קארין
מרום ויתרה על החיים במרכז וקריירת משחק ב"קאמרי" לטובת מעבר לגליל עם
משפחתה. אבל דווקא כאן היא החלה לעסוק במשחק במשרה מלאה, ולמצוא את האיזון בין חיי
המשפחה לקריירה. סיפור אופטימי עם האישה הכי לבבית בתאטרון.
מאת: שירי פריאנט
אני
פותחת את השיחה עם קארין מרום, 38, בצחוק מתגלגל וממכר, צחוק שמשפריץ ממנו טונות
של אופטימיות. וזוהי קארין, אופטימית חסרת תקנה, שחקנית בלב ובנשמה, אחת שהולכת
בדרך שלה עד הסוף ומאמינה שהאמת שלה תנצח.
הילדות בצרפת
קארין
נולדה וגדלה בצרפת. בגיל 14 עלתה לארץ עם אחיה ואמה והם עברו לגור בנתניה בעקבות
דודתה. בתיכון בו למדה (יחד עם אלי ומריאנו) החליטה קארין להירשם למגמת תאטרון ואז
בעצם התאהבה בעולם הקסום של המשחק. "בצרפת תמיד אמרתי לאמא שלי שאני רוצה
להיות שחקנית, אבל היא אף פעם לא האמינה לי כי הייתי ילדה מאוד ביישנית ומופנמת.
אבל התאטרון משך אותי אליו וגם שינה אותי."
למה
עברתם לארץ?
"אמא
שלי צברית בנשמה, מעולם היא לא התחברה לצרפת. תמיד היא התגעגעה לישראל וביקשה
בליבה שנחזור. היא רצתה שנחווה את ההווי הישראלי, החום, החופש. אני זוכרת שבתור
ילדה הגענו לביקור בארץ והרגשנו ממש חופשיים. בצרפת נועלים את הבתים בשבע בערב, ופה
יצאנו מהבית רק בעשר בלילה. זו הייתה הרגשה עילאית וזה משהו שמאוד פתח אותי, המעבר
לכאן."
מה עם
אבא?
"התכנון
היה שאבא יעבור תוך שנתיים לארץ אבל החיים התגלגלו אחרת ובסופו של דבר היינו פה רק
אנחנו".
החיים בתל אביב
לאחר
השירות הצבאי החליטה קארין להתמקצע ונרשמה לסדנת משחק אצל ניסן נתיב ולאחר מכן
ללימודים במשך 3 שנים בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. מאז הפכה לשחקנית מן
המניין. ברזומה שלה הופעות מרובות בהצגות פרינג',
מופע קברט בתאטרון "הקאמרי" (שרץ עד היום), תפקידים במחזות של
שייקספיר, השתתפות בהצגות ילדים ובשלל תפקידים מגוונים, ממלכה ועד למכשפה.
אז איך
נערה מופנמת וביישנית הופכת לשחקנית כזאת עסוקה?
"זה
קטע, אבל אני מקבלת מהמשחק כל כך הרבה ביטחון, אני מרגישה שממש מקשיבים לי ולמה
שיש לי לומר. את כל הקושי שהיה לי בחיים הוצאתי דרך טקסטים ותפקידים שונים. תמיד
הייתה לי תחושה שהחיים האלה כל כך קצרים, ואני בן אדם כל כך אופטימי במהותי, אז
אני מנסה לנצל כל רגע, נכנסת לכל דמות באקסטרים שלה. שיחקתי במגוון תפקידים: מלכה,
מכשפה, ליצנית. זה הפסיכולוג הכי גדול של החיים."
אם כל
דמות כזו שונה, איך את מצליחה להתחבר אליה?
"
אני מנסה להבין אותה- איך היא חושבת, איך היא פועלת. אני מנסה לחשוב מה הייתי עושה
אילו הייתי במקומה. אני גם מאוד סומכת על האינטואיציות שלי. אני עובדת מול הבמאי,
אנחנו בודקים מה עובד, ואם זה לא עובד-אנחנו מנסים דברים חדשים."
מה מושך
אותך בתאטרון?
"אין
דבר יותר מרגש כמו להרגיש כאן ועכשיו את הקהל. אם אני מתבלבלת, אין 'טייק 2', זה
מה שיש. אבל הקהל והתגובות המחממות הם רק הדובדבן שבקצפת. אני הכי נהנית מהתהליך.
אני אוהבת לעבוד זמן רב על הצגה, לנסות להבין את הדמויות שבה ומה נכון עבורן. אני
יכולה להיות חודשים בתהליך, למרות שזה לא
תמיד מתאפשר בתאטרון כי יש לוח זמנים ויש תקציבים."
המעבר לצפון
קארין
הייתה שחקנית מאוד עסוקה, בעיקר בעולם הפרינג', עד שיום אחד החליטו קארין ובעלה,
זיו, לעבור לצפון עם שני ילדיהם, על מנת להיות קרובים לאימו של זיו, שהייתה חולה
מאוד. "הגדרנו את המעבר לקיבוץ להבות הבשן כשנת ניסיון בשביל להיות קרובים
אליה", מסבירה קארין, "הבן שלי בדיוק נולד ואמרתי לעצמי שזו תקופה טובה
לקחת קצת פסק זמן מהמשחק, מקסימום אני אעשה גיחות קצרות למרכז כשצריך. אמו של זיו
נפטרה כשלושה חודשים אחרי שעברנו לצפון, אבל אנחנו כבר התאהבנו במקום ופתאום
קיבלתי הזדמנות פז. בתאטרון 'מראה' קיבלו תקציב להקים אנסמבל של שחקנים לתאטרון
והם ערכו אודישנים שבהם התקבלתי כשחקנית קבועה בתאטרון. החיבור איתם היה מעולה, כי
גם גרתי במקום הכי נפלא בעולם וגם זכיתי לעסוק במשחק ולהתפרנס מזה. זה דבר עצום
בעיניי."
את חושבת
שיש ביקוש לתאטרון בצפון?
"יש,
אבל לא מספיק. בשנים האחרונות יש בצפון הצגות ייחודיות ואיכותיות. הביקורות עוברות
מפה לאוזן, מהפייסבוק, ואנשים מגיעים. עדיין בצפון קשה מאוד להוציא אנשים מהבית,
אבל הביקוש להצגות רק גדל. אני עדיין משחקת בתאטרון 'הקאמרי' עם מופע קברט, הופעתי
בלטביה עם מופע הליצנות שלנו למבוגרים, אני מועמדת בטקס פרסי הפרינג' שנקרא 'קיפוד
הזהב' עם הצגה ששיחקתי כאן, אז רואים שיש התקדמות."
תאטרון לקהילה
ואז,
לאחר שביססה את מעמדה בצפון כשחקנית, החליטה קארין להקים קבוצת תאטרון קהילתי
בסטודיו שלה בלהבות הבשן. "לפני שנתיים החלטתי שאני רוצה לפתוח קבוצת תאטרון
של מבוגרים ולהקים תאטרון קהילתי כאן בלהבות הבשן ולראות מי ירצה להשתתף בחוג
תאטרון. פתאום ראיתי שאחד נרשם ועוד אחד נרשם והבנתי את הצימאון שיש לזה
בצפון. נוצרה לי קבוצה מדהימה, שאני כבר
לא מקבלת אליה שחקנים חדשים, ועכשיו פתחתי קבוצה נוספת שהיא כמעט מלאה. יש לי גם
קבוצת ילדים מלאה לכיתות ג'-ו'. גיליתי שיש פה ביקוש ענק לחוגי תאטרון."
קבוצת
התאטרון של קארין הולידה את ההצגה "זכרונות לברכה" בניהולה והדרכתה,
שאיתה הופיעו צוות השחקנים גם בתאטרון בלהבות הבשן וגם לאחרונה ב"צוותא"
התל אביבי, במסגרת מרתון קבוצות תאטרון מכל הארץ. ההצגה המרגשת מציגה סיפורים
אישיים מחייהם של השחקנים בנושאי זקנה, מוות, חיים ומה שביניהם. היא משקפת את
המורכבות של חיינו מזווית קצת אחרת עם מבט לעולם הבא.
איך
הייתה העבודה על ההצגה?
"כשפתחתי
את הקבוצה, קיבלתי אנשים שהם לא שחקנים בחיי היומיום שלהם. יש להם שגרת חיים
מסוימת ועבודה קבועה, אבל הם הסכימו לבוא אליי פעם בשבוע לסטודיו ולהשתעשע קצת.
במהלך כל התהליך הם הלכו איתי יד ביד ואני מאוד מודה על כך. הם נתנו לי להוביל
אותם, לעיתים בחשיכה, כי הם סמכו עליי. היה לי רעיון וחזון בראש והם לא ממש הצליחו
לראות אותו בהתחלה, אבל כשנולדה ההצגה הם נורא התלהבו והבינו למה הלכו אחריי.
הקבוצה הזאת היא כמו הבייבי שלי, זרמתי איתה מאוד בנוחות וסמכתי על תחושת הבטן
שלי. זה הרגיש לי מאוד נכון. בהתחלה ביימתי את המונולוגים שלהם, אחר כך בנינו סצינות
ביחד ולאחר מכן ההצגה קרמה עור וגידים."
מאין
הגיעו הטקסטים להצגה?
"לא
רצינו לעבוד עם טקסטים כתובים. רצינו ליצור משהו חדש ואישי יותר. כל אחד הגיע עם
הסיפור האישי שלו וזה היה קשה. אמרתי להם בהתחלה שהתהליך הולך להיות לא פשוט בכלל
ושההצגה תיגע להם בנקודות מאוד אישיות בחיים. שאלתי אותם האם הם מוכנים למסע הזה
והאם הם מוכנים להיחשף עד הסוף והם הסכימו. הם הלכו איתי יד ביד."
למה בעצם
אפשר לצפות מההצגה?
"ההצגה
מעוררת אצל הצופים רגשות עזים של תקווה ותהיות. אי אפשר לצאת מההצגה הזאת אדישים,
אנשים יצאו עם עיניים דומעות. היא גורמת לאנשים לחשוב האם אנחנו דואגים מספיק
להורים שלנו שמתבגרים, האם בשעת הצורך נהיה שם בשבילם."
את חושבת
שזה הגיע בגלל אמו של בעלך?
"לא
נראה לי, זה הגיע ממכלול של דברים. אני לא ממש קרובה להורים שלי, אבל יש את
ההתעסקות הזאת בשאלה של האם ביום מן הימים נהיה שם בשביל הורינו? יש איזה סצינה
בהצגה שילד בא לבקר את אמא שלו המבוגרת והוא כל הזמן מול הטלפון שלו. היא מנסה
לדבר איתו לשתף אותו והוא ממשיך בשלו. עד שרגע אחד היא אומרת לו: עד שתתפנה
מהטלפון שלך- אני כבר לא אהיה פה. אחר כך היא הולכת לעולמה והוא מתאבל עליה ומבין
שהוא לא ממש היה איתה, גם אם הוא היה איתה. אני לא רוצה להצטער על כלום. אני מנסה
ללכת עם האמת שלי ולעשות את הדברים נכון, למרות שזה בא לפעמים על חשבון דברים
אחרים."
העולם הוא במה
בדיעבד
היית נשארת במרכז?
"ממש
לא. כל הזמן שואלים אותי בקיבוץ מה אני עושה פה בכלל, שמישהי כמוני צריכה לשחק
ב'קאמרי'. אני פשוט עונה להם שטוב לי! אני עושה את מה שאני אוהבת, אני יוצרת כמו
שאני אוהבת, אני נמצאת עם הילדים והמשפחה שלי. יש לי חברות בתל אביב שכל ערב
משחקות בתאטרון, ולא תמיד מהצגות שהן נהנות מהן, אבל העיקר שזה משחק בתאטרון נחשב.
אני חיה במינון הנכון בין משחק ומשפחה. בגיל 18 חשבתי שאני רוצה לחיות ככה, אבל עם
השנים התבגרתי ומשהו בצפון שינה אותי. יש פה משהו מאוד מרגיע ונעים וזה ממש לא
מובן מאליו. אני פשוט נהנית מכל רגע."
ולסיום, משהו
שאני חייבת לשאול אותך: האם יוצא לך לשחק גם בחיי היומיום?
"וואו,
ממש ממש לא. אם אני אשקר-ישר יראו עליי. הלוואי והייתי יכולה, זה היה עוזר לי
בהמון סיטואציות, אבל צריך אמת בחיים. עזבי הכל, צריך להיות בן אדם."
פורסם לראשונה במידע 8 - אוקטובר 2016
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה