מה שהתחיל כסרט סטודנטים הפך למסע משפחתי
מרגש אחר הסבתא הערבייה שאף אחד לא דיבר עליה. לאחר שאיבד את אחיו הגדול ואחותו
הקטנה בהפרש של חודשיים, דורון היה בטוח כי את הסרט הזה הוא חייב לסיים.
"הדודה מסח'נין", מספר על הקונפליקט הערבי-ישראלי דרך הסיפור האישי של סבתו
אשר נטשה את אביו, התאסלמה והקימה משפחה חדשה בסח'נין. למידע 8 הוא מספר על
הטרגדיה שהכתה בתדהמה את חייו ("אחי נפל אל מותו מצוק וחודשיים לאחר מכן
אחותי נהרגה בפיגוע"), על תהליך יצירת הסרט ("אבא התנגד אבל הרגשתי שאני
חייב לסיים את הסרט, בשבילי") ועל השלב הבא בחייו ("תמיד נמשכתי למשחק,
עכשיו זה בא לידי ביטוי").
מאת שירי פריאנט
"לפני כמה שנים הלכתי לבקר את אח
שלי, שלומי, בדרום. נסענו לטיול ג'יפים. אני זוכר רגעים של כנות עמוקה, של שיחות
נפש. תוך כדי השיחות האלה, סיפר לי אח שלי סוד גדול על המשפחה שלנו, סוד שהשאיר
אותי המום... לפעמים רצה לה שמועה בקרב בני הבית על הדודה מסח'נין. היה נדמה לנו
פעם ששמענו שהאמא האמיתית של אבא היא בכלל ערבייה, אבל העדפנו להתעלם. תמיד
הסתובבה לי בראש השאלה הגדולה הזאת, מי זאת הדודה מסח'נין, איך היא קשורה לאבא שלי
ולמה אף פעם אסור לשאול אותו עליה? חודש אחרי הטיול המיוחד שלנו באותו מדבר, אח
שלי שלומי איבד את חייו. הוא נפל אל מותו מצוק בגובה 20 מטר. חודשיים לאחר מכן,
נצמד מחבל מתאבד לאוטובוס שבו נסעה אחותי ליד צומת מגידו והרג גם אותה. מארבעה
ילדים נשארנו רק שניים. ראיתי את המשפחה שלי מתפוררת". (מתוך הסרט הדוקומנטרי
"הדודה מסח'נין).
טרנטינו הישראלי
כשדורון דהן (39) מלהבות הבשן חלם להיות טרנטינו
הבא, הוא לא ציפה לטרגדיות שיכו בו מכל עבר. את התסריט של חייו גם טרנטינו בעצמו
לא היה יכול לכתוב. חייו של דורון היו עמוסים בטלטלות וסערות רגשיות. מה שהתחיל
כסרט סטודנטים לקח אותו למסע ארוך ומרגש אחר החידה המשפחתית שרדפה אותו שנים- מי זאת
הדודה מסח'נין? בעקבות הסרט, יצא דורון למסע חיפוש אחר זהותו. חיפוש אשר שואב את
הצופה פנימה אל תוך ליבה של מערכת היחסים המורכבת בין העם היהודי לעם הערבי שחי
בארץ ישראל. "לא ידעתי בדיוק לאן אני
נכנס, לא ידעתי מה מושך אותי, אבל ידעתי שיש איזושהי אמת קבורה עמוק שרוצה לצאת
לחופשי ולהיטהר, מהמשפחה שלי ומתוכי".
דורון נולד וגדל בעפולה עילית, הבן השלישי
מתוך ארבעה ילדים. הבית שגדל בו היה רווי בתרבות, סרטים ומוזיקה. "תמיד
התנגנה מוזיקה בבית. בתור ילד שמעתי ג'ים מוריסון ובוב מארלי, קראתי המון ספרים,
זה היה ההווי אצלנו. לא חשבתי שאעסוק בזה כשאגדל, בטח לא בגליל, אבל זה תמיד היה
חלק ממני", אומר דורון. "לפני שהתגייסתי לצבא, ראיתי את הסרט 'ספרות
זולה' פעם ראשונה בחיי. פשוט התאהבתי. הכל השתנה אצלי מאז. היה לי חלום להיות
טרנטינו הישראלי. החלטתי ללמוד קולנוע במכללת תל חי, אבל שנה לפני תחילת הלימודים,
קרו שתי טרגדיות במשפחה. אח שלי היה דיג'יי והוא נהג לתקלט במסיבות במדבר. לילה
אחד הוא יצא לטיול רגלי. היה חשוך מאוד, לא ראו כלום מסביב, אבל הוא טייל בכל זאת.
הוא מעד ונפל מצוק בגובה 20 מטרים. את הגופה שלו מצאו רק יממה לאחר מכן. אני
והמשפחה היינו הרוסים, בקושי הצלחנו לעכל את הטרגדיה שנפלה עלינו, וחודשיים לאחר
מכן, אחותי, שהייתה רק בת 17, נהרגה בפיגוע בצומת מגידו על ידי מחבל מתאבד. קיבלנו
שתי סטירות לחי מצלצלות".
דורון השבור החליט לעבור לגליל העליון
במטרה לממש את ייעודו וללמוד קולנוע במכללה. "עברה שנה מאז שאחי ואחותי נהרגו,
והחלטתי לחקור את הסיפור המשפחתי שלנו כי ידעתי שיש מאחוריו משהו גדול יותר. בסוף
השנה הראשונה של לימודי הקולנוע, יצרתי סרט על אחי שנהרג. לאחר התייעצות עם המרצים
שלי, הבנתי שאני חייב לצאת למסע ולחקור את עניין הדודה מסח'נין".
"אל תוציא את השדים שלי
החוצה"
דורון מספר שבשנת 1984 הוא נסע יחד עם
אביו ואחיו לטיול בסח'נין. "אמרו לנו שאנחנו הולכים לבקר את הדודה שגרה
בסח'נין, אבל גם בתור ילדים משהו לא הסתדר לנו. הבנו שזה נושא כאוב וקשה בבית, לפי
הריבים של אבא שלי עם אמא שלי, אז לא העמקנו בשאלות יותר מדי". לאחר מכן,
שהתבגר דורון, הוא גילה שהדודה היא בעצם הסבתא שלו, אמו של אביו. כשהיה אביו בן
חצי שנה, נטשה אותו אמו, התאסלמה והקימה משפחה חדשה בסח'נין. סבא של דורון התחתן
שוב ואשתו החדשה אימצה את אביו של דורון. זמן רב הוא בכלל לא היה מודע לכך שיש לו
אמא אחרת, אבל במהלך השנים, הסתבר לדורון שהוא ידע כל הזמן, פשוט לא רצה לדבר על
כך. "במהלך הלימודים סיפרתי למרצים שלי את הסיפור של הסבתא מסח'נין והם עודדו
אותי לצאת למסע חיפוש בעקבות אותה סבתא. יצאתי למסע שארך 4 שנים, במהלכן עברתי
תקופות לא פשוטות, אבל הרגשתי שזו הייתה הדרך שלי לחדש את הקשר עם אבי".
הקשר ביניכם התנתק?
"לא, אבל אבא תמיד היה סגור ומרוחק.
הוא עבר הרבה בחיים ואף פעם לא היה נגיש לנו. לא היה לו קל עם המסע שלי והוא סירב
שאפרסם את הסרט בכל צורה שהיא. הפעם היחידה שהסרט הוקרן בפומבי היה בפסטיבל
דוק-אביב בתל אביב, וזה היה לאחר שראש המגמה שלי הגיע אליו באופן אישי וביקש את
הסכמתו להקרנת הסרט. מאז, פנו אליי חברות שונות שרצו לרכוש את הסרט, אבל אבא לא
היה מוכן לשמוע על זה".
דורון מספר שבמהלך המסע שלו, אבא ביקש
ממנו שוב ושוב להניח לנושא. "הוא אמר לי: עזוב אותי, תן לי למות בשקט, אל
תוציא את השדים שלי החוצה. פניתי לחבר שהיה בסיטואציה דומה. לא ידעתי מה לעשות.
הייתי באמצע התהליך וידעתי שאבא מתנגד. החבר אמר לי לסיים את הסרט, בשבילי. הוא
אמר לי לסיים את העשייה שלי ועם המוצר המוגמר לגשת לאבא שלי, אבל לא להפסיק באמצע
בשום פנים ואופן".
ומה אבא אמר לאחר שסיימת את הסרט?
"לאחר ההתנגדות שלו, בסופו של דבר
הוא שיתף פעולה. אני מניח שזה עשה לו טוב כי זה ישב לו על הלב, הסוד הזה. הבנתי
ששבועיים לאחר שהוא צפה בסרט, הוא חידש את הקשר עם המשפחה שלו בסח'נין, קשר שהוא
ניתק לאחר שאחותי נהרגה בפיגוע. זה היה קשה לו מדי. אבא שלי הוא סוג של מיקרוקוסמוס
לחברה הישראלית. מצד אחד הוא ימיני קיצוני ומצד שני, יש לו חברים טובים שהם ערבים.
הבעיה שלו תמיד הייתה מה יחשבו עליו, מה יגידו אנשים. זה קרע אותו".
דורון סיים את הסרט אבל לא יכל לפרסם אותו
בצורה מסחרית, אז הוא החליט לצאת למסע הרצאות בו הוא מקרין את סרטו ומדבר על
היחסים הישראלים-ערבים דרך סיפורו האישי. "דרך ההרצאות ראיתי שהסרט גורם
לאנשים לחשוב אחרת. זה לא סיפור של ערבים ויהודים. זה סיפור אישי על אמא שנוטשת את
הבן שלה ומתאסלמת. רואים את הכאב שלה כאמא, את הכאב שלו כבן שננטש. הסיפור האישי
שלהם מקרין על הסיפור הלאומי שלנו כעם".
במהלך המסע שאלת אותה למה היא החליטה
לנטוש?
"היא ישבה עם שבעת ילדיה כששאלתי
אותה למה היא עשתה את זה. היא ענתה לי שזה היה הגורל שלה. הילדים אמרו: 'אבל גם
בגלל שאהבת את אבא' והיא השיבה שלא. הם הסתכלו עליה המומים. היא אמרה לי: לא עשיתי
את זה מתוך אהבה. הלב שלי אמר לי שאני צריכה להיות מוסלמית, זה הגורל שלי."
כיצד הייתה ההתמודדות שלך מבחינה רגשית
לערוך את הסרט?
"היו רגעים קשים, היו רגעים שבכיתי.
גם כי ידעתי שאבא מתנגד וגם כי הייתי צריך לערוך קטעי וידאו מהילדות שלי. ראיתי שם
את אחי ואחותי בתור ילדים, חומרי הצילום היו קשים. עד עכשיו שאני מדבר על זה אני
מתחיל לבכות. אני חושב שבסופו של דבר זה היה סוג של תרפיה בשבילי. הרגשתי שאני
עושה משהו טוב וזה נתן לי כוח. הצלמת של הסרט הייתה חברה טובה והיא עזרה לי המון.
גם דנה, שהפיקה את הסרט, תמכה בי בתהליך. יצירת הסרט הייתה סוג של תמימות על גבול
הטיפשות. יצאתי למסע קשה, פתחתי קופת שרצים, אבל זה העצים אותי".
בור בלי תחתית
כשהוא מדבר על דנה, הוא מדבר על אשתו ואם שלוש
בנותיו. דנה הפיקה את הסרט של דורון, ושנה לפני שסיים לערוך אותו, השניים התחתנו.
לאחר מכן, דורון החל בהרצאות על הסרט. "זה היה המקום היחיד להפיץ את המסר שלי
וזו גם הייתה פרנסה. כבר הייתי נשוי ומחוייב לדאוג למשפחה החדשה שלי", אומר
דורון. הוריו, לעומת זאת, התגרשו לפני 3 שנים. "היו להם בעיות, בלי שום קשר
לסבתא, אז הם החליטו שטוב יותר בנפרד", הוא אומר. בנוסף, בערך באותה תקופה
נפטרה סבתו הערבייה של דורון, וכמה חודשים לאחר מכן, נפטרה גם סבתו היהודיה.
"אבי איבד שתי אימהות בשנה אחת, זה היה קשה מדי", אומר דורון.
דורון הצליח להגשים את החלום ולעסוק אך
ורק במה שהוא אוהב. "מאז שסיימתי את הלימודים אני עוסק בקולנוע. יש לי חברת
הפקות עצמאית, אני מורה לקולנוע ב'הר וגיא' ולאחרונה נכנסתי גם לעולם התיאטרון".
איך היה המעבר לקדמת הבמה?
"הצטרפתי לקבוצת תאטרון בקיבוץ בשביל
הכיף וגיליתי שאני טוב בזה. קארין מרום איחדה קבוצה של אנשים מוכשרים ועבדה איתנו
במסירות. יצרנו ערבי אימפרוביזציה, הצגות ילדים, שעת סיפור. תמיד ידעתי שיש לי את
הכישרון לזה, פשוט פתאום זה בא לידי ביטוי".
הבייבי החדש שלו הוא סרט אנימציה אקולוגי
בשם "בור בלי תחתית". גיבור הסרט, רוברט, מגלה בור עמוק בחצר ביתו. הבור
מוכרז: "בור בלי תחתית". רוברט הופך את הבור ל"מרכז לסילוק
אשפה" ובסופו של דבר לומד לקח בלתי נשכח. הסרט הוקרן השבוע בבית אוסישקין,
לאחר שזכה בפסטיבל "יוצרים ברשת" והוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם.
מאין הגיע הרעיון לסרט?
"מדובר בסוג של אגדה אורבנית ששמעתי
כשהייתי סטודנט. חשבתי ליצור סרט מחתרתי סביב הסיפור וירדתי מזה. יום אחד ישבתי עם
אישה שמזוהה מאוד עם הנושא האקולוגי והיא הסכימה לממן את חצי מסכום הפרויקט. את
שאר הכסף גייסנו ממפעל הפיס ומהזכייה בתחרות. המטרה של הסרט היא להעלות את הנושא
למודעות ולהוביל אנשים לפעולה. כיום אנחנו בונים מערך הרצאות סביב הסרט לילדים
ולמבוגרים בשביל להמשיך ולהפיץ את המסר".
והמסר שלו מופץ. שלוש בנותיו ממשיכות את
דרכו ומגיעות איתו לצילומים. "הן בעלות כישרון טבעי, ללא ספק", הוא
אומר. "הבת שלי, קסם, כבר מתחילה לשאול מי זאת הדודה מסח'נין. אני לא רוצה
להסתיר כלום מהבנות שלי. אני לא מתבייש במי שאני ובמה שהמשפחה שלי בחרה לעשות
בחיים. זה חלק ממני. אבא, לעומת זאת, לא יתגאה ויספר את הסיפור שלו. הוא מאוד
נוקשה. אבל היום, אחרי הכל, אני מרגיש הרבה יותר חזק מולו ומסוגל להגיד לו דברים
שאף פעם לא הייתי מעז".
פורסם לראשונה בעיתון מידע 8
