מור עמדי: "כשהבוס שלי פיטר אותי הוא עשה לי טובה ענקית"

 

מהיי-טק להום טק: מור עמדי החליטה לעשות שינוי קריירה ולפתוח עסק עצמאי דווקא בתקופה הכי קשה במשק

מור עמדי (31) גדלה בירושלים ואת חייה הקרייריסטים החלה כבר בצבא. "שירתי ביחידה טכנולוגית ומיד לאחר מכן התחלתי לעבוד בהיי טק בזכות הניסיון שצברתי בשירות הצבאי", היא מספרת. "תוך כדי, סיימתי תואר בהנדסת תוכנה, ומיד לאחר מכן עבדתי בשלוש חברות שונות בתור מתכנתת".

אז אם נקפוץ לסוף, איך התעניינת בתחום שהוא כל כך שונה מהום סטיילינג, העיסוק שלך היום?

"תמיד הייתה בי אהבה לתחום הריאלי ולתחום האומנותי, מין שילוב כזה. התחום הריאלי מאוד מאתגר אותי. מאז שאני זוכרת את עצמי, שיעורי מתמטיקה ומדעי המחשב היו השיא בשבילי. יש בי צד שאוהב אתגרים שכליים ונהניתי מההצלחה שהייתה לי בתחום. שיצרתי מאפס קוד שיגרום למשהו לפעול או יהפוך לאפליקציה, זה דבר מדהים בעיניי. זו גם יצירה – יצירה בקוד. יש הרבה עניין מאחורי זה, זה תחום מרתק ובלתי נגמר".

בתאוריה זה נשמע נחמד, אבל במציאות מור התקשתה לשבת 11 שעות ביום מול המחשב. "זה פחות התאים לי. אני אדם שאוהב אנשים והגעתי למצב שאני כבר לא נהנית ממה שאני עושה. חוויתי משברים וכבר היה קשה לי להגיע לעבודה, הרגשתי שאני משקרת לעצמי. הגעתי בבוקר למשרד, התנאים היו מפתים, המשכורות גבוהות, אבל בפועל אין לך שמחת חיים. הסופ"שים היו מדהימים, את יכולה לנצל את הכסף שצברת, לטוס לחו"ל, לאכול במסעדות, אבל אני לא חיה בשביל הסופ"שים".

וכך, בגיל 28, כשרוב חברותיה נשואות עם ילדים או בעלות עבודה יציבה, מור החליטה שהיא עושה שינוי דרסטי ונוטשת את תחום ההיי טק לטובת האהבה האמיתית שלה. "החברים והמשפחה הסתכלו עליי כאילו אני משוגעת, לא הבינו איך אני יכולה לעזוב את כל הטוב הזה. סיימתי את הלימודים בהצטיינות, אחרי 5 שנים קשות של לימודי ערב בשילוב עם עבודה, ולא הבינו איך אני זורקת לפח את כל מה שבניתי. ידעתי שאני רוצה להיות מעצבת פנים, אבל אמרו לי כל הזמן שאין בזה כסף, אין עבודה, יש תחרות. התגובות היו מלחיצות ממש".

במהלך אותה תקופה, מור רצתה לעזוב את ההיי טק, אבל עדיין חששה. היא חיה במרכז תל אביב וגם השתוקקה לזוגיות שקצת נפגעה מאורח החיים שלה. "במשך הרבה מאוד שנים הייתי מכוונת קריירה, עד היום. בהיי טק את עובדת שעות מטורפות, גם כשאת חוזרת הביתה ולפעמים גם בסופ"שים, וזה עניין של סדר עדיפויות. יש כאלה שעבדו איתי שהיו בזוגיות, אבל אני כל הזמן רציתי להתפתח והשקעתי את כל כולי בקריירה".

את נשמעת מאוד מכוונת מטרה, זה הגיע מאמא?

"ממש לא. אמא עובדת במשרה מלאה אבל הבית חשוב לה יותר מהעבודה. גם היא פרפקציוניסטית כמוני, בזה אנחנו דומות, אבל זה משהו שאני מנסה להתמודד איתו, זה דורש הרבה מאוד עבודה. לא קל לנסות להיות מושלם כל הזמן".

יום אחד כשהגיעה לעבודה, הבוס של מור קרא לה לשיחה ובישר לה שהיא מפוטרת. "הוא ראה שאני לא שם. אני יושבת פיזית במשרד אבל הנפש שלי לא מחוברת. הוא עשה לי טובה ענקית. הוא פשוט עשה את הצעד שאני לא העזתי לעשות. אחרי שעזבתי, אמרתי לעצמי שהפעם אני לא מחפשת עבודה בהיי טק, אלא לוקחת את ההזדמנות שניתנה לי והולכת להגשים חלום. דווקא מי שהכי עזרה לי הייתה אמא שלי. היא תמכה בי, ובלעדיה לא הייתי איפה שאני היום. ידעתי מבפנים מה אני רוצה, אבל היא פשוט נתנה לי את הדחיפה הזו. הייתי צריכה לשמוע ממישהו שאני מסוגלת וזה מה שדחף אותי לשינוי".

מור החליטה לטוס למזרח לחצי שנה ולאחר מכן לחזור לארץ ללימודי הום סטיילינג. אלא שלפני הטיסה, היא התארחה במושב בגליל, התאהבה בנופים הפסטורליים, והחליטה שלשם היא שייכת. "הייתי בצימר עם המשפחה שלי, ביקרנו משפחה ברמות נפתלי, וכשקמתי בבוקר וראיתי את הנוף פתוח לפניי – ידעתי שפה אני חייבת להיות. טסתי למזרח ואמרתי לכולם שאני חוזרת לגליל, למרות שכשחזרתי, חששתי מהמעבר".

מה גרם לך בכל זאת להגיע לגליל?

"החלטתי לקחת סאבלט בקיבוץ דן לתקופה של חודש, לבדוק איך זה לגור שם. כבר אחרי שבועיים סגרתי חוזה על דירה בשדה נחמיה, שהתפנתה לגמרי במקרה. זה כבר היה ברור לי שזה המקום בשבילי. גרתי בשדה נחמיה בדירת חדר במשך שנתיים ואז עברתי לקיבוץ מעיין ברוך, אבל את פרויקט ההום סטיילינג הראשון שלי עשיתי שם, בדירת חדר בשכונת דיזינגוף שבשדה נחמיה, והפרויקט גם התפרסם ב-YNET. זו הייתה חשיפה מטורפת ואני מודה עליה כל יום".

עוד במהלך לימודיה, מור חיפשה עבודה שתחזיק אותה עד שהעסק שלה יתרומם. היא פנתה לטוב ולמוכר, אך בצורה קצת שונה. "לא רציתי לעבוד שוב מול מחשב, אבל אהבתי ללמד. הגעתי למכללת תל חי וממש במקרה פתחתי שם מחזור חדש של מכינה שנתית ייעודית. מאוד נהניתי מהעבודה עם הסטודנטים ולפני 4 חודשים הייתי אמורה לפתוח מחזור חדש, אלא שאז החלטתי לוותר ולהשקיע רק בעסק שלי".

דווקא עכשיו? בתקופה כל כך לא יציבה?

"דווקא התחום הזה לא נפגע על ידי הקורונה כי אנשים נמצאים הרבה יותר בבית ומבינים שהבית הוא חלק משמעותי מהחיים שלהם. איך שהבית שלהם יראה – כך תראה המציאות שלהם. דווקא עכשיו אני מקבלת פניות מאנשים שרוצים לשדרג את הבית, והגישה שלי היא אקולוגית, בעד צמצום צריכה, כך שאני ממש לא בעד לקרוע את הכיס בדרך לבית יפה".

"בית יפה לא קשה לעצב עם הרבה כסף, האתגר הוא כשאין. ושם גם מתחיל הכיף האמיתי. הבית חייב לשרת אותנו פונקציונלית ורגשית, חייב להיות מחובר לאישיות של הדיירים שלו, וזה לאו דווקא בית שהוצאת עליו הרבה כסף. אני מאמינה שאדם חייב לקום בבוקר ולהרגיש שטוב לו לגור פה. לפעמים רק שינוי מיקום של חפצים ששוכבים בבית יכול לעשות את כל ההבדל".

לאנשים יש נטייה לאגרנות, זה גם יכול להשפיע על האווירה בבית?

"נכון. כשיש עומס, יש יותר מה לנקות 😊 אבל העומס מתחיל מהדברים הכי קטנים, כמו מסמכים למשל. אנשים שומרים קלסרים שלעולם לא יצטרכו. צריך לדעת מתי לשחרר. אני מכוונת למינימליזם בחפצים שמוביל למינימליזם מחשבתי. כשיש הרבה דברים בבית, הבית תמיד מבולגן וצריך להשקיע הרבה מאוד אנרגיה בניקיון. זה משליך על המציאות שלך בסופו של דבר. אתה רוצה להרגיש במיטב בבית, להיות בפוקוס, וזה בלתי אפשרי כשיש עומס ויזואלי".

נשמע שזה ממש כמו טיפול רגשי ההום סטיילינג.

"לגמרי. זה שינוי עצום ואנשים לא אוהבים שינויים, שינויים מאתגרים אותם והם זקוקה לתמיכה וליווי. העבודה שלי היא 60% עיצוב ו-40% שיחות נפש, וזה הכיף שלי, לגעת באנשים, כי כשאני יוצאת מהבית אני יודעת שעשיתי משהו טוב".

לסיום, מה תציעי לנשים שרוצות לעשות שינוי?

"תאמיני בעצמך, זה הכול בראש. אם תחשבי חיובי - זה מה שיהיה, וכמובן תקיפי את עצמך באנשים שמפרגנים לך, עושים לך טוב ומקדמים אותך. פשוט קומי כל יום בבוקר ותאמרי – אני יכולה ואני אצליח".