לפטר אותי".

"אין גאה ממני"

התלמידים בעבודות לאתר 

התלמידים, יחד עם החיילים, החלו בעבודה הקשה, שבסופו של דבר הייתה חוויה בלתי רגילה עבורם. חלקם אפילו זוכרים אותה עד היום מרוב שהיא הייתה משמעותית. "התלמידים והחיילים ריצפו שבילי הליכה באורך של קילומטרים. הם עבדו קשה במשך חודש ימים, כל יום מהבוקר עד הצהריים".

עד שה-20 ביוני התקרב ועדיין נותרה עבודה לעשות. אבל הרצל לא אמר נואש. "היינו לקראת חופשת הקיץ, אבל נשארו עוד כמה ימי עבודה והיינו קצת עצובים שלא יהיה מי שישלים את העבודה. היינו אמורים לעשות טקס עם ההורים השכולים, אבל האתר לא היה מושלם".

הרצל מספר שיום לפני סוף שנת הלימודים, הוא אסף את כל תלמידי שכבת י' וסיפר להם שיש עוד כמה ימי עבודה בשביל שההורים יוכלו לחנוך את האתר. אמרתי להם שמי שמוכן להתנדב עוד כמה ימים על חשבון החופש שלו, שיגיע למחרת בבוקר".

האמנת שיגיעו?

"אחרים סביב היו סקפטים. המנהל אמר שהוא יזמין טנדר כי בטח יגיעו מעטים, אבל שכנעתי אותי להזמין את כל ארבעת האוטובוסים, ואם לא יגיעו תלמידים, אני אשלם עליהם בעצמי".

מאיפה הגיע הביטחון הזה?

"אני מכיר את ילדי קרית שמונה. הייתי בטוח שלאחר המאמץ הרב שהשקיעו, הם יגיעו לסיים את העבודה, וצדקתי. למחרת הגיעו כל תלמידי השכבה, בלי יוצאים מן הכלל, ותוך שישה ימים הם סיימו את העבודה באתר. במקום התקיים טקס, יחד עם ההורים השכולים, שחיבקו את הילדים והודו להם בעיניים דומעות. כל תלמיד קיבל מדליה ותעודת הוקרה, וזה פשוט השאיר עליהם חותם במשך כל החיים".

אתר ההנצחה הוקם ברמת הגולן, ליד נווה אטי"ב, ולא באופן אקראי. מושב נווה אטי"ב הוקם על ידי בוגרי סיירת אגוז ושמו הינו ראשי התיבות של שמות ארבעה מלוחמי הסיירת שנפלו במסגרת שירותם הצבאי: אברהם המאירי, טוביה שרקינגר, יאיר אלגרנטי ובנימין חדד. באתר ההנצחה מפוזרים שלטי מתכת, כאשר על כל אחד מהם כתובים פרטי הנופלים.  

בינתיים, שנתיים לאחר הקמת האתר, נאלץ הרצל לעזוב את קרית שמונה מסיבות אישיות. יחידת אגוז הוקמה מחדש בשנת 1995 כסיירת בחטיבת גולני, ולימים נפלו שניים מלוחמיה, בוגרי בית הספר דנציגר ובני קרית שמונה – לירן סעדיה ז"ל ובועז פומרנץ ז"ל. בפוסט מרגש שכתב לאחרונה בפייסבוק, הרצל אומר: "באותם ימים לא שיערתי בליבי שברבות הימים יצטרכו להנציח גם את בוגרי בית הספר בועז פומרנץ ז"ל ולירן סעדיה ז"ל. בסיום העבודה נשבענו שבית הספר יאמץ את האתר וימשיך לטפל בו גם בשנים הבאות, ואכן כך היה. אני כבר עשרות שנים לא מתגורר בעיר, אך מזה 32 שנה יוצאים תלמידי בית הספר לטפח ולנקות את האתר, ואין גאה ממני במסורת הזו ובתלמידים של תיכון זה".

לאחר העלאת הפוסט, קיבל הרצל תגובות רבות מתלמידים, שזוכרים את אותו חודש ב-85 כאילו היה אתמול. "זה דבר שנחרט להם בתודעה. ההורים השכולים שבכו מאושר והודו להם- זה היה שווה יותר מכל תקופת לימודיהם".

איך אתה מרגיש כשאתה רואה שהמסורת ממשיכה עד היום?

"אני מלא גאווה. אני לא מופתע כי אני מכיר ילדי קרית שמונה. הם זן מיוחד, נוער אמיתי שנותן מעצמו. אפילו אז, הקצינים היו המומים שהתלמידים היו  מוכנים לבוא ולעבוד בחופשת הקיץ במקום לבלות בבריכה. היום, יותר מתמיד, בני הנוער מודעים לחשיבות של הנצחת חיילים, במיוחד של יחידה מובחרת שפועלת רבות למען הצפון. אני בעצמי הייתי תלמיד בדנציגר וזה פשוט מחמם את הלב שהם ממלאים את ההתחייבות המוסרית עד היום, למרות שהאנשים בבית הספר התחלפו במהלך השנים".

ואכן, שכבת י' בבית הספר דרכא-דנציגר, מתגייסת מדי שנה לסייע בטקס הזיכרון השנתי של נופלי יחידת אגוז שמתקיים בסוכות. השנה, בשל מזג האוויר הסגרירי, הועתק מיקומו של טקס הזיכרון מקלעת נמרוד לאודיטוריום "אשכולות פיס", הנמצא בבניין חטיבת הביניים בדרכא-דנציגר. בטקס השתתפו מאות מוקירי זיכרם של הלוחמים. חניתה מעוז, מנהלת ביה"ס דרכא דנציגר: "שכבת י' בדנציגר גאה ללוות ולטפח את אתר אגוז מזה 32 שנים. אנשים רבים וטובים ליוו את הפרוייקט והאמינו שזו אחת הדרכים לטפח נוער ציוני ואיכותי. אימוץ אתר אגוז הפך למסורת שמעודדת דורות של תלמידים לקחת חלק ולהיות מעורבים, אכפתיים ומסורים להיסטוריה שהאתר מקפל בתוכו ולמשפחות הנופלים. אני גאה בנוער של דרכא דנציגר, שזוכר את עברו ומגלה אחריות לעתידו.״