זהו יום הרופא - סיפורו של הרופא הוותיק שחלה והמשיך לטפל, והרופא הצעיר שהתמנה לראש מחלקה

ב-11 בינואר חל מדי שנה יום הרופא, אשר מטרתו להצדיע לרופאי ישראל המשרתים את כל תושביה * יום הרופא אף מדגיש את תרומתם של הרופאים לחיי הקהילה, את העשייה היומיומית ואת הישגיהם על מנת לחזק את תדמיתם בעיני הציבור הישראלי * לכבוד יום זה, דיברתי עם שני רופאים מוערכים: האחד– רופא ותיק שמשרת את תושבי הצפון מאז 1991, סוג של רופא מיתולוגי, אם תרצו. השני– רופא צעיר שהגיע לגליל בעקבות התמחות בצפת, החליט להישאר, והיום הוא מנהל מחלקה בבית החולים "זיו" * השוני ביניהם ניכר, אך הדבר שמשותף לשניהם היא האמונה שרפואה היא לא רק מקצוע, אלא דרך חיים

ד"ר רוברט קסטנבנד

ד"ר רוברט קסטנבנד הוא רופא המשפחה המיתולוגי של קרית שמונה. הוא שירת בנאמנות את תושבי האיזור מאז הגיע לצפון בשנת 1991. כשאני אומרת לו את זה, הוא עונה בצניעות: "לא צריך להגזים". מי שהיה בצד המרפא, שנלחם עבור זכויותיהם של מטופליו, עכשיו בצד השני של המתרס ונלחם על זכויותיו שלו כמטופל, ויש לו הרבה ביקורת על הרפואה בארץ.

"בגיל 10 החלטתי שאני רוצה להיות רופא בעקבות ספר שקראתי" מספר רוברט. "אבל אז היו זמנים קשים והייתי צריך לעבוד קשה מאוד בשביל להגיע לכך".

הוא הגיע לארץ בשנת 1950 וגר במעברה. לאחר מכן, עבר למנזר נוצרי ברמלה ולמוסד נוער בכפר סבא. לאחר שסיים את לימודי הרפואה, כפי שחלם, עבד בבית החולים תל השומר, עד שהגיעה ההצעה לעבוד בגליל. "אין על הגליל" הוא אומר. "כמה יופי, כמה שקט, כמה נחת".

כשאני שואלת אותו אם היה לו קשה להיות רופא במערכת הבריאות של ישראל, הוא עונה "קשה זה יחסית" ומוסיף "רפואה היא לא מקצוע, היא דרך חיים. אם בחרת ברפואה אז זה 24/7 לטובת המטופלים. כמה אנשים עושים את העבודה שהם אוהבים ושתמיד חלמו עליה? נתתי את הלב לרפואה והיום אני לא מסוגל ללכת 30 מטר".

לפני 4 שנים חלה רוברט בסרטן הריאות. הרופא שהלך אליו נתן לו 3 חודשים לחיות. רוברט עבר ניתוח וטיפולים, ועד לפני חצי שנה עוד עבד ברפואה. "היום מאריכים לי את החיים, שזה מה שאמורים לעשות, אבל גם מאריכים לי את הסבל. אני חי-מת. אני לא יכול לעבוד, לצלם, ללכת. כל מה שאהבתי נעלם. נהייתי אסיר בבית, אז מה הרווחתי? רק מספרים של אורך החיים, אבל לא איכות חיים".

"אנשים מפחדים למות, אבל כולנו נמות בסוף. לא צריך לפחד מהמוות. אני מאמין בחוק האנרגיה שקובע שהאנרגיה לא נעלמת פתאום, אלא משנה צורה. אני מאמין שכשאלך מן העולם הזה, אולי אחזור אולי בתור פרח, ואז אני לא מפחד כי אני לא ממש נעלם. נכון, הפרידה קשה, אבל גם גירושים או מעבר דירה. זה קשה קצת ואז זה חולף. כשאנחנו מאבדים מישהו אז כואב לנו לתקופה ואז זה נעלם".

איך ההרגשה להיות כרגע בצד המטופל? אתה רואה דברים אחרת?

"גם כרופא היה לי קשה מאוד כי רוב האנרגיות שלי בוזבזו בשביל להילחם עבור המטופלים שלי ולהשיג להם בדיקות או תרופות טובות. העדיפו שארשום תרופות זולות, אבל יש להן תופעות לוואי. אם רשמתי תרופה יקרה- חטפתי על הראש, אבל הייתי מוכן לשלם את המחיר. זה יותר טוב מאשר שהמטופלים שלי יאכלו קש רק בגלל שאיזה מנהל החליט לחסוך. הרי רוב התקציבים הולכים על משכורות העתק של הרופאים".   

רוברט אומר כי מה שמעציב אותו היום זה שרופאים כבר לא רואים את האדם שעומד מולם, אלא רואים רק כסף. "אין חיבוק, אין חיוך, אין חמלה. היום הכל בוואטסאפ. כבר לא יושבים ביחד ומדברים. הרופאים שלימדו אותי כבר לא קיימים. גם מוסר העבודה השתנה. הרי רפואה זה לא כמו להיות פקיד ולהניח את העט בשעה 16:00. אם תתקשר אליי אמא ביום שבת ותספר לי שהבן שלה סובל, מה, אני לא אקבל אותה? למה היום צריך לקבל תור לאורתופד בעוד 4 חודשים כשאתה מתפתל מכאבים? זה לא הגיוני".

רוברט עבד עד לפני חצי שנה כרופא בצבא. "יצאתי לפנסיה ונכנסתי לדיכאון. אני מאמין שבדיכאון, המערכת החיסונית נחלשת והסרטן מתפרץ. כנראה בגלל זה חליתי. למרות הטיפולים, המשכתי לעבוד כרופא בצבא עד לפני חצי שנה בערך, עד שעברתי טיפול שהפיל אותי לקרשים. נהייתי הגרוטאה שצריך לבדוק חיילים וזה כבר לא היה מתאים, אז החלטתי שעד שאשתקם, לא אחזור. אני מקבל בבית מטופלים אבל לא יכול לצאת החוצה".

מאין אתה שואב את הכוחות?

"צריך לקום כל בוקר ולהגיד תודה. לחייך, לצחוק, לדבר שטויות. יש לי ילד בן 7 שקורא לי 'סבא אבא' כי אני גם וגם. אנחנו צוחקים על הסרטן וקוראים לו 'לובסטר שהיד' כי כשהוא הולך- גם אני הולך".

שמו של רוברט עלה בכותרות לאחרונה בעקבות פרשת המעילה בחשבונו על ידי פקידה מהבנק, דווקא בתקופה הכי קשה בחייו. אבל רוברט אומר ש"כנראה אותה פקידה הייתה במצב של מצוקה קשה ואני לא שופט אף אחד. אני הגעתי מחיי עוני ועליתי למעלה. יש כאלה שקרה להם ההפך. הגיעו ממצב כלכלי מסויים ונפלו, אז הם עושים שטויות. בסוף מבינים שכסף זה לא הכל בחיים. מה יעזור לך מיליון שקל בבנק אם אתה חי חיי מסכנות. כל זמן שאתה מצליח לחייך בבוקר- שיחקת אותה".

ד"ר אוֹצֶם חסיד

ד"ר אוֹצֶם חסיד (45), הוא מנהל מחלקת עיניים במרכז הרפואי זיו בצפת, נשוי ואב לשניים. הוא בוגר בית הספר לרפואה של הטכניון בחיפה, התמחה ברפואת עיניים במשך שנה וחצי בביה"ח סורוקה בבאר שבע, עבר תת התמחות במחלות וניתוחי רשתית העין בוונקובר, קנדה, וסיים גם התמחות ברדיולוגיה אבחנתית (דימוּת) בבית החולים שערי צדק בירושלים. את המעבר לצפון עשה לפני 10 שנים, ולפני שנה מונה למנהל מחלקת עיניים, כשהחליף את פרופ' יוסי פיקל עם פרישתו לגמלאות. ואם תהיתם על ייחודיות שמו הפרטי של ד"ר חסיד, הרי שהשם אוצם- מקורו בתנ"ך. אוצם היה אחיו של דוד המלך ואחד משבעת בניו של ישי.

תארת לעצמך כמתמחה ב"זיו" שתהפוך לראש המחלקה?

"את האמת שלא. הגעתי במטרה לעשות התמחות ולא ידעתי איך הדברים יתגלגלו. לאט לאט התחלתי להכיר את המקום, את האנשים בו, זיהיתי את הפוטנציאל הרב שיש פה, ובאמת שיש. כשאתה עושה דברים בבית חולים קטן יחסית, אתה לא מרגיש בורג במערכת, יש לך אפשרות להשפיע".

איך אתה מתמודד עם האתגרים בפריפריה?

"נכון, זה מאתגר, אבל בכל קושי טמון איזשהו פוטנציאל, זה היופי. גם עם מעט תקנים, שהיא לא בעיה יחודית לפריפריה, אנשים נותנים פה את ה-120 אחוז".

למה בכלל רצית להיות רופא עיניים?

"רציתי להיות רופא כי ידעתי שאני רוצה לעבוד עם אנשים ולעזור להם. רפואה הוא מקצוע מרתק ומעניין, שנוגע בכל כך הרבה תחומים. גם בגוף האדם וגם בנפש האדם. בחרתי ברפואת עיניים כי מדובר בתחום אסתטי, קטן, מאוד אלגנטי והיי-טקי, המשלב מכשור חדשני ביותר, וזה דיבר אליי. אני גם מעדיף לעבוד עם אוכלוסיה שהיא יחסית בריאה ולשפר את איכות חייהם, ולא להתעסק בעניינים של חיים ומוות. למרות שגם להחזיר לאנשים את 'האור המאיר', זה סיפוק עצום".

יש איזה מקרי ספיציפי שאתה זוכר?

"הייתה לי מטופלת שבעקבות קטרקט מתקדם סבלה מאובדן הראייה עד לכדי עיוורון במשך קרוב לעשור, אבל נמנעה לעבור ניתוח בשל פחד. ניתחנו אותה בניתוח די מורכב, בגלל המצב הכה מתקדם של הקטרקט, וביום למחרת, כשהסרנו את התחבושות מעיניה, היא פשוט התחילה לראות שוב, לאחר שנים רבות בהן לא ראתה כלום, לא את נכדיה ויקיריה, לא אנשים, לא נוף, כלום. היא בכתה והתרגשה מאוד וגם אנחנו התרגשנו איתה".

 מיהו המודל לחיקוי שלך?

"הרמב"ם, רבי משה בן מיימון, הוא מודל החיקוי שלי. מדובר באיש אשכולות שהיטיב לשלב בין תיאוריה לבין עשייה. מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, מדען, רופא, חוקר ומנהיג דגול שהיטיב עם הקהילה. אחד האישים החשובים והמוערכים ביותר ביהדות, אבל לא רק בה. היה רופאו של בן המלך המצרי ושל המשנה למלך וחי יומיום את החיבור בין הרוח לבין המדע".

אוצם מספר שאם לא היה רופא, היה אנתרופולוג בגלל האהבה שלו לאנשים. תכונה שחסרה אצל לא מעט רופאים... "היום בפקולטה שמים דגש על איך ליצור רופאים  יותר אנושיים. ידע זה דבר נרכש ויש הרבה שלומדים, אבל בסופו של דבר, אתה נוגע באנשים, וחצי מלרפא אדם זה לתת לו את היחס הטוב והאנושי".

אתה מלמד כיום בפקולטה בצפת, אפילו את אחיך הצעיר, אלדד. למה החלטת ללמד?

"כי אני מאמין שמי ששומר את הידע לעצמו, לא מועיל בכלום. צריך להעביר את הידע הזה הלאה, כמו שאותי לימדו. צריך לחנך דור חדש של רופאים מצויינים".

מה עשית מאז התמנת לתפקיד?

בשנה האחרונה אנו פועלים להרחבת מחלקת העיניים והשירותים המוענקים בה, כדי שתושבי הצפון לא ייאלצו לכתת רגליהם למרכז הארץ ויוכלו לקבל מענה לכל צורכיהם בסמוך למקום מגוריהם. השנה גם הרחבנו את צוות המחלקה וקבלנו לשורותינו מומחית לגלאוקומה וניתוחי עיניים, ורופא עיניים ומנתח לילדים. בנוסף, רכשנו מכשור מתקדם למיפוי קרנית, למדידת עדשות לניתוחי קטרקט ועוד. אני גאה ושמח על האפשרות לשפר דווקא כאן בזיו. פה גדלתי ופרחתי מקצועית. זה הבית".

לסיום, מה היית משנה במערכת הבריאות?

"על הממשלה לשנות את התפיסה הכוללת לגבי מערכת הבריאות. מערכת הבריאות איננה סרח עודף בקיום הלאומי, אותו מתחזקים בלית ברירה ומקצצים ממנו תקציבים. חובה להציב את מערכת הבריאות במיקום שווה ערך למערכת הביטחון, שכן מדובר בחיי אדם וברווחתם.  אני סבור כי בריאות, חינוך וביטחון הם התשתית המרכזית לקיום שלנו. חינוך ובריאות הם ביטחון, וכך גם צריך להתייחס אליהם".

אני ניצחתי

המנצחת עדה פלג מוכיחה שניתן לקחת פסק זמן, לגדל ילדים ולחזור לעניינים בגיל 50 פלוס. היום, 10 שנים מאז שחזרה לעולם המוזיקה הקלאסית, היא מלאת מרץ ונהנית מכל רגע. אישה מנצחת.

  

סדרת הקונצרטים המצליחה, בעריכתה של המנצחת עדה פלג, הפכו לשם דבר.

פלג, מצמרת המנצחים הישראלים, פועלת שנים רבות להבאת מוזיקה איכותית לצפון הארץ ומקדמת מוזיקאים רבים. קונצרט הפתיחה שלה, שהתקיים בחול המועד סוכות, 9 באוקטובר, הוקדש לציון יום השנה להפגנת האמיצים שהתקיימה ביום שני 9 באוקטובר 1989 בלייפציג שבגרמניה. מחאת המונים זו הביאה לנפילת החומה בברלין שבוע לאחר מכן והייתה לאירוע היסטורי המסמל את נצחון המאבק לדמוקרטיה וחירות.

אבל עדה בעצמה היא סמל לחירות. היא גדלה בחיפה ולמדה פסנתר מגיל 8. כשהתגייסה לצבא, היא התקבלה לאקדמיה למוזיקה ולתזמורת צה"ל, אך היא החליטה לעשות שירות צבאי רגיל ושירתה כפקידה בחיל הצנחנים, מה שהיה חריג באותה תקופה. היא למדה באקדמיה למוזיקה בירושלים, אבל את הלימודים הרציניים שלה החלה כשהיא ובעלה טסו  לארצות הברית. "החלטנו לצאת לטיול בשמורות הטבע של ארצות הברית בתור זוג צעיר. אז לא טסו לטיול תרמילאות בהודו", מספרת עדה. "היינו אמורים להישאר שם שנתיים ולבסוף נשארנו 7 שנים. בעלי למד אדריכלות ואני התחלתי את לימודיי בשיקגו וסיימתי תואר ראשון בפסנתר. זכיתי בפרס יוקרתי שמימן לי את הלימודים ומשם עברנו לבלומינגטון, אינדיאנה, שם למדתי לתואר שני עם התמחות בניצוח, ושם נולדו שני הבנים שלנו". 

למה החלטת להיות מנצחת?

"אני לא יכולה לומר שתמיד רציתי את זה. אחד הקורסים שלי בלימודים לתואר ראשון היה בניצוח וזו הייתה אהבה משיעור ראשון. היה ברור לי שבגלגול הקודם הייתי מנצח. זה דבר מדהים אבל או שיש לך את זה או שאין לך את זה, ולמזלי, היה לי את זה. ניגשתי לתחרות וזכיתי במקום הראשון. נתנו לי לנצח על תזמורת והמנצח של שיקגו די אימץ אותי. משם הדברים התגלגלו ואת התואר השני עשיתי כשאני כבר בטוחה שאני עוברת לניצוח ולא נשארת על הפסנתר. זו הייתה פריצת דרך של ממש כי לא היו בכלל נשים בתחום של הניצוח".

עיבדה מחדש את פינק פלויד

במהלך השנים עדה ניצחה על תזמורות ומקהלות בארץ ובחו"ל, בהן התזמורת הסימפונית של מוסקבה, התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור, התזמורת הקאמרית של שטוטגרט, התזמורת הקאמרית הישראלית, תזמורת ומקהלת פסטיבל באך באורגון, התזמורת הסימפונית של סנט פטרסבורג, מקהלת האופרה הישראלית ורבות אחרות.

בדצמבר 2014 החלה בתפקידה כמנהלת מוזיקלית ומנצחת ראשית של תזמורת "קול המוסיקה פריז". במקביל לקריירה הענפה שלה כמוזיקאית וכמבצעת, לפלג גם קריירה אקדמית עשירה. היא פרסמה מאמרים בנושאי מוזיקה והוזמנה להרצות במוסדות יוקרתיים בעולם. לאחרונה היא השלימה תרגום לעברית של "סיפורו של חייל" מאת הליברטיסט השוויצרי פרדיננד ראמוז, שהולחן על ידי סטרווינסקי, וניצחה על הפקה מיוחדת בהשתתפות נגנים מהפילהרמונית הישראלית. כמו כן, היא כתבה עיבוד מקורי של אופרת הרוק "פינק פלויד" לתזמורת, הרכב רוק ומקהלה, עליהם ניצחה בתל אביב ובחיפה. 

רוב המוזיקאים פשוט מוצאים עבודה, את הפכת את המוזיקה לקריירה והשקעת שנים רבות בלימודים. למה?

"כן, למדתי רבות את התחום. כשאתה רוצה להיות אמן-מבצע התואר לא כל כך חשוב, אבל בניצוח כן. יש מסלולים שמנצחים חייבים לעשות. הם גם זקוקים לתזמורת להתאמן עליה. לאחר שהתמחתי בניצוח, יצא לי לעבוד במקומות רבים בארצות הברית ובכל העולם, למען האמת. זו הייתה תקופה נהדרת".

מה קרה לאחר שחזרתם לארץ?

"בגיל 35 חזרנו לארץ והחלטתי להוריד הילוך. עד גיל 50 לא הופעתי. לי אישית לא התאים להתמסר להופעות וגם לגדל את הבנים שלי. התקופה עם הילדים לא חוזרת, ואם הייתי יכולה לעשות זאת שוב, הייתי עושה את זה בלי בעיה. בגיל 50, כשהילדים כבר החליטו להיפטר ממני (צוחקת), החלטתי לחזור למוזיקה, אבל אף אחד לא הבטיח לי שיקחו אותי בחזרה".

היה קשה לחזור לאחר פסק זמן כל כך ארוך?

"היה לא פשוט בכלל. הזמינו אותי לנצח בפסטיבל בגרמניה על תזמורת מסנט פטרסבורג והקונצרט היה הצלחה מסחררת. זה נתן לי מוטיבציה להמשיך הלאה".

בימים אלה עדה עובדת על הלחנת מוזיקה לסרט דוקומנטרי של במאי פקיסטני ומתכוננת לנצח בקונצרטים עם התזמורת הסימפונית של איסטנבול, התזמורת הסימפונית OSD בקלרמונט ותזמורת קול המוזיקה בפריז. אך למרות כל זאת, עדה מודה כי שיא הקריירה שלה התרחש דווקא בהופעה הפותחת של עונת הקונצרטים שהתקיימה בסוכות בכפר בלום.

מה היה מיוחד בהופעה הזו?

"קודם כל, ניצחתי על התזמורת הסימפונית של חיפה וזו הייתה עבורי סגירת מעגל, כי שם גדלתי. שנית, הם פשוט נתנו את הנשמה שלהם וניגנו בצורה יוצאת דופן. זו הייתה חוויה מרגשת מאוד וכבר הזמינו אותי לקונצרטים נוספים. הם פשוט ניגנו בשבילי ממש ממש טוב. את צריכה להבין שמגיעים 60 נגנים שלא מכירים אותי ואני צריכה להגיד להם מה לעשות ולגרום להם לעשות את זה מכל הלב עם הפרשנות שלי. זה לא קל אבל הם עשו זאת בענק".

בהמשך הסדרה, תארח עדה מוזיקאים והרכבים מהשורה הראשונה מישראל ומחו"ל, ביניהם הזמר הרוסי האגדי דניס סדוב, הזמרות אירה ברטמן ואנה סקיבינסקי וההרכב בארוקאמרי בניצוחו של אבנר איתי. הצ'לן מרסל ברגמן יופיע בשני הרכבים קאמריים- האחד עם הקלרניתן הווירטואוז הצעיר יונתן הדס והפסנתרן ויקטור סטניסלבסקי, ובשני עם החלילן ליאור איתן והנבלנית יוליה סברדלוב. כמו כן, לאור ההצלחה בעונות הקודמות, שיבצה פלג את הרכב הג'אז של ארי ערב, ובסיום העונה יופיעו מוזיקאים מצטיינים מהגליל, זוכי מלגות הקרן על שם דליה מרוז.

מאמינה בכוחה של המוזיקה לגשר

עדה מאמינה גדולה בכוחה של המוזיקה לגשר בין האוכלוסיות היהודיות, הנוצריות והמוסלמיות בארץ ובעולם.  במשך שנות פעילותה היא עבדה עם מלחינים ומוזיקאים מכל הדתות ויזמה שיתופי פעולה וקונצרטים מיוחדים. גם סדרת הקונצרטים הנוכחית תתקיים בישובים שונים בצפון, כמו: ראש פינה, קיבוץ ברעם, גוש חלב ונצרת. "אני אוהבת ליצור שיתופי פעולה שונים. זה טוב וזה הכרחי. למשל, באירוע בגוש חלב, צוות ההפקה הוא מקומי ולדעתי זה חשוב", אומרת עדה. "סדרת הקונצרטים מיועדת לקהל המקומי. חשוב לנו שתהיה כאן פעילות מוזיקלית לפחות פעם בחודש. עם זאת, בקונצרט הראשון, כ-60% מהאורחים הגיעו מערי המרכז. בכל זאת, להביא 300 איש לשמוע מוזיקה קאמרית ביום שני זה דבר לא פשוט ומדובר בהישג גדול. אני חושבת שהסדרה הזאת מאוד איכותית. לא עיגלנו פינות. בסופו של דבר, המטרה שלי היא להשאיר אימפקט על הקהילה המקומית וליצור רצף של פעילויות כאן בגליל ולא רק לארגן פסטיבלים שמגיעים אליהם אורחים מהמרכז ואז חוזרים הביתה".

ממוקדת מטרה, עדה ייסדה את ה"מרכז למוזיקה גליל" לאחר שעברה לגור בנוף כנרת, ועד היום היא מנהלת אותו. המרכז מיצב את עצמו כאחד ממרכזי המוזיקה המובילים בארץ וצבר מוניטין אף בחו"ל. עדה רואה חשיבות רבה בטיפוח מוזיקאים צעירים והיא מזמינה את כל הסולנים האורחים לתת כתות אמן וסדנאות לתלמידים הצעירים. השנה משיק המרכז, בשיתוף עם הקרן על שם דליה מרוז, גם תכנית מלגות לצעירים מהצפון.

בימים אלו ובשנים האחרונות עדה מחלקת את זמנה בין תל אביב, נוף כנרת ופריז. לגליל היא עברה בעקבות בעלה. "בעלי אדריכל והוא תכנן שכונת נופש בנוף כנרת. התאהבנו במקום והחלטנו להישאר. מאחר ומשרדו נמצא בתל אביב ואני מנהלת את המרכז בראש פינה, אנחנו מחלקים את זמננו בין הגליל לדירתנו בתל אביב. אני גרה בגליל כבר 10 שנים ומנהלת את המרכז, אבל אני לא עושה את זה לבדי. יש המון אנשים לצידי שעושים זאת יחד איתי. הרעיון שלי היה ליצור גוף מקומי יוצר, וזה לא היה קורה אם הייתי גרה רק בתל אביב. האתגר שלי, עד היום, הוא לפתח תשתית מקצועית וארגונית בגליל וליצור תוכנית התמחות, אליה יגיעו מוזיקאים וינגנו".

אירובי אינטנסיבי על הבמה

למרות העבודה הקשה והלו"ז הצפוף, עדה לא מתחרטת לרגע על בחירתה בחיים. "אני חושבת שזה הדבר הנכון לקחת פסק זמן ללימודים או למשפחה ואז לחזור ולהצליח בגדול. לי זה קרה. הילדים שלי ספגו ממני את המוזיקה והם מגיעים לקונצרטים שלי, למרות שהם בחרו ללכת בדרך אחרת".

בן הזקונים של עדה למד בסטנפורד והוא "איש עסקים של העולם הגדול", לדבריה. בנה הבכור הוא מוזיקאי מוכשר שבחר ללכת בדרך טיפה שונה מאמא. "בני הבכור הוא מוזיקאי מוכשר מאוד אך הוא בחר לעסוק ברפואה. עם זאת, יש לו להקת רוק ולפעמים אני מנגנת איתם. אני אוהבת את זה, אבל אני פשוט מוצאת אתגר גדול יותר במוזיקה הקלאסית והרבה יותר סיפוק".

עדה מוסיפה ומציינת כי למרות הסיפוק הענק, המקצוע לא כזה פשוט. "במקצוע שלי אני חייבת להיות בכושר פיזי כי מדובר באירובי אינטנסיבי על הבמה במשך שלוש שעות, וזה נהיה קצת קשה עם הגיל, אבל בכל זאת אני עושה את זה בדיוק כמו פעם. הדבר היחיד שמסגיר את הגיל שלי הוא שהפסקתי לצבוע את השיער (צוחקת)".

מהם הטיפים שלך לניצוח מנצח?

"אני חושבת שצריך תמהיל של כישרון, התמדה ויכולת תקשור עם אנשים או כושר מנהיגות, והכי חשוב – אנרגיה. מוזיקה היא קודם כל אנרגיה. היכולת של אדם להפעיל 50-80 נגנים על הבמה, כאשר הדופק שלהם צריך להיות זהה לשלי, זה משהו רוחני וזה דורש עבודה קשה. אך למרות זאת, אני מאוד אוהבת ללמוד יום יום מוזיקה, כמו שאחרים לומדים תורה. זוהי זכות גדולה לחיות בעולם של צלילים".

בן של מלך

לאחים מבית מלכה יש חלום – שלכל ילד בפריפריה יהיה כלי נגינה בבית. לאחר שנים של עשייה, יובל בתחום המוזיקה ועומר בתחום ההגברה והתאורה, השניים התאחדו ופתחו את "לבמה", חנות לכלי נגינה, הגברה וסאונד, על מנת להוות גוף שמחבק את כל עולם הבמה. תוך כדי, הם הגשימו את חלום חייו של אביהם, מוזיקאי מוכשר שנטש את המוזיקה לטובת פרנסת משפחתו, ולהוות חלק משמעותי מסצנת המוזיקה המקומית שמתפתחת בשנים האחרונות הגליל. מלכים.

את יובל ועומר מלכה מכירים פה בצפון. מכירים היטב. את יובל מלהקת "יובל והנסיכים", בה מנגן גם אחיו עומר, ומחנות "כלי זמר" בקרית שמונה. לעומר אחיו הקטן יש חברת הגברה מצליחה המספקת מערכות הגברה ותאורה לאירועים וחנות קטנה בשאר ישוב המשווקת ציוד הגברה ותאורה. לפני חודשיים, השניים החליטו לאחד כוחות ולפתוח את "לבמה", חנות מדהימה ביופיה, המשווקת את כל הציוד ההכרחי לעוסקים במוזיקה, סאונד ותאורה. לכבוד המאורע, ישבתי עם האחים לבית מלכה וגיליתי שהם בכלל הגשימו את החלום של אבא.

לד זפלין בפול ווליום

יובל (28) ועומר (25) נולדו בקרית אתא, וכשעומר היה בן 3, המשפחה עברה לשאר ישוב, לא רחוק מעיר הולדתה של אימם- קרית שמונה. הם ילדי הסנדוויץ', ולשניים יש עוד אחות גדולה ואחות שהיא בת הזקונים במשפחה.

יובל מלכה בהופעה בפסטיבל גלילאו

במהלך השנים האחרונות, יובל ועומר מהווים חלק מהנוף המוזיקלי של הגליל. ללא ספק, הסצנה המוזיקלית בצפון חיה ובועטת, החל מג'אמים שמתקיימים מדי יום במקום אחר ועד לפסטיבלים שהולכים וגדלים מדי שנה, כגון ה"גלילאו" שיתקיים ב-3 בנובמבר בפאב הקרומביין בנאות מרדכי בניהולו של נועם קשרי.

אבל את הכבוד הראוי, יובל ועומר, מעניקים לאביהם, שבלעדיו כל זה לא היה קורה. "אבא מוזיקאי מוכשר, נגן בס ותופים, והכל בעצם התחיל ממנו", אומר יובל. "גדלנו בבית שמוזיקה הייתה חלק משמעותי ממנו. לד זפלין, דיפ פרפל, פינק פלויד. תמיד התנגן משהו בבית בפול פאוור. הוא תמיד אהב לנגן, עד שהוא מצא את עצמו נשוי עם ארבעה ילדים והיה מחוייב לדאוג לפרנסה".

ומה קרה אז?

"הוא פשוט נעל את כלי הנגינה בבוידעם ושמר אותם עד שיהיה להם שימוש. אני ועומר קיבלנו את הכלים שלו ובאיזשהו שלב למדנו לנגן ונתפסנו. בשל המחוייבות שלו למשפחה, כל השנים היה לו קו חלוקה של מזון. עוד מעט הוא יוצא לגמלאות. אנחנו בעצם ממשיכים את החלום שלו".

אבא מלכה "זרק" על יובל גיטרה ועל עומר תופים והשניים הקימו להקה. "יחד למדנו את כל עולם המוזיקה והסאונד ביחד", מספר יובל. עומר התחיל לנגן בגיל 11 ויובל בגיל 14. "פחות ישבנו מול הנחל וניגנו", אומר יובל. "לקחנו את המקלט של המושב, שהיה מול הבית שלנו, והקמנו שם חדר מוזיקה. מאז כבר ידעתי שזה עומד להיות חלק מאוד משמעותי מהחיים שלי, המוזיקה".

בזמן שיובל התגייס לחיל האוויר, עומר הקים את עסק ההגברה שלו, כבר בגיל 16. "בית הספר לא עניין אותי כל כך, אז החלטתי לחפש משהו אחר לעשות", אומר עומר. "התחלתי לעשות הגברה ותאורה באירועים. למדתי את נושא הסאונד בצורה יותר יסודית ומעמיקה תוך כדי עבודות בחברות אחרות או קורסים למיניהם. אף פעם לא למדתי לתעודה, פשוט ממש חקרתי את הנושא במשך שנים. החברה גדלה והתפתחה ותפסה תאוצה, ולאחר מכן, הקמתי את החנות בשאר ישוב, מה שיווקתי ציוד הגברה וסאונד".

באותה תקופה, יובל סיים את השירות ועבר למרכז. לא רצית לעבור איתו?

עומר: "לא. אני מאמין בצפון, גדלתי פה ואני מתכוון להישאר. אני מאוד אוהב את הגליל. בנוסף, כבר היה לי עסק מצליח שתפס תאוצה לאחר שהשתחררתי אני, והיה חבל לעזוב את כל מה שנבנה פה".

הכל חארטה

בזמן שעומר השתקע בצפון, יובל חי בעיר הגדולה על מנת "להיות קרוב יותר לצלחת". מהר מאוד הוא הבין שהכל אשליה. "רציתי להתברג לתעשייה, להיות קרוב לברנז'ה, אבל הכל היה חארטה", אומר יובל. בהתחלה ניסיתי לנגן בהפקות שונות וזה לא הצליח. יום אחד שלחתי הודעה לגיא מזיג (מוזיקאי ומפיק מצליח – ש.פ.) וביקשתי שילמד אותי גיטרה. הוא הזמין אותי אליו ומיד קלט שאני לא סתם ילד שלומד לנגן לראשונה. אני לא אשכח כשהוא אמר לי: 'תרשום לך ביומן את השמיני במרץ, אתה עולה לנגן איתי', ומאז הכל התגלגל".

יובל נשאר בתל אביב במשך 4 שנים וניגן שם עם מיטב המוזיקאים: אפרים שמיר, ירמי קפלן, הדורבנים, גלעד כהנא ועוד. "הרגשתי שאני בגוב אריות", אומר יובל. "רציתי לעשות את האומנות שלי ולא להיות 'הנגן של'. הרגשתי כאילו אני שכיר חרב. במהלך אותה תקופה הופעתי עם הלהקה שלי בכל הארץ וניסיתי לקדם את עצמי בכל דרך אפשרית. התקשרתי לפאבים, שלחתי מיילים וכו'. הביטחון שלי ממש התערער באותה תקופה".

למה?

יובל: "כי בתור אמן אתה מתחבר אל עצמך, פותח פצעים ישנים או צולל למקומות רחוקים. כשיש לך כבר שיר מוכן, אתה צריך למכור את המוצר שלך לעולם ושם היה לי הכי קשה, אבל לא הייתה לי ברירה. נלחמתי בשביל לסגור הופעות בשיניים".

באותה תקופה התקשר עומר ליובל והציע לו לחזור לצפון ולקחת לניהולו את כלי זמר. "עומר הרגיש שהחנות עומדת להיסגר והוא התקשר לבקש ממני להיכנס איתו בתור שותף לחנות", מספר יובל. "הוא אמר לי: 'תנצל את הידע שצברת במרכז ובוא לעשות משהו מועיל יותר פה בצפון". יובל הקשיב לעצתו של אחיו הקטן וחזר לפני שנתיים לצפון.

איך היה המעבר?

יובל: "את האמת? הכי הרבה חיבוקים ואהבה קיבלתי כשחזרתי לצפון. כל הופעה שלי ושל הלהקה הייתה יותר מטורפת מקודמה. הגיבוי הזה שקיבלתי מהנגנים, שהם חברים שגדלתי איתם, מאחי עומר ומהקהל, פשוט היו מדהימים".

יובל חזר לצפון לפני שנתיים וגילה שסצנת המוזיקה בצפון תוססת. "יש פה סצנה מתפתחת ואני רואה אותנו כחלוצים שלה. יש פה יצירה מקומית, אומנות גלילית אמיתית. תראי את פסטיבל גליליאו שמתקיים כבר שש שנים ברציפות, ג'אמים שמתקיימים כל יום במקום אחר, מוזיקאים. יש פה עשייה מוזיקלית לא קטנה", אומר יובל.

על הבחירה לפתוח את חנות "כלי זמר" בקרית שמונה, אומר יובל "רציתי לחזור לצפון ולעשות משהו שקשור במוזיקה. לאו דווקא הנגינה, אלא משהו סביב העולם הזה, שהמוזיקה עדיין תהיה חלק מהחיים שלי. החנות נתנה לי אפשרות לתת לעצמי משהו לעולם, מעבר להופעות שבהן באתי ושרפתי במות. אני שמוזיקאי זה לא מקצוע, מוזיקאי זה זהות, זה חלק ממי שאתה. אנשים תמיד מנסים להגדיר איך אפשר לעשות מזה מוזיקה וזה מעוות".

אבל גם אתה היום מתפרנס ממוזיקה

יובל: "אני מוכר כאן ציוד לנגינה וסאונד אבל אני מוכר משהו שעושה לי טוב ושיש לי תשוקה עליו. זה לא כמו למכור פלאפונים, לדוגמא. אני מוכר משהו שאין עליו תאריך תפוגה. אם יש למישהו כלי נגינה בבית- בסופו של דבר הוא ינגן עליו. ככה זה היה אצלי. אבא שלי קנה לי גיטרה כשהייתי בן 10 וזה כל הזמן שכב בפינה בבית. באיזשהו יום פשוט התחלתי לנגן. אם אני יכול לגרום לילד להתלהב מנגינה, אז עשיתי את שלי. זו המטרה שלי בחיים".

היו מקרים שראית מישהו שלא רצית למכור לו כי פשוט לא היה לו את זה?

יובל: "היה מקרה אחד שהגיע לכאן בחור שריסק את היד ויש לו שתי אצבעות פלטינה. כלומר, הוא לא יכול לכופף אותן בכלל. הוא ביקש ממני גיטרה ואמרתי לו ממש באהבה שהוא לא יכול לנגן על גיטרה ושאולי יבחר לו משהו אחר. הוא התעקש ולבסוף קנה. לפעמים יש למישהו חלום שהוא רוצה להגשים, גם אם זה לא הגיוני. אני לא אנסה לדחוף למישהו מוצר שהוא לא צריך, אבל יש דברים חזקים מזה, כמו במקרה הזה".

קדימה לבמה

יובל מגדיר את עומר כאיש העסקים מבין השניים. "החזון הוא לפתוח רשת ארצית בארבעה מוקדים" אומר עומר שעתיד להתחתן בקרוב. "אנחנו משווקים ציוד הגברה, אבל לא לפני שהוא עבר את כל הבדיקות בשטח, בחברה ההגברה שלי, כך שאני לא אמכור משהו שאני לא אעבוד איתו", אומר עומר.

מה הביא להחלטה שלכם לאחד כוחות ולהקים את "לבמה"?

יובל: "עבדנו ביחד בכלי זמר ורצינו להתאחד תחת השם שלנו ולהיות גוף שמחבק את כל עולם הבמה – מכלי נגינה ועד לסאונד ותאורה. אנשים מכירים אותנו כאן, בלי להשתחצן, ואנחנו מכירים את התחום היטב, כל אחד מהכיוון שלנו".

בסופו של דבר, אבא היה מרוצה מהבחירה שלכם?

יובל: "ברור. הוא לא ייחל שאני אמשיך את קו החלוקה שלו. הוא מאוד פרגן לשנינו על הקמת החנות החדשה".

ואיך המרגש מאז הפתיחה?

יובל: "מדהים. אנשים באים ומפרגנים בלי סוף. שני דברים שמייחדים אותנו זה הכנות והאמינות. חונכנו בבית על הערכים האלה ואנחנו לא משבחים מוצר שאנחנו לא מאמינים בו. כמו כן, השירות פה הוא באמת טוב ולכן אנשים חוזרים אלינו. פשוט כיף לקום בבוקר ולהגיע לעבודה וכיף לי לעבוד עם אחי".

לא קשה לעבוד עם המשפחה?

עומר: "ממש לא. זה דבר נפלא. הכל בינינו נשאר מקצועי בעבודה. גם אם אנחנו מתווכחים, הכל נגמר באהבה כי אנחנו אחים ואנחנו אוהבים אחד את השני ואנחנו יודעים שהמשפחה באה לפני העסק".

יובל: "תמיד היו בינינו יחסים טובים, גם בעסק הקודם וגם בלהקה. עומר ניגן איתי עד לא מזמן. לאור העומס לאחרונה הוא עזב את הלהקה".

עומר: "אבל יובל עדיין מכריח אותי לבוא לנגן איתו פעם בשבוע בבמה פתוחה שהוא מארגן".

יובל: "שם זה המקום שלנו להתפרק, לחזור לשורשים שלנו. ביום אנחנו מוכרים מוזיקה ובלילה עושים מוזיקה, זו אחלה כותרת".

ניידת החלומות

דויד אמר גר בארה"ב כשבנו התינוק פרכס לראשונה. הוא עמד בחוסר אונים מוחלט כאשר המתין לכוחות ההצלה שיגיעו לטפל בו. כשחזר לארץ, הוא החליט שהוא חייב ללמוד כיצד מצילים חיים.

הרב אליהו לוי הגיע לקרית שמונה לפני יותר מ-20 שנה. הוא הקים את המרכז ליהדות "תפארת" ואת זק"א קרית שמונה. לפני 4 שנים הוא החליט לייסד את "איחוד הצלה" בעיר ופרסם מודעה במידע 8 על פתיחת קורס חובשים.

דויד אמר קפץ על ההצעה, עבר את קורס החובשים בהצלחה ומאז הוא מנהל את הסניף באדיקות ובאהבה. לקראת השנה החדשה, ערכנו ראיון חגיגי עם שני האנשים שאחראים לארגון שמציל חיים בהתנדבות מלאה.

שירי פריאנט

דויד אמר (50) משדה נחמיה חיכה זמן רב בשביל ההזדמנות להציל חיים. הוא נולד בקרית שמונה לתופת של 67' ולקטיושות שריחפו מעל ביתו. אבל רק לאחר שחווה מקרה חירום רפואי אצלו בבית, הוא הבין את החשיבות של כוחות ההצלה.

"אני מקבל יותר ממה שאני נותן"

"איחוד הצלה" הוא ארגון התנדבותי, ללא מטרות רווח, אשר מטרתו היא להעניק מענה רפואי ראשוני מהיר. צוותים של הארגון פרוסים ברחבי הארץ על מנת שבכל איזור יהיה איש הצלה כונן במקרה הצורך. "הארגון עצמו הוקם לפני כמה עשורים בניו יורק, דווקא באיזור של יהודים חרדים", מסביר דויד. "החרדים בגולה, אשר גרים בשכונות מרוחקות משאר האוכלוסיה, הבינו שהם צריכים לדאוג לעצמם ולא לחכות עד שכוחות ההצלה יגיעו במקרה חירום. הרעיון הוא שגם השכן שלך יוכל להגיש עזרה במקרה הצורך, במיוחד אם אתה גר בפריפריה המרוחקת. בשנת 1989 אימצו את המודל גם בארץ, בעיקר באיזורים צפופי אוכלוסיה כמו תל אביב, בני ברק וירושלים. כל יחידות ההצלה עבדו באיזורים שונים בנפרד, בלי שום קשר ביניהם. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, היה רצון מכל הארגונים בארץ לבוא ולסייע לאנשי הצפון. כל ארגון הגיע עם הצוות שלו. מנהלי הסניפים הבינו שאם יהיה שיתוף פעולה בין כל הצוותים, העבודה יכולה להיות הרבה יותר אפקטיבית. בעצם, מלחמת לבנון השנייה היוותה נקודת מפנה עבור הארגון. כך בעצם הגופים התאחדו למה שנקרא היום 'איחוד הצלה'. את הארגון ייסד אלי ביר, שמכהן עד היום כנשיא".

הרב אליהו לוי הגיע מחיפה לקרית שמונה לפני 21 שנה. הוא הקים את ארגון "תפארת" בעיר, ארגון להפצת היהדות בנושאים, כגון: זוגיות, שלום בית, הכוונת ילדים לחינוך, הכנה לבר מצווה וכו'. לפני 15 שנה הוא ייסד את ארגון זק"א קרית שמונה, וכיום הוא עובד ברבנות של קרית שמונה כמשגיח כשרות. "לפני 4 שנים נולד אצלי הרעיון להקים את ארגון איחוד הצלה בעיר", אומר לוי. "הקמתי את המחזור הראשון של קורס החובשים, שדויד היה חלק ממנו, והמסיימים קיבלו תעודת הסמכה. בעקבות עיסוקיי הרבים, לא יכולתי להמשיך לנהל את הארגון ולתמרן בין כל התפקידים. בשיחה עם נחי קליין, מנהל איחוד הצלה סניף גליל, החלטנו שדויד הוא האיש המתאים והראוי ביותר לתפקיד".

לוי מספר כי הרעיון להקים את הארגון בעיר נולד מתוך צורך ממשי. "נפגשתי עם בכירים בארגון והשקעתי את כל כוחותיי בחצי שנה הראשונה על מנת שהארגון יעמוד על הרגליים. משפחת שירצקי תרמה רבותת לארגון בעיר. היא מימנה את עלות קורס החובשים, שילמה למדריכים, סיפקה את הציוד האישי של כל מתנדב. פעילות הסניף נדדה בכמה מקומות עד שנפגשתי עם ראש העיר ומנכ"ל העיריה וקיבלנו את המבנה בו אנו יושבים עד היום- בית איחוד הצלה".

דויד מציין כי לרב אליהו לוי יש מקום של כבוד בארגון, כי הוא האחראי להקמתו. אך מאז שמונה למנהל הסניף, דויד מבצע את כל העבודה הלוגיסטית ומנהל את צוות החובשים לגמרי בהתנדבות. "מי שמביט בי מהצד חושב שזה טירוף", אומר דויד. "אבל אני לגמרי בתוך זה ואני מרגיש שאני מקבל יותר ממה שאני נותן, למרות שאני נותן המון. מה שאני מקבל מהעבודה  מטעין אותי ונותן לי את היכולת להמשיך ולהעניק סיוע".

הרב אליהו לוי מציין כי "אומנם הארגון דתי מיסודו, אבל פועלים בו מתנדבים מכל המגזרים, ללא הבדל של דת, גזע או מין. המטרה היא להעניק סיוע ראשוני כי העשר דקות הראשונות הן הכי קריטיות"

ומה לגבי מד"א-יש תחרות בין שני הארגונים?

דויד: "אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם מד"א ועובדים מדהים ביחד. אנחנו עוזרים אחד לשני. למד"א יש רמה מקצועית גבוהה והאינטרס שלנו משותף. אם אני מקבל קריאה- אני אגיע כמה שיותר מהר עד שהאמבולנס יגיע".

לוי: "איחוד הצלה לא מפנה לבית החולים. אנחנו רק נותנים את המענה הרפואי הראשוני. כשצוות מד"א מגיע, אנחנו מעבירים את המטופל בצורה מסודרת, מעדכנים במצבו. בסופו של דבר, המטופל חייב להגיע לבית החולים בשביל לשלול מחלות ולעבור את כל הבדיקות הרלוונטיות. את זה אנחנו לא יכולים לעשות".

בשלב זה, הרב אליהו לוי חייב לחזור לעיסוקיו הרבים, והוא לא הולך מבלי לציין שדויד הוא אחד האנשים הטובים שהעיר זכתה בו, ומאחל לתושבים שנפגש רק בשמחות ושתהיה שנה טובה.

"המצב הסתבך"

דויד עובד בחברת מקורות במחלקת איכות המים. יש לו שלושה ילדים, שתי בנות ובן. הוא מסתובב עם מכשיר מירס והוא מוזנק בכל שעה ובכל מקום שהוא נמצא. "אני יכול להיות בחופשה באילת. אם יש מקרה חירום, אני אגיע. את ההודעות אני מקבל בהתאם למקום שבו אני נמצא. בעבודה שלי יודעים את זה ואני בכוננות כל הזמן. יש לציין שאני מקבל גם תמיכה אינסופית מאשתי ומכל הסובבים אותי".

בגיל 30, דויד סיים את לימודיו במכללת תל חי ועבר עם אשתו וילדיהם לארצות הברית. כשהיה בנו בן חצי שנה, קרה מקרה ששינה את חייהם. "גרנו בארצות הברית בבית עם שתי קומות. אשתי בדיוק האכילה את הילד והחזיקה אותו על הידיים. היא שמה לב שמשהו לא תקין. פתאום שמעתי אותה צורחת. טסתי לקומה השנייה וראיתי שהוא מפרכס. היה לו רעד בפנים, העיניים היו מגולגלות לאחור, הידיים שלו שמוטות ושמענו צפצוף מהנשימה שלו. הוא נכנס למצוקה ואיבד הכרה. מיד חייגנו 911. כוחות ההצלה שהגיעו ראשונים היו מתחנת כיבוי אש. הם ניסו לפתוח נתיב אוויר כי הבינו שהוא מתקשה לנשום. כאשר הגיע צוות האמבולנס, הפראמדיקים לקחו את הפיקוד, החדירו לו צינורות לריאה והסדירו לו את הנשימה. כמובן שאני אומר את זה עכשיו כי אני מבין בזה טיפה יותר. אז לא היה לי מושג מה הם עושים".

מה קרה לאחר שהגעתם לבית החולים?

"אני ואשתי היינו ללא בני משפחה. התפללנו אחד לשני שיהיה בסדר בחוסר אונים מוחלט. עמדנו מאחורי הפרגוד שטיפלו בו ושמענו איך הרופאים מדברים ביניהם ואומרים שהמצב הסתבך ושהם לא יודעים מה יהיה הלאה. כל הזמן שאלו אותנו בבית החולים מה הוא אכל. כנראה חשבו שזה סוג של תגובה אלרגית. שמעתי שהם נתנו לו משהו נוגד אלרגיה ושזה עשה לו רע. הוא עבר החייאה בעקבות זאת. התקשרתי לחבר בארץ וסיפרתי לו בזמן אמת מה קורה. הוא ניסה לחזק אותי ובינתיים המצב של הבן שלי מעט התייצב. הרופאים אמרו שהוא מורדם ושייקח קצת זמן עד שיתעורר. רק אז יידעו מה מצבו".

לאחר הבירור, הבנת מה קרה לו?

"לא ידעו אם זה סוג של אפילפסיה או אלרגיה. רק לאחר כמה חודשים, שהוא שוב פרכס, הבנו שהוא סובל מפרכוסי חום. זה נמשך עד גיל 6 ואז זה חלף".

המשפחה גרה בארצות הברית 7 שנים עד שדויד החליט שזה הזמן לחזור לארץ. "אשתי רצתה להישאר, אבל אני התגעגעתי מאוד לחברים ולמשפחה בארץ. טסתי בכל הזדמנות שהייתה לי בשביל לבקר. מבחינה כלכלית היינו מסודרים, אבל משהו בנפש היה חסר. מעולם לא התחברתי למקום. לא הרגשתי אמריקאי, הרגשתי שהכל זמני. לאחר ה-9/11 הבנו שאין לנו מה לחפש שם וחזרנו".

מה גרם לך להתנדב בארגון?

"המקרה של הבן שלי הביא אותי למצב של חוסר אונים והיה לי קשה עם זה. רציתי ללמוד זמן רב איך להציל חיים. כשחזרתי לארץ, פגשתי חבר ילדות שלא ראיתי שנים. הוא עבד במד"א ושאלתי אותו מתי הם פותחים קורס חובשים. כל הזמן אמרנו שנהיה בקשר כשזה יקרה. יום אחד נתקלתי בפרסום בעיתון שנפתח קורס חובשים של איחוד הצלה. כמובן שנרשמתי ושנה לאחר מכן, התחיל הקורס".

"החלום שלי להציל חיים התממש"

כאמור, דויד מנהל את הסניף באדיקות ובמסירות. "לא אגזים כשאומר שאין מנהל מעורב יותר ממני", אומר דויד. "אני אחראי על כל תחום הלוגיסטיקה, בודק שלכל מתנדב יש את הציוד הנדרש, שכל אחד עובר בזמן את ההשתלמויות שלו. בנוסף, אני מארגן מפגשים חברתיים או מפגשים מקצועיים, בהם אנו מנתחים אירועים שקרו. יש תמיד מה לעשות".

כמה מתנדבים פועלים בארגון בקרית שמונה?

"כרגע פועלים 14 מתנדבים וממש בימים אלו מסתיים קורס חובשים ויצטרפו אלינו עוד 20 מתנדבים. אני בן אדם טוטאלי במהותי ואני מלווה את הקורס הזה כבר חמישה חודשים. 84 הגישו מועמדות לקורס ומתוכם בחרתי רק 20, את המתאימים ביותר. זו עבודה קשה אבל יש בה סיפוק אדיר".

מה קורה לאחר סיום הקורס, מיד יוצאים לשטח?

"מי שמסיים את הקורס מתלווה לוותיקים. לאחר 100 מקרים, הוא יוצא לשטח לבד. יש גם את פרויקט בית החולים, בו המתנדבים שלנו עובדים במיון של בית החולים זיו בשביל ההכשרה. הם עושים הכל, בליווי האחיות, ומקבלים יותר סמכויות עם הזמן".

מה אתה מעדיף- עבודה בשטח או עבודה מנהלית?

"כשאני צריך לצאת לשטח אני נטען ממש, אבל גם פה במבנה של איחוד הצלה כיף לי. עכשיו מתקיים פה הקורס ואני רואה אנשים מכל גווני הקשת, כל אחד עם ה'אני מאמין' שלו. האנשים בצפון מדהימים וזה כיף גדול".

דויד מציין ומוסיף כי "אין ספק שהמקרה עם הבן שלי מחזיק אותי בארגון ובזכותו הגעתי לכאן. היה לי חלום המון זמן והוא סוף סוף התממש. אני כרגע מפעיל את תוכנית 'משפחה בטוחה' ביישובים בשביל ההורים. זהו קורס של 4 שעות ובו ההורים מקבלים כלים מעשיים למקרי חירום. המקרה של הבן שלי טלטל אותי קשות. צריך להבין שהסיוע הראשוני חייב להגיע ב-10 דקות הראשונות, לפני שמאוחר מדי, במקרים אחרים גם פחות. חשוב שההורים יידעו מה לעשות במקרה הצורך".

מה דעתך על שירותי הרפואה בצפון, בתור איש מהתחום?

"זה פשוט אבסורד, לדעתי, שצריך לנסוע עד לצפת ושאין פה חדר מיון קדמי עם כל הציוד המתאים. ראשי הרשויות חייבים להילחם בשיניים בשביל לגרום לזה לקרות".

ולסיום, יש איחולים לשנה החדשה?

"שהארגון ימשיך לגדול ולהתפתח, שנמשיך לסייע לאנשי הצפון ושתהיה שנה טובה".