חג של יין ואהבה- ראיון עם יהודה פוליקר לקראת הופעתו בפסטיבל בין הכרמים עם מירי מסיקה

בשבוע הבא יפתח פסטיבל "בין הכרמים" החגיגי ברחבי מרום הגליל עם שמונה ימים ולילות מיוחדים של מוזיקה, יין ורומנטיקה. את הפסטיבל ינעל יהודה פוליקר עם מיטב הלהיטים מארבעה עשורים של עשייה מוזיקלית. לקראת הפסטיבל, התראיין פוליקר למידע 8 וסיפר כי הוא שמח לחזור לפסטיבל בפעם השנייה: "אני זוכר שבמופע הקודם הקהל היה חם ומחבק ולא יכולתי לרדת מהבמה".

וגם: כל המופעים, כל הפעילויות וכל האירועים החגיגיים של הפסטיבל הכי שווה בקיץ.

שירי פריאנט

פסטיבל בין הכרמים, שנערך מדי שנה בחג האהבה העברי ט"ו באב, נחשב לאחד הפסטיבלים החגיגיים והאטרקטיביים ביותר מבין אירועי הקיץ. פסטיבל בין הכרמים 2017 ייחגג זו השנה ה-11 ברציפות ברחבי אזור מרום הגליל בשבוע של ט"ו באב, היום בו יצאו בנות ישראל לחולל בין הכרמים. הפסטיבל יתקיים השנה בין התאריכים 3-10.8 (י"א-י"ח אב) עם שמונה ימים ולילות מיוחדים בהם שלל אירועים מרגשים לזוגות האוהבים ולכל המשפחה.

יהודה פוליקר. צילום שלומי פינטו

דברים שרציתי לומר

לאחר שבשנים האחרונות הופיעו במסגרת בין הכרמים הבולטים באמני ישראל, ישוב השנה לפסטיבל יהודה פוליקר, מגדולי האומנים בישראל, אשר יארח את מירי מסיקה במופע חגיגי במתחם עין הוזים שבלב יער בירייה, אחד ממתחמי המופעים המיוחדים בארץ.  פוליקר בעצמו מודה כי "בטוח שצפוייה לנו חוויה".

פוליקר ינעל את הפסטיבל עם מופע להיטים משובח, המשלב בין גיטרות ובוזוקי, מקצבים יווניים- ים תיכוניים ולהיטי רוק. באופן חד פעמי ולרגל נעילת פסטיבל בין הכרמים יארח פוליקר את מירי מסיקה. מלווה בהרכב של 7 נגנים, זמרות ליווי, סאונד ותאורה מרשימים, ללא ספק, שפוליקר יספק לקהל הגלילי מופע סוחף ומרגש.

אז איך ההרגשה לחזור ולהופיע שוב בפסטיבל?

"אני שמח לחזור לאתר ולאזור המקסים הזה עם להקה חדשה ואירוח של מירי מסיקה המקסימה. אני זוכר שבמופע הקודם הקהל היה חם ומחבק ולא יכולתי לרדת מהבמה. אני מבטיח מופע מקפיץ ומרגש מלא במקצבים יוונים ורוקנרול. אני בטוח שגם הפעם צפויה לנו חוויה".

אתה ומירי כל כך שונים. כיצד נוצר החיבור ביניכם?

"יצא למירי אלבום חדש שהושק במופע חגיגי בקיסריה. היא פנתה אליי ואמרה שתשמח לממש חלום ולארח אותי במעמד הזה. מירי זמרת נפלאה וכמובן שנעניתי בחיוב. המפגש על הבמה היה כל כך מוצלח שהחלטנו לקיים מפגש בו אני אארח אותה, ולשמחתי זה קורה בפסטיבל בין הכרמים. מירי מגיעה להתארח במופע,  במהלכו נבצע יחד מספר שירים משותפים. תהיה בהם טעימה מהרפרטואר שלי ושלה. כדי לדעת אילו שירים, תצטרכו לבוא להופעה. מכינים לכם הפתעה..."

במופע יבצע פוליקר את להיטיו הגדולים מכל הרפרטואר העצום שלו, החל מימי "בנזין" דרך "עיניים שלי" (אלבומו הראשון של פוליקר), כל אלבומי הסולו והקלאסיקות מהמוזיקה היוונית – יום שישי, חופשי, הצל ואני, פחות אבל כואב, כפיים, אלקו, רדיו רמאללה, התחלה חדשה, משמרת לילה, פומה פומה, שלושה ימים, זינגוואלה, דברים שרציתי לומר, פנים מול פנים, ועוד להיטים רבים ומשובחים.

במופע אתה עולה עם שירים שעד היום מצליחים לרגש. מהו הסוד ליצירת קלאסיקות מוזיקליות?

"השירים הללו הפכו מזכרת וגעגוע מתקופה יפה לכל הדור שלי, דור הרוקנרול. אני מאמין שכשהשירים מצליחים לגעת באנשים, לרגש אותם ולהזכיר להם תקופות נוסטלגיות בחייהם, הם נשארים לאורך זמן".

ובכל זאת, לאחר ארבעה עשורים של יצירה, אתה עדיין מתרגש?

"אנחנו, האמנים, זה מעבר לכוחות שלנו, הרצון הזה לעשות מוזיקה זה כוח שמושך אותי. אני מאמין בכוח הזה ששולט ומכוון את העולם, והוא מספק לי את הדרייב להמשיך וליצור. ברור שאני מתרגש, תמיד! ביום שאני אפסיק להתרגש אני אודיע על פרישה. אם אתה לא מתרגש, מה הטעם? אני תמיד אומר שעוד לא כתבתי את השיר הכי טוב או הכי יפה שלי, אז בוודאי שאני לא חושב על פרישה".

פוליקר מתרגש ולא מפסיק לרגש. בעולם המוזיקלי המשתנה של היום, הוא עדיין מצליח לשמור על מעמדו של יוצר מן השורה הראשונה ולא מפסיק ליצור מוזיקה טיפה שונה מהסגנון שנשמע היום ביו-טיוב וברשתות החברתיות. "המוזיקה שלי משלבת בתוכה הרבה טעמים  - גיטרות ובוזוקי, מקצבים יווניים- ים תיכוניים ולהיטי רוק, וזה מה שמייחד אותה ואותי", הוא מסביר.

את הייחודיות של פוליקר תוכלו לראות בפסטיבל בין הכרמים וגם באלבום החדש. "בימים אלו אני עובד על מספר פרויקטים שייראו אור בקרוב, ביניהם גם איסוף חומרים וגיבוש אלבום חדש".

עניין של זמן

את הפסטיבל הגלילי יפתח השף האיטלקי מסימילאנו יחד עם הטרובדור האיטלקי לוצ'אנו בחוויה תרבותית קולינארית יוצאת מגדר הרגיל. האירוע יתקיים ביום חמישי (3.8) ביקב אדיר בפארק תעשיות דלתון.

אחד הימים החווייתיים בפסטיבל יהיה ביום שישי (4.8) כאשר האירוע המרכזי ליום זה יהיה מופע זריחה של רמי קלינשטיין (04:00): קלינשטיין, מהאמנים היוצרים החשובים והמוערכים בישראל, יעלה עם המופע "טריו", בו יבצע שירים חדשים לצד מיטב להיטיו הגדולים מתוך 30 שנות יצירה. מתנות קטנות, עוד לא תמו כל פלאיך, צעיר לנצח, עניין של זמן, אש, ועוד. קליינשטיין יעלה במופע שיוצר חוויה מוסיקלית בלתי נשכחת באמפי האינטימי בישוב ליבנים הצופה על הכנרת. עם עלות השחר יוחלפו אורות הבמה בחיזיון התאורה המרהיב של הטבע: השמש הזורחת מעל הגולן המשתקפת אל מול הכנרת.

רמי קליינשטיין. צילום דורון עדות

לדברי צביה פרץ, מנהלת הפסטיבל ומנהלת מחלקת תרבות ואירועים במועצה האזורית מרום הגליל, כמיטב המסורת, אחרי מופע הזריחה יימשך יום של פעילויות מיוחדות בפסטיבל בין הכרמים, ביניהן: ארוחת בוקר זוגית מפנקת במסעדת רוברג המשקיפה אל הכנרת וסמוכה למתחם המופעים, שתוצע במחיר מיוחד לבאי הפסטיבל (יש להזמין מקומות מראש).

גם לילדים תהיה תעסוקה באותו יום. מהשעה 9:00 ייפתח במצפה עמוקה שביער בירייה הפנינג ענק לכל המשפחה הנושא את הכותרת 'אוכל, אמנות ורוח' עם שלל פעילויות מיוחדות, ביניהן: פינות ישיבה ביער, תערוכות אמנות, הופעות מוסיקה, טיפולי וואטסו, סדנאות כתיבה, נומורלוגיה קבלית, קריאה בקפה, פינות יצירה לילדים, ארוחות מיוחדות ועוד.  ההפנינג יסתיים בשעה 17:00. הכניסה חופשית.

נשאר לכם עוד כוח? מהשעה 14:00 ועד סמוך לכניסת השבת – ב'בר בכרם', שיושב בחוות בית הכרם בגליל הנמצאת במושב חזון, יקיימו חגיגת יין ומוסיקה. המתחם  ממוקם על קרקע מרהיבה הצופה אל הכרם המשפחתי המטופח, מול בקעת בית הכרם ורכס הרי מירון המתנשאים מעליה. הבר מציע יין וערק משובח תוצרת היקב, מבחר בירות ומנות משתנות המושלמות לצד המשקה.

ביום ראשון (6.8) יתקיים כנס חבורות זמר ומקהלות בבית העם באמירים ובו יופיעו חבורת הזמר 'צליל גליל', הלהקה הייצוגית של מועצה אזורית מרום הגליל בניצוחו של חיים לוי, 'קולות זמארון' מזכרון יעקב בניצוחו של חיים אסנר, ו'זמרי מטה אשר' בניצוחו של עוזי אסנר. גם חבורת הזמר "זיו רון", שכל חבריה הינם אנשי צוות בבית החולים זיו בצפת, יופיעו בכנס עם המפיק המוזיקלי והמנצח אריה ברכה. מבית החולים זיו נמסר כי חבורת הזמר "זיו רון" מופיעה בטקסים וחגים המתקיימים בבית החולים ואף מוזמנת להופעות במקומות שונים בארץ. בהופעותיה משלבת "זיו רון" שירה, נגינת גיטרה, כינור, חלילית ודרבוקה.

לשונות של אש

ביום שלישי (8.8) יתקיימו שני מופעים על במה אחת. אביתי בנאי יעלה עם המופע "לשונות של אש" וישי ריבו במופע פחד גבהים. בנאי יחגוג 20 שנה של יצירה מוזיקלית ואלבום שישי חדש- לשונות של אש. בהופעה מיוחדת תחת כיפת השמיים בעין הוזים, יבצע בנאי שירים מוכרים ואהובים מתוך הרפרטואר המפואר שלו לצד שירים חדשים. את המופע יפתח ויחמם ישי ריבו, שלהיטיו הרבים זיכו אותו בתואר זמר השנה ואלבום השנה. המארגנים מספרים כי צפוי מופע שלא ישאיר אף אחד אדיש.

ביום רביעי (9.8) יתקיים יריד האיכרים בכרם בן זמרה, ובו חקלאים ותיירנים יציגו וימכרו במקום את תוצרתם: פירות, ירקות אורגניים, גבינות, דבש, זיתים, ליקרים, שמן זית, יין, עבודות יד, בית קפה בטבע ומאפי בוטיק. לצד המציגים הרבים יהנו המבקרים ממתחם אקולוגי, שבו יחוו תהליך עשייה מהנה ומרתק. כל משתתף יהפוך חומר גלם טבעי למוצר שימושי. כמו כן, כל חברי המשפחה יוכלו ליהנות ממופע ליצנות בועתי של שושי בושי האיש והשפם, שיציג מגוון להטוטי בועות סבון, כגון: כדורגל בועות, מקלחת בועות ובועות ענק, לצד מופע ג'אגלינג, חרבות ולהטוטי אש.

באותו יום ממש יעלה סולג'יי, זמר הדאנסהול והרגאיי הישראלי, עם מופע פיוז'ן שמשלב מוזיקה קאריבית, רגאיי, גרוב וראפ. אלון בלום, הידוע כסולג'יי, יופיע במצפה כנרת שבישוב אמירים עם טקסטים מחאתיים לא מתפשרים לצד מסרים של אחדות ומבט אופטימי.

עוד יתקיימו במסגרת פסטיבל בין הכרמים: טיולים באתרי טבע ונוף, סיורים ביקבים ובכרמים הרבים,  תפריטים מיוחדים במסעדות האזור, סדנאות יצירה, גלריות פתוחות,  פעילויות לכל המשפחה והרבה יין טוב ורומנטיקה.

פסטיבל בין הכרמים, 3-10.8.17, מרום הגליל.

לפרטים נוספים www.2beav.co.il

פורסם לראשונה במידע 8

דוקטור אמריקה - ראיון עם ד"ר ליאת אנגל על העלייה לארץ

ד"ר ליאת אנגל פגשה את אהבת חייה לאחר שעלתה לארץ על מנת להתגייס לצה"ל. לאחר שסיימה את שירותה הצבאי, חזרה לארצות הברית, הוציאה תואר בקדם-רפואה והפכה לנטורופתית מדופלמת. לאחר תשע שנים ארוכות של לימודים וסטאג' אצל אחת הנטורופתיות הוותיקות בתחום, במהלכן נישאה ליאת לקיבוצניק בו התאהבה והביאה לעולם את שתי בנותיה, חזרו בני הזוג אנגל לארץ, היישר לנוף הגלילי ולחיי הקהילה של קיבוץ יפתח. סיפור ציוני עם עליות ומורדות וסוף שמח.

כתבה וצילמה: שירי פריאנט

ד"ר ליאת אנגל, 34, בכלל נולדה בבאר שבע. לאחר שאביה מאס בעיר הדרומית, והחל לתור אחר עתיד מבטיח יותר, ליאת ומשפחתה ירדו מהארץ ועברו לגור בבוסטון שבארה"ב. במשך כל שנותיה באמריקה, ארץ האפשרויות, ליאת חלמה בבוא היום להתגייס לצה"ל. מדי שנה המשפחה של ליאת  הגיעה לביקור קייצי אצל קרובי משפחה בארץ, כך שמרה ליאת על השפה העברית, וכשסיימה את לימודיה בתיכון, החליטה שהגיע העת לעשות עלייה. "היה ברור לי שאני מתגייסת לצה"ל", מספרת ליאת. "בשנת 2001 סיימתי את הלימודים שלי בתיכון בבוסטון. מיד לאחר מכן הצטרפתי לגרעין צבר, שהוא גוף לבני נוער מכל העולם שמעוניינים לעלות לארץ על מנת לשרת בצבא, וזה היה המהלך הראשון שליווה אותי לישראל. הרגשתי מבפנים שזה מובן מאליו, רציתי לתרום למדינה בה נולדתי, להיות מחוברת לשפה ולתרבות שלה, להיות כמו כולם. לא היו לי שאיפות להיות לוחמת, פשוט רציתי לתרום את חלקי".

מערכת יחסים בשלט רחוק

העלייה לארץ הכירה לה את אהבת חייה. שבועיים לאחר שנחתה בארץ, פגשה ליאת את אסף, בן קיבוץ יפתח, שלימים הפך לבעלה ואב לשתי בנותיה. "הדבר הכי טוב שקרה לי זה שפגשתי את אסף מיד לאחר שנחתתי בארץ. מיד הבנתי שזכיתי בישראלי ציוני אמיתי, מלח הארץ", מספרת ליאת. "הגרעין שלי ישב בדגניה א', וכשהכרתי את אסף, המשפחה שלו ממש אימצה אותי אל זרועותיה. תמיד ידעתי שאני אגור ביפתח יום אחד, התאהבתי במקום".

עם משפחה מאמצת, בן זוג תומך, והמון מוטיבציה, ליאת רצתה להיות אחות בצבא. אך למרות רצונה הטוב, הקורס היה קשה מדי עבור מישהי שעברית היא כבר לא שפת האם שלה. בסופו של דבר היא שירתה כמדריכת כושר צבאית, ולמרבה האירוניה, היא שירתה במחו"ה אלון, שהוא בסיס צבאי אשר מטרתו להכשיר חיילים שעלו לארץ מכל העולם על מנת להתגייס לצה"ל. אבל ליאת סירבה לוותר על חלום ילדותה. היא החליטה שלאחר השירות הצבאי היא תרשם ללימודי רפואה ותתמחה לאחר מכן בנטורופתיה.

מה קרה לאחר השירות הצבאי?

"בגלל הקושי שלי עם השפה, לא יכולתי להירשם ללימודי רפואה בארץ. העברית שלי טובה בדיבור, פחות בקריאה וכתיבה, ולכן היה לי קושי רב ללמוד מקצוע כה מורכב בארץ. אני ואסף טסנו לארה"ב ביחד, אסף עבד קצת בהובלות, ולאחר מכן חזר לארץ בשביל לסיים את התואר שלו".

השניים ניהלו קשר בשלט רחוק במשך ארבע שנים ארוכות ומייגעות. באותה תקופה למדה ליאת באוניברסיטת הרטפורד שבקונטיקט לימודי קדם רפואה, תנאי קבלה הכרחי בארה"ב על מנת להמשיך ללימודי התואר בנטורופתיה. היא הוציאה את תואר ה-BSC שלה, ובסיומו, נרשמה ללימודי נטורופתיה בסיאטל. "כשהתחלתי את לימודי הנטורופתיה באוניברסיטת בסטיר בסיאטל, אסף הצטרף אליי. למדתי את הנטורופתיה בהרחבה, שזה קצת רפואה קונבנציונלית בשילוב עם צמחי מרפא, הומופתיה, תזונה וריפוי גופני. ואז קיבלתי הזדמנות פז".

איזו הזדמנות?

"בסיום התואר התחלתי לעבוד בקליניקה מאוד ותיקה ומצליחה, שזה חלומו של כל סטודנט שמסיים את לימודיו ומחפש עבודה בתחום. הייתה לי שם מנטורית שלימדה אותי המון. יש לה ותק של 30 שנה בתחום, למדתי ממנה כיצד לעבוד עם גברים ונשים בגיל המעבר, עבודה עם הורמונים. בקליניקה עבדו עוד כמה מטפלים ונורא אהבתי את זה. ובנוסף, הייתה לי עבודה כל הזמן, כך שיכולתי להשתפשף ולהתמקצע בתחום. אם הייתי פותחת קליניקה משלי מיד לאחר סיום התואר, הייתי נפגשת עם לקוחות פעם בכמה ימים. שם הייתה לי עבודה כל הזמן והזדמנות אדירה ללמוד מעשית את העבודה בנטורופתיה".

גן ילדים יהודי במרחק 40 דקות נסיעה

וליאת אכן התמקצעה בתחום. היא מספרת שתמיד הייתה לה היכולת להבחין אם משהו לא כשורה אצל אדם העומד מולה, אבל הרבה יותר סיקרן אותה להגיע לשורש הבעיה. בלימודים שלה היא בחרה להתמקד בהומופתיה ובריפוי הפיזיולוגי, שעובד על העצמות, מערכת העצבים והפיזיולוגיה של הגוף, "זה סוג של מגע, אבל לא כמו רייקי, הוא מאוד עדין", היא מסבירה.

במקביל ללימודיה, ליאת ואסף התחתנו והביאו לעולם שתי בנות מתוקות. ליאת מספרת כי באיזור בו גרו בסיאטל, לא היה יהודי או ישראלי אחד. "מאוד חיפשנו את הקהילה היהודית, את האנשים הישראלים, אבל גרנו במקום מאוד מרוחק, כי באופן כללי, בסיאטל יש המון יהודים". מתוך הרצון שבנותיה יהיו קרובות לתרבות הישראלית והשפה העברית, ליאת ואסף רשמו את בנותיהן לגן ילדים יהודי, במרחק 40 דקות נסיעה מביתם. למעט ביקורים מזדמנים של אמה שגרה בבוסטון, הזוג הרגיש שהוא לבד ורחוק מדי מהמולדת. ליאת אומנם נהנתה מהעבודה בקליניקה, אבל הייתה חסרה לה המשפחתיות וההווי הישראלי.

"במהלך שהותנו בארה"ב, אסף התחיל לעבוד עם גיסו בארץ על סטארט אפ. אסף מהנדס חשמל ואלקטרוניקה וביחד הם פיתחו תוכנה והציעו אותה לכמה חברות גדולות בגליל. אחת החברות התאהבה באסף, דרך התוכנה, והציעה לו עבודה בארץ. זו הייתה הזדמנות נהדרת עבורנו לחזור לארץ. העבודה הייתה משתלמת, סיפקה לנו יציבות, ואני כבר רציתי להכיר את הבנות למדינה בה נולדתי".

ובכל זאת עבדת בקליניקה מצליחה, מדוע החלטת לעבור?

"הרגשתי שמשהו חסר לי בחיים בסיאטל, וזה היה כמובן הגעגוע למשפחה, הצורך להרגיש שייכים למדינה שלנו. למרות החיים הטובים והמוצלחים בארה"ב, קיבלנו החלטה לחזור הביתה. היה חשוב לנו שהבנות יגדלו קרוב למשפחה ויגבשו זהות ישראלית. זה היה מבחינתי ויתור גדול מאוד, אך זה היה הדבר הכי נכון עבורנו".

איך התבצע התהליך, האם ביצעתם עלייה לארץ?

"אני ממש נחשבתי עולה חדשה, כי חוץ מהצבא, לא הייתי בארץ מגיל 4. אסף נחשב תושב חוזר. מילאנו את כל הטפסים, התהליך היה קצת קשה, אבל בסופו קיבלנו את כל האישורים ועלינו לארץ, עם סל קליטה והכל."

בוא איתי אל הגליל

ביולי האחרון עלו בני הזוג אנגל לישראל, היישר למרחבים הפתוחים של הגליל העליון. "המשפחה של אסף סידרה לנו דירה, רק היינו צריכים להגיע", היא אומרת.

איך הייתה הנחיתה בארץ מבחינה רגשית?

"הנחיתה הייתה בסדר גמור. קודם כל, לאסף כבר חיכתה עבודה והוא התחיל לעבוד מהיום הראשון, זה לא שהיינו צריכים עכשיו לרדוף אחר תעסוקה ופרנסה. הבנות השתלבו מעולה בגנים של הקיבוץ, הדירה שלנו הייתה מסודרת והמשפחה של אסף מאוד תמכה ועזרה, כך שמהבחינה הזאת היינו מסודרים. יצא לי גם להתקרב למשפחה המורחבת שלי, יש לי דודים בהרצליה והקשר בינינו חודש. אבל לי, אישית, היה מאוד קשה בכל התהליך".

כיצד זה התבטא?

"עברתי תקופה מאוד קשה. רק לפרוק את הארגזים, שהכילו את כל חיי בתוכם, היה לי קשה. התחלתי ללמוד באולפן ארבע פעמים בשבוע בכרמיאל. הנסיעות התישו אותי, אבל היה לי חשוב מאוד ללמוד את השפה, בשביל שאוכל לחזור לעסוק בנטורופתיה. מאוד רציתי להשתלב פה, פנו אליי כמה גופים שהציעו שאעבוד בשבילם, אבל הייתי צריכה זמן לעכל את המעבר שלי, את מה שעובר עליי. זה לא הרגיש לי נכון. בנוסף, לא רציתי להיסחף לעולם הספא והמלונאות, כי יותר עניין אותי לטפל באנשים, להגיע לשורש הבעיה שלהם ולעזור להם באמת ולעומק. שמתי לעצמי מטרה להתחיל לעבוד בינואר. לא ידעתי איך, לא ידעתי איפה, אבל כבר התכוננתי נפשית להתחיל לעבוד".

הנבואה של ליאת הגשימה את עצמה. לפני כחודש וחצי נפגשה ליאת עם אופיר בינדר, מנהל מתנ"ס מבואות חרמון, דרך חברים משותפים. "אופיר חבר טוב של המשפחה. נפגשנו במהלך פעילות לילה לבן של מבואות חרמון. הוא בדיוק סיפר לי שהתפנה חדר במרכז ההידרותרפי של המועצה ואפשר לשכור אותו לטיפולים".

ביום שנפגשנו, ליאת בישרה לי שממש עכשיו נפתחה רשמית הקליניקה שלה במועצה, רק חודש וחצי לאחר שעלה הרעיון במוחה. "אופיר סיפר לי כי ישנם חדרי טיפול במקום, בנוסף לבריכה השיקומית. תמיד התחברתי לחיי קהילה ועבודה לצד מטפלים נוספים, כך שקפצתי על ההזדמנות. והנה, עכשיו אני כאן. החדר הזה היה ריק, לבן כולו. צבעתי אותו, הכנסתי את הציוד שלי והפכתי אותו למקום חמים ונעים, הוספתי את הטאץ' שלי, והכי חשוב, אני זוכה לטפל פה באנשים".

אז אני מבינה שעתידכם בגליל

"תראי, הלב שלי תמיד חצוי בין המולדת שלי למקום בו גדלתי. אני מאוד מתגעגעת לארה"ב, אבל המעבר לכאן היה נכון. אסף גדל והתחנך פה, כך שזו מעין סגירת מעגל מתוקה ומרגשת. הקמנו את ביתנו בגליל עם משפחה עוטפת ותומכת. תהליך הקליטה עבר בנועם ואנחנו עצמנו נקלטים כרגע בחיי הקהילה. אני מניחה שכאשר אזדקן, ארצה לחזור לשם. אבל כרגע אני כל כולי כאן".

מה תמליצי לעולים חדשים שעוברים את מה שאת עברת?

"אני ממליצה פשוט להיות סבלניים ולפתוח את הראש לדברים חדשים. הכי חשוב להאמין שהכל יגיע בזמן הנכון. אם זה אמור להגיע, זה יגיע בקלות".

מה הציפיות שלך מהמקום החדש?

"אני שואפת לעזור לכמה שיותר אנשים. יש לי המון מה לתת, אני בן אדם שאוהב לעזור ויש לי ניסיון בתחום שלי. אני רק ממתינה לרפא ולהעניק לתושבי הגליל את שירותיי. אני מקווה שהאנשים הנכונים יגיעו אליי, זה הסימן האמיתי להצלחה. ".

פורסם לראשונה בעיתון מידע 8

רגעים של אהבה - יהודה זפרני על המעבר מתיירות לכתיבת שירה

יהודה זפרני נטש את התיירות לאחר 30 שנה בתחום והחליט להגשים חלום ילדות – להוציא לאור ספר שירים שכתב במהלך חייו. בראיון למידע 8 הוא מדבר על הספר החדש "רגעים", על האח אלי זפרני ועל ההפצרות להיכנס לפוליטיקה.

שירי פריאנט

יהודה זפרני, יליד קרית שמונה והאח של, עזב השנה את "אופיר טורס" לאחר 30 שנה בחברה. זפרני, שהחל את הקריירה שלו כשליח בסניף קרית שמונה והגיע עד לתפקיד המשנה למנכ"ל, החליט לאחר העזיבה להגשים חלום ילדות ולהוציא לאור מבחר משיריו בלקט "רגעים". בשיחה אישית, זפרני מספר על הילדות בקרית שמונה, האח שנחטף, העשייה למען שורדי השואה וגם חושף סקופ בלעדי לקוראי מידע 8.

מתיירות לשירה

זפרני: "הנושא של כתיבה ושירה ליווה אותי כמעט כל חיי. כתבתי שירים למגירה, עוד כשהייתי תלמיד בבית הספר 'עוזיאל' שבקרית שמונה, שם הייתה ההשראה הראשונה שלי. התחלתי בתחום התיירות לפני 30 שנה ועשיתי את כל הדרך משליח, לשיווק ועד לתפקיד המשנה למנכ"ל. בחצי שנה האחרונה שלי בחברה הרגשתי שמיציתי ושהגיע הזמן לפרוש. אז הרגשתי שאני מספיק בשל בשביל להגשים את חלום חיי ולהוציא לאור ספר שירה".

ולאחר שקיבלתי החלטה, כיצד זה התממש?

זפרני: "ברגע שהחלטתי חתמתי על חוזה הוצאה לאור עם חברת 'מדיה 10' והתחלתי בכל התהליך של בחירת השירים, העריכה וכו'. הבנתי שזה לא עומד להיות ספר רגיל. גם מבחינת הצורה שלו (ספר ארוך מלבני-ש.פ.), התמונה בעטיפת הספר וגם מבחינת הנושא. את הספר חילקתי לארבעה נושאים מרכזיים שעוסקים ברגעי אושר. החלק הראשון עוסק באהבה שבין גבר לאישה, השני באהבת המשפחה, החלק השלישי מוקדש לשירי אהבה למדינה ולעם, והרביעי לשורדי השואה ולקשישים. המגוון הזה נותן לספר ערך מוסף".

מאיפה הגיע הרעיון של החלוקה?

זפרני: "כשאתה מגיע מעולם השיווק, אז אתה חושב איך הספר ימשוך תשומת לב. לפני שיצא הספר, ביקרתי בחנויות הספרים המובילות כסוג של מחקר. גיליתי שספרי השירה בדרך כלל מוסתרים בפינות חשוכות. רציתי שלספר שלי תהיה נוכחות. לשמחתי, זה הצליח. כל מי שראה את הספר התלהב מהצורה שלו ומהתמונה שעל העטיפה. אבל, כמובן, שאם רק העטיפה יפה והתוכן עלוב אז לא עשינו בזה כלום. בשביל זה חילקתי את הספר לפרקים, בשביל לתת תוכן לכל מגוון האזרחים. לזוגיות, למדינה, לשורשיות, למשפחה ולשורדי השואה".

שירים לשורדי השואה הוא רעיון די מהפכני.

זפרני: "נושא השואה קרוב לליבי. לפני כ-15 שנה, כששמעתי את הצעקה הגדולה של ניצולי השואה, החלטתי לעשות מעשה ולקחתי על עצמי פרויקט. בחנתי כיצד ניתן לעזור לניצולי השואה וגיליתי עולם ומלואו. גיליתי שיש מעל מאה עמותות שמתעסקות עם 'זה' אבל אף אחד לא עושה את 'זה'. במסגרת תפקידי בנמל תל אביב (יו"ר דירקטוריון נמל תל אביב-ש.פ.) החלטתי לא לפתוח עמותה נוספת, אלא לעשות משהו שנקי מפוליטיקה. ערכתי סקר וגיליתי ש-80% מבני הנוער לא נפגשו עם ניצול שואה. כמו כן, גיליתי שהניצולים לא אוהבים שקוראים להם ניצולי שואה, אלא שורדי שואה. למילה 'שורד' יש קונוטציה חזקה יותר. והכי חשוב, גיליתי שמה שבאמת חשוב לשורדי השואה זה שיוציאו אותם מהבית, וככה זה התחיל. הבאנו ל'האנגר 11' בנמל תל אביב כ-2000 שורדי שואה יחד עם אלף תלמידים מרחבי הארץ- קרית שמונה, מעלות, שדרות, בנימינה. אוטובוסים שלמים הגיעו לאירוע החגיגי שהפגיש את שורדי השואה עם בני הנוער מכל הארץ".

הערב היה מוצלח?

זפרני: "מאוד. אישה בת 92 ששרדה את השואה הודתה לי על כך שהוצאתי אותה מהבית לאחר שהייתה כלואה בביתה במשך תשעה חודשים. כשאתה מגלה שאתה מצליח להעניק להם עולם ומלואו, זה שווה את הכל. זה מה שצריך לתת להם, רגעי אושר בערוב ימיהם. התלמידים שהגיעו הצדיעו להם, דיברו איתם. זה היה מאוד מרגש".

"אלי עושה עבודה מדהימה"

יהודה זפרני גדל בבית של 12 אחים ואחיות, כאשר אחד מהם כנראה נחטף מבית החולים כשהיה בן חודש ימים בלבד. יהודה עדיין מחשיב אותו כאח, למרות שעד היום אין למשפחה שום מושג בנוגע לגורלו. "אמא שלי לקחה את הכאב הזה עד סוף ימיה, לעולם היא לא הצליחה להתגבר על כך", מספר זפרני. "כשספדתי את אמי, תיארתי אותה כדוקטור למדעי החיים. היא לא ידעה קרוא וכתוב, אבל היא הצליחה לגדל 'אזרחים טובים'. היא הייתה חכמה ונבונה ואת התואר שלה היא קיבלה מהחיים".

ומה עם אבא? יכול להיות שהשירה הגיעה בזכותו?

זפרני: "כמו שכל פסיכולוג טוב יודע- הכל קשור בבית ובילדות. אני חושב שזה הגיע בעיקר בזכות אבי. אבא ז"ל היה פייטן, שליח ציבור, חזן. היה לו קול מדהים. בדיוק לפני כמה שבועות פגשתי את ליאור אלמליח ודיברנו על אבא. הוא התעסק בפיוטים ובשירה האנדלוסית וכנראה משם הגיעו השורשים. אני יכול לגלות שבתור תלמיד ב'מקווה ישראל' שמעו אותי שר במקלחת והחברים החליטו שאני חייב להירשם לתחרות 'כישרונות צעירים' של בית הספר. השתתפתי וזכיתי במקום הראשון".

אחיך, אלי, בכלל עוסק בפוליטיקה המקומית, הוא מפרגן?

זפרני: "יש לנו כלל במשפחה. בכל העשייה הארוכה שלי נפגשתי עם אנשים מכל המגזרים, מכל המעמדות, ועם כולם דיברתי בגובה העיניים. אם זה לשליח או לנשיא המדינה. המשפחה שלי כל כך מיוחדת בעניין הזה. ייאמר לזכות הוריי שאנחנו 12 אחים ואחיות ועשרות אחיינים ואחייניות, וכולם מסתדרים עם כולם. אף אחד לא מסוכסך עם השני. כולנו ביחד, בעצב ובשמחה. אז לשאלתך, ברור שאלי מפרגן לי וגם אני לו. אני חושב שהוא עושה עבודה מדהימה, יחד עם יגאל, האחיין שלי. הנתינה היא דבר שהגיע מהבית. אמא שלי, בנוסף לטיפול בילדיה, גם האכילה חתולי רחוב שלוש פעמים ביום. כל כך הרבה היא הקריבה בשבילנו, היום זה נדיר".

גם אתה עושה לא מעט למען הזולת

זפרני: "הצלחתי לסגור מעגל ב'מקווה ישראל' כשמוניתי ליו"ר הדירקטוריון שם. בתור נער הייתי תלמיד ב'מקווה ישראל' ופתאום הצלחתי להתברג לתוך המערכת וביחד עם שאר חברי הדירקטוריון עשינו שם פלאים. בשש שנים האחרונות, הצלחנו להביא 1500 תלמידים מ-25% הצלחה בבגרויות ל-92% הצלחה בממוצע. זו הצלחה שאין לה אח ורע. כמו כן, הצלחנו להגיע ל-100% בגיוס לצה"ל, שזה לא פחות חשוב".

אתה מתכוון להיכנס לפוליטיקה באיזשהו שלב?

זפרני: "כרגע המון אנשים מנתניה פונים אליי ברחוב ומפצירים בי לרוץ לראשות העיר. יש הרבה גורמים פוליטים שגם מעוניינים שארוץ, אז יש כיוון, אולי זה יקרה".

ומה לגבי הספר, מה השאיפות לגביו?

זפרני: "הספר יצא בימים אלו וניתן לרכוש אותו באתר של מדיה 10. במהלך השבועות הקרובים הוא גם יופיע בחנויות הנבחרות בקרית שמונה וברחבי הארץ. אני מעריך שבעקבותיו ייצא ספר נוסף, אבל הכי חשוב לי שאנשים יתחברו אליו. זה ספר שאין בו שפה גבוהה מדי, זו שפה עממית שתדבר אל כולם. אני מקווה שיום אחד גם תלמידי בית הספר ילמדו אותו. השירה חייבת לתפוס מקום של כבוד בחינוך. לצערי, השפה הכתובה לא נמצאת בקרב בני הנוער ואנחנו חייבים לשמר אותה".

חמש המופלאות - אחיות ההוספיס מדברות על העבודה הקשה והמתגמלת

חמש האחיות של "הוספיס גליל עליון" לא אוהבות שקוראים להן "מלאכיות" ולא מזכירות את המילה "הוספיס" – הן עושות את עבודתן על מנת להרגיע ולתמוך, ובמיוחד בשביל שהמטופלים שלהן לא יהיו לבד

שירי פריאנט

"הוספיס גליל עליון", המנוהל על ידי ד"ר איל גולדברגר, מספק את שירותיו בבית המטופל ללא תמורה, אך מאחוריו עומד צוות שלם שכולל: רופאים, פסיכולוגים, עובדות סוציאליות, תרפיסטים ועוד. בלב העניינים עומדות חמש נשים שעושות עבודת קודש. הן לא אוהבות שקוראים להן "מלאכיות" ("אנחנו אנושיות לגמרי") ולא משתמשות במילה "הוספיס" ("יש סטיגמה רעה למילה"), אבל לא משנה איך תקראו לזה, האחיות של "הוספיס גליל עליון" עושות עבודה מבורכת מתוך צורך אמיתי לעזור ובמיוחד בשביל שהמטופלים שלהן לא יהיו לבד. שיחה עם חמש נשים אנושיות פלוס.

מימין לשמאל: מאירה, יעל, ליאורה, מזל, ליאוני

"אין עבודה יותר מספקת מזו"

כשהגעתי לבית הקפה שקבענו בו, הבחנתי בקלות בחמש נשים מלאות חיים, צוחקות, מחליפות חוויות, מתחבקות, כאילו לא נפגשו רק לפני יומיים. אלו הן צוות האחיות של "הוספיס גליל עליון", מפזרות אור ומקרינות חום ואהבה מהמבט הראשון. יש לי כל כך הרבה מה לשאול אותן, אבל עם חמש נשים, כל כך קשה להשחיל מילה..

אז למה בכלל לעבוד בהוספיס, עבודה כל כך קשה רגשית?

מזל ניטוקר: "אני התחלתי כאחות מרפאה כפרית בשאר יישוב. להוספיס הצטרפתי לפני 17 שנים לאחר שעברתי קורס באונקולוגיה. זו עבודה ממש לא קלה, אבל אין יותר מספקת ממנה. בעבור מטופל שחולה במחלה מסכנת חיים, זו התקופה הכי נוראית בחייו ואנחנו באות ועושות סדר. מטפלות בכל הניירת, מציעות טיפולים, מדברות איתו ועם בני משפחתו, מקלות על הכאב שלו. כשאתה מצליח להקל ולהרגיע, ולו במעט, אתה מרגיש נפלא שהצלחת לעזור."

הבנות מספרות לו שישנה סטיגמה מאוד רעה למילה "הוספיס". "כשאנחנו מגיעות לבית המטופל, הוא שומע 'הוספיס' וחושב שזה הסוף, אבל זה לא כך", הן מסבירות, "אנחנו מגיעות להעניק טיפול תומך לחולים במחלה מאיימת חיים. זה יכול להיות במשך חודשיים וזה יכול להיות במשך חמש שנים. היו גם פעמים שהמחלה נעצרה ואז יצאנו מהתמונה".

עמותת "הוספיס גליל עליון" הוקמה בשנת 1994 על ידי פרופסור ננסי קרוליין ז"ל, במטרה להעניק טיפול תומך באיכות הגבוהה ביותר האפשרית לחולים במחלות מסכנות חיים. "אנחנו מעניקות למטופל סביבת חיים תומכת תוך כדי שמירה על כבודו", אומרת יעל בלייך, האחות הראשית בהוספיס. "השירות מסייע למטופל ולבני משפחתו גם בהיבט הפיזי, אך גם בהיבטים הרוחניים, הנפשיים והחברתיים."

הבנות משלימות אחת את השנייה וקשה לעקוב מי אומרת מה, אבל בפה אחד הן אומרות שחשוב שאנשי הגליל יידעו שקיים שירות כזה ושהוא ללא תשלום. יש רק צורך בהפנייה מרופא המשפחה. ולא, לא מדובר רק בחולי סרטן ורק באנשים מבוגרים, מדובר בכל מי שחולה במחלה מסכנת חיים ובכל גיל.

מה קורה כשאתן מגיעות לבית המטופל? יש שאלות, חששות?

ליאורה אלוני: "יש מטופלים שלא ממש מעוניינים לקבל מאיתנו טיפול, הסיבה היחידה שהם הסכימו היא בגלל לחץ מרופא המשפחה או ממקורביהם. הם פשוט מסרבים לטיפול כי הם חושבים שהגיע הסוף, אבל זה ממש לא כך. יש משמעות מאוד גדולה לטיפול התומך של ההוספיס. כשאנחנו מגיעות לראשונה מתחיל תהליך של בניית אמון בינינו לבין המטופל. כל אדם הוא שונה, לכל אחד יש סיפור חיים אחר וכל אדם מגיע עם השקפת העולם שלו. יצירת האמון יכולה להביא את המטופל לדברים חיוביים, לסגירת מעגל או ,לחלופין, לפתיחת מעגל. כשהמטופלים משתפים אותנו בחששות שלהם, אנחנו יכולות לעזור. מכולם שמענו שהם לא מפחדים מהמוות, הם מפחדים מהסבל שהם יחוו, מאיך זה יקרה. כשאנחנו באות, אנחנו עוזרות להם להקל את הכאב וזה מאוד מרגיע".

"כל אדם בא מדרכו"

ליאוני גולן: הדבר הכי קשה למטופלים זה החשש ממה שיקרה למשפחותיהם לאחר לכתם ואיזו מורשת הם ישאירו אחריהם. אנחנו פשוט מלוות אותם צעד אחר צעד, שלב שלב. לא מתחילים מהיום הראשון לדבר על הכול, זה לוקח זמן".

ליאורה: "מה שכן, אנחנו דנות תחילה עם המטופל איפה ירצה להיפרד, בביתו או בהוספיס אשפוזי".

ליאוני: "היה לי מקרה שהמטופל היה מאוד צעיר, אב לילדים קטנים, ולכן מאוד חשש להיפרד בביתו. העובדת הסוציאלית שלנו ליוותה אותו, את אשתו ואת ילדיו בכל התהליך, ובסופו של דבר הוא נפטר בביתו, תוך כדי ליווי צמוד שלנו. לפעמים המטופלים מקבלים אומץ לעשות דברים שהם לא רצו רק מעצם הנוכחות שלנו שם".

אתן נתקלות לפעמים בקשיים והסתייגויות מצד המטופל?

מזל: "לפעמים הקושי מגיע דווקא מבני משפחתו של המטופל. היו מצבים שביקשו שלא נזכיר את המילה 'הוספיס' ולא ניידע את המטופל במצבו, אבל זה שגוי. חייבת להיות שקיפות מוחלטת, זה עוול להסתיר ממנו את מצבו. היו פעמים שבני המשפחה סירבו לשתף פעולה, היו פעמים שהמטופל עצמו סירב לתרופות שהוצעו לו ואז תהליך הטיפול קשה יותר. יש לנו כל כך הרבה לתת אבל לא כל אחד מוכן לקבל. לעיתים זה נובע מחוסר אמון ולעיתים מאופי של בן אדם".

מאירה גרליק: "אנחנו יודעות כמה אנחנו לא יודעות כלום. הבית של המטופל הוא המקום הכי אינטימי שלו ואנחנו נכנסות אליו מבלי לדעת עליו כלום. זה לוקח זמן להכיר את המטופל, את התרבות, את המשפחה."

ליאורה: "אנחנו תמיד אומרות שכל אדם בא מדרכו. אנחנו פוגשות את המטופל בנקודה מסויימת בחייו, נכנסות אליו הביתה, ולכל אחד מהמטופלים שלנו יש את ה'אני מאמין' שלו. לא הם צריכים להתאים את עצמם אליי, אלא אני צריכה להתאים את עצמי אליהם. אני רוצה להעניק להם, אני רוצה ללמד אותם, אבל לפעמים יש קושי מצד המשפחה. בשביל שהתהליך יהיה מוצלח חובה לנהל שיחות משותפות עם המטופל ובני משפחתו. יש תרבויות שבהן לא מעודדים שיחות על המצב ולא מעוניינים לנהל אותן, למרות שאנחנו יודעות כמה זה עוזר".

מה אתן עושות במצב של התנגדות?

יעל: אנחנו בראש ובראשונה מציעות, לעולם לא כופות. יש לנו ניסיון של שנים ואנחנו יודעות מה יכול לעזור או להקל את הכאב. אבל אנחנו תמיד בגישה של להציע ותמיד מקשיבות לרצונות של המטופל. אנחנו גם מעולם לא נגיע לביתו ללא תיאום מראש. זה הבית שלו ואנחנו רק אורחות".

היו מקרים שהמטופל בודד, ללא בני משפחה?

יעל: "בשביל לקבל את שירותי ההוספיס חובה שיהיה מטפל עיקרי בבית, או בן משפחה או עובד זר. כבר היה לנו מקרה שטיפלנו באלמן בן 90 והמטפל העיקרי היחיד שלו היה אחיו שגר דירה מתחתיו, אך הוא עדיין קיבל מאיתנו טיפול תומך".

מחכים לנס

מאירה: היו מקרים שהגענו כאשר אמרו למטופל שיש לו רק חודש-חודשיים לחיות ובסופו של דבר הוא חי במשך שנים ואנחנו ליווינו אותו במהלך כל הדרך. מצד שני, היה לי מטופל שנפטר כמה ימים לאחר שנכנסנו לתמונה ואז זה מאוד קשה, כי לא הספקנו לתת לו את הטיפול ולהכיר אותו."

ליאורה: "האיכות של הטיפול תהיה הרבה יותר טובה אם ניכנס לתמונה כמה שיותר מוקדם. לא תמיד זה מתאפשר. כל צוות העובדים של ההוספיס נפגש אחת לשבוע כדי לדון על הדברים, ללמוד ממקרים מסויימים, אנחנו כל הזמן לומדות ומשתפרות".

ההוספיס הוא שירות שניתן לחולים במחלה שמסכנת את חייהם, אך עם זאת הבנות מספרות שרוב המטופלים לא ממהרים לאבד תקווה. "הייתה לי מטופלת שעד יומה האחרון חיכתה לנס", מספרת ליאוני, "היא סירבה להאמין שזה הסוף והייתה משוכנעת שבסופו של דבר יקרה נס והיא תחלים. לעומתה, יש מטופלים שכבר מצפים למוות כדי שהכאב שלהם יסתיים". ליאורה מוסיפה: "תקווה זה דבר מאוד עוצמתי".

היו מטופלים שביקשו לזרז את הסוף?

יעל: "יש כאלה, אבל מלבד שזה לא חוקי בארץ, זה גם ממש לא מתפקידנו. ההוספיס עצמו הוקם במטרה לעזור לבני אדם לחיות את חייהם באיכות הטובה ביותר, לא לסייע להם למות".

האחיות מספרות לו אינספור סיפורים על מטופלים, שחלקם גרמו לי להזיל דמעה, אז הייתי חייבת לשאול:

בעבודה שאי אפשר לשמור על דיסטנס, איך אתן מצליחות להמשיך מבלי להישבר?

מאירה: "אי אפשר לשמור על דיסטנס בעבודה הזאת, פשוט בלתי אפשרי. בשביל שהתהליך יצליח אנחנו חייבות ליצור קשר קרוב. יש לנו חיים מעבר לעבודה, אך עם זאת העבודה תמיד איתנו, במיוחד שאני מטפלת בחולה סוער במיוחד ואני כל הזמן במחשבות. להגיד לך שאנחנו לא בוכות ביחד איתם? ברור שאנחנו בוכות, זה קשה וזה כואב, אבל לפחות הצלחנו לעזור ולהנעים את זמנם".

ליאורה: "אני כל הזמן רואה את עצמי בטיפול. המשמעות שאנחנו נותנות ומקבלות היא מאוד עוצמתית. יש לנו יכולת כצוות לתמוך ולהכיל. כל אחות מגיעה עם רופא ועובדת סוציאלית ואנחנו נותנות טיפול יסודי ומקיף. המטופל יכול לפנות אלינו 24 שעות ביממה ואנחנו נהיה זמינות לו. כשהכל נגמר ברוגע, אז אתה מרגיש טוב. ברור שזה עצוב, ואנחנו בוכות ולוקחות ללב, אבל אני מתנחמת בכך שהצלחתי לעזור".

העבודה לעולם לא נגמרת

האחיות מספרות שלכל מטופל הן מגיעות פעם בשבוע, אך הן זמינות תמיד. "העבודה שלנו מאוד דינמית וכל דבר יכול להשתנות ברגע. אם מישהו קורא לנו-אנחנו מתייצבות", אומרת מאירה. "לפעמים אנחנו מטפלות ב-5 מטופלים ולפעמים ב-12 מטופלים במקביל", מוסיפה יעל. "זה מאוד קשה, במיוחד אם המטופלים במצב קשה".

אך על הצד החיובי, "אנחנו מכירות אנשים מדהימים בעבודה הזאת ואני לומדת מהם כל כך הרבה", אומרת ליאוני. "אנחנו פוגשות אנשים מתרבויות שונות, דתות שונות, עדות שונות", אומרת יעל, "יהודים וערבים, מבוגרים וצעירים, אנחנו מרגישות עשירות מסיפורי החיים שלהם".

ליאוני: "הכי עצוב לי שהקשר מתנתק לאחר שהמטופל נפטר. לא בגלל שאנחנו לא רוצות לשמור על קשר, אלא בגלל שאנחנו ממשיכות לעזור למטופל הבא ומעניקות לו את מלוא תשומת הלב."

לפרטים ותרומות להוספיס: www.hug.org.il