מאין יבוא עזרי? סיפורה של תלמה הרי שנלחמת בסרטן בפעם השלישית

תלמה הרי קוטלר ממושב כחל נלחמת בפעם השלישית בסרטן העקשן, והפעם היא יוצאת בקמפיין ריפוי ומגייסת את אהוביה ומכריה להכין עבורה ברכת ריפוי מצולמת * תלמה בת ה-57 חלתה לראשונה לפני 12 שנה. הסרטן הכה בה שנית לפני 5 שנים והותיר אותה עם תופעות לוואי קשות וכאבים עזים * בחודשים האחרונים גילתה תלמה ששוב, הוא חזר * "הרבה אנשים שלחו לי ברכות ריפוי, אנשים שאני לא מכירה בכלל, רק בגלל שהם התאהבו במסר. אני חושבת שזו בקשה ממש קטנה. רק שיכינו לי ברכת רפואה מקורית, מה יש לי להפסיד?".

"מאין יבוא עזרי?אני חולה אונקולוגית מורכבת, נלחמת 12 שנים להחלים, פעמיים הצלחתי. גם הפעם אני בוחרת בחיים. ראשית, עזרי בא לי מנשמתי המיוסרת, ושנית, עזרי בא לי מגופי הדואב, מגופי הנלחם. עזרי בא לי קודם כל מעצמי. באמונה שלי שאני לא חולה סופנית אלא לוחמת חוצפנית..."כך כתבה תלמה הרי קוטלר (57) בפוסט שהקדישה "לחולים מורכבים שרצים למרחקים ארוכים".

תלמה נולדה וגדלה בכפר סאלד. אמה, רות קוטלר ז"ל, עבדה כאחות במחלקת יולדות בבית החולים זיו והייתה שדכנית, אשר זיווגה 90 זוגות, "ואני ממשיכה את דרכה כשדכנית", אומרת תלמה, שעושה זאת לא בעבור כסף, אלא כמצווה.

תלמה (משמאל) עם תיקי פורת

יותר מ-20 שנה מתגוררת תלמה בכחל, יחד עם בעלה אלדד. לשניים חמישה ילדים שתומכים ותמכו בה לאורך כל הדרך.

בשנת 2007, בעוד היותה מחנכת בבית הספר "רמת כורזים", תלמה הרגישה כאבים עזים בבטן במשך תקופה ארוכה ובקושי הצליחה לסיים את שנת הלימודים. "לאחר כל מיני בדיקות, אמרו לי הרופאים לקחת קצת כדורים ושהכל יהיה בסדר".

ומה עשית?

"לא הסכמתי לקבל שאצלי הכל בסדר ושכנעתי אותם לבצע ניתוח לכריתת הרחם, ניתוח שנשים עוברות מכל מיני סיבות שונות. כשהתעוררתי מהניתוח, בפתלוגיה ראו שאני חולה בסרטן צוואר הרחם, וכאן בעצם התחיל הסיפור שלי עם הסרטן".

תלמה עברה טיפולי כימותרפיה והקרנות בבית החולים רמב"ם, ולאחר הסבב הראשון, חזרה לשגרה. "לימדתי מתמטיקה בבית הספר, שיחקתי כדורסל, כדורשת. עשיתי המון דברים, וכמובן, טיפחתי עם אלדד את המשפחה".

אלא שהכאבים של תלמה חזרו 7 שנים לאחר מכן, בשנת 2014. "אחרי תקופה ארוכה של סבל, גילו שהסרטן שלי חזר. פניתי לרב פירר, שהפנה אותי לפרופ' גלעד בן ברוך וד"ר יעקב קורח, מנהלי הגניקואונקולוגית בבית החולים תל השומר, שמטפלים בי עד היום. הם ביצעו ניתוח מציל חיים, ניתוח שארך 14 שעות. השתקמתי אבל ידעתי שכבר לא אחזור לעצמי".

לאחר הניתוח, תלמה עברה טיפולי כימותרפיה בתל השומר, המקום היחיד שיכל לטפל בה, מאחר והייתה מוגדרת כחולת סרטן מורכבת. "לא הייתה לי בעיה לקבל את הטיפולים בתל השומר, אבל מה שכן הפריע לי זה שלא הצלחתי למצוא שום תמיכה בפריפריה למצבי, שום טיפול פליאטיבי בחסות משרד הבריאות. שום פסיכולוג, פסיכיאטר, הידרותרפיה, רפלקסולוג, תזונאי ועוד. הכל אושר לי בתל השומר, אבל לא יכולתי לנהוג כל שבוע בשל מצבי הרפואי, וגם אין לי נהג פרטי.  אלדד הוא מנכ"ל מפעל ולא יכול לקחת חצי שנה חופש בשביל לטפל בי".

תלמה ניסתה למצוא פתרון, אבל במשך 4 שנים לא קיבלה מענה הולם למצבה, קרוב לבית. היא חוותה תופעות לוואי קשות, אלרגיות, כאבי בטן ובעיות במערכת העיכול. ועם כל זאת, עקב טיפולי הכימותרפיה, היא שברה 2 חוליות בגב. כתוצאה מכך, היא החלה ליטול אופייטים, תרופה משככת כאבים, והתמכרה בעקבות שימוש לא נכון. "אני בכלל לא ידעתי שכל התופעות שהיו לי הן בעקבות הכדורים. הילדים שלי הצילו אותי. עברתי גמילה לגמרי בעצמי ובתמיכת סובביי, מאחר ואין מקום בארץ לגמילה מאופייטים בחסות החוק".

בעצם הניתוח הציל את חייך אבל פגע באיכות חייך.

"ככה זה בסרטן. ידענו מראש שכבר לא אהיה אותה תלמה. לאחר הניתוח נאלצתי לצאת ממעגל העבודה, אך כשיכולתי- התנדבתי בבית הספר. המנהלת המקסימה שלי, תיקי פורת, מנהלת רמת כורזים, מלווה אותי במשך שנים בנאמנות אין קץ. מאז ועד היום".

לפני 8 חודשים, שוב החלה תלמה להרגיש כאבים עצומים. במהלך אותה תקופה היא גם שברה את הקרסול. "שאלתי את הרופא אם זה קשור לחוסר סידן, אז הוא אמר לי: 'לא, זה קשור לחוסר מזל'. אבל הצלחתי להתגבר על השבר בקרסול ללא אופייטים".

לפני כחודש, התבשרה תלמה שהסרטן חזר אליה בשלישית. "עכשיו אני נלחמת על החיים שלי. הפעם כבר יש לי את תמיכת הוספיס גליל עליון, שעוזרים לי המון. ממש מלאכים, אחד אחד".

את מתחילה בטיפולים שוב?

"לנתח אי אפשר, האפשרות הכי גרועה היא לעבור שוב כימותרפיה. בימים הקרובים אני אמורה לקבל תשובה לגבי תרופה בהתאמה אישית, שזה הפתרון האידיאלי עבורי. בביופסיה שעברתי  מחפשים חלבון מסויים, ואם הוא יושב על הגידול שלי, אז אפשר לרקוח תרופה שמתאימה אך ורק לגידול שלי. זה דבר מאוד מתקדם. קיבלתי כבר אישור לטיפול, אבל עכשיו אני מחכה לראות אם זה מתאים. אם אכן יש לי את החלבון הזה".

ברכת ריפוי שקיבלה תלמה 

ולשם כך, תלמה יצאה בקמפיין ריפוי והיא אוספת ברכות ריפוי על מנת לקבל את הטיפול שיעזור להחלמתה. "אני חייבת את האנשים ואת התפילות שלהם בשביל שזה יתאפשר" אומרת תלמה. "יש לי הרבה חברים באיזור, אני מטופלת הכי טוב שיש ואני לא מתביישת לבקש עזרה. הרבה אנשים שלחו לי ברכות ריפוי, אנשים שאני לא מכירה בכלל, רק בגלל שהם התאהבו במסר. אני חושבת שזו בקשה ממש קטנה. רק שיכינו לי ברכת רפואה מקורית, מה יש לי להפסיד?".

אז מה נותר לי לאחל לך, מלבד רפואה שלמה, כמובן?

"שאני אמשיך לפזר חיוכים, שאני אמשיך להיות בצד הנותן, אך לא להתבייש לדייק בבקשת העזרה ולהקפיד להודות על היש".

יש גם טלי אחרת - סיפורה של המשוררת טלי רהב על עול "הדור השני"

בגיל 47, טלי רהב מקיבוץ יפתח, לא יכלה לשאת יותר את עול "הדור השני" על כתפיה ויצאה לשייט בקוטב הצפוני. כשחזרה לארץ, טלי החליטה להפוך את סיפור חייה ליצירה. 10 שנים עברו מאז, וכיום טלי חובקת את הספר "ילד בלונדיני- ימינה", שיצא לאור לפני כשנה, ומופע מוזיקלי-ספרותי חדש שיושק בקרוב

"אבי שתק כשנאצי הונגרי חבט בפרצופוושבר את משקפיו.אמי שתקה אל מול הר של גוויותאפילו כשגילתה בו פנים מוכרות.אני שותקת את סיפורי חמישים שנה.בנותיי שותקות דקה בצפירות-תשלום סמלי ישראליעל סך כל השתיקות.("כל השתיקות" מתוך הספר "ילד בלונדיני-ימינה") 

את עיקר ילדותה העבירה טלי בדרום הרחוק. הוריה, ניצולי שואה, עלו מהונגריה בשנת 1949 עם עליית הנוער, ללא הוריהם, כשהם בני 11 בלבד. הם הכירו דרך תנועת "השומר הצעיר", התחתנו והקימו משפחה בישראל, כפי שחלמו בגולה. "הוריי הקימו את קיבוץ להב במסגרת הנח"ל" מספרת טלי. "אמי ילדה את אחיותיי התאומות, הגדולות ממני ב-10 שנים, ושנה לאחר שנולדתי, הם החליטו לנדוד לבאר שבע בשביל ללמוד ולהתפתח. ההורים של אבא עלו לארץ והתיישבו גם הם בעיר. הוריה של אמא עלו בשנת 1951 למעברה בנתניה. זו הייתה תקופה מאוד לא פשוטה. הם כבר היו מבוגרים והחיים שם היו קשים. לסבא היה בהונגריה מפעל לייצור אוהלי ענק, כך שלמזלו, כשהגיע למעברה, נתנו לו להקים מתפרה ובה הוא תפר את כל האוהלים למקום".

טלי מעולם לא השתחררה מעול "הדור השני". לפני שנולדה, הוריה כלל לא דיברו על מה שעברו בשואה. המפנה קרה עם הולדתה, כאשר באותה תקופה התקיים משפט אייכמן בארץ. "אמא סיפרה רק סיפורי העצמה וגבורה מהשואה" נזכרת טלי. "היא מעולם לא דיברה על החולי, הרעב או הקור. היה לי קל להתחבר לסיפורים האלה ולהזדהות איתם. אני זוכרת שהיא סיפרה איך סבא היה לוקח אותה בקור המקפיא של נובמבר, מעלה אותה לגגות ההרוסים מההפגזות, מחפש שלג טרי ומשפשף בו את הגוף שלה, רק בשביל לשמור על ההיגיינה שלה. כך הוא עשה כל בוקר. אנשים מתו בהמוניהם מחוסר אפשרות לשמור על היגיינה תקינה וכך הוא שמר עליה".

הסיפורים החלו לחלחל פנימה למוחה של טלי הקטנה. "כל הזמן חשבתי שגם אני אצטרך להתקלח בשלג כש'הרעים' יבואו. אני זוכרת שבחורף התקלחתי במים קפואים כדי שאהיה מוכנה. ממש הייתי שם בראשי ואני יודעת שלא מעט ילדי דור שני חוו חוויות דומות. חלקם היו שותפים לסיפורים של הוריהם וחלקם לא יכלו לשאת את זה".

כילדה את זוכרת שהייתה בבית אווירה עצובה?

"להפך. ההורים שלי נאבקו בשביל להקים משפחה ישראלית שמחה. תמיד קיימנו חגיגות בבית, בחגים, בימי הולדת. אמא לימדה אותנו את כל השירים, אמרה לנו למחוא כפיים, רק בשביל שבבית תשרור השמחה. זה היה סוג של ניצחון רוחני על הנאצים. הנה, תראו, לא הצלחתם לנצח אותנו, יש לנו שמחה בבית".

טלי עבדה שנים רבות בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. יחד עם בעלה, גם הוא איש חינוך, הם התיישבו בקיבוץ יפתח והקימו בו בית. "פשוט התאהבנו במקום ובנופים המדהימים של הגליל" היא מספרת. "היה לי חלום להיות אומנית אבל לא העזתי לעשות עם זה כלום, כי תמיד האמנתי שעם אומנות- אי אפשר לשלם במכולת, כמו שאומרים. במהלך השנים, נולדו לנו 3 בנות והכתיבה תמיד הייתה נוכחת בחיי".

לפני 9 שנים, חל מפנה בחייה של טלי. "הרגשתי שהשואה והמהות שלי כילדה לניצולי שואה כל כך עוטפות אותי ומכבידות עליי. מבת הקורבן הפכתי להיות הקורבן".

ברגע של הרפייה, טלי הבינה שאם לא תכניס לחייה הרפתקאה, שום דבר לא ישתנה. באותו ערב, היא החליטה להצטרף לקבוצה קטנה שיוצאת לשייט בקוטב הצפוני. תוך שבועיים היא כבר הייתה שם, מוקפת בקרח, כלבי ים ודובי קוטב. "יצאתי כשאני משאירה את השואה בארץ ומנסה לגלות האם קיימת טלי אחרת" היא אומרת. "בקור המטורף הזה גיליתי את העוצמות הנפלאות של הטבע וגיליתי את עצמי מחדש- אישה הרפתקנית, שמחה, חברמנית ומצחיקה. חזרתי לארץ עם ההבנה שאני יוצאת מהשתיקה ומחליטה להפוך את סיפור חיי ליצירה".

כ-8 שנים עברו מאז אותו מסע ועד שטלי הוציאה לאור את ספר השירים הראשון שלה.

"זהו ספר שירה נועז ובוטה, הנוגע בפצעי השואה המדממים כאן ועכשיו. מתוך הריסות הלב צומחת אמונה אופטימית של אישה יוצרת, המודעת לצל הכבד המלווה אותה באשר תלך. מעשה הכתיבה, הנובע מתחושת שליחות עמוקה, מאפשר לה ליצור תיקון ולצבוע את העולם בצבעים חמים יותר" (סמדר שרת / עורכת הספר)

"כשהתחלתי לכתוב את הספר, השירים היו כועסים ומרירים" מספרת טלי. "הייתה בי תחושה של קורבנות שהייתי חייבת לשחרר. עברתי תהליך עם עצמי, ורק בשנה השביעית מאז חזרתי מהקוטב, השירים החלו להיות מדוייקים יותר".

לאחר שסיימה לכתוב את שיריה, נסעה טלי למסע הרפתקני נוסף, הפעם בהודו. "לא חשבתי שאני מסוגלת לטייל בהודו לגמרי לבד, אבל זה קרה. זה היה עוד שלב בשביל לבדוק מי אני. מי זאת טלי בתוך ה'לבד' הזה". חצי שנה לאחר מכן, יצא ספרה "ילד בלונדיני- ימינה" לאור.

בימים אלו, טלי עובדת על מופע חדש, אותו תעלה יחד עם הנגנית איה סלע, גם היא מקיבוץ יפתח. מדובר במופע מוזיקלי-ספרותי בניחוח קברט, עם הרבה הומור ושירה. "השירים שלי היום הם אופטימיים, יש בהם סוג של מחילה".

מה החלום שלך כרגע?

"אני רוצה שהספר יגיע לכמה שיותר אנשים, במיוחד לילדי הדור השני. לעודד את כל מי שרוצה לצאת מהשתיקה ולצמצם את הכובד שהוא נושא על כתפיו, את הטקסים הממסדיים והרשמיות הזו. צריך לדבר על זה פשוט ובגובה העיניים. היום אני מבינה שכמעט כל אדם כאן הוא דור שני של משהו, לאו דווקא של השואה".

היום, אחרי הוצאת הספר, העול שנשאת כבר אינו קיים?

"זה הצטמצם, אבל אני חושבת שזה לעולם לא יעבור. הבנתי שאם אני רוצה שהיצירה שלי תתפתח ותישמע, אני חייבת לוותר על המהות שלי כקורבן. לשים דגש על החוזקות שלי כדי למנף את העשייה ואת השליחות שלי".  

זהו יום הרופא - סיפורו של הרופא הוותיק שחלה והמשיך לטפל, והרופא הצעיר שהתמנה לראש מחלקה

ב-11 בינואר חל מדי שנה יום הרופא, אשר מטרתו להצדיע לרופאי ישראל המשרתים את כל תושביה * יום הרופא אף מדגיש את תרומתם של הרופאים לחיי הקהילה, את העשייה היומיומית ואת הישגיהם על מנת לחזק את תדמיתם בעיני הציבור הישראלי * לכבוד יום זה, דיברתי עם שני רופאים מוערכים: האחד– רופא ותיק שמשרת את תושבי הצפון מאז 1991, סוג של רופא מיתולוגי, אם תרצו. השני– רופא צעיר שהגיע לגליל בעקבות התמחות בצפת, החליט להישאר, והיום הוא מנהל מחלקה בבית החולים "זיו" * השוני ביניהם ניכר, אך הדבר שמשותף לשניהם היא האמונה שרפואה היא לא רק מקצוע, אלא דרך חיים

ד"ר רוברט קסטנבנד

ד"ר רוברט קסטנבנד הוא רופא המשפחה המיתולוגי של קרית שמונה. הוא שירת בנאמנות את תושבי האיזור מאז הגיע לצפון בשנת 1991. כשאני אומרת לו את זה, הוא עונה בצניעות: "לא צריך להגזים". מי שהיה בצד המרפא, שנלחם עבור זכויותיהם של מטופליו, עכשיו בצד השני של המתרס ונלחם על זכויותיו שלו כמטופל, ויש לו הרבה ביקורת על הרפואה בארץ.

"בגיל 10 החלטתי שאני רוצה להיות רופא בעקבות ספר שקראתי" מספר רוברט. "אבל אז היו זמנים קשים והייתי צריך לעבוד קשה מאוד בשביל להגיע לכך".

הוא הגיע לארץ בשנת 1950 וגר במעברה. לאחר מכן, עבר למנזר נוצרי ברמלה ולמוסד נוער בכפר סבא. לאחר שסיים את לימודי הרפואה, כפי שחלם, עבד בבית החולים תל השומר, עד שהגיעה ההצעה לעבוד בגליל. "אין על הגליל" הוא אומר. "כמה יופי, כמה שקט, כמה נחת".

כשאני שואלת אותו אם היה לו קשה להיות רופא במערכת הבריאות של ישראל, הוא עונה "קשה זה יחסית" ומוסיף "רפואה היא לא מקצוע, היא דרך חיים. אם בחרת ברפואה אז זה 24/7 לטובת המטופלים. כמה אנשים עושים את העבודה שהם אוהבים ושתמיד חלמו עליה? נתתי את הלב לרפואה והיום אני לא מסוגל ללכת 30 מטר".

לפני 4 שנים חלה רוברט בסרטן הריאות. הרופא שהלך אליו נתן לו 3 חודשים לחיות. רוברט עבר ניתוח וטיפולים, ועד לפני חצי שנה עוד עבד ברפואה. "היום מאריכים לי את החיים, שזה מה שאמורים לעשות, אבל גם מאריכים לי את הסבל. אני חי-מת. אני לא יכול לעבוד, לצלם, ללכת. כל מה שאהבתי נעלם. נהייתי אסיר בבית, אז מה הרווחתי? רק מספרים של אורך החיים, אבל לא איכות חיים".

"אנשים מפחדים למות, אבל כולנו נמות בסוף. לא צריך לפחד מהמוות. אני מאמין בחוק האנרגיה שקובע שהאנרגיה לא נעלמת פתאום, אלא משנה צורה. אני מאמין שכשאלך מן העולם הזה, אולי אחזור אולי בתור פרח, ואז אני לא מפחד כי אני לא ממש נעלם. נכון, הפרידה קשה, אבל גם גירושים או מעבר דירה. זה קשה קצת ואז זה חולף. כשאנחנו מאבדים מישהו אז כואב לנו לתקופה ואז זה נעלם".

איך ההרגשה להיות כרגע בצד המטופל? אתה רואה דברים אחרת?

"גם כרופא היה לי קשה מאוד כי רוב האנרגיות שלי בוזבזו בשביל להילחם עבור המטופלים שלי ולהשיג להם בדיקות או תרופות טובות. העדיפו שארשום תרופות זולות, אבל יש להן תופעות לוואי. אם רשמתי תרופה יקרה- חטפתי על הראש, אבל הייתי מוכן לשלם את המחיר. זה יותר טוב מאשר שהמטופלים שלי יאכלו קש רק בגלל שאיזה מנהל החליט לחסוך. הרי רוב התקציבים הולכים על משכורות העתק של הרופאים".   

רוברט אומר כי מה שמעציב אותו היום זה שרופאים כבר לא רואים את האדם שעומד מולם, אלא רואים רק כסף. "אין חיבוק, אין חיוך, אין חמלה. היום הכל בוואטסאפ. כבר לא יושבים ביחד ומדברים. הרופאים שלימדו אותי כבר לא קיימים. גם מוסר העבודה השתנה. הרי רפואה זה לא כמו להיות פקיד ולהניח את העט בשעה 16:00. אם תתקשר אליי אמא ביום שבת ותספר לי שהבן שלה סובל, מה, אני לא אקבל אותה? למה היום צריך לקבל תור לאורתופד בעוד 4 חודשים כשאתה מתפתל מכאבים? זה לא הגיוני".

רוברט עבד עד לפני חצי שנה כרופא בצבא. "יצאתי לפנסיה ונכנסתי לדיכאון. אני מאמין שבדיכאון, המערכת החיסונית נחלשת והסרטן מתפרץ. כנראה בגלל זה חליתי. למרות הטיפולים, המשכתי לעבוד כרופא בצבא עד לפני חצי שנה בערך, עד שעברתי טיפול שהפיל אותי לקרשים. נהייתי הגרוטאה שצריך לבדוק חיילים וזה כבר לא היה מתאים, אז החלטתי שעד שאשתקם, לא אחזור. אני מקבל בבית מטופלים אבל לא יכול לצאת החוצה".

מאין אתה שואב את הכוחות?

"צריך לקום כל בוקר ולהגיד תודה. לחייך, לצחוק, לדבר שטויות. יש לי ילד בן 7 שקורא לי 'סבא אבא' כי אני גם וגם. אנחנו צוחקים על הסרטן וקוראים לו 'לובסטר שהיד' כי כשהוא הולך- גם אני הולך".

שמו של רוברט עלה בכותרות לאחרונה בעקבות פרשת המעילה בחשבונו על ידי פקידה מהבנק, דווקא בתקופה הכי קשה בחייו. אבל רוברט אומר ש"כנראה אותה פקידה הייתה במצב של מצוקה קשה ואני לא שופט אף אחד. אני הגעתי מחיי עוני ועליתי למעלה. יש כאלה שקרה להם ההפך. הגיעו ממצב כלכלי מסויים ונפלו, אז הם עושים שטויות. בסוף מבינים שכסף זה לא הכל בחיים. מה יעזור לך מיליון שקל בבנק אם אתה חי חיי מסכנות. כל זמן שאתה מצליח לחייך בבוקר- שיחקת אותה".

ד"ר אוֹצֶם חסיד

ד"ר אוֹצֶם חסיד (45), הוא מנהל מחלקת עיניים במרכז הרפואי זיו בצפת, נשוי ואב לשניים. הוא בוגר בית הספר לרפואה של הטכניון בחיפה, התמחה ברפואת עיניים במשך שנה וחצי בביה"ח סורוקה בבאר שבע, עבר תת התמחות במחלות וניתוחי רשתית העין בוונקובר, קנדה, וסיים גם התמחות ברדיולוגיה אבחנתית (דימוּת) בבית החולים שערי צדק בירושלים. את המעבר לצפון עשה לפני 10 שנים, ולפני שנה מונה למנהל מחלקת עיניים, כשהחליף את פרופ' יוסי פיקל עם פרישתו לגמלאות. ואם תהיתם על ייחודיות שמו הפרטי של ד"ר חסיד, הרי שהשם אוצם- מקורו בתנ"ך. אוצם היה אחיו של דוד המלך ואחד משבעת בניו של ישי.

תארת לעצמך כמתמחה ב"זיו" שתהפוך לראש המחלקה?

"את האמת שלא. הגעתי במטרה לעשות התמחות ולא ידעתי איך הדברים יתגלגלו. לאט לאט התחלתי להכיר את המקום, את האנשים בו, זיהיתי את הפוטנציאל הרב שיש פה, ובאמת שיש. כשאתה עושה דברים בבית חולים קטן יחסית, אתה לא מרגיש בורג במערכת, יש לך אפשרות להשפיע".

איך אתה מתמודד עם האתגרים בפריפריה?

"נכון, זה מאתגר, אבל בכל קושי טמון איזשהו פוטנציאל, זה היופי. גם עם מעט תקנים, שהיא לא בעיה יחודית לפריפריה, אנשים נותנים פה את ה-120 אחוז".

למה בכלל רצית להיות רופא עיניים?

"רציתי להיות רופא כי ידעתי שאני רוצה לעבוד עם אנשים ולעזור להם. רפואה הוא מקצוע מרתק ומעניין, שנוגע בכל כך הרבה תחומים. גם בגוף האדם וגם בנפש האדם. בחרתי ברפואת עיניים כי מדובר בתחום אסתטי, קטן, מאוד אלגנטי והיי-טקי, המשלב מכשור חדשני ביותר, וזה דיבר אליי. אני גם מעדיף לעבוד עם אוכלוסיה שהיא יחסית בריאה ולשפר את איכות חייהם, ולא להתעסק בעניינים של חיים ומוות. למרות שגם להחזיר לאנשים את 'האור המאיר', זה סיפוק עצום".

יש איזה מקרי ספיציפי שאתה זוכר?

"הייתה לי מטופלת שבעקבות קטרקט מתקדם סבלה מאובדן הראייה עד לכדי עיוורון במשך קרוב לעשור, אבל נמנעה לעבור ניתוח בשל פחד. ניתחנו אותה בניתוח די מורכב, בגלל המצב הכה מתקדם של הקטרקט, וביום למחרת, כשהסרנו את התחבושות מעיניה, היא פשוט התחילה לראות שוב, לאחר שנים רבות בהן לא ראתה כלום, לא את נכדיה ויקיריה, לא אנשים, לא נוף, כלום. היא בכתה והתרגשה מאוד וגם אנחנו התרגשנו איתה".

 מיהו המודל לחיקוי שלך?

"הרמב"ם, רבי משה בן מיימון, הוא מודל החיקוי שלי. מדובר באיש אשכולות שהיטיב לשלב בין תיאוריה לבין עשייה. מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, מדען, רופא, חוקר ומנהיג דגול שהיטיב עם הקהילה. אחד האישים החשובים והמוערכים ביותר ביהדות, אבל לא רק בה. היה רופאו של בן המלך המצרי ושל המשנה למלך וחי יומיום את החיבור בין הרוח לבין המדע".

אוצם מספר שאם לא היה רופא, היה אנתרופולוג בגלל האהבה שלו לאנשים. תכונה שחסרה אצל לא מעט רופאים... "היום בפקולטה שמים דגש על איך ליצור רופאים  יותר אנושיים. ידע זה דבר נרכש ויש הרבה שלומדים, אבל בסופו של דבר, אתה נוגע באנשים, וחצי מלרפא אדם זה לתת לו את היחס הטוב והאנושי".

אתה מלמד כיום בפקולטה בצפת, אפילו את אחיך הצעיר, אלדד. למה החלטת ללמד?

"כי אני מאמין שמי ששומר את הידע לעצמו, לא מועיל בכלום. צריך להעביר את הידע הזה הלאה, כמו שאותי לימדו. צריך לחנך דור חדש של רופאים מצויינים".

מה עשית מאז התמנת לתפקיד?

בשנה האחרונה אנו פועלים להרחבת מחלקת העיניים והשירותים המוענקים בה, כדי שתושבי הצפון לא ייאלצו לכתת רגליהם למרכז הארץ ויוכלו לקבל מענה לכל צורכיהם בסמוך למקום מגוריהם. השנה גם הרחבנו את צוות המחלקה וקבלנו לשורותינו מומחית לגלאוקומה וניתוחי עיניים, ורופא עיניים ומנתח לילדים. בנוסף, רכשנו מכשור מתקדם למיפוי קרנית, למדידת עדשות לניתוחי קטרקט ועוד. אני גאה ושמח על האפשרות לשפר דווקא כאן בזיו. פה גדלתי ופרחתי מקצועית. זה הבית".

לסיום, מה היית משנה במערכת הבריאות?

"על הממשלה לשנות את התפיסה הכוללת לגבי מערכת הבריאות. מערכת הבריאות איננה סרח עודף בקיום הלאומי, אותו מתחזקים בלית ברירה ומקצצים ממנו תקציבים. חובה להציב את מערכת הבריאות במיקום שווה ערך למערכת הביטחון, שכן מדובר בחיי אדם וברווחתם.  אני סבור כי בריאות, חינוך וביטחון הם התשתית המרכזית לקיום שלנו. חינוך ובריאות הם ביטחון, וכך גם צריך להתייחס אליהם".

חג של יין ואהבה- ראיון עם יהודה פוליקר לקראת הופעתו בפסטיבל בין הכרמים עם מירי מסיקה

בשבוע הבא יפתח פסטיבל "בין הכרמים" החגיגי ברחבי מרום הגליל עם שמונה ימים ולילות מיוחדים של מוזיקה, יין ורומנטיקה. את הפסטיבל ינעל יהודה פוליקר עם מיטב הלהיטים מארבעה עשורים של עשייה מוזיקלית. לקראת הפסטיבל, התראיין פוליקר למידע 8 וסיפר כי הוא שמח לחזור לפסטיבל בפעם השנייה: "אני זוכר שבמופע הקודם הקהל היה חם ומחבק ולא יכולתי לרדת מהבמה".

וגם: כל המופעים, כל הפעילויות וכל האירועים החגיגיים של הפסטיבל הכי שווה בקיץ.

שירי פריאנט

פסטיבל בין הכרמים, שנערך מדי שנה בחג האהבה העברי ט"ו באב, נחשב לאחד הפסטיבלים החגיגיים והאטרקטיביים ביותר מבין אירועי הקיץ. פסטיבל בין הכרמים 2017 ייחגג זו השנה ה-11 ברציפות ברחבי אזור מרום הגליל בשבוע של ט"ו באב, היום בו יצאו בנות ישראל לחולל בין הכרמים. הפסטיבל יתקיים השנה בין התאריכים 3-10.8 (י"א-י"ח אב) עם שמונה ימים ולילות מיוחדים בהם שלל אירועים מרגשים לזוגות האוהבים ולכל המשפחה.

יהודה פוליקר. צילום שלומי פינטו

דברים שרציתי לומר

לאחר שבשנים האחרונות הופיעו במסגרת בין הכרמים הבולטים באמני ישראל, ישוב השנה לפסטיבל יהודה פוליקר, מגדולי האומנים בישראל, אשר יארח את מירי מסיקה במופע חגיגי במתחם עין הוזים שבלב יער בירייה, אחד ממתחמי המופעים המיוחדים בארץ.  פוליקר בעצמו מודה כי "בטוח שצפוייה לנו חוויה".

פוליקר ינעל את הפסטיבל עם מופע להיטים משובח, המשלב בין גיטרות ובוזוקי, מקצבים יווניים- ים תיכוניים ולהיטי רוק. באופן חד פעמי ולרגל נעילת פסטיבל בין הכרמים יארח פוליקר את מירי מסיקה. מלווה בהרכב של 7 נגנים, זמרות ליווי, סאונד ותאורה מרשימים, ללא ספק, שפוליקר יספק לקהל הגלילי מופע סוחף ומרגש.

אז איך ההרגשה לחזור ולהופיע שוב בפסטיבל?

"אני שמח לחזור לאתר ולאזור המקסים הזה עם להקה חדשה ואירוח של מירי מסיקה המקסימה. אני זוכר שבמופע הקודם הקהל היה חם ומחבק ולא יכולתי לרדת מהבמה. אני מבטיח מופע מקפיץ ומרגש מלא במקצבים יוונים ורוקנרול. אני בטוח שגם הפעם צפויה לנו חוויה".

אתה ומירי כל כך שונים. כיצד נוצר החיבור ביניכם?

"יצא למירי אלבום חדש שהושק במופע חגיגי בקיסריה. היא פנתה אליי ואמרה שתשמח לממש חלום ולארח אותי במעמד הזה. מירי זמרת נפלאה וכמובן שנעניתי בחיוב. המפגש על הבמה היה כל כך מוצלח שהחלטנו לקיים מפגש בו אני אארח אותה, ולשמחתי זה קורה בפסטיבל בין הכרמים. מירי מגיעה להתארח במופע,  במהלכו נבצע יחד מספר שירים משותפים. תהיה בהם טעימה מהרפרטואר שלי ושלה. כדי לדעת אילו שירים, תצטרכו לבוא להופעה. מכינים לכם הפתעה..."

במופע יבצע פוליקר את להיטיו הגדולים מכל הרפרטואר העצום שלו, החל מימי "בנזין" דרך "עיניים שלי" (אלבומו הראשון של פוליקר), כל אלבומי הסולו והקלאסיקות מהמוזיקה היוונית – יום שישי, חופשי, הצל ואני, פחות אבל כואב, כפיים, אלקו, רדיו רמאללה, התחלה חדשה, משמרת לילה, פומה פומה, שלושה ימים, זינגוואלה, דברים שרציתי לומר, פנים מול פנים, ועוד להיטים רבים ומשובחים.

במופע אתה עולה עם שירים שעד היום מצליחים לרגש. מהו הסוד ליצירת קלאסיקות מוזיקליות?

"השירים הללו הפכו מזכרת וגעגוע מתקופה יפה לכל הדור שלי, דור הרוקנרול. אני מאמין שכשהשירים מצליחים לגעת באנשים, לרגש אותם ולהזכיר להם תקופות נוסטלגיות בחייהם, הם נשארים לאורך זמן".

ובכל זאת, לאחר ארבעה עשורים של יצירה, אתה עדיין מתרגש?

"אנחנו, האמנים, זה מעבר לכוחות שלנו, הרצון הזה לעשות מוזיקה זה כוח שמושך אותי. אני מאמין בכוח הזה ששולט ומכוון את העולם, והוא מספק לי את הדרייב להמשיך וליצור. ברור שאני מתרגש, תמיד! ביום שאני אפסיק להתרגש אני אודיע על פרישה. אם אתה לא מתרגש, מה הטעם? אני תמיד אומר שעוד לא כתבתי את השיר הכי טוב או הכי יפה שלי, אז בוודאי שאני לא חושב על פרישה".

פוליקר מתרגש ולא מפסיק לרגש. בעולם המוזיקלי המשתנה של היום, הוא עדיין מצליח לשמור על מעמדו של יוצר מן השורה הראשונה ולא מפסיק ליצור מוזיקה טיפה שונה מהסגנון שנשמע היום ביו-טיוב וברשתות החברתיות. "המוזיקה שלי משלבת בתוכה הרבה טעמים  - גיטרות ובוזוקי, מקצבים יווניים- ים תיכוניים ולהיטי רוק, וזה מה שמייחד אותה ואותי", הוא מסביר.

את הייחודיות של פוליקר תוכלו לראות בפסטיבל בין הכרמים וגם באלבום החדש. "בימים אלו אני עובד על מספר פרויקטים שייראו אור בקרוב, ביניהם גם איסוף חומרים וגיבוש אלבום חדש".

עניין של זמן

את הפסטיבל הגלילי יפתח השף האיטלקי מסימילאנו יחד עם הטרובדור האיטלקי לוצ'אנו בחוויה תרבותית קולינארית יוצאת מגדר הרגיל. האירוע יתקיים ביום חמישי (3.8) ביקב אדיר בפארק תעשיות דלתון.

אחד הימים החווייתיים בפסטיבל יהיה ביום שישי (4.8) כאשר האירוע המרכזי ליום זה יהיה מופע זריחה של רמי קלינשטיין (04:00): קלינשטיין, מהאמנים היוצרים החשובים והמוערכים בישראל, יעלה עם המופע "טריו", בו יבצע שירים חדשים לצד מיטב להיטיו הגדולים מתוך 30 שנות יצירה. מתנות קטנות, עוד לא תמו כל פלאיך, צעיר לנצח, עניין של זמן, אש, ועוד. קליינשטיין יעלה במופע שיוצר חוויה מוסיקלית בלתי נשכחת באמפי האינטימי בישוב ליבנים הצופה על הכנרת. עם עלות השחר יוחלפו אורות הבמה בחיזיון התאורה המרהיב של הטבע: השמש הזורחת מעל הגולן המשתקפת אל מול הכנרת.

רמי קליינשטיין. צילום דורון עדות

לדברי צביה פרץ, מנהלת הפסטיבל ומנהלת מחלקת תרבות ואירועים במועצה האזורית מרום הגליל, כמיטב המסורת, אחרי מופע הזריחה יימשך יום של פעילויות מיוחדות בפסטיבל בין הכרמים, ביניהן: ארוחת בוקר זוגית מפנקת במסעדת רוברג המשקיפה אל הכנרת וסמוכה למתחם המופעים, שתוצע במחיר מיוחד לבאי הפסטיבל (יש להזמין מקומות מראש).

גם לילדים תהיה תעסוקה באותו יום. מהשעה 9:00 ייפתח במצפה עמוקה שביער בירייה הפנינג ענק לכל המשפחה הנושא את הכותרת 'אוכל, אמנות ורוח' עם שלל פעילויות מיוחדות, ביניהן: פינות ישיבה ביער, תערוכות אמנות, הופעות מוסיקה, טיפולי וואטסו, סדנאות כתיבה, נומורלוגיה קבלית, קריאה בקפה, פינות יצירה לילדים, ארוחות מיוחדות ועוד.  ההפנינג יסתיים בשעה 17:00. הכניסה חופשית.

נשאר לכם עוד כוח? מהשעה 14:00 ועד סמוך לכניסת השבת – ב'בר בכרם', שיושב בחוות בית הכרם בגליל הנמצאת במושב חזון, יקיימו חגיגת יין ומוסיקה. המתחם  ממוקם על קרקע מרהיבה הצופה אל הכרם המשפחתי המטופח, מול בקעת בית הכרם ורכס הרי מירון המתנשאים מעליה. הבר מציע יין וערק משובח תוצרת היקב, מבחר בירות ומנות משתנות המושלמות לצד המשקה.

ביום ראשון (6.8) יתקיים כנס חבורות זמר ומקהלות בבית העם באמירים ובו יופיעו חבורת הזמר 'צליל גליל', הלהקה הייצוגית של מועצה אזורית מרום הגליל בניצוחו של חיים לוי, 'קולות זמארון' מזכרון יעקב בניצוחו של חיים אסנר, ו'זמרי מטה אשר' בניצוחו של עוזי אסנר. גם חבורת הזמר "זיו רון", שכל חבריה הינם אנשי צוות בבית החולים זיו בצפת, יופיעו בכנס עם המפיק המוזיקלי והמנצח אריה ברכה. מבית החולים זיו נמסר כי חבורת הזמר "זיו רון" מופיעה בטקסים וחגים המתקיימים בבית החולים ואף מוזמנת להופעות במקומות שונים בארץ. בהופעותיה משלבת "זיו רון" שירה, נגינת גיטרה, כינור, חלילית ודרבוקה.

לשונות של אש

ביום שלישי (8.8) יתקיימו שני מופעים על במה אחת. אביתי בנאי יעלה עם המופע "לשונות של אש" וישי ריבו במופע פחד גבהים. בנאי יחגוג 20 שנה של יצירה מוזיקלית ואלבום שישי חדש- לשונות של אש. בהופעה מיוחדת תחת כיפת השמיים בעין הוזים, יבצע בנאי שירים מוכרים ואהובים מתוך הרפרטואר המפואר שלו לצד שירים חדשים. את המופע יפתח ויחמם ישי ריבו, שלהיטיו הרבים זיכו אותו בתואר זמר השנה ואלבום השנה. המארגנים מספרים כי צפוי מופע שלא ישאיר אף אחד אדיש.

ביום רביעי (9.8) יתקיים יריד האיכרים בכרם בן זמרה, ובו חקלאים ותיירנים יציגו וימכרו במקום את תוצרתם: פירות, ירקות אורגניים, גבינות, דבש, זיתים, ליקרים, שמן זית, יין, עבודות יד, בית קפה בטבע ומאפי בוטיק. לצד המציגים הרבים יהנו המבקרים ממתחם אקולוגי, שבו יחוו תהליך עשייה מהנה ומרתק. כל משתתף יהפוך חומר גלם טבעי למוצר שימושי. כמו כן, כל חברי המשפחה יוכלו ליהנות ממופע ליצנות בועתי של שושי בושי האיש והשפם, שיציג מגוון להטוטי בועות סבון, כגון: כדורגל בועות, מקלחת בועות ובועות ענק, לצד מופע ג'אגלינג, חרבות ולהטוטי אש.

באותו יום ממש יעלה סולג'יי, זמר הדאנסהול והרגאיי הישראלי, עם מופע פיוז'ן שמשלב מוזיקה קאריבית, רגאיי, גרוב וראפ. אלון בלום, הידוע כסולג'יי, יופיע במצפה כנרת שבישוב אמירים עם טקסטים מחאתיים לא מתפשרים לצד מסרים של אחדות ומבט אופטימי.

עוד יתקיימו במסגרת פסטיבל בין הכרמים: טיולים באתרי טבע ונוף, סיורים ביקבים ובכרמים הרבים,  תפריטים מיוחדים במסעדות האזור, סדנאות יצירה, גלריות פתוחות,  פעילויות לכל המשפחה והרבה יין טוב ורומנטיקה.

פסטיבל בין הכרמים, 3-10.8.17, מרום הגליל.

לפרטים נוספים www.2beav.co.il

פורסם לראשונה במידע 8

חי בסרט

מה שהתחיל כסרט סטודנטים הפך למסע משפחתי מרגש אחר הסבתא הערבייה שאף אחד לא דיבר עליה. לאחר שאיבד את אחיו הגדול ואחותו הקטנה בהפרש של חודשיים, דורון היה בטוח כי את הסרט הזה הוא חייב לסיים. "הדודה מסח'נין", מספר על הקונפליקט הערבי-ישראלי דרך הסיפור האישי של סבתו אשר נטשה את אביו, התאסלמה והקימה משפחה חדשה בסח'נין. למידע 8 הוא מספר על הטרגדיה שהכתה בתדהמה את חייו ("אחי נפל אל מותו מצוק וחודשיים לאחר מכן אחותי נהרגה בפיגוע"), על תהליך יצירת הסרט ("אבא התנגד אבל הרגשתי שאני חייב לסיים את הסרט, בשבילי") ועל השלב הבא בחייו ("תמיד נמשכתי למשחק, עכשיו זה בא לידי ביטוי").

מאת שירי פריאנט

"לפני כמה שנים הלכתי לבקר את אח שלי, שלומי, בדרום. נסענו לטיול ג'יפים. אני זוכר רגעים של כנות עמוקה, של שיחות נפש. תוך כדי השיחות האלה, סיפר לי אח שלי סוד גדול על המשפחה שלנו, סוד שהשאיר אותי המום... לפעמים רצה לה שמועה בקרב בני הבית על הדודה מסח'נין. היה נדמה לנו פעם ששמענו שהאמא האמיתית של אבא היא בכלל ערבייה, אבל העדפנו להתעלם. תמיד הסתובבה לי בראש השאלה הגדולה הזאת, מי זאת הדודה מסח'נין, איך היא קשורה לאבא שלי ולמה אף פעם אסור לשאול אותו עליה? חודש אחרי הטיול המיוחד שלנו באותו מדבר, אח שלי שלומי איבד את חייו. הוא נפל אל מותו מצוק בגובה 20 מטר. חודשיים לאחר מכן, נצמד מחבל מתאבד לאוטובוס שבו נסעה אחותי ליד צומת מגידו והרג גם אותה. מארבעה ילדים נשארנו רק שניים. ראיתי את המשפחה שלי מתפוררת". (מתוך הסרט הדוקומנטרי  "הדודה מסח'נין).

טרנטינו הישראלי

כשדורון דהן (39) מלהבות הבשן חלם להיות טרנטינו הבא, הוא לא ציפה לטרגדיות שיכו בו מכל עבר. את התסריט של חייו גם טרנטינו בעצמו לא היה יכול לכתוב. חייו של דורון היו עמוסים בטלטלות וסערות רגשיות. מה שהתחיל כסרט סטודנטים לקח אותו למסע ארוך ומרגש אחר החידה המשפחתית שרדפה אותו שנים- מי זאת הדודה מסח'נין? בעקבות הסרט, יצא דורון למסע חיפוש אחר זהותו. חיפוש אשר שואב את הצופה פנימה אל תוך ליבה של מערכת היחסים המורכבת בין העם היהודי לעם הערבי שחי בארץ ישראל.  "לא ידעתי בדיוק לאן אני נכנס, לא ידעתי מה מושך אותי, אבל ידעתי שיש איזושהי אמת קבורה עמוק שרוצה לצאת לחופשי ולהיטהר, מהמשפחה שלי ומתוכי".

דורון נולד וגדל בעפולה עילית, הבן השלישי מתוך ארבעה ילדים. הבית שגדל בו היה רווי בתרבות, סרטים ומוזיקה. "תמיד התנגנה מוזיקה בבית. בתור ילד שמעתי ג'ים מוריסון ובוב מארלי, קראתי המון ספרים, זה היה ההווי אצלנו. לא חשבתי שאעסוק בזה כשאגדל, בטח לא בגליל, אבל זה תמיד היה חלק ממני", אומר דורון. "לפני שהתגייסתי לצבא, ראיתי את הסרט 'ספרות זולה' פעם ראשונה בחיי. פשוט התאהבתי. הכל השתנה אצלי מאז. היה לי חלום להיות טרנטינו הישראלי. החלטתי ללמוד קולנוע במכללת תל חי, אבל שנה לפני תחילת הלימודים, קרו שתי טרגדיות במשפחה. אח שלי היה דיג'יי והוא נהג לתקלט במסיבות במדבר. לילה אחד הוא יצא לטיול רגלי. היה חשוך מאוד, לא ראו כלום מסביב, אבל הוא טייל בכל זאת. הוא מעד ונפל מצוק בגובה 20 מטרים. את הגופה שלו מצאו רק יממה לאחר מכן. אני והמשפחה היינו הרוסים, בקושי הצלחנו לעכל את הטרגדיה שנפלה עלינו, וחודשיים לאחר מכן, אחותי, שהייתה רק בת 17, נהרגה בפיגוע בצומת מגידו על ידי מחבל מתאבד. קיבלנו שתי סטירות לחי מצלצלות".

דורון השבור החליט לעבור לגליל העליון במטרה לממש את ייעודו וללמוד קולנוע במכללה. "עברה שנה מאז שאחי ואחותי נהרגו, והחלטתי לחקור את הסיפור המשפחתי שלנו כי ידעתי שיש מאחוריו משהו גדול יותר. בסוף השנה הראשונה של לימודי הקולנוע, יצרתי סרט על אחי שנהרג. לאחר התייעצות עם המרצים שלי, הבנתי שאני חייב לצאת למסע ולחקור את עניין הדודה מסח'נין".

"אל תוציא את השדים שלי החוצה"

דורון מספר שבשנת 1984 הוא נסע יחד עם אביו ואחיו לטיול בסח'נין. "אמרו לנו שאנחנו הולכים לבקר את הדודה שגרה בסח'נין, אבל גם בתור ילדים משהו לא הסתדר לנו. הבנו שזה נושא כאוב וקשה בבית, לפי הריבים של אבא שלי עם אמא שלי, אז לא העמקנו בשאלות יותר מדי". לאחר מכן, שהתבגר דורון, הוא גילה שהדודה היא בעצם הסבתא שלו, אמו של אביו. כשהיה אביו בן חצי שנה, נטשה אותו אמו, התאסלמה והקימה משפחה חדשה בסח'נין. סבא של דורון התחתן שוב ואשתו החדשה אימצה את אביו של דורון. זמן רב הוא בכלל לא היה מודע לכך שיש לו אמא אחרת, אבל במהלך השנים, הסתבר לדורון שהוא ידע כל הזמן, פשוט לא רצה לדבר על כך. "במהלך הלימודים סיפרתי למרצים שלי את הסיפור של הסבתא מסח'נין והם עודדו אותי לצאת למסע חיפוש בעקבות אותה סבתא. יצאתי למסע שארך 4 שנים, במהלכן עברתי תקופות לא פשוטות, אבל הרגשתי שזו הייתה הדרך שלי לחדש את הקשר עם אבי".

הקשר ביניכם התנתק?

"לא, אבל אבא תמיד היה סגור ומרוחק. הוא עבר הרבה בחיים ואף פעם לא היה נגיש לנו. לא היה לו קל עם המסע שלי והוא סירב שאפרסם את הסרט בכל צורה שהיא. הפעם היחידה שהסרט הוקרן בפומבי היה בפסטיבל דוק-אביב בתל אביב, וזה היה לאחר שראש המגמה שלי הגיע אליו באופן אישי וביקש את הסכמתו להקרנת הסרט. מאז, פנו אליי חברות שונות שרצו לרכוש את הסרט, אבל אבא לא היה מוכן לשמוע על זה".

דורון מספר שבמהלך המסע שלו, אבא ביקש ממנו שוב ושוב להניח לנושא. "הוא אמר לי: עזוב אותי, תן לי למות בשקט, אל תוציא את השדים שלי החוצה. פניתי לחבר שהיה בסיטואציה דומה. לא ידעתי מה לעשות. הייתי באמצע התהליך וידעתי שאבא מתנגד. החבר אמר לי לסיים את הסרט, בשבילי. הוא אמר לי לסיים את העשייה שלי ועם המוצר המוגמר לגשת לאבא שלי, אבל לא להפסיק באמצע בשום פנים ואופן".

ומה אבא אמר לאחר שסיימת את הסרט?

"לאחר ההתנגדות שלו, בסופו של דבר הוא שיתף פעולה. אני מניח שזה עשה לו טוב כי זה ישב לו על הלב, הסוד הזה. הבנתי ששבועיים לאחר שהוא צפה בסרט, הוא חידש את הקשר עם המשפחה שלו בסח'נין, קשר שהוא ניתק לאחר שאחותי נהרגה בפיגוע. זה היה קשה לו מדי. אבא שלי הוא סוג של מיקרוקוסמוס לחברה הישראלית. מצד אחד הוא ימיני קיצוני ומצד שני, יש לו חברים טובים שהם ערבים. הבעיה שלו תמיד הייתה מה יחשבו עליו, מה יגידו אנשים. זה קרע אותו".

דורון סיים את הסרט אבל לא יכל לפרסם אותו בצורה מסחרית, אז הוא החליט לצאת למסע הרצאות בו הוא מקרין את סרטו ומדבר על היחסים הישראלים-ערבים דרך סיפורו האישי. "דרך ההרצאות ראיתי שהסרט גורם לאנשים לחשוב אחרת. זה לא סיפור של ערבים ויהודים. זה סיפור אישי על אמא שנוטשת את הבן שלה ומתאסלמת. רואים את הכאב שלה כאמא, את הכאב שלו כבן שננטש. הסיפור האישי שלהם מקרין על הסיפור הלאומי שלנו כעם".

במהלך המסע שאלת אותה למה היא החליטה לנטוש?

"היא ישבה עם שבעת ילדיה כששאלתי אותה למה היא עשתה את זה. היא ענתה לי שזה היה הגורל שלה. הילדים אמרו: 'אבל גם בגלל שאהבת את אבא' והיא השיבה שלא. הם הסתכלו עליה המומים. היא אמרה לי: לא עשיתי את זה מתוך אהבה. הלב שלי אמר לי שאני צריכה להיות מוסלמית, זה הגורל שלי."

כיצד הייתה ההתמודדות שלך מבחינה רגשית לערוך את הסרט?

"היו רגעים קשים, היו רגעים שבכיתי. גם כי ידעתי שאבא מתנגד וגם כי הייתי צריך לערוך קטעי וידאו מהילדות שלי. ראיתי שם את אחי ואחותי בתור ילדים, חומרי הצילום היו קשים. עד עכשיו שאני מדבר על זה אני מתחיל לבכות. אני חושב שבסופו של דבר זה היה סוג של תרפיה בשבילי. הרגשתי שאני עושה משהו טוב וזה נתן לי כוח. הצלמת של הסרט הייתה חברה טובה והיא עזרה לי המון. גם דנה, שהפיקה את הסרט, תמכה בי בתהליך. יצירת הסרט הייתה סוג של תמימות על גבול הטיפשות. יצאתי למסע קשה, פתחתי קופת שרצים, אבל זה העצים אותי".

בור בלי תחתית

כשהוא מדבר על דנה, הוא מדבר על אשתו ואם שלוש בנותיו. דנה הפיקה את הסרט של דורון, ושנה לפני שסיים לערוך אותו, השניים התחתנו. לאחר מכן, דורון החל בהרצאות על הסרט. "זה היה המקום היחיד להפיץ את המסר שלי וזו גם הייתה פרנסה. כבר הייתי נשוי ומחוייב לדאוג למשפחה החדשה שלי", אומר דורון. הוריו, לעומת זאת, התגרשו לפני 3 שנים. "היו להם בעיות, בלי שום קשר לסבתא, אז הם החליטו שטוב יותר בנפרד", הוא אומר. בנוסף, בערך באותה תקופה נפטרה סבתו הערבייה של דורון, וכמה חודשים לאחר מכן, נפטרה גם סבתו היהודיה. "אבי איבד שתי אימהות בשנה אחת, זה היה קשה מדי", אומר דורון.

דורון הצליח להגשים את החלום ולעסוק אך ורק במה שהוא אוהב. "מאז שסיימתי את הלימודים אני עוסק בקולנוע. יש לי חברת הפקות עצמאית, אני מורה לקולנוע ב'הר וגיא' ולאחרונה נכנסתי גם לעולם התיאטרון".

איך היה המעבר לקדמת הבמה?

"הצטרפתי לקבוצת תאטרון בקיבוץ בשביל הכיף וגיליתי שאני טוב בזה. קארין מרום איחדה קבוצה של אנשים מוכשרים ועבדה איתנו במסירות. יצרנו ערבי אימפרוביזציה, הצגות ילדים, שעת סיפור. תמיד ידעתי שיש לי את הכישרון לזה, פשוט פתאום זה בא לידי ביטוי".

הבייבי החדש שלו הוא סרט אנימציה אקולוגי בשם "בור בלי תחתית". גיבור הסרט, רוברט, מגלה בור עמוק בחצר ביתו. הבור מוכרז: "בור בלי תחתית". רוברט הופך את הבור ל"מרכז לסילוק אשפה" ובסופו של דבר לומד לקח בלתי נשכח. הסרט הוקרן השבוע בבית אוסישקין, לאחר שזכה בפסטיבל "יוצרים ברשת" והוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם.

מאין הגיע הרעיון לסרט?

"מדובר בסוג של אגדה אורבנית ששמעתי כשהייתי סטודנט. חשבתי ליצור סרט מחתרתי סביב הסיפור וירדתי מזה. יום אחד ישבתי עם אישה שמזוהה מאוד עם הנושא האקולוגי והיא הסכימה לממן את חצי מסכום הפרויקט. את שאר הכסף גייסנו ממפעל הפיס ומהזכייה בתחרות. המטרה של הסרט היא להעלות את הנושא למודעות ולהוביל אנשים לפעולה. כיום אנחנו בונים מערך הרצאות סביב הסרט לילדים ולמבוגרים בשביל להמשיך ולהפיץ את המסר".

והמסר שלו מופץ. שלוש בנותיו ממשיכות את דרכו ומגיעות איתו לצילומים. "הן בעלות כישרון טבעי, ללא ספק", הוא אומר. "הבת שלי, קסם, כבר מתחילה לשאול מי זאת הדודה מסח'נין. אני לא רוצה להסתיר כלום מהבנות שלי. אני לא מתבייש במי שאני ובמה שהמשפחה שלי בחרה לעשות בחיים. זה חלק ממני. אבא, לעומת זאת, לא יתגאה ויספר את הסיפור שלו. הוא מאוד נוקשה. אבל היום, אחרי הכל, אני מרגיש הרבה יותר חזק מולו ומסוגל להגיד לו דברים שאף פעם לא הייתי מעז".

פורסם לראשונה בעיתון מידע 8

קול המוסיקה בגליל העליון - ראיון עם מיי פיינגולד

פסטיבל קול המוסיקה יתקיים השבוע עם עשרות קונצרטים, מפגשים וחזרות פתוחות. כמו כן, בפסטיבל יתקיים מופע הבכורה של הצגת הילדים "גונבי הנשיקות" בכיכובם של מיי פיינגולד ואורי בנאי. לכבוד הפסטיבל, התראיינה מיי למידע 8 וסיפרה על המעבר לכפר תבור ("חיפשנו איכות חיים"), על האימהות ששינתה את חייה ("אני אמא מורעלת") ועל הצגת הילדים החדשה ("כן ירבו הצגות כאלה").

 שירי פריאנט

הגליל העליון ילבש חג במשך שבוע של עשרות קונצרטים קאמריים, תזמורתיים, מקהלתיים, מופעים בלתי פורמאליים, מפגשים עם אמנים, שילובי אמנויות וחזרות פתוחות מבוקר עד לילה. זאת במסגרת פסטיבל קול המוסיקה בגליל העליון, שיערך בין התאריכים 15-22/7 בכפר בלום.

טעימות מוזיקליות

את הפסטיבל מפיקה רותם מנור, מנהלת מחלקת התרבות במועצה אזורית הגליל העליון,  וצבי פלסר הינו המנהל המוזיקלי של האירוע. "בתוך עולם משתנה וסביבה מורכבת, הפסטיבל מצליח שנה אחרי שנה ליצור מרחב שהעיקר בו הם היופי והעומק", אומר פלסר. "האמנים הנפלאים שמתכנסים לחזרות ולקונצרטים מצטרפים לקהל הרב המגיע להאזין לצלילים וביחד נהנים מהאווירה התרבותית ומהטבע הגלילי. גם השנה נזכה לקחת חלק במפגש המשולש של מוסיקה-נגנים-קהל. בפסטיבל יתקיימו עשרות חזרות פתוחות ולא פחות מעשרים ושישה קונצרטים; ישתתפו בהם עשרות נגנים מהארץ ומחו"ל, שתי תזמורות, שתי מקהלות, זמרים, להקות, קריינים ועוד, בשטף של אירועי תרבות מוסיקליים שינועו מהרכבים קטנים ואינטימיים של צמדי נגנים, שלישיות ורביעיות, ועד להרכבים קאמריים גדולים, תזמורות וסולנים, יצירות ווקאליות, קונצרטים לילדים ולכל המשפחה ומפגשים בלתי פורמליים. הפסטיבל נותן לנו הזדמנות להכיר מוסיקה חדשה ולהתענג על מוסיקה מוכרת, לפגוש אמנים חדשים וביצועים רעננים עם אנרגיה גבוהה ובאווירה ייחודית."

צילום ליאור ג'ורנו

אלפי משתתפים כבר רכשו כרטיסים למופעי הפסטיבל, הנערך זו השנה ה-33 בכפר בלום. אחרי יומיים של חזרות פתוחות, יפתח הפסטיבל ב-17 ביולי בשעות אחר הצהריים ב"אירוע טעימה" (טאפאס מוסיקלי), המיועד לקהל חדש המעוניין להתנסות בהאזנה למוסיקה קלאסית. במסגרת אירוע לא שגרתי זה, יתקיים מפגש עם חלק מאמני הפסטיבל, חזרה פתוחה מוסברת, וקונצרט "טעימות" מתוך הרפרטואר של הפסטיבל.

עוד בפסטיבל המוזיקלי - קונצרט הפתיחה החגיגי בהשתתפות נגני הפסטיבל וזמרת האופרה אלמה שדה, "קונצרט זריחה" על טיילת נהר הירדן, ו"קונצרט שקיעה" במדשאה בקבוץ כפר בלום.

במסגרת הפסטיבל יתקיימו אירועי "קול המוסיקה לילדים". בין האירועים, "קרנבל החיות" מאת סן סאנס, בהנחיית יובל שרף, הפעם עם תרגום של אהוד מנור. כמו כן, במוסדות שונים לבעלי צרכים מיוחדים ברחבי הגליל העליון יתקיימו אירועי מוזתיקה, בניהולו של הויולן אברי לויתן. מוזתיקה הינה תוכנית בין לאומית המקדמת מעורבות קהילתית וחברתית של מוסיקאים צעירים, המנגנים לצד מדריכיהם המקצועיים רפרטואר קאמרי בפני אנשים עם צרכים מיוחדים, וקהל שאינו מגיע בדרך כלל לאולמות הקונצרטים. תכנית זו מתקיימת זו השנה השלישית במסגרת פסטיבל קול המוסיקה בגליל העליון.

מרוקיסטית קשוחה לאמא מורעלת

אחת ההצגות המעניינות היא "גונבי הנשיקות", הצגה אשר תוצג לראשונה בפסטיבל ותמשיך משם לצוותא תל אביב. ההצגה מבוססת על מילותיה של נאוה סמל (מחזאית מצליחה ואחותו של שלמה ארצי) שהולחנו על ידי משה זורמן, מגדולי המלחינים בישראל. את ההצגה ביים עודד קוטלר ויככבו בה מקהלת הילדים מורן, בניצוחה של נעמי פארן. מדובר בהצגה אשר עוסקת ביחסי הורים וילדים, ומאפשרת הצצה לתוך נפשם. את ההורים בהצגה יגלמו מיי פיינגולד ואורי בנאי. לכבוד הפרימיירה החגיגית, התראיינה מיי למידע 8.

צילום ליאור נורדמן

מיי פיינגולד עברה דרך ארוכה מאז השתתפותה בגמר של "כוכב נולד". מנערת רוק צעקנית הפכה מיי לשחקנית תאטרון מוערכת ולאמא מסורה. היא נולדה בראשון לציון בתור מיטל סלונימסקי. בשנת 2009 קיבלה מיי חשיפה עצומה לאחר שהגיעה לגמר של העונה השביעית של כוכב נולד (יחד עם הזוכה רוני דלומי). שבוע לאחר מכן, היא כבר שחררה סינגל ראשון מתוך אלבום הבכורה שלה. אחד השירים הבולטים באלבום היה "מה נשתנה", בו היא מספרת על האונס שחוותה בתור  נערה צעירה באילת על ידי גבר שסימם אותה. האלבום לא הצליח להמריא, למרות הביקורות הטובות, ומיי החלה לשחק בתיאטרון והפכה לשחקנית מוערכת. היא שיחקה בתור רוזה בהפקה המחודשת של קזבלן בתיאטרון הקאמרי וזכתה בפרס התאטרון הישראלי על תפקידה. כמו כן, היא כיכבה במחזמר המבוסס על שיריו של שלמה ארצי "לילה לא שקט", במחזמר "שיער" ולאחרונה ב"עלובי החיים" בתפקידה של פנטין.

כיום נשואה מיי לצלם ליאור נורדמן ולשניים יש שני ילדים. לפני כשנתיים, החליט הזוג לעזוב את המרכז הסואן ולעבור לכפר תבור שבגליל התחתון. "החלטנו לעבור לפני שנתיים בערך וטוב לנו בצפון. חיפשנו איכות חיים לילדים, וגם לנו, ואין לנו תלונות", אומרת מיי. "החיים טיפה יותר מסובכים כי שנינו עובדים במרכז. השאיפה הייתה לנסות ולהעתיק את מה שאנחנו עושים במרכז לצפון, אבל כרגע זה ממש לא פרקטי כי שנינו שקועים בעבודה בלתי פוסקת שם. בואי נגיד שיש לי מערכת יחסים קרובה וטובה עם האוטו שלי".

מיי מספרת כי למרות שהיא עסוקה בתאטרון, היא לא זנחה לגמרי את המוזיקה. "יש לי הרכב בשם 'לימוזינה אקספרס' עם הנגנים של משינה. אנחנו מופיעים אבל זה שונה לגמרי מהתיאטרון. אם במוזיקה יש כמה הופעות בודדות בחודש טוב, אז בתאטרון יש 20 הצגות".

האימהות הביאה את המהות

בפסטיבל קול המוסיקה בגליל העליון תוצג לראשונה ההצגה המוזיקלית "גונבי הנשיקות". לאחר הצגת הבכורה תרוץ ההצגה בצוותא תל אביב. "זו תהיה הפרימיירה החגיגית", אומרת מיי. "ההצגה שזורה מטקסטים של נאוה סמל ולחנים של משה זורמן. ילדי מקהלת מורן ישחקו בתפקיד הילדים, ואני ואורי בנאי בתפקיד ההורים. מדובר בהפקה שפונה גם לילדים וגם להוריהם עם טקסטים של נאוה מכל השנים בנושאים הקשורים להורים וילדים".

איך המרגש להופיע מול ילדים?

"זה כבר לא כל כך חדש לי. אני אמא לשני ילדים. אמילי בת 6 ודורי בן שנה, כך שעולם הילדים לא זר לי. בחנוכה האחרון יצא לי להשתתף בהפקה לילדים. שיחקתי בבת הים הקטנה, בתפקיד המכשפה אם תהית לעצמך (צוחקת). זו הייתה החוויה הראשונה שלי מול קהל של ילדים ואין דבר שדומה לזה. ילדים מקבלים אותך באופן טוטאלי, ממש. כשהם עצובים- הם בוכים, כשהם שמחים הם צוחקים ומוחאים כפיים, ואין להם את המגננות שיש למבוגרים. זו הייתה חוויה כייפית ועכשיו זו פעם השנייה שאני לוקחת חלק בהפקה כזו. עם זאת, ההצגה לא מיועדת אך ורק לילדים, אלא גם להורים שלהם. מדובר בהפקה מאוד איכותית שמשלבת טקסטים איכותיים עם מוזיקת ג'אז. ההצגה כתובה בשפה גבוהה. בדיוק כתבתי על זה סטטוס השבוע בפייסבוק שאם הבת שלי מביאה מהגן את סטטיק ובן אל, אז לפחות אמא מביאה לה את נאוה סמל ומשה זורמן,  רק בשביל האיזון. חובה שילדים יהיו חשופים לסוגים שונים של מוזיקה, ולתרבות בכלל, ולא רק לתרבות הפופ".

את חושבת שהמעבר לקהל של ילדים הגיע בעקבות ההורות?

"זה לא קהל שחיפשתי לפנות אליו עד שנהייתי אמא. ברגע שאימהות הגיעה אז גם המהות הגיעה. זה משנה אותך כבן אדם. פתאום התפיסות שלך משתנות, האג'נדות, ההתנהגות והאישיות. הכל משתנה. לפתע נפתח בפניי עולם חדש. התחלתי לראות את העולם דרך עיניו של ילד, מה שלא ראיתי לפני שנהייתי אמא. יש משהו נורא קסום ברגע שאתה קולט ולומד מחדש כיצד להסתכל על העולם. גיליתי איך נראים דברים פשוטים, כמו צורות ומספרים ומרקמים, דרך עיניהם של הילדים. יש בזה משהו מרתק מאוד וקסום בעיניי. אני מאוד מחוברת לצד האימהי שלי. הילדים הם הכל בשבילי, לא פחות מזה, אני אמא מורעלת. כפועל יוצא מכך, כאשר מגיעים אליי פרוייקטים שקשורים בילדים, מבחינתי זה הדבר הכי טבעי לעשות".

ומה עם ההורים שזוכרים אותך כמיי מכוכב נולד, הם יופתעו מהשינוי?

"אם את זוכרת אותי מימי כוכב נולד, תוכנית בה השתתפתי לפני עשר שנים, אז ברור שזה יהיה לך מוזר. אבל מי שעקב אחרי בתאטרון, שכבר שמונה שנים אני משחקת בתפקידים שונים ומגוונים, יודע שיש לי עוד צדדים. גם ב'גונבי הנשיקות' אני לא משחקת את האמא הפולניה. בכל זאת אני אמא רוקיסטית, בליינית לשעבר. זה לא הולך להיות שונה בהרבה מהאמא שאני באמת. וחוץ מזה, העובדה שאני אמא לא הופכת אותי למישהי אחרת. אני אותו בן אדם, רק שאני מחוברת יותר לילדים".

איך הייתה העבודה עם אורי?

"אורי מדהים, אני מתה עליו. יש לנו חברים משותפים כך שיצא לנו להכיר בעבר. כשהתחלנו לעבוד ביחד בחזרות, מייד היה בינינו קליק. יש לנו את אותו חוש הומור, שנינו נורא ציניים ומאוד מבינים אחד את השני. הוא מקצוען אמיתי, אדיב ומוכשר, וכיף גדול לעבוד איתו". 

מיי מסבירה כי ההצגה "גונבי הנשיקות" פונה לילדים בגובה העיניים. "אנו אומרים את הדברים באופן לא מתחנף ומתחנחן, אלא בצורה שמכבדת אותם ומסתכלת אליהם בגובה העיניים. אנחנו אומרים את האמת, כמובן בצורה שמתאימה לילדים. רק נותר לי לקוות שכן ירבו הפקות כאלה".