חי בסרט

מה שהתחיל כסרט סטודנטים הפך למסע משפחתי מרגש אחר הסבתא הערבייה שאף אחד לא דיבר עליה. לאחר שאיבד את אחיו הגדול ואחותו הקטנה בהפרש של חודשיים, דורון היה בטוח כי את הסרט הזה הוא חייב לסיים. "הדודה מסח'נין", מספר על הקונפליקט הערבי-ישראלי דרך הסיפור האישי של סבתו אשר נטשה את אביו, התאסלמה והקימה משפחה חדשה בסח'נין. למידע 8 הוא מספר על הטרגדיה שהכתה בתדהמה את חייו ("אחי נפל אל מותו מצוק וחודשיים לאחר מכן אחותי נהרגה בפיגוע"), על תהליך יצירת הסרט ("אבא התנגד אבל הרגשתי שאני חייב לסיים את הסרט, בשבילי") ועל השלב הבא בחייו ("תמיד נמשכתי למשחק, עכשיו זה בא לידי ביטוי").

מאת שירי פריאנט

"לפני כמה שנים הלכתי לבקר את אח שלי, שלומי, בדרום. נסענו לטיול ג'יפים. אני זוכר רגעים של כנות עמוקה, של שיחות נפש. תוך כדי השיחות האלה, סיפר לי אח שלי סוד גדול על המשפחה שלנו, סוד שהשאיר אותי המום... לפעמים רצה לה שמועה בקרב בני הבית על הדודה מסח'נין. היה נדמה לנו פעם ששמענו שהאמא האמיתית של אבא היא בכלל ערבייה, אבל העדפנו להתעלם. תמיד הסתובבה לי בראש השאלה הגדולה הזאת, מי זאת הדודה מסח'נין, איך היא קשורה לאבא שלי ולמה אף פעם אסור לשאול אותו עליה? חודש אחרי הטיול המיוחד שלנו באותו מדבר, אח שלי שלומי איבד את חייו. הוא נפל אל מותו מצוק בגובה 20 מטר. חודשיים לאחר מכן, נצמד מחבל מתאבד לאוטובוס שבו נסעה אחותי ליד צומת מגידו והרג גם אותה. מארבעה ילדים נשארנו רק שניים. ראיתי את המשפחה שלי מתפוררת". (מתוך הסרט הדוקומנטרי  "הדודה מסח'נין).

טרנטינו הישראלי

כשדורון דהן (39) מלהבות הבשן חלם להיות טרנטינו הבא, הוא לא ציפה לטרגדיות שיכו בו מכל עבר. את התסריט של חייו גם טרנטינו בעצמו לא היה יכול לכתוב. חייו של דורון היו עמוסים בטלטלות וסערות רגשיות. מה שהתחיל כסרט סטודנטים לקח אותו למסע ארוך ומרגש אחר החידה המשפחתית שרדפה אותו שנים- מי זאת הדודה מסח'נין? בעקבות הסרט, יצא דורון למסע חיפוש אחר זהותו. חיפוש אשר שואב את הצופה פנימה אל תוך ליבה של מערכת היחסים המורכבת בין העם היהודי לעם הערבי שחי בארץ ישראל.  "לא ידעתי בדיוק לאן אני נכנס, לא ידעתי מה מושך אותי, אבל ידעתי שיש איזושהי אמת קבורה עמוק שרוצה לצאת לחופשי ולהיטהר, מהמשפחה שלי ומתוכי".

דורון נולד וגדל בעפולה עילית, הבן השלישי מתוך ארבעה ילדים. הבית שגדל בו היה רווי בתרבות, סרטים ומוזיקה. "תמיד התנגנה מוזיקה בבית. בתור ילד שמעתי ג'ים מוריסון ובוב מארלי, קראתי המון ספרים, זה היה ההווי אצלנו. לא חשבתי שאעסוק בזה כשאגדל, בטח לא בגליל, אבל זה תמיד היה חלק ממני", אומר דורון. "לפני שהתגייסתי לצבא, ראיתי את הסרט 'ספרות זולה' פעם ראשונה בחיי. פשוט התאהבתי. הכל השתנה אצלי מאז. היה לי חלום להיות טרנטינו הישראלי. החלטתי ללמוד קולנוע במכללת תל חי, אבל שנה לפני תחילת הלימודים, קרו שתי טרגדיות במשפחה. אח שלי היה דיג'יי והוא נהג לתקלט במסיבות במדבר. לילה אחד הוא יצא לטיול רגלי. היה חשוך מאוד, לא ראו כלום מסביב, אבל הוא טייל בכל זאת. הוא מעד ונפל מצוק בגובה 20 מטרים. את הגופה שלו מצאו רק יממה לאחר מכן. אני והמשפחה היינו הרוסים, בקושי הצלחנו לעכל את הטרגדיה שנפלה עלינו, וחודשיים לאחר מכן, אחותי, שהייתה רק בת 17, נהרגה בפיגוע בצומת מגידו על ידי מחבל מתאבד. קיבלנו שתי סטירות לחי מצלצלות".

דורון השבור החליט לעבור לגליל העליון במטרה לממש את ייעודו וללמוד קולנוע במכללה. "עברה שנה מאז שאחי ואחותי נהרגו, והחלטתי לחקור את הסיפור המשפחתי שלנו כי ידעתי שיש מאחוריו משהו גדול יותר. בסוף השנה הראשונה של לימודי הקולנוע, יצרתי סרט על אחי שנהרג. לאחר התייעצות עם המרצים שלי, הבנתי שאני חייב לצאת למסע ולחקור את עניין הדודה מסח'נין".

"אל תוציא את השדים שלי החוצה"

דורון מספר שבשנת 1984 הוא נסע יחד עם אביו ואחיו לטיול בסח'נין. "אמרו לנו שאנחנו הולכים לבקר את הדודה שגרה בסח'נין, אבל גם בתור ילדים משהו לא הסתדר לנו. הבנו שזה נושא כאוב וקשה בבית, לפי הריבים של אבא שלי עם אמא שלי, אז לא העמקנו בשאלות יותר מדי". לאחר מכן, שהתבגר דורון, הוא גילה שהדודה היא בעצם הסבתא שלו, אמו של אביו. כשהיה אביו בן חצי שנה, נטשה אותו אמו, התאסלמה והקימה משפחה חדשה בסח'נין. סבא של דורון התחתן שוב ואשתו החדשה אימצה את אביו של דורון. זמן רב הוא בכלל לא היה מודע לכך שיש לו אמא אחרת, אבל במהלך השנים, הסתבר לדורון שהוא ידע כל הזמן, פשוט לא רצה לדבר על כך. "במהלך הלימודים סיפרתי למרצים שלי את הסיפור של הסבתא מסח'נין והם עודדו אותי לצאת למסע חיפוש בעקבות אותה סבתא. יצאתי למסע שארך 4 שנים, במהלכן עברתי תקופות לא פשוטות, אבל הרגשתי שזו הייתה הדרך שלי לחדש את הקשר עם אבי".

הקשר ביניכם התנתק?

"לא, אבל אבא תמיד היה סגור ומרוחק. הוא עבר הרבה בחיים ואף פעם לא היה נגיש לנו. לא היה לו קל עם המסע שלי והוא סירב שאפרסם את הסרט בכל צורה שהיא. הפעם היחידה שהסרט הוקרן בפומבי היה בפסטיבל דוק-אביב בתל אביב, וזה היה לאחר שראש המגמה שלי הגיע אליו באופן אישי וביקש את הסכמתו להקרנת הסרט. מאז, פנו אליי חברות שונות שרצו לרכוש את הסרט, אבל אבא לא היה מוכן לשמוע על זה".

דורון מספר שבמהלך המסע שלו, אבא ביקש ממנו שוב ושוב להניח לנושא. "הוא אמר לי: עזוב אותי, תן לי למות בשקט, אל תוציא את השדים שלי החוצה. פניתי לחבר שהיה בסיטואציה דומה. לא ידעתי מה לעשות. הייתי באמצע התהליך וידעתי שאבא מתנגד. החבר אמר לי לסיים את הסרט, בשבילי. הוא אמר לי לסיים את העשייה שלי ועם המוצר המוגמר לגשת לאבא שלי, אבל לא להפסיק באמצע בשום פנים ואופן".

ומה אבא אמר לאחר שסיימת את הסרט?

"לאחר ההתנגדות שלו, בסופו של דבר הוא שיתף פעולה. אני מניח שזה עשה לו טוב כי זה ישב לו על הלב, הסוד הזה. הבנתי ששבועיים לאחר שהוא צפה בסרט, הוא חידש את הקשר עם המשפחה שלו בסח'נין, קשר שהוא ניתק לאחר שאחותי נהרגה בפיגוע. זה היה קשה לו מדי. אבא שלי הוא סוג של מיקרוקוסמוס לחברה הישראלית. מצד אחד הוא ימיני קיצוני ומצד שני, יש לו חברים טובים שהם ערבים. הבעיה שלו תמיד הייתה מה יחשבו עליו, מה יגידו אנשים. זה קרע אותו".

דורון סיים את הסרט אבל לא יכל לפרסם אותו בצורה מסחרית, אז הוא החליט לצאת למסע הרצאות בו הוא מקרין את סרטו ומדבר על היחסים הישראלים-ערבים דרך סיפורו האישי. "דרך ההרצאות ראיתי שהסרט גורם לאנשים לחשוב אחרת. זה לא סיפור של ערבים ויהודים. זה סיפור אישי על אמא שנוטשת את הבן שלה ומתאסלמת. רואים את הכאב שלה כאמא, את הכאב שלו כבן שננטש. הסיפור האישי שלהם מקרין על הסיפור הלאומי שלנו כעם".

במהלך המסע שאלת אותה למה היא החליטה לנטוש?

"היא ישבה עם שבעת ילדיה כששאלתי אותה למה היא עשתה את זה. היא ענתה לי שזה היה הגורל שלה. הילדים אמרו: 'אבל גם בגלל שאהבת את אבא' והיא השיבה שלא. הם הסתכלו עליה המומים. היא אמרה לי: לא עשיתי את זה מתוך אהבה. הלב שלי אמר לי שאני צריכה להיות מוסלמית, זה הגורל שלי."

כיצד הייתה ההתמודדות שלך מבחינה רגשית לערוך את הסרט?

"היו רגעים קשים, היו רגעים שבכיתי. גם כי ידעתי שאבא מתנגד וגם כי הייתי צריך לערוך קטעי וידאו מהילדות שלי. ראיתי שם את אחי ואחותי בתור ילדים, חומרי הצילום היו קשים. עד עכשיו שאני מדבר על זה אני מתחיל לבכות. אני חושב שבסופו של דבר זה היה סוג של תרפיה בשבילי. הרגשתי שאני עושה משהו טוב וזה נתן לי כוח. הצלמת של הסרט הייתה חברה טובה והיא עזרה לי המון. גם דנה, שהפיקה את הסרט, תמכה בי בתהליך. יצירת הסרט הייתה סוג של תמימות על גבול הטיפשות. יצאתי למסע קשה, פתחתי קופת שרצים, אבל זה העצים אותי".

בור בלי תחתית

כשהוא מדבר על דנה, הוא מדבר על אשתו ואם שלוש בנותיו. דנה הפיקה את הסרט של דורון, ושנה לפני שסיים לערוך אותו, השניים התחתנו. לאחר מכן, דורון החל בהרצאות על הסרט. "זה היה המקום היחיד להפיץ את המסר שלי וזו גם הייתה פרנסה. כבר הייתי נשוי ומחוייב לדאוג למשפחה החדשה שלי", אומר דורון. הוריו, לעומת זאת, התגרשו לפני 3 שנים. "היו להם בעיות, בלי שום קשר לסבתא, אז הם החליטו שטוב יותר בנפרד", הוא אומר. בנוסף, בערך באותה תקופה נפטרה סבתו הערבייה של דורון, וכמה חודשים לאחר מכן, נפטרה גם סבתו היהודיה. "אבי איבד שתי אימהות בשנה אחת, זה היה קשה מדי", אומר דורון.

דורון הצליח להגשים את החלום ולעסוק אך ורק במה שהוא אוהב. "מאז שסיימתי את הלימודים אני עוסק בקולנוע. יש לי חברת הפקות עצמאית, אני מורה לקולנוע ב'הר וגיא' ולאחרונה נכנסתי גם לעולם התיאטרון".

איך היה המעבר לקדמת הבמה?

"הצטרפתי לקבוצת תאטרון בקיבוץ בשביל הכיף וגיליתי שאני טוב בזה. קארין מרום איחדה קבוצה של אנשים מוכשרים ועבדה איתנו במסירות. יצרנו ערבי אימפרוביזציה, הצגות ילדים, שעת סיפור. תמיד ידעתי שיש לי את הכישרון לזה, פשוט פתאום זה בא לידי ביטוי".

הבייבי החדש שלו הוא סרט אנימציה אקולוגי בשם "בור בלי תחתית". גיבור הסרט, רוברט, מגלה בור עמוק בחצר ביתו. הבור מוכרז: "בור בלי תחתית". רוברט הופך את הבור ל"מרכז לסילוק אשפה" ובסופו של דבר לומד לקח בלתי נשכח. הסרט הוקרן השבוע בבית אוסישקין, לאחר שזכה בפסטיבל "יוצרים ברשת" והוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם.

מאין הגיע הרעיון לסרט?

"מדובר בסוג של אגדה אורבנית ששמעתי כשהייתי סטודנט. חשבתי ליצור סרט מחתרתי סביב הסיפור וירדתי מזה. יום אחד ישבתי עם אישה שמזוהה מאוד עם הנושא האקולוגי והיא הסכימה לממן את חצי מסכום הפרויקט. את שאר הכסף גייסנו ממפעל הפיס ומהזכייה בתחרות. המטרה של הסרט היא להעלות את הנושא למודעות ולהוביל אנשים לפעולה. כיום אנחנו בונים מערך הרצאות סביב הסרט לילדים ולמבוגרים בשביל להמשיך ולהפיץ את המסר".

והמסר שלו מופץ. שלוש בנותיו ממשיכות את דרכו ומגיעות איתו לצילומים. "הן בעלות כישרון טבעי, ללא ספק", הוא אומר. "הבת שלי, קסם, כבר מתחילה לשאול מי זאת הדודה מסח'נין. אני לא רוצה להסתיר כלום מהבנות שלי. אני לא מתבייש במי שאני ובמה שהמשפחה שלי בחרה לעשות בחיים. זה חלק ממני. אבא, לעומת זאת, לא יתגאה ויספר את הסיפור שלו. הוא מאוד נוקשה. אבל היום, אחרי הכל, אני מרגיש הרבה יותר חזק מולו ומסוגל להגיד לו דברים שאף פעם לא הייתי מעז".

פורסם לראשונה בעיתון מידע 8

קול המוסיקה בגליל העליון - ראיון עם מיי פיינגולד

פסטיבל קול המוסיקה יתקיים השבוע עם עשרות קונצרטים, מפגשים וחזרות פתוחות. כמו כן, בפסטיבל יתקיים מופע הבכורה של הצגת הילדים "גונבי הנשיקות" בכיכובם של מיי פיינגולד ואורי בנאי. לכבוד הפסטיבל, התראיינה מיי למידע 8 וסיפרה על המעבר לכפר תבור ("חיפשנו איכות חיים"), על האימהות ששינתה את חייה ("אני אמא מורעלת") ועל הצגת הילדים החדשה ("כן ירבו הצגות כאלה").

 שירי פריאנט

הגליל העליון ילבש חג במשך שבוע של עשרות קונצרטים קאמריים, תזמורתיים, מקהלתיים, מופעים בלתי פורמאליים, מפגשים עם אמנים, שילובי אמנויות וחזרות פתוחות מבוקר עד לילה. זאת במסגרת פסטיבל קול המוסיקה בגליל העליון, שיערך בין התאריכים 15-22/7 בכפר בלום.

טעימות מוזיקליות

את הפסטיבל מפיקה רותם מנור, מנהלת מחלקת התרבות במועצה אזורית הגליל העליון,  וצבי פלסר הינו המנהל המוזיקלי של האירוע. "בתוך עולם משתנה וסביבה מורכבת, הפסטיבל מצליח שנה אחרי שנה ליצור מרחב שהעיקר בו הם היופי והעומק", אומר פלסר. "האמנים הנפלאים שמתכנסים לחזרות ולקונצרטים מצטרפים לקהל הרב המגיע להאזין לצלילים וביחד נהנים מהאווירה התרבותית ומהטבע הגלילי. גם השנה נזכה לקחת חלק במפגש המשולש של מוסיקה-נגנים-קהל. בפסטיבל יתקיימו עשרות חזרות פתוחות ולא פחות מעשרים ושישה קונצרטים; ישתתפו בהם עשרות נגנים מהארץ ומחו"ל, שתי תזמורות, שתי מקהלות, זמרים, להקות, קריינים ועוד, בשטף של אירועי תרבות מוסיקליים שינועו מהרכבים קטנים ואינטימיים של צמדי נגנים, שלישיות ורביעיות, ועד להרכבים קאמריים גדולים, תזמורות וסולנים, יצירות ווקאליות, קונצרטים לילדים ולכל המשפחה ומפגשים בלתי פורמליים. הפסטיבל נותן לנו הזדמנות להכיר מוסיקה חדשה ולהתענג על מוסיקה מוכרת, לפגוש אמנים חדשים וביצועים רעננים עם אנרגיה גבוהה ובאווירה ייחודית."

צילום ליאור ג'ורנו

אלפי משתתפים כבר רכשו כרטיסים למופעי הפסטיבל, הנערך זו השנה ה-33 בכפר בלום. אחרי יומיים של חזרות פתוחות, יפתח הפסטיבל ב-17 ביולי בשעות אחר הצהריים ב"אירוע טעימה" (טאפאס מוסיקלי), המיועד לקהל חדש המעוניין להתנסות בהאזנה למוסיקה קלאסית. במסגרת אירוע לא שגרתי זה, יתקיים מפגש עם חלק מאמני הפסטיבל, חזרה פתוחה מוסברת, וקונצרט "טעימות" מתוך הרפרטואר של הפסטיבל.

עוד בפסטיבל המוזיקלי - קונצרט הפתיחה החגיגי בהשתתפות נגני הפסטיבל וזמרת האופרה אלמה שדה, "קונצרט זריחה" על טיילת נהר הירדן, ו"קונצרט שקיעה" במדשאה בקבוץ כפר בלום.

במסגרת הפסטיבל יתקיימו אירועי "קול המוסיקה לילדים". בין האירועים, "קרנבל החיות" מאת סן סאנס, בהנחיית יובל שרף, הפעם עם תרגום של אהוד מנור. כמו כן, במוסדות שונים לבעלי צרכים מיוחדים ברחבי הגליל העליון יתקיימו אירועי מוזתיקה, בניהולו של הויולן אברי לויתן. מוזתיקה הינה תוכנית בין לאומית המקדמת מעורבות קהילתית וחברתית של מוסיקאים צעירים, המנגנים לצד מדריכיהם המקצועיים רפרטואר קאמרי בפני אנשים עם צרכים מיוחדים, וקהל שאינו מגיע בדרך כלל לאולמות הקונצרטים. תכנית זו מתקיימת זו השנה השלישית במסגרת פסטיבל קול המוסיקה בגליל העליון.

מרוקיסטית קשוחה לאמא מורעלת

אחת ההצגות המעניינות היא "גונבי הנשיקות", הצגה אשר תוצג לראשונה בפסטיבל ותמשיך משם לצוותא תל אביב. ההצגה מבוססת על מילותיה של נאוה סמל (מחזאית מצליחה ואחותו של שלמה ארצי) שהולחנו על ידי משה זורמן, מגדולי המלחינים בישראל. את ההצגה ביים עודד קוטלר ויככבו בה מקהלת הילדים מורן, בניצוחה של נעמי פארן. מדובר בהצגה אשר עוסקת ביחסי הורים וילדים, ומאפשרת הצצה לתוך נפשם. את ההורים בהצגה יגלמו מיי פיינגולד ואורי בנאי. לכבוד הפרימיירה החגיגית, התראיינה מיי למידע 8.

צילום ליאור נורדמן

מיי פיינגולד עברה דרך ארוכה מאז השתתפותה בגמר של "כוכב נולד". מנערת רוק צעקנית הפכה מיי לשחקנית תאטרון מוערכת ולאמא מסורה. היא נולדה בראשון לציון בתור מיטל סלונימסקי. בשנת 2009 קיבלה מיי חשיפה עצומה לאחר שהגיעה לגמר של העונה השביעית של כוכב נולד (יחד עם הזוכה רוני דלומי). שבוע לאחר מכן, היא כבר שחררה סינגל ראשון מתוך אלבום הבכורה שלה. אחד השירים הבולטים באלבום היה "מה נשתנה", בו היא מספרת על האונס שחוותה בתור  נערה צעירה באילת על ידי גבר שסימם אותה. האלבום לא הצליח להמריא, למרות הביקורות הטובות, ומיי החלה לשחק בתיאטרון והפכה לשחקנית מוערכת. היא שיחקה בתור רוזה בהפקה המחודשת של קזבלן בתיאטרון הקאמרי וזכתה בפרס התאטרון הישראלי על תפקידה. כמו כן, היא כיכבה במחזמר המבוסס על שיריו של שלמה ארצי "לילה לא שקט", במחזמר "שיער" ולאחרונה ב"עלובי החיים" בתפקידה של פנטין.

כיום נשואה מיי לצלם ליאור נורדמן ולשניים יש שני ילדים. לפני כשנתיים, החליט הזוג לעזוב את המרכז הסואן ולעבור לכפר תבור שבגליל התחתון. "החלטנו לעבור לפני שנתיים בערך וטוב לנו בצפון. חיפשנו איכות חיים לילדים, וגם לנו, ואין לנו תלונות", אומרת מיי. "החיים טיפה יותר מסובכים כי שנינו עובדים במרכז. השאיפה הייתה לנסות ולהעתיק את מה שאנחנו עושים במרכז לצפון, אבל כרגע זה ממש לא פרקטי כי שנינו שקועים בעבודה בלתי פוסקת שם. בואי נגיד שיש לי מערכת יחסים קרובה וטובה עם האוטו שלי".

מיי מספרת כי למרות שהיא עסוקה בתאטרון, היא לא זנחה לגמרי את המוזיקה. "יש לי הרכב בשם 'לימוזינה אקספרס' עם הנגנים של משינה. אנחנו מופיעים אבל זה שונה לגמרי מהתיאטרון. אם במוזיקה יש כמה הופעות בודדות בחודש טוב, אז בתאטרון יש 20 הצגות".

האימהות הביאה את המהות

בפסטיבל קול המוסיקה בגליל העליון תוצג לראשונה ההצגה המוזיקלית "גונבי הנשיקות". לאחר הצגת הבכורה תרוץ ההצגה בצוותא תל אביב. "זו תהיה הפרימיירה החגיגית", אומרת מיי. "ההצגה שזורה מטקסטים של נאוה סמל ולחנים של משה זורמן. ילדי מקהלת מורן ישחקו בתפקיד הילדים, ואני ואורי בנאי בתפקיד ההורים. מדובר בהפקה שפונה גם לילדים וגם להוריהם עם טקסטים של נאוה מכל השנים בנושאים הקשורים להורים וילדים".

איך המרגש להופיע מול ילדים?

"זה כבר לא כל כך חדש לי. אני אמא לשני ילדים. אמילי בת 6 ודורי בן שנה, כך שעולם הילדים לא זר לי. בחנוכה האחרון יצא לי להשתתף בהפקה לילדים. שיחקתי בבת הים הקטנה, בתפקיד המכשפה אם תהית לעצמך (צוחקת). זו הייתה החוויה הראשונה שלי מול קהל של ילדים ואין דבר שדומה לזה. ילדים מקבלים אותך באופן טוטאלי, ממש. כשהם עצובים- הם בוכים, כשהם שמחים הם צוחקים ומוחאים כפיים, ואין להם את המגננות שיש למבוגרים. זו הייתה חוויה כייפית ועכשיו זו פעם השנייה שאני לוקחת חלק בהפקה כזו. עם זאת, ההצגה לא מיועדת אך ורק לילדים, אלא גם להורים שלהם. מדובר בהפקה מאוד איכותית שמשלבת טקסטים איכותיים עם מוזיקת ג'אז. ההצגה כתובה בשפה גבוהה. בדיוק כתבתי על זה סטטוס השבוע בפייסבוק שאם הבת שלי מביאה מהגן את סטטיק ובן אל, אז לפחות אמא מביאה לה את נאוה סמל ומשה זורמן,  רק בשביל האיזון. חובה שילדים יהיו חשופים לסוגים שונים של מוזיקה, ולתרבות בכלל, ולא רק לתרבות הפופ".

את חושבת שהמעבר לקהל של ילדים הגיע בעקבות ההורות?

"זה לא קהל שחיפשתי לפנות אליו עד שנהייתי אמא. ברגע שאימהות הגיעה אז גם המהות הגיעה. זה משנה אותך כבן אדם. פתאום התפיסות שלך משתנות, האג'נדות, ההתנהגות והאישיות. הכל משתנה. לפתע נפתח בפניי עולם חדש. התחלתי לראות את העולם דרך עיניו של ילד, מה שלא ראיתי לפני שנהייתי אמא. יש משהו נורא קסום ברגע שאתה קולט ולומד מחדש כיצד להסתכל על העולם. גיליתי איך נראים דברים פשוטים, כמו צורות ומספרים ומרקמים, דרך עיניהם של הילדים. יש בזה משהו מרתק מאוד וקסום בעיניי. אני מאוד מחוברת לצד האימהי שלי. הילדים הם הכל בשבילי, לא פחות מזה, אני אמא מורעלת. כפועל יוצא מכך, כאשר מגיעים אליי פרוייקטים שקשורים בילדים, מבחינתי זה הדבר הכי טבעי לעשות".

ומה עם ההורים שזוכרים אותך כמיי מכוכב נולד, הם יופתעו מהשינוי?

"אם את זוכרת אותי מימי כוכב נולד, תוכנית בה השתתפתי לפני עשר שנים, אז ברור שזה יהיה לך מוזר. אבל מי שעקב אחרי בתאטרון, שכבר שמונה שנים אני משחקת בתפקידים שונים ומגוונים, יודע שיש לי עוד צדדים. גם ב'גונבי הנשיקות' אני לא משחקת את האמא הפולניה. בכל זאת אני אמא רוקיסטית, בליינית לשעבר. זה לא הולך להיות שונה בהרבה מהאמא שאני באמת. וחוץ מזה, העובדה שאני אמא לא הופכת אותי למישהי אחרת. אני אותו בן אדם, רק שאני מחוברת יותר לילדים".

איך הייתה העבודה עם אורי?

"אורי מדהים, אני מתה עליו. יש לנו חברים משותפים כך שיצא לנו להכיר בעבר. כשהתחלנו לעבוד ביחד בחזרות, מייד היה בינינו קליק. יש לנו את אותו חוש הומור, שנינו נורא ציניים ומאוד מבינים אחד את השני. הוא מקצוען אמיתי, אדיב ומוכשר, וכיף גדול לעבוד איתו". 

מיי מסבירה כי ההצגה "גונבי הנשיקות" פונה לילדים בגובה העיניים. "אנו אומרים את הדברים באופן לא מתחנף ומתחנחן, אלא בצורה שמכבדת אותם ומסתכלת אליהם בגובה העיניים. אנחנו אומרים את האמת, כמובן בצורה שמתאימה לילדים. רק נותר לי לקוות שכן ירבו הפקות כאלה".

את תותחית - כיצד הפכה קארין ארד לימון ללימונדה?

בגיל 13 איבדה קארין את אימה למחלת הסרטן. חוסר היכולת שלה לעזור לאימה אז, גרם לה  להתגייס ולהתרים עבור אלו הזקוקים לכך. השנה, בבזאר מחניים, עזרה קארין לשבור שיא ולאסוף 56 אלף שקלים עבור חולי הסרטן ב"זיו" והוספיס גליל עליון. הנערה שגדלה בהוד השרון חלמה מאז ומתמיד על חיי משפחה בגליל, חלמה והגשימה. היא מתגוררת עם בעלה ובתם בקיבוץ מחניים, ורק שואפת להחזיר עוד ועוד לקהילה. ראיון עם אישה תותחית במלוא מובן המילה.

כתבה וצילמה: שירי פריאנט

את קארין ארד (לא, לא הסופרת),35, מקיבוץ מחניים אני פוגשת בבית קפה, כשהיא לבושה בשמלה סגולה פרחונית וחיוך מהפנט. לאחר כמה שניות אנחנו מגלות ששתינו הגענו לגליל הפסטורלי מהמרכז הסואן. "לפני שמונה שנים בערך עברתי עם בעלי לקיבוץ מחניים בו הוא גדל והתחנך", היא מספרת. "הכרנו באינטרנט, ולאחר כמה חודשים של התכתבות, החלטנו שהגיע זמן להיפגש. אני, שכבר מיציתי את החיים במרכז, ייחלתי לבעל קיבוצניק מהגליל וזה הגיע כמו קסם. שנה שלמה חיינו על הקו של הוד השרון – מחניים. הוא הגיע אליי ואני אליו, עד שהגעתי למסקנה שאני מספיק רוצה ובשלה לעבור לגליל וכך היה".

נוסעת לרופא שיניים ברעננה

קארין עבדה במרכז הארץ כאשת מכירות בחברה גדולה. כשהגיעה למחניים, לאט לאט מצאה את עצמה מעורבת יותר בחיי הקהילה של הקיבוץ. במקביל, עבדה קארין באתרי תיירות שונים ומגוונים בגליל. לפני שלוש שנים נולדה בתה. היא לקחה קצת פסק זמן מתחום התיירות התובעני ולפני שנה וחצי חזרה לעניינים, והיא עובדת כעת באתר הנופש של עין זיוון, במשרה עם שעות שפויות, והיא נהנת מכל רגע. "מאחר ועבדתי בהרבה חברות תיירות בצפון, יצרתי המון קשרים עם מפעילי אטרקציות ולא מעט חברים טובים. יש אנשים מדהימים בצפון, ובכלל הצפון עצמו מדהים. בעלי אומר שבכל שנותיו כאן, הוא לא הכיר את כמות האנשים שאני מכירה וזה מצחיק. אבל יש משהו בגליל שמשרה רוגע ושלווה. מצד שני, יש הרבה חסרונות. תחום הרפואה פה לא מספיק מפותח ועד היום אני נוסעת לרופא השיניים שלי ברעננה".

סיפור חייה של קארין הוא לא קל, אבל כנראה הוא מה שנתן לה השראה לתרום לקהילה ולעזור לחברה. היא גדלה עם עוד אח אחד, שגדול ממנה בחמש שנים, לאמא אנגלייה ואבא מדרום אפריקה. כשהייתה בת 13 בלבד נפטרה אמה ממחלת הסרטן, לאחר שנים רבות של מאבק במחלה. "אחי אז היה בקורס קצונה בצבא, כך שביליתי המון זמן לבדי. זה גם ככה גיל קשה להתמודד איתו  וזה היה עוד יותר קשה לראות מול העיניים שלי את אמא דועכת, בלי שום יכולת לעזור לה. תמיד חשבתי כילדה שיכולתי לעזור לה, לעשות יותר ממה שעשיתי. אמא הייתה חולה שנים רבות, אבא היה כאוב ונכנסתי לדיכאון. אני חושבת שבגלל זה רציתי לתרום ולעזור בגיל מאוחר יותר. לעשות את מה שלא יכולתי לעשות אז עבור אמא".

בזכות כל הקשרים שיצרה במהלך השנים בגליל, הציעו לקארין לתרום את כישוריה כאשת מכירות מפולפלת להפקת אירוע "בזאר מחניים". מדובר באירוע שקיים כבר 20 שנה, בו תורמים תושבי וחברי הקיבוץ חפצים שונים, מריהוט ועד בגדים, אשר נמכרים בבזאר במכירה פומבית. כל הכסף מהרכישות בבזאר עובר כתרומה למחלקה האונקולוגית בבית החולים בצפת ולהוספיס גליל עליון. את הבזאר בדרך כלל מארגנים בני בר מצווה ומשפחותיהם. במאי האחרון, זו השנה הרביעית ברציפות, התקיים הבזאר בעזרתה של קארין, שגייסה ספקים רבים שיתרמו מוצרים למכירה בבזאר או פרסים שיוגרלו בין המשתתפים באירוע. נראה שהתפקיד היה תפור עליה. "התחלתי בגיוס פרסים אשר יוגרלו בין משתתפי האירוע. אנשים זכו בטיול זוגי או בארוחה מפוארת באחד מבתי העסק בגליל שגייסתי לטובת העניין", אומרת קארין.  "שמתי לב שהדבר ממש תפס תאוצה ושאנשים קונים יותר ויותר כרטיסים, כך שכסף רב יותר נכנס. בנוסף, תמיד התרומות מהבזאר עברו למען המחלקה האונקולוגית בצפת ובשלוש השנים האחרונות החליטו לחלק את התרומה בין בית החולים להוספיס הגליל העליון. מלאת מוטיבציה, בשנה שעברה כבר התחלתי לפנות לחברות גדולות יותר שנרתמו לעניין לצד עסקים קטנים שעזרו כפי יכולתם".

קארין ביצעה את כל העבודה בהתנדבות ומאושרת מכל רגע. "אני פשוט החלטתי ללכת על זה עד הסוף. זה התיקון שלי. זה מה שלא יכולתי לעשות עבור אמא שלי. יצא לי לספר לספקים את הסיפור שלי בגלל ששאלו אותי לא פעם למה אני עושה את זה בכלל. כשאני מנסה לגייס ספקים לאירוע, זו הדרך שלי לעזור. אין לי יתרה בעובר ושב כבר מספר שנים, אבל את עצמי אני יכולה לנדב".

שברו שיא באירוע ההתרמה

באירוע האחרון של "בזאר מחניים" נשבר שיא של כל הזמנים. בדרך כלל הבזאר מצליח לגייס כ-20 אלף שקלים, שזה סכום יפה לכל הדעות. אומנם השנה הצליחו החברים לגייס סכום מכובד של 56 אלף שקלים. קארין אומרת שהיא לא עשתה זאת לבד. "אני רק עוזרת. הקיבוץ מארגן את זה יחד עם בני המצווה והוריהם. באמת שכולם נרתמו לפרויקט ועזרו ככל שיכלו. אני יותר התמקדתי בגיוס ספקים בגלל הניסיון שלי והמוטיבציה שלי להשיג את מה שאני רוצה. אני לא מוותרת כל כך מהר. ההצלחה של האירוע משנה לשנה נתנה לי דרייב ופניתי לספקים מתחומים חדשים, כמו: מזון לבעלי חיים, יצרני ריבות וכו'. את האירוע פרסמנו בפייסבוק וזה פשוט הגיע למימדים עצומים. עוד שיתוף ועוד שיתוף, וביום האירוע הקיבוץ היה מלא באנשים שהגיעו לבזאר ולתרום. אנשים הגיעו מרחבי הגליל העליון, ואפילו מעפולה, זה היה מדהים. לא ציפיתי שנגיע לסכום כזה מכובד, זה רק דירבן אותי להמשיך בעשייה".

וזו לא הפעם הראשונה שקארין מגייסת את כישוריה למען מעשה טוב. קארין מאוהבת בהולכים על ארבע. היא מספרת שפעם מצאה גור וחשבה שמצאה לו בית טוב. לאחר מכן הסתבר לה שהוא נמצא בידיים הממש לא נכונות. "הרגשתי כל כך רע שלא ידעתי את זה קודם. הייתי חייבת לתקן את זה והגעתי לכלביית הבשן דרך חברה שמתנדבת במקום. היה לי קשה רגשית להתנדב שם פיזית, אבל אז שאלו אותי אם אוכל לעזור בארגון אירוע התרמה למען הכלבייה, וכמובן שהסכמתי. הבנתי שבזה אני יכולה לעזור. עזרתי לגייס פרסים שווי ערך וזה היה מספק מאוד".

מהי רמת ההיענות מצד בעלי העסקים לאירועי ההתרמה?

"זה לא תמיד קל ולא כולם מוכנים או יכולים לעזור. זה יותר מסובך עם החברות הגדולות, אבל יש לי יכולת לדבר ולדחוף את עצמי. אם אני יכולה לעזור אז למה שאני לא אעשה את זה? אמא תמיד אמרה לי שאם יש משהו שאני ממש רוצה – אני אקבל אותו, והיא צדקה. בתור אחת שחרשה פאבים ומועדונים בכל חור בתל אביב, תמיד רציתי להתחתן עם קיבוצניק מהגליל, והנה, זה קרה. היו המון ספקים שעזרו לנו ברצון, גם חברות גדולות וגם עסקים פרטיים קטנים. אני לא מגדירה להם מה לתרום, פשוט מבקשת שיתרמו ככל שביכולתם. היו גם כאלה שסירבו וזה לגיטימי. יש עסקים שגם ככה קשה להם להתקיים מהתוצרת שלהם."

את חושבת שהרוח ההתנדבותית הגיעה בעקבות המעבר לצפון?

"לגמרי. משהו כאן גרם לי להיפתח לצד הזה בי. הצפון הוא מדהים. אני כבר שנים עובדת בתחום התיירות ונהנת מכל רגע, מהאנשים, מהסביבה ומהאווירה. כבר למדתי לשים בגד ים ומגבת באוטו למקרה שנקפוץ לנחל אחרי העבודה. המקום הזה מאפשר לי להירגע, נותן לי יותר זמן לחשוב, וזה ללא ספק עודד אותי לתרום בחזרה לקהילה. אני כל כך שמחה שאני מגדלת את הבת שלי כאן. אני מצטערת שאני לא גדלתי כאן, אבל לפחות כאן בנינו את הבית שלנו. חברים שואלים אותי איך אני נוסעת חצי שעה כל יום לעבודה ואני אומרת להם שזה כיף אדיר. זו לא נסיעה בפקקים, זו נסיעה באוויר הנקי, נסיעה בנוף מדהים, בטבע. במרכז הייתי תקועה שעות על הכבישים. פה מדי פעם אני תקועה מאחורי משאית, אבל גם לזה מתרגלים בסוף".

הבת שלך מודעת לעבודה ההתנדבותית שלך?

"היא עדיין לא ממש מבינה מה בדיוק אני עושה, אז עדיין לא התחלתי להסביר לה. אני כן מחנכת אותה לערכים האלו ובאיזשהו שלב אני אסביר לה מה אני עושה. באופן כללי, אנחנו תמיד מראים לה את היופי שבפשטות. יש ילדים שעורכים הפקות של ימי הולדת, גם בגיל 3. אנחנו מנסים לחבר אותה לטבע, לטיולים, לבעלי חיים, שתתחבר למקום בו היא גרה. לאט לאט היא תבין שאני עוזרת לאחרים וגם היא תעשה זאת".

מה הדבר שהכי מספק אותך בעשייה הזאת?

"הדבר הכי מרגש הוא לשמוע את הסכום הסופי שהצליחו לגייס בסוף אירוע ההתרמה. זו הרגשה שאין כמוה. במיוחד שאת יודעת שזה הולך למישהו שזקוק לזה. בבזאר התרומה הועברה לבית חולים כאן בפריפריה, ולהוספיס שעובד בגליל העליון ועושה עבודת קודש. בהוספיס מלווים חולים סופניים בערוב ימיהם, וזו עבודה לא פשוטה בכלל, אבל הם עושים את זה, וכמעט הכל מתרומות. איזה כיף לדעת שגייסנו כל כך הרבה כספים למענם. זה כיף לדעת שכל העבודה הקשה והנידנודים והמיילים והטלפונים לא היו לחינם. אני אישית נמצאת במינוס כבר כמה שנים טובות, אבל מצד שני אני שמחה שאני במינוס ועדיין מסוגלת לעזור לאלו שזקוקים לכך".

נס החנוכה של שירה - לאחר שישה הריונות כושלים, הביאה שירה לעולם את ביתה הבכורה

לאחר שישה ניסיונות כושלים, הפלות, הריונות כימיים, נסיעות לטיפולים בנהריה ובמודיעין, קבלת יחס מחפיר בבית החולים בו עברה לידה שקטה וחוסר ההתחשבות מצד מנהליה בעבודה, הביאה שירה לעולם את ביתה הבכורה אגם. ראיון עם האישה שלא רוצה להיות חזקה אבל, למעשה, היא האישה הכי חזקה שהכרתי.

שירה דיגהורקר-סלוק, 30, עברה שישה הריונות כושלים עד שנולדה בתה הבכורה, אגם. אגם, כיום בת 7 חודשים, היא פרי אהבתם של שירה ויניב, שבמשך 7 שנים עברו טיפולים מתישים, מרוחקים מביתם בפריפריה, הפלות, לידה שקטה והמון צער וכאב. רגע לפני שהרימו ידיים ופנו לאם פונדקאית, החליטו השניים לתת צ'אנס אחרון. ההריון של אגם, השביעי במספר, עבר בהצלחה ושירה סוף סוף הצליחה לנשום לרווחה. השבוע הם חגגו חג חנוכה ראשון עם הנס הפרטי שלהם.

המסע להורות

סיפורם של שירה ויניב במסע להורות התחיל לפני 7 שנים. "התחתנתי בגיל מאוד צעיר, הייתי בת 23, וממש לאחר שהתחתנו ניסינו להיכנס להריון", מספרת שירה.

מתי הבנת שיש לכם קושי?

"ניסינו במשך 9 חודשים. לאחר שכל ניסיונותינו כשלו, פנינו למומחית פוריות, שם התבשרתי שאין לי ביוץ ולא אוכל להיכנס לעולם להריון טבעי. קיבלתי מהרופאה כדורים להסדרת הביוץ וחודש לאחר מכן חזרתי אליה בהריון".

כיצד התנהל ההריון הראשון?

"בשבוע השמיני הגעתי לבית החולים בעקבות דימום. כל הבדיקות היו תקינות ואשפזו אותי להשגחה. לפני השחרור הרגשתי שמשהו לא תקין וביקשתי בדיקות נוספות. מסתבר שהתחושה שלי היתה מוצדקת כי גילו שאין דופק לעובר ועברתי הפלה".

לאחר ההפלה הראשונה, פנתה שירה לרופא הנשים שלה בבקשה לקבל אמצעי מניעה, זאת מפני שלאחר הפלה חל איסור להיכנס להריון במשך 3 חודשים. הרופא אמר לה שאין צורך באמצעי מניעה כי לעולם היא לא תוכל להיכנס להריון טבעי. חודש לאחר מכן היא חזרה אליו בהריון, טבעי לגמרי. ואז החל מסע האימה של שירה בעולם הרופאה בפריפריה.

"בשבוע ה-16 להריוני השני התחלתי להתלונן על כאבי גב חזקים וכאבים באיזור הטבור. רופא הנשים שלי בדק אותי וטען שאין לי שום דבר ושאני פשוט מאוד שמנה. קודם כל, הזדעזעתי מהאמירה שלו, ושנית, הרגשתי שהוא מזלזל בכאב שלי. כשהגעתי לשבוע ה-22 כבר ירדו לי המים ואז הסתבר שהכאבים העזים שסבלתי מהם היו בעצם צירים. רק שבשבוע ה-22 לא באמת יולדים, אז עברתי לידה שקטה."

לידה שקטה היא לידה שבה העובר מת, אבל האם נאלצת ללדת את העובר כמו לידת עובר חי- עם צירים, עם דחיפות, הכל. רק שבסופה, התינוק אינו בוכה, הוא שותק. מלבד התופעות הפיזיות, סובלת האישה מהתמודדות נפשית לא קלה-תחושות של דיכאון, כעס, אבל. מיותר לומר שיש להתנהג בשיא הרגישות מול אישה שעברה לידה שכזו. אבל שירה, שנכנסה להריונה השלישי, שוב חוותה יחס מזלזל, והפעם בבית החולים.

הרופא אמר "לכי לפלוט כבר את הדבר הזה"

"בהריון השלישי, חודש לאחר הלידה השקטה, נכנסתי לשמירת הריון, בשביל לא להסתכן שוב בהפלה. בשבוע ה- 17 ירדו לי המים וסבלתי מדימום מסיבי. הגעתי בדחיפות לבית החולים, אך הרופא שקיבל אותי התנהג בבוטות. הוא נזף בי, דחה את הטיפול לבוקר. לאחר שהאחות הזעיקה אותו שוב, הוא התעצבן עליי שהרסתי לו את הלילה. באולטרהסאונד, אמרתי לו שהוא מכאיב לי והוא אמר לי 'תשתקי'. הייתי מזועזעת מהיחס המחפיר שקיבלתי ממנו. ואם זה לא היה מספיק, הוא בישר לי שעליי לסיים את ההריון שוב במילים: 'לכי לפלוט כבר את הדבר הזה'. זה היה בשישי בערב, שבמהלכו עברתי גרידה ופליטת עובר. כל התהליך היה אמור להיות זריז, אבל אצלי זה התארך לשש שעות." אותו רופא שטיפל בה התנצל לאחר מכן והוא כבר אינו עובד בבית החולים בעקבות המקרה. אבל זה לא ממש ניחם את שירה.

ההריון הרביעי כשל, החמישי התחיל צולע וגם שם גילו בסוף שלעובר אין דופק. ההריון השישי היה כימי. הריון כימי הוא מצב בו בדיקות הדם מראות על הריון, אך לא התקיימה השרשה ולא מופיע שק הריון ברחם. ברוב המקרים, כמו במקרה של שירה, ההריונות האלה מופסקים לפני ההשרשה.

בנוסף לכך, בין ההריון הרביעי לבאים אחריו, עברה שירה שינוי חיצוני- ניתוח לקיצור קיבה. כשלא הצליחה להיכנס להריון לאחר הרביעי, החליטה שירה עם בן זוגה לעבור לטיפולי פוריות ולהזרעות - שלב אחד לפני הפריה. הזרעה היא טיפול בו דגימת זרע איכותית מוזרקת ישירות לרחם האישה. נראה ששירה כבר מכירה את כל המונחים הרפואיים, בעל כורחה. היא מסבירה לי את התהליכים הרפואיים, הטיפולים, שלבי הטיפול וכו'. היום היא מדברת על זה בנינוחות, אבל אז לא היה לה כל כך קל. "הייתי שבורה, כואבת. לא רציתי שיגידו לי להיות חזקה. אני לא צריכה להיות חזקה, מותר לי להישבר ולקבל את הצער הזה. למזלי הייתי מוקפת באנשים שהיו חזקים בשבילי, שתמכו בי. גם יניב עבר את הכאב הזה ביחד איתי. יש זוגות שזה מפריד ביניהם, האובדן של העובר, ההפלות, הניסיונות הכושלים. אבל אותנו זה רק חיזק".

טיפולי פוריות במודיעין

מאוחדים מתמיד, החלו השניים בטיפולי הפוריות. "בשביל ההזרעות וטיפולי הפוריות נסענו עד לנהריה. בכל האזור כאן אין טיפולי פוריות. לאחר מכן עברנו ל- IVF (הפרייה מלאכותית) ואת זה יש רק בבית חולים העמק או בפוריה. מיותר לומר שאף אחד מהם לא קרוב אלינו. בסופו של דבר בחרנו בבית החולים העמק, שפותח את שעריו למטופלות ההפרייה בשעה 8 בבוקר. נאלצתי לעבור כל יומיים בדיקות דם במעבדות שלהם. אין אפשרות לעשות זאת במקום אחר. את מבינה את האבסורד? כל יומיים לנסוע עד לשם בשביל בדיקת דם".

ומה לגבי עבודה, עבדת באותה תקופה?

"עבדתי בתור מטפלת במעון ילדים והתחלתי כל יום ב-7 בבוקר. בגלל הנסיעות, לא הגעתי לעבודה לפני 10. הייתי עובדת שעתית אז את יכולה לתאר איך נראתה המשכורת שלי. המנהלים שלי אמרו לי באיזשהו שלב שאם אני מגיעה ב-10 אז שלא אגיע בכלל. הרגשתי שפשוט מענישים אותי בגלל שאני מטופלת פוריות, בגלל שאני רוצה להיות אמא! בסופו של דבר התחלנו טיפולי פוריות במודיעין".

במודיעין??

"בגלל העומס בבית החולים עמק, הטיפולים אינם ברצף. זאת אומרת, את יכולה לעבור חודש טיפולים ואז חודש הפסקה. כך הם מווסתים את הלחץ. יש יותר מדי נשים שרוצות לעבור טיפולים ואי אפשר להכניס את כולן באותו חודש. אז מכניסים חצי ואז הפסקה. בגלל זה פנינו לרופא פרטי במודיעין ואת מעקב התיקים עשינו יחסית קרוב- בנהריה".

תוך כדי התהליך שירה נשארה במקום עבודתה במצב נפשי ירוד. "ידעתי שאין לי ברירה אחרת כי אף אחד לא יקבל אותי-מטופלת פוריות. כשנכנסתי להריון עם אגם, יצאתי לשמירת הריון ולאחר מכן החלטתי לא לחזור למקום העבודה שלי. ברור לי שאם היה לי טוב-הייתי חוזרת."

במהלך כל הניסיונות הכושלים, לא שקלתם משהו אחר, אימוץ למשל?

"לפני ההריון של אגם החלטנו לפנות לפונדקאות. כבר חתמתי על כל המסמכים והגענו לרופא הנשים שיחתום עליהם. הרופא אמר לי 'עוד פעם אחת ודי'. ובאמת זה היה ההריון שהחזיק".

איך עבר ההריון של אגם?

"לא נשמנו! אושפזתי מהשבוע ה-30 רק בגלל שלא הצלחתי לנשום. הגעתי פעם בשבוע למרפאה לעשות אולטרה סאונד רק מהלחץ. לפעמים לא אישרו לי והייתי צועקת ומתעקשת רק בשביל לבדוק שהכל תקין, זה היה לחץ מטורף."

מה הדבר הכי חשוב שלמדת בדרך ותעבירי לנשים שנמצאות באותו המצב?

"קודם כל, להאמין. לא חשבתי שבסוף אני אגיד שכל הסבל שעברתי היה שווה את זה. אבל כשאני מחזיקה את הילדה שלי, בידיים שלי- אני מבינה שזה היה שווה את הכל. זה האושר הכי גדול, אז אל תפסיקו להאמין. ושנית, להבין שהכל לגיטימי. היו לי כל כך הרבה רגעים שחורים. הבנתי שמותר לי להישבר. הייתה תקופה שהחברות שלי התקשרו לבשר לי שהן בהריון ופשוט התמוטטתי. בכיתי במשך ימים. הייתי שמחה בשבילן, אבל כל כך עצובה בשבילי. אם את מתנגדת לרגשות שלך- לא תוכלי ליצור חיים חדשים בגוף שלך. תעטפו את עצמכן באנשים שמחבקים אתכן ולא מצפים שתהיו חזקות. קבלו כל רגש שבא והקיפו את עצמכן בסביבה תומכת".

כל התהליך הזה שינה אותך?

"ברור. אני כבר לא אותו בן אדם שהייתי. אני כבר לא שופטת אנשים, אני יותר מקבלת. אני לעולם לא אשאל היום אישה 'מה עם ילדים' כמו ששאלתי פעם. אני גם מבינה שאין לי שליטה בהכול וזה בסדר".

ועכשיו, אתם רוצים עוד אחים לאגם?

"אני מאמינה שבעתיד נרצה, כרגע אנחנו נהנים מאגם".