בגיל 63, שרה שמיר מרגישה מספיק בשלה בשביל לדהור קדימה. סיפור ההצלחה
של שרה מהווה השראה. ממספרת סיפורים בכפר סאלד להופעת סטנד-אפ בניו יורק, שרה
הצליחה להגשים את כל החלומות וידה עדיין נטויה. עם לוח זמנים צפוף, הופעות בארצות
הברית, באומן וברחבי הארץ, שרה לא עוצרת לדקה. תופעה.
שירי פריאנט
שרה שמיר נולדה בפתח תקווה למשפחת שטיינמץ עם אמא צברית ואבא ניצול
שואה, בשכונת פג'ה, בה גרו ניצולי שואה
רבים. מיותר לומר שרבים מהם לא צחקו מעולם. ואולי בגלל זה הרגישה שרה צורך להצחיק ולשמח אנשים כבר מגיל צעיר.
"מאוד רציתי ללמוד לנגן באקורדיון", שרה אומרת, "כי אקורדיון עושה
שמח וזה מה שרציתי לעשות. היינו ארבעה ילדים בבית ולהורים שלי לא היה מספיק כסף
לקנות לי אקורדיון, אז הם קנו לי חלילית, אבל זה לא אותו דבר. זה לא משמח באותה
מידה".
תפקיד חייה
שרה מספרת ש"מגיל צעיר מאוד הכנתי את עצמי לתפקיד של חיי. הייתי 'מוכרת'
כרטיסים לילדים בשכונה עבור הצגה שהייתי מעלה בחצר ביתי. אני זוכרת שבבית הספר
העלו הצגה ושיבצו אותי לתפקיד שולי מאוד. אבל לאחר הההצגה, כולם דיברו על כישורי המשחק
שלי, כבר אז ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
אז נרשמת למגמת תאטרון?
"הייתי כשרונית מאוד בציור ואמא שלי החליטה שעליי להירשם
לויצ"ו צרפת- בית הספר לאומנויות שקשה מאוד להתקבל אליו. ואכן למדתי אומנות
בצורה אינטנסיבית. כל יום נסעתי מפתח תקווה לתל אביב וחזרתי רק בחמש בערב. זו
הייתה תקופה ממש מטורפת".
בסיום לימודיה, שרה כבר נישאה לבחיר ליבה, איש קבע ששירת בחיל הים.
זמן קצר לאחר מכן, היא ילדה את בנה הבכור. "עבדתי בכל מיני עבודות מזדמנות
והציור נשאר רק כתחביב", היא אומרת.
לאחר מכן עברה שרה ומשפחתה למושב השיתופי אלוני אבא, שם חיו במשך שבע
שנים. במושב הייתה רכזת תרבות, ובמסגרת תפקידה הפיקה אירועים, ביימה הצגות לילדים,
בנתה תפאורות. עד שעברו לקיבוץ כפר סאלד, בו היא גרה כבר 30 שנה. "התחלתי
בתור מטפלת בגן ילדים בקיבוץ ומהר מאוד מינו אותי לרכזת התרבות", שרה מספרת.
"במשך כל התקופה המשכתי לביים, לכתוב ולהפיק הצגות ואירועים, להרים תפאורות
מאפס. כל הזמן ביליתי מאחורי הקלעים ועדיין חיידק הבמה לא נגע בי, רק בעקיפין. הכי
הרבה, הנחתי בחלק מהערבים שהפקתי. הרגשתי שזה חסר לי והייתי חייבת עוד".
בינתיים שרה הקימה משפחה והביאה לעולם עוד ארבעה ילדים, וכשבנה הקטן
היה בן שנה וחצי, והיא בת 40, החליטה שרה שהיא חייבת לצאת ללמוד את מה שהיא הכי
אוהבת.
מספרת הסיפורים
"מבחינת הקיבוץ לא הייתי זכאית לצאת ללימודים, גם בגלל שהייתי
יחסית חדשה. אבל בגלל שהייתי מאוד פעילה בקיבוץ ונתתי מעצמי ללא הכרה, שלחו אותי
לארבע שנות לימודי תיאטרון במכללת אורנים. במקביל, התחלתי ללמד ב'עלי גבעה' דרמה
חינוכית, וזה היה להיט. לאחר מכן למדתי במשך שנתיים תאטרון קהילתי בתל חי. החלטתי
תוך כדי להרים בספריה של הקיבוץ שעת סיפור לגיל הרך. הבנתי שיש משהו מהפנט בצורה
שסיפרתי סיפורים, והילדים, יחד עם ההורים, התמגנטו אליי. ומשם הכל התחיל".
רכז התרבות האיזורי של המועצה ראה את שרה והציע לה להעביר שעת סיפור
מחוץ לקיבוץ. שרה לא הרגישה שהיא מוכנה וסירבה להצעה. בשלב מאוחר יותר, הציע לה
שוב להשתתף בהפנינג של של אומנים, שמתרחש סמוך לחצר תל חי. שרה הרגישה כי אם המזל
דופק בדלתה פעמיים, היא מתכוונת לפתוח את הדלת. "הופעתי שם במהלך חופשת סוכות
והייתה הצלחה בלתי רגילה לשעת הסיפור. בחצר תל חי ראו את היכולת שלי להעביר סיפור
והציעו לי לספר את הסיפור של תל חי בצורה לא שגרתית. ואכן, חקרתי את הנושא וסיפרתי
את הסיפור בצורה הטובה ביותר. מפה לאוזן, השמועה התפשטה והתחילו להזמין אותי לספר
סיפורים גם בבתים פרטיים ואז החלטתי שעליי לפתח וללמוד לעומק את אומנות הסיפור,
וכך היה. למדתי ב'בית אריאלה' והייתי הפייבוריטית שם".
לא עוצרת בשביל אף
אחד
לאור ההצלחה, שרה קיבלה יותר ויותר בקשות להופיע ועדיין עבדה בתור
מורה ומחנכת ב"הר וגיא". את נקודת המפנה בחייה היא פגשה במלון הבית של
דונה גרציה הנמצא בטבריה. "הופעתי במלון והשארתי שם כרטיס ביקור ואז התחילו
לפנות אליי אפילו יותר. הרגשתי שאני כבר לא עומדת בעומס- גם עבודה, גם הופעות, גם
חמישה ילדים לגדל- אז החלטתי לוותר על החינוך ולדהור קדימה. האמנתי ביכולות שלי
וזו הייתה החלטה נכונה. היום אני חורשת את הארץ".
בימים אלה מופיעה שרה עם ההצגה שלה "פרצופים" ברחבי הארץ
ואף מחוץ לגבולות ישראל. "פרצופים" הוא מופע אישי וחושפני המבוסס על
דמויות מרתקות מחייה של שרה הססגונית. הוא מוצג על במות ברחבי הארץ כ-150 פעם בשנה
כבר מעל לעשור וממשיך לשמור על דינמיות, מתפתח ומשתדרג כל הזמן. המופע נקרא
"פרצופים" בזכות הפרצופים הרבים ששרה עושה על הבמה עם המון רגש והומור.
בעזרת שימוש באביזרים שונים, מוזיקה ומגוון של דמויות מפתיעות, המופע מצליח להצחיק
מגוון רחב של אנשים, בכל גיל ובכל מעמד.
מתי אומנות הסיפור התפתחה להצגה משלך?
ושרה לא עוצרת מאז. הרבנית גיטל הזמינה אותה להופיע בפני נשים במסען
באומן וזו כבר הפעם החמישית ששרה נוסעת להופיע שם. "זו חוויה מאוד רוחנית,
הרבנית מעבירה את המסע בצורה מעניינת ומעוררת השראה".
באומן פגשה שרה במקבצת נדבות, אישה רוחנית ומלאת חוכמת חיים שלא התמזל
מזלה מבחינה כלכלית. היא הניחה לה יד על הראש ואמרה לה: "את עוד תופיעי בכל
העולם". נשמע מוזר? לא ממש. שרה חזרה לארץ וקיבלה טלפון מאמרגנית מניו יורק,
שהזמינה אותה להופיע בארץ האפשרויות. "הופעתי בניו יורק, קווינס, בוסטון, פלורידה,
קנדה וקינחתי בניו ג'רסי. ביום העצמאות הקרוב אני עתידה להופיע במיאמי בפני 5000
איש", אומרת שרה בהתלהבות רבה.
את כבר סבתא ל-10 נכדים, איך המשפחה מקבלת את אורח החיים העסוק שלך?
"הם מאוד מפרגנים, מאוד תומכים בי. אני מרגישה שזו השליחות שלי,
ממש כך, לשמח אנשים. גם כשאני נוסעת לאומן, אני כל הזמן לוקחת איתי מישהו מהמשפחה.
הם גאים בי".
הסיפור שלך ממש מעורר השראה, מהי העצה שלך ליזמים צעירים?
"אנשים היום חושבים שאם הם ימחו כף, אז ההצלחה תגיע. זה לא יקרה.
צריך המון אורח רוח ואמונה. היו לי גם נפילות בדרך, היו רגעים לא פשוטים, אבל אני
כמו שור שחורש את האדמה, בנאמנות רבה. עשיתי יש מאין. אני כבר לא ילדה, אבל מלספר
את סיפור תל חי ועד להופיע בניו יורק זה דבר מדהים. להצחיק זה המקצוע הכי קשה ואתה
אף פעם לא יודע איך יגיב הקהל, היום אני יכולה להגיד שאני הרבה יותר בטוחה, הרבה
יותר מנוסה. אני כל הזמן למדה, צריך המון שעות עבודה בשביל להיות מקצוען
בתחומך".
יש עוד חלומות או שהשגת את הכל?
"אני עדיין חולמת להופיע על במות גדולות יותר, לכתוב חומרים
חדשים ולהמשיך לשמח אנשים. עכשיו אני מספיק בשלה ומוכנה לדהור קדימה".
מתוך המופע פרצופים: "אישה צריכה ארבע חיות:
מינק על הכתפיים, יגואר בחניה, נמר במיטה וחמור שמשלם על זה"
