ממאה שערים לבמות התאטרון

מאת: שירי פריאנט

הילדה החרדית שחזרה בשאלה וברחה מהבית בגיל 15 וחצי 
מגיעה השבוע לתאטרון "מראה" עם הצגה הומוריסטית ומרגשת מבית "תאטרונטו"

פלאייר ההצגה

עדי שניר (36) בכלל נולדה כרוחל'ה, הילדה החרדית ממאה שערים. היא הבת ה-12 מתוך 13 אחים ואחיות, שגדלה בבית חרדי אדוק דובר יידיש. לאחר חזרתה בשאלה בגיל ההתבגרות, חייה היו מלאי תהפוכות וטלטלות. מההתמודדות איתן היא כתבה מופע אינטימי והומוריסטי בשם "ללעוס בזוקה בארון". השבוע היא מעלה את הצגת היחיד שלה בתאטרון "מראה" שבקרית שמונה. המופע הוא סוג של הניצחון הפרטי שלה על נבכי העבר. נערה שלא פחדה לשאול שאלות ולהטיל ספק במה שלימדו אותה כל חייה. נערה שעוד לפני שמלאו לה 16 שנים ברחה מהבית לאחר שמשפחתה ניתקה אותה מחייה. אז לקראת ההופעה הקרבה ובאה, ניהלתי שיחה צפופה עם שניר על החיים, על התאטרון ומה שביניהם.

אז מתי בעצם התעורר אצלך הספק לגבי אורח החיים החרדי?

"כשהייתי בת 6 ישנתי אצל חברה שלי, שמשפחתה השתייכה לחסידות גור. קיבלתי הלם תרבותי באותו הלילה. אבל אחד הדברים שהשאירו עליי חותם היה כשאמא של אותה ילדה נתנה לי לאכול לארוחת בוקר פרילי. זה היה אחד הדברים הכי מענגים שאכלתי בחיי. כשחזרתי הביתה ביקשתי מאמא שלי פרילי. היא לקחה קופסת 'גיל', טחנה פירות והגישה לי את זה. אמרתי לה שאני רוצה פרילי אמיתי. שאלתי אותה למה בבית של חברה שלי מותר לאכול פרילי ואצלנו לא. היא אמרה לי 'מיידלע, אצלנו אוכלים רק כשרות של העדה החרדית'. התפלאתי. שאלתי אותה אם חברה שלי אוכלת 'טרייפה'. אמא שלי ענתה לי שזה לא טרייפה אבל זה גם לא כשר".

השאלות שלה התחזקו כאשר שבת אחת ראתה שניר גבר נוסע בשבת. היא הייתה המומה לגלות שהוא עדיין בחיים. ואז החליטה לגלות בעצמה מה קורה כשעוברים על חוקי הדת. "כשחזרתי הביתה נכנסתי מהר לשירותים והתחלתי לקרוע נייר טואלט שוב ושוב. הופתעתי לגלות ששום דבר רע לא קרה לי. ואז עשיתי את הדבר האסור מכל: הדלקתי וכיביתי את האור. וגם אז נותרתי בחיים. באותו רגע משהו אצלי השתנה".

ושכגילית שהעולם ממשיך כהרגלו, מה קרה?

"התחלתי להפנות את השאלות למורות שלי. מהר מאוד למדתי שסוג השאלות ששאלתי גרמו לי לעוף מהכיתה. אני זוכרת שפעם שאלתי איך יכול להיות שבפרק אחד בתורה אלוקים בורא את העולם כרצונו ובפרק אחר הוא שוטף את העולם ומחרב אותו. אלו היו שאלות מאוד תמימות וככל שגדלתי, כך גדלו השאלות. את ההורים שלי לא יכולתי לשאול כי יש דברים שפשוט לא שואלים".

במשך שנים חיה שניר חיים כפולים. קנתה עיתוני נוער מכסף שהרוויחה כבייבסיטר, תכננה להתגייס לצה"ל. בגיל 15 וחצי גילו הוריה את הסוד שלה ובישרו לה שהיא נוסעת לפנימיה עד שימצא לה שידוך. מאותו רגע תכננה שניר את הבריחה שלך שיצאה לפועל אחרי תשעה באב באותה שנה. עם ההורים שלה היא לא בקשר עד היום. לאחר הבריחה היא עברה למשפחת אומנה ובגיל 19 התחתנה עם אלון הגדול ממנה ב-8 שנים. לזוג יש שלושה ילדים והם מגדלים אותם בביתם שבמודיעין.

לאחר שניהלה גן בבעלותה במשך 10 שנים החליטה להעביר הרצאות על הסיפור האישי שלה. לתאטרון היא הגיעה לגמרי במקרה. "באותה תקופה העברתי הרצאות ובאחד הערבים ישבה במאית בקהל", היא מספרת, "בתום ההרצאה היא ניגשה אליי ואמרה לי שהיא מעוניינת להפוך את הסיפור שלי להצגה. בסופו של דבר זה לא יצא לפועל מכל מיני סיבות, אבל היא הציעה לי לשלוח את הסיפור ל'תאטרונטו' ולראות איך מתקדמים משם. שמעתי בעצתה ושלחתי את הסיפור לתאטרון. יעקב אגמון קיבל אותי למרות שלא היה לי שום רקע במשחק, לא טקסט ולא במאי, אבל הוא מבחינתו היה משוכנע שיהיה בסדר. הוא הצמיד לי את יונתן צ'רצ'י והשאר היסטוריה".

אכן היסטוריה, יונתן צ'רצ'י ביים את ההצגה, עדי שניר משחקת בה וכנראה שהשילוב עובד מצוין. ההצגה זכתה בציון לשבח בפסטיבל תיאטרונטו 2014. בנימוקיהם למתן הפרס אמרו השופטים: "השחקנית מכניסה אותנו לעולמה המרתק, הסבוך ומרובה הרבדים שבו בפשטות ובטבעיות". 

מתוך ההצגה "ללעוס בזוקה בארון"

יש לך איזשהו רקע במשחק?

"לאחר העזיבה החלטתי שאני רוצה ללמוד קולנוע כי נורא אהבתי סרטים ורציתי להיות שחקנית.  לאחר מכן הבנתי שאני יותר נמשכת לתאטרון. פניתי למורה לתאטרון בבית הספר שאמר שלכולם כבר יש דיאלוגים ותפקידים וזה לא יתאפשר השנה. הסברתי לו שזה מאוד חשוב לי אז הוא נתן לי כמה ימים להכין מונולוג של 7 דקות ולאחר מכן הוא יחליט אם התקבלתי או לא. לא ידעתי מה זה מונולוג בכלל, האבא האומן שלי נתן לי רשימה של מחזאות לקרוא. זה היה מאוד קשה כי זו הייתה הפעם הראשונה בחיי. אז החלטתי להכין מונולוג על הסיפור האישי שלי. כשהצגתי את המונולוג, המורה סימן לי להמשיך ובסוף הוא בישר לי שהתקבלתי. זה היה הניסיון הראשון שלי בתיאטרון".

מאין הגיע השם "ללעוס בזוקה בארון"?

"חיפשתי שם להצגה שיגדיר בתוכו את כל הקושי של היציאה מהעולם החרדי. אצלנו בבית בכלל לא הרשו לאכול מתוקים, ובעיקר מסטיקים, כי זה היה לא הולם. כל כך פחדו שנלעס מסטיק, כך שאמרו לנו שיש בו שומן חזיר וזה לא כשר. אבל אני כבר חציתי את הקו אחרי שקרעתי וקרעתי את נייר הטואלט בשבת אז החלטתי לקנות מסטיק בזוקה. הייתי מסתובבת ימים עם אותו מסטיק צמוד לחיך כשהוא כבר בלי טעם. אז מדי פעם הייתי מכניסה את הראש לארון, לועסת כמה לעיסות, מחזירה את המסטיק לחיך וממשיכה את היום. באותה תקופה נהייתי אומנית בהסתרה. ממש שיכללתי את זה. החזרה בשאלה הייתה סוג של יציאה מהארון".

עדי שניר

מה ההבדל בין ההרצאה שלך להצגה?

"ההרצאה בעצם מספרת את סיפור חיי והיא משלבת בתוכה כמה קטעים תיאטרליים. היא מכילה הרבה יותר פרטים ובסוף יש גם זמן לשאלות. אני עדיין מעבירה הרצאות לאור ההצלחה. מזמינים אותי לבתי ספר, ועדי עובדים וכו'. בני נוער מגיבים הכי יפה להרצאה כי אני מספרת המון על התקופה שהייתי בגילם. ההצגה מבחינתי שמורה לתאטרון בלבד. היא שואבת ממני הרבה יותר אנרגיות, הרבה יותר ריכוז ולכן אני בוחרת לעצמי את המינון הנכון. הרצאות אני יכולה לעשות מתוך שינה. רק תנו לי לדבר על עצמי ואני לא יכולה להפסיק".

ההרצאות של שניר הגיעו בשלב מאוחר בחיים. "כבר הייתי במקום מאוד בשל בחיי", היא אומרת. "לא היו לי דאגות קיומיות, הייתה לי קריירה ומשפחה ואז יכולתי להתפנות לספר את הסיפור שלי. ההצגה היא בשביל הנפש. כרגע אני עוסקת בהנחיית הורים ומטפלת בילדים בשיטת ורדי".

הסיפור שלך מאוד מזכיר את המקרה של אסתי ויינשטיין ז"ל, את יכולה להזדהות איתה?

"תראי, כשאני עזבתי את החברה החרדית יחד עם חברה שלי בשנת 1996, היינו אז הבנות הראשונות שעזבו זרם שנחשב מאוד קיצוני. בכלל לא ידעתי שיש אופציה להיות חילונית. התחלתי אז לחקור דתות אחרות עד שגיליתי שיש המון גוונים ביהדות. היום התופעה הזאת של חזרה בשאלה היא הרבה יותר שכיחה. כשאתה יוצא היום מהחברה החרדית האדוקה, אתה נתלש מהמשפחה שלך. כל מה שידעת עד עכשיו משתנה ואתה סובל מבדידות קשה. בדיעבד הבחירה שלי לעזוב את הבית בזמן שעזבתי הייתה הבחירה הכי נכונה בעולם עבורי. בתקופת התיכון הבדידות שלי התפוגגה. אני כן יכולה להבין את הנפש המיוסרת והמנותקת של אסתי ז"ל. בעקבות ההתאבדות שלה התחלתי להעביר הרצאות להורים שמסביר להם איך להתמודד עם תהליך החזרה בשאלה מתוך המקום שלי וההבנה שלי. זה משהו מאוד מורכב, התאבדויות לא קורות סתם בקרב החוזרים בשאלה. תחשבי שאני הגעתי לכיתה יא' מבלי לדעת את לוח הכפל או את האותיות באנגלית. אז תדמייני מה זה עבור גבר בן 25. איך הוא ימצא עבודה עם השכלה של ילד בכיתה ו'?".

למה נוכל לצפות מההצגה?

"בניגוד למה שחושבים, ההצגה לא אנטי-חרדים, אני לא משמיצה אף אחד. להיפך, אני חושבת שגדלתי במשפחה מדהימה. ההצגה מאוד קלילה ואופטימית כי אני כזו. הערב יהיה שזור בהומור ובכאב. כל העלילה מתקיימת בבית משפט והיא די מתקתקה, לא כבדה מדי. בואי נגיד שעד כה, למזלי, לא קיבלתי ביקורות שליליות ואני מקווה שזה ימשיך ככה".