מהפריפריה לתערוכות בעולם - מישל זיתוני נשלפה בגיל 60 מעמק יזרעאל להציג את עבודותיה בוינה, רק כמה שנים לאחר שהתחילה לצייר

לפני כשנה "נשלפה" מישל זיתוני מהישוב עדי שבעמק יזרעאל כדי לייצג את ישראל ולהציג באירוע מוזיאלי בעיר וינה. מישל, אוטוטו בת 60, תמיד עסקה בעיצוב ונמשכה לאומנות, אבל לצייר "פול-טיים" היא התחילה רק בשנים האחרונות. היום הציורים שלה מוצגים ברחבי הארץ והעולם, ובינתיים היא חולמת לפתוח גלריה משלה.

אוהבת לצייר נשים מכל העולם

"תמיד אהבתי לצייר, אבל הייתי עסוקה בעבודה כאחראית מחלקת יבוא בחברה מסחרית בחיפה", מספרת מישל. "לפני 4 שנים פרשתי בעקבות אירוע מוחי שקיבל בעלי. רציתי להיות לצדו ולעזור לו בעסק. יש לנו סוכנות לביטוח בקרית ביאליק. רק בשנתיים האחרונות התחלתי להשקיע יותר במה שאני ממש אוהבת".

איך נשאבת לציור?

"למדתי ציור במהלך העבודה שלי, אבל כשפרשתי זה התפתח יותר ויותר. היה לי יותר זמן לזה. במקצועי אני אדריכלית ומעצבת פנים, כך שהתחום האומנותי לא היה זר לי, אבל התחלתי ללמוד יותר ולצייר יותר, ופתאום נפתח לי עולם חדש".

הציורים של מישל 

מישל מציירת בעיקר נשים וילדות מתרבויות שונות בעולם ויש לה גם השפעה גדולה מן עולם היהדות. בכול הציורים שלה ניתן לראות רגישות, דיוק, הקפדה על הפרטים הקטנים, תנועה, ובעיקר, המון אהבה. לפני שנה, מיכל מ"מיכל סדן הפקות אמנות" גילתה את מישל בפייסבוק והחליטה לשלוח את הציורים שלה לתערוכת אומנות בוינה. "השתתפתי בתערוכה בוינה שהתקיימה בגלריה של אספנים. בנוסף, יש לי ציורי יהדות וציורים על תקופת השואה, וחלק מהציורים שלי מופיעים באופן קבוע במוזיאון בטביליסי שבגאורגיה ובמוזיאון היהודי בפורטוגל, וכמובן שאני מציגה גם במגוון מקומות בארץ. אני מציירת כבר 8 שנים, אבל הגברתי את הקצב ברגע שפרשתי".

לאחרונה קיבלה מישל הצעה מהמרכז העולמי ליהדות צפון אפריקה להציג בתערוכה שתתקיים במשך חודשיים. "קשה לי להגיע לשם מבחינה לוגיסטית, אבל ציירתי במיוחד עבורם ציור בסגנון מרוקאי ותרמתי לתערוכה", מספרת מישל. "אני לא מצליחה להגיע לכל מקום אבל כן שולחת את הציורים שלי. יש לי שני ציורי יהדות שנשלחו לבואנוס איירס וציורים שנשלחו ליער השחור בגרמניה. זה ממש מרגש. שכנה שלי ביקרה לאחרונה בגיאורגיה וראתה את הציורים שלי. היא אפילו לא ידעה שאני מציגה שם והתלהבה יותר ממני. זה עושה לי נחת".

מישל כל הזמן הולכת ומתפתחת, ולאחרונה התחילה לשלב בין שתי טכניקות – ציור ופיסול בבצק יפני- בצק שמתייבש באוויר ונראה כמו פורצלן, מה ששמעניק לציורים שלה מימד נוסף. "לפני שלמדתי ציור, למדתי קצת פיסול והתחלתי לפסל כל מיני דמויות, כמו נגנית צ'לו או בחורה יפה. למדתי פיסול בבצק יפני אצל חני בן דוד מקרית אתא והחלטתי שאני רוצה לשלב בין הפיסול לציור. ראיתי שהשילוב הזה הוא מאוד ייחודי, אז המשכתי".

שילוב של ציור ופיסול

מה את הכי אוהבת לצייר?

"בעיקר דמויות של נשים מכל מיני תרבויות שונות בעולם.לפעמים אני מעיינת בספרים ועולה לי רעיון ולפעמים זה ממש קורה בשטח. למשל, היינו בחופשה בקוסטה ריקה וראיתי אישה מקומית עם ילד. לקחתי קנבס וצבעים והתחלתי לצייר, ממש שם בשטח".

יש לך גם ציורים שנוגעים ביהדות. ראיתי תמונה ממש יפה של הרבי מלובביץ'.

"הייתי בהרצאה ביישוב של הרב שלי וראיתי במצגת תמונה של הרבי. התחלתי לצייר אותו וכשסיימתי, נתתי לרב שלנו במתנה. אני לא ממש בקיאה ביהדות אבל הרבי עושה לי את זה. אני זוכרת את דמי החנוכה שהיינו מקבלים ממנו, בתקופה שלא היה לנו כלום. עד היום יש לי את זה בבית".

הרבי מלובביץ' - ציור של מישל

בתור אחת שצמחה מהפריפריה, מה תציעי לחולמים?

"להעז, לא לפחד. כשמתחילים לצייר, גם אם חושבים שלא יודעים, מקבלים מין רוגע נפשי. לכל אחד יש כישרון חבוי בתוכו, פשוט צריך להוציא אותו החוצה".

חולמת ומגשימה - בבוקר מנהלת גן, בערב מתמסרת לקנבס - הסיפור של ד"ר ענת עין גדי

בבוקר היא מנהלת גן ובערב היא מתמסרת לקנבס. ד"ר ענת עין גדי מנהריה ייצגה את ישראל בתערוכת ציורים יוקרתית שהתקיימה בלונדון בחודש מרץ האחרון. באירוע שהופק על ידי ארגון אי.סי.יו נכחו שגריר ישראל בלונדון, תקשורת ועיתונאים רבים. ענת נבחרה להציג בתערוכה בזכות היותה אמנית מוערכת ופוריה.

ד"ר ענת עין גדי (47), נשואה ואם לשלושה, מנהלת גן טרום חובה של משרד החינוך מזה 20 שנה. היא בעלת בעלת תואר שני בחינוך בתחום שילוב האמנויות בלמידה. "סיימתי את לימודי הדוקטורט שלי באוניברסיטת  UBB קלוז' ברומניה בשנת  2014 עם התמחות בתחום החינוך, וחקרתי את נושא שילוב האמנות הפלסטית בגן הילדים והתייחסות לגישות חינוכיות מודרניות" אומרת ענת.

למה פנית דווקא לתחום החינוך?

"אמא שלי מספרת שמגיל צעיר מאוד הייתי אוספת את כל ילדי השכונה ועושה להם טיולים ופעילויות. תמיד שאפתי לעסוק בתחום החינוך. זוהי שליחות מבחינתי, ולאט לאט טיפסתי מעלה. היום אני סוגרת מעגל כי חזרתי למכללת אוהלו, המכללה בה למדתי לתואר ראשון, אלא שהפעם אני חוזרת בתור מרצה ולא כסטודנטית. זה ממש מרגש אותי. אנחנו כל הזמן חולמים ושואפים, אבל אנחנו אף פעם לא יודעים לאן החיים ייקחו אותנו".

כיום ענת מרצה בפני "פרחי הוראה" במכללת אוהלו ובמכללת שאנן על חינוך יצירתי ואמנות ככלי חינוכי בגיל הרך. "התחום הזה סקרן אותי לאורך השנים. כאמנית יוצרת, הבאתי את האמנות שלי, וכן אמנות בינלאומית, לתוך הגן, ולימדתי ילדים צעירים טכניקות שונות ומושגים שונים מתחום האמנות כבר בגיל הרך. בגיל הצעיר, הילדים משתמשים בדמיון עשיר, אין להם עבודה שבלונית. זה ממש לצאת מהקופסא וכל ילד מביא את ה'אני הפנימי' שלו. הגיל הזה מאוד מיוחד".

בגלל זה החלטת להתמקד בחינוך לגיל הרך?

"כשהחלטתי ללמוד את לימודי הדוקטורט, הבנתי שברצוני להעביר מורשת ותרבות. תחום האמנות טומן בחובו שפות שונות והוא יכול להפוך כלי דידקטי בלמידה משמעותית. ילדים בגיל הרך מתחברים ליצירה, בעלי דמיון מורחב ואינם ממוסגרים כמונו, המבוגרים. דרך האמנות, כפי שלמדתי והתנסיתי עם ילדי גני לאורך השנים, נראה כי התנסויות אלו הניבו הישגים רבים ואפשרו לי, כגננת או כדמות חינוכית, לגדל דור של ילדים יצירתיים, סקרנים, שוחרי תרבות וערכים תרבותיים. העבודה החינוכית שלי היא קודש הקודשים, אני כל כך אוהבת את מה שאני עושה. הילדים בשבילי הם מקור השראה ושאיבה של חום ואנרגיות. כל ילד הוא עולם ומלואו, והילדים מאד מגוונים, שונים, מעניינים ומאתגרים".

מה הכי גורם לך לסיפוק?

"מה שהכי גורם לי לסיפוק בעבודתי הוא שאני רואה, חווה, מלווה תהליכים לימודיים בגן ולבסוף רואה את התוצר המוגמר. כמובן שהדגש על התהליך ולא על התוצר. ילדים בשנות חייהם הראשונות מגיעים אליי. ולראות תהליך של עיצוב, למידה וחוויה- זה עושה לי  משהו בנפש, זה גורם לי לעצור ולחשוב לרגע: וואלה, באמת נתתי להם שק הפתעות מלא בחוויות, כלים, תמונות ומיומנויות לחיים. כמו כן, גננות שבגן חובה שמקבלות את ילדי גני מספרות על רמה גרפו-מוטורית גבוהה ודמיון רב".

מלבד שילוב האמנות בגן אותו היא מנהלת, ענת כתבה ספר ילדים עם חברתה, קירה קגלנוביץ, שנקרא "השריקה"(2017), שהוא היום כלי דידקטי ללימוד נושא השואה בגיל הרך במכללות השונות.  כמו כן, חיברה ענת 8 מאמרים בתחום של שילוב האמנות הפלסטית בגן שפורסמו בהד הגן ובאתרי חינוך שונים.

מתי התחלת לצייר בעצמך?

"מאז ומתמיד משך אותי תחום הציור, אך חששתי להיחשף בציבור ושמרתי את הדבר לעצמי. בלימודי התואר השני, שעסקו בעיקר באמנות חזותית, החלטתי שאני רוצה ליצור, לצייר. קניתי לי קנבסים וצבעים והתחלתי לצייר. הייתי חייבת לדעת את הפרטים הבסיסים בציור. הצטרפתי לחוג ציור ולמדתי איך ניגשים לקנבס,  פרופורציות וקומפוזיציות. אחרי שנה עזבתי כי ידעתי שאני לא אוהבת לעבוד בתבניות. אני רואה את הקנבס בצורה קצת שונה, ולא מתוכננת או מובנית. על הקנבס הנשמה שלי מציירת על פי חוויות, מאורעות, נופים, מקומות, רגשות ועוד".

ענת מגדירה את עצמה כאמנות נאיבית, מתיילדת. "רואים שאני מגיעה מתחום הגיל הרך. אפשר להרגיש את התמימות, הצבעים העזים, החום והאופטימיות. הצבעים מביעים המון תשוקה לחיים, מזכירים את עולם הפנטזיה והחלומות. הם נורא 'חיים' וזה משקף את מי שאני. אני לא אוהבת להתקבע על סגנון אחד בלבד".

אל התערוכה באנגליה הגיעה לאחר שאוצר התערוכה פנה אליה וביקש ממנה להציג. "הוא בחר להציג ציורים שונים שלי, גם ריאליסטיים וגם אבסטרקטיים. הם היו הכי מעניינים בעיניו והוא רצה ליצור מגוון רחב של סגנונות בתערוכה עצמה. מבחינתי, זו הייתה התגשמות של חלום. לצאת החוצה לעולם, זה משהו שאף פעם לא עשיתי וזו הייתה חשיפה טובה בשבילי".

מתי את מוצאת זמן לעשות את הכל?

"טוב שיש את החופש הגדול, כי עכשיו אני מתכוננת לחופשה הגדולה, בה אוכל לטייל ולצייר, לקבל השראה מכל מיני מקומות. אבל ברצינות, כשאת נהנית ממה שאת עושה ואת מרגישה סיפוק במעשים שלך, יש מקום לכל דבר. אני טיפוס של  לילה. בלילה כל המוזות באות אליי ומתחברות למילים במאמרים, ולקווים בציורים. כשכולם ישנים והירח מאיר, יש משהו באווירה הזו שגורם לי ליצור".

חשבת לעסוק אך ורק בציור?

"ברור, זה חלום. אבל בארצנו אי אפשר להתקיים בכבוד רק מאמנות. אני עובדת היום במשרה מלאה גם בגן וגם כמרצה. מבחינתי, זה חלום כל היום לצייר, אבל פשוט אין לי את התקציב לכך. לצערי, זה לא רלוונטי כרגע לחיי. את הציור נטו אני שומרת לפנסיה".

אל תוך השבר וחזרה - סיפורה של נועה הגלעדי על החיים לצד המאניה דיפרסיה

איך הופכים משבר להזדמנות? נועה הגלעדי התמודדה בשיא הצלחתה עם המאניה דיפרסיה, והיום היא לא מפחדת לדבר על זה. לאחר שנים של טיפולים ואשפוזים, נועה הגיעה להשלמה, השלמה עם עצמה ועם המאניה, ויצאה למסע מרתק על קו השבר הסורי אפריקאי, שהתכתב עם השבר שלה. לפני כשנה יצאה נועה אל האור בהרצאה, בה היא מניחה את הקלפים על השולחן, שוברת את כל הסטיגמות ומשתפת את עולמה כאומנית מצליחה, המתמודדת עם הפרעה נפשית,  אבל לא נותנת לה להגדיר את מי שהיא. השראה.

"אם אני משוגעת, אז גם את משוגעת, ואני לא משוגעת". כך אמרה נועה הגלעדי (40) מקיבוץ שדה נחמיה, ביום הראשון במחלקה, במהלך האשפוז הראשון בגהה. ב-12 השנים האחרונות עברה נועה מסע ארוך, בו למדה לגלות את עצמה ואת המאניה דיפרסיה, על פסגותיה ותהומותיה.

"אם מישהו היה אומר לי, בתקופת לימודי בבצלאל, שאמצא את עצמי מאושפזת וקשורה למיטה, לא הייתי מאמינה לו. אם מישהו היה אומר לי שאצא מזה, שאמצא בתוכי את הכוחות ואנתב לי נתיב של ריפוי, ואף יותר מכך, שאעביר על כך הרצאות, בזמן ששכבתי שעות וימים על הדשא מפלסטיק בחצר המחלקה, הייתי חושבת שהוא משוגע" אומרת נועה.
"כולנו עוברים משברים בחיים. קטנים וגדולים. זה חלק מהחיים. השאלה היא איך אנחנו מתמודדים עם המשברים האלה, מה אנחנו עושים איתם. האם אנו מנציחים את החורבן או צומחים מתוכו. מה יש בו בשגעון שכל כך מפחיד ומרתיע? מדוע אנחנו כל כך פוחדים ממנו, הרי כולנו יכולים להשתגע. ויכול להיות, אולי, שזו התשובה".

"אבא חי את החלום"

"על כל משבר ניתן להתגבר", וזו לא קלישאה, במיוחד במקרה של נועה הגלעדי, שבשיא ההצלחה התמודדה עם התפרצות הפרעת המאניה-דיפרסיה. לאחר שנים של טיפולים ואשפוזים, נועה הגיעה להשלמה, השלמה עם עצמה ועם המאניה, ויצאה למסע מרתק על קו השבר הסורי אפריקאי, שהתכתב עם השבר שלה. בימים אלו, נועה מרצה ברחבי הארץ ולמגוון קהלים על המסע שלה. מאז יציאתה לאור, נועה סחפה אלפי אנשים, דרך סרטונים והרצאות, שהתרגשו יחד איתה. בהרצאתה, נועה משתפת את מסעה הרצוף עליות וירידות, שוברת את כל הסטיגמות על הפרעות נפשיות, וחושפת את עולמה ברגישות ובכנות, דרך תמונות מעשייתה האומנותית ומחוויותיה על קו השבר.

היא גדלה ברמות מאיר והיא בת הזקונים מתוך ארבעה. אחיה נמרוד הוא היסטריון, אחותה הגדולה, נעמה, למדה ארכיטקטורה בבצלאל וכיום היא חיה ועובדת בלונדון, ונטע היא מעצבת טקסטיל בברלין. "ידעתי שאני אמנית עוד לפני שידעתי להגיד את המילה" אומרת נועה. "האחיות שלי היו ההשראה שלי וכל חיי כיוונתי ללמוד בבצלאל".

אבל דמות המפתח המשמעותית ביותר בחייה של נועה היה אביה. "תמיד אני מסתובבת באירועים עם מצלמה ביד וכולם אומרים לי שאני בדיוק כמו אבא. אבא חי את החלום, הוא מימש את עצמו לחלוטין".

באיזה אופן?

"הוא עשה את הדבר שהוא הכי אהב בעולם. הוא היה פנטזיונר, שטייל בעולם במסגרת עבודתו כחקלאי פרחים במכון וולקני. הוא צילם כל חייו, בכל העולם. הוא אהב את העבודה שלו, ואת הקשר החזק לאדמה קיבל מסבא, אבל עדיין היה לו זמן להשקיע באהבה הגדולה שלו שהיא צילום. אני זוכרת שכל שבת עבדנו ביחד בחממה ובמטע המנגו שלנו. היה לי קשר טוב עם אבא. עבדנו שעות ביחד, למרות שלא ממש דיברנו על הרגשות שלנו. פשוט עבדנו ובילינו זמן רב ביחד. בזכותו גם אהבתי לנהוג על הטרקטור ועד היום יש לי את החיבור הזה לקרקע. ממש גדלתי בחממה, תרתי משמע. חקרתי את הטבע וחייתי עם חיות מגיל צעיר מאוד".

כל חייה רצתה נועה ללמוד בבצלאל, וכך היה. לאחר שחזרה מאירופה, החל הרומן שלה עם זכוכית, החומר שעד עכשיו גורם לה להתרגש. "נרשמתי לקרמיקה, כי זה הקורס היחיד שהיה בו מקום. באחד התרגילים בשנה הראשונה שלי, מצאתי תמונה ישנה שלי כפעוטה על ערסל. אין לי הרבה תמונות מהילדות, כי אני בת זקונים, אז זה היה מרגש ממש. החלטתי שאני הולכת ליצור ערסל מזכוכית בגלל שהחומר הזה שברירי, והתמונה עצמה מדברת על השבריריות של החיים. המרצה שלי לא האמין שאני יכולה לעשות את זה, מה שדי הרגיז אותי, ולא וויתרתי. עשיתי ערסל מזכוכית בגודל אמיתי ופשוט התאהבתי".

מה חיבר אותך דווקא לחומר הזה?

"אש זה דבר מהפנט וממש נמשכתי לעולם הזה, נשביתי בקסמיו של החומר. המהות של הזכוכית מתחבר למהות שלי. השברירות, השבר, האיחוי, המעבר ממוצק לנוזל, השקיפות שלו. זה ממש נשמע כמו קלישאה, אבל אני מרגישה שהחומר בחר בי".

במהלך לימודיה, לאחר 10 שנים בהן נאבק בסרטן, אביה של נועה נפטר. "הרופאים לא נתנו לו כל כך הרבה זמן לחיות, אבל הוא היה לוחם. נחוש ועקשן. זה לא הפתיע כשהוא נפטר, אבל היה ברור לי שפרוייקט הגמר שלי יהיה לזכרו".

משם בא רעיון הטרקטור מזכוכית?

"הטרקטור ייצג את כל מה שאבא שלי ייצג. אבא היה אדם חזק ומחובר לקרקע ולכן החלטתי לבנות טרקטור מזכוכית. הגשתי את הרעיון למרצה שלי, אותו מרצה עם הערסל, והוא כבר ידע עם מי יש לו עסק וביקש שאגיש לו איור בגודל מקורי של הטרקטור. אבא עוד היה בחיים, למרות שהוא הבין שאת הפרויקט אני עושה בשבילו. ממש בקלות הוא צייר לי את האיור, למרות המחלה".

הוא הבין שזה יהיה לזכרו?

"הוא לא דיבר על זה, כי היה לו קשה לדבר על רגשות, אבל הוא הבין. הוא שאל אם תהיה תמונה שלו על הקיר, סוג של הצהרה שהוא מבין מה אני עושה ושהוא הולך בקרוב. ככה הוא נפרד ממני. השם של הפרויקט נקרא 'ואתה לא תהיה', שמלבד אבא דיבר גם על אבל לאומי, על אובדן הערכים שהיו עם קום המדינה, ערכים שכבר לא קיימים היום".

נועה זכתה לשבחים בזכות הטרקטור שבנתה. עד לפני שנתיים, העבודה שלה הוצגה במוזיאון ארץ ישראל, ונראה כי העתיד היה מזהיר עבור נועה. בעקבות פרויקט נוסף שעשתה, נועה הגישה מועמדות לתחרות זכוכית בינלאומית, והיצירה שלה החלה להתפרסם,. נועה זכתה במלגות יוקרתיות בעולם. "הייתי אז מאוד אמביציונית. בשביל להגשים חלומות צריך להילחם, צריך נחישות.  מתוך 1,000 מתמודדים התקבלתי לתחרות של המגזין הכי יוקרתי. זה היה מדהים".

הגיע הזמן

המשבר הגיע שנה לאחר שסיימה את הלימודים, בחודש מרץ 2007. "בדיוק הייתי במקום של חוסר וודאות, וזה קשה במיוחד כשמדובר בחלומות שלך. יום אחרי יום קיבלתי תשובות שליליות לגבי מלגות שהגשתי. לא יכולתי להכיל את זה. לא היה לי תאבון, לא יכולתי לישון, הייתי גוש של אדרנלין. העברתי כמעט 7 ימים בלי שעות שינה ושתי קופסאות סיגריות ביום. חוויתי איזשהו התקף חרדה, ובגלל שלא היה שום גורם שהתערב באותו שלב, זה הפך להתקף פסיכוטי".

איך את זוכרת את ההתקף הראשון?

"בגדול, התקף פסיכוטי קורה כשאנחנו מגיעים לסף היכולת שלנו. כבר לא יכולתי להכיל את המתח, האכזבה המתמשכת, חוסר השינה. הגוף בעיקרון אומר 'עד כאן'.  יום לפני ליל הסדר, עבדתי במשתלה ופתאום יצאתי החוצה. השמיים היו ריקים והחלו להתמלא בעננים. שמעתי את סבא שלי אומר מתוך השמיים 'הגיע הזמן'. כמובן שחשבתי שהגיע הזמן שלי למות. במשך כמה שעות ניסו לאתר את המשפחה שלי כי הבינו שאני נמצאת בעולם אחר. ממש יצאתי למסעות להציל את העולם בתוך הראש שלי. ברגע שהגיעו אח שלי ואמא שלי, עברתי למיון בקפלן ומשם למיון בגהה. ייאמר לזכותה של המשפחה שלי שהם עברו איתי הרבה קש במהלך השנים".

במשך חודש וחצי נועה הייתה באשפוז יום בגהה. שבועיים לאחר מכן, היא כבר טסה לסקוטלנד בעקבות מלגה יוקרתית שקיבלה. ואז, שוב הגיע הדכאון. "הייתי במקום לא טוב לעשות את זה ומייד אחרי, שוב התאשפזתי באשפוז יום בגהה. כל יום משמונה בבוקר עד אחת בצהריים. הצלחתי להתאושש, ושוב קיבלתי שתי מלגות. זה הדבר היחיד שעניין אותי, לא שום דבר אחר".

באשפוז השלישי של נועה בבאר יעקב, נקבע כבר שלנועה יש מאניה דיפרסיה. "הייתי מאושפזת במחלקה הפתוחה וראו כבר את הדפוס של המאניה, אז קבעו את האבחון. כשהייתי בשיקום בחירם, אמרו לי שאין מצב שאני אחזור לזכוכית, כי כל פעם שזה קרה, הגיע גם האשפוז. אבל אני, משהו חסר לי בחיים בלי זה".

ועד היום את מגישה מלגות. את לא חוששת לחזור לזה?

"לא. כי אני לא באותו מקום. מעבר לתרופות, אני מלווה בטיפול ואני לא באותו מקום שהייתי בו. תמיד יש סכנה, אבל ההתרגשות עולה על זה. אני מתלהבת הרבה יותר מכל בן אדם אחר, בגלל המאניה, מתרגשת יותר. הכל אצלי בווליום גבוה. בשיקום קיבלתי כלים חשובים ולמדתי איך להתמודד עם המקומות האלה. הייתי שם במשך שנתיים וחצי וממש עשיתי ריסטארט לחיים".

לאחר השיקום, נועה הבינה שהיא חייבת לעבור למקום חדש, מקום שלא מתייג אותה. "רציתי התחלה חדשה. חיפשתי מקום עם מים ועם טבע, אז עברתי לגליל. הייתי חייבת מסגרת לאחר השיקום. נרשמתי לתל חי, ובמקביל הדרכתי באגמון החולה. גיליתי עולם חדש של ציפורים, אז פשוט פרשתי ביום הראשון ללימודים".

ואז הגיעה "היציאה מהארון" כפי שהיא קוראת לזה. החשיפה. "ההתמודדות הכי קשה בעיניי זה הסטיגמה. כמה שנים טובות רציתי לצאת מהארון ולא העזתי. בכל פעם היה תירוץ אחר. לפני שנה נכחתי בפסטיבל סרטי הרפתקה, ובזכותו קיבלתי את האומץ לצאת מהארון".

בזכות מה?

"כל הזמן התחשבתי במה אומרים עליי ואיך אנשים יגיבו. בסרטים אנשים עושים את מה שבא להם. לא אכפת להם מה יגידו עליהם. הכי רציתי לדבר על המאניה דיפרסיה ופחדתי מה יגידו. בפסטיבל ראיתי אנשים עושים דברים מטורפים וזה טלטל אותי. כתבתי לעצמי כל מיני משפטים שעוררו בי השראה ופשוט אזרתי אומץ ויצאתי עם זה החוצה בפוסט בפייסבוק שקיבל הרבה מאוד תגובות".

מאז נועה לא מפחדת לדבר על זה, להפך. היא יצא בסדרת הרצאות על המסע שלה אל תוך עצמה וגם על מסע האופניים שלה לאורך קו השבר הסורי אפריקאי. "אני ממש אוהבת לעמוד מול קהל, זה סוג של תרפיה. לספר את הסיפור שלי, לשבור סטיגמות שיש לאנשים על הפרעות נפשיות. בהרצאה שלי אני מפתיעה אנשים וזה חזק. אנשים ניגשים אליי לאחר ההרצאה ומשתפים אותי בסיפור שלהם, ואני מרגישה שאני עושה משהו חשוב. זו תחושת סיפוק מדהימה. זו הייתה השנה הכי טובה שלי, הצעד הזה לצאת לאור ולהראות לעולם צד אחר של המאניה".

בימים אלו, נועה זכתה בשתי מלגות ללימודי זכוכית בחו"ל, ואין יותר מרוגשת ממנה. "קשה לי לתאר במילים את החזרה שלי לזכוכית. תמיד ידעתי שזה יקרה אבל לא האמנתי. זה יכול להיות מאוד מסוכן לחזור לשם, אבל מסוכן באותה מידה לחיות בלי חלומות, וזה לא שווה לחיות ככה".

אחכה לך בשדות- סיפורה של הציירת נורית בידרמן שאף פעם לא למדה לצייר

נורית בידרמן אף פעם לא למדה לצייר. היא עבדה 28 שנים במערכת החינוך, כמורה ומנהלת, ולא תארה לעצמה שיום אחד תפתח גלריה לציור. כשבנה הוצב בלבנון, היא מצאה סוג של נחמה בבד הקנבס הלבן והחלה לצייר. מאז היא לא הפסיקה. התחביב לאט לאט הפך למקצוע, והפרחים שלה החלו לעטר קירות רבים. נורית מציירת פרחים צבעוניים ואת נופי הגליל עליהם גדלה, וציוריה אף הוצגו בתערוכות שונות בארץ. לא רע עבור אישה שמעולם לא החזיקה מכחול בעבר.

אף פעם לא מאוחר מדי להגשים חלומות, זה כבר ידוע לכל. לא מעט נשים עזבו מקום עבודה קבוע בשביל לצאת לדרך עצמאית, אבל זה לא הסיפור של נורית בידרמן מיסוד המעלה.

נורית, אשת חינוך לשעבר, אף פעם לא חלמה לצייר, גם לא בחלומות הכי פרועים שלה. למעשה, היא האנטיתזה לציור. "אפילו עיפרון לא ידעתי להחזיק", היא אומרת, "לא חשבתי שאי פעם אצייר, בטח ובטח לא לפתוח גלריה". אבל לחיים יש דרך משלהם להפתיע אותנו. כמו שאומרים: אנחנו מתכננים תוכניות וההוא שם למעלה צוחק. כשהוצב בנה בלבנון בשנת 1999, נורית מצאה פורקן בציור, ומאז הם לא נפרדים- רק היא והציורים שלה שמוצגים ב"גלריה נורית" שבביתה ביסוד המעלה.

בגלריה הססגונית שבמושבה הפסטורלית, הפרחים שמעטרים את הקנבסים הלבנים מביטים בך מכל זווית. "כשנכנסים לבית של נורית כמעט ניתן להריח את הפריחה באוויר. מכל הקירות מביטים אליך פרחים בשלל צבעים, גם כאלה שתתקשה למצוא בטבע. קשה להאמין שכל העושר הפרחוני הזה בא מאישה שטוענת כי מעולם לא למדה לאחוז במכחול". כך כתבה עידית שכטר פייל בספרה "בשביל הדברים הטובים". ואכן, נורית מציירת בדרכה הייחודית נופים ופרחים, שאפשר כמעט להריח, להושיט יד ולקטוף אותם. למה דווקא פרחים? הכל תלוי במקום בו נולדת ומאין באת.

לנורית, דור חמישי בארץ, ישנם שורשים עמוקים בגליל.  אמה, רינה סלומון ז"ל, נצר למשפחת פישל סלומון, ממייסדי המושבה יסוד המעלה. אביה, שמואל אוחנה ז"ל, דור שביעי בארץ, גדל והתחנך בטבריה ולחם לשחרור העיר. הוא היה נצר למשפחת רבנים, ובבגרותו היה ממייסדי ובוני העיר קריית שמונה. נורית ספגה בילדותה את נופי הגליל ואצרה אותם בתוכה. היא עסקה שנים רבות בהוראה. הייתה מורה, מחנכת, מדריכה ומנהלת בית ספר, והצלחתה במערכת החינוך הייתה ראויה להערכה. כל מי שזוכר אותה כמורה לספרות, לא היה מתאר לעצמו שתהפוך דווקא לציירת.

בשנת 1999 הוצב בנה, בועז, בלבנון, וכך, ביום בהיר אחד, החלה לצייר נורית באופן ספונטני וכך מצאה פורקן למתח והחרדה בהם הייתה מצויה באותה תקופה. "הכל התפרץ החוצה והחל לנבוע ממני כמעיין שופע על פני הקנבסים", כשהנושאים המרכזיים הם אותם מראות שגדלה מולם.

תלמידיה הרבים, חבריה והמכרים המקומיים התפעלו מיכולתה להביע בציור את רגשותיה, מאחר וזהו פן חדש שלא הכירו אצלה בעבר. אחרי פרישתה לגמלאות, כיהנה נורית כנציגת מגבית קנדה באצבע הגליל, ובמסגרת תפקידה שקדה רבות על הגשר החי בין יהודי קנדה והתושבים באצבע הגליל.

"עסקתי בחינוך שנים רבות. הייתי מורה בקרית שמונה וביסוד המעלה, ניהלתי את בית הספר מבואות החרמון, ומאוחר יותר ניהלתי את המרכז הפדגוגי בקרית שמונה. כשעבדתי כנציגת מגבית קנדה בגליל, הבן שלי הוצב בלבנון ופשוט התחלתי לצייר".

פתאום, ביום בהיר אחד?

"כן. בלי רקע ובלי ניסיון. לא ידעתי ולא למדתי, פשוט משהו התפרץ מתוכי, מהנשמה. גם היום אני מציירת רק כשאני מרגישה צורך. אני לא יוצאת החוצה לנופים בשביל לצייר או מעתיקה מדברים שניצבים מולי. זה משהו שמבעבע בתוכי ואז אני מתיישבת לצייר, אך ורק פרחים ונופים".

אפשר לומר שהציור עזר לך להתגבר על החרדה?

"עשיתי משהו שנעשה, בלי לדעת למה. יכול להיות שזה התחיל מדאגה, אפשר לפרש את זה בכל מיני דרכים, אבל פשוט התחלתי, ויצאו פרחים יפים. אני הייתי ממש האנטיתזה לציור. לחלוטין. בן אדם שלא יודע להחזיק עיפרון. התחלתי ללמוד רישום במכללת תל חי ולמדה איתי מישהי שהייתה מורה לאמנות בבית הספר מבואות החרמון, שניהלתי באותה תקופה. ביקשתי ממנה שתבוא אותי לחנות לדברי אומנות כדי לקנות קצת ציוד ולהתחיל לצייר. אפילו לא ידעתי מה צייר צריך חוץ מצבעים בשביל להתחיל. היא ממש צחקה עליי. אמרתי לה שאני רוצה לצייר ושאלתי אם היא באה או לא. היא הגיעה איתי לחנות וקניתי ציוד בכ- 1,500 ₪. אני זוכרת שהיה יום גשום ואף אחד לא היה בבית, אז נכנסתי לחדר והתחלתי לצייר. פשוט הייתי באטרף של יצירה".

למה דווקא פרחים?

"אני לא יודעת למה. אני פשוט לוקחת בד ולא מתכננת מה אני מציירת. כשלימדתי ספרות בבית ספר קורצ'אק בקרית שמונה, תמיד אמרתי לתלמידים שסופר כותב רק כשיש לו השראה. ידעתי את הפירוש המילונאי של המילה 'השראה' אבל לא הבנתי את הכוונה. עכשיו אני יודעת. אני לא מתכננת לצייר פרח או בית או עץ. זה פשוט מה שיוצא לי וזה מה שמיוחד בציורים שלי. הצבעים, היופי, הססגוניות. הנוף בגליל יפה, לא סתם אומרים שהאדם הוא נוף מולדתו. אני דור חמישי בארץ וברור שקיבלתי השראה מהנופים בהם גדלתי".

מתי כבר הבנת שזה מעבר לתחביב?

"המשכתי לצייר והבאתי את הציורים לאמא שלי. האחיות שלי התלהבו ולקחו את הציורים אליהם. אחר כך הילדים שאלו אותי למה אני לא מציגה בתערוכה. אמרתי להם שהם לא נורמלים. הם הצליחו בסופו של דבר לשכנע אותי ובחג שבועות תלינו פלריגים והזמנו אנשים לראות את הציורים. אנשים פשוט זרמו לכאן וקנו את כל הציורים. אז הבנתי שאם זה מוצא חן בעיניי אנשים אחרים, למה שלא אמשיך לשמח אותם? אני באמת שמחה שקונים את הציורים שלי. לא בגלל הכסף, אלא בגלל שהציור שהם קונים עושה להם טוב, וגם בגלל ההכרה שאני מסבה להם אושר. זה עושה לי טוב על הלב. מאז פתחנו את הגלריה בבית, וחוץ מקנבס אני מציירת על אריחים, עץ, אבן ומגוון חומרים".

את עדיין מציירת רק כשיש לך השראה?

"ברור. זו לא גלריה מסחרית. כל דבר אצלי הוא ONE PIECE. אני לא מציירת לפי הזמנה. מה שיש זה מה יש".

שני הילדים שלך הלכו בעקבותייך?

"ממש לא. הבת שלי גרה בסינגפור ועובדת בהיי טק. הבן שלי מנכ"ל שיווק. גם אמא שלהם לא ממש הייתה בקטע. לאבא שלי היו גילויים של אמנות. הוא קצת צייר ועשה תכשיטים. יכול להיות שזה בא ממנו, אבל זה ישנו, ואני מודה לאלוהים על כך וממשיכה עם הציור. זה לא הולך לשום מקום. זה קיים וזה כיף".

***

הציורים של נורית הוצגו בתערוכות שונות בארץ, כגון קיסריה, שם התקיימה תערוכה בה לקחו חלק 4 ציירות וציוריה של נורית בלטו במיוחד בשל הצבעים הנועזים והמיוחדים. כמו כן, הוצגו ציוריה בתערוכה בהיכל התרבות בראשון לציון, שם הוצגה על ידי האוצרת כציירת הפרחים המוכרת ביותר בארץ. במלון הסקוטי על שפת הכנרת הוצגו לראווה ולהנאת המבקרים הציורים שמשכו תשומת לב רבה. בהיכל התרבות בקריית שמונה הציגה בתערוכת יחיד וקהל צופים רב שביקר במקום התפעל מעוצמת ציוריה הכובשים את עין הצופים. אורחים רבים המבקרים בגלריה ביסוד המעלה, משתפים אותה בחוויות אותן מעוררים בהם הציורים. ישנם אורחים שמרגישים כי הפרחים המקיפים אותם מכל עבר ממלאים את ריאותיהם באוויר ויוצרים תחושה של התחדשות ופריחה. גם ישראל, בעלה של נורית, עובד איתה בגלריה. מנגר חלקי עץ, אוסף חלוקי נחל על מנת שתצייר עליהם. נורית מציירת על מראות, אריחי אבן, משטחי עץ טבעיים ומעובדים.

נורית בידרמן מייצגת בעשייתה את ערכי אהבת המולדת והאדם, חיבור לנפש ויצירה בלתי סופית. בתפיסת חייה מציגה כי שווה להיות קשובים לאינטואיציה שלנו ולתת לה מעוף.

פורסם לראשונה בעיתון מידע 8

  

חג של יין ואהבה- ראיון עם יהודה פוליקר לקראת הופעתו בפסטיבל בין הכרמים עם מירי מסיקה

בשבוע הבא יפתח פסטיבל "בין הכרמים" החגיגי ברחבי מרום הגליל עם שמונה ימים ולילות מיוחדים של מוזיקה, יין ורומנטיקה. את הפסטיבל ינעל יהודה פוליקר עם מיטב הלהיטים מארבעה עשורים של עשייה מוזיקלית. לקראת הפסטיבל, התראיין פוליקר למידע 8 וסיפר כי הוא שמח לחזור לפסטיבל בפעם השנייה: "אני זוכר שבמופע הקודם הקהל היה חם ומחבק ולא יכולתי לרדת מהבמה".

וגם: כל המופעים, כל הפעילויות וכל האירועים החגיגיים של הפסטיבל הכי שווה בקיץ.

שירי פריאנט

פסטיבל בין הכרמים, שנערך מדי שנה בחג האהבה העברי ט"ו באב, נחשב לאחד הפסטיבלים החגיגיים והאטרקטיביים ביותר מבין אירועי הקיץ. פסטיבל בין הכרמים 2017 ייחגג זו השנה ה-11 ברציפות ברחבי אזור מרום הגליל בשבוע של ט"ו באב, היום בו יצאו בנות ישראל לחולל בין הכרמים. הפסטיבל יתקיים השנה בין התאריכים 3-10.8 (י"א-י"ח אב) עם שמונה ימים ולילות מיוחדים בהם שלל אירועים מרגשים לזוגות האוהבים ולכל המשפחה.

יהודה פוליקר. צילום שלומי פינטו

דברים שרציתי לומר

לאחר שבשנים האחרונות הופיעו במסגרת בין הכרמים הבולטים באמני ישראל, ישוב השנה לפסטיבל יהודה פוליקר, מגדולי האומנים בישראל, אשר יארח את מירי מסיקה במופע חגיגי במתחם עין הוזים שבלב יער בירייה, אחד ממתחמי המופעים המיוחדים בארץ.  פוליקר בעצמו מודה כי "בטוח שצפוייה לנו חוויה".

פוליקר ינעל את הפסטיבל עם מופע להיטים משובח, המשלב בין גיטרות ובוזוקי, מקצבים יווניים- ים תיכוניים ולהיטי רוק. באופן חד פעמי ולרגל נעילת פסטיבל בין הכרמים יארח פוליקר את מירי מסיקה. מלווה בהרכב של 7 נגנים, זמרות ליווי, סאונד ותאורה מרשימים, ללא ספק, שפוליקר יספק לקהל הגלילי מופע סוחף ומרגש.

אז איך ההרגשה לחזור ולהופיע שוב בפסטיבל?

"אני שמח לחזור לאתר ולאזור המקסים הזה עם להקה חדשה ואירוח של מירי מסיקה המקסימה. אני זוכר שבמופע הקודם הקהל היה חם ומחבק ולא יכולתי לרדת מהבמה. אני מבטיח מופע מקפיץ ומרגש מלא במקצבים יוונים ורוקנרול. אני בטוח שגם הפעם צפויה לנו חוויה".

אתה ומירי כל כך שונים. כיצד נוצר החיבור ביניכם?

"יצא למירי אלבום חדש שהושק במופע חגיגי בקיסריה. היא פנתה אליי ואמרה שתשמח לממש חלום ולארח אותי במעמד הזה. מירי זמרת נפלאה וכמובן שנעניתי בחיוב. המפגש על הבמה היה כל כך מוצלח שהחלטנו לקיים מפגש בו אני אארח אותה, ולשמחתי זה קורה בפסטיבל בין הכרמים. מירי מגיעה להתארח במופע,  במהלכו נבצע יחד מספר שירים משותפים. תהיה בהם טעימה מהרפרטואר שלי ושלה. כדי לדעת אילו שירים, תצטרכו לבוא להופעה. מכינים לכם הפתעה..."

במופע יבצע פוליקר את להיטיו הגדולים מכל הרפרטואר העצום שלו, החל מימי "בנזין" דרך "עיניים שלי" (אלבומו הראשון של פוליקר), כל אלבומי הסולו והקלאסיקות מהמוזיקה היוונית – יום שישי, חופשי, הצל ואני, פחות אבל כואב, כפיים, אלקו, רדיו רמאללה, התחלה חדשה, משמרת לילה, פומה פומה, שלושה ימים, זינגוואלה, דברים שרציתי לומר, פנים מול פנים, ועוד להיטים רבים ומשובחים.

במופע אתה עולה עם שירים שעד היום מצליחים לרגש. מהו הסוד ליצירת קלאסיקות מוזיקליות?

"השירים הללו הפכו מזכרת וגעגוע מתקופה יפה לכל הדור שלי, דור הרוקנרול. אני מאמין שכשהשירים מצליחים לגעת באנשים, לרגש אותם ולהזכיר להם תקופות נוסטלגיות בחייהם, הם נשארים לאורך זמן".

ובכל זאת, לאחר ארבעה עשורים של יצירה, אתה עדיין מתרגש?

"אנחנו, האמנים, זה מעבר לכוחות שלנו, הרצון הזה לעשות מוזיקה זה כוח שמושך אותי. אני מאמין בכוח הזה ששולט ומכוון את העולם, והוא מספק לי את הדרייב להמשיך וליצור. ברור שאני מתרגש, תמיד! ביום שאני אפסיק להתרגש אני אודיע על פרישה. אם אתה לא מתרגש, מה הטעם? אני תמיד אומר שעוד לא כתבתי את השיר הכי טוב או הכי יפה שלי, אז בוודאי שאני לא חושב על פרישה".

פוליקר מתרגש ולא מפסיק לרגש. בעולם המוזיקלי המשתנה של היום, הוא עדיין מצליח לשמור על מעמדו של יוצר מן השורה הראשונה ולא מפסיק ליצור מוזיקה טיפה שונה מהסגנון שנשמע היום ביו-טיוב וברשתות החברתיות. "המוזיקה שלי משלבת בתוכה הרבה טעמים  - גיטרות ובוזוקי, מקצבים יווניים- ים תיכוניים ולהיטי רוק, וזה מה שמייחד אותה ואותי", הוא מסביר.

את הייחודיות של פוליקר תוכלו לראות בפסטיבל בין הכרמים וגם באלבום החדש. "בימים אלו אני עובד על מספר פרויקטים שייראו אור בקרוב, ביניהם גם איסוף חומרים וגיבוש אלבום חדש".

עניין של זמן

את הפסטיבל הגלילי יפתח השף האיטלקי מסימילאנו יחד עם הטרובדור האיטלקי לוצ'אנו בחוויה תרבותית קולינארית יוצאת מגדר הרגיל. האירוע יתקיים ביום חמישי (3.8) ביקב אדיר בפארק תעשיות דלתון.

אחד הימים החווייתיים בפסטיבל יהיה ביום שישי (4.8) כאשר האירוע המרכזי ליום זה יהיה מופע זריחה של רמי קלינשטיין (04:00): קלינשטיין, מהאמנים היוצרים החשובים והמוערכים בישראל, יעלה עם המופע "טריו", בו יבצע שירים חדשים לצד מיטב להיטיו הגדולים מתוך 30 שנות יצירה. מתנות קטנות, עוד לא תמו כל פלאיך, צעיר לנצח, עניין של זמן, אש, ועוד. קליינשטיין יעלה במופע שיוצר חוויה מוסיקלית בלתי נשכחת באמפי האינטימי בישוב ליבנים הצופה על הכנרת. עם עלות השחר יוחלפו אורות הבמה בחיזיון התאורה המרהיב של הטבע: השמש הזורחת מעל הגולן המשתקפת אל מול הכנרת.

רמי קליינשטיין. צילום דורון עדות

לדברי צביה פרץ, מנהלת הפסטיבל ומנהלת מחלקת תרבות ואירועים במועצה האזורית מרום הגליל, כמיטב המסורת, אחרי מופע הזריחה יימשך יום של פעילויות מיוחדות בפסטיבל בין הכרמים, ביניהן: ארוחת בוקר זוגית מפנקת במסעדת רוברג המשקיפה אל הכנרת וסמוכה למתחם המופעים, שתוצע במחיר מיוחד לבאי הפסטיבל (יש להזמין מקומות מראש).

גם לילדים תהיה תעסוקה באותו יום. מהשעה 9:00 ייפתח במצפה עמוקה שביער בירייה הפנינג ענק לכל המשפחה הנושא את הכותרת 'אוכל, אמנות ורוח' עם שלל פעילויות מיוחדות, ביניהן: פינות ישיבה ביער, תערוכות אמנות, הופעות מוסיקה, טיפולי וואטסו, סדנאות כתיבה, נומורלוגיה קבלית, קריאה בקפה, פינות יצירה לילדים, ארוחות מיוחדות ועוד.  ההפנינג יסתיים בשעה 17:00. הכניסה חופשית.

נשאר לכם עוד כוח? מהשעה 14:00 ועד סמוך לכניסת השבת – ב'בר בכרם', שיושב בחוות בית הכרם בגליל הנמצאת במושב חזון, יקיימו חגיגת יין ומוסיקה. המתחם  ממוקם על קרקע מרהיבה הצופה אל הכרם המשפחתי המטופח, מול בקעת בית הכרם ורכס הרי מירון המתנשאים מעליה. הבר מציע יין וערק משובח תוצרת היקב, מבחר בירות ומנות משתנות המושלמות לצד המשקה.

ביום ראשון (6.8) יתקיים כנס חבורות זמר ומקהלות בבית העם באמירים ובו יופיעו חבורת הזמר 'צליל גליל', הלהקה הייצוגית של מועצה אזורית מרום הגליל בניצוחו של חיים לוי, 'קולות זמארון' מזכרון יעקב בניצוחו של חיים אסנר, ו'זמרי מטה אשר' בניצוחו של עוזי אסנר. גם חבורת הזמר "זיו רון", שכל חבריה הינם אנשי צוות בבית החולים זיו בצפת, יופיעו בכנס עם המפיק המוזיקלי והמנצח אריה ברכה. מבית החולים זיו נמסר כי חבורת הזמר "זיו רון" מופיעה בטקסים וחגים המתקיימים בבית החולים ואף מוזמנת להופעות במקומות שונים בארץ. בהופעותיה משלבת "זיו רון" שירה, נגינת גיטרה, כינור, חלילית ודרבוקה.

לשונות של אש

ביום שלישי (8.8) יתקיימו שני מופעים על במה אחת. אביתי בנאי יעלה עם המופע "לשונות של אש" וישי ריבו במופע פחד גבהים. בנאי יחגוג 20 שנה של יצירה מוזיקלית ואלבום שישי חדש- לשונות של אש. בהופעה מיוחדת תחת כיפת השמיים בעין הוזים, יבצע בנאי שירים מוכרים ואהובים מתוך הרפרטואר המפואר שלו לצד שירים חדשים. את המופע יפתח ויחמם ישי ריבו, שלהיטיו הרבים זיכו אותו בתואר זמר השנה ואלבום השנה. המארגנים מספרים כי צפוי מופע שלא ישאיר אף אחד אדיש.

ביום רביעי (9.8) יתקיים יריד האיכרים בכרם בן זמרה, ובו חקלאים ותיירנים יציגו וימכרו במקום את תוצרתם: פירות, ירקות אורגניים, גבינות, דבש, זיתים, ליקרים, שמן זית, יין, עבודות יד, בית קפה בטבע ומאפי בוטיק. לצד המציגים הרבים יהנו המבקרים ממתחם אקולוגי, שבו יחוו תהליך עשייה מהנה ומרתק. כל משתתף יהפוך חומר גלם טבעי למוצר שימושי. כמו כן, כל חברי המשפחה יוכלו ליהנות ממופע ליצנות בועתי של שושי בושי האיש והשפם, שיציג מגוון להטוטי בועות סבון, כגון: כדורגל בועות, מקלחת בועות ובועות ענק, לצד מופע ג'אגלינג, חרבות ולהטוטי אש.

באותו יום ממש יעלה סולג'יי, זמר הדאנסהול והרגאיי הישראלי, עם מופע פיוז'ן שמשלב מוזיקה קאריבית, רגאיי, גרוב וראפ. אלון בלום, הידוע כסולג'יי, יופיע במצפה כנרת שבישוב אמירים עם טקסטים מחאתיים לא מתפשרים לצד מסרים של אחדות ומבט אופטימי.

עוד יתקיימו במסגרת פסטיבל בין הכרמים: טיולים באתרי טבע ונוף, סיורים ביקבים ובכרמים הרבים,  תפריטים מיוחדים במסעדות האזור, סדנאות יצירה, גלריות פתוחות,  פעילויות לכל המשפחה והרבה יין טוב ורומנטיקה.

פסטיבל בין הכרמים, 3-10.8.17, מרום הגליל.

לפרטים נוספים www.2beav.co.il

פורסם לראשונה במידע 8

חי בסרט

מה שהתחיל כסרט סטודנטים הפך למסע משפחתי מרגש אחר הסבתא הערבייה שאף אחד לא דיבר עליה. לאחר שאיבד את אחיו הגדול ואחותו הקטנה בהפרש של חודשיים, דורון היה בטוח כי את הסרט הזה הוא חייב לסיים. "הדודה מסח'נין", מספר על הקונפליקט הערבי-ישראלי דרך הסיפור האישי של סבתו אשר נטשה את אביו, התאסלמה והקימה משפחה חדשה בסח'נין. למידע 8 הוא מספר על הטרגדיה שהכתה בתדהמה את חייו ("אחי נפל אל מותו מצוק וחודשיים לאחר מכן אחותי נהרגה בפיגוע"), על תהליך יצירת הסרט ("אבא התנגד אבל הרגשתי שאני חייב לסיים את הסרט, בשבילי") ועל השלב הבא בחייו ("תמיד נמשכתי למשחק, עכשיו זה בא לידי ביטוי").

מאת שירי פריאנט

"לפני כמה שנים הלכתי לבקר את אח שלי, שלומי, בדרום. נסענו לטיול ג'יפים. אני זוכר רגעים של כנות עמוקה, של שיחות נפש. תוך כדי השיחות האלה, סיפר לי אח שלי סוד גדול על המשפחה שלנו, סוד שהשאיר אותי המום... לפעמים רצה לה שמועה בקרב בני הבית על הדודה מסח'נין. היה נדמה לנו פעם ששמענו שהאמא האמיתית של אבא היא בכלל ערבייה, אבל העדפנו להתעלם. תמיד הסתובבה לי בראש השאלה הגדולה הזאת, מי זאת הדודה מסח'נין, איך היא קשורה לאבא שלי ולמה אף פעם אסור לשאול אותו עליה? חודש אחרי הטיול המיוחד שלנו באותו מדבר, אח שלי שלומי איבד את חייו. הוא נפל אל מותו מצוק בגובה 20 מטר. חודשיים לאחר מכן, נצמד מחבל מתאבד לאוטובוס שבו נסעה אחותי ליד צומת מגידו והרג גם אותה. מארבעה ילדים נשארנו רק שניים. ראיתי את המשפחה שלי מתפוררת". (מתוך הסרט הדוקומנטרי  "הדודה מסח'נין).

טרנטינו הישראלי

כשדורון דהן (39) מלהבות הבשן חלם להיות טרנטינו הבא, הוא לא ציפה לטרגדיות שיכו בו מכל עבר. את התסריט של חייו גם טרנטינו בעצמו לא היה יכול לכתוב. חייו של דורון היו עמוסים בטלטלות וסערות רגשיות. מה שהתחיל כסרט סטודנטים לקח אותו למסע ארוך ומרגש אחר החידה המשפחתית שרדפה אותו שנים- מי זאת הדודה מסח'נין? בעקבות הסרט, יצא דורון למסע חיפוש אחר זהותו. חיפוש אשר שואב את הצופה פנימה אל תוך ליבה של מערכת היחסים המורכבת בין העם היהודי לעם הערבי שחי בארץ ישראל.  "לא ידעתי בדיוק לאן אני נכנס, לא ידעתי מה מושך אותי, אבל ידעתי שיש איזושהי אמת קבורה עמוק שרוצה לצאת לחופשי ולהיטהר, מהמשפחה שלי ומתוכי".

דורון נולד וגדל בעפולה עילית, הבן השלישי מתוך ארבעה ילדים. הבית שגדל בו היה רווי בתרבות, סרטים ומוזיקה. "תמיד התנגנה מוזיקה בבית. בתור ילד שמעתי ג'ים מוריסון ובוב מארלי, קראתי המון ספרים, זה היה ההווי אצלנו. לא חשבתי שאעסוק בזה כשאגדל, בטח לא בגליל, אבל זה תמיד היה חלק ממני", אומר דורון. "לפני שהתגייסתי לצבא, ראיתי את הסרט 'ספרות זולה' פעם ראשונה בחיי. פשוט התאהבתי. הכל השתנה אצלי מאז. היה לי חלום להיות טרנטינו הישראלי. החלטתי ללמוד קולנוע במכללת תל חי, אבל שנה לפני תחילת הלימודים, קרו שתי טרגדיות במשפחה. אח שלי היה דיג'יי והוא נהג לתקלט במסיבות במדבר. לילה אחד הוא יצא לטיול רגלי. היה חשוך מאוד, לא ראו כלום מסביב, אבל הוא טייל בכל זאת. הוא מעד ונפל מצוק בגובה 20 מטרים. את הגופה שלו מצאו רק יממה לאחר מכן. אני והמשפחה היינו הרוסים, בקושי הצלחנו לעכל את הטרגדיה שנפלה עלינו, וחודשיים לאחר מכן, אחותי, שהייתה רק בת 17, נהרגה בפיגוע בצומת מגידו על ידי מחבל מתאבד. קיבלנו שתי סטירות לחי מצלצלות".

דורון השבור החליט לעבור לגליל העליון במטרה לממש את ייעודו וללמוד קולנוע במכללה. "עברה שנה מאז שאחי ואחותי נהרגו, והחלטתי לחקור את הסיפור המשפחתי שלנו כי ידעתי שיש מאחוריו משהו גדול יותר. בסוף השנה הראשונה של לימודי הקולנוע, יצרתי סרט על אחי שנהרג. לאחר התייעצות עם המרצים שלי, הבנתי שאני חייב לצאת למסע ולחקור את עניין הדודה מסח'נין".

"אל תוציא את השדים שלי החוצה"

דורון מספר שבשנת 1984 הוא נסע יחד עם אביו ואחיו לטיול בסח'נין. "אמרו לנו שאנחנו הולכים לבקר את הדודה שגרה בסח'נין, אבל גם בתור ילדים משהו לא הסתדר לנו. הבנו שזה נושא כאוב וקשה בבית, לפי הריבים של אבא שלי עם אמא שלי, אז לא העמקנו בשאלות יותר מדי". לאחר מכן, שהתבגר דורון, הוא גילה שהדודה היא בעצם הסבתא שלו, אמו של אביו. כשהיה אביו בן חצי שנה, נטשה אותו אמו, התאסלמה והקימה משפחה חדשה בסח'נין. סבא של דורון התחתן שוב ואשתו החדשה אימצה את אביו של דורון. זמן רב הוא בכלל לא היה מודע לכך שיש לו אמא אחרת, אבל במהלך השנים, הסתבר לדורון שהוא ידע כל הזמן, פשוט לא רצה לדבר על כך. "במהלך הלימודים סיפרתי למרצים שלי את הסיפור של הסבתא מסח'נין והם עודדו אותי לצאת למסע חיפוש בעקבות אותה סבתא. יצאתי למסע שארך 4 שנים, במהלכן עברתי תקופות לא פשוטות, אבל הרגשתי שזו הייתה הדרך שלי לחדש את הקשר עם אבי".

הקשר ביניכם התנתק?

"לא, אבל אבא תמיד היה סגור ומרוחק. הוא עבר הרבה בחיים ואף פעם לא היה נגיש לנו. לא היה לו קל עם המסע שלי והוא סירב שאפרסם את הסרט בכל צורה שהיא. הפעם היחידה שהסרט הוקרן בפומבי היה בפסטיבל דוק-אביב בתל אביב, וזה היה לאחר שראש המגמה שלי הגיע אליו באופן אישי וביקש את הסכמתו להקרנת הסרט. מאז, פנו אליי חברות שונות שרצו לרכוש את הסרט, אבל אבא לא היה מוכן לשמוע על זה".

דורון מספר שבמהלך המסע שלו, אבא ביקש ממנו שוב ושוב להניח לנושא. "הוא אמר לי: עזוב אותי, תן לי למות בשקט, אל תוציא את השדים שלי החוצה. פניתי לחבר שהיה בסיטואציה דומה. לא ידעתי מה לעשות. הייתי באמצע התהליך וידעתי שאבא מתנגד. החבר אמר לי לסיים את הסרט, בשבילי. הוא אמר לי לסיים את העשייה שלי ועם המוצר המוגמר לגשת לאבא שלי, אבל לא להפסיק באמצע בשום פנים ואופן".

ומה אבא אמר לאחר שסיימת את הסרט?

"לאחר ההתנגדות שלו, בסופו של דבר הוא שיתף פעולה. אני מניח שזה עשה לו טוב כי זה ישב לו על הלב, הסוד הזה. הבנתי ששבועיים לאחר שהוא צפה בסרט, הוא חידש את הקשר עם המשפחה שלו בסח'נין, קשר שהוא ניתק לאחר שאחותי נהרגה בפיגוע. זה היה קשה לו מדי. אבא שלי הוא סוג של מיקרוקוסמוס לחברה הישראלית. מצד אחד הוא ימיני קיצוני ומצד שני, יש לו חברים טובים שהם ערבים. הבעיה שלו תמיד הייתה מה יחשבו עליו, מה יגידו אנשים. זה קרע אותו".

דורון סיים את הסרט אבל לא יכל לפרסם אותו בצורה מסחרית, אז הוא החליט לצאת למסע הרצאות בו הוא מקרין את סרטו ומדבר על היחסים הישראלים-ערבים דרך סיפורו האישי. "דרך ההרצאות ראיתי שהסרט גורם לאנשים לחשוב אחרת. זה לא סיפור של ערבים ויהודים. זה סיפור אישי על אמא שנוטשת את הבן שלה ומתאסלמת. רואים את הכאב שלה כאמא, את הכאב שלו כבן שננטש. הסיפור האישי שלהם מקרין על הסיפור הלאומי שלנו כעם".

במהלך המסע שאלת אותה למה היא החליטה לנטוש?

"היא ישבה עם שבעת ילדיה כששאלתי אותה למה היא עשתה את זה. היא ענתה לי שזה היה הגורל שלה. הילדים אמרו: 'אבל גם בגלל שאהבת את אבא' והיא השיבה שלא. הם הסתכלו עליה המומים. היא אמרה לי: לא עשיתי את זה מתוך אהבה. הלב שלי אמר לי שאני צריכה להיות מוסלמית, זה הגורל שלי."

כיצד הייתה ההתמודדות שלך מבחינה רגשית לערוך את הסרט?

"היו רגעים קשים, היו רגעים שבכיתי. גם כי ידעתי שאבא מתנגד וגם כי הייתי צריך לערוך קטעי וידאו מהילדות שלי. ראיתי שם את אחי ואחותי בתור ילדים, חומרי הצילום היו קשים. עד עכשיו שאני מדבר על זה אני מתחיל לבכות. אני חושב שבסופו של דבר זה היה סוג של תרפיה בשבילי. הרגשתי שאני עושה משהו טוב וזה נתן לי כוח. הצלמת של הסרט הייתה חברה טובה והיא עזרה לי המון. גם דנה, שהפיקה את הסרט, תמכה בי בתהליך. יצירת הסרט הייתה סוג של תמימות על גבול הטיפשות. יצאתי למסע קשה, פתחתי קופת שרצים, אבל זה העצים אותי".

בור בלי תחתית

כשהוא מדבר על דנה, הוא מדבר על אשתו ואם שלוש בנותיו. דנה הפיקה את הסרט של דורון, ושנה לפני שסיים לערוך אותו, השניים התחתנו. לאחר מכן, דורון החל בהרצאות על הסרט. "זה היה המקום היחיד להפיץ את המסר שלי וזו גם הייתה פרנסה. כבר הייתי נשוי ומחוייב לדאוג למשפחה החדשה שלי", אומר דורון. הוריו, לעומת זאת, התגרשו לפני 3 שנים. "היו להם בעיות, בלי שום קשר לסבתא, אז הם החליטו שטוב יותר בנפרד", הוא אומר. בנוסף, בערך באותה תקופה נפטרה סבתו הערבייה של דורון, וכמה חודשים לאחר מכן, נפטרה גם סבתו היהודיה. "אבי איבד שתי אימהות בשנה אחת, זה היה קשה מדי", אומר דורון.

דורון הצליח להגשים את החלום ולעסוק אך ורק במה שהוא אוהב. "מאז שסיימתי את הלימודים אני עוסק בקולנוע. יש לי חברת הפקות עצמאית, אני מורה לקולנוע ב'הר וגיא' ולאחרונה נכנסתי גם לעולם התיאטרון".

איך היה המעבר לקדמת הבמה?

"הצטרפתי לקבוצת תאטרון בקיבוץ בשביל הכיף וגיליתי שאני טוב בזה. קארין מרום איחדה קבוצה של אנשים מוכשרים ועבדה איתנו במסירות. יצרנו ערבי אימפרוביזציה, הצגות ילדים, שעת סיפור. תמיד ידעתי שיש לי את הכישרון לזה, פשוט פתאום זה בא לידי ביטוי".

הבייבי החדש שלו הוא סרט אנימציה אקולוגי בשם "בור בלי תחתית". גיבור הסרט, רוברט, מגלה בור עמוק בחצר ביתו. הבור מוכרז: "בור בלי תחתית". רוברט הופך את הבור ל"מרכז לסילוק אשפה" ובסופו של דבר לומד לקח בלתי נשכח. הסרט הוקרן השבוע בבית אוסישקין, לאחר שזכה בפסטיבל "יוצרים ברשת" והוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם.

מאין הגיע הרעיון לסרט?

"מדובר בסוג של אגדה אורבנית ששמעתי כשהייתי סטודנט. חשבתי ליצור סרט מחתרתי סביב הסיפור וירדתי מזה. יום אחד ישבתי עם אישה שמזוהה מאוד עם הנושא האקולוגי והיא הסכימה לממן את חצי מסכום הפרויקט. את שאר הכסף גייסנו ממפעל הפיס ומהזכייה בתחרות. המטרה של הסרט היא להעלות את הנושא למודעות ולהוביל אנשים לפעולה. כיום אנחנו בונים מערך הרצאות סביב הסרט לילדים ולמבוגרים בשביל להמשיך ולהפיץ את המסר".

והמסר שלו מופץ. שלוש בנותיו ממשיכות את דרכו ומגיעות איתו לצילומים. "הן בעלות כישרון טבעי, ללא ספק", הוא אומר. "הבת שלי, קסם, כבר מתחילה לשאול מי זאת הדודה מסח'נין. אני לא רוצה להסתיר כלום מהבנות שלי. אני לא מתבייש במי שאני ובמה שהמשפחה שלי בחרה לעשות בחיים. זה חלק ממני. אבא, לעומת זאת, לא יתגאה ויספר את הסיפור שלו. הוא מאוד נוקשה. אבל היום, אחרי הכל, אני מרגיש הרבה יותר חזק מולו ומסוגל להגיד לו דברים שאף פעם לא הייתי מעז".

פורסם לראשונה בעיתון מידע 8