הקול הפנימי שלה - סיפורה מעורר ההשראה של דנה אזולאי

כשפוגשים את דנה אזולאי (39) מכפר בלום, אי אפשר לדמיין את סיפור החיים שהיא מגוללת בתוכה. אין לה מבט עצוב, להפך, היא תמיד עם חיוך על הפנים. היא לעולם לא נראית תשושה, תמיד חיונית ואנרגטית. אבל כשומעים את סיפור חייה שהפך להרצאה, מקבלים קצת פרופורציות על החיים.

סיפורה של דנה מזכיר באופן די מטריד את סיפורם של הורים רבים לילדים עם צרכים מיוחדים בצפון הארץ, בכל הנוגע לאבחון, או ליתר הדיוק, חוסר האבחון של ילדיה.

לדנה חמישה ילדים, כאשר שני ילדיה הבכורים, שירה בת ה-15 ועמית בן ה-13, לוקים בתסמונת נדירה בשם פיו. למעשה, הם היחידים בארץ בעלי תסמונות זו ויש מקרים בודדים בעולם כולו. "הם ממש כמו תינוקות, תלויים לגמרי בזולת, רק שהגוף שלהם ממשיך לגדול" מסבירה דנה, שעד לפני כמה שנים לא הבינה בעצמה מהי התסמונת הזו.

היא נולדה בחצור והייתה לה ילדות רגילה לחלוטין. "יותר מדי רגילה" היא אומרת. "לא הייתי ילדת שמנת, אבל שום דבר לא היה חסר לי. אני הבכורה מבין ארבעה אחים. אבא היה שף וחיינו טוב. כל מה שרצינו קיבלנו. עכשיו אני מבינה עד כמה זה היה משמעותי עבורי".

משמעותי מאיזו בחינה?

"לא היו לי שום סיפורים דרמטיים לספר. מי שגדל מתוך קושי מתחספס, כי הוא הגיע מלמטה. שום דבר לא הכין אותי לחיים שלי היום. לא רק שלא הייתה לי ילדות קשה, להפך. החיים שלי היו סוכר. הייתי בין הילדים המקובלים ואפילו אהבה נכזבת לא חוויתי".

את רמי, בעלה, פגשה כשהיא רק בת 15 והוא בחטיבה העליונה. מאז הם ביחד, באש ובמים. "זכיתי בג'נטלמן" היא מספרת. "לא תארתי לעצמי שזה יהיה יותר מאהבה ראשונה, אבל עם השנים הדברים התקדמו והכל קרה באופן טבעי. איך ההורים שלי אמרו- אם יש לך משהו טוב, אל תתפזרי".

לאחר שחיו באילת במשך שנתיים, רמי ודנה מיצו את העיר הדרומית וחזרו לצפון. הם התחתנו, וזמן קצר לאחר מכן, דנה נכנסה להריון. "גרנו בדירה שכורה והחלטתי שאני חייבת לקנות בית לפני הלידה".

רוב האנשים מפחדים להתחייב לבית. מה גרם לך לחשוב על זה בגיל 22?

"האופי שלי מרדני, אבל לכיוון הטוב. ראיתי שאף אחד לא מעז וכולם חיים בדירות שכורות וזה הלחיץ אותי עוד יותר. התאהבתי בנוף כנרת אבל רמי היה סקפטי לגבי רכישת בית. ידעתי שהוא יקשיב לאבא שלי, אז גייסתי אותו לעזרתי, וזה עבד. מצאנו בית דרך כונס נכסים שעלה גרושים. שילמנו משכנתא בערך כמו שכירות, רק שהבית היה שלנו. זה היה הבית הראשון שלנו והייתי ממש גאה, כי כבר ראיתי את עצמי יולדת את בתי הבכורה כשאני כבר בבית משלי. אני אמא בכל רמ"ח איבריי, רציתי את זה מאוד, וזה קרה".

מהלך ההריון של דנה היה רגיל לחלוטין. לא בחילות, לא צרבות, לא משקל עודף. הכל לפי הספרים. "עשיתי את כל הבדיקות, אפילו מי שפיר, והכל יצא תקין. לא הייתה שום סיבה לדאגה. כששירה נולדה, הייתי על גג העולם. לא האמנתי שקיבלתי את הבת הבכורה שכל כך רציתי. היא הייתה מושלמת. אפילו חשבתי לעצמי-וואלה החיים האלה בסדר. מה כולם אומרים שקשה?".

מתי הרגשת שמשהו לא תקין?

"כשהיא נולדה, הייתה שמחה גדולה בבית. מצד שני, הבנתי שהיא בוכה מעבר לרגיל. ממש כל רגע שהיא הייתה ערה היא בכתה. הכל היה סביב בכי או אי נוחות. גם בתור אמא צעירה וחסרת ניסיון,  הבנתי שזה חריג. הלכתי לביקורות רופאים וטיפת חלב, ובכל פעם חזרתי עם אותה כותרת- הילדה בסדר, את אמא צעירה, ככה זה ילדים".

זה הכעיס אותך?

"היו לי רגשות מעורבים. מצד אחד, מי רוצה לשמוע שהילדה שלו לא בסדר. מצד שני, זה לא הניח לי. משהו ניקר בי והבנתי שזה לא הגיוני, אז דרשתי שהיא תקבל טיפולים, גם אם אני רק היסטרית".

"כששירה נולדה, הייתי על גג העולם. לא האמנתי שקיבלתי את הבת הבכורה שכל כך רציתי. היא הייתה מושלמת. אפילו חשבתי לעצמי-וואלה החיים האלה בסדר. מה כולם אומרים שקשה?"

כשהסתיימו הטיפולים, שירה נבדקה על ידי ניורולוגית בכירה, שבישרה לה שהילדה סובלת משיתוק מוחין, אבל משהו לא הסתדר. "קראתי שבדרך כלל שיתוק מוחין נגרם על ידי חוסר חמצן במהלך הלידה. חשבתי שאולי לא שמתי לב והיא נתקעה בתעלה. ממש האשמתי את עצמי".

דנה בחרה להישאר עם שירה בבית ולא להכניס אותה למעון. כששירה בת שנה, דנה מחליטה שהיא רוצה להיכנס שוב להריון. "לא חוויתי הורות אידיאלית והייתי חייבת חוויה מתקנת. הייתי על תקן המטפלת ופחות אמא. לא היו משחקים עם הילדה, רק טיפולים. היא בכתה גם בטיולים, אפילו להאכיל אותה היה קשה. כמעט כל דבר בחוויה ההורית היה חסר לי".

הפעם, דנה לא הייתה כזו תמימה, ועשתה את כל הבדיקות, כולל הבירור הגנטי. גם שם קובעים שאין חשש, והיא ממשיכה בהריון. עמית נולד חיוני ושונה בהרבה משירה. "הרגשתי ממש הקלה, מתלהבת שאני זוכה לקצת נחת ומתרפקת על האושר הזה במשך כמה חודשים. בגלל שהוא תינוק רגיל לחלוטין, אני ורמי מתמקדים בשירה ובטיפולים שלה".

הזמן עובר והשניים מעלים חשדות שגם לעמית יש בעיה התפתחותית, בגלל שהתסמינים שלו דומים לאחותו הגדולה. "הם פשוט נשארו תינוקות. לא הרימו ראש, לא זחלו, לא התיישבו", אומרת דנה. לאחר בירורים מרובים אצל מומחים, מודיעים לרמי ודנה ששני ילדיהם לוקים בתסמונת נדירה בשם פיו.

איך עיכלת את הבשורה?

"לא עיכלתי. כשאתה מקבל כותרת ומגלה ששניהם לא בריאים ומבין את החומרה של המצב, זה פשוט קריסת מערכות. אבל מצד שני, הודיתי לאל שיש לבעיה הזו שם".

כשחזרתם הביתה, הבנתם שהחיים שלכם הולכים להשתנות?

"אני לא בטוחה שהבנו את זה. דווקא בגלל שלא הבנתי דברים לעומק, זה שיחק לטובתי. הכוח שמניע את החיים חזק יותר מאיתנו. אם הייתי מבינה, אולי זה היה הורס לי, כי בגלל שלא הבנתי מה זו התסמונת הזו, פעלתי אך ורק מהבטן"

הבשורה לא יצרה משבר בזוגיות?

"בטוח שהיו ימים קשים יותר, אבל ממש לא ברמה של ניתוק ביחסים. הייתה בינינו סינרגיה מהממת. שאני הייתי למטה, רמי הרים אותי, ולהפך. הצלחתי להיות אמא לביאה ורמי גילה כוחות שלא הבין שהיו בו".

לאחר 7 שנים, נולדו לדנה ורמי תאומים, ולאחר מכן, בת הזקונים, מיכאלה. השניים מחליטים להמשיך ולטפל בעמית ושירה בעצמם, ולא להכניס מטפלת לתמונה, ודואגים לספק את כל צרכיהם, גם כהורים לחמישה.

כשהבנת שעמית ושירה יהיו תלויים בך במשך כל חייהם, זה לא שבר אותך?

"פחות הטרידו אותי הדברים הטכניים כמו להחליף להם חיתול או להאכיל אותם. יותר דאגתי לגבי מצבם הבריאותי. ילדי פיו חיים עד גיל מסויים וכל הזמן ניסיתי לשפר את איכות חייהם ולהאריך אותם. התחלתי לקרוא ולנסות להבין איך אני עוקפת את הסטטיסטיקה. ניסיתי להפעיל את כל היצירתיות שבי, וזה עבד. למשל, התעקשתי להאכיל אותם בעצמי ולא דרך צינור האכלה, כמו כל ילדי הפיו. זה מחיר כבד לשלם כי לוקח לנו שעות להאכיל אותם, אבל למזלי, רמי הוא מטפל מסור עם סבלנות מטורפת שזה פשוט בלתי נתפס".

שירה ועמית אינם יכולים לדבר, אבל דנה אומרת שהיא כן מצליחה לתקשר איתם ומרגישה מהם אהבה. "האינטיליגנציה הרגשית שלנו משתפרת עם ילדים כאלה. זו המתנה שקיבלתי מהם, להיות רגישה וחדה לגבי רגשותיהם של אנשים אחרים. אני מכירה כל מצמוץ של שירה ויודעת מתי היא שמחה או עצובה. למישהו מהצד זה נראה או נשמע אותו דבר, אבל אני יודעת".

לאחרונה הגיע עמית לגיל מצוות, ודנה לא וויתרה על החגיגה. הוא עלה לתורה וקיבל אירוע מהסרטים. מתוכנן ומוקפד עד הפרט האחרון. "לא עשיתי הנחות כי הוא פטור ממצוות. להפך, באתי והנחתי את זה על השולחן, ברעש. הזמנו המון אנשים, חברים טובים. כולם הגיעו לחגוג איתנו והחוויה הייתה אלוהית. רמי שר לו וזה היה מרגש. לכולנו".

בחודשים האחרונים, דנה עלתה לכותרות בעקבות המאבק שלה למען ילדי בית הספר שחפים. "עמית ושירה לומדים בבית הספר מכיתה א'. זה לא בית ספר, זו ממש משפחה והרבה מעבר. קשה בכלל לתאר במילים את המקום הזה. כל התלמידים נמצאים במצב סיעודי, אבל ברמות שונות. מילדים עם פיגור שכלי שמסוגלים לתפקד, ועד לסיעודיים שמחוברים למכונת הנשמה. זה גם משהו שמייחד את בית הספר. הקשת שם כל כך רחבה שזה לא כמו שום בית ספר לחינוך מיוחד אחר. זו ממש חממה לילדים האלה. יש להם טיפולים, יש חממה אורגנית, יש יער שלם שמונגש לילדים, יש את הבריכה ההידרותרפית. פשוט גן עדן עבורם".

משהו הצליח להשתנות מאז שהעלתם את הנושא לתקשורת?

"חשוב לי לפרגן לציבור הרחב כי אף אחד לא נשאר אדיש לנושא. המון אנשים הציעו עזרה וזה ממש מחמם את הלב. זה החוזק שלנו כעם. אבל לשאלתך, כנראה שהרעש התקשורתי עשה את שלו. יש נכונות אבל עדיין אין לי בשורות. רוצים להפעיל את המקום כבית ספר לחינוך מיוחד, אבל מישהו שם לא מבין שזה ממש לא כמו בית ספר לחינוך מיוחד רגיל. להפעיל אותו בצורה הזו, זה דבר חמור יותר מלסגור את בית הספר. יותר מכך, זו סכנת חיים".

דנה יצאה לאחרונה לאור עם ההרצאה שלה, "הקול הפנימי שלה", בה היא משתפת בכנות ובאופטימיות את סיפור חייה. עד כה, מאות הגיעו לשמוע אותה מדברת על החיים שיצאו משליטתה, וגם קיבלו קצת פרופורציות חדשות וזוויות מבט שונות על החיים. במקביל, היא שוקדת על מוצר דיגיטלי חדש, בשיתוף עם אשת הספורט והלייפסטייל אן אלמקייס, ויחד הן מבטיחות להציג את הדבר החם הבא.

היום, כשאת בת 39, מה היית אומרת לדנה בת ה-22?

"לא הייתי רוצה שהיא תדע את מה שאני יודעת היום. יש משהו יפה בדרך ובקצב שאנחנו מגלים דברים. היקום מזמן לנו הפתעות ויכול להיות שאם הייתי יודעת מה מצפה לי, הייתי משתגעת. אני חושבת שפשוט הייתי אומרת לה 'קחי הרבה אוויר, תנשמי. לא כולם עומדים בקצב שלך. פשוט תנוחי קצת'."

*** פורסם לראשונה בעיתון "על הצפון"

(נ)שיא השינוי

מה גרם לדקאן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ומנהל מחלקה במרכז הרפואי מאיר, לעזוב את הכל ולהגיע לגליל על מנת לכהן כנשיא המכללה הכי צפונית בארץ? התשובה היא ציונות, ללא ספק. פרופ' יוסי מקורי, שאת שמו וודאי מכירים אלפי סטודנטים שמגיעים מדי יום למכללה האקדמית תל-חי, זכה ב-20 פרסי הצטיינות ואותות כבוד מקצועיים, פרסם מעל ל-180 מאמרים מחקריים, הרצה בכנסים בינלאומיים, ושילב רוב חייו את עיסוקו כרופא וכמדען. אך ההישג הכי גדול שלו הוא שני בניו, שדרך אגב, גם רופאים.

כתבה וצילמה: שירי פריאנט

פרופ' יוסי מקורי נולד בשנת 1948, בשנה בה נולדה מדינת ישראל, וזה לא חסר משמעות. מקורי נולד להורים אשכנזים אשר רוב בני משפחותיהם נרצחו בשואה והוא חלק מילדי הבייבי בום, שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה.

בייבי בום

את קורות החיים שלו ייקח לכם יותר מכמה דקות לקרוא. הגרסה המלאה מכילה 40 עמודים, למרות שמקורי אומר שתמיד כיף לכתוב אותם. "מדי כמה שנים אני נדרש לרענן את קורות החיים וזה כל כך מהנה במובן שפתאום אתה רואה מה עשית ומה השגת", אומר מקורי. "למשל, עכשיו אני מרצה בפני רופאים מאירופה שמתארחים בארץ על ידי חברת תרופות גדולה. באירופה דורשים שכל מרצה ישלח את קורות חייו וזה נחמד. פתאום אני נזכר מה עשיתי כל השנים הללו. יש לי גרסה מקוצרת, אבל רשימת המאמרים שפירסמתי מתעדכנת תמיד".

מקורי גדל בנתניה ל"הורים אשכנזים טיפוסיים", לדבריו. אביו ברח מהצבא הפולני באמצע מלחמת העולם השנייה ועלה לארץ. אמו הייתה מורה ותיקה מאוד שאף ייסדה בית ספר בעיר, ובעקבות זאת, היא הראשונה שהוענק לה עיטור "יקירת העיר נתניה". מקורי מספר כי הייתה כיתה שאת תלמידיה היא ליוותה מ-א' עד ח', ושמרה איתם על קשר במהלך שנים רבות. "בכל שנה היא נפגשה איתם, עד שהיא נפטרה", אומר מקורי. "התלמידים שלה היום מעל גיל 60, ולאחרונה הם הקרינו סרט על חייה. כתב הטלוויזיה משה נוסבאום, שהיה אחד מתלמידיה, דיבר אף הוא בסרט, זה היה מרגש".

הוא אומנם היה חלק מדור הבייבי בום, שנולד ברחבי אירופה לאחר המלחמה ובארץ לאחר השואה, אבל תקופת הבגרות שלו לא הייתה קלה. "נולדתי וגדלתי בנתניה והייתי נער פעיל מאוד בצופים. לקראת התיכון החלטתי ללמוד בבית ספר דתי, למרות שכל הסביבה שלי נשארה חילונית", אומר מקורי.

כיצד הצלחת לשלב בין שני העולמות?

"זה היה קשה מאוד. המשפחה שלי תמיד שמרה מסורת אבל לא גדלתי במשפחה דתית. אמא שלי הקפידה על כשרות, גם בערוב ימיה. אני זוכר שהיא קיבלה עוזרת פיליפינית, אז היא לימדה אותה כיצד לבשל אוכל כשר. אבא שלי הדליק אש בשבת, אך בימי שישי הוא הלך לבית הכנסת. ההחלטה ללמוד בבית ספר דתי הייתה החלטה שלי בלבד וזה יצר קשיים. מצד אחד, הייתי ילד דתי עם כיפה, ומצד שני, העברתי פעילויות בצופים, תנועה חילונית לגמרי, גם בימי שבת".

לאחר התיכון, מקורי חבר לחבריו מהצופים כאשר שירת במסגרת הצה"לית נח"ל (נוער חלוצי לוחם) בקיבוץ מצובה שבגליל המערבי, בה משרתים חברי תנועות נוער אשר משלבים בין השירות הצבאי לתרומה לקהילה. "גם שם היה לי מוזר, כי הייתה טבחית שבישלה במיוחד עבורי אוכל כשר", נזכר מקורי בשעשוע.

לא התקבל ללימודי רפואה

החלום על רפואה ליווה אותו במהלך חייו, ולאחר השירות הצבאי הגיש מקורי הצעיר בקשות להתקבל ללימודי רפואה, אך הדרך לא הייתה סוגה בשושנים. העבודה הקהילתית של מקורי בצופים בתקופת התיכון מילאה את רוב זמנו. היו לו ציונים טובים, אך הוא לא היה תלמיד מצטיין. "בהתחלה לא התקבלתי ללימודי הרפואה", אומר מקורי. "אבל הייתה לי החלטה עקרונית שאני רוצה לעזור לבני אדם אז התחלתי ללמוד פסיכולוגיה וחינוך באוניברסיטת ירושלים. לאחר מכן החלטתי לפרוש ולהתמודד שוב על מקומי בבית הספר לרפואה. בפעם השנייה, קיבלו אותי גם בתל אביב וגם בירושלים. מאז ממש פרסתי כנפיים ועפתי".

למה התעקשת להיות רופא?

"כי אני חושב שזה המקצוע הכי יפה בעולם. עד היום. יש לי הרבה מה לומר על מערכת הבריאות, אבל עדיין הייתי חוזר על כל הדברים שעשיתי בחיי. זה, ללא ספק, המקצוע אשר נותן את הביטוי המושלם להומניסטיקה ולמדע, שזה השילוב המושלם מבחינתי. אין דבר יותר חשוב ויותר מתגמל מלהעניק עזרה לאנשים במצוקה".

מקורי הצעיר שלא התקבל ללימודי רפואה בניסיון הראשון, סיים את לימודיו בהצטיינות בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב ומיד לאחר מכן, יוצא להתמחות במשך 5 שנים בבית החולים מאיר בכפר סבא במחלקה הפנימית. בסיום תקופת ההתמחות הוא טס לדנוור, שם הוא מקיים התמחות-על באלרגיה ובאימונולוגיה קלינית במרכז הרפואי האוניברסיטאי של אוניברסיטת קולורדו, ומשם הוא עובר לבית הספר לרפואה היוקרתי של אוניברסיטת הרווארד, בו הוא משתתף בהשתלמות מחקרית באימונולוגיה ניסויית במחלקה לפתולוגיה.

התנסיתי כל חייך ברפואה ובמחקר, מה יותר מעניין?

"זה תלוי בסיטואציה. היו ימים שהייתי מיואש מהמערכת ונהנה מהמחקר, והיו ימים שזה היה בדיוק להיפך. כל חיי עסקתי בשני התחומים, הייתי רופא מדען, וזהו שילוב נדיר ולא קל. מצד אחד, התחריתי על מענקי מחקר עם אנשים שמתעסקים אך ורק בזה. מצד שני, יש לי אחריות לטפל בחולים, לנהל מחלקה, וכו'. זה לא היה פשוט בכלל".

"חזרתי למקום בו גדלתי, הפעם כמנהל מחלקה"

בשנת 1990, שהוא כבר פרופסור חבר, שב מקורי לארץ עם אשתו וילדיו, וחוזר למקום בו הכל התחיל – המרכז הרפואי מאיר בכפר סבא. רק שהפעם הוא מגיע כמנהל מחלקה פנימית ב' והמעבדה לאימונולוגיה. "הגעתי לבית החולים לאחר לימודי הרפואה בתור סטודנט, שם עברתי התמחות, ופתאום חזרתי בתור מנהל המחלקה. מצד אחד, זה היה הישג עצום עבורי. מצד שני, היו לי פרפרים בבטן כי היה עליי לנהל את אלה שגידלו אותי. הערכתי אותם מאוד והם גם קיבלו אותי, אבל הלכתי על קצות האצבעות בתור מנהל. רובם יצאו לפנסיה שנתיים לאחר שהתחלתי בתפקיד".

בשנת 1994 מקורי כבר פרופסור מן המניין. מאז ועד היום הוא מרצה בכנסים בארץ ובעולם ועוסק במחקר וברפואה. במהלך חייו, בין השאר, זכה ב-20 פרסי הצטיינות ואותות כבוד מקצועיים, פרסם מעל ל-180 מאמרים מקצועיים ופיתח ורשם שלושה פטנטים על שמו. הרבה לא יודעים זאת, אבל הוא גם ייסד את טקס "החלוק הלבן", שלאחר מכן הפך למסורת בפקולטות לרפואה ברחבי הארץ. מדובר בטקס שנערך ביום המעבר של הרופאים הצעירים לשנים הקליניות, ובו מוענקים החלוק הלבן והסטטוסקופ. מדובר באירוע חשוב ומשמעותי ומשתתפים בו בני משפחה וחברים.

לתפקידו הנוכחי כנשיא המכללה האקדמית תל-חי הגיע לאחר שכיהן כדקאן בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ויצא לגמלאות מתפקידו כמנהל המחלקה הפנימית בבית החולים מאיר. הוא כיהן כדקאן במשך 8 שנים, הקדנציה הארוכה ביותר בהיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב. אז מה גרם לו להגיע דווקא לכאן? "בתור דקאן באוניברסיטת תל אביב הרגשתי שהחלק של העשייה האקדמית מרתק אותי. זה גם תרם לי מבחינת ההתנהלות האקדמית והובלת מוסד אקדמי, ורציתי להמשיך בכיוון. חיפשתי מקום בו אוכל להביא לידי ביטוי את היכולות האקדמיות שלי למקום שיש בו ניחוח אקדמי בלתי מבוטל. הכוונה לאיכות גבוהה של הוראה ומחקר. אבל אני חושב שזה היה בעיקר בגלל הציונות. הציעו לי שתי משרות קרובות לבית בשכר הרבה יותר גבוה. סירבתי ועברתי לגור בגליל בשל הציונות והחלוציות שבעניין. רציתי להגיע למקום שיש בו חשיבות, למוסד שהוא כוח חברתי מניע, וכמובן, לתרום לקהילה ולחברה מסביב".

כיום שאתה כבר שנתיים בתפקיד, מהם האתגרים העיקרים העומדים בפני המכללה?

"קודם כל, אנחנו תמיד שואפים להגדיל את מספר הסטודנטים שלומדים פה. כרגע ישנם  3,800 סטודנטים בלימודי האקדמיה בלבד ואנו מקווים להישאר במגמת עלייה. שנית, אנחנו  מנסים לטפח ולהגדיל את מספר התכניות לתארים מתקדמים, תכניות לתואר שני, ואני מאמין שכבר בחודשים הקרובים נקבל אישור לפתיחת מספר תכניות, בנוסף לתשע שכבר קיימות במכללה. זה יוביל את המכללה לרמה אחרת – מכללת מחקר. חשוב לנו גם להדק את הקשר האזורי כי הוא דו כיווני. למשל, הקשר עם מכון המחקר מיגל. החוקרים ממיגל הם המורים שלנו לתחומי המדעים, ביוטכנולוגיה ומזון, ומאידך, הסטודנטים שלנו מקיימים את עבודות המחקר שלהם במיגל, ולכן הקשר בינינו חשוב וחיוני מאוד".

בתור רופא, מה דעתך על מערכת הבריאות בצפון?

"אני מאשר לחלוטין את כל חששות ותלונות האזרחים. אני שומע את זה מאנשים הסובבים אותי, ולא רק בתור רופא. אני חושב שהמצב חמור מאוד מבחינת השירותים הרפואיים, בעיקר בשעות הלילה. אני מנסה לעזור קצת, כבר יצרתי קשר עם כמה ראשי מועצות באיזור, אבל כרגע זה רק בשלבים הראשוניים".

מה ההישג הכי משמעותי בחייך?

"קודם כל שני הבנים שלי, שגם הם רופאים. מבחינה מקצועית, הייתי שותף מרכזי, באופן ישיר ועקיף, לחינוכם ועיצובם של אלפי רופאים במדינת ישראל, הן כמנהל מחלקה בבית חולים מאיר והן כדיקן בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב. בנוסף, הצלחתי במהלך כל הקריירה לשלב בין רפואה למחקר, שזה גם הישג וגם הגשמת חלום".

בתור נער שגדל בנתניה והגיע להרווארד האגדית, מה הם הטיפים שלך להצלחה?

"מוטיבציה, נחישות, דבקות במטרה. חשוב גם לנצל נקודות תפנית במהלך החיים. למשל, אני הייתי הדקאן הראשון באוניברסיטת תל אביב שלא הגיע משלושת בתי החולים הגדולים בארץ: איכילוב, תל השומר או בלינסון. נלחמתי ולקחתי בגדול. ללא ספק, גם בני המשפחה שלי הקריבו המון למעני. אני זוכר שעבדתי בהרווארד, שזה בית הספר המוביל בעולם, אבל קיבלתי משכורת רעב. הסיבה היחידה שאתה מסכים לכך היא כי עבודה בהרווארד היא תעודת ביטוח לקריירה זוהרת בעתיד. היה קשה להסתדר כלכלית וזה אפילו גבל בחוסר אחריות. במהלך השנים הייתי בקושי בבית, אבל אשתי קיבלה החלטה מודעת ותמכה בי לאורך כל הדרך". 

שנה חדשה עומדת בפתח, מהם האיחולים שלך?

"אני מאחל שהשנה הזו תהיה טובה יותר מהשנה שעברה, שנראה את המכללה פורחת ושהגליל יתחיל ליהנות ממה שמגיע לו".

מנפצי האגדות - שיחה עם תלמידי "עמק החולה" על התערוכה הפרובוקטיבית שהגיעה לכנסת

תלמידי "עמק החולה" מציינים את יום הילד הבינלאומי בתערוכה מחאתית, מקורית וחסרת פשרות בכנסת

מאת: שירי פריאנט

אליס בארץ הפלאות - אופיר עזרא

השבוע ציינו ברחבי העולם את יום הילד הבינלאומי שנועד לקידום רווחתם של ילדים. בתיכון "עמק החולה" ציינו את היום בצורה מקורית: תערוכה שמציגה דמויות מאגדות ילדים באור פחות חיובי וזוהר על מנת להציג את הסכנות המוצבות בפני ילדים ובני נוער- הברווזון המכוער חווה שיימינג, אליס בארץ הפלאות עשתה סמים והחלילן מהמלין מפתה ילדים קטנים.

התערוכה נוצרה על ידי תלמידי יא' הלומדים במגמת עיצוב ואומנות בבית הספר. הנושא הכללי שנבחר על ידם בכדי לייצג את יום זכויות הילד הוא אגדת ילדים. לפי דברי הילדים זהו נושא שלכאורה נראה נאיבי, ילדותי ותמים, אך למעשה הוא מביא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר את העיסוק בפגיעה בזכויות הילדים. כל תלמיד בחר אגדת ילדים מוכרת, חקר אותה וביטא דרך עבודתו את הסכנות והפגיעות המוצבות בפני הילדים והנוער, אותן הוא רצה להעביר לצופה.

התערוכה הוצגה ביום שלישי בכנסת לרגל ציון יום הילד הבינלאומי בוועדה לזכויות הילד, בראשה עומדת ח"כ יפעת שאשא ביטון. תלמידי "עמק החולה" לקחו חלק בדיוני היום לצד 300 ילדים ובני נוער מכל הארץ, הורים, אנשי מקצוע וחינוך. גם לי הם מסבירים בשפה בוגרת ורהוטה מה הם ניסו לומר, ותוך כדי הם רק מוכיחים לי שהגיע הזמן שאנו, כמבוגרים, צריכים להקשיב להם יותר, כי המהפכה תגיע  מ"הנוער של היום".

מאין הגיע הרעיון לתערוכה?

נועה: "עשינו מעין סיעור מוחות והגענו לרעיון של אגדות ילדים. דרך האגדות ניתן לנפץ את האשליה המושלמת, כי כמו בחיים האמיתיים, לא הכול מושלם כפי שחושבים".

שוהם: "בעבר הקדשתי זמן ללמוד על אגדות ילדים, על המקורות האפלים שלהן והתמימות שמכסה את העיוות ולכן הנושא הרגיש לי נכון".

איך הרגשתם במהלך היצירה עצמה?

עידו: "הרגשתי יחסית רגוע, בלי לנסות יותר מדי שהיצירה שלי תהיה מציאותית או מדוייקת מאוד, פשוט ציירתי בחופשיות".

משי: "מאוד התחברתי לנושא התערוכה וכתוצאה מכך הצלחתי להעביר את המסר שלי לגבי תופעת השיימינג ולהעביר את העוצמה שיש למילים לפגוע ולפצוע ממש כמו סכין".

נעמה: "הרגשתי שאני מצליחה להעביר מסר מסוים לגבי החברה שאנו חיים בה".

תומר: "ממש הזדהתי עם הילדה שבורחת מהמקום שבו החביאו אותה, הרגשתי שאני מעביר זעזוע לצופה".

מה הייתה המטרה שלכם?

מעיין: "מטרת הציור היא, כמובן, לעורר את המודעות לגבי הנושאים המוזכרים ולהביא למניעתם".

הילה: "המטרה של הציורים היא שאנשים יעצרו את התופעה הזאת שאנו מסקרים. שיתייחסו באופן שווה לכל בני האדם, גם אם הם צעירים יותר או חסרי ניסיון, צריכים להשמיע את קולם של הילדים".

עידו: "המטרה של הציור הייתה למחות נגד התופעה ולעורר את המודעות. אם המודעות תגדל אולי בעתיד יותר בני אדם יפעלו בכדי למנוע אותה".

אופיר: "המטרה היא לעורר מודעות ולגרום לאנשים לנקוט פעולה".

האם בחרתם בנושא עקב חוויה אישית שחוויתם?

משי: "אני חושבת שכל ילד עבר איזושהי תופעת שיימינג בחייו, בבית הספר או באינטרנט. רציתי להעביר את המסר שלמילים פוגעניות יש עוצמה הרסנית, בעיקר על ילדים".

ניצן: "ציירתי את בת הים הקטנה שסותמים לה את הפה. לא ציירתי מחוויה אישית, אבל ידעתי שזו תופעה שמתרחשת הרבה."

עומר: "לא חוויתי באופן אישי אבל אני פשוט שונא שמגבילים אותי ומדכאים את חופש הביטוי שלי".

אילו תגובות קיבלתם?

נעמה: "קיבלנו תגובות טובות, הרבה אנשים אהבו את הציורים וזה גרם לנו להרגיש שהצלחנו להשפיע באמצעות האומנות שלנו".

מעיין: "התגובה הכי גדולה היא הפרסום שקיבלנו במדיה. ללא ספק שזה מרגש שהצלחנו לייצר  פרובוקציה".

ניצן: "קיבלנו תגובות מאוד חיוביות והמון אנשים באו ופרגנו לפרויקט".

מה השאיפות שלכם לגבי הפרויקט?

משי: "החלום שלי הוא שכל ילד יקבל את הזכויות הטבעיות שמגיעות לו, שכל ילד ירגיש שייך ומאושר בעולם. אני מקווה שהתערוכה תצליח להעביר את המסר שניסינו להעביר ושגם מבוגרים ילמדו מהם".

עידו: "אני שמח שהתערוכה מקבלת תשומת לב מחברי הכנסת ואולי היא גם תחולל שינוי".

אופיר: "אני מקווה שהתערוכה תצליח להשפיע. יש כל כך הרבה כוח ומסרים חזקים בציורים וחבל שהם יתבזבזו".

הילדים שיחוללו מהפכה

משי אמר – הברווזון המכוער

הברווזון המכוער הוא סמל תרבותי לאדם שאינו מתאים לחברה, לאדם שונה משאר האנשים סביבו. ביצירה ניסיתי להעביר את הערך לקבלת השונה מאתנו, ואת העוצמה והכוח שיש למילים פוגעניות. בעבודה אני מראה למעשה שמילים פוצעות את הנפש, כמו שסכין פוצעת את הגוף.

עומר לבא – רפונזל

בעבודתי בחרתי לעסוק בנושא החופש האישי ודיכוי החופש. אני מאמין שהזכות לחירות וחופש הביטוי חשובה, וילד שלא זוכה לה יגדל להיות אדם סגור ומדוכא, אשר לא יוכל להביע את דעתו ויהיה מרוחק מהסביבה. ביצירה זו נשללו מרפונזל גם חופש הביטוי וגם חירותה.

שוהם נוי – סינדרלה

בעבודתי רציתי להראות את הנזק הממושך לנפש הילד הנפגע. הילד עלול למצוא את עצמו במקום בטוח שנים לאחר תקופת הפגיעה ועדיין לחוות את האומללות והטראומה של העבר.

בציור שלי סינדרלה נראית לאחר שכל משאלותיה התגשמו והיא חיה חיים מושלמים. יש לה כתר על הראש והיא חיה בארמון, אבל היא לא מסוגלת לראות זאת כי היא עדיין חיה בפחד, עדיין חיה את זיכרון התעללות העבר.

אדר סונדק– פינוקיו

ביצירתי פינוקיו תלוי על חוטים, כשידיים אחרות מניעות אותו ואילו ידיו של פינוקיו קשורות.

מילדים רבים נשללת הזכות להגשמה עצמית ולמיצוי יכולותיהם והם מונעים על ידי תכתיבי החברה והסביבה.

ניצן ג'קסון – בת הים הקטנה עם מחסום פה

בת הים הקטנה, שפיה חסום בתחבושות, מסמלת עבורי את הוויתור על הזכות להבעה עצמית. בסיפור, בת הים הקטנה מוכנה לוותר על קולה למען האהבה, כשהמכשפה הרעה מנצלת את תמימותה, כשם שמבוגרים מדכאים את חופש הביטוי של הילדים וסותמים את פיותיהם.

אופיר עזרא – אליס בארץ הפלאות

היצירה שלי עוסקת בניצול ילדים. האיש שכתב את הספר צילם ילדות קטנות בעירום ועשה איתן "מסיבות תה" הנראות לכאורה תמימות לעין. אליס הייתה אחת מהילדות האהובות עליו ובמהלך "מסיבת התה" שלהם הוא נהג לסמם אותה ללא ידיעתה באמצעות התה.

דרך עבודתי רציתי להראות את הבלבול של ילדה קטנה, שמנוצלת על ידי איש מבוגר מקורב אליה, והיא לא יודעת האם מעשיו טובים או רעים.

עידו מלך – כיפה אדומה והזאב

ביצירה שלי רציתי להציג את הפגיעה בזכות לביטחון הבסיסי של הילד. הצגתי את הסיפור "כיפה אדומה" בסביבה יותר מודרנית מאשר בסיפור המקורי- בעיר, בסמטה אפלה, כשכיפה אדומה מייצגת ילדת בית ספר והזאב מייצג משהו אחר, פוגעני ומסוכן, המאיים על כיפה אדומה ומנסה לפגוע בה.

הילה דנן - בת הים והמכשפה

הזכות לחופש הביטוי והבעה עצמית נלקח מבת הים הקטנה על ידי המכשפה הרעה.

בת הים הקטנה מסמלת את כל אותם ילדים שלא נשמע קולם, שהולכים לאיבוד ולא מצליחים לבטא הן את רגשותיהם והן את דעותיהם, שבחברה של היום חשובים מאוד.

תומר לבנון - כיפה אדומה והפחדים

היצירה שלי עוסקת בניצול התמימות הילדית והדרך שבה מפתים ילדים לעשות דברים שהם לא כל כך רוצים או לא רוצים בכלל. כיפה אדומה טעתה בדרכה וכאשר הזאב פיתה אותה-הוא פגע בה. היצירה שלי מנסה להראות את הניסיון לבריחה של ילדים ובני נוער מהמסלול הידוע והקבוע, שפעמים רבות מוביל ומראה על ניצול ילדים.

נועה סאסי – החלילן מהמלין

היצירה שלי עוסקת באגדה "החלילן מהמלין". ביצירה החלילן מפתה ילדים במקום עכברים. החלילן מייצג את התופעה המחרידה של פדופיליה והניצול הבוטה של פיתוי ילדים על ידי שימוש בחומריות זולה מעולם הילדים.

מעיין קסוביץ' – היפה והחיה

ביצירתי התמקדתי בנושא פחד וניצול ילדים. על פי האגדה "היפה והחיה", אביה של בל מוכר אותה לחיה בכדי להציל את עצמו, ואילו החיה, שלכאורה מוצג באור חיובי, בעצם כופה את עצמו ומחייב את בל לאהוב אותו. בל, ילדה בת 14, נופלת קורבן לניצול של גברים.

נעמה וולף – שתי נסיכות

היצירה עוסקת בזכויות להשתלבות בחברה ומראה שלכל ילד יש את הזכות להיות מי שהוא מבלי להסתיר את זהותו ולזכות לשוויון בחברה. זה בא לידי ביטוי ביצירה זו בכך שיסמין וסינדרלה בחרו להיות בנות זוג. עבודתי שוברת את המיתוס של נסיך ונסיכה החיים באושר ועושר ומציגה אלטרנטיבה אחרת.

הדר נעמני – מוגלי

לכל ילד הזכות לביטחון, בית, הגנה ומשפחה. מוגלי ביצירתי מסמל את אותם ילדים עזובים, מחוסרי בית, שלא רואים אותם ושהולכים לאיבוד בעיר הגדולה ופעמים רבות מנוצלים על ידי גורמים רעים.

כאן לומדים בכיף - שיחה צפופה על חינוך ביתי עם נעמה אביגל

"חינוך ביתי – הרעיון המופרע הזה שהורים יכולים לחנך את ילדיהם ללא התערבות הממשלה"

מאת: שירי פריאנט  צילומים: אלבום משפחתי

בזמן שרוב ההורים נשמו לרווחה בראשון לספטמבר עם חזרת ילדיהם למוסדות החינוך, רגע לפני שאיבדו את שפיותם, בשביל משפחת אביגל זה עוד יום שגרתי. נעמה וליאור אביגל מגדלים באושר את ארבעת בניהם - נוי טבע (9), ניב קסם (7), שיר שלום (4) ובר חיים (1.5) -  בביתם שבקיבוץ הגושרים מהרגע שנולדו. "זה פשוט התחיל כי לא מצאנו סיבה טובה להכניס אותם למסגרת חינוכית. לא הייתה לנו איזושהי אידיאולוגיה או אג'נדה חברתית", היא מספרת, "בינתיים עברו להן תשע שנים ועדיין לא מצאנו סיבה טובה".

יש באיזור הגליל העליון משפחות נוספות שבחרו בחינוך הביתי?

נעמה והבנים

"בוודאי. יש הרבה יחסית לאוכלוסיה. לפי דעתי בין 40 ל-50 משפחות. אנחנו לאט לאט גילינו שיש פה מפגשים של ילדי החינוך הביתי. פעם היו מפגשים גדולים יותר שהתקיימו באופן קבוע. עכשיו יש כמה קבוצות קטנות שנפגשות לחוגים משותפים. אבל אין כבר פורמט גדול שמגבש את כולם כמו שהיה לפני 5 שנים".

למה את חושבת שזה קרה?

"נראה לי בגלל התחלופה. הייתה קבוצה גדולה של משפחות חינוך ביתי שנפגשה במשך 12 שנים. לאחר מכן הילדים כבר גדלו, חלק עזבו את האיזור ואימהות צעירות הצטרפו. אין משהו נקודתי, זה פשוט קרה עם הזמן".

איך נראה סדר היום שלכם?

"זה די משתנה. בתקופה שיש חופשים במוסדות החינוך, סדר היום שלנו משתנה. אנחנו יותר נפגשים עם חברים, יוצאים לטיולים. בקיץ יצא לנו לארח קרובי משפחה וחברים שלא יוצא לנו לראות במהלך השנה. בפתיחת שנת הלימודים מתקיים קמפינג משותף לכל ילדי החינוך הביתי מרחבי  הארץ. הקמפינג מסמל את פתיחת השנה של משפחות החינוך הביתי. אני מניחה שאחרי החגים נחזור לשגרה".

כשנעמה אומרת "שגרה" היא לא מתכוונת להתבטלות על המיטה או להשתרעות מול הטלוויזיה. אחת המשפחות הוותיקות באיזור מארגנת מפגש ביתי משותף אחת לשבוע. מכללת תל חי פתחה בשנה שעברה חוג מדעים לילדי החינוך הביתי שמתקיים פעם בשבוע. "הילדים מאוד נהנים מהחוג והמפגשים מאוד מוצלחים ומפרים. זו כבר שנה שנייה שהם הולכים למעבדות בתל חי, שם הם לומדים ומתנסים בדברים חדשים. בנוסף, הם משתתפים בחוג נגרות או כדורסל, כל ילד ותחום העניין שלו".

איך מכירים משפחות מהחינוך הביתי?

"יש לנו קבוצת פייסבוק, שם יוצא לנו להכיר עוד משפחות מהחינוך הביתי. יש את הקמפינג השנתי. היום, בגלל העידן הוירטואלי, הרבה יותר קל לנו לתקשר עם משפחות אחרות. בשנתיים האחרונות התחילו גם לארגן 'סוף שבוע כיף' למשפחות החינוך הביתי מכל הארץ. לילדים שלי יש הרבה חברים מכל רחבי הארץ, וגם לנו, ההורים".

בחינוך הביתי אתם בונים לכם תוכנית לימודים כמו בבית הספר?

"אצל כל משפחה זה מתנהל אחרת. יש משפחות שממש בונות לוח זמנים ותוכנית למידה מובנת, ואפילו הולכים לפי התכנים של משרד החינוך, פשוט אצלם בבית. אנחנו דוגלים בגישה שנקראת 'חינוך חופשי'. הילדים מכתיבים את הקצב. הם מחליטים מה הם רוצים ללמוד, איך ללמוד ומתי. יש להם את כל חומרי הלימוד פתוחים לפניהם. אם יש משהו שאנחנו לא יודעים ללמד אותם, אז יש להם שיעורים פרטיים או חוגים והם בוחרים את צורת הלימוד. אנחנו פה בעצם לתווך להם את עולם הלמידה ולהראות להם באיזה אופן אפשר ללמוד את זה, אבל הם מכתיבים את הטון".

גישת "חינוך חופשי" היא אחת מחמש שיטות חינוך ביתי שמונהגות בעולם. בזמן שהחינוך החופשי מאמין שאין צורך להכתיב לילד מסגרת אלא רק לענות על שאלות יזומות שנובעות מסקרנותו של הילד, בשיטה הנגדית, "שיטת חינוך מונחה תוכנית לימודים", ההורים פועלים על פי תוכנית לימודים מסודרת שאותה הם מעבירים לילדים. ישנן גם שיטות נוספות: "שיטת חקר", "הוראה אינדיאנית" ו"הוראה באשכולות" שמציבות בפני הילד בעיה או מעלות נושא לימוד מסויים והילד לומד בעצמו כיצד לפתור את הבעיה או חוקר את נושא הלימוד לעומק, בעזרת הוריו או מורים אחרים.

"יש להם המון חברים"

בישראל כיום, בגלל "חוק חינוך חובה", הורים המעוניינים לחנך את ילדיהם בעצמם מחוייבים להגיש בקשה מנומקת בכתב. נעמה מספרת שמאוד קל לקבל פטור ממשרד החינוך: "באה מפקחת מטעם משרד החינוך שבחנה את הבית שלנו, את הסביבה שהילדים גדלים בה. לאחר מכן ניהלנו שיחה מאוד נעימה ובזה הסתיים התהליך. האישור נשלח בדואר. משרד החינוך לא מחייב את המשפחות לעמוד בתוכנית לימודים מסויימת או לגשת למבחנים, החינוך שלנו לגמרי". עוד היא מספרת שלהם באופן אישי זה היה מאוד פשוט, אבל יש משפחות שבכלל לא טורחות להתחיל את התהליך כי הן לא רואות בזה צורך.

ומה מבחינת הילדים, לא חסרה להם המסגרת מבחינה חברתית?

"תראי, אנחנו גרים בקיבוץ כך שיש להם המון חברים פה. אנחנו המשפחה היחידה בקיבוץ שדוגלת בחינוך ביתי. רוב החברים שלהם נמצאים במסגרות מגיל מאוד קטן. לא מתעורר בהם הצורך להתנסות בחינוך הנורמטיבי, מבחינת חברתית הם מוצפים. יש להם גם חברים מהקיבוץ, גם מהחינוך הביתי, גם מחוגים. דווקא החברים שלהם מהחינוך הרגיל רוצים להיות כמוהם בבית".

קיבלתם ביקורת שלילית מחברים אחרים בקיבוץ?

"קיבלנו בעיקר שאלות. הייתה תקופה שעבדתי בגן בקיבוץ במשרה חלקית ובעלי נשאר עם הילדים בבוקר. בעבודה שאלו אותי למה אני לא מכניסה את הילדים לגן יחד איתי? זה מגיע יותר מסקרנות של אנשים שלא ממש מבינים מה זה. אני מניחה שיש גם ביקורת שלילית אבל אנחנו לא שמענו אותה. רוב האנשים רואים את הילדים שלנו ומאוד אוהבים לדבר איתם. ההרגשה היא שאנשים כן מקבלים את זה כל כך יפה בגלל שהם מתרשמים לטובה מהילדים".

מה יקרה אם הם יחליטו שהם רוצים לפנות לחינוך הפורמלי?

"אם זה יהיה בתיכון אז נסכים. זה כבר לא ילד, זה נער בוגר שכבר מבין מה הוא רוצה, מה הוא מבקש והאם זה מרגיש לו נכון. אחד הילדים שלנו בגיל שנתיים ביקש ללכת לגן כי הוא ראה את שאר הילדים בקיבוץ, אבל זה למשל גיל שהוא עדיין לא בשל להחליט בעצמו ולא ממש מבין את ההשלכות שבעניין. אנחנו ההורים שלו, אנחנו רוצים לגדל אותו, לחנך אותו, להיות איתו, וכולם נהנים מזה".

ומה מבחינה כלכלית, איך מסתדרים בלי שתי משכורות?

"אני עובדת מהבית ובעלי עובד במשמרות. בשנים האחרונות אני עוסקת בייעוץ כלכלי למשפחות. יצא לי לפגוש הרבה משפחות עם ילדים שמתחנכים במסגרות הפורמליות. ההורים עובדים מאוד קשה וזה עדיין לא פותר את הבעיה הכלכלית שלהם. דווקא במשפחות של חינוך ביתי, כשמדובר במפרנס אחד או שהשני עובד בחצי משרה, יש פחות בעיות כלכליות כי מפגינים יותר יצירתיות בפרנסה ובניהול הכלכלי. הרי כמה שלא נעבוד, הכסף אף פעם לא מספיק. כשנולד בני השלישי הייתה לי לידה מאוד קשה והציעו לנו להכניס את הילדים למסגרות בגלל בעיה בריאותית שסבלתי ממנה. בדקנו עלויות ורק המסגרות היו עולות לנו כ-6000 ₪. הבנו שזה לא מהווה פיתרון לשום בעיה כלכלית, רק מוסיף לה".

את נשמעת מאוד סבלנית, איך את מצליחה לשמור על שפיות עם 4 ילדים בבית?

"לפעמים זה יכול להיות קשה, אבל הכל זה עניין של בחירה בחיים. לא תמיד יש מקום להכיל ולא תמיד יש סבלנות. זה שונה מהילדים במסגרות שיוצאים לחופש הגדול. החופש שובר להם את השגרה והם די מאבדים את עצמם, לא יודעים מה לעשות עם השינוי. לילדים שלי יש כבר את העיסוקים שלהם והם רגילים לאווירה הזו. הם מאוד עצמאיים והם אוהבים לעשות הכל ביחד".

יש בחינוך הביתי גם חסרונות?

"אני לא מרגישה שאנחנו מוותרים על משהו, להיפך, זה רק פותח לנו המון אפשרויות, חיי חברה יותר עשירים".

לאיזה הורים יתאים החינוך הביתי?

"לכל מי שרוצה, זה הקריטריון היחיד. לראות שזה מה שאתה רוצה ושבסופו של דבר יהיה טוב לך ולילדים. אין מישהו שלא יכול. יש משפחות חד הוריות או ילדים על הספקטרום האוטיסטי שמתחנכים בבית. זה קשה אבל אפשרי. תמיד אפשר למצוא דרכים יצירתיות ולגרום זה לקרות".