יש גם טלי אחרת - סיפורה של המשוררת טלי רהב על עול "הדור השני"

בגיל 47, טלי רהב מקיבוץ יפתח, לא יכלה לשאת יותר את עול "הדור השני" על כתפיה ויצאה לשייט בקוטב הצפוני. כשחזרה לארץ, טלי החליטה להפוך את סיפור חייה ליצירה. 10 שנים עברו מאז, וכיום טלי חובקת את הספר "ילד בלונדיני- ימינה", שיצא לאור לפני כשנה, ומופע מוזיקלי-ספרותי חדש שיושק בקרוב

"אבי שתק כשנאצי הונגרי חבט בפרצופוושבר את משקפיו.אמי שתקה אל מול הר של גוויותאפילו כשגילתה בו פנים מוכרות.אני שותקת את סיפורי חמישים שנה.בנותיי שותקות דקה בצפירות-תשלום סמלי ישראליעל סך כל השתיקות.("כל השתיקות" מתוך הספר "ילד בלונדיני-ימינה") 

את עיקר ילדותה העבירה טלי בדרום הרחוק. הוריה, ניצולי שואה, עלו מהונגריה בשנת 1949 עם עליית הנוער, ללא הוריהם, כשהם בני 11 בלבד. הם הכירו דרך תנועת "השומר הצעיר", התחתנו והקימו משפחה בישראל, כפי שחלמו בגולה. "הוריי הקימו את קיבוץ להב במסגרת הנח"ל" מספרת טלי. "אמי ילדה את אחיותיי התאומות, הגדולות ממני ב-10 שנים, ושנה לאחר שנולדתי, הם החליטו לנדוד לבאר שבע בשביל ללמוד ולהתפתח. ההורים של אבא עלו לארץ והתיישבו גם הם בעיר. הוריה של אמא עלו בשנת 1951 למעברה בנתניה. זו הייתה תקופה מאוד לא פשוטה. הם כבר היו מבוגרים והחיים שם היו קשים. לסבא היה בהונגריה מפעל לייצור אוהלי ענק, כך שלמזלו, כשהגיע למעברה, נתנו לו להקים מתפרה ובה הוא תפר את כל האוהלים למקום".

טלי מעולם לא השתחררה מעול "הדור השני". לפני שנולדה, הוריה כלל לא דיברו על מה שעברו בשואה. המפנה קרה עם הולדתה, כאשר באותה תקופה התקיים משפט אייכמן בארץ. "אמא סיפרה רק סיפורי העצמה וגבורה מהשואה" נזכרת טלי. "היא מעולם לא דיברה על החולי, הרעב או הקור. היה לי קל להתחבר לסיפורים האלה ולהזדהות איתם. אני זוכרת שהיא סיפרה איך סבא היה לוקח אותה בקור המקפיא של נובמבר, מעלה אותה לגגות ההרוסים מההפגזות, מחפש שלג טרי ומשפשף בו את הגוף שלה, רק בשביל לשמור על ההיגיינה שלה. כך הוא עשה כל בוקר. אנשים מתו בהמוניהם מחוסר אפשרות לשמור על היגיינה תקינה וכך הוא שמר עליה".

הסיפורים החלו לחלחל פנימה למוחה של טלי הקטנה. "כל הזמן חשבתי שגם אני אצטרך להתקלח בשלג כש'הרעים' יבואו. אני זוכרת שבחורף התקלחתי במים קפואים כדי שאהיה מוכנה. ממש הייתי שם בראשי ואני יודעת שלא מעט ילדי דור שני חוו חוויות דומות. חלקם היו שותפים לסיפורים של הוריהם וחלקם לא יכלו לשאת את זה".

כילדה את זוכרת שהייתה בבית אווירה עצובה?

"להפך. ההורים שלי נאבקו בשביל להקים משפחה ישראלית שמחה. תמיד קיימנו חגיגות בבית, בחגים, בימי הולדת. אמא לימדה אותנו את כל השירים, אמרה לנו למחוא כפיים, רק בשביל שבבית תשרור השמחה. זה היה סוג של ניצחון רוחני על הנאצים. הנה, תראו, לא הצלחתם לנצח אותנו, יש לנו שמחה בבית".

טלי עבדה שנים רבות בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. יחד עם בעלה, גם הוא איש חינוך, הם התיישבו בקיבוץ יפתח והקימו בו בית. "פשוט התאהבנו במקום ובנופים המדהימים של הגליל" היא מספרת. "היה לי חלום להיות אומנית אבל לא העזתי לעשות עם זה כלום, כי תמיד האמנתי שעם אומנות- אי אפשר לשלם במכולת, כמו שאומרים. במהלך השנים, נולדו לנו 3 בנות והכתיבה תמיד הייתה נוכחת בחיי".

לפני 9 שנים, חל מפנה בחייה של טלי. "הרגשתי שהשואה והמהות שלי כילדה לניצולי שואה כל כך עוטפות אותי ומכבידות עליי. מבת הקורבן הפכתי להיות הקורבן".

ברגע של הרפייה, טלי הבינה שאם לא תכניס לחייה הרפתקאה, שום דבר לא ישתנה. באותו ערב, היא החליטה להצטרף לקבוצה קטנה שיוצאת לשייט בקוטב הצפוני. תוך שבועיים היא כבר הייתה שם, מוקפת בקרח, כלבי ים ודובי קוטב. "יצאתי כשאני משאירה את השואה בארץ ומנסה לגלות האם קיימת טלי אחרת" היא אומרת. "בקור המטורף הזה גיליתי את העוצמות הנפלאות של הטבע וגיליתי את עצמי מחדש- אישה הרפתקנית, שמחה, חברמנית ומצחיקה. חזרתי לארץ עם ההבנה שאני יוצאת מהשתיקה ומחליטה להפוך את סיפור חיי ליצירה".

כ-8 שנים עברו מאז אותו מסע ועד שטלי הוציאה לאור את ספר השירים הראשון שלה.

"זהו ספר שירה נועז ובוטה, הנוגע בפצעי השואה המדממים כאן ועכשיו. מתוך הריסות הלב צומחת אמונה אופטימית של אישה יוצרת, המודעת לצל הכבד המלווה אותה באשר תלך. מעשה הכתיבה, הנובע מתחושת שליחות עמוקה, מאפשר לה ליצור תיקון ולצבוע את העולם בצבעים חמים יותר" (סמדר שרת / עורכת הספר)

"כשהתחלתי לכתוב את הספר, השירים היו כועסים ומרירים" מספרת טלי. "הייתה בי תחושה של קורבנות שהייתי חייבת לשחרר. עברתי תהליך עם עצמי, ורק בשנה השביעית מאז חזרתי מהקוטב, השירים החלו להיות מדוייקים יותר".

לאחר שסיימה לכתוב את שיריה, נסעה טלי למסע הרפתקני נוסף, הפעם בהודו. "לא חשבתי שאני מסוגלת לטייל בהודו לגמרי לבד, אבל זה קרה. זה היה עוד שלב בשביל לבדוק מי אני. מי זאת טלי בתוך ה'לבד' הזה". חצי שנה לאחר מכן, יצא ספרה "ילד בלונדיני- ימינה" לאור.

בימים אלו, טלי עובדת על מופע חדש, אותו תעלה יחד עם הנגנית איה סלע, גם היא מקיבוץ יפתח. מדובר במופע מוזיקלי-ספרותי בניחוח קברט, עם הרבה הומור ושירה. "השירים שלי היום הם אופטימיים, יש בהם סוג של מחילה".

מה החלום שלך כרגע?

"אני רוצה שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים, במיוחד לילדי הדור השני. לעודד את כל מי שרוצה לצאת מהשתיקה ולצמצם את הכובד שהוא נושא על כתפיו, את הטקסים הממסדיים והרשמיות הזו. צריך לדבר על זה פשוט ובגובה העיניים. היום אני מבינה שכמעט כל אדם כאן הוא דור שני של משהו, לאו דווקא של השואה".

היום, אחרי הוצאת הספר, העול שנשאת כבר אינו קיים?

"זה הצטמצם, אבל אני חושבת שזה לעולם לא יעבור. הבנתי שאם אני רוצה שהיצירה שלי תתפתח ותישמע, אני חייבת לוותר על המהות שלי כקורבן. לשים דגש על החוזקות שלי כדי למנף את העשייה ואת השליחות שלי".  

ניידת החלומות

דויד אמר גר בארה"ב כשבנו התינוק פרכס לראשונה. הוא עמד בחוסר אונים מוחלט כאשר המתין לכוחות ההצלה שיגיעו לטפל בו. כשחזר לארץ, הוא החליט שהוא חייב ללמוד כיצד מצילים חיים.

הרב אליהו לוי הגיע לקרית שמונה לפני יותר מ-20 שנה. הוא הקים את המרכז ליהדות "תפארת" ואת זק"א קרית שמונה. לפני 4 שנים הוא החליט לייסד את "איחוד הצלה" בעיר ופרסם מודעה במידע 8 על פתיחת קורס חובשים.

דויד אמר קפץ על ההצעה, עבר את קורס החובשים בהצלחה ומאז הוא מנהל את הסניף באדיקות ובאהבה. לקראת השנה החדשה, ערכנו ראיון חגיגי עם שני האנשים שאחראים לארגון שמציל חיים בהתנדבות מלאה.

שירי פריאנט

דויד אמר (50) משדה נחמיה חיכה זמן רב בשביל ההזדמנות להציל חיים. הוא נולד בקרית שמונה לתופת של 67' ולקטיושות שריחפו מעל ביתו. אבל רק לאחר שחווה מקרה חירום רפואי אצלו בבית, הוא הבין את החשיבות של כוחות ההצלה.

"אני מקבל יותר ממה שאני נותן"

"איחוד הצלה" הוא ארגון התנדבותי, ללא מטרות רווח, אשר מטרתו היא להעניק מענה רפואי ראשוני מהיר. צוותים של הארגון פרוסים ברחבי הארץ על מנת שבכל איזור יהיה איש הצלה כונן במקרה הצורך. "הארגון עצמו הוקם לפני כמה עשורים בניו יורק, דווקא באיזור של יהודים חרדים", מסביר דויד. "החרדים בגולה, אשר גרים בשכונות מרוחקות משאר האוכלוסיה, הבינו שהם צריכים לדאוג לעצמם ולא לחכות עד שכוחות ההצלה יגיעו במקרה חירום. הרעיון הוא שגם השכן שלך יוכל להגיש עזרה במקרה הצורך, במיוחד אם אתה גר בפריפריה המרוחקת. בשנת 1989 אימצו את המודל גם בארץ, בעיקר באיזורים צפופי אוכלוסיה כמו תל אביב, בני ברק וירושלים. כל יחידות ההצלה עבדו באיזורים שונים בנפרד, בלי שום קשר ביניהם. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, היה רצון מכל הארגונים בארץ לבוא ולסייע לאנשי הצפון. כל ארגון הגיע עם הצוות שלו. מנהלי הסניפים הבינו שאם יהיה שיתוף פעולה בין כל הצוותים, העבודה יכולה להיות הרבה יותר אפקטיבית. בעצם, מלחמת לבנון השנייה היוותה נקודת מפנה עבור הארגון. כך בעצם הגופים התאחדו למה שנקרא היום 'איחוד הצלה'. את הארגון ייסד אלי ביר, שמכהן עד היום כנשיא".

הרב אליהו לוי הגיע מחיפה לקרית שמונה לפני 21 שנה. הוא הקים את ארגון "תפארת" בעיר, ארגון להפצת היהדות בנושאים, כגון: זוגיות, שלום בית, הכוונת ילדים לחינוך, הכנה לבר מצווה וכו'. לפני 15 שנה הוא ייסד את ארגון זק"א קרית שמונה, וכיום הוא עובד ברבנות של קרית שמונה כמשגיח כשרות. "לפני 4 שנים נולד אצלי הרעיון להקים את ארגון איחוד הצלה בעיר", אומר לוי. "הקמתי את המחזור הראשון של קורס החובשים, שדויד היה חלק ממנו, והמסיימים קיבלו תעודת הסמכה. בעקבות עיסוקיי הרבים, לא יכולתי להמשיך לנהל את הארגון ולתמרן בין כל התפקידים. בשיחה עם נחי קליין, מנהל איחוד הצלה סניף גליל, החלטנו שדויד הוא האיש המתאים והראוי ביותר לתפקיד".

לוי מספר כי הרעיון להקים את הארגון בעיר נולד מתוך צורך ממשי. "נפגשתי עם בכירים בארגון והשקעתי את כל כוחותיי בחצי שנה הראשונה על מנת שהארגון יעמוד על הרגליים. משפחת שירצקי תרמה רבותת לארגון בעיר. היא מימנה את עלות קורס החובשים, שילמה למדריכים, סיפקה את הציוד האישי של כל מתנדב. פעילות הסניף נדדה בכמה מקומות עד שנפגשתי עם ראש העיר ומנכ"ל העיריה וקיבלנו את המבנה בו אנו יושבים עד היום- בית איחוד הצלה".

דויד מציין כי לרב אליהו לוי יש מקום של כבוד בארגון, כי הוא האחראי להקמתו. אך מאז שמונה למנהל הסניף, דויד מבצע את כל העבודה הלוגיסטית ומנהל את צוות החובשים לגמרי בהתנדבות. "מי שמביט בי מהצד חושב שזה טירוף", אומר דויד. "אבל אני לגמרי בתוך זה ואני מרגיש שאני מקבל יותר ממה שאני נותן, למרות שאני נותן המון. מה שאני מקבל מהעבודה  מטעין אותי ונותן לי את היכולת להמשיך ולהעניק סיוע".

הרב אליהו לוי מציין כי "אומנם הארגון דתי מיסודו, אבל פועלים בו מתנדבים מכל המגזרים, ללא הבדל של דת, גזע או מין. המטרה היא להעניק סיוע ראשוני כי העשר דקות הראשונות הן הכי קריטיות"

ומה לגבי מד"א-יש תחרות בין שני הארגונים?

דויד: "אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם מד"א ועובדים מדהים ביחד. אנחנו עוזרים אחד לשני. למד"א יש רמה מקצועית גבוהה והאינטרס שלנו משותף. אם אני מקבל קריאה- אני אגיע כמה שיותר מהר עד שהאמבולנס יגיע".

לוי: "איחוד הצלה לא מפנה לבית החולים. אנחנו רק נותנים את המענה הרפואי הראשוני. כשצוות מד"א מגיע, אנחנו מעבירים את המטופל בצורה מסודרת, מעדכנים במצבו. בסופו של דבר, המטופל חייב להגיע לבית החולים בשביל לשלול מחלות ולעבור את כל הבדיקות הרלוונטיות. את זה אנחנו לא יכולים לעשות".

בשלב זה, הרב אליהו לוי חייב לחזור לעיסוקיו הרבים, והוא לא הולך מבלי לציין שדויד הוא אחד האנשים הטובים שהעיר זכתה בו, ומאחל לתושבים שנפגש רק בשמחות ושתהיה שנה טובה.

"המצב הסתבך"

דויד עובד בחברת מקורות במחלקת איכות המים. יש לו שלושה ילדים, שתי בנות ובן. הוא מסתובב עם מכשיר מירס והוא מוזנק בכל שעה ובכל מקום שהוא נמצא. "אני יכול להיות בחופשה באילת. אם יש מקרה חירום, אני אגיע. את ההודעות אני מקבל בהתאם למקום שבו אני נמצא. בעבודה שלי יודעים את זה ואני בכוננות כל הזמן. יש לציין שאני מקבל גם תמיכה אינסופית מאשתי ומכל הסובבים אותי".

בגיל 30, דויד סיים את לימודיו במכללת תל חי ועבר עם אשתו וילדיהם לארצות הברית. כשהיה בנו בן חצי שנה, קרה מקרה ששינה את חייהם. "גרנו בארצות הברית בבית עם שתי קומות. אשתי בדיוק האכילה את הילד והחזיקה אותו על הידיים. היא שמה לב שמשהו לא תקין. פתאום שמעתי אותה צורחת. טסתי לקומה השנייה וראיתי שהוא מפרכס. היה לו רעד בפנים, העיניים היו מגולגלות לאחור, הידיים שלו שמוטות ושמענו צפצוף מהנשימה שלו. הוא נכנס למצוקה ואיבד הכרה. מיד חייגנו 911. כוחות ההצלה שהגיעו ראשונים היו מתחנת כיבוי אש. הם ניסו לפתוח נתיב אוויר כי הבינו שהוא מתקשה לנשום. כאשר הגיע צוות האמבולנס, הפראמדיקים לקחו את הפיקוד, החדירו לו צינורות לריאה והסדירו לו את הנשימה. כמובן שאני אומר את זה עכשיו כי אני מבין בזה טיפה יותר. אז לא היה לי מושג מה הם עושים".

מה קרה לאחר שהגעתם לבית החולים?

"אני ואשתי היינו ללא בני משפחה. התפללנו אחד לשני שיהיה בסדר בחוסר אונים מוחלט. עמדנו מאחורי הפרגוד שטיפלו בו ושמענו איך הרופאים מדברים ביניהם ואומרים שהמצב הסתבך ושהם לא יודעים מה יהיה הלאה. כל הזמן שאלו אותנו בבית החולים מה הוא אכל. כנראה חשבו שזה סוג של תגובה אלרגית. שמעתי שהם נתנו לו משהו נוגד אלרגיה ושזה עשה לו רע. הוא עבר החייאה בעקבות זאת. התקשרתי לחבר בארץ וסיפרתי לו בזמן אמת מה קורה. הוא ניסה לחזק אותי ובינתיים המצב של הבן שלי מעט התייצב. הרופאים אמרו שהוא מורדם ושייקח קצת זמן עד שיתעורר. רק אז יידעו מה מצבו".

לאחר הבירור, הבנת מה קרה לו?

"לא ידעו אם זה סוג של אפילפסיה או אלרגיה. רק לאחר כמה חודשים, שהוא שוב פרכס, הבנו שהוא סובל מפרכוסי חום. זה נמשך עד גיל 6 ואז זה חלף".

המשפחה גרה בארצות הברית 7 שנים עד שדויד החליט שזה הזמן לחזור לארץ. "אשתי רצתה להישאר, אבל אני התגעגעתי מאוד לחברים ולמשפחה בארץ. טסתי בכל הזדמנות שהייתה לי בשביל לבקר. מבחינה כלכלית היינו מסודרים, אבל משהו בנפש היה חסר. מעולם לא התחברתי למקום. לא הרגשתי אמריקאי, הרגשתי שהכל זמני. לאחר ה-9/11 הבנו שאין לנו מה לחפש שם וחזרנו".

מה גרם לך להתנדב בארגון?

"המקרה של הבן שלי הביא אותי למצב של חוסר אונים והיה לי קשה עם זה. רציתי ללמוד זמן רב איך להציל חיים. כשחזרתי לארץ, פגשתי חבר ילדות שלא ראיתי שנים. הוא עבד במד"א ושאלתי אותו מתי הם פותחים קורס חובשים. כל הזמן אמרנו שנהיה בקשר כשזה יקרה. יום אחד נתקלתי בפרסום בעיתון שנפתח קורס חובשים של איחוד הצלה. כמובן שנרשמתי ושנה לאחר מכן, התחיל הקורס".

"החלום שלי להציל חיים התממש"

כאמור, דויד מנהל את הסניף באדיקות ובמסירות. "לא אגזים כשאומר שאין מנהל מעורב יותר ממני", אומר דויד. "אני אחראי על כל תחום הלוגיסטיקה, בודק שלכל מתנדב יש את הציוד הנדרש, שכל אחד עובר בזמן את ההשתלמויות שלו. בנוסף, אני מארגן מפגשים חברתיים או מפגשים מקצועיים, בהם אנו מנתחים אירועים שקרו. יש תמיד מה לעשות".

כמה מתנדבים פועלים בארגון בקרית שמונה?

"כרגע פועלים 14 מתנדבים וממש בימים אלו מסתיים קורס חובשים ויצטרפו אלינו עוד 20 מתנדבים. אני בן אדם טוטאלי במהותי ואני מלווה את הקורס הזה כבר חמישה חודשים. 84 הגישו מועמדות לקורס ומתוכם בחרתי רק 20, את המתאימים ביותר. זו עבודה קשה אבל יש בה סיפוק אדיר".

מה קורה לאחר סיום הקורס, מיד יוצאים לשטח?

"מי שמסיים את הקורס מתלווה לוותיקים. לאחר 100 מקרים, הוא יוצא לשטח לבד. יש גם את פרויקט בית החולים, בו המתנדבים שלנו עובדים במיון של בית החולים זיו בשביל ההכשרה. הם עושים הכל, בליווי האחיות, ומקבלים יותר סמכויות עם הזמן".

מה אתה מעדיף- עבודה בשטח או עבודה מנהלית?

"כשאני צריך לצאת לשטח אני נטען ממש, אבל גם פה במבנה של איחוד הצלה כיף לי. עכשיו מתקיים פה הקורס ואני רואה אנשים מכל גווני הקשת, כל אחד עם ה'אני מאמין' שלו. האנשים בצפון מדהימים וזה כיף גדול".

דויד מציין ומוסיף כי "אין ספק שהמקרה עם הבן שלי מחזיק אותי בארגון ובזכותו הגעתי לכאן. היה לי חלום המון זמן והוא סוף סוף התממש. אני כרגע מפעיל את תוכנית 'משפחה בטוחה' ביישובים בשביל ההורים. זהו קורס של 4 שעות ובו ההורים מקבלים כלים מעשיים למקרי חירום. המקרה של הבן שלי טלטל אותי קשות. צריך להבין שהסיוע הראשוני חייב להגיע ב-10 דקות הראשונות, לפני שמאוחר מדי, במקרים אחרים גם פחות. חשוב שההורים יידעו מה לעשות במקרה הצורך".

מה דעתך על שירותי הרפואה בצפון, בתור איש מהתחום?

"זה פשוט אבסורד, לדעתי, שצריך לנסוע עד לצפת ושאין פה חדר מיון קדמי עם כל הציוד המתאים. ראשי הרשויות חייבים להילחם בשיניים בשביל לגרום לזה לקרות".

ולסיום, יש איחולים לשנה החדשה?

"שהארגון ימשיך לגדול ולהתפתח, שנמשיך לסייע לאנשי הצפון ושתהיה שנה טובה".

דבש, הכל דבש

לשי רייקין משדה אליעזר לא היה חסר כלום. הוא התגורר עם אשתו וילדיו באיזור יוקרתי בוושינגטון, תיחזק משרה בכירה בהיי-טק והרוויח בהתאם. לפני ארבע שנים הוא הגיע לצומת דרכים בחייו ונאלץ לקבל החלטה- האם להשתקע בארצות הברית או לחזור לארץ? שי הגיע למסקנה ש"אין לו ארץ אחרת" וחזר לשדה אליעזר על מנת לנהל את העסק המשפחתי – מכוורת רייקין. מארכיטקט בעולם ההיי-טק לדבוראי גאה, שי מספר כי אומנם המשכורת לא בשמיים, אבל החיים הרבה יותר מתוקים.

כתבה וצילמה: שירי פריאנט

את שי רייקין (42) אני פוגשת במכוורת רייקין שבשדה אליעזר, העסק המשפחתי אותו הוא מנהל בארבע שנים האחרונות. כראוי, מתעופפות בשטח דבורים רבות, ובאופן אוטומטי אני מתחילה להילחץ. את שי זה דווקא מצחיק. "אנשים לא מבינים את החשיבות של הדבורים בעולם", מסביר שי. "בכל פעם שמתעופפת לידם דבורה, הם מתחילים לצעוק 'מלח-מים' ומנסים להרוג אותה. מה שאנשים לא מבינים זה שדבורה לא עוקצת. זה כמו שתגידי שכל האנשים רוצחים. יש חלק שרוצחים, רובם לא. כך גם עם דבורים. דבורה לא עוקצת, רק אם היא מרגישה מאויימת. זה מצחיק, יש טיפול רפואי שנעשה באמצעות עקיצות של דבורים. פעם לקחת דבורה והנחתי אותה על היד שלי. ממש רציתי שהיא תעקוץ אותי, אבל היא לא עקצה, גם שניסיתי לעצבן אותה".

החלום האמריקאי

שי רייקין מנהל את העסק המשפחתי "דבש רייקין", והינו דור שלישי לגידול דבורים. סבו היה דבוראי בפתח תקווה, העיר בה הוא נולד. שי נדד רבות בארץ ובעולם עד שהתיישב בשדה אליעזר, הקיבוץ אליו הגיע לראשונה לפני יותר מעשרים שנה. הוא אחד מבין שבעה אחים ואחיות. אביו ניהל עסק עצמאי לעבודות כביש ועפר ואמו פסיכולוגית. בגיל 3 המשפחה עברה לאלקנה שביהודה ושומרון, וכשהיה בן 5, משפחת רייקין הייתה חלק מהגרעין שהקים את ברקן, גם באיזור יו"ש. בגיל 13 המשפחה הדרימה לאילת בעקבות עיסוקו של אביו ורק כאשר שי השתחרר מצה"ל, המשפחה התיישבה בשדה אליעזר, לפני יותר מ- 20 שנה, שם ייסדה אמו את מכוורת רייקין.

בתור ילד, איך התמודדת עם הנדידות?

"לי היה קצת קשה. כל אחד מבני הבית חווה את זה טיפה אחרת. בעיקר היה לי עצוב להתנתק מחברים טובים. כשהגעתי למקום חדש, הכרתי חברים חדשים בקלות, אבל זה עדיין היה עצוב".

עד לפני ארבע שנים שי, אשתו וילדיהם חיו את החיים הטובים באמריקה. שי, בעל תואר במתמטיקה ומדעי המחשב מהטכניון, עבד בעולם ההיי-טק. לפני כעשור הוא החל לעבוד בחברת אמדוקס בתור Solution Architect, סוג של פותר הבעיות. שנתיים לאחר מכן, הוא עבר לוושינגטון במסגרת תפקידו. לשי התלוו אשתו ובנו הבכור. במהלך השנים בארצות הברית, נולדו לשניים עוד שני בנים. החיים כביכול היו "דבש". הייתה להם דירה מפוארת בשכונה יוקרתית, משכורת טובה, רכב חדש. בקיצור, החלום האמריקאי. לאחר 5 שנים בתפקיד, שי עמד בפני צומת דרכים. הוא נאלץ להחליט האם להישאר כאמריקאי לכל דבר, עם גרין קארד, עבודה מסודרת, משכורת וכו', או לחזור לארץ. "הציעו לי להישאר בתפקיד, דבר שלא הציעו לרבים. התלבטתי, ובסופו של דבר החלטתי לחזור".

למה?

"משתי סיבות. סיבה ראשונה, בגלל שכל המשפחה שלנו נמצאת בארץ, והשנייה היא ש'אין לי ארץ אחרת'. הרבה צוחקים על המשפט הזה היום, אבל הוא נכון. זה הבית שלנו, זו המדינה שלנו, כאן אני רוצה לגדל את ילדיי. אם כל אחד ילך לביתו אז לא יישאר פה כלום. יש לנו ארץ מדהימה והיה חשוב לי שהילדים שלי יחיו פה".

לאחר החזרה לארץ, שי קיבל הצעות עבודה מכמה חברות היי טק. "הגעתי לצומת דרכים בחיי. באותה תקופה לא הייתי מחוייב לכלום, לא היה לי בית משלי שאני צריך לחזור אליו, אז החלטתי לנסות להצטרף לעסק של אמי ולגדל דבורים. אמרתי לעצמי שאני אעשה את זה במשך חצי שנה. אם זה ימצא חן בעיניי- אני אמשיך, אם לא – תמיד יש לי את עולם ההיי-טק לחזור אליו. זה היה לפני יותר מארבע שנים".

"העבודה נותנת לי שקט"

שי ניהל את העסק המשפחתי, בדיוק כמו סבו, וגידל דבורים. בינתיים נולד בנו הרביעי ונולדו חייו החדשים בגליל. כשאני שואלת אם זה יתרון או חסרון לעבוד עם המשפחה, שי חושב טיפה ואומר: "החסרון היחיד שאני יכול לראות הוא שאני לא יכול להגיד 'יאללה, תשברו את הראש, אני הולך הביתה', אבל בשום מקום עבודה לא עשיתי את זה, כך שזה לא רלוונטי מבחינתי. אני לא מתבייש לקחת ימי חופש, כמו שלקחתי בחופש הגדול, אבל שבוע הבא אני צריך לצאת למילואים וזה קצת בעייתי, כי זו תקופה לחוצה ואין מי שיחליף אותי".

כיצד היה המעבר החד מעולם המחשבים לעולם החקלאות?

"זה שונה, בהחלט, אבל אני אוהב את זה. אני אוהב את העבודה בטבע. עם המכוורת, אתה כל הזמן נוסע למקום אחר. זה לא כמו עץ שהוא נטוע. אנחנו מזיזים את הכוורות ממקום למקום. פעם הן בגולן, פעם בהר ביריה, כל פעם במקום חדש. אני עובד במקומות שאנשים משלמים לטייל בהם. לפעמים אני באמצע עבודה בשטח ולפתע מגיעים ג'יפים עם מטיילים. זה מדהים. אני יכול לומר שגם במצבים הכי סוערים ולחוצים של המכוורת, תמיד היה לי שקט. העבודה הזו שלווה ויש ימים שלמים שאני לא מדבר. בעבודה בהיי-טק, למשל, הייתי מדבר כל היום וזה שיגע אותי".

דווקא נראה שבהיי-טק העבודה היא יותר מול המסך

"ממש לא. הייתי פותח את הבוקר בקריאה של מיילים. לאחר מכן, בדרך לעבודה, קיימתי ישיבות עבודה טלפוניות. כשהגעתי למשרד, זה היה היישר לחדר הישיבות. שיחות כל היום. גם כשהגעתי הביתה, שוחחתי בטלפון עם הודו וישראל עד 12 בלילה. זו היתה תקופה מטורפת. ככה היה כל יום. עכשיו אני עובד לבד או עם עוד פועל. אין שעות עבודה קבועות, למרות שבתקופות מסויימות אני עובד בשטח משש בבוקר עד הצהריים ואז חוזר לעבוד מהערב עד הלילה. יש תקופות ארוכות ללא שינה, ומצד שני, בחורף יש המון זמן לנוח. כשלדבורים קר, הן לא יוצאות החוצה ועיקר העבודה שלי היא במחסן".

שי מספר שאת רוב העבודה הוא עושה בעצמו, כולל את עבודות השיווק, התחזוקה של המכוורת, וכמובן, גידול הדבורים.

אז איך באמת מגדלים דבורים?

(צוחק) "זה כמו שתשאלי אותי איך מכינים אוכל. יש כל כך הרבה סוגים ודרכים. אבל בואי נתחיל בזה שדבורה היא בעל חיים ושצריך לטפל בה. צריך לבדוק שלא קר לה מדי או חם לה מדי, שהיא שותה ואוכלת, שאין לה מחלות, בדיוק כמו לכל חיה אחרת. דבורת הדבש, למשל, לא יכולה כבר לחיות בטבע בלי העזרה של הדבוראים, והיא הדבורה שאחראית על שליש מהמזון שאנו אוכלים. היא המאביק העיקרי של כל מיני סוגי מזון, ולצערנו, הדבורים נעלמות מן העולם. בארצות הברית המצב ממש קשה, פה המצב פחות חמור. בין 20 ל-30 אחוז מהכוורות בארץ מתות. את הפחת הזה צריך למלא וזה התפקיד שלנו, הדבוראים".

בדיעבד, אתה מרוצה מההחלטה שעשית?

"מאוד. אלו חיים טובים, זו עבודה יצרנית ויש בה ערך מוסף. אתה ממש מייצר משהו בעבודה שלך. גם בהיי-טק ייצרתי כל מיני קודים שאולי הוזילו ללקוח את החבילה הסלולרית שלו בכמה דולרים, אבל זה לא כמו צנצנת דבש".

זה השיא של הדבוראים – הדבש?

"זה אחד השיאים. יש סיפוק כשאתה מייצר את הדבש ומביא אותו הביתה בצנצנת. יותר מספק אותי לראות כוורת בריאה, לראות שאחרי שהכנסתי זחל קטן והחלטתי שהוא יהיה המלכה - נוצרה כוורת. זה סיפוק אדיר. בכלל, דבורים הן חרקים נפלאים".

אין בית, אין אוטו, אבל יש מצב רוח

שי אומר שהחיבור שלו עם הטבע הוא המתנה הכי גדולה שקיבל. "כשעבדתי בהיי-טק, בכלל לא עניינו אותי עונות השנה. ישבתי במשרד כאשר לא ידעתי אם בחוץ יורד גשם, שלג או שהשמש יוקדת. התאריכים בכלל היו חסרי משמעות בעיניי. בעבודה עם הדבורים, אם אני לא אכין את הכוורות שלי לפני החורף, זה יהיה מאוחר מדי.החשיבה שלי יותר מודעת לטבע, וזו חשיבה הרבה יותר בריאה ונכונה".

גם מבחינת אורח החיים שחיית, מדובר בשינוי דרמטי

"ללא ספק. המשכורות בהיי-טק גבוהות. שכיר בקנה מידה שלי יגיע לעשרות אלפי שקלים בחודש, רכב חדש וכל ההטבות הנלוות. אין בכלל מה להשוות, אני לא מרוויח את זה היום. יש משפט שאומר שאנחנו מבזבזים את כל הבריאות שלנו כדי להשיג כסף ואז מבזבזים את כל הכסף בשביל להשיג בריאות. אז כן, אני בן 42, אין לי בית על שמי והאוטו שלי לא הכי חדש, אבל אני מבסוט. לפני כמה שנים נסעתי לאח שלי בשביל לאסוף ממנו חבילה. הוא עובד ביוקנעם בחברת היי-טק. עליתי למשרד שלו וכשיצאתי מהבניין, נשמתי לרווחה. הרגשתי כאילו הענן שהסתיר את השמש זז לפתע. הייתה לי מועקה והרגשתי משוחרר ברגע שיצאתי. אני לא אומר שבעבודה היום קל לי. יש ימים שאני עובד בשרב וקרוב להתייבשות. יש גם ימים שאני עולה לגולן וקופאות לי הידיים מהקור. אבל בסך הכל טוב לי".

ראש השנה הוא תקופה טובה לדבוראים?

"זו ה-תקופה מבחינתנו כי פתאום אנשים נזכרים בדבש והמכירות גבוהות. מצד שני, הרשתות הגדולות מורידות את מחירי הדבש לרצפה ולנו קשה להתחרות במחירים האלה, גם בגלל שאנו מייצרים דבש איכותי אמיתי".

לקראת ראש השנה וציון 130 שנות דבוראות בישראל, מוסר זאב מידן, מנכ"ל מועצת הדבש, כי השנה יעמוד ייצור הדבש המקומי בהיקף של כ-3,000 טון דבש איכותי ישראלי, בהשוואה לממוצע רב שנתי של כ-3,500 טון, המיוצר מכ- 100 אלף כוורות הפזורות ברחבי הארץ. בחגי תשרי ישווקו בישראל כ-1,600 טון דבש שהם כ-40% מהביקוש השנתי בישראל.

יש לציין שבמועצת הדבש מזכירים, כי יש לשים לב בעת קניית הדבש, כי המחיר אינו נמוך מדי, עובדה המעידה על איכות ירודה של דבש ולעיתים אף מדובר בדבש מזויף המיוצר בעיקר מתערובת של סוכר המחומם עם צבעי מאכל וטעם, זהו דבש זול ולא איכותי ובמידה וצורכים אותו, עלול אף לפגוע בבריאות ולסכן חיים. במועצת הדבש ממליצים לרכוש דבש שעל האריזה מוטבע סימן תו האיכות- "דבש איכות תוצרת ישראל" או חותמת יצרן.

ובדיוק לקראת סיום, כאשר אמו של שי נכנסת לחדר, אני שואלת אותה: מהו הדבר הכי מפתיע על דבש?

"קודם כל, הוא מרפא פצעים. חברה שלי עברה ניתוח והרופאה שלה הציעה למרוח דבש על הצלקת. שנית, כשהסוכר בגוף צונח, זה החומר שנספג הכי מהר בגוף ומעלה את רמת הסוכר. אבל עזבי, זה פשוט ממש טעים".

אשת חיל

לפני כשנה איבדה אביחיל את אחיה, אחיהוד, שסבל מסכיזופרניה ושם קץ לחייו. למרות הרצון העז לעזוב את הלימודים במכללת תל חי ולטוס להודו, אביחיל החליטה להגשים את החלום של אחיה ולהמשיך ללמוד. השנה היא מסיימת את התואר בחינוך ומתחילה התמחות בתרפיה באמצעות בעלי חיים, שם היא משלבת את שתי האהבות הגדולות שלה – בעלי חיים וילדים. הבחורה שגדלה בבית דתי, למדה באולפנא במאה שערים ולבסוף מצאה את עצמה מטיילת בהודו, מצאה דרך יצירתית להתמודד עם הכאב שלה. היא מצאה מפלט בעבודה בהוסטל ה.ל.ה לאנשים בעלי צרכים מיוחדים. "אני יודעת שהייעוד שלי בחיים זה לעזור ולהעניק לאחרים". אשת חיל מי ימצא.

כתבה וצילמה: שירי פריאנט

אביחיל אשר, 27, נולדה וגדלה בכפר שלם, שכונה בדרום תל אביב. היא הבת האמצעית מבין חמישה ילדים. אחותה הגדולה בת 36 והקטנה ביותר בת 24. בינה לבין אחיה אחיהוד ז"ל, מפרידה רק שנה. "הוא היה אמור להיות בן 26 היום", היא אומרת, ומוסיפה בצער "היינו חמישה אחים, עכשיו אנחנו ארבעה עם חמישי בלב".

אחיהוד ז"ל בילדותו

הלוחשת לחיות

בתור ילדה, אביחיל חלמה ללמוד ויטרינריה, בשל אהבתה העזה לבעלי חיים. כשאנחנו נפגשות בביתה שבקרית שמונה, מקבלת את פניי מייפל הכלבה ובסלון יושב לו די בנחת כלוב של משפחת חולדות מטופחות, כמעט בני בית. "בתור ילדה חלמתי לעבוד עם בעלי חיים ולהיות ויטרינרית. לאחר מכן, כשהתבגרתי, הבנתי שאין לי מספיק כוח רצון בשביל ללמוד במשך 7 שנים בצורה כזו אינטנסיבית. הדבר השני שאהבתי מאוד הוא העבודה עם ילדים ולכן נרשמתי ללימודי חינוך עם התמחות בטיפול בלקויות למידה באמצעות אומנות. אני כרגע מתחילה את השנה הרביעית במכללת תל חי ובמקביל אלמד תרפיה באמצעות בעלי חיים במכללת אורנים. כך בעצם אוכל לשלב את שתי האהבות הגדולות שלי".

אביחיל מספרת שלמרות שאביה לא הסכים לגדל בעלי חיים בבית, האהבה שלה לחיות התחילה בגיל צעיר. "אבא שלי אדם דתי והוא לא הסכים שנגדל בעלי חיים בבית. אני זוכרת שבתור ילדים היינו מוצאים גורי חתולים ברחוב, מחביאים אותם אצלנו במרפסת ומאכילים אותם בשקט בשקט. כשהם קצת גדלו, הם התחילו ליילל ואז אבא שמע אותם. אני זוכרת שהיה בלאגן שלם. לפני 15 שנה בערך, דוד שלי נפטר. לא הייתה לו משפחה משלו, רק כלב בולדוג צרפתי מהמם, ולא היה מישהו שהסכים לאמץ אותו. רק אז אבא הסכים שנכניס כלב הביתה. מאז הגיע כלב נוסף ואת מייפל אימצתי רק כאשר הגעתי לגליל. מישהו פירסם תמונה שלה בפייסבוק וכתב שהיא מחפשת בית. התאהבתי בה ומאז היא איתי".

אביחיל לא סתם אוהבת בעלי חיים. היא ממש מאמינה שיש לחנך ילדים מגיל צעיר כיצד להתנהג עם בעלי החיים. "יש כיום אנשים שמתעללים בבעלי חיים, שומעים על זה הרבה. זה אנשים שלא למדו בעצמם אמתפיה מהי בגיל צעיר. אם הם היו מבינים שמדובר ביצור חי ונושם, ולא סתם כלב או חתול, לא היו מתייחסים אליו כך. ילד חייב ללמוד לא לפגוע בכל יצור חי, זה מתחיל בחינוך של ההורים. גם אנשים ששומעים שאני מגדלת חולדות, הם מרימים גבה. הם לא מבינים שלא מדובר בחולדה שמשוטטת ברחוב. יש לי פה משפחה של חולדות נקיות ומטופחות והן מסתובבות חופשי וחוזרות לכלוב שלהן".

ממאה שערים להודו

במבט ראשוני על אביחיל, לא ניתן לתאר שמדובר בדתל"שית. היא מצויידת ברעמה מתולתלת מרשימה, כאשר ראסטה בודדה מזדנבת מאחור. היא לבושה גופיה ומכנסי שרוול של הודו ואת אפה מקשט נזם פשוט. יש לה עיניים מלאות עצב וניכר כי היא עברה דבר או שניים בחיים. "אבא שלי דתי, אמא מאמינה ושומרת, אך לא הייתה אישה דתייה כשהתחתנה עם אבא. התחנכתי בבית ספר דתי וכבר הכרתי לעומק את היהדות ועולם הדת. בגיל 17 התחרדתי בעצמי ועברתי לאולפנא במאה שערים. עבר עליי משהו שזעזע אותי באותה תקופה, וכידוע, הנפש היהודית רכה מאוד. כאשר יש משבר או צרה אז אנחנו מחפשים משהו שייתן לנו כוח, משהו להישען עליו, ובדרך כלל זה מגיע בתור ישות אלוקית. כבר למדתי בבית ספר דתי, שמרנו בבית שבת ולכן היה לי קל יותר להיסחף לעולם הזה. בגיל 19 הייתי לפני אירוסין ואז הבנתי שזה לא בשבילי העולם הזה. שנתיים לאחר מכן טסתי להודו".

שינוי קיצוני – מאולפנא להודו

אחיהוד עם אביחיל ואחותם הקטנה

"כן. למרות שהאהבה שלי להודו הגיעה דווקא מאמא שלי. היא הייתה מעריצה מושבעת של סרטים הודים, ראתה אותם ללא הפסקה. ראיתי את הנופים של הודו, שמעתי את השירים ההודים וזה גרם לי להתאהב. לאחר שאזרתי אומץ לצאת מהבית ולטוס לבד, חזרתי לארץ ונרשמתי למכללת תל חי. כמו רוב הסטודנטים שלומדים שם, הנחיתה רכה יותר כאשר לומדים סביב נופים, טבע ושלווה. מאז כבר יצא לי לטוס כמה וכמה פעמים".

לגליל היא הגיעה לפני שלוש שנים לאחר שהתאהבה במקום ובנוף הירוק. החלום שלה הוא  לגדל פה את ילדיה, "למרות שלא נראה לי שזה יתאפשר", היא אומרת בצער. "בן הזוג שלי סיים לימודי כלכלה וניהול וכרגע הוא עובד במפעל. אין פה יותר מדי משרות, אין אופציה לקידום, וחבל. אני, למשל, אשמח לעבוד במשהו שהוא לא מלצרות, למרות שזה מה שאני עושה בשנים האחרונות כי אין ברירה".

התפרצות הסכיזופרניה

על אחיהוד מספרת אביחיל בעיניים דומעות. ניכר שהאהבה בינה לבין אחיה הקטן הייתה חזקה. "אני זוכרת שבתור ילדים ישבתי בעגלה והוא היה מאחוריי. בגלל שאנחנו כמעט באותו הגיל, חשבו שאנחנו תאומים. לשנינו היה שיער מתולתל ואותו גוון עור. אתה לא מצפה להיפרד ממישהו כל כך צעיר שגדלת איתו. קורה שהורים נפטרים, סבא וסבתא, אבל זה משהו ששבר אותי".

אחיה הצעיר אחיהוד סבל מסכיזופרניה, הפרעת נפש גנטית שהתפרצה אצלו רק בגיל מבוגר. סכיזופרניה היא הפרעה המתאפיינת בהזיות, מחשבות שווא ובעיות קוגנטיביות.

מתי פרצה אצלו המחלה?

"אחיהוד אהב ללמוד תורה והוא רצה להיות חייל בישיבת ההסדר, לשלב בין השירות הצבאי ללימודי תורה. באותה תקופה נעשו קיצוצים שפגעו בתלמידי ישיבות ההסדר ואחיהוד נפל בין הכסאות. בגלל שהוא היה גדול פיזית, החליטו לגייס אותו לקרבי. כל מי שהיה יושב עם אחיהוד וממש מדבר איתו, היה יכול להבין שהוא לא מסוגל לשרת בקרבי. הוא היה ילד כל כך עדין ותמים ולכן הוא סירב. הכניסו אותו לכלא כי פשוט לא האמינו לו. חשבו שהוא עושה הצגות. זה מה ששבר אותו בעצם. סכיזופרניה היא הפרעה גנטית, אבל צריך זעזוע גדול מאוד שיפגע בנפש האדם בשביל שהיא תתפרץ. הוא היה ילד עדין וזו הייתה מכה רצינית בשבילו. הוא רצה להתגייס, פשוט רצה גם ללמוד תורה במקביל".

ארבע שנים חי אחיהוד עם המחלה. "אחיהוד היה נשמה טובה. אומנם הוא לא הצליח להחזיק שום עבודה, אבל הוא הכי רצה לעזור. היה לנו שכן שלוקה בתסמונת דאון. הוא היה בעל משפחה ותמיד היה מתיישב לדבר עם אחי. לפני ראש השנה הוא סיפר לו שאין לו כסף לקנות אוכל לחג. אחיהוד ביקש מאמא שלי כסף בשביל לעזור לו. בהתחלה הוא סירב להודות עבור מה הכסף, אבל אמא הצליחה לסחוט את זה ממנו. הוא היה כל כך רך והעולם היה קשה לו מדי".

ההתאבדות וההלם

אחיהוד אישפז את עצמו בבית חולים במחלקה הפתוחה. זמן קצר לפני שהתאבד, הוחלפו לאחיהוד התרופות. אביחיל טוענת עד היום שזה מה שגרם לו לסיים את חייו. "הוא אף פעם לא דיבר על המוות או על הרצון למות. אני מאמינה שהוא לא התכוון להתאבד. בדיוק החליפו לו תרופות וכל אחד עם רקע בסיסי בפסיכולוגיה יודע שזו תקופה רגישה מאוד והפכפכה. הוא חווה חוסר איזון וכנראה בגלל זה התאבד. הוא עשה את זה בתחנת הרכבת בתל אביב. המשפחה אצלנו היא ערך עליון. כולנו היינו בהלם מוחלט שזה קרה, אנחנו משפחה מלוכדת מאוד ופשוט סירבנו להאמין שהוא מת".

איפה היית כשזה קרה?

"בדיוק הייתי באמצע חגיגות של יום הסטודנט במכללה. אח שלי התקשר ואמר לי שאחיהוד ניסה להתאבד ושאני צריכה להגיע הביתה. לא דמיינתי שהוא כבר מת. למרות שאני תמיד רואה שחורות, לא העלתי על דעתי שהוא הרג את עצמו, זה פשוט לא היה הגיוני. כולנו היינו בשוק".

ההתאבדות של אחיהוד קרתה ממש לפני תקופת הבחינות של אביחיל. "עמדו בפניי שתי אופציות: האחת, לעזוב את הכל ולטוס לעוד שנה להודו, ואז הייתי מבאסת את ההורים שלי, או להישאר למרות הכל ולהמשיך את הלימודים למען אחיהוד. הוא היה בן אדם חכם מאוד, ידע דברים שאף אחד לא ידע, קרא את האינציקלופדיה 3 פעמים בשביל הכיף. הוא מאוד רצה ללמוד ולהצליח. לפני שהוא נפטר, הוא ניסה להתחיל ללמוד אבל זה לא הלך לו בגלל ההזיות וכל הדברים שהוא חווה בעקבות המחלה. החלטתי להמשיך ללמוד, בשבילו".

כבר בשבעה אביחיל קיבלה מייל עם בקשה לציין היכן היא רוצה לעשות את העבודה המעשית שלה במסגרת לימודיה. "האופציה הראשונה שלי הייתה לעבוד עם פגועי נפש, למזלי זה לא יצא לפועל. האופציה השנייה הייתה ההוסטל שבו אני עובדת עכשיו".

ההוסטל כמפלט

הוסטל ה.ל.ה שבקרית שמונה מעניק דיור מוגן והקניית מיומנויות לאנשים עם מוגבלות שכלית והתפתחותית מגיל 21 ומעלה. אביחיל עובדת עם י', הבחור הכי צעיר בהוסטל, בן 30 וחכם להפליא. "רק על פי המראה החיצוני שלו אפשר להבין שיש לו איזושהי מוגבלות. ברמה השכלית, הוא הרבה יותר חריף משתינו", היא אומרת.

"הגעתי לעבוד עם י' פעם בשבוע בשביל להכניס לו קצת רוח רעננה וצעירה, כי רוב הדיירים בהוסטל בני 50. הוא בחור פיקח מאוד. העובד הסוציאלי של המקום ביקש שאלמד אותו לנגן באורגן. בפעם הראשונה שפגשתי אותו, הוא ניגן ברקע שיר של לינקין פארק, הלהקה האהובה ביותר על אחי. התחלתי לבכות. הוא שאל אותי למה אני בוכה והסברתי לו. מאז התחברנו והקשר בינינו המשיך להתחזק. כמה אירוני שהסולן של לינקין פארק התאבד גם הוא לאחרונה. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות".

העבודה בהוסטל מאוד תובענית, הרגשת שאת מוכנה לזה נפשית?

"אני הצלחתי להתגבר, כמה שיכולתי, בזכות העבודה בהוסטל. יום אחד בשבוע נפגשתי עם י' וביום אחר הגעתי עם מייפל הכלבה שלי ועזרתי לדיירים להתגבר על הפחד שלהם מכלבים. לפני כמה חודשים אמא שלי סחבה אותי לקורא בקפה שאמר לי שהגעתי לעולם הזה בשביל לתת ושזוהי כל הוויה שלי. הוא אמר לי שאלו חיים לא קלים, אבל מספקים מאוד, ואני מודעת לזה. איכשהו תמיד התחברתי לאנשים שזקוקים לעזרה. דווקא אחרי המוות של אחי הבנתי שאין לי דרך אחרת לחיות את החיים האלה. כשהגעתי להוסטל, העובד הסוציאלי אמר לי שההוסטל יהיה מקום המפלט שלי וכך היה. פתאום אתה שוכח מהכל ואתה מרוכז בלעזור לאנשים אחרים, זה מספק מאוד".

בסופו של דבר, את שמחה שלא התקבלת לעבודה עם פגועי הנפש?

"ברור. חשבתי שזה יעזור לי להתגבר, אבל אם הייתי עובדת עם אנשים פגועי נפש שמתמודדים עם המחלה וחיים איתה, הייתי מרגישה כל כך רע שאחי לא הצליח".

מה התוכניות שלך לעתיד?

"כרגע אני פה. יש לי עוד 3 שנים של לימודים. בסופו של דבר ארצה לפתוח גן ילדים משלי. אני אוהבת ילדים ובעלי חיים ואני רוצה לקרב ביניהם. במקום שלי יהיו בעלי חיים באופן קבוע ולא כמו גני ילדים שמארחים בעל חיים פעם בשבוע בחוג חיות. אני רוצה ללמד ילדים כיצד לטפל באחר כבר מגיל צעיר. ובכלל, הטיפול בבעלי חיים מפתח ילדים ברמה שקשה להסביר".

אביחיל מספרת שמאז מותו של אחיה, האמונה שלה התחזקה עוד יותר. "אני עדיין לא שומרת שבת, אבל אני מחזיקה פה סידור וזה יגיע לאט לאט, אני מניחה".

מה נותר לאחל לך לקראת השנה החדשה?

"רק בשורות טובות, אמן. זה מה שאני מאחלת לכולם".

(נ)שיא השינוי

מה גרם לדקאן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ומנהל מחלקה במרכז הרפואי מאיר, לעזוב את הכל ולהגיע לגליל על מנת לכהן כנשיא המכללה הכי צפונית בארץ? התשובה היא ציונות, ללא ספק. פרופ' יוסי מקורי, שאת שמו וודאי מכירים אלפי סטודנטים שמגיעים מדי יום למכללה האקדמית תל-חי, זכה ב-20 פרסי הצטיינות ואותות כבוד מקצועיים, פרסם מעל ל-180 מאמרים מחקריים, הרצה בכנסים בינלאומיים, ושילב רוב חייו את עיסוקו כרופא וכמדען. אך ההישג הכי גדול שלו הוא שני בניו, שדרך אגב, גם רופאים.

כתבה וצילמה: שירי פריאנט

פרופ' יוסי מקורי נולד בשנת 1948, בשנה בה נולדה מדינת ישראל, וזה לא חסר משמעות. מקורי נולד להורים אשכנזים אשר רוב בני משפחותיהם נרצחו בשואה והוא חלק מילדי הבייבי בום, שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה.

בייבי בום

את קורות החיים שלו ייקח לכם יותר מכמה דקות לקרוא. הגרסה המלאה מכילה 40 עמודים, למרות שמקורי אומר שתמיד כיף לכתוב אותם. "מדי כמה שנים אני נדרש לרענן את קורות החיים וזה כל כך מהנה במובן שפתאום אתה רואה מה עשית ומה השגת", אומר מקורי. "למשל, עכשיו אני מרצה בפני רופאים מאירופה שמתארחים בארץ על ידי חברת תרופות גדולה. באירופה דורשים שכל מרצה ישלח את קורות חייו וזה נחמד. פתאום אני נזכר מה עשיתי כל השנים הללו. יש לי גרסה מקוצרת, אבל רשימת המאמרים שפירסמתי מתעדכנת תמיד".

מקורי גדל בנתניה ל"הורים אשכנזים טיפוסיים", לדבריו. אביו ברח מהצבא הפולני באמצע מלחמת העולם השנייה ועלה לארץ. אמו הייתה מורה ותיקה מאוד שאף ייסדה בית ספר בעיר, ובעקבות זאת, היא הראשונה שהוענק לה עיטור "יקירת העיר נתניה". מקורי מספר כי הייתה כיתה שאת תלמידיה היא ליוותה מ-א' עד ח', ושמרה איתם על קשר במהלך שנים רבות. "בכל שנה היא נפגשה איתם, עד שהיא נפטרה", אומר מקורי. "התלמידים שלה היום מעל גיל 60, ולאחרונה הם הקרינו סרט על חייה. כתב הטלוויזיה משה נוסבאום, שהיה אחד מתלמידיה, דיבר אף הוא בסרט, זה היה מרגש".

הוא אומנם היה חלק מדור הבייבי בום, שנולד ברחבי אירופה לאחר המלחמה ובארץ לאחר השואה, אבל תקופת הבגרות שלו לא הייתה קלה. "נולדתי וגדלתי בנתניה והייתי נער פעיל מאוד בצופים. לקראת התיכון החלטתי ללמוד בבית ספר דתי, למרות שכל הסביבה שלי נשארה חילונית", אומר מקורי.

כיצד הצלחת לשלב בין שני העולמות?

"זה היה קשה מאוד. המשפחה שלי תמיד שמרה מסורת אבל לא גדלתי במשפחה דתית. אמא שלי הקפידה על כשרות, גם בערוב ימיה. אני זוכר שהיא קיבלה עוזרת פיליפינית, אז היא לימדה אותה כיצד לבשל אוכל כשר. אבא שלי הדליק אש בשבת, אך בימי שישי הוא הלך לבית הכנסת. ההחלטה ללמוד בבית ספר דתי הייתה החלטה שלי בלבד וזה יצר קשיים. מצד אחד, הייתי ילד דתי עם כיפה, ומצד שני, העברתי פעילויות בצופים, תנועה חילונית לגמרי, גם בימי שבת".

לאחר התיכון, מקורי חבר לחבריו מהצופים כאשר שירת במסגרת הצה"לית נח"ל (נוער חלוצי לוחם) בקיבוץ מצובה שבגליל המערבי, בה משרתים חברי תנועות נוער אשר משלבים בין השירות הצבאי לתרומה לקהילה. "גם שם היה לי מוזר, כי הייתה טבחית שבישלה במיוחד עבורי אוכל כשר", נזכר מקורי בשעשוע.

לא התקבל ללימודי רפואה

החלום על רפואה ליווה אותו במהלך חייו, ולאחר השירות הצבאי הגיש מקורי הצעיר בקשות להתקבל ללימודי רפואה, אך הדרך לא הייתה סוגה בשושנים. העבודה הקהילתית של מקורי בצופים בתקופת התיכון מילאה את רוב זמנו. היו לו ציונים טובים, אך הוא לא היה תלמיד מצטיין. "בהתחלה לא התקבלתי ללימודי הרפואה", אומר מקורי. "אבל הייתה לי החלטה עקרונית שאני רוצה לעזור לבני אדם אז התחלתי ללמוד פסיכולוגיה וחינוך באוניברסיטת ירושלים. לאחר מכן החלטתי לפרוש ולהתמודד שוב על מקומי בבית הספר לרפואה. בפעם השנייה, קיבלו אותי גם בתל אביב וגם בירושלים. מאז ממש פרסתי כנפיים ועפתי".

למה התעקשת להיות רופא?

"כי אני חושב שזה המקצוע הכי יפה בעולם. עד היום. יש לי הרבה מה לומר על מערכת הבריאות, אבל עדיין הייתי חוזר על כל הדברים שעשיתי בחיי. זה, ללא ספק, המקצוע אשר נותן את הביטוי המושלם להומניסטיקה ולמדע, שזה השילוב המושלם מבחינתי. אין דבר יותר חשוב ויותר מתגמל מלהעניק עזרה לאנשים במצוקה".

מקורי הצעיר שלא התקבל ללימודי רפואה בניסיון הראשון, סיים את לימודיו בהצטיינות בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב ומיד לאחר מכן, יוצא להתמחות במשך 5 שנים בבית החולים מאיר בכפר סבא במחלקה הפנימית. בסיום תקופת ההתמחות הוא טס לדנוור, שם הוא מקיים התמחות-על באלרגיה ובאימונולוגיה קלינית במרכז הרפואי האוניברסיטאי של אוניברסיטת קולורדו, ומשם הוא עובר לבית הספר לרפואה היוקרתי של אוניברסיטת הרווארד, בו הוא משתתף בהשתלמות מחקרית באימונולוגיה ניסויית במחלקה לפתולוגיה.

התנסיתי כל חייך ברפואה ובמחקר, מה יותר מעניין?

"זה תלוי בסיטואציה. היו ימים שהייתי מיואש מהמערכת ונהנה מהמחקר, והיו ימים שזה היה בדיוק להיפך. כל חיי עסקתי בשני התחומים, הייתי רופא מדען, וזהו שילוב נדיר ולא קל. מצד אחד, התחריתי על מענקי מחקר עם אנשים שמתעסקים אך ורק בזה. מצד שני, יש לי אחריות לטפל בחולים, לנהל מחלקה, וכו'. זה לא היה פשוט בכלל".

"חזרתי למקום בו גדלתי, הפעם כמנהל מחלקה"

בשנת 1990, שהוא כבר פרופסור חבר, שב מקורי לארץ עם אשתו וילדיו, וחוזר למקום בו הכל התחיל – המרכז הרפואי מאיר בכפר סבא. רק שהפעם הוא מגיע כמנהל מחלקה פנימית ב' והמעבדה לאימונולוגיה. "הגעתי לבית החולים לאחר לימודי הרפואה בתור סטודנט, שם עברתי התמחות, ופתאום חזרתי בתור מנהל המחלקה. מצד אחד, זה היה הישג עצום עבורי. מצד שני, היו לי פרפרים בבטן כי היה עליי לנהל את אלה שגידלו אותי. הערכתי אותם מאוד והם גם קיבלו אותי, אבל הלכתי על קצות האצבעות בתור מנהל. רובם יצאו לפנסיה שנתיים לאחר שהתחלתי בתפקיד".

בשנת 1994 מקורי כבר פרופסור מן המניין. מאז ועד היום הוא מרצה בכנסים בארץ ובעולם ועוסק במחקר וברפואה. במהלך חייו, בין השאר, זכה ב-20 פרסי הצטיינות ואותות כבוד מקצועיים, פרסם מעל ל-180 מאמרים מקצועיים ופיתח ורשם שלושה פטנטים על שמו. הרבה לא יודעים זאת, אבל הוא גם ייסד את טקס "החלוק הלבן", שלאחר מכן הפך למסורת בפקולטות לרפואה ברחבי הארץ. מדובר בטקס שנערך ביום המעבר של הרופאים הצעירים לשנים הקליניות, ובו מוענקים החלוק הלבן והסטטוסקופ. מדובר באירוע חשוב ומשמעותי ומשתתפים בו בני משפחה וחברים.

לתפקידו הנוכחי כנשיא המכללה האקדמית תל-חי הגיע לאחר שכיהן כדקאן בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ויצא לגמלאות מתפקידו כמנהל המחלקה הפנימית בבית החולים מאיר. הוא כיהן כדקאן במשך 8 שנים, הקדנציה הארוכה ביותר בהיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב. אז מה גרם לו להגיע דווקא לכאן? "בתור דקאן באוניברסיטת תל אביב הרגשתי שהחלק של העשייה האקדמית מרתק אותי. זה גם תרם לי מבחינת ההתנהלות האקדמית והובלת מוסד אקדמי, ורציתי להמשיך בכיוון. חיפשתי מקום בו אוכל להביא לידי ביטוי את היכולות האקדמיות שלי למקום שיש בו ניחוח אקדמי בלתי מבוטל. הכוונה לאיכות גבוהה של הוראה ומחקר. אבל אני חושב שזה היה בעיקר בגלל הציונות. הציעו לי שתי משרות קרובות לבית בשכר הרבה יותר גבוה. סירבתי ועברתי לגור בגליל בשל הציונות והחלוציות שבעניין. רציתי להגיע למקום שיש בו חשיבות, למוסד שהוא כוח חברתי מניע, וכמובן, לתרום לקהילה ולחברה מסביב".

כיום שאתה כבר שנתיים בתפקיד, מהם האתגרים העיקרים העומדים בפני המכללה?

"קודם כל, אנחנו תמיד שואפים להגדיל את מספר הסטודנטים שלומדים פה. כרגע ישנם  3,800 סטודנטים בלימודי האקדמיה בלבד ואנו מקווים להישאר במגמת עלייה. שנית, אנחנו  מנסים לטפח ולהגדיל את מספר התכניות לתארים מתקדמים, תכניות לתואר שני, ואני מאמין שכבר בחודשים הקרובים נקבל אישור לפתיחת מספר תכניות, בנוסף לתשע שכבר קיימות במכללה. זה יוביל את המכללה לרמה אחרת – מכללת מחקר. חשוב לנו גם להדק את הקשר האזורי כי הוא דו כיווני. למשל, הקשר עם מכון המחקר מיגל. החוקרים ממיגל הם המורים שלנו לתחומי המדעים, ביוטכנולוגיה ומזון, ומאידך, הסטודנטים שלנו מקיימים את עבודות המחקר שלהם במיגל, ולכן הקשר בינינו חשוב וחיוני מאוד".

בתור רופא, מה דעתך על מערכת הבריאות בצפון?

"אני מאשר לחלוטין את כל חששות ותלונות האזרחים. אני שומע את זה מאנשים הסובבים אותי, ולא רק בתור רופא. אני חושב שהמצב חמור מאוד מבחינת השירותים הרפואיים, בעיקר בשעות הלילה. אני מנסה לעזור קצת, כבר יצרתי קשר עם כמה ראשי מועצות באיזור, אבל כרגע זה רק בשלבים הראשוניים".

מה ההישג הכי משמעותי בחייך?

"קודם כל שני הבנים שלי, שגם הם רופאים. מבחינה מקצועית, הייתי שותף מרכזי, באופן ישיר ועקיף, לחינוכם ועיצובם של אלפי רופאים במדינת ישראל, הן כמנהל מחלקה בבית חולים מאיר והן כדיקן בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב. בנוסף, הצלחתי במהלך כל הקריירה לשלב בין רפואה למחקר, שזה גם הישג וגם הגשמת חלום".

בתור נער שגדל בנתניה והגיע להרווארד האגדית, מה הם הטיפים שלך להצלחה?

"מוטיבציה, נחישות, דבקות במטרה. חשוב גם לנצל נקודות תפנית במהלך החיים. למשל, אני הייתי הדקאן הראשון באוניברסיטת תל אביב שלא הגיע משלושת בתי החולים הגדולים בארץ: איכילוב, תל השומר או בלינסון. נלחמתי ולקחתי בגדול. ללא ספק, גם בני המשפחה שלי הקריבו המון למעני. אני זוכר שעבדתי בהרווארד, שזה בית הספר המוביל בעולם, אבל קיבלתי משכורת רעב. הסיבה היחידה שאתה מסכים לכך היא כי עבודה בהרווארד היא תעודת ביטוח לקריירה זוהרת בעתיד. היה קשה להסתדר כלכלית וזה אפילו גבל בחוסר אחריות. במהלך השנים הייתי בקושי בבית, אבל אשתי קיבלה החלטה מודעת ותמכה בי לאורך כל הדרך". 

שנה חדשה עומדת בפתח, מהם האיחולים שלך?

"אני מאחל שהשנה הזו תהיה טובה יותר מהשנה שעברה, שנראה את המכללה פורחת ושהגליל יתחיל ליהנות ממה שמגיע לו".