‏הצגת רשומות עם תוויות קרית שמונה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קרית שמונה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 4 בפברואר 2017

ממשיכה לדהור קדימה - בגיל 63 שרה שמיר חורשת את הבמות בעולם


בגיל 63, שרה שמיר מרגישה מספיק בשלה בשביל לדהור קדימה. סיפור ההצלחה של שרה מהווה השראה. ממספרת סיפורים בכפר סאלד להופעת סטנד-אפ בניו יורק, שרה הצליחה להגשים את כל החלומות וידה עדיין נטויה. עם לוח זמנים צפוף, הופעות בארצות הברית, באומן וברחבי הארץ, שרה לא עוצרת לדקה. תופעה.


שירי פריאנט




שרה שמיר נולדה בפתח תקווה למשפחת שטיינמץ עם אמא צברית ואבא ניצול שואה, בשכונת פג'ה,  בה גרו ניצולי שואה רבים. מיותר לומר שרבים מהם לא צחקו מעולם. ואולי בגלל זה הרגישה שרה  צורך להצחיק ולשמח אנשים כבר מגיל צעיר. "מאוד רציתי ללמוד לנגן באקורדיון", שרה אומרת, "כי אקורדיון עושה שמח וזה מה שרציתי לעשות. היינו ארבעה ילדים בבית ולהורים שלי לא היה מספיק כסף לקנות לי אקורדיון, אז הם קנו לי חלילית, אבל זה לא אותו דבר. זה לא משמח באותה מידה".

תפקיד חייה

שרה מספרת ש"מגיל צעיר מאוד הכנתי את עצמי לתפקיד של חיי. הייתי 'מוכרת' כרטיסים לילדים בשכונה עבור הצגה שהייתי מעלה בחצר ביתי. אני זוכרת שבבית הספר העלו הצגה ושיבצו אותי לתפקיד שולי מאוד. אבל לאחר הההצגה, כולם דיברו על כישורי המשחק שלי, כבר אז ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות".

אז נרשמת למגמת תאטרון?

"הייתי כשרונית מאוד בציור ואמא שלי החליטה שעליי להירשם לויצ"ו צרפת- בית הספר לאומנויות שקשה מאוד להתקבל אליו. ואכן למדתי אומנות בצורה אינטנסיבית. כל יום נסעתי מפתח תקווה לתל אביב וחזרתי רק בחמש בערב. זו הייתה תקופה ממש מטורפת".

בסיום לימודיה, שרה כבר נישאה לבחיר ליבה, איש קבע ששירת בחיל הים. זמן קצר לאחר מכן, היא ילדה את בנה הבכור. "עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות והציור נשאר רק כתחביב", היא אומרת.

לאחר מכן עברה שרה ומשפחתה למושב השיתופי אלוני אבא, שם חיו במשך שבע שנים. במושב הייתה רכזת תרבות, ובמסגרת תפקידה הפיקה אירועים, ביימה הצגות לילדים, בנתה תפאורות. עד שעברו לקיבוץ כפר סאלד, בו היא גרה כבר 30 שנה. "התחלתי בתור מטפלת בגן ילדים בקיבוץ ומהר מאוד מינו אותי לרכזת התרבות", שרה מספרת. "במשך כל התקופה המשכתי לביים, לכתוב ולהפיק הצגות ואירועים, להרים תפאורות מאפס. כל הזמן ביליתי מאחורי הקלעים ועדיין חיידק הבמה לא נגע בי, רק בעקיפין. הכי הרבה, הנחתי בחלק מהערבים שהפקתי. הרגשתי שזה חסר לי והייתי חייבת עוד".

בינתיים שרה הקימה משפחה והביאה לעולם עוד ארבעה ילדים, וכשבנה הקטן היה בן שנה וחצי, והיא בת 40, החליטה שרה שהיא חייבת לצאת ללמוד את מה שהיא הכי אוהבת.

מספרת הסיפורים

"מבחינת הקיבוץ לא הייתי זכאית לצאת ללימודים, גם בגלל שהייתי יחסית חדשה. אבל בגלל שהייתי מאוד פעילה בקיבוץ ונתתי מעצמי ללא הכרה, שלחו אותי לארבע שנות לימודי תיאטרון במכללת אורנים. במקביל, התחלתי ללמד ב'עלי גבעה' דרמה חינוכית, וזה היה להיט. לאחר מכן למדתי במשך שנתיים תאטרון קהילתי בתל חי. החלטתי תוך כדי להרים בספריה של הקיבוץ שעת סיפור לגיל הרך. הבנתי שיש משהו מהפנט בצורה שסיפרתי סיפורים, והילדים, יחד עם ההורים, התמגנטו אליי. ומשם הכל התחיל".

רכז התרבות האיזורי של המועצה ראה את שרה והציע לה להעביר שעת סיפור מחוץ לקיבוץ. שרה לא הרגישה שהיא מוכנה וסירבה להצעה. בשלב מאוחר יותר, הציע לה שוב להשתתף בהפנינג של של אומנים, שמתרחש סמוך לחצר תל חי. שרה הרגישה כי אם המזל דופק בדלתה פעמיים, היא מתכוונת לפתוח את הדלת. "הופעתי שם במהלך חופשת סוכות והייתה הצלחה בלתי רגילה לשעת הסיפור. בחצר תל חי ראו את היכולת שלי להעביר סיפור והציעו לי לספר את הסיפור של תל חי בצורה לא שגרתית. ואכן, חקרתי את הנושא וסיפרתי את הסיפור בצורה הטובה ביותר. מפה לאוזן, השמועה התפשטה והתחילו להזמין אותי לספר סיפורים גם בבתים פרטיים ואז החלטתי שעליי לפתח וללמוד לעומק את אומנות הסיפור, וכך היה. למדתי ב'בית אריאלה' והייתי הפייבוריטית שם".

לא עוצרת בשביל אף אחד

לאור ההצלחה, שרה קיבלה יותר ויותר בקשות להופיע ועדיין עבדה בתור מורה ומחנכת ב"הר וגיא". את נקודת המפנה בחייה היא פגשה במלון הבית של דונה גרציה הנמצא בטבריה. "הופעתי במלון והשארתי שם כרטיס ביקור ואז התחילו לפנות אליי אפילו יותר. הרגשתי שאני כבר לא עומדת בעומס- גם עבודה, גם הופעות, גם חמישה ילדים לגדל- אז החלטתי לוותר על החינוך ולדהור קדימה. האמנתי ביכולות שלי וזו הייתה החלטה נכונה. היום אני חורשת את הארץ".

בימים אלה מופיעה שרה עם ההצגה שלה "פרצופים" ברחבי הארץ ואף מחוץ לגבולות ישראל. "פרצופים" הוא מופע אישי וחושפני המבוסס על דמויות מרתקות מחייה של שרה הססגונית. הוא מוצג על במות ברחבי הארץ כ-150 פעם בשנה כבר מעל לעשור וממשיך לשמור על דינמיות, מתפתח ומשתדרג כל הזמן. המופע נקרא "פרצופים" בזכות הפרצופים הרבים ששרה עושה על הבמה עם המון רגש והומור. בעזרת שימוש באביזרים שונים, מוזיקה ומגוון של דמויות מפתיעות, המופע מצליח להצחיק מגוון רחב של אנשים, בכל גיל ובכל מעמד.

מתי אומנות הסיפור התפתחה להצגה משלך?

"סיפרתי סיפורים עממיים או סיפורים של סופרים מפורסמים ותמיד חיפשתי עוד סיפורים מוצלחים. אז התחלתי לשלב סיפורים אותנטיים מהחיים האישיים שלי והתגובות היו מעולות. ומכאן התגבשה ההופעה".
ושרה לא עוצרת מאז. הרבנית גיטל הזמינה אותה להופיע בפני נשים במסען באומן וזו כבר הפעם החמישית ששרה נוסעת להופיע שם. "זו חוויה מאוד רוחנית, הרבנית מעבירה את המסע בצורה מעניינת ומעוררת השראה".

באומן פגשה שרה במקבצת נדבות, אישה רוחנית ומלאת חוכמת חיים שלא התמזל מזלה מבחינה כלכלית. היא הניחה לה יד על הראש ואמרה לה: "את עוד תופיעי בכל העולם". נשמע מוזר? לא ממש. שרה חזרה לארץ וקיבלה טלפון מאמרגנית מניו יורק, שהזמינה אותה להופיע בארץ האפשרויות. "הופעתי בניו יורק, קווינס, בוסטון, פלורידה, קנדה וקינחתי בניו ג'רסי. ביום העצמאות הקרוב אני עתידה להופיע במיאמי בפני 5000 איש", אומרת שרה בהתלהבות רבה.

את כבר סבתא ל-10 נכדים, איך המשפחה מקבלת את אורח החיים העסוק שלך?

"הם מאוד מפרגנים, מאוד תומכים בי. אני מרגישה שזו השליחות שלי, ממש כך, לשמח אנשים. גם כשאני נוסעת לאומן, אני כל הזמן לוקחת איתי מישהו מהמשפחה. הם גאים בי".

הסיפור שלך ממש מעורר השראה, מהי העצה שלך ליזמים צעירים?

"אנשים היום חושבים שאם הם ימחו כף, אז ההצלחה תגיע. זה לא יקרה. צריך המון אורח רוח ואמונה. היו לי גם נפילות בדרך, היו רגעים לא פשוטים, אבל אני כמו שור שחורש את האדמה, בנאמנות רבה. עשיתי יש מאין. אני כבר לא ילדה, אבל מלספר את סיפור תל חי ועד להופיע בניו יורק זה דבר מדהים. להצחיק זה המקצוע הכי קשה ואתה אף פעם לא יודע איך יגיב הקהל, היום אני יכולה להגיד שאני הרבה יותר בטוחה, הרבה יותר מנוסה. אני כל הזמן למדה, צריך המון שעות עבודה בשביל להיות מקצוען בתחומך".

יש עוד חלומות או שהשגת את הכל?

"אני עדיין חולמת להופיע על במות גדולות יותר, לכתוב חומרים חדשים ולהמשיך לשמח אנשים. עכשיו אני מספיק בשלה ומוכנה לדהור קדימה".





מתוך המופע פרצופים: "אישה צריכה ארבע חיות: מינק על הכתפיים, יגואר בחניה, נמר במיטה וחמור שמשלם על זה"






יום ראשון, 8 בינואר 2017

נס החנוכה של שירה - לאחר שישה הריונות כושלים, הביאה שירה לעולם את ביתה הבכורה


לאחר שישה ניסיונות כושלים, הפלות, הריונות כימיים, נסיעות לטיפולים בנהריה ובמודיעין, קבלת יחס מחפיר בבית החולים בו עברה לידה שקטה וחוסר ההתחשבות מצד מנהליה בעבודה, הביאה שירה לעולם את ביתה הבכורה אגם. ראיון עם האישה שלא רוצה להיות חזקה אבל, למעשה, היא האישה הכי חזקה שהכרתי.





שירה דיגהורקר-סלוק, 30, עברה שישה הריונות כושלים עד שנולדה בתה הבכורה, אגם. אגם, כיום בת 7 חודשים, היא פרי אהבתם של שירה ויניב, שבמשך 7 שנים עברו טיפולים מתישים, מרוחקים מביתם בפריפריה, הפלות, לידה שקטה והמון צער וכאב. רגע לפני שהרימו ידיים ופנו לאם פונדקאית, החליטו השניים לתת צ'אנס אחרון. ההריון של אגם, השביעי במספר, עבר בהצלחה ושירה סוף סוף הצליחה לנשום לרווחה. השבוע הם חגגו חג חנוכה ראשון עם הנס הפרטי שלהם.

המסע להורות

סיפורם של שירה ויניב במסע להורות התחיל לפני 7 שנים. "התחתנתי בגיל מאוד צעיר, הייתי בת 23, וממש לאחר שהתחתנו ניסינו להיכנס להריון", מספרת שירה.


מתי הבנת שיש לכם קושי?
"ניסינו במשך 9 חודשים. לאחר שכל ניסיונותינו כשלו, פנינו למומחית פוריות, שם התבשרתי שאין לי ביוץ ולא אוכל להיכנס לעולם להריון טבעי. קיבלתי מהרופאה כדורים להסדרת הביוץ וחודש לאחר מכן חזרתי אליה בהריון".

כיצד התנהל ההריון הראשון?

"בשבוע השמיני הגעתי לבית החולים בעקבות דימום. כל הבדיקות היו תקינות ואשפזו אותי להשגחה. לפני השחרור הרגשתי שמשהו לא תקין וביקשתי בדיקות נוספות. מסתבר שהתחושה שלי היתה מוצדקת כי גילו שאין דופק לעובר ועברתי הפלה".

לאחר ההפלה הראשונה, פנתה שירה לרופא הנשים שלה בבקשה לקבל אמצעי מניעה, זאת מפני שלאחר הפלה חל איסור להיכנס להריון במשך 3 חודשים. הרופא אמר לה שאין צורך באמצעי מניעה כי לעולם היא לא תוכל להיכנס להריון טבעי. חודש לאחר מכן היא חזרה אליו בהריון, טבעי לגמרי. ואז החל מסע האימה של שירה בעולם הרופאה בפריפריה.

"בשבוע ה-16 להריוני השני התחלתי להתלונן על כאבי גב חזקים וכאבים באיזור הטבור. רופא הנשים שלי בדק אותי וטען שאין לי שום דבר ושאני פשוט מאוד שמנה. קודם כל, הזדעזעתי מהאמירה שלו, ושנית, הרגשתי שהוא מזלזל בכאב שלי. כשהגעתי לשבוע ה-22 כבר ירדו לי המים ואז הסתבר שהכאבים העזים שסבלתי מהם היו בעצם צירים. רק שבשבוע ה-22 לא באמת יולדים, אז עברתי לידה שקטה."

לידה שקטה היא לידה שבה העובר מת, אבל האם נאלצת ללדת את העובר כמו לידת עובר חי- עם צירים, עם דחיפות, הכל. רק שבסופה, התינוק אינו בוכה, הוא שותק. מלבד התופעות הפיזיות, סובלת האישה מהתמודדות נפשית לא קלה-תחושות של דיכאון, כעס, אבל. מיותר לומר שיש להתנהג בשיא הרגישות מול אישה שעברה לידה שכזו. אבל שירה, שנכנסה להריונה השלישי, שוב חוותה יחס מזלזל, והפעם בבית החולים.

הרופא אמר "לכי לפלוט כבר את הדבר הזה"

"בהריון השלישי, חודש לאחר הלידה השקטה, נכנסתי לשמירת הריון, בשביל לא להסתכן שוב בהפלה. בשבוע ה- 17 ירדו לי המים וסבלתי מדימום מסיבי. הגעתי בדחיפות לבית החולים, אך הרופא שקיבל אותי התנהג בבוטות. הוא נזף בי, דחה את הטיפול לבוקר. לאחר שהאחות הזעיקה אותו שוב, הוא התעצבן עליי שהרסתי לו את הלילה. באולטרהסאונד, אמרתי לו שהוא מכאיב לי והוא אמר לי 'תשתקי'. הייתי מזועזעת מהיחס המחפיר שקיבלתי ממנו. ואם זה לא היה מספיק, הוא בישר לי שעליי לסיים את ההריון שוב במילים: 'לכי לפלוט כבר את הדבר הזה'. זה היה בשישי בערב, שבמהלכו עברתי גרידה ופליטת עובר. כל התהליך היה אמור להיות זריז, אבל אצלי זה התארך לשש שעות." אותו רופא שטיפל בה התנצל לאחר מכן והוא כבר אינו עובד בבית החולים בעקבות המקרה. אבל זה לא ממש ניחם את שירה.

ההריון הרביעי כשל, החמישי התחיל צולע וגם שם גילו בסוף שלעובר אין דופק. ההריון השישי היה כימי. הריון כימי הוא מצב בו בדיקות הדם מראות על הריון, אך לא התקיימה השרשה ולא מופיע שק הריון ברחם. ברוב המקרים, כמו במקרה של שירה, ההריונות האלה מופסקים לפני ההשרשה.

בנוסף לכך, בין ההריון הרביעי לבאים אחריו, עברה שירה שינוי חיצוני- ניתוח לקיצור קיבה. כשלא הצליחה להיכנס להריון לאחר הרביעי, החליטה שירה עם בן זוגה לעבור לטיפולי פוריות ולהזרעות - שלב אחד לפני הפריה. הזרעה היא טיפול בו דגימת זרע איכותית מוזרקת ישירות לרחם האישה. נראה ששירה כבר מכירה את כל המונחים הרפואיים, בעל כורחה. היא מסבירה לי את התהליכים הרפואיים, הטיפולים, שלבי הטיפול וכו'. היום היא מדברת על זה בנינוחות, אבל אז לא היה לה כל כך קל. "הייתי שבורה, כואבת. לא רציתי שיגידו לי להיות חזקה. אני לא צריכה להיות חזקה, מותר לי להישבר ולקבל את הצער הזה. למזלי הייתי מוקפת באנשים שהיו חזקים בשבילי, שתמכו בי. גם יניב עבר את הכאב הזה ביחד איתי. יש זוגות שזה מפריד ביניהם, האובדן של העובר, ההפלות, הניסיונות הכושלים. אבל אותנו זה רק חיזק".

טיפולי פוריות במודיעין

מאוחדים מתמיד, החלו השניים בטיפולי הפוריות. "בשביל ההזרעות וטיפולי הפוריות נסענו עד לנהריה. בכל האזור כאן אין טיפולי פוריות. לאחר מכן עברנו ל- IVF (הפרייה מלאכותית) ואת זה יש רק בבית חולים העמק או בפוריה. מיותר לומר שאף אחד מהם לא קרוב אלינו. בסופו של דבר בחרנו בבית החולים העמק, שפותח את שעריו למטופלות ההפרייה בשעה 8 בבוקר. נאלצתי לעבור כל יומיים בדיקות דם במעבדות שלהם. אין אפשרות לעשות זאת במקום אחר. את מבינה את האבסורד? כל יומיים לנסוע עד לשם בשביל בדיקת דם".

ומה לגבי עבודה, עבדת באותה תקופה?

"עבדתי בתור מטפלת במעון ילדים והתחלתי כל יום ב-7 בבוקר. בגלל הנסיעות, לא הגעתי לעבודה לפני 10. הייתי עובדת שעתית אז את יכולה לתאר איך נראתה המשכורת שלי. המנהלים שלי אמרו לי באיזשהו שלב שאם אני מגיעה ב-10 אז שלא אגיע בכלל. הרגשתי שפשוט מענישים אותי בגלל שאני מטופלת פוריות, בגלל שאני רוצה להיות אמא! בסופו של דבר התחלנו טיפולי פוריות במודיעין".

במודיעין??

"בגלל העומס בבית החולים עמק, הטיפולים אינם ברצף. זאת אומרת, את יכולה לעבור חודש טיפולים ואז חודש הפסקה. כך הם מווסתים את הלחץ. יש יותר מדי נשים שרוצות לעבור טיפולים ואי אפשר להכניס את כולן באותו חודש. אז מכניסים חצי ואז הפסקה. בגלל זה פנינו לרופא פרטי במודיעין ואת מעקב התיקים עשינו יחסית קרוב- בנהריה".

תוך כדי התהליך שירה נשארה במקום עבודתה במצב נפשי ירוד. "ידעתי שאין לי ברירה אחרת כי אף אחד לא יקבל אותי-מטופלת פוריות. כשנכנסתי להריון עם אגם, יצאתי לשמירת הריון ולאחר מכן החלטתי לא לחזור למקום העבודה שלי. ברור לי שאם היה לי טוב-הייתי חוזרת."

במהלך כל הניסיונות הכושלים, לא שקלתם משהו אחר, אימוץ למשל?

"לפני ההריון של אגם החלטנו לפנות לפונדקאות. כבר חתמתי על כל המסמכים והגענו לרופא הנשים שיחתום עליהם. הרופא אמר לי 'עוד פעם אחת ודי'. ובאמת זה היה ההריון שהחזיק".

איך עבר ההריון של אגם?

"לא נשמנו! אושפזתי מהשבוע ה-30 רק בגלל שלא הצלחתי לנשום. הגעתי פעם בשבוע למרפאה לעשות אולטרה סאונד רק מהלחץ. לפעמים לא אישרו לי והייתי צועקת ומתעקשת רק בשביל לבדוק שהכל תקין, זה היה לחץ מטורף."

מה הדבר הכי חשוב שלמדת בדרך ותעבירי לנשים שנמצאות באותו המצב?

"קודם כל, להאמין. לא חשבתי שבסוף אני אגיד שכל הסבל שעברתי היה שווה את זה. אבל כשאני מחזיקה את הילדה שלי, בידיים שלי- אני מבינה שזה היה שווה את הכל. זה האושר הכי גדול, אז אל תפסיקו להאמין. ושנית, להבין שהכל לגיטימי. היו לי כל כך הרבה רגעים שחורים. הבנתי שמותר לי להישבר. הייתה תקופה שהחברות שלי התקשרו לבשר לי שהן בהריון ופשוט התמוטטתי. בכיתי במשך ימים. הייתי שמחה בשבילן, אבל כל כך עצובה בשבילי. אם את מתנגדת לרגשות שלך- לא תוכלי ליצור חיים חדשים בגוף שלך. תעטפו את עצמכן באנשים שמחבקים אתכן ולא מצפים שתהיו חזקות. קבלו כל רגש שבא והקיפו את עצמכן בסביבה תומכת".

כל התהליך הזה שינה אותך?

"ברור. אני כבר לא אותו בן אדם שהייתי. אני כבר לא שופטת אנשים, אני יותר מקבלת. אני לעולם לא אשאל היום אישה 'מה עם ילדים' כמו ששאלתי פעם. אני גם מבינה שאין לי שליטה בהכול וזה בסדר".

ועכשיו, אתם רוצים עוד אחים לאגם?

"אני מאמינה שבעתיד נרצה, כרגע אנחנו נהנים מאגם".





יום שני, 26 בדצמבר 2016

רגעים של אהבה - יהודה זפרני על המעבר מתיירות לכתיבת שירה


יהודה זפרני נטש את התיירות לאחר 30 שנה בתחום והחליט להגשים חלום ילדות – להוציא לאור ספר שירים שכתב במהלך חייו. בראיון למידע 8 הוא מדבר על הספר החדש "רגעים", על האח אלי זפרני ועל ההפצרות להיכנס לפוליטיקה.

שירי פריאנט

יהודה זפרני, יליד קרית שמונה והאח של, עזב השנה את "אופיר טורס" לאחר 30 שנה בחברה. זפרני, שהחל את הקריירה שלו כשליח בסניף קרית שמונה והגיע עד לתפקיד המשנה למנכ"ל, החליט לאחר העזיבה להגשים חלום ילדות ולהוציא לאור מבחר משיריו בלקט "רגעים". בשיחה אישית, זפרני מספר על הילדות בקרית שמונה, האח שנחטף, העשייה למען שורדי השואה וגם חושף סקופ בלעדי לקוראי מידע 8.

מתיירות לשירה


זפרני: "הנושא של כתיבה ושירה ליווה אותי כמעט כל חיי. כתבתי שירים למגירה, עוד כשהייתי תלמיד בבית הספר 'עוזיאל' שבקרית שמונה, שם הייתה ההשראה הראשונה שלי. התחלתי בתחום התיירות לפני 30 שנה ועשיתי את כל הדרך משליח, לשיווק ועד לתפקיד המשנה למנכ"ל. בחצי שנה האחרונה שלי בחברה הרגשתי שמיציתי ושהגיע הזמן לפרוש. אז הרגשתי שאני מספיק בשל בשביל להגשים את חלום חיי ולהוציא לאור ספר שירה".

ולאחר שקיבלתי החלטה, כיצד זה התממש?

זפרני: "ברגע שהחלטתי חתמתי על חוזה הוצאה לאור עם חברת 'מדיה 10' והתחלתי בכל התהליך של בחירת השירים, העריכה וכו'. הבנתי שזה לא עומד להיות ספר רגיל. גם מבחינת הצורה שלו (ספר ארוך מלבני-ש.פ.), התמונה בעטיפת הספר וגם מבחינת הנושא. את הספר חילקתי לארבעה נושאים מרכזיים שעוסקים ברגעי אושר. החלק הראשון עוסק באהבה שבין גבר לאישה, השני באהבת המשפחה, החלק השלישי מוקדש לשירי אהבה למדינה ולעם, והרביעי לשורדי השואה ולקשישים. המגוון הזה נותן לספר ערך מוסף".

מאיפה הגיע הרעיון של החלוקה?

זפרני: "כשאתה מגיע מעולם השיווק, אז אתה חושב איך הספר ימשוך תשומת לב. לפני שיצא הספר, ביקרתי בחנויות הספרים המובילות כסוג של מחקר. גיליתי שספרי השירה בדרך כלל מוסתרים בפינות חשוכות. רציתי שלספר שלי תהיה נוכחות. לשמחתי, זה הצליח. כל מי שראה את הספר התלהב מהצורה שלו ומהתמונה שעל העטיפה. אבל, כמובן, שאם רק העטיפה יפה והתוכן עלוב אז לא עשינו בזה כלום. בשביל זה חילקתי את הספר לפרקים, בשביל לתת תוכן לכל מגוון האזרחים. לזוגיות, למדינה, לשורשיות, למשפחה ולשורדי השואה".

שירים לשורדי השואה הוא רעיון די מהפכני.

זפרני: "נושא השואה קרוב לליבי. לפני כ-15 שנה, כששמעתי את הצעקה הגדולה של ניצולי השואה, החלטתי לעשות מעשה ולקחתי על עצמי פרויקט. בחנתי כיצד ניתן לעזור לניצולי השואה וגיליתי עולם ומלואו. גיליתי שיש מעל מאה עמותות שמתעסקות עם 'זה' אבל אף אחד לא עושה את 'זה'. במסגרת תפקידי בנמל תל אביב (יו"ר דירקטוריון נמל תל אביב-ש.פ.) החלטתי לא לפתוח עמותה נוספת, אלא לעשות משהו שנקי מפוליטיקה. ערכתי סקר וגיליתי ש-80% מבני הנוער לא נפגשו עם ניצול שואה. כמו כן, גיליתי שהניצולים לא אוהבים שקוראים להם ניצולי שואה, אלא שורדי שואה. למילה 'שורד' יש קונוטציה חזקה יותר. והכי חשוב, גיליתי שמה שבאמת חשוב לשורדי השואה זה שיוציאו אותם מהבית, וככה זה התחיל. הבאנו ל'האנגר 11' בנמל תל אביב כ-2000 שורדי שואה יחד עם אלף תלמידים מרחבי הארץ- קרית שמונה, מעלות, שדרות, בנימינה. אוטובוסים שלמים הגיעו לאירוע החגיגי שהפגיש את שורדי השואה עם בני הנוער מכל הארץ".

הערב היה מוצלח?

זפרני: "מאוד. אישה בת 92 ששרדה את השואה הודתה לי על כך שהוצאתי אותה מהבית לאחר שהייתה כלואה בביתה במשך תשעה חודשים. כשאתה מגלה שאתה מצליח להעניק להם עולם ומלואו, זה שווה את הכל. זה מה שצריך לתת להם, רגעי אושר בערוב ימיהם. התלמידים שהגיעו הצדיעו להם, דיברו איתם. זה היה מאוד מרגש".

"אלי עושה עבודה מדהימה"


יהודה זפרני גדל בבית של 12 אחים ואחיות, כאשר אחד מהם כנראה נחטף מבית החולים כשהיה בן חודש ימים בלבד. יהודה עדיין מחשיב אותו כאח, למרות שעד היום אין למשפחה שום מושג בנוגע לגורלו. "אמא שלי לקחה את הכאב הזה עד סוף ימיה, לעולם היא לא הצליחה להתגבר על כך", מספר זפרני. "כשספדתי את אמי, תיארתי אותה כדוקטור למדעי החיים. היא לא ידעה קרוא וכתוב, אבל היא הצליחה לגדל 'אזרחים טובים'. היא הייתה חכמה ונבונה ואת התואר שלה היא קיבלה מהחיים".

ומה עם אבא? יכול להיות שהשירה הגיעה בזכותו?

זפרני: "כמו שכל פסיכולוג טוב יודע- הכל קשור בבית ובילדות. אני חושב שזה הגיע בעיקר בזכות אבי. אבא ז"ל היה פייטן, שליח ציבור, חזן. היה לו קול מדהים. בדיוק לפני כמה שבועות פגשתי את ליאור אלמליח ודיברנו על אבא. הוא התעסק בפיוטים ובשירה האנדלוסית וכנראה משם הגיעו השורשים. אני יכול לגלות שבתור תלמיד ב'מקווה ישראל' שמעו אותי שר במקלחת והחברים החליטו שאני חייב להירשם לתחרות 'כישרונות צעירים' של בית הספר. השתתפתי וזכיתי במקום הראשון".

אחיך, אלי, בכלל עוסק בפוליטיקה המקומית, הוא מפרגן?

זפרני: "יש לנו כלל במשפחה. בכל העשייה הארוכה שלי נפגשתי עם אנשים מכל המגזרים, מכל המעמדות, ועם כולם דיברתי בגובה העיניים. אם זה לשליח או לנשיא המדינה. המשפחה שלי כל כך מיוחדת בעניין הזה. ייאמר לזכות הוריי שאנחנו 12 אחים ואחיות ועשרות אחיינים ואחייניות, וכולם מסתדרים עם כולם. אף אחד לא מסוכסך עם השני. כולנו ביחד, בעצב ובשמחה. אז לשאלתך, ברור שאלי מפרגן לי וגם אני לו. אני חושב שהוא עושה עבודה מדהימה, יחד עם יגאל, האחיין שלי. הנתינה היא דבר שהגיע מהבית. אמא שלי, בנוסף לטיפול בילדיה, גם האכילה חתולי רחוב שלוש פעמים ביום. כל כך הרבה היא הקריבה בשבילנו, היום זה נדיר".

גם אתה עושה לא מעט למען הזולת

זפרני: "הצלחתי לסגור מעגל ב'מקווה ישראל' כשמוניתי ליו"ר הדירקטוריון שם. בתור נער הייתי תלמיד ב'מקווה ישראל' ופתאום הצלחתי להתברג לתוך המערכת וביחד עם שאר חברי הדירקטוריון עשינו שם פלאים. בשש שנים האחרונות, הצלחנו להביא 1500 תלמידים מ-25% הצלחה בבגרויות ל-92% הצלחה בממוצע. זו הצלחה שאין לה אח ורע. כמו כן, הצלחנו להגיע ל-100% בגיוס לצה"ל, שזה לא פחות חשוב".

אתה מתכוון להיכנס לפוליטיקה באיזשהו שלב?

זפרני: "כרגע המון אנשים מנתניה פונים אליי ברחוב ומפצירים בי לרוץ לראשות העיר. יש הרבה גורמים פוליטים שגם מעוניינים שארוץ, אז יש כיוון, אולי זה יקרה".

ומה לגבי הספר, מה השאיפות לגביו?

זפרני: "הספר יצא בימים אלו וניתן לרכוש אותו באתר של מדיה 10. במהלך השבועות הקרובים הוא גם יופיע בחנויות הנבחרות בקרית שמונה וברחבי הארץ. אני מעריך שבעקבותיו ייצא ספר נוסף, אבל הכי חשוב לי שאנשים יתחברו אליו. זה ספר שאין בו שפה גבוהה מדי, זו שפה עממית שתדבר אל כולם. אני מקווה שיום אחד גם תלמידי בית הספר ילמדו אותו. השירה חייבת לתפוס מקום של כבוד בחינוך. לצערי, השפה הכתובה לא נמצאת בקרב בני הנוער ואנחנו חייבים לשמר אותה".




יום ראשון, 25 בדצמבר 2016

חמש המופלאות - אחיות ההוספיס מדברות על העבודה הקשה והמתגמלת


חמש האחיות של "הוספיס גליל עליון" לא אוהבות שקוראים להן "מלאכיות" ולא מזכירות את המילה "הוספיס" – הן עושות את עבודתן על מנת להרגיע ולתמוך, ובמיוחד בשביל שהמטופלים שלהן לא יהיו לבד

שירי פריאנט

"הוספיס גליל עליון", המנוהל על ידי ד"ר איל גולדברגר, מספק את שירותיו בבית המטופל ללא תמורה, אך מאחוריו עומד צוות שלם שכולל: רופאים, פסיכולוגים, עובדות סוציאליות, תרפיסטים ועוד. בלב העניינים עומדות חמש נשים שעושות עבודת קודש. הן לא אוהבות שקוראים להן "מלאכיות" ("אנחנו אנושיות לגמרי") ולא משתמשות במילה "הוספיס" ("יש סטיגמה רעה למילה"), אבל לא משנה איך תקראו לזה, האחיות של "הוספיס גליל עליון" עושות עבודה מבורכת מתוך צורך אמיתי לעזור ובמיוחד בשביל שהמטופלים שלהן לא יהיו לבד. שיחה עם חמש נשים אנושיות פלוס.

מימין לשמאל: מאירה, יעל, ליאורה, מזל, ליאוני

"אין עבודה יותר מספקת מזו"

כשהגעתי לבית הקפה שקבענו בו, הבחנתי בקלות בחמש נשים מלאות חיים, צוחקות, מחליפות חוויות, מתחבקות, כאילו לא נפגשו רק לפני יומיים. אלו הן צוות האחיות של "הוספיס גליל עליון", מפזרות אור ומקרינות חום ואהבה מהמבט הראשון. יש לי כל כך הרבה מה לשאול אותן, אבל עם חמש נשים, כל כך קשה להשחיל מילה..

אז למה בכלל לעבוד בהוספיס, עבודה כל כך קשה רגשית?

מזל ניטוקר: "אני התחלתי כאחות מרפאה כפרית בשאר יישוב. להוספיס הצטרפתי לפני 17 שנים לאחר שעברתי קורס באונקולוגיה. זו עבודה ממש לא קלה, אבל אין יותר מספקת ממנה. בעבור מטופל שחולה במחלה מסכנת חיים, זו התקופה הכי נוראית בחייו ואנחנו באות ועושות סדר. מטפלות בכל הניירת, מציעות טיפולים, מדברות איתו ועם בני משפחתו, מקלות על הכאב שלו. כשאתה מצליח להקל ולהרגיע, ולו במעט, אתה מרגיש נפלא שהצלחת לעזור."

הבנות מספרות לו שישנה סטיגמה מאוד רעה למילה "הוספיס". "כשאנחנו מגיעות לבית המטופל, הוא שומע 'הוספיס' וחושב שזה הסוף, אבל זה לא כך", הן מסבירות, "אנחנו מגיעות להעניק טיפול תומך לחולים במחלה מאיימת חיים. זה יכול להיות במשך חודשיים וזה יכול להיות במשך חמש שנים. היו גם פעמים שהמחלה נעצרה ואז יצאנו מהתמונה".

עמותת "הוספיס גליל עליון" הוקמה בשנת 1994 על ידי פרופסור ננסי קרוליין ז"ל, במטרה להעניק טיפול תומך באיכות הגבוהה ביותר האפשרית לחולים במחלות מסכנות חיים. "אנחנו מעניקות למטופל סביבת חיים תומכת תוך כדי שמירה על כבודו", אומרת יעל בלייך, האחות הראשית בהוספיס. "השירות מסייע למטופל ולבני משפחתו גם בהיבט הפיזי, אך גם בהיבטים הרוחניים, הנפשיים והחברתיים."

הבנות משלימות אחת את השנייה וקשה לעקוב מי אומרת מה, אבל בפה אחד הן אומרות שחשוב שאנשי הגליל יידעו שקיים שירות כזה ושהוא ללא תשלום. יש רק צורך בהפנייה מרופא המשפחה. ולא, לא מדובר רק בחולי סרטן ורק באנשים מבוגרים, מדובר בכל מי שחולה במחלה מסכנת חיים ובכל גיל.

מה קורה כשאתן מגיעות לבית המטופל? יש שאלות, חששות?


ליאורה אלוני: "יש מטופלים שלא ממש מעוניינים לקבל מאיתנו טיפול, הסיבה היחידה שהם הסכימו היא בגלל לחץ מרופא המשפחה או ממקורביהם. הם פשוט מסרבים לטיפול כי הם חושבים שהגיע הסוף, אבל זה ממש לא כך. יש משמעות מאוד גדולה לטיפול התומך של ההוספיס. כשאנחנו מגיעות לראשונה מתחיל תהליך של בניית אמון בינינו לבין המטופל. כל אדם הוא שונה, לכל אחד יש סיפור חיים אחר וכל אדם מגיע עם השקפת העולם שלו. יצירת האמון יכולה להביא את המטופל לדברים חיוביים, לסגירת מעגל או ,לחלופין, לפתיחת מעגל. כשהמטופלים משתפים אותנו בחששות שלהם, אנחנו יכולות לעזור. מכולם שמענו שהם לא מפחדים מהמוות, הם מפחדים מהסבל שהם יחוו, מאיך זה יקרה. כשאנחנו באות, אנחנו עוזרות להם להקל את הכאב וזה מאוד מרגיע".

"כל אדם בא מדרכו"

ליאוני גולן: הדבר הכי קשה למטופלים זה החשש ממה שיקרה למשפחותיהם לאחר לכתם ואיזו מורשת הם ישאירו אחריהם. אנחנו פשוט מלוות אותם צעד אחר צעד, שלב שלב. לא מתחילים מהיום הראשון לדבר על הכול, זה לוקח זמן".

ליאורה: "מה שכן, אנחנו דנות תחילה עם המטופל איפה ירצה להיפרד, בביתו או בהוספיס אשפוזי".
ליאוני: "היה לי מקרה שהמטופל היה מאוד צעיר, אב לילדים קטנים, ולכן מאוד חשש להיפרד בביתו. העובדת הסוציאלית שלנו ליוותה אותו, את אשתו ואת ילדיו בכל התהליך, ובסופו של דבר הוא נפטר בביתו, תוך כדי ליווי צמוד שלנו. לפעמים המטופלים מקבלים אומץ לעשות דברים שהם לא רצו רק מעצם הנוכחות שלנו שם".

אתן נתקלות לפעמים בקשיים והסתייגויות מצד המטופל?

מזל: "לפעמים הקושי מגיע דווקא מבני משפחתו של המטופל. היו מצבים שביקשו שלא נזכיר את המילה 'הוספיס' ולא ניידע את המטופל במצבו, אבל זה שגוי. חייבת להיות שקיפות מוחלטת, זה עוול להסתיר ממנו את מצבו. היו פעמים שבני המשפחה סירבו לשתף פעולה, היו פעמים שהמטופל עצמו סירב לתרופות שהוצעו לו ואז תהליך הטיפול קשה יותר. יש לנו כל כך הרבה לתת אבל לא כל אחד מוכן לקבל. לעיתים זה נובע מחוסר אמון ולעיתים מאופי של בן אדם".

מאירה גרליק: "אנחנו יודעות כמה אנחנו לא יודעות כלום. הבית של המטופל הוא המקום הכי אינטימי שלו ואנחנו נכנסות אליו מבלי לדעת עליו כלום. זה לוקח זמן להכיר את המטופל, את התרבות, את המשפחה."
ליאורה: "אנחנו תמיד אומרות שכל אדם בא מדרכו. אנחנו פוגשות את המטופל בנקודה מסויימת בחייו, נכנסות אליו הביתה, ולכל אחד מהמטופלים שלנו יש את ה'אני מאמין' שלו. לא הם צריכים להתאים את עצמם אליי, אלא אני צריכה להתאים את עצמי אליהם. אני רוצה להעניק להם, אני רוצה ללמד אותם, אבל לפעמים יש קושי מצד המשפחה. בשביל שהתהליך יהיה מוצלח חובה לנהל שיחות משותפות עם המטופל ובני משפחתו. יש תרבויות שבהן לא מעודדים שיחות על המצב ולא מעוניינים לנהל אותן, למרות שאנחנו יודעות כמה זה עוזר".

מה אתן עושות במצב של התנגדות?

יעל: אנחנו בראש ובראשונה מציעות, לעולם לא כופות. יש לנו ניסיון של שנים ואנחנו יודעות מה יכול לעזור או להקל את הכאב. אבל אנחנו תמיד בגישה של להציע ותמיד מקשיבות לרצונות של המטופל. אנחנו גם מעולם לא נגיע לביתו ללא תיאום מראש. זה הבית שלו ואנחנו רק אורחות".

היו מקרים שהמטופל בודד, ללא בני משפחה?

יעל: "בשביל לקבל את שירותי ההוספיס חובה שיהיה מטפל עיקרי בבית, או בן משפחה או עובד זר. כבר היה לנו מקרה שטיפלנו באלמן בן 90 והמטפל העיקרי היחיד שלו היה אחיו שגר דירה מתחתיו, אך הוא עדיין קיבל מאיתנו טיפול תומך".

מחכים לנס

מאירה: היו מקרים שהגענו כאשר אמרו למטופל שיש לו רק חודש-חודשיים לחיות ובסופו של דבר הוא חי במשך שנים ואנחנו ליווינו אותו במהלך כל הדרך. מצד שני, היה לי מטופל שנפטר כמה ימים לאחר שנכנסנו לתמונה ואז זה מאוד קשה, כי לא הספקנו לתת לו את הטיפול ולהכיר אותו."
ליאורה: "האיכות של הטיפול תהיה הרבה יותר טובה אם ניכנס לתמונה כמה שיותר מוקדם. לא תמיד זה מתאפשר. כל צוות העובדים של ההוספיס נפגש אחת לשבוע כדי לדון על הדברים, ללמוד ממקרים מסויימים, אנחנו כל הזמן לומדות ומשתפרות".

ההוספיס הוא שירות שניתן לחולים במחלה שמסכנת את חייהם, אך עם זאת הבנות מספרות שרוב המטופלים לא ממהרים לאבד תקווה. "הייתה לי מטופלת שעד יומה האחרון חיכתה לנס", מספרת ליאוני, "היא סירבה להאמין שזה הסוף והייתה משוכנעת שבסופו של דבר יקרה נס והיא תחלים. לעומתה, יש מטופלים שכבר מצפים למוות כדי שהכאב שלהם יסתיים". ליאורה מוסיפה: "תקווה זה דבר מאוד עוצמתי".

היו מטופלים שביקשו לזרז את הסוף?

יעל: "יש כאלה, אבל מלבד שזה לא חוקי בארץ, זה גם ממש לא מתפקידנו. ההוספיס עצמו הוקם במטרה לעזור לבני אדם לחיות את חייהם באיכות הטובה ביותר, לא לסייע להם למות".

האחיות מספרות לו אינספור סיפורים על מטופלים, שחלקם גרמו לי להזיל דמעה, אז הייתי חייבת לשאול:

בעבודה שאי אפשר לשמור על דיסטנס, איך אתן מצליחות להמשיך מבלי להישבר?

מאירה: "אי אפשר לשמור על דיסטנס בעבודה הזאת, פשוט בלתי אפשרי. בשביל שהתהליך יצליח אנחנו חייבות ליצור קשר קרוב. יש לנו חיים מעבר לעבודה, אך עם זאת העבודה תמיד איתנו, במיוחד שאני מטפלת בחולה סוער במיוחד ואני כל הזמן במחשבות. להגיד לך שאנחנו לא בוכות ביחד איתם? ברור שאנחנו בוכות, זה קשה וזה כואב, אבל לפחות הצלחנו לעזור ולהנעים את זמנם".

ליאורה: "אני כל הזמן רואה את עצמי בטיפול. המשמעות שאנחנו נותנות ומקבלות היא מאוד עוצמתית. יש לנו יכולת כצוות לתמוך ולהכיל. כל אחות מגיעה עם רופא ועובדת סוציאלית ואנחנו נותנות טיפול יסודי ומקיף. המטופל יכול לפנות אלינו 24 שעות ביממה ואנחנו נהיה זמינות לו. כשהכל נגמר ברוגע, אז אתה מרגיש טוב. ברור שזה עצוב, ואנחנו בוכות ולוקחות ללב, אבל אני מתנחמת בכך שהצלחתי לעזור".

העבודה לעולם לא נגמרת

האחיות מספרות שלכל מטופל הן מגיעות פעם בשבוע, אך הן זמינות תמיד. "העבודה שלנו מאוד דינמית וכל דבר יכול להשתנות ברגע. אם מישהו קורא לנו-אנחנו מתייצבות", אומרת מאירה. "לפעמים אנחנו מטפלות ב-5 מטופלים ולפעמים ב-12 מטופלים במקביל", מוסיפה יעל. "זה מאוד קשה, במיוחד אם המטופלים במצב קשה".

אך על הצד החיובי, "אנחנו מכירות אנשים מדהימים בעבודה הזאת ואני לומדת מהם כל כך הרבה", אומרת ליאוני. "אנחנו פוגשות אנשים מתרבויות שונות, דתות שונות, עדות שונות", אומרת יעל, "יהודים וערבים, מבוגרים וצעירים, אנחנו מרגישות עשירות מסיפורי החיים שלהם".

ליאוני: "הכי עצוב לי שהקשר מתנתק לאחר שהמטופל נפטר. לא בגלל שאנחנו לא רוצות לשמור על קשר, אלא בגלל שאנחנו ממשיכות לעזור למטופל הבא ומעניקות לו את מלוא תשומת הלב."

לפרטים ותרומות להוספיס: www.hug.org.il