‏הצגת רשומות עם תוויות השראה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות השראה. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 25 בנובמבר 2020

ויתרה על האימהות ובחרה באומנה: "זה הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיי"

 

בשנות ה-50 לחייה, ורד לרנר-הדסי החליטה לעזוב את עבודתה בחינוך הבלתי פורמלי בשביל לשמש אומנה לתינוקות שזקוקים לכך: "אין דבר נפלא יותר מלהעניק חיים מקדמים, בטוחים, אוהבים ומחבקים למי שהחיים לא זימנו לו את זה"


ורד לרנר-הדסי מקיבוץ שניר בחרה לוותר על האימהות, אבל כן החליטה לשמש הורה אומנה לתינוקות שבאמת זקוקים לכך. במהלך רוב חייה היא עבדה עם בני נוער, חלקם בסיכון, ובשנות החמישים לחייה היא החליטה לעזוב את הכול, ויחד עם בעלה לשמש כמשפחת אומנה לתינוקות שהוצאו מבתיהם על ידי צו בית משפט. עם כל הצער שבפרידה מהם, לאחר שהם נמסרו לבתים מאמצים, ורד אומרת ש"זה היה שווה כל רגע, חודש ושנה...  וזה הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיי עד לרגע זה".

ורד לרנר-הדסי גרה רוב חייה בגליל. את רוב שנותיה העבירה בחינוך במסגרות הבלתי פורמליות, כגון תנועות נוער, השומר הצעיר, עינות הירדן, קיבוצים, מושבים ונוער בסיכון. "עבדתי עם ילדים ובני נוער, בעיר ובכפר, ובכל מקום שמצאתי לנכון לעבוד בו במסגרת החינוך הבלתי פורמאלי. בנשמתי התחברתי במיוחד לגיל ההתבגרות", אומרת ורד. "אהבתי את הפגישות האלה עם הנוער. הם מאוד דיברו אליי, הרגשתי שאני מהווה דמות משמעותית לבני הנוער שלוויתי, ויש לי את היכולת ללמד אותם כישורי חיים והתמודדות עם הגיל הנפלא אך לא פשוט – גיל ההתבגרות. הייתה לי זכות להציל לא מעט ילדים בדרך ולהראות להם שאפשר גם אחרת. האמונה הגדולה שלי בחיים היא האמונה שאני בוחרת את החיים ויכולה תמיד לבחור לא להיות קורבן של החיים אלא מנצחת, ואת זה העברתי לחניכי היקרים".

יש איזה מקרה מיוחד שאת זוכרת?

"היו הרבה במהלך השנים וכיוון שהגליל הוא מקום קטן שבו כולם מכירים את כולם, לא אפרט, רק אומר שליוויתי כמה מתבגרים והם עלו על דרך המלך".   

עשית את זה כל כך הרבה שנים, זה לא ייאש אותך?

"לא. אחד הדברים שאני יודעת על עצמי זה שאני מאד מאמינה בדרך שלי, אני מאד חזקה ואמיצה. בעבודתי עם מתבגרים דרכי הייתה מאד טוטאלית, נתתי את עצמי ולרבים הייתי דמות מאד משמעותית. בשבילם גם הלכתי באש ובמים, אבל לא בצורה עיוורת אלא עם עיניים פקוחות, וידעתי שאני אשיג את מה שאני מבקשת עבורם. הצלחתי ובגדול".

בתור אחת שעבדה עם נוער, נראה שהמצב מתדרדר, אך עם זאת, הקשיים שלהם יותר גדולים היום. יותר קשה היום להיות נער או נערה בגיל ההתבגרות.

"אני כבר לא בחינוך הבלתי פורמאלי מעל עשר שנים ולדעתי הרבה יותר קשה היום להיות מתבגרים. קודם כל, החיבור בין אחד לשני הוא לא כמו שהיה. מאז שיש את כל הטכנולוגיה והרשתות החברתיות הנוער ממש השתנה, פחות מתקשר, פחות מדבר בשפה שלי, עסוקים יותר במחשבים או בסמארטפונים. הם מאבדים משהו מאוד חשוב בעיניי – את החום, את המגע, את יכולת הקרבה, והם עושים את זה באמצעות אמצעים חיצוניים. גם נושא הבריונות ברשת עלה המון מדרגות, תמיד היו חרמות, אבל זה לא היה כל כך פתוח, ידוע ומתוקשר ברשתות החברתיות כמו שזה היום".



האומץ מנצח לא הפחד

ורד חשבה על רעיון האומנה כמה שנים לפני שעזבה את עבודתה, ובשנות החמישים לחייה החליטה לעשות את המהלך, יחד עם בן זוגה. "בחרתי לא להביא ילדים לעולם כי יש מספיק ילדים שצריכים את מה שאני יכולה לתת, לא הייתי צריכה ילדים משלי ולא עניין אותי מה אשאיר אחרי. אני אשאיר את מה שאשאיר בצורה שלי. כל החיים עבדתי מבחירה עם ילדים ובני נוער כי ידעתי שאני יכולה לעזור, ובאיזשהו שלב הייתה לי תובנה שאם אני באמת רוצה לעזור למישהו – אז זה חייב להיות מההתחלה. אחרי שעבדתי עם נוער בסיכון וראיתי מקרים קשים, במיוחד היה לי ברור שאני רוצה לעזור לילדים לא להגיע למצב הזה, אלא לגדל אותם ולהראות להם שהעולם יכול להיות מקום טוב לגדול בו. אז עצרתי הכול והלכתי על אומנה לתינוקות".

איזה ילדים מגיעים לאומנה?

"ילדים שההורים שלהם לא מסוגלים להכיל אותם ולגדל אותם לבד. בדרך כלל בשל מצבים של התמכרויות, מחלות נפש או יחסים לא טובים בין ההורים. זה מה שגורם בדרך כלל לעובדות סוציאליות להוציא ילדים מהבית".

זה לא הפחיד אותך? בכל זאת, אלה ילדים עם רקע קשה, בני משפחה מסובכים.

"זה הפחיד אותי מאוד, אבל כשאני מחליטה משהו – האומץ מנצח, אני מפחדת לעשות הרבה דברים כמו ללכת לבד בחושך, אבל במקרה של האומנה כל כך רציתי שהזזתי את כל מה שהפחיד או סגר אותי. למזלי, בן הזוג שלי היה איתי בעניין כי הוא ידע כמה זה חשוב לי וכמה אני רוצה את זה, הוא תמך ועזר, ושנינו היינו שותפים מלאים לגידול התינוקות".

ואז, זמן קצר אחרי ההחלטה, ורד קיבלה טלפון ביום גשום אחד ב-15:30 מעובדת סוציאלית שבישרה לה שיש תינוקת שמחכה להם ושאלה "האם את מוכנה לקבל אותה?". התשובה כמובן הייתה חיובית, וכעבור 3 שעות, הופיעה העו"סית עם סל קל ובו תינוקת בת כמה ימים בלבד.

מה עשית?

"זה היה מעכשיו לעכשיו, לא היה לנו בבית כלום! היא הגיעה עם שקית קטנה ובה כמה בגדי החלפה, אוכל וטיטולים בודדים, וזהו. באותו ערב התחלנו להתארגן על דברים לתינוקת, גם מחברים בקיבוץ, ולמחרת השלמנו את השאר".

ואיך הרגשת?

"הרגשתי כמו בהתאהבות הכי גדולה שיכולה להיות. אומנם היא לא גדלה אצלי בבטן, אבל ברגע שהחזקתי אותה בידיים - זה היה רגע שיא אין לי מילים לתאר אותו, פשוט רגע קסום".

ורד ובן זוגה לא ידעו לכמה זמן ישמשו כשמשפחת אומנה לאותה תינוקת, זה היה יכול להיות חודש או שנה. בסופו של דבר, הם טיפלו בתינוקת קצת יותר משנה ואז היא נמסרה למשפחה מאמצת. "היינו משפחה טובה מבחינת השירות הסוציאלי כי אנחנו אנשים טובים ואין לנו עוד ילדים, כך שהתינוקות יכלו לגדול בצורה הכי טובה שיש".

איך היה פתאום לגדל תינוקת אחרי גיל חמישים?

"הייתה לי מוכנות כל כך גדולה לזה ורציתי את זה מאוד, כך שזה היה פשוט אחד הדברים הטובים שקרו לי. עד אז הייתי אישה של חופש, עושה מה שבא לי, ופתאום כל כולי התמסרתי לדבר הזה. טיפלתי ודאגתי לתינוקת, לא עשיתי שום דבר עבורי חוץ מזה".



"הרגשתי שתלשו לי את הלב"

התינוקת נמסרה לאימוץ, ולמרות שורד ידעה שזה יקרה, הפרידה הייתה קשה מנשוא. "הלב מרגיש, הלב לא יכול לדעת. הרגשתי שתלשו לי את הלב, אבל אמרתי שאני מוכנה לוותר על הכול בשביל לעשות את זה שוב. אני ורד שמאושרת לוותר על עצמי בשביל תינוק קטן".

כמה חודשים לאחר שנפרדו מהתינוקת, שאת שמה לא ניתן לפרסם, התקשרה עו"סית לבני הזוג ואמרה שיש תינוקת בבית החולים ושעליהם לקבל החלטה לא פשוטה. "אמרו לנו שמדובר בתינוקת עם התמכרות קשה לסמים עם גמילה ארוכה מאד, נסענו לראות אותה כמה פעמים בפגיה ובפעם השלישית החלטנו לקחת אותה הביתה. לא יכולתי לסבול את המחשבה שהיא תישאר שם או שתעבור למעון שבו יהיה קשה מאד לטפל בקריז שלה. זו הייתה תקופה לא קלה. היא הייתה בקריזים עד גיל חמישה חודשים, מחוברת למוניטור 24 שעות ביממה. בכל פעם שהיא התעוררה בבוקר אמרתי תודה. אפילו הרופאים אמרו שהיא נס".

ידעת מה הרקע שלה?

"ידעתי שהאמא שלה השתמשה בכל מיני סוגי סמים בתקופת ההיריון שלה. היום היא כבר ילדה גדולה ובמזל לא נגרם לה נזק מוחי. אני מדי פעם שומעת דיווחים עליה וזה פשוט טוב לשמוע שהיא גדלה להיות ילדה מקסימה. כתינוקת, היא  הייתה על הידיים שלי כל היום והייתי שרה לה ואומרת לה שיהיה בסדר, שהיא חזקה ושהיא תנצח את הכול. שכנעתי אותה וגם אותי. היא פשוט בכתה רוב שעות היום, מתכווצת מקריזים, אפילו לחתל אותה לא יכולתי כי הרגליים שלה היו מכווצות. בשבועיים הראשונים לא יכולתי לישון כי היא כל הזמן תלשה את חוטי המוניטור שהיו מחוברים לגופה הקטן. המוניטור שלה צפצף בלי הפסקה. לא עיכלתי בזמנו שהיא הייתה ממש בסכנת חיים. היום אני מבינה. אחרי שבועיים הבנתי שאני חייבת לישון בשביל להיות מסוגלת לטפל בתינוקת הזאת. לא יעזור להיות ערה כל הלילה ולחשוש. ידעתי שאני עושה את הכי טוב עבורה, ואם משהו יקרה, זה לא בגללי, אלא בגלל העולם, זה נתן לי כוח להסתכל על הדברים מבחוץ ולהמשיך הלאה".

גם התינוקת השנייה נמסרה לאימוץ וורד הייתה מוכנה לעוד ילדה, למרות הכאב הגדול שבפרידה. "אמרתי לעצמי שאם אני אמות מחר, לפחות אמות הבן אדם הכי מאושר בעולם. ואכן, קיבלנו עוד תינוקת שננטשה בבית החולים על ידי אימה. היא הייתה פשוט מתנה, ישנה 12 שעות בלילה, אכלה, שיחקה ונהנתה מחייה, כלום לא הפר את שלוותה".

אלא שאז, בן זוגה של ורד התבשר שהוא חולה "הוא התחיל לקבל טיפולים בבית החולים ואני תמרנתי בין הטיפול בו והטיפול בה. ידעתי שזה יהיה קשה עם הזמן, אבל לא הסכמתי לוותר על הילדה, עד שיימצא לה בית מאמץ. גידלנו אותה עד גיל שנה ואז היא קיבלה משפחה מאמצת".

ורד ובן זוגה הבינו שהמצב מעתה והלאה לא יהיה פשוט ולכן, בלית ברירה, וויתרו על ההזדמנות לשמש כמשפחת אומנה לתינוקות אחרים. "רציתי 8 תינוקות, אבל בסוף יצא 3. הבנתי שאני צריכה לעשות לביתי בתקופה הזו, ותינוק נוסף יקשה מאד על חיינו הסבוכים ממלא".

לפני חמש שנים, פנתה לבני הזוג עו"סית שסיפרה על נערה שגרה בפנימייה ושאלה אותם אם יוכלו להיות עבורה "משפחה מארחת". בני הזוג הסכימו, אירחו את הנערה, ולאחר כמה חודשים היא ראתה שטוב לה שם וביקשה לחיות איתם. "בן זוגי כבר היה בשלבי מחלה מתקדמים, אז שקלנו את העניין והגענו למסקנה שגם הפעם נעשה את הכי טוב שאנחנו יכולים לטובת העניין, לא פשוט אבל אפשרי..."

לסיום, היית ממליצה, מהניסיון שלך, על אומנה?

"בוודאי, במיוחד בתקופה שכזו שהרבה ילדים נמצאים במשפחות שלא יכולות להכיל אותם, מה יותר נכון מלאפשר להם חיים נוחים, טובים, מקדמים ומכילים יותר? אין דבר נפלא יותר מלהעניק חיים מקדמים, בטוחים, אוהבים ומחבקים למי שהחיים לא זימנו לו את זה. בקצה העין מתגנבת לה דמעת פרידה, דמעה שאינה עוזבת לעולם, אך רגעי האושר הנצורים בליבי גדולים מהכול, ובמיוחד התוצאות המדהימות שהם הכוח, העוצמה, היכולת והמניע".

 

יום חמישי, 3 באוקטובר 2019

דמעות בגן עדן - לימור שכלה את בנה גיא ז"ל בגיל 10 חודשים. היום היא מאמינה שגיא בא לעולם בשביל ללמד אותנו אהבה מהי


לפני 3 שנים שכלה לימור את בנה גיא ז"ל, שנפטר בגיל 10 חודשים מסרטן. תוך 4 חודשים מאז שהתגלה הגידול במוחו הזעיר, גיא נפטר בזרועות אביו, במטע הזיתים שבחצר ביתו. "זה היה רגע מושלם, ללא סבל, ואני הייתי שלמה עם זה. אני יודעת שגיא בחר בגלעד להיות איתו ברגע הזה, ואני מקבלת את הבחירה הזו שלו", היא אומרת. בימים אלה, מופיעה לימור עם ההרצאה "זה תמיד אהבה", באמצעותה היא מבקשת להעביר הלאה את מה שלמדה בזכות גיא. "אני מאמינה שגיא בא לעולם כדי ללמד אותנו את הכוחות ואת העוצמות שלנו. ברגעים של געגוע, אני מתחברת לתדר שלו, שהיה תדר של אהבה, רוך וזכּות"

בגיל 41, הרתה לימור במפתיע, כשהיא כבר אמא לשני בנים תאומים בני 11. לפני 3 שנים, שכלה לימור את בנה, גיא ז"ל, כשהוא בן 10 חודשים בלבד, והמשפט שמנחה אותה מאז הוא משפט שאמר לה גלעד, בעלה: "לא איבדנו את גיא, אלא הרווחנו אותו לזמן קצר". היום, היא מרצה בפני קהלים שונים ומנסה להעביר את המסר שליווה אותה במהלך כל תקופת המחלה של גיא: "אין לנו שליטה על התוצאות אבל יש לנו זכות לבחור את הדרך".

"היה ברור לי שגלעד יהיה בעלי"


לימור וגלעד

לימור אמיר (46) נולדה בעכו והינה בת זקונים במשפחה של 4 בנות. אביה, אדריאן, נולד בטוניס, עלה לארץ בשנות ה-50 ועבד רוב חייו במשרד הבריאות. בנוסף, הוא ניהל את קבוצת הכדורגל הפועל עכו, ולימור אומרת שהכדורגל היה נוכח בבית כל הזמן. "לא היו לו יותר מדי שותפים, בכל זאת היינו 4 בנות, אבל זה היה חלק משמעותי מהחיים שלו". אימה של לימור, ז'קלין, עלתה לארץ ממרוקו לבדה כנערה. היא למדה סַפָּרוּת, לימדה נערות בסיכון שחיו בפנימיות, ולימים פתחה מספרה. "היה לנו בית חם ואוהב, מלא בנתינה. אני הייתה הקטנה במשפחה, בפער רציני משאר האחיות, ותמיד פינקו אותי. כשגדלתי, הקשר בינינו התהדק ונשאר קרוב עד היום", אומרת לימור.

לימור התגייסה לחיל המודיעין, שם פגשה את מי שלימים יהיה בעלה, גלעד, בן יסוד המעלה. מאז הם ביחד. "השנה אנחנו חוגגים 20 שנות נישואין", אומרת לימור. "מהרגע הראשון שנפגשנו, זה היה ברור לי שגלעד יהיה בעלי". וכך היה. לאחר שירותה הצבאי, לימור עברה לגור עם גלעד בקראוון ביסוד המעלה, ולאחר מכן, השניים גרו ביחידת דיור שנמצאת בשטח הוריו של גלעד. אותה יחידה היא היום הקליניקה של לימור, בה היא מטפלת בזוגות ובילדים.

לאחר שנה וחצי בארצות הברית, לימור חזרה לארץ וסיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה. היא תכננה להמשיך ללימודי תואר שני, אך לקראת סיום התואר, היא גילתה שהיא בהריון לשניים. "כבר היה ברור לי שאני לא יכולה להמשיך ללמוד עם שני תינוקות, אז החלטתי לוותר על הרעיון", מסבירה לימור.

בגיל 30, לימור מצאה את עצמה אמא לשני תינוקות, נדב ושי, וזה לא היה קל בכלל. "זו הייתה תקופה אינטנסיבית, אבל איכשהו עשינו את זה. גלעד הוא שותף פעיל בחיים של הילדים, תמיד זמין, תמיד מעורב, וביחד צלחנו את המשימה. תמיד אמרו לנו שבשביל בית שגדלים בו תאומים, זה לא נראה כל כך סוער. כנראה שזה היה שילוב של האופי שלהם ושל דרך החינוך שלנו. בסוף הכול זרם".

לאחר חופשת הלידה, לימור החלה לעבוד בהיי-טק במשך 7 שנים, במהלכן חזרה לספסל הלימודים ולמדה תרפיה באומנות במכללת תל-חי. עם סיום הלימודים היא עזבה את העבודה בהיי-טק והחלה לעבוד בבתי ספר כמטפלת רגשית של משרד החינוך ומחלקת הרווחה של המועצה האזורית גליל עליון, ובמקביל, פתחה קליניקה משלה.

"הוא כבר לא היה אותו תינוק"


המסע להורות של לימור וגלעד לא היה פשוט. כשניסו השניים להביא ילדים לעולם, לא הצליחו באופן טבעי, ושי ונדב נולדו לאחר טיפולי פוריות. במשך שנים ניסתה לימור להיכנס להריון שוב, אבל זה לא קרה, והיא לא רצתה לעבור טיפולים שוב. בגיל 41, כשהתאומים בני 11, נכנסה לימור להריון במפתיע והשמחה היתה גדולה. "לא ציפיתי אבל זה היה משמח מאוד", אומרת לימור. "ההריון היה לא קל, בכל זאת הייתי כבר בת 41, אבל הכול היה תקין. לא היו שום סימנים, כל הבדיקות היו תקינות, וכשגיא נולד הוא היה מדהים".

גיא ז"ל 

ההתדרדרות של גיא התרחשה מהר מאוד. בגיל חצי שנה, לימור וגלעד הבחינו שמשהו לא בסדר עם גיא, אבל לא ידעו להגיד מה בדיוק. "זה היה עניין של כמה ימים. פתאום הוא התחיל לנג'ס, רצה להיות על הידיים. בלילה הייתי רואה שהוא ער, לא בוכה, רק פוקח עיניים".

תארת לעצמך במה מדובר?
"חשבתי שאולי הוא מצמיח שיניים, אבל הוא לא בכה ולא היה לו חום. עם זאת, ראיתי שהוא כבר לא אותו דבר. הוא היה תינוק חייכן, סקרן, מתוק כזה, ופתאום משהו השתנה. יום אחד הוא התעורר עם צוואר תפוס. הלכנו לרופא שאמר שזה כנראה טורטיקוליס (צוואר מסובב-ש.פ) והציע שנניח לו גירויים בצד השני כדי שהוא יסתובב. לי זה לא הסתדר כי זה בדרך כלל קורה אצל תינוקות קטנים , אבל קיבלתי את זה. יום אחר ראיתי שהעין שלו צנחה".

עם הימים, המצב שלו התחיל להיות יותר ויותר בלתי מוסבר. "גיא לא נראה טוב והרופאים שבדקו אותו מצאו תשובה לכל דבר. הרגשתי באינטואיציה שלי שיש משהו מעבר, חשבתי משהו שקשור יותר לתחום שלי, כמו תסמונת מסוימת או אוטיזם, אבל לא תארתי לעצמי מחלה. ידעתי שזה משהו גדול יותר ממני, אבל הרופאים הרגיעו אותי. זה לא נשמע לי הגיוני, אבל מצד שני, מי רוצה לשמוע שהבן שלה לא בסדר".
כשגיא כבר הגיע לרופא מומחה, חצי מהפרצוף שלו היה משותק. "הפנו אותנו לניורולוג, אבל היה תור רק לעוד חודשיים. לא רציתי לחכות והגעתי להתפתחות הילד בצפת. עבדתי שם בעבר וביקשתי שתבדוק אותו פיזיותרפיסטית התפתחותית. היא ראתה את גיא ואמרה לי שהוא זקוק לבדיקת ניורולוג באופן דחוף. אמרתי לה שאין תורים, אז היא אמרה לי שמגיע ניורולוג מומחה לצפת למחרת ושאנסה להיכנס ללא תור".
המקרה הזה, למרבה הצער, הוא אחד מרבים שנופלים בין הכסאות בעקבות מצב ענף הבריאות בפריפריה. במשך החודשיים האלה, שהיה אמור להמתין גיא לבדיקות, הוא כבר עבר 4 ניתוחים. לימור החליטה לא להמתין לניורולוג והגיעה למחרת לצפת, על מנת להיפגש עם הרופא המומחה מתל השומר. שם, לראשונה, אמר הרופא שהוא חושד בגידול במוח. "פתאום הרגשתי שהתקרה קורסת ומועכת אותי. הייתי בהלם".

הרגשת גם כעס כלפי אלו שאמרו שהכל תקין?
"לא הייתי במצב של כעס, זה היה רחוק ממני. בכלל, לאורך כל התהליך עם גיא היו מעט מאוד רגעים של כעס. זה רגש שאפשר לתת לו מקום, אבל לא להישאר בו".

הרופא המומחה הורה ללימור להתאשפז בבית החולים, כדי שגיא יעבור בדיקת MRI יומיים לאחר מכן. גיא אושפז במחלקת הילדים בחדר נפרד, כדי שלא ידבק במחלות אחרות. המשפחה והחברים התחילו לשמוע על מצבו והגיעו לבקר. באותו ערב, חברה של לימור חיברה אותה לניורו-כירורג בכיר בבית החולים הדסה שבירושלים, והיא החליטה לשוחח איתו טלפונית, בזמן שהותם בבית החולים בצפת. "הוא שאל אותי כל מיני שאלות, מה עשו לו ומה נתנו לו, ופשוט היה בהלם שלא עשו לו כלום. הוא ביקש שנגיע מוקדם בבוקר עם גיא לבדיקות, וכך עשינו".

כשגיא הגיע להדסה, הוא כבר היה במצב לא טוב עם דופק חלש מאוד. "החליטו לעשות לו שם בדיקת CT, במקום לחכות ל-MRI. בבדיקה ראו שיש גידול ענק בגזע המוח, והרופא אמר שגיא חייב לעבור ניתוח בבוקר, ולפניו יבצע בדיקת MRI כדי לראות בדיוק מה מצב הגידול. לפני הבדיקה הוא עוד היה אופטימי. אחריה, כל מה שהוא קיווה שלא יקרה- קרה".

התאומים ידעו מה מצבו של גיא באותה תקופה?
"כשנסענו לבית החולים, אמרנו להם שמצבו של גיא לא טוב ושהוא בבדיקות. אחד הדברים שהיו לנו הכי חשובים זה שהילדים ידעו בדיוק את מה שאנחנו יודעים, כמובן כשזה מותאם לגילם. הם ידעו שהם יכולים להתקשר אלינו גם באמצע הלילה ואני חושבת שזה מה שהרגיע אותם".

"הרגשתי בתוך פיגוע"

הרופא אמר ללימור וגלעד שב-MRI המצב נראה קשה. "הוא אמר לנו שהוא לא יודע מה הוא יוכל לעשות עד שיבצע את הניתוח, כדי לא לגרום לנזק נוסף, ויכול להיות שגם לא יוכל לעשות כלום. ככה הוא השאיר אותנו ונכנס לחדר הניתוחים".

לימור, גלעד והתאומים

קשה לי לתאר מה עבר עליכם באותן שעות.
"הכל קרה כל כך מהר. פשוט לא נשמתי, לא ראיתי כלום, היו לי צפצופים באוזניים, הרגשתי ממש בתוך פיגוע. אחרי 4 שעות, הרופא יצא ואמר לנו שהיה ניתוח מדהים. המצב באמת היה חמור והניתוח היה מסובך, אבל הוא הצליח להוריד כמעט את כל הגידול, וידע להגיד לנו בדיוק במה הוא פגע במהלכו. הוא אמר שגיא לא ישמע באוזן אחת ושהוא פגע במיתרי הקול, אבל זה לא עניין אותנו, העיקר שהוא חי. 4 שעות לפני כן חשבנו שאולי הוא לא ישרוד את הניתוח, ופתאום אמרו לנו שהניתוח עבר בהצלחה, זה היה מרגש. שאלתי אותו אם הגידול ממאיר או שפיר, והוא ענה שהוא עדיין לא יודע, ושידע רק לאחר שיתקבלו תוצאות הביופסיה".

לאחר הניתוח גיא התעורר, התחזק, והוריו התחזקו יחד איתו. מצד שני, תוצאות הביופסיה טרם הגיעו, וזה מתחיל להדאיג את לימור. "הבדיקות התעכבו עוד יום ועוד יום, עד שאחרי שבוע הציגו לנו את המחלקה האונקולוגית. אמרו לנו שהגידול ממאיר, נדיר וקטלני, אבל אפשר לטפל בו בכימותרפיה והקרנות".

אם הגידול הוסר, למה היתה סכנה?
"הגידול מחובר לרקמת המוח ולכן בניתוח ממש גירדו אותו, אבל לא עד הסוף, בשביל לא לגרום לנזק מוחי. הבנו שהגידול יכול לחזור, ושחייבים להתחיל בטיפולים. עם זאת, גיא סבל מסיבוכים אחרים, ובתוך חודש וחצי הוא עבר 4 ניתוחים. כבר היה קשה לו להתאושש".

לימור מספרת שכל כך הרבה דברים קרו תוך זמן כל כך קצר, והאימהות החדשה הפכה למסע הישרדות. "חיינו במציאות מטורפת, התמודדנו עם הרבה פחדים וכאבים, אבל החלטנו לא ליפול לתהום של הייאוש. היינו אופטימים מאוד, ואנשים לא האמינו שאנחנו כל כך רגועים בכל המהלך הזה. היינו כל הזמן ביחד וגם הבנו שכל אחד מבני המשפחה חווה את הכאב שלו. היינו מוקפים בבני משפחה וחברים, וניסינו להתמקד במה שיש בצורה הכי טובה שיכולנו".

יש זוגות שהיו נפרדים בגלל דבר כזה. אצלכם זה לא קרה, אלא להפך.
"אני תמיד אומרת בהרצאות שלי שיש לנו את החופש לבחור. גם כשיש קושי וגם כשיש עצב, אנחנו יכולים לבחור לראות את האור. באותו רגע, גיא היה איתנו ולא ידענו מה יהיה מחר. זו הייתה תמיד קלישאה ששמענו, שלפתע הבנו כמה היא נכונה. אז החלטתי שכל עוד גיא איתי, אני משחקת איתו, מחבקת, מלטפת. אני איתו במאה אחוז ולא חושבת על שום דבר אחר, ובאמת היו לנו רגעים מקסימים".

"אמרו לנו שיש אפס סיכויי הצלחה אבל בואו ננסה"

לימור וגלעד החליטו להעביר את גיא לבית החולים רמב"ם על מנת להתחיל בטיפולים, קרוב יותר לבית, אבל בשל הסיבוכים אצל גיא, המעבר נדחה. לאחר הניתוחים, הגידול של גיא גדל במהירות, והרופאים כבר לא היו כל כך אופטימים.

כמה דברים פעלו לרעתו של גיא הקטן. הגידול שלו היה נדיר ואגרסיבי, שפגע בילדים בין הגילאים 0 עד 3. מכיוון שהמוח מתפתח מהר מאוד בגילאים האלו, כך גם התאים הסרטניים. בנוסף, המיקום של הגידול היה קשה במיוחד, והרופאים אמרו ללימור וגלעד שאין ילדים מתחת לגיל שנה ששרדו את הגידול הזה. "נתנו לנו 0 סיכויי הצלחה, אבל אמרו לנו 'בואו ננסה'. מה ננסה? גיא כבר עבר כל כך הרבה. הטיפולים עצמם יכלו לגרום לו לנזק מוחי, ואנחנו פשוט היינו בהלם שזה מה שהם הציעו לנו".

עמדתם בפני בחירה קשה. איך החלטתם מה לעשות?
"מה שהרופאים הציעו לנו לא נראה הגיוני. אם אין סיכויי החלמה בכלל, ואין ילדים מתחת לגיל שנה ששרדו את הגידול הזה, למה שנעשה את זה לגיא? למה לתת לו לסבול? בשביל לסמן V? להגיד שניסינו? החלטנו שאנחנו לא עושים עליו ניסויים ושאנחנו לוקחים אותו הביתה. הרופאים אמרו לנו שזו ההחלטה הנכונה, וגם אנחנו הרגשנו ככה. זו הייתה החלטה קשה מאוד, אבל הבנו שזה הדבר הכי נכון לעשות. זה פשוט לראות את התמונה הרחבה, להתנתק מהרגש, ולהבין שלחיות זה יותר מלהישאר בחיים. גם אם הוא היה שורד, הוא היה סובל".

כשחזרתם עם גיא הביתה עוד ציפיתם שיקרה איזשהו נס?
"ידענו כבר שהוא לא יחיה. הבנו שאין תקווה לאחר שהתייעצנו עם רופאים מכל העולם. ברגע שידענו שאין סיכוי- שיחררנו. כשאנחנו לא מקבלים את המציאות כמו שהיא ומנסים לשנות אותה, אנחנו מוציאים כל כך הרבה אנרגיה. לפעמים צריך לקבל את מה שיש, החיים הרבה יותר טובים כשאתה לא עסוק בלהילחם".

וכך, לפני 3 שנים, צוות ההוספיס של הגליל העליון, ליווה את בני המשפחה לקראת הפרידה הקשה ביותר של חייהם עד כה, שבסך הכל התרחשה 4 חודשים לאחר שגילו לראשונה שגיא חולה. "כשהגענו הביתה, הנחתי את גיא על השטיח והוא פשוט חייך. כאילו הוא אמר לנו 'די כבר עם בתי החולים האלה, אורות הניאון והאחיות שנכנסות כל רגע'. הוא הגיע הביתה, עם האחים שלו, איתנו, והיה לו שקט".

"מלאכי ציפורים מעליך"

במשך חודשיים וחצי היה גיא בביתו ביסוד המעלה, מבלה את רוב הזמן בזרועות הוריו. "גיא היה מקסים, נהננו איתו ולא נתנו לאף אחד אחר לטפל בו. רוב הזמן הוא היה על הידיים, וקיבלנו הרבה מאוד תמיכה ועזרה מהמשפחות שלנו. זו היה תקופה מדהימה. גיא היה בתקשורת איתנו והוא היה רגוע ושליו".
בחודש האחרון, החל מצבו של גיא להתדרדר. "ידענו שזה הסוף אבל לא ידענו אם זה יקרה מחר או בעוד חודשיים" אומרת לימור. בבוקר שגיא נפטר, לימור החלה לזמזם בראשה את השיר של אריק קלפטון – TEARS IN HEAVEN, 'דמעות בגן עדן', שכתב הזמר לבנו שנפטר. "אני לא יודעת למה, אבל שרתי את השיר הזה לגיא, נישקתי אותו ויצאתי לריצה".

זה היה אחר הצהריים, בתחילת מאי של שנת 2016. לימור לקחה את גיא ושמה אותו עליה. אחרי שעתיים, גלעד החליף אותה, ולימור יצאה לריצה עם חברות. "בעשרה לשש הרמנו את הראש, ומעלינו עבר להק של חסידות בצורת ראש חץ, כמו מבטאות את מילות השיר שתמיד שרנו לגיא: 'מלאכי ציפורים מעליך, מלווים את צעדיך'. בדיעבד אני יודעת שזה היה הרגע שבו נשם גיא את נשימתו האחרונה".
גיא הלך לעולמו כשהוא מחובק ועטוף באהבה בזרועות אביו במטע הזיתים שבחצרו. גלעד חיבק אותו, שר לו שיר, וגיא נשם נשימה אחת אחרונה והלך לעולמו.

נפטר בזרועות אביו 

יש לך חרטות שלא היית איתו?
"לא. זה היה רגע מושלם ואני הייתי שלמה עם זה. לילה לפני הייתי עם גיא. הוא התעורר כל שעתיים. ליטפתי אותו ושרתי לו, וככה הוא נרדם. גם באותו יום היינו יחד והיה בינינו חיבור. אני יודעת שגיא בחר בגלעד להיות איתו ברגע הזה, ואני מקבלת את הבחירה הזו שלו".

מה מרגישים ברגע שאחרי?
"זה הריק הכי מלא שיש. תקופה קשה, אבל כמו בכל התהליך הזה, היינו שלמים עם מה שקרה. קיבלנו את זה וידענו כל הזמן עצב ושמחה. היום אני מבינה שאין עצב או שמחה. לפעמים זה מגיע ביחד".  

המעבר החד הזה הורגש לאחר מותו של גיא. התאומים חגגו יום הולדת 13, ממש בתום השבעה. "הגענו הביתה מבית העלמין והכל היה מלא בלונים ועוגות וחברים. שבוע לאחר מכן, הם כבר עלו לתורה, מוקפים בחברים ובני משפחה. אם הייתי רואה את זה בסרט, הייתי חושבת שזה מוגזם, אבל לצד שברון הלב, היו גם רגעים של שמחה ואהבה, שהדגישו את הבחירה שלנו להמשיך לחיות".

בימים אלה מופיעה לימור עם ההרצאה "זה תמיד אהבה", באמצעותה היא מבקשת להעביר הלאה את מה שלמדה בזכות גיא. ההרצאה נולדה לאחר פוסטים שפירסמה בפייסבוק, בעקבות דברים שכתבה בזמן המחלה של גיא ולאחר פטירתו. "אנשים התרגשו מאוד ממה שכתבתי והיו כאלה שזה שינה להם את החיים. יום אחד הזמינו אותי להרצות בפני מתנדבים שמלווים חולים בסוף חייהם. התחלתי לכתוב את ההרצאה שלי ושזרתי בה תובנות מהחיים שלי. ככה זה התחיל".

זו הרצאה אופטימית?
"המטרה היא לא לבכות בהרצאה. יש בה הרבה כלים שאני מעבירה דרך הסיפור האישי שלי. זה לא סיפור עצוב, להפך. זה לדעת איך להתמודד עם החיים במקרים של עצב, אובדן, קושי. כל אחד מתמודד עם משהו, לאו דווקא מוות של ילד".

מה המתנה הכי גדולה שקיבלת מגיא?

"קיבלתי ממנו הרבה מתנות. אני מאמינה שגיא בא לעולם כדי ללמד אותנו את הכוחות ואת העוצמות שלנו, וברגעים שבהם הגעגוע אליו גובר, אני מתחברת לתדר שלו, שהיה תדר של אהבה, רוך וזכּות. למדתי גם שמוות הוא חלק מהחיים. לפעמים הוא מגיע בשיבה טובה, אבל לצערנו, גם תינוקות וילדים מתים. זה קשה מנשוא, אנחנו לא בוחרים בזה, אבל זה קורה, ואין לנו דרך להילחם בזה. מרגע שקיבלנו את מצבו של גיא כעובדה קיימת, בלי לנסות להתנגד אליה או להילחם בה, הבנו שעכשיו גיא עדיין כאן, והוא צוחק ומושיט אלינו ידיים, ואנחנו מתמקדים בהנאה ולא בכאב. הבחירה הזו פינתה לנו המון מקום לאהבה, נתינה ופרידה, שאיפשרו לנו לחיות כיום חיים לא מושלמים, אבל שלמים".


פורסם בגיליון ראש השנה 2019 של מידע 8









יום חמישי, 19 בספטמבר 2019

מחוץ לקופסא - מעבודה מבוקשת בערוץ הילדים ליצירת משחקי קופסא חינוכיים. סיפורה של מיכל לאופר רם


לאחר שעבדה כמנהלת המסחור של ערוץ הילדים, מיכל לאופר-רם מקיבוץ דן החליטה לצאת לעצמאות * במקביל, היא החלה ללמוד קבלה והבינה שמקור כל השפע בעולם הוא מנתינה וקבלה, אז היא תרגמה את זה למשחק ילדים "נתת-קיבלת" * היום, 8 שנים לאחר מכן, יש לה סדרה שלמה של משחקים שמבוססים על ערכים של נתינה, חשיבה חיובית וכישוריים חברתיים * "רבים ממשחקי הילדים כיום מעודדים תחרותיות, מרפקנות, צבירת רווחים על חשבון האחר, ואפילו אלימות. חיפשתי דרך אחרת, שתעביר לילדים ערכים כמו נתינה וחברות"


כשמיכל לאופר-רם (48) גדלה בהרצליה בבית שקט, היא לא חשבה שתייצר משחקי קופסא שמבוססים על עקרונות הקבלה ומעודדים תקשורת בין אישית.

מיכל, השלישית מארבעה אחים, נולדה לאבא שורד שואה ואמא שנולדה בארץ, אך רבים מבני משפחתה נרצחו בשואה. "גדלתי בבית נורמטיבי לחלוטין לאותה תקופה, אבל הסיפור של אבא כילד בשואה היה משמעותי מאוד בבית. כבר 8 שנים שאני מייצרת משחקים, ובכל פעם אני מוצאת הסבר רוחני אחר למה שאני עושה. לא חלמתי לעשות את זה בגלל האווירה בבית, אבל אני מתחילה לראות עוד ועוד רבדים של הדבר הזה. אבא כמעט לא דיבר בכלל. אמא היא ילדה יחידה לזוג הורים שכמעט כל בני משפחותיהם נרצחו בשואה. היום אני כבר רואה את הדברים אחרת. לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני כזו דברנית ולמה אני רגישה מדי, ואני מבינה שיש לזה מקור בבית. אומנם במשפחות הפולניות של פעם לא ממש דיברו על הרגשות, אבל במבט לאחור אני מבינה שבבית שלי השיח בכלל לא היה קיים, ולא סתם אני מייצרת משחקים שמעודדים אנשים לדבר אחד עם השני על הרגשות שלהם".





לא הצליחה להחזיק עבודה

ואכן, מיכל היא דברנית. אי אפשר שלא לשים לב לאנרגיה המתפרצת מתוכה, ויש הרבה אנרגיה. בגיל 20 היא כבר יצאה מהרצליה ועבדה בעבודות מכובדות, אבל מעולם לא התאימה למסגרת. "אבא בן 83 ועדיין עובד כעצמאי. הוא רואה חשבון ויש לו משרד קטן בתל אביב. אמא עבדה כשכירה, אבל שכירה לא מאושרת. היא עבדה בקופת חולים עד הפנסיה, כמו הדור ההוא, ובשנים האחרונות היא הייתה תשושה. ללא ספק, שזה השפיע על הרצון שלי לצאת לעצמאות".

מיכל סיימה תואר ראשון בסוציולוגיה ותואר שני בתקשורת, כאשר במהלך לימודיה עבדה כדיילת באל על. "אני זוכרת שאמא הרצתה אז בפקולטה לרפואה והיא שאלה אותי: 'מה יש לך לעשות עם תואר בסוציולוגיה?'. היום אני מסתכלת על העיסוק שלי וקולטת שזה ממש זה. אני אוהבת אנשים, אוהבת תקשורת, שיח בין-אישי. זה פשוט אני".

מיכל מספרת שמעולם לא החזיקה עבודה במשך זמן רב. "יש לי הרבה אנרגיה וקיבלתי תפקידים ממש טובים, אבל לא הצלחתי להחזיק עבודה למשך זמן" מספרת מיכל.

היא החלה ב"פורום לשיווק" ומשם התקדמה לתפקידים בתחום השיווק, בעיקר של מוצרי תינוקות וילדים. "שני התפקידים האחרונים שלי היוו מקפצה למה שאני עושה היום. עבדתי בחברה שמייצגת מותגים לילדים כמו WARNER BROTHERS וטום וג'רי. הייתי מגיעה לכל מיני חברות על מנת לייצר שיתופי פעולה. כלומר, בתור בעלת המותג, הצעתי לחברות שונות לייצר מצעים של אותו מותג, משחות שיניים, יומנים וכו'".

על בסיס הרקע שלה בעבודה, מיכל קיבלה תפקיד של מנהלת המסחור של ערוץ הילדים. "הייתי אחראית על המרצ'נדייז, על אותו עיקרון. לקחנו תוכניות של הערוץ ויצרנו שיתופי פעולה עם חברות משחקים, מוצרי חלב, חולצות. עבדנו עם הרבה מותגים ידועים כמו דרגון בול, כמעט מלאכים, האי ועוד".

ומה גרם לך לעזוב עבודה כל כך מבוקשת?
"אני יכולה להגיד שמסגרות ממש מבעיתות אותי. העבודה הייתה מעניינת, טסתי לחו"ל לכל מיני תערוכות בתחום, אבל הצלחתי למשוך בקושי שנתיים וחצי. אני זוכרת שאמרתי לאחותי שאני ממש מקנאה בכל מי שעצמאי. ראיתי מוכר פלאפל ורציתי את החופש הזה. לאחר תקופה ארוכה שהתבשלתי עם זה, החלטתי שאני הולכת על זה, למרות שלא היה לי כלום. רק קצת אנשים שפגשתי במהלך התקופה בערוץ הילדים ויצרתי איתם קשר כשעזבתי".

מה עשית כשעזבת?
"עשיתי כל מיני פרויקטים בתחום השיווק. היה לי פרויקט שיווק ב'אח הגדול' למוצרים על הסט, קניתי את המותג של הדבורה מאיה ועוד גרסה חדשה של ספר הג'ונגל".

לקנות מותגים לבד, זה לא מסובך?
"בגלל שעבדתי בתחום, כבר היה לי את הידע. טסתי לתערוכות בחו"ל וחיפשתי את המותג הבא שיתאים לקהל הישראלי. ראיתי שעשו רענון לדבורה מאיה וזה מצא חן בעיניי, אז מכרתי את הזכויות שלו לטובת מוצרים שונים".

מזור בלימודי קבלה

במהלך השנים, מיכל התחתנה והתגרשה לאחר תקופה קצרה ויש לה בת מנישואיה הראשונים, זואי. היום היא כבר חיילת. לעצמאות היא יצאה בגיל 39. לאחר מערכת יחסים שכשלה, מיכל הייתה במצב נפשי קשה ומצאה מזור בלימודי קבלה. "הייתי כמה פעמים אצל פסיכולוגית, אבל זה ממש לא התאים לי. כשהתחלתי ללמוד קבלה, הרגשתי שהגעתי למקום שלי".

הגעת ממשפחה עם זיקה לדת?
"ממש לא, אפילו די ההפך. תמיד הייתי טובת לב ומלאה בנתינה, ולכן ממש התחברתי לקבלה. אני זוכרת שבכל פעם שהיו צריכים עזרה בבית או במשפחה, היו פונים אליי כי תמיד הייתי מוכנה לעזור. בקבלה פשוט עשו לי סדר בדברים כי המסר הוא שמקור כל השפע בעולם הוא נתינה וקבלה. התחברתי למסר הזה מאוד ועשיתי קורס ועוד קורס".

השתנת גם מבחינה חיצונית, בלבוש לדוגמא?
"ממש לא. אומרים שאי אפשר להחשף לאור בבת אחת ואני ממש מאמינה בזה. זה קורה בשלבים. עם השנים אימצתי לעצמי כל מיני מנהגים ומצוות, ובכל פעם שאימצתי משהו חדש, זה עשה לי טוב. לאט לאט התחלתי להתאושש".

במהלך עבודתה, מיכל נפגשה עם קולגה מתחום המשחקים שראה שמשהו טוב עובר עליה. "הוא שאל אותי מה עשיתי כי פתאום נראתי מוארת יותר. התביישתי להגיד לו שאני תלמידת קבלה כי אז זה לא היה מקובל. היום הערוץ הרוחני הרבה יותר פתוח. בסוף נשברתי ואמרתי לו, אז הוא הציע לעשות מזה משחק. שאלתי אותו אם הוא מוכן לעשות את זה והוא אמר לי שזה רק שלי. כנראה שהוא ראה משהו שאני לא ראיתי כי לא הייתי מוכנה לעשות את זה לבד, אבל הוא התעקש. מאז התחלתי לעבוד על המשחק הראשון שלי ופתאום הבנתי באיזה עולם אני מתעסקת, של מותגים ושטויות. הרי מה הכי חשוב בחיים? ללמד ילדים נתינה וקבלה. התחברתי לרעיון ועפתי על זה. 'נתת-קיבלת' היה המשחק הראשון שלי, הזרע הראשון בעולם המשחקים, והתחלתי לפתח את זה. זה לא היה פשוט, זה לא קרה ברגע והיו לזה כמה גלגולים".

מיכל לקחה אשת תוכן טובה, מאיירים, גרפיקאים. כולם עזרו לה לתרגם את החלומות והערכים שלה למשחק קופסא. "אשת התוכן פשוט עזרה לי לחבר את הערכים שלי לעולמם של ילדים, להוסיף לזה כיף והנאה" מספרת מיכל. "בהתחלה לא רציתי שהמשחק יהיה תחרותי ואז שוב הבנתי שאי אפשר לשנות את העולם בבת אחת, גם זה קורה בשלבים. המשחק הראשון יצא בנובמבר 2011 והזמנתי ממנו 3,000 יחידות, שהיום אני מבינה שזו כמות עצומה למשחק ראשון".

אבל באותה תקופה מיכל הייתה מוארת ושום דבר לא נראה לה גדול מדי. היא המשיכה ללמוד קבלה אצל מיכל פרץ ולמדה יוגה, מה שהיא עושה עד היום. "3,000 יחידות זו כמות די גדולה ליזמים, אבל התחלתי לדחוף את המוצר בטירוף. באתי מהעולם הזה, אני גם יוצרת וגם אשת שיווק, שזה דבר נדיר, כך שממש התחלתי ללכת פיזית לחברות, לחנויות, להסביר למוכרים ולשווק את זה בכל הכוח. האמנתי במשחק. בהתחלה מכרתי משחקים בודדים בכל חנות ואז זה תפס. עשיתי שיתופי פעולה, הצלחתי להכניס את המשחק לסטימצקי והמשחקים אזלו, אז הזמנתי עוד 5,000 יחידות".

איך את מסבירה את זה? משחק ראשון שתפס כל כך.
"זה היה גדול ממני. חודש לפני שהשקתי את המוצר, גם פגשתי את אריה, בן זוגי, שהביא לי את האור לחיים. באותה תקופה גם הייתה המחאה החברתית הגדולה ואני חושבת שיש לזה קשר. העולם היה מוכן להזיז את הקפיטליזם הצידה, שדי מיצה את עצמו. לילדים שלנו כבר יש הכל, אבל אין להם הרבה דברים חינוכיים. אני מרגישה שאנשים חיפשו משחקים עם ערכים, שלא במסגרת בית הספר, וזה היה דבר חדשני, העבודה הזו על הפנימיות, לאו דווקא של דת. אני מאוד אימפולסיבית ותמיד פועלת מהבטן. אחרי המשחק הראשון, אנשים שאלו אותי על משחק לילדים קטנים יותר שאינם יודעים לקרוא. עבדתי על המשחק השני, שהוא ה'בסט סלר' שלי עד היום, משחק זכרון עם מסרים טובים".




לאחר שפגשה מיכל את אריה, נולד יהב, בנם המשותף. השניים גרו באזור המרכז והגיעו לבקר את אחותה של מיכל, שיר, שלמדה במכללת תל חי. לאחר שאחותם השנייה, איילת, עברה לגליל, גם מיכל החליטה לעבור. "עברנו לכאן כשיהב היה בן כמה חודשים. תמיד היה לי חלום לגור בקהילה וממש התאהבנו בטבע כאן. סך הכל היינו מאושרים אבל המעבר בהתחלה היה קשה. אריה לן במרכז פעמיים בשבוע, זואי התקשתה עם המעבר אבל בדיעבד, זה היה מהלך חכם".

בחודשים האחרונים מעבירה מיכל גם סדנאות וליווי אישי לאנשים שמעוניינים להוציא משחקים לאור. "בן אדם צריך חזון, תשוקה, אמונה. לא להתייאש למרות הקושי. זה לא מתאים לכל אחד וחייבים לעשות את זה מקצועי ונכון. צריך ללמוד את השפה, בתי דפוס, חומרים, אריזות, כמויות. לכן התחלתי ללוות אנשים שרוצים לפתח משחקים".

בעולם הדיגיטלי, לא בא לך לפתח גם אפליקציות?
"התחלתי לאחרונה לעבוד על אפליקציה, אבל אני לא רוצה להחליף את המשחקים הפיזיים. אני, למשל, לא מאפשרת לבן שלי לשחק בנייד ומגבילה אותו בזמן הטלוויזיה. יכול להיות שדבר כזה יכול לעבוד, אבל חלק מרכזי במשחקים שלי הוא עניין התקשורת בין בני המשפחה וזה פחות רלוונטי במסכים".




יום ראשון, 25 באוגוסט 2019

מהפריפריה לתערוכות בעולם - מישל זיתוני נשלפה בגיל 60 מעמק יזרעאל להציג את עבודותיה בוינה, רק כמה שנים לאחר שהתחילה לצייר


לפני כשנה "נשלפה" מישל זיתוני מהישוב עדי שבעמק יזרעאל כדי לייצג את ישראל ולהציג באירוע מוזיאלי בעיר וינה. מישל, אוטוטו בת 60, תמיד עסקה בעיצוב ונמשכה לאומנות, אבל לצייר "פול-טיים" היא התחילה רק בשנים האחרונות. היום הציורים שלה מוצגים ברחבי הארץ והעולם, ובינתיים היא חולמת לפתוח גלריה משלה.


אוהבת לצייר נשים מכל העולם


"תמיד אהבתי לצייר, אבל הייתי עסוקה בעבודה כאחראית מחלקת יבוא בחברה מסחרית בחיפה", מספרת מישל. "לפני 4 שנים פרשתי בעקבות אירוע מוחי שקיבל בעלי. רציתי להיות לצדו ולעזור לו בעסק. יש לנו סוכנות לביטוח בקרית ביאליק. רק בשנתיים האחרונות התחלתי להשקיע יותר במה שאני ממש אוהבת".

איך נשאבת לציור?
"למדתי ציור במהלך העבודה שלי, אבל כשפרשתי זה התפתח יותר ויותר. היה לי יותר זמן לזה. במקצועי אני אדריכלית ומעצבת פנים, כך שהתחום האומנותי לא היה זר לי, אבל התחלתי ללמוד יותר ולצייר יותר, ופתאום נפתח לי עולם חדש".


הציורים של מישל 

מישל מציירת בעיקר נשים וילדות מתרבויות שונות בעולם ויש לה גם השפעה גדולה מן עולם היהדות. בכול הציורים שלה ניתן לראות רגישות, דיוק, הקפדה על הפרטים הקטנים, תנועה, ובעיקר, המון אהבה. לפני שנה, מיכל מ"מיכל סדן הפקות אמנות" גילתה את מישל בפייסבוק והחליטה לשלוח את הציורים שלה לתערוכת אומנות בוינה. "השתתפתי בתערוכה בוינה שהתקיימה בגלריה של אספנים. בנוסף, יש לי ציורי יהדות וציורים על תקופת השואה, וחלק מהציורים שלי מופיעים באופן קבוע במוזיאון בטביליסי שבגאורגיה ובמוזיאון היהודי בפורטוגל, וכמובן שאני מציגה גם במגוון מקומות בארץ. אני מציירת כבר 8 שנים, אבל הגברתי את הקצב ברגע שפרשתי".

לאחרונה קיבלה מישל הצעה מהמרכז העולמי ליהדות צפון אפריקה להציג בתערוכה שתתקיים במשך חודשיים. "קשה לי להגיע לשם מבחינה לוגיסטית, אבל ציירתי במיוחד עבורם ציור בסגנון מרוקאי ותרמתי לתערוכה", מספרת מישל. "אני לא מצליחה להגיע לכל מקום אבל כן שולחת את הציורים שלי. יש לי שני ציורי יהדות שנשלחו לבואנוס איירס וציורים שנשלחו ליער השחור בגרמניה. זה ממש מרגש. שכנה שלי ביקרה לאחרונה בגיאורגיה וראתה את הציורים שלי. היא אפילו לא ידעה שאני מציגה שם והתלהבה יותר ממני. זה עושה לי נחת".

מישל כל הזמן הולכת ומתפתחת, ולאחרונה התחילה לשלב בין שתי טכניקות – ציור ופיסול בבצק יפני- בצק שמתייבש באוויר ונראה כמו פורצלן, מה ששמעניק לציורים שלה מימד נוסף. "לפני שלמדתי ציור, למדתי קצת פיסול והתחלתי לפסל כל מיני דמויות, כמו נגנית צ'לו או בחורה יפה. למדתי פיסול בבצק יפני אצל חני בן דוד מקרית אתא והחלטתי שאני רוצה לשלב בין הפיסול לציור. ראיתי שהשילוב הזה הוא מאוד ייחודי, אז המשכתי".


שילוב של ציור ופיסול

מה את הכי אוהבת לצייר?
"בעיקר דמויות של נשים מכל מיני תרבויות שונות בעולם.לפעמים אני מעיינת בספרים ועולה לי רעיון ולפעמים זה ממש קורה בשטח. למשל, היינו בחופשה בקוסטה ריקה וראיתי אישה מקומית עם ילד. לקחתי קנבס וצבעים והתחלתי לצייר, ממש שם בשטח".

יש לך גם ציורים שנוגעים ביהדות. ראיתי תמונה ממש יפה של הרבי מלובביץ'.
"הייתי בהרצאה ביישוב של הרב שלי וראיתי במצגת תמונה של הרבי. התחלתי לצייר אותו וכשסיימתי, נתתי לרב שלנו במתנה. אני לא ממש בקיאה ביהדות אבל הרבי עושה לי את זה. אני זוכרת את דמי החנוכה שהיינו מקבלים ממנו, בתקופה שלא היה לנו כלום. עד היום יש לי את זה בבית".

הרבי מלובביץ' - ציור של מישל

בתור אחת שצמחה מהפריפריה, מה תציעי לחולמים?
"להעז, לא לפחד. כשמתחילים לצייר, גם אם חושבים שלא יודעים, מקבלים מין רוגע נפשי. לכל אחד יש כישרון חבוי בתוכו, פשוט צריך להוציא אותו החוצה".



יום חמישי, 30 במאי 2019

חולמת ומגשימה - בבוקר מנהלת גן, בערב מתמסרת לקנבס - הסיפור של ד"ר ענת עין גדי


בבוקר היא מנהלת גן ובערב היא מתמסרת לקנבס. ד"ר ענת עין גדי מנהריה ייצגה את ישראל בתערוכת ציורים יוקרתית שהתקיימה בלונדון בחודש מרץ האחרון. באירוע שהופק על ידי ארגון אי.סי.יו נכחו שגריר ישראל בלונדון, תקשורת ועיתונאים רבים. ענת נבחרה להציג בתערוכה בזכות היותה אמנית מוערכת ופוריה.

ד"ר ענת עין גדי (47), נשואה ואם לשלושה, מנהלת גן טרום חובה של משרד החינוך מזה 20 שנה. היא בעלת בעלת תואר שני בחינוך בתחום שילוב האמנויות בלמידה. "סיימתי את לימודי הדוקטורט שלי באוניברסיטת  UBB קלוז' ברומניה בשנת  2014 עם התמחות בתחום החינוך, וחקרתי את נושא שילוב האמנות הפלסטית בגן הילדים והתייחסות לגישות חינוכיות מודרניות" אומרת ענת.




למה פנית דווקא לתחום החינוך?
"אמא שלי מספרת שמגיל צעיר מאוד הייתי אוספת את כל ילדי השכונה ועושה להם טיולים ופעילויות. תמיד שאפתי לעסוק בתחום החינוך. זוהי שליחות מבחינתי, ולאט לאט טיפסתי מעלה. היום אני סוגרת מעגל כי חזרתי למכללת אוהלו, המכללה בה למדתי לתואר ראשון, אלא שהפעם אני חוזרת בתור מרצה ולא כסטודנטית. זה ממש מרגש אותי. אנחנו כל הזמן חולמים ושואפים, אבל אנחנו אף פעם לא יודעים לאן החיים ייקחו אותנו".

כיום ענת מרצה בפני "פרחי הוראה" במכללת אוהלו ובמכללת שאנן על חינוך יצירתי ואמנות ככלי חינוכי בגיל הרך. "התחום הזה סקרן אותי לאורך השנים. כאמנית יוצרת, הבאתי את האמנות שלי, וכן אמנות בינלאומית, לתוך הגן, ולימדתי ילדים צעירים טכניקות שונות ומושגים שונים מתחום האמנות כבר בגיל הרך. בגיל הצעיר, הילדים משתמשים בדמיון עשיר, אין להם עבודה שבלונית. זה ממש לצאת מהקופסא וכל ילד מביא את ה'אני הפנימי' שלו. הגיל הזה מאוד מיוחד".

בגלל זה החלטת להתמקד בחינוך לגיל הרך?
"כשהחלטתי ללמוד את לימודי הדוקטורט, הבנתי שברצוני להעביר מורשת ותרבות. תחום האמנות טומן בחובו שפות שונות והוא יכול להפוך כלי דידקטי בלמידה משמעותית. ילדים בגיל הרך מתחברים ליצירה, בעלי דמיון מורחב ואינם ממוסגרים כמונו, המבוגרים. דרך האמנות, כפי שלמדתי והתנסיתי עם ילדי גני לאורך השנים, נראה כי התנסויות אלו הניבו הישגים רבים ואפשרו לי, כגננת או כדמות חינוכית, לגדל דור של ילדים יצירתיים, סקרנים, שוחרי תרבות וערכים תרבותיים. העבודה החינוכית שלי היא קודש הקודשים, אני כל כך אוהבת את מה שאני עושה. הילדים בשבילי הם מקור השראה ושאיבה של חום ואנרגיות. כל ילד הוא עולם ומלואו, והילדים מאד מגוונים, שונים, מעניינים ומאתגרים".

מה הכי גורם לך לסיפוק?
"מה שהכי גורם לי לסיפוק בעבודתי הוא שאני רואה, חווה, מלווה תהליכים לימודיים בגן ולבסוף רואה את התוצר המוגמר. כמובן שהדגש על התהליך ולא על התוצר. ילדים בשנות חייהם הראשונות מגיעים אליי. ולראות תהליך של עיצוב, למידה וחוויה- זה עושה לי  משהו בנפש, זה גורם לי לעצור ולחשוב לרגע: וואלה, באמת נתתי להם שק הפתעות מלא בחוויות, כלים, תמונות ומיומנויות לחיים. כמו כן, גננות שבגן חובה שמקבלות את ילדי גני מספרות על רמה גרפו-מוטורית גבוהה ודמיון רב".



מלבד שילוב האמנות בגן אותו היא מנהלת, ענת כתבה ספר ילדים עם חברתה, קירה קגלנוביץ, שנקרא "השריקה"(2017), שהוא היום כלי דידקטי ללימוד נושא השואה בגיל הרך במכללות השונות.  כמו כן, חיברה ענת 8 מאמרים בתחום של שילוב האמנות הפלסטית בגן שפורסמו בהד הגן ובאתרי חינוך שונים.

מתי התחלת לצייר בעצמך?
"מאז ומתמיד משך אותי תחום הציור, אך חששתי להיחשף בציבור ושמרתי את הדבר לעצמי. בלימודי התואר השני, שעסקו בעיקר באמנות חזותית, החלטתי שאני רוצה ליצור, לצייר. קניתי לי קנבסים וצבעים והתחלתי לצייר. הייתי חייבת לדעת את הפרטים הבסיסים בציור. הצטרפתי לחוג ציור ולמדתי איך ניגשים לקנבס,  פרופורציות וקומפוזיציות. אחרי שנה עזבתי כי ידעתי שאני לא אוהבת לעבוד בתבניות. אני רואה את הקנבס בצורה קצת שונה, ולא מתוכננת או מובנית. על הקנבס הנשמה שלי מציירת על פי חוויות, מאורעות, נופים, מקומות, רגשות ועוד".

ענת מגדירה את עצמה כאמנות נאיבית, מתיילדת. "רואים שאני מגיעה מתחום הגיל הרך. אפשר להרגיש את התמימות, הצבעים העזים, החום והאופטימיות. הצבעים מביעים המון תשוקה לחיים, מזכירים את עולם הפנטזיה והחלומות. הם נורא 'חיים' וזה משקף את מי שאני. אני לא אוהבת להתקבע על סגנון אחד בלבד".

אל התערוכה באנגליה הגיעה לאחר שאוצר התערוכה פנה אליה וביקש ממנה להציג. "הוא בחר להציג ציורים שונים שלי, גם ריאליסטיים וגם אבסטרקטיים. הם היו הכי מעניינים בעיניו והוא רצה ליצור מגוון רחב של סגנונות בתערוכה עצמה. מבחינתי, זו הייתה התגשמות של חלום. לצאת החוצה לעולם, זה משהו שאף פעם לא עשיתי וזו הייתה חשיפה טובה בשבילי".

מתי את מוצאת זמן לעשות את הכל?
"טוב שיש את החופש הגדול, כי עכשיו אני מתכוננת לחופשה הגדולה, בה אוכל לטייל ולצייר, לקבל השראה מכל מיני מקומות. אבל ברצינות, כשאת נהנית ממה שאת עושה ואת מרגישה סיפוק במעשים שלך, יש מקום לכל דבר. אני טיפוס של  לילה. בלילה כל המוזות באות אליי ומתחברות למילים במאמרים, ולקווים בציורים. כשכולם ישנים והירח מאיר, יש משהו באווירה הזו שגורם לי ליצור".

חשבת לעסוק אך ורק בציור?
"ברור, זה חלום. אבל בארצנו אי אפשר להתקיים בכבוד רק מאמנות. אני עובדת היום במשרה מלאה גם בגן וגם כמרצה. מבחינתי, זה חלום כל היום לצייר, אבל פשוט אין לי את התקציב לכך. לצערי, זה לא רלוונטי כרגע לחיי. את הציור נטו אני שומרת לפנסיה".