‏הצגת רשומות עם תוויות תאטרון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תאטרון. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 27 ביולי 2017

הדתיות שהגשימו חלום ויצרו הצגה - והן אפילו מופיעות בפני קהל מעורב



שירן והוד מקרית שמונה, שתיהן דתיות, החליטו שהן רוצות להוסיף גוון לתרבות שהציבור שלהן רגיל לצרוך, ולהשמיע את קולן בקרב כלל האוכלוסיה. השתיים יצרו הצגה על פי ספרו של מיכאל שיינפלד, אשר תעלה השבוע במוזיאון לצילום. ההצגה מעלה נושאים אוניברסליים ומפגישה כל אחד עם עצמו.

"ההצגה הזו הייתה חייבת לצאת לעולם", אומרת הוד, שבמהלך העבודה על ההצגה עוד הספיקה ללדת תאומים.


"כולנו בחיפוש אחר החלום, אחר המהות, אחר אהבה אבודה. למי מאתנו אין אבידה יקרה ללב שהשאירה חלל, רגש הגעגוע, היחס שלנו לעבר, להווה ולמערכת היחסים שביניהן" (מתוך ההצגה אבידות)

מתוך ההצגה אבידות. צילום סטודיו גולן


שירן בן דוד עברה מאלקנה לקרית שמונה בעקבות תחילת לימודי בעלה בישיבת קרית שמונה. הוד שוורץ עברה מחיספין לקרית שמונה בעקבות לימודי בעלה בתל חי. השתיים לא נפגשו מעולם עד שעברו לגור אחת בסמוך לשנייה.  "ביקרתי את שירן וגילינו שיש לנו את אותו חלום", אומרת הוד. "שירן למדה תאטרון במכללת אמונה ואני באספקלריא בירושלים. היא עזרה להקים את מגמת התאטרון באולפנית ואני מלמדת משחק דרך קרן קרב. התחברנו מיד וקבענו פגישת עבודה בבית קפה".

שירן והוד נפגשו, עבדו קצת בסטודיו והעלו רעיונות להצגה. "שירן אמרה שהחלום שלה מאז לימודי המשחק הוא להעלות הצגה על פי הספר 'אבידות' של מיכאל שיינפלד", אומרת הוד. "השפה של מיכאל מאוד פיוטית וציורית, וזה פשוט היה מתבקש. התחברתי מאוד לתכנים שהוא מעלה, לאנשים שעוברים לידינו, כאשר לכל אחד מהם סיפור בפני עצמו. מיכאל מספר על חפצים, אבל הרי שחפץ הוא לא סתמי כפי שהוא נראה. כשאנחנו מאבדים חפץ, אנחנו מאבדים את מה שהוא מסמל עבורנו, את המהות שלו והסיפור מאחוריו".

בהצגה אבידות, יואב, סטודנט לפסיכולוגיה, מתגורר עם דודתו הערירית ועובד בחדר האבידות של תחנת הרכבת. חייהם של הדמויות משתנים באחת, כאשר יואב מוצא חפץ בחדר האבידות, המעורר לחיים סיפור שנדחק אל תיבת הזיכרון. יואב נאלץ להכריע בפני השאלה האם אפשר לשנות את העבר? ההצגה אבידות מעלה נושאים אוניברסליים ומפגישה כל אחד עם עצמו. מדובר בסיפור על החמצה, כאב, בחירה ועל כמיהה לשייכות ולחיים.

צילום סטודיו גולן
הוד ושירן משחקות בהצגה, עליה עבדו במשך שלוש שנים. במהלך זמן זה, שתי החברות הביאו לעולם גם חיים חדשים. "אנחנו שתינו אימהות ותוך כדי העבודה על ההצגה גם ילדנו. זה נשמע קלישאה אבל לא הצלחנו שלא לגרום לזה לעבוד. התשוקה שלנו למשחק הייתה כל כך חזקה והרגשנו שאנחנו חייבות להוציא את זה החוצה לעולם. זה מטורף, אני הייתי מחנכת בבית הספר עוזיאל, אהבתי את בית הספר ואת התלמידים, אבל החלטתי שאני חייבת להגשים חלום, אז עזבתי את הכל. אנשים מסביבי היו בהלם. גם שירן עברה את אותו תהליך. זה בער בנו והמציאות פשוט הסתדרה בשביל שההצגה הזו תצא לפועל", אומרת הוד.

הצגת הבכורה התקיימה במאי האחרון בתאטרון מראה. "זו הייתה חוויה מדהימה", מספרת הוד. "אני זוכרת שעמדתי מאחורי הקלעים וחשבתי לעצמי – כל מה שרצית כל חייך מתגשם ברגע זה. זו האמירה שלך לעולם ועכשיו את הולכת להפגיש לבבות".

בהצגת הבכורה, הבנות הופיעו בפני נשים בלבד. הפעם, הן יופיעו בפני קהל מעורב, לאחר קבלת אישור מהרב צפניה דרורי. "להופיע בפני קהל מעורב זה לצאת מאיזור הנוחות שלנו, וגם התלבטנו אם זה אפשרי מבחינת הלכה. התייעצנו עם הרב דרורי, הסברנו לו על ההצגה ולבסוף הוא נתן לנו את ברכתו".

בשמת, מנהלת התפעול והתוכן במוזיאון לצילום תל חי, הגיעה לצפות בהצגה בתאטרון מראה והחליטה שהיא רוצה להציג אותה גם במוזיאון. השתיים קיבלו את ההצעה בשמחה, וההצגה תעלה ביום רביעי הקרוב.

הוד מספרת שההצגה היא יצירה מקומית לחלוטין שנוצרה על ידי אנשים שפשוט מאמינים בה. "אור נדב ארגוב ביימה את ההצגה. היא נולדה בקרית שמונה ועברה למרכז הארץ, שם עבדה כמפיקה הראשית בתאטרון תמונע", אומרת הוד. "היא חזרה לצפון לפני כשנה, חדורת מוטיבציה להחיות את התרבות באיזור, ממקום מאוד שליו וצנוע. גם הכוריאוגרף שלנו, פול דרי, תושב קרית שמונה. כולנו מחוברים למקום, בצורה זו או אחרת".

יש שאיפות לצאת עם ההצגה מחוץ לגבולות הצפון?

"ברור. אנחנו נופיע בכל מקום שיתנו לנו".



אבידות - בימוי: אור נדב ארגוב, יעוץ אומנותי: הראל קרטס, עיצוב תאורה: אדם וייזר, כוריאוגרפיה: פול דרי, עיצוב תלבושות: שירה גוטנטג, שחקניות יוצרות: שירן בן דוד, הוד שוורץ.


פורסם לראשונה במידע 8



יום רביעי, 26 ביולי 2017

חי בסרט


מה שהתחיל כסרט סטודנטים הפך למסע משפחתי מרגש אחר הסבתא הערבייה שאף אחד לא דיבר עליה. לאחר שאיבד את אחיו הגדול ואחותו הקטנה בהפרש של חודשיים, דורון היה בטוח כי את הסרט הזה הוא חייב לסיים. "הדודה מסח'נין", מספר על הקונפליקט הערבי-ישראלי דרך הסיפור האישי של סבתו אשר נטשה את אביו, התאסלמה והקימה משפחה חדשה בסח'נין. למידע 8 הוא מספר על הטרגדיה שהכתה בתדהמה את חייו ("אחי נפל אל מותו מצוק וחודשיים לאחר מכן אחותי נהרגה בפיגוע"), על תהליך יצירת הסרט ("אבא התנגד אבל הרגשתי שאני חייב לסיים את הסרט, בשבילי") ועל השלב הבא בחייו ("תמיד נמשכתי למשחק, עכשיו זה בא לידי ביטוי").


מאת שירי פריאנט


"לפני כמה שנים הלכתי לבקר את אח שלי, שלומי, בדרום. נסענו לטיול ג'יפים. אני זוכר רגעים של כנות עמוקה, של שיחות נפש. תוך כדי השיחות האלה, סיפר לי אח שלי סוד גדול על המשפחה שלנו, סוד שהשאיר אותי המום... לפעמים רצה לה שמועה בקרב בני הבית על הדודה מסח'נין. היה נדמה לנו פעם ששמענו שהאמא האמיתית של אבא היא בכלל ערבייה, אבל העדפנו להתעלם. תמיד הסתובבה לי בראש השאלה הגדולה הזאת, מי זאת הדודה מסח'נין, איך היא קשורה לאבא שלי ולמה אף פעם אסור לשאול אותו עליה? חודש אחרי הטיול המיוחד שלנו באותו מדבר, אח שלי שלומי איבד את חייו. הוא נפל אל מותו מצוק בגובה 20 מטר. חודשיים לאחר מכן, נצמד מחבל מתאבד לאוטובוס שבו נסעה אחותי ליד צומת מגידו והרג גם אותה. מארבעה ילדים נשארנו רק שניים. ראיתי את המשפחה שלי מתפוררת". (מתוך הסרט הדוקומנטרי  "הדודה מסח'נין).

טרנטינו הישראלי



כשדורון דהן (39) מלהבות הבשן חלם להיות טרנטינו הבא, הוא לא ציפה לטרגדיות שיכו בו מכל עבר. את התסריט של חייו גם טרנטינו בעצמו לא היה יכול לכתוב. חייו של דורון היו עמוסים בטלטלות וסערות רגשיות. מה שהתחיל כסרט סטודנטים לקח אותו למסע ארוך ומרגש אחר החידה המשפחתית שרדפה אותו שנים- מי זאת הדודה מסח'נין? בעקבות הסרט, יצא דורון למסע חיפוש אחר זהותו. חיפוש אשר שואב את הצופה פנימה אל תוך ליבה של מערכת היחסים המורכבת בין העם היהודי לעם הערבי שחי בארץ ישראל.  "לא ידעתי בדיוק לאן אני נכנס, לא ידעתי מה מושך אותי, אבל ידעתי שיש איזושהי אמת קבורה עמוק שרוצה לצאת לחופשי ולהיטהר, מהמשפחה שלי ומתוכי".

דורון נולד וגדל בעפולה עילית, הבן השלישי מתוך ארבעה ילדים. הבית שגדל בו היה רווי בתרבות, סרטים ומוזיקה. "תמיד התנגנה מוזיקה בבית. בתור ילד שמעתי ג'ים מוריסון ובוב מארלי, קראתי המון ספרים, זה היה ההווי אצלנו. לא חשבתי שאעסוק בזה כשאגדל, בטח לא בגליל, אבל זה תמיד היה חלק ממני", אומר דורון. "לפני שהתגייסתי לצבא, ראיתי את הסרט 'ספרות זולה' פעם ראשונה בחיי. פשוט התאהבתי. הכל השתנה אצלי מאז. היה לי חלום להיות טרנטינו הישראלי. החלטתי ללמוד קולנוע במכללת תל חי, אבל שנה לפני תחילת הלימודים, קרו שתי טרגדיות במשפחה. אח שלי היה דיג'יי והוא נהג לתקלט במסיבות במדבר. לילה אחד הוא יצא לטיול רגלי. היה חשוך מאוד, לא ראו כלום מסביב, אבל הוא טייל בכל זאת. הוא מעד ונפל מצוק בגובה 20 מטרים. את הגופה שלו מצאו רק יממה לאחר מכן. אני והמשפחה היינו הרוסים, בקושי הצלחנו לעכל את הטרגדיה שנפלה עלינו, וחודשיים לאחר מכן, אחותי, שהייתה רק בת 17, נהרגה בפיגוע בצומת מגידו על ידי מחבל מתאבד. קיבלנו שתי סטירות לחי מצלצלות".

דורון השבור החליט לעבור לגליל העליון במטרה לממש את ייעודו וללמוד קולנוע במכללה. "עברה שנה מאז שאחי ואחותי נהרגו, והחלטתי לחקור את הסיפור המשפחתי שלנו כי ידעתי שיש מאחוריו משהו גדול יותר. בסוף השנה הראשונה של לימודי הקולנוע, יצרתי סרט על אחי שנהרג. לאחר התייעצות עם המרצים שלי, הבנתי שאני חייב לצאת למסע ולחקור את עניין הדודה מסח'נין".

"אל תוציא את השדים שלי החוצה"

דורון מספר שבשנת 1984 הוא נסע יחד עם אביו ואחיו לטיול בסח'נין. "אמרו לנו שאנחנו הולכים לבקר את הדודה שגרה בסח'נין, אבל גם בתור ילדים משהו לא הסתדר לנו. הבנו שזה נושא כאוב וקשה בבית, לפי הריבים של אבא שלי עם אמא שלי, אז לא העמקנו בשאלות יותר מדי". לאחר מכן, שהתבגר דורון, הוא גילה שהדודה היא בעצם הסבתא שלו, אמו של אביו. כשהיה אביו בן חצי שנה, נטשה אותו אמו, התאסלמה והקימה משפחה חדשה בסח'נין. סבא של דורון התחתן שוב ואשתו החדשה אימצה את אביו של דורון. זמן רב הוא בכלל לא היה מודע לכך שיש לו אמא אחרת, אבל במהלך השנים, הסתבר לדורון שהוא ידע כל הזמן, פשוט לא רצה לדבר על כך. "במהלך הלימודים סיפרתי למרצים שלי את הסיפור של הסבתא מסח'נין והם עודדו אותי לצאת למסע חיפוש בעקבות אותה סבתא. יצאתי למסע שארך 4 שנים, במהלכן עברתי תקופות לא פשוטות, אבל הרגשתי שזו הייתה הדרך שלי לחדש את הקשר עם אבי".

הקשר ביניכם התנתק?

"לא, אבל אבא תמיד היה סגור ומרוחק. הוא עבר הרבה בחיים ואף פעם לא היה נגיש לנו. לא היה לו קל עם המסע שלי והוא סירב שאפרסם את הסרט בכל צורה שהיא. הפעם היחידה שהסרט הוקרן בפומבי היה בפסטיבל דוק-אביב בתל אביב, וזה היה לאחר שראש המגמה שלי הגיע אליו באופן אישי וביקש את הסכמתו להקרנת הסרט. מאז, פנו אליי חברות שונות שרצו לרכוש את הסרט, אבל אבא לא היה מוכן לשמוע על זה".

דורון מספר שבמהלך המסע שלו, אבא ביקש ממנו שוב ושוב להניח לנושא. "הוא אמר לי: עזוב אותי, תן לי למות בשקט, אל תוציא את השדים שלי החוצה. פניתי לחבר שהיה בסיטואציה דומה. לא ידעתי מה לעשות. הייתי באמצע התהליך וידעתי שאבא מתנגד. החבר אמר לי לסיים את הסרט, בשבילי. הוא אמר לי לסיים את העשייה שלי ועם המוצר המוגמר לגשת לאבא שלי, אבל לא להפסיק באמצע בשום פנים ואופן".

ומה אבא אמר לאחר שסיימת את הסרט?

"לאחר ההתנגדות שלו, בסופו של דבר הוא שיתף פעולה. אני מניח שזה עשה לו טוב כי זה ישב לו על הלב, הסוד הזה. הבנתי ששבועיים לאחר שהוא צפה בסרט, הוא חידש את הקשר עם המשפחה שלו בסח'נין, קשר שהוא ניתק לאחר שאחותי נהרגה בפיגוע. זה היה קשה לו מדי. אבא שלי הוא סוג של מיקרוקוסמוס לחברה הישראלית. מצד אחד הוא ימיני קיצוני ומצד שני, יש לו חברים טובים שהם ערבים. הבעיה שלו תמיד הייתה מה יחשבו עליו, מה יגידו אנשים. זה קרע אותו".

דורון סיים את הסרט אבל לא יכל לפרסם אותו בצורה מסחרית, אז הוא החליט לצאת למסע הרצאות בו הוא מקרין את סרטו ומדבר על היחסים הישראלים-ערבים דרך סיפורו האישי. "דרך ההרצאות ראיתי שהסרט גורם לאנשים לחשוב אחרת. זה לא סיפור של ערבים ויהודים. זה סיפור אישי על אמא שנוטשת את הבן שלה ומתאסלמת. רואים את הכאב שלה כאמא, את הכאב שלו כבן שננטש. הסיפור האישי שלהם מקרין על הסיפור הלאומי שלנו כעם".

במהלך המסע שאלת אותה למה היא החליטה לנטוש?

"היא ישבה עם שבעת ילדיה כששאלתי אותה למה היא עשתה את זה. היא ענתה לי שזה היה הגורל שלה. הילדים אמרו: 'אבל גם בגלל שאהבת את אבא' והיא השיבה שלא. הם הסתכלו עליה המומים. היא אמרה לי: לא עשיתי את זה מתוך אהבה. הלב שלי אמר לי שאני צריכה להיות מוסלמית, זה הגורל שלי."

כיצד הייתה ההתמודדות שלך מבחינה רגשית לערוך את הסרט?

"היו רגעים קשים, היו רגעים שבכיתי. גם כי ידעתי שאבא מתנגד וגם כי הייתי צריך לערוך קטעי וידאו מהילדות שלי. ראיתי שם את אחי ואחותי בתור ילדים, חומרי הצילום היו קשים. עד עכשיו שאני מדבר על זה אני מתחיל לבכות. אני חושב שבסופו של דבר זה היה סוג של תרפיה בשבילי. הרגשתי שאני עושה משהו טוב וזה נתן לי כוח. הצלמת של הסרט הייתה חברה טובה והיא עזרה לי המון. גם דנה, שהפיקה את הסרט, תמכה בי בתהליך. יצירת הסרט הייתה סוג של תמימות על גבול הטיפשות. יצאתי למסע קשה, פתחתי קופת שרצים, אבל זה העצים אותי".

בור בלי תחתית

כשהוא מדבר על דנה, הוא מדבר על אשתו ואם שלוש בנותיו. דנה הפיקה את הסרט של דורון, ושנה לפני שסיים לערוך אותו, השניים התחתנו. לאחר מכן, דורון החל בהרצאות על הסרט. "זה היה המקום היחיד להפיץ את המסר שלי וזו גם הייתה פרנסה. כבר הייתי נשוי ומחוייב לדאוג למשפחה החדשה שלי", אומר דורון. הוריו, לעומת זאת, התגרשו לפני 3 שנים. "היו להם בעיות, בלי שום קשר לסבתא, אז הם החליטו שטוב יותר בנפרד", הוא אומר. בנוסף, בערך באותה תקופה נפטרה סבתו הערבייה של דורון, וכמה חודשים לאחר מכן, נפטרה גם סבתו היהודיה. "אבי איבד שתי אימהות בשנה אחת, זה היה קשה מדי", אומר דורון.



דורון הצליח להגשים את החלום ולעסוק אך ורק במה שהוא אוהב. "מאז שסיימתי את הלימודים אני עוסק בקולנוע. יש לי חברת הפקות עצמאית, אני מורה לקולנוע ב'הר וגיא' ולאחרונה נכנסתי גם לעולם התיאטרון".

איך היה המעבר לקדמת הבמה?

"הצטרפתי לקבוצת תאטרון בקיבוץ בשביל הכיף וגיליתי שאני טוב בזה. קארין מרום איחדה קבוצה של אנשים מוכשרים ועבדה איתנו במסירות. יצרנו ערבי אימפרוביזציה, הצגות ילדים, שעת סיפור. תמיד ידעתי שיש לי את הכישרון לזה, פשוט פתאום זה בא לידי ביטוי".

הבייבי החדש שלו הוא סרט אנימציה אקולוגי בשם "בור בלי תחתית". גיבור הסרט, רוברט, מגלה בור עמוק בחצר ביתו. הבור מוכרז: "בור בלי תחתית". רוברט הופך את הבור ל"מרכז לסילוק אשפה" ובסופו של דבר לומד לקח בלתי נשכח. הסרט הוקרן השבוע בבית אוסישקין, לאחר שזכה בפסטיבל "יוצרים ברשת" והוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם.

מאין הגיע הרעיון לסרט?

"מדובר בסוג של אגדה אורבנית ששמעתי כשהייתי סטודנט. חשבתי ליצור סרט מחתרתי סביב הסיפור וירדתי מזה. יום אחד ישבתי עם אישה שמזוהה מאוד עם הנושא האקולוגי והיא הסכימה לממן את חצי מסכום הפרויקט. את שאר הכסף גייסנו ממפעל הפיס ומהזכייה בתחרות. המטרה של הסרט היא להעלות את הנושא למודעות ולהוביל אנשים לפעולה. כיום אנחנו בונים מערך הרצאות סביב הסרט לילדים ולמבוגרים בשביל להמשיך ולהפיץ את המסר".

והמסר שלו מופץ. שלוש בנותיו ממשיכות את דרכו ומגיעות איתו לצילומים. "הן בעלות כישרון טבעי, ללא ספק", הוא אומר. "הבת שלי, קסם, כבר מתחילה לשאול מי זאת הדודה מסח'נין. אני לא רוצה להסתיר כלום מהבנות שלי. אני לא מתבייש במי שאני ובמה שהמשפחה שלי בחרה לעשות בחיים. זה חלק ממני. אבא, לעומת זאת, לא יתגאה ויספר את הסיפור שלו. הוא מאוד נוקשה. אבל היום, אחרי הכל, אני מרגיש הרבה יותר חזק מולו ומסוגל להגיד לו דברים שאף פעם לא הייתי מעז".

פורסם לראשונה בעיתון מידע 8









יום שבת, 4 בפברואר 2017

ממשיכה לדהור קדימה - בגיל 63 שרה שמיר חורשת את הבמות בעולם


בגיל 63, שרה שמיר מרגישה מספיק בשלה בשביל לדהור קדימה. סיפור ההצלחה של שרה מהווה השראה. ממספרת סיפורים בכפר סאלד להופעת סטנד-אפ בניו יורק, שרה הצליחה להגשים את כל החלומות וידה עדיין נטויה. עם לוח זמנים צפוף, הופעות בארצות הברית, באומן וברחבי הארץ, שרה לא עוצרת לדקה. תופעה.


שירי פריאנט




שרה שמיר נולדה בפתח תקווה למשפחת שטיינמץ עם אמא צברית ואבא ניצול שואה, בשכונת פג'ה,  בה גרו ניצולי שואה רבים. מיותר לומר שרבים מהם לא צחקו מעולם. ואולי בגלל זה הרגישה שרה  צורך להצחיק ולשמח אנשים כבר מגיל צעיר. "מאוד רציתי ללמוד לנגן באקורדיון", שרה אומרת, "כי אקורדיון עושה שמח וזה מה שרציתי לעשות. היינו ארבעה ילדים בבית ולהורים שלי לא היה מספיק כסף לקנות לי אקורדיון, אז הם קנו לי חלילית, אבל זה לא אותו דבר. זה לא משמח באותה מידה".

תפקיד חייה

שרה מספרת ש"מגיל צעיר מאוד הכנתי את עצמי לתפקיד של חיי. הייתי 'מוכרת' כרטיסים לילדים בשכונה עבור הצגה שהייתי מעלה בחצר ביתי. אני זוכרת שבבית הספר העלו הצגה ושיבצו אותי לתפקיד שולי מאוד. אבל לאחר הההצגה, כולם דיברו על כישורי המשחק שלי, כבר אז ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות".

אז נרשמת למגמת תאטרון?

"הייתי כשרונית מאוד בציור ואמא שלי החליטה שעליי להירשם לויצ"ו צרפת- בית הספר לאומנויות שקשה מאוד להתקבל אליו. ואכן למדתי אומנות בצורה אינטנסיבית. כל יום נסעתי מפתח תקווה לתל אביב וחזרתי רק בחמש בערב. זו הייתה תקופה ממש מטורפת".

בסיום לימודיה, שרה כבר נישאה לבחיר ליבה, איש קבע ששירת בחיל הים. זמן קצר לאחר מכן, היא ילדה את בנה הבכור. "עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות והציור נשאר רק כתחביב", היא אומרת.

לאחר מכן עברה שרה ומשפחתה למושב השיתופי אלוני אבא, שם חיו במשך שבע שנים. במושב הייתה רכזת תרבות, ובמסגרת תפקידה הפיקה אירועים, ביימה הצגות לילדים, בנתה תפאורות. עד שעברו לקיבוץ כפר סאלד, בו היא גרה כבר 30 שנה. "התחלתי בתור מטפלת בגן ילדים בקיבוץ ומהר מאוד מינו אותי לרכזת התרבות", שרה מספרת. "במשך כל התקופה המשכתי לביים, לכתוב ולהפיק הצגות ואירועים, להרים תפאורות מאפס. כל הזמן ביליתי מאחורי הקלעים ועדיין חיידק הבמה לא נגע בי, רק בעקיפין. הכי הרבה, הנחתי בחלק מהערבים שהפקתי. הרגשתי שזה חסר לי והייתי חייבת עוד".

בינתיים שרה הקימה משפחה והביאה לעולם עוד ארבעה ילדים, וכשבנה הקטן היה בן שנה וחצי, והיא בת 40, החליטה שרה שהיא חייבת לצאת ללמוד את מה שהיא הכי אוהבת.

מספרת הסיפורים

"מבחינת הקיבוץ לא הייתי זכאית לצאת ללימודים, גם בגלל שהייתי יחסית חדשה. אבל בגלל שהייתי מאוד פעילה בקיבוץ ונתתי מעצמי ללא הכרה, שלחו אותי לארבע שנות לימודי תיאטרון במכללת אורנים. במקביל, התחלתי ללמד ב'עלי גבעה' דרמה חינוכית, וזה היה להיט. לאחר מכן למדתי במשך שנתיים תאטרון קהילתי בתל חי. החלטתי תוך כדי להרים בספריה של הקיבוץ שעת סיפור לגיל הרך. הבנתי שיש משהו מהפנט בצורה שסיפרתי סיפורים, והילדים, יחד עם ההורים, התמגנטו אליי. ומשם הכל התחיל".

רכז התרבות האיזורי של המועצה ראה את שרה והציע לה להעביר שעת סיפור מחוץ לקיבוץ. שרה לא הרגישה שהיא מוכנה וסירבה להצעה. בשלב מאוחר יותר, הציע לה שוב להשתתף בהפנינג של של אומנים, שמתרחש סמוך לחצר תל חי. שרה הרגישה כי אם המזל דופק בדלתה פעמיים, היא מתכוונת לפתוח את הדלת. "הופעתי שם במהלך חופשת סוכות והייתה הצלחה בלתי רגילה לשעת הסיפור. בחצר תל חי ראו את היכולת שלי להעביר סיפור והציעו לי לספר את הסיפור של תל חי בצורה לא שגרתית. ואכן, חקרתי את הנושא וסיפרתי את הסיפור בצורה הטובה ביותר. מפה לאוזן, השמועה התפשטה והתחילו להזמין אותי לספר סיפורים גם בבתים פרטיים ואז החלטתי שעליי לפתח וללמוד לעומק את אומנות הסיפור, וכך היה. למדתי ב'בית אריאלה' והייתי הפייבוריטית שם".

לא עוצרת בשביל אף אחד

לאור ההצלחה, שרה קיבלה יותר ויותר בקשות להופיע ועדיין עבדה בתור מורה ומחנכת ב"הר וגיא". את נקודת המפנה בחייה היא פגשה במלון הבית של דונה גרציה הנמצא בטבריה. "הופעתי במלון והשארתי שם כרטיס ביקור ואז התחילו לפנות אליי אפילו יותר. הרגשתי שאני כבר לא עומדת בעומס- גם עבודה, גם הופעות, גם חמישה ילדים לגדל- אז החלטתי לוותר על החינוך ולדהור קדימה. האמנתי ביכולות שלי וזו הייתה החלטה נכונה. היום אני חורשת את הארץ".

בימים אלה מופיעה שרה עם ההצגה שלה "פרצופים" ברחבי הארץ ואף מחוץ לגבולות ישראל. "פרצופים" הוא מופע אישי וחושפני המבוסס על דמויות מרתקות מחייה של שרה הססגונית. הוא מוצג על במות ברחבי הארץ כ-150 פעם בשנה כבר מעל לעשור וממשיך לשמור על דינמיות, מתפתח ומשתדרג כל הזמן. המופע נקרא "פרצופים" בזכות הפרצופים הרבים ששרה עושה על הבמה עם המון רגש והומור. בעזרת שימוש באביזרים שונים, מוזיקה ומגוון של דמויות מפתיעות, המופע מצליח להצחיק מגוון רחב של אנשים, בכל גיל ובכל מעמד.

מתי אומנות הסיפור התפתחה להצגה משלך?

"סיפרתי סיפורים עממיים או סיפורים של סופרים מפורסמים ותמיד חיפשתי עוד סיפורים מוצלחים. אז התחלתי לשלב סיפורים אותנטיים מהחיים האישיים שלי והתגובות היו מעולות. ומכאן התגבשה ההופעה".
ושרה לא עוצרת מאז. הרבנית גיטל הזמינה אותה להופיע בפני נשים במסען באומן וזו כבר הפעם החמישית ששרה נוסעת להופיע שם. "זו חוויה מאוד רוחנית, הרבנית מעבירה את המסע בצורה מעניינת ומעוררת השראה".

באומן פגשה שרה במקבצת נדבות, אישה רוחנית ומלאת חוכמת חיים שלא התמזל מזלה מבחינה כלכלית. היא הניחה לה יד על הראש ואמרה לה: "את עוד תופיעי בכל העולם". נשמע מוזר? לא ממש. שרה חזרה לארץ וקיבלה טלפון מאמרגנית מניו יורק, שהזמינה אותה להופיע בארץ האפשרויות. "הופעתי בניו יורק, קווינס, בוסטון, פלורידה, קנדה וקינחתי בניו ג'רסי. ביום העצמאות הקרוב אני עתידה להופיע במיאמי בפני 5000 איש", אומרת שרה בהתלהבות רבה.

את כבר סבתא ל-10 נכדים, איך המשפחה מקבלת את אורח החיים העסוק שלך?

"הם מאוד מפרגנים, מאוד תומכים בי. אני מרגישה שזו השליחות שלי, ממש כך, לשמח אנשים. גם כשאני נוסעת לאומן, אני כל הזמן לוקחת איתי מישהו מהמשפחה. הם גאים בי".

הסיפור שלך ממש מעורר השראה, מהי העצה שלך ליזמים צעירים?

"אנשים היום חושבים שאם הם ימחו כף, אז ההצלחה תגיע. זה לא יקרה. צריך המון אורח רוח ואמונה. היו לי גם נפילות בדרך, היו רגעים לא פשוטים, אבל אני כמו שור שחורש את האדמה, בנאמנות רבה. עשיתי יש מאין. אני כבר לא ילדה, אבל מלספר את סיפור תל חי ועד להופיע בניו יורק זה דבר מדהים. להצחיק זה המקצוע הכי קשה ואתה אף פעם לא יודע איך יגיב הקהל, היום אני יכולה להגיד שאני הרבה יותר בטוחה, הרבה יותר מנוסה. אני כל הזמן למדה, צריך המון שעות עבודה בשביל להיות מקצוען בתחומך".

יש עוד חלומות או שהשגת את הכל?

"אני עדיין חולמת להופיע על במות גדולות יותר, לכתוב חומרים חדשים ולהמשיך לשמח אנשים. עכשיו אני מספיק בשלה ומוכנה לדהור קדימה".





מתוך המופע פרצופים: "אישה צריכה ארבע חיות: מינק על הכתפיים, יגואר בחניה, נמר במיטה וחמור שמשלם על זה"






יום חמישי, 27 באוקטובר 2016

מלכת הלבבות - עם צחוק ממכר ואישיות כובשת, החיים של קארין מרום תותים

קארין מרום ויתרה על החיים במרכז וקריירת משחק ב"קאמרי" לטובת מעבר לגליל עם משפחתה. אבל דווקא כאן היא החלה לעסוק במשחק במשרה מלאה, ולמצוא את האיזון בין חיי המשפחה לקריירה. סיפור אופטימי עם האישה הכי לבבית בתאטרון.

מאת: שירי פריאנט


אני פותחת את השיחה עם קארין מרום, 38, בצחוק מתגלגל וממכר, צחוק שמשפריץ ממנו טונות של אופטימיות. וזוהי קארין, אופטימית חסרת תקנה, שחקנית בלב ובנשמה, אחת שהולכת בדרך שלה עד הסוף ומאמינה שהאמת שלה תנצח.

הילדות בצרפת

קארין נולדה וגדלה בצרפת. בגיל 14 עלתה לארץ עם אחיה ואמה והם עברו לגור בנתניה בעקבות דודתה. בתיכון בו למדה (יחד עם אלי ומריאנו) החליטה קארין להירשם למגמת תאטרון ואז בעצם התאהבה בעולם הקסום של המשחק. "בצרפת תמיד אמרתי לאמא שלי שאני רוצה להיות שחקנית, אבל היא אף פעם לא האמינה לי כי הייתי ילדה מאוד ביישנית ומופנמת. אבל התאטרון משך אותי אליו וגם שינה אותי."

למה עברתם לארץ?
"אמא שלי צברית בנשמה, מעולם היא לא התחברה לצרפת. תמיד היא התגעגעה לישראל וביקשה בליבה שנחזור. היא רצתה שנחווה את ההווי הישראלי, החום, החופש. אני זוכרת שבתור ילדה הגענו לביקור בארץ והרגשנו ממש חופשיים. בצרפת נועלים את הבתים בשבע בערב, ופה יצאנו מהבית רק בעשר בלילה. זו הייתה הרגשה עילאית וזה משהו שמאוד פתח אותי, המעבר לכאן."

מה עם אבא?
"התכנון היה שאבא יעבור תוך שנתיים לארץ אבל החיים התגלגלו אחרת ובסופו של דבר היינו פה רק אנחנו".

החיים בתל אביב

לאחר השירות הצבאי החליטה קארין להתמקצע ונרשמה לסדנת משחק אצל ניסן נתיב ולאחר מכן ללימודים במשך 3 שנים בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. מאז הפכה לשחקנית מן המניין. ברזומה שלה הופעות מרובות בהצגות פרינג',  מופע קברט בתאטרון "הקאמרי" (שרץ עד היום), תפקידים במחזות של שייקספיר, השתתפות בהצגות ילדים ובשלל תפקידים מגוונים, ממלכה ועד למכשפה.

אז איך נערה מופנמת וביישנית הופכת לשחקנית כזאת עסוקה?
"זה קטע, אבל אני מקבלת מהמשחק כל כך הרבה ביטחון, אני מרגישה שממש מקשיבים לי ולמה שיש לי לומר. את כל הקושי שהיה לי בחיים הוצאתי דרך טקסטים ותפקידים שונים. תמיד הייתה לי תחושה שהחיים האלה כל כך קצרים, ואני בן אדם כל כך אופטימי במהותי, אז אני מנסה לנצל כל רגע, נכנסת לכל דמות באקסטרים שלה. שיחקתי במגוון תפקידים: מלכה, מכשפה, ליצנית. זה הפסיכולוג הכי גדול של החיים."

אם כל דמות כזו שונה, איך את מצליחה להתחבר אליה?
" אני מנסה להבין אותה- איך היא חושבת, איך היא פועלת. אני מנסה לחשוב מה הייתי עושה אילו הייתי במקומה. אני גם מאוד סומכת על האינטואיציות שלי. אני עובדת מול הבמאי, אנחנו בודקים מה עובד, ואם זה לא עובד-אנחנו מנסים דברים חדשים."

מה מושך אותך בתאטרון?
"אין דבר יותר מרגש כמו להרגיש כאן ועכשיו את הקהל. אם אני מתבלבלת, אין 'טייק 2', זה מה שיש. אבל הקהל והתגובות המחממות הם רק הדובדבן שבקצפת. אני הכי נהנית מהתהליך. אני אוהבת לעבוד זמן רב על הצגה, לנסות להבין את הדמויות שבה ומה נכון עבורן. אני יכולה להיות חודשים בתהליך,  למרות שזה לא תמיד מתאפשר בתאטרון כי יש לוח זמנים ויש תקציבים."

המעבר לצפון

קארין הייתה שחקנית מאוד עסוקה, בעיקר בעולם הפרינג', עד שיום אחד החליטו קארין ובעלה, זיו, לעבור לצפון עם שני ילדיהם, על מנת להיות קרובים לאימו של זיו, שהייתה חולה מאוד. "הגדרנו את המעבר לקיבוץ להבות הבשן כשנת ניסיון בשביל להיות קרובים אליה", מסבירה קארין, "הבן שלי בדיוק נולד ואמרתי לעצמי שזו תקופה טובה לקחת קצת פסק זמן מהמשחק, מקסימום אני אעשה גיחות קצרות למרכז כשצריך. אמו של זיו נפטרה כשלושה חודשים אחרי שעברנו לצפון, אבל אנחנו כבר התאהבנו במקום ופתאום קיבלתי הזדמנות פז. בתאטרון 'מראה' קיבלו תקציב להקים אנסמבל של שחקנים לתאטרון והם ערכו אודישנים שבהם התקבלתי כשחקנית קבועה בתאטרון. החיבור איתם היה מעולה, כי גם גרתי במקום הכי נפלא בעולם וגם זכיתי לעסוק במשחק ולהתפרנס מזה. זה דבר עצום בעיניי."

את חושבת שיש ביקוש לתאטרון בצפון?
"יש, אבל לא מספיק. בשנים האחרונות יש בצפון הצגות ייחודיות ואיכותיות. הביקורות עוברות מפה לאוזן, מהפייסבוק, ואנשים מגיעים. עדיין בצפון קשה מאוד להוציא אנשים מהבית, אבל הביקוש להצגות רק גדל. אני עדיין משחקת בתאטרון 'הקאמרי' עם מופע קברט, הופעתי בלטביה עם מופע הליצנות שלנו למבוגרים, אני מועמדת בטקס פרסי הפרינג' שנקרא 'קיפוד הזהב' עם הצגה ששיחקתי כאן, אז רואים שיש התקדמות."

תאטרון לקהילה

ואז, לאחר שביססה את מעמדה בצפון כשחקנית, החליטה קארין להקים קבוצת תאטרון קהילתי בסטודיו שלה בלהבות הבשן. "לפני שנתיים החלטתי שאני רוצה לפתוח קבוצת תאטרון של מבוגרים ולהקים תאטרון קהילתי כאן בלהבות הבשן ולראות מי ירצה להשתתף בחוג תאטרון. פתאום ראיתי שאחד נרשם ועוד אחד נרשם והבנתי את הצימאון שיש לזה בצפון.  נוצרה לי קבוצה מדהימה, שאני כבר לא מקבלת אליה שחקנים חדשים, ועכשיו פתחתי קבוצה נוספת שהיא כמעט מלאה. יש לי גם קבוצת ילדים מלאה לכיתות ג'-ו'. גיליתי שיש פה ביקוש ענק לחוגי תאטרון."

קבוצת התאטרון של קארין הולידה את ההצגה "זכרונות לברכה" בניהולה והדרכתה, שאיתה הופיעו צוות השחקנים גם בתאטרון בלהבות הבשן וגם לאחרונה ב"צוותא" התל אביבי, במסגרת מרתון קבוצות תאטרון מכל הארץ. ההצגה המרגשת מציגה סיפורים אישיים מחייהם של השחקנים בנושאי זקנה, מוות, חיים ומה שביניהם. היא משקפת את המורכבות של חיינו מזווית קצת אחרת עם מבט לעולם הבא.

איך הייתה העבודה על ההצגה?
"כשפתחתי את הקבוצה, קיבלתי אנשים שהם לא שחקנים בחיי היומיום שלהם. יש להם שגרת חיים מסוימת ועבודה קבועה, אבל הם הסכימו לבוא אליי פעם בשבוע לסטודיו ולהשתעשע קצת. במהלך כל התהליך הם הלכו איתי יד ביד ואני מאוד מודה על כך. הם נתנו לי להוביל אותם, לעיתים בחשיכה, כי הם סמכו עליי. היה לי רעיון וחזון בראש והם לא ממש הצליחו לראות אותו בהתחלה, אבל כשנולדה ההצגה הם נורא התלהבו והבינו למה הלכו אחריי. הקבוצה הזאת היא כמו הבייבי שלי, זרמתי איתה מאוד בנוחות וסמכתי על תחושת הבטן שלי. זה הרגיש לי מאוד נכון. בהתחלה ביימתי את המונולוגים שלהם, אחר כך בנינו סצינות ביחד ולאחר מכן ההצגה קרמה עור וגידים."

מאין הגיעו הטקסטים להצגה?
"לא רצינו לעבוד עם טקסטים כתובים. רצינו ליצור משהו חדש ואישי יותר. כל אחד הגיע עם הסיפור האישי שלו וזה היה קשה. אמרתי להם בהתחלה שהתהליך הולך להיות לא פשוט בכלל ושההצגה תיגע להם בנקודות מאוד אישיות בחיים. שאלתי אותם האם הם מוכנים למסע הזה והאם הם מוכנים להיחשף עד הסוף והם הסכימו. הם הלכו איתי יד ביד."

למה בעצם אפשר לצפות מההצגה?
"ההצגה מעוררת אצל הצופים רגשות עזים של תקווה ותהיות. אי אפשר לצאת מההצגה הזאת אדישים, אנשים יצאו עם עיניים דומעות. היא גורמת לאנשים לחשוב האם אנחנו דואגים מספיק להורים שלנו שמתבגרים, האם בשעת הצורך נהיה שם בשבילם."

את חושבת שזה הגיע בגלל אמו של בעלך?
"לא נראה לי, זה הגיע ממכלול של דברים. אני לא ממש קרובה להורים שלי, אבל יש את ההתעסקות הזאת בשאלה של האם ביום מן הימים נהיה שם בשביל הורינו? יש איזה סצינה בהצגה שילד בא לבקר את אמא שלו המבוגרת והוא כל הזמן מול הטלפון שלו. היא מנסה לדבר איתו לשתף אותו והוא ממשיך בשלו. עד שרגע אחד היא אומרת לו: עד שתתפנה מהטלפון שלך- אני כבר לא אהיה פה. אחר כך היא הולכת לעולמה והוא מתאבל עליה ומבין שהוא לא ממש היה איתה, גם אם הוא היה איתה. אני לא רוצה להצטער על כלום. אני מנסה ללכת עם האמת שלי ולעשות את הדברים נכון, למרות שזה בא לפעמים על חשבון דברים אחרים."

העולם הוא במה

בדיעבד היית נשארת במרכז?
"ממש לא. כל הזמן שואלים אותי בקיבוץ מה אני עושה פה בכלל, שמישהי כמוני צריכה לשחק ב'קאמרי'. אני פשוט עונה להם שטוב לי! אני עושה את מה שאני אוהבת, אני יוצרת כמו שאני אוהבת, אני נמצאת עם הילדים והמשפחה שלי. יש לי חברות בתל אביב שכל ערב משחקות בתאטרון, ולא תמיד מהצגות שהן נהנות מהן, אבל העיקר שזה משחק בתאטרון נחשב. אני חיה במינון הנכון בין משחק ומשפחה. בגיל 18 חשבתי שאני רוצה לחיות ככה, אבל עם השנים התבגרתי ומשהו בצפון שינה אותי. יש פה משהו מאוד מרגיע ונעים וזה ממש לא מובן מאליו. אני פשוט נהנית מכל רגע."

ולסיום, משהו שאני חייבת לשאול אותך: האם יוצא לך לשחק גם בחיי היומיום?

"וואו, ממש ממש לא. אם אני אשקר-ישר יראו עליי. הלוואי והייתי יכולה, זה היה עוזר לי בהמון סיטואציות, אבל צריך אמת בחיים. עזבי הכל, צריך להיות בן אדם."

פורסם לראשונה במידע 8 - אוקטובר 2016