יש גם טלי אחרת - סיפורה של המשוררת טלי רהב על עול "הדור השני"

בגיל 47, טלי רהב מקיבוץ יפתח, לא יכלה לשאת יותר את עול "הדור השני" על כתפיה ויצאה לשייט בקוטב הצפוני. כשחזרה לארץ, טלי החליטה להפוך את סיפור חייה ליצירה. 10 שנים עברו מאז, וכיום טלי חובקת את הספר "ילד בלונדיני- ימינה", שיצא לאור לפני כשנה, ומופע מוזיקלי-ספרותי חדש שיושק בקרוב

"אבי שתק כשנאצי הונגרי חבט בפרצופוושבר את משקפיו.אמי שתקה אל מול הר של גוויותאפילו כשגילתה בו פנים מוכרות.אני שותקת את סיפורי חמישים שנה.בנותיי שותקות דקה בצפירות-תשלום סמלי ישראליעל סך כל השתיקות.("כל השתיקות" מתוך הספר "ילד בלונדיני-ימינה") 

את עיקר ילדותה העבירה טלי בדרום הרחוק. הוריה, ניצולי שואה, עלו מהונגריה בשנת 1949 עם עליית הנוער, ללא הוריהם, כשהם בני 11 בלבד. הם הכירו דרך תנועת "השומר הצעיר", התחתנו והקימו משפחה בישראל, כפי שחלמו בגולה. "הוריי הקימו את קיבוץ להב במסגרת הנח"ל" מספרת טלי. "אמי ילדה את אחיותיי התאומות, הגדולות ממני ב-10 שנים, ושנה לאחר שנולדתי, הם החליטו לנדוד לבאר שבע בשביל ללמוד ולהתפתח. ההורים של אבא עלו לארץ והתיישבו גם הם בעיר. הוריה של אמא עלו בשנת 1951 למעברה בנתניה. זו הייתה תקופה מאוד לא פשוטה. הם כבר היו מבוגרים והחיים שם היו קשים. לסבא היה בהונגריה מפעל לייצור אוהלי ענק, כך שלמזלו, כשהגיע למעברה, נתנו לו להקים מתפרה ובה הוא תפר את כל האוהלים למקום".

טלי מעולם לא השתחררה מעול "הדור השני". לפני שנולדה, הוריה כלל לא דיברו על מה שעברו בשואה. המפנה קרה עם הולדתה, כאשר באותה תקופה התקיים משפט אייכמן בארץ. "אמא סיפרה רק סיפורי העצמה וגבורה מהשואה" נזכרת טלי. "היא מעולם לא דיברה על החולי, הרעב או הקור. היה לי קל להתחבר לסיפורים האלה ולהזדהות איתם. אני זוכרת שהיא סיפרה איך סבא היה לוקח אותה בקור המקפיא של נובמבר, מעלה אותה לגגות ההרוסים מההפגזות, מחפש שלג טרי ומשפשף בו את הגוף שלה, רק בשביל לשמור על ההיגיינה שלה. כך הוא עשה כל בוקר. אנשים מתו בהמוניהם מחוסר אפשרות לשמור על היגיינה תקינה וכך הוא שמר עליה".

הסיפורים החלו לחלחל פנימה למוחה של טלי הקטנה. "כל הזמן חשבתי שגם אני אצטרך להתקלח בשלג כש'הרעים' יבואו. אני זוכרת שבחורף התקלחתי במים קפואים כדי שאהיה מוכנה. ממש הייתי שם בראשי ואני יודעת שלא מעט ילדי דור שני חוו חוויות דומות. חלקם היו שותפים לסיפורים של הוריהם וחלקם לא יכלו לשאת את זה".

כילדה את זוכרת שהייתה בבית אווירה עצובה?

"להפך. ההורים שלי נאבקו בשביל להקים משפחה ישראלית שמחה. תמיד קיימנו חגיגות בבית, בחגים, בימי הולדת. אמא לימדה אותנו את כל השירים, אמרה לנו למחוא כפיים, רק בשביל שבבית תשרור השמחה. זה היה סוג של ניצחון רוחני על הנאצים. הנה, תראו, לא הצלחתם לנצח אותנו, יש לנו שמחה בבית".

טלי עבדה שנים רבות בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. יחד עם בעלה, גם הוא איש חינוך, הם התיישבו בקיבוץ יפתח והקימו בו בית. "פשוט התאהבנו במקום ובנופים המדהימים של הגליל" היא מספרת. "היה לי חלום להיות אומנית אבל לא העזתי לעשות עם זה כלום, כי תמיד האמנתי שעם אומנות- אי אפשר לשלם במכולת, כמו שאומרים. במהלך השנים, נולדו לנו 3 בנות והכתיבה תמיד הייתה נוכחת בחיי".

לפני 9 שנים, חל מפנה בחייה של טלי. "הרגשתי שהשואה והמהות שלי כילדה לניצולי שואה כל כך עוטפות אותי ומכבידות עליי. מבת הקורבן הפכתי להיות הקורבן".

ברגע של הרפייה, טלי הבינה שאם לא תכניס לחייה הרפתקאה, שום דבר לא ישתנה. באותו ערב, היא החליטה להצטרף לקבוצה קטנה שיוצאת לשייט בקוטב הצפוני. תוך שבועיים היא כבר הייתה שם, מוקפת בקרח, כלבי ים ודובי קוטב. "יצאתי כשאני משאירה את השואה בארץ ומנסה לגלות האם קיימת טלי אחרת" היא אומרת. "בקור המטורף הזה גיליתי את העוצמות הנפלאות של הטבע וגיליתי את עצמי מחדש- אישה הרפתקנית, שמחה, חברמנית ומצחיקה. חזרתי לארץ עם ההבנה שאני יוצאת מהשתיקה ומחליטה להפוך את סיפור חיי ליצירה".

כ-8 שנים עברו מאז אותו מסע ועד שטלי הוציאה לאור את ספר השירים הראשון שלה.

"זהו ספר שירה נועז ובוטה, הנוגע בפצעי השואה המדממים כאן ועכשיו. מתוך הריסות הלב צומחת אמונה אופטימית של אישה יוצרת, המודעת לצל הכבד המלווה אותה באשר תלך. מעשה הכתיבה, הנובע מתחושת שליחות עמוקה, מאפשר לה ליצור תיקון ולצבוע את העולם בצבעים חמים יותר" (סמדר שרת / עורכת הספר)

"כשהתחלתי לכתוב את הספר, השירים היו כועסים ומרירים" מספרת טלי. "הייתה בי תחושה של קורבנות שהייתי חייבת לשחרר. עברתי תהליך עם עצמי, ורק בשנה השביעית מאז חזרתי מהקוטב, השירים החלו להיות מדוייקים יותר".

לאחר שסיימה לכתוב את שיריה, נסעה טלי למסע הרפתקני נוסף, הפעם בהודו. "לא חשבתי שאני מסוגלת לטייל בהודו לגמרי לבד, אבל זה קרה. זה היה עוד שלב בשביל לבדוק מי אני. מי זאת טלי בתוך ה'לבד' הזה". חצי שנה לאחר מכן, יצא ספרה "ילד בלונדיני- ימינה" לאור.

בימים אלו, טלי עובדת על מופע חדש, אותו תעלה יחד עם הנגנית איה סלע, גם היא מקיבוץ יפתח. מדובר במופע מוזיקלי-ספרותי בניחוח קברט, עם הרבה הומור ושירה. "השירים שלי היום הם אופטימיים, יש בהם סוג של מחילה".

מה החלום שלך כרגע?

"אני רוצה שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים, במיוחד לילדי הדור השני. לעודד את כל מי שרוצה לצאת מהשתיקה ולצמצם את הכובד שהוא נושא על כתפיו, את הטקסים הממסדיים והרשמיות הזו. צריך לדבר על זה פשוט ובגובה העיניים. היום אני מבינה שכמעט כל אדם כאן הוא דור שני של משהו, לאו דווקא של השואה".

היום, אחרי הוצאת הספר, העול שנשאת כבר אינו קיים?

"זה הצטמצם, אבל אני חושבת שזה לעולם לא יעבור. הבנתי שאם אני רוצה שהיצירה שלי תתפתח ותישמע, אני חייבת לוותר על המהות שלי כקורבן. לשים דגש על החוזקות שלי כדי למנף את העשייה ואת השליחות שלי".