שירה ללא גבולות - פואטרי סלאם לאנשים עם ובלי מוגבלויות

נתנאל ירמיהו נולד עם שיתוק מוחין, וסתיו סיבוני, סטודנטית לחינוך שעובדת עם עיוורים, סובלת מקושי בוויסות החושי. שניהם הופיעו בערב ה"פואטרי סלאם" הראשון שהתקיים לאנשים עם וללא מוגבלות, זה לצד זה, במופע שיזם "המרחב לחיים עצמאיים בגליל" בשיתוף עם מכללת תל חי. נתנאל מספר למידע 8 על החיים המאתגרים כנכה ועל המחסור בזוגיות. סתיו מספרת על העבודה המתאגרת שפתחה בפניה עולם חדש. חיים ללא גבולות.

שירי פריאנט

מופע הפואטרי סלאם הוא מופע בו משוררים מקריאים או מדקלמים קטע שכתבו בפני הקהל. מדובר במופע שתפס תאוצה ברחבי הארץ בשל סגנון הכתיבה המודרני, הבוטה והכנה, כאשר כל הקראה היא גם סוג של הצגה לקהל. ב"מרחב לחיים עצמאיים" של עמותת נגישות ישראל  החליטו להפיק ערב שכזה אבל עם טוויסט.

ערב הפואטרי סלאם הראשון נוצר סביב פרויקט גדול יותר – העלאת המודעות לנגישות של פאבים ומקומות בילוי באיזור. בכל הגליל העליון ישנם שני פאבים שבאמת מונגשים לנכים- הדארמה בקיבוץ הגושרים והקרומביין בנאות מרדכי. הפרויקט נוצר בשיתוף פעולה של "המרחב לחיים עצמאיים בגליל" יחד עם החוג לעבודה סוציאלית במכללת תל חי. את המרחב מנהלים עופר מיכאלי ונגה סיון, רכז הפרויקט הוא דן דוידוביץ', שאף הופיע בעצמו, והסטודנטיות אשר עשו את העבודה המעשית שלהן במרחב הן שיר שמשוני וענבל ינון. יחד הם עבדו במשך כל השנה על מנת לארגן ערבים כדוגמת הפואטרי סלאם שהוכח כהצלחה.

בערב הפואטרי סלאם הראשון של העמותה, הופיעו יחדיו אנשים עם וללא מוגבלויות. הנושא המרכזי של הערב היה, כמובן, המוגבלות. בערב הופיעו אנשים נכים, עיוורים, אנשים על הרצף האוטיסטי ואנשים עם שיתוק מוחין, לצד אנשים ללא מוגבלות פיזית, אשר דיברו על היחס המזלזל של החברה למוגבלות.

לערב החגיגי, שכמעט לא פורסם בכלל, הגיעו אנשים רבים, שמילאו את האולם והתעניינו לשמוע מהי שירה ללא גבולות. בין המופיעים היו נתנאל ירמיהו ממטולה וסתיו סיבוני, סטודנטית לחינוך מיוחד במכללת תל חי.

"גוש של נכות"

גוש של נכות מעורר השראה

בוא ותספר על הפגיעה

אתה נס רפואי מלא צחוק ותקווה,

 סיפור הצלחה של שילוב בחברה

אל תהיה כפוי טובה ותבקש תמורה

זו זכות לתת הרצאה, וביום של מודעות והנגשה

לענות שוב ושוב על אותה שאלה

מרגיש את הרגליים?

תמיד מסתדר?

יש מי שעוזר?

מאמין באלוהים? מלא כעסים? מקנא באנשים שהולכים?

הייתה אהבה? ידעת מגע של אישה? אתה מסוגל לתפקד במיטה?

תענה על כל שאלה, תתמודד מול כל התקלה,

ככה תעלה מודעות ותנחיל הבנה! אבל... בפועל תזכור ששום דבר לא השתנה

מרחוק? מקבלים, מבינים, מסייעים, מעודדים.

מעריצים!

מקרוב? זה סיפור אחר, יותר חוששים, הנה כמה סיפורים שממחישים:

בזוגיות רק פשרה - לך תצא עם נכה, כי אחת רגילה היא לא בליגה שלך.

 תנמיך ציפיות ואל תבוא בדרישות, אתה צריך להיות רק עם נכות!

האמת? שהיו חברות, ורובן רגילות, מלאות סקרנות והערצה,

לפחות למשך תקופה קצרה.

ואז... מגיעה המבוכה... מה תגיד החברה? ואיך תקבל אותך המשפחה?

הצעד הבא - פרידה - אך כאן לא הסתיימה ההשפלה.

זו, שלפני רגע הייתה חברה, עכשיו מנסה להיות ידידה.

ה-ח-צ-ו-פ-ה!

היא רוצה להיות קרובה להומור, לעצה, לכתף החמה, בלי הבושה ובלי...

סוג אחר של מגע.

לא תודה.

(מתוך השיר שכתב והקריא נתנאל)

נתנאל (32) נולד וגדל במטולה וכיום הוא מתרגם ומרצה עצמאי. "תמיד אהבתי לכתוב", אומר נתנאל. "בגיל 18 פירסמתי את הקטעים שאני כותב ב'במה חדשה'. זה התחיל מפרודיות וקיטורים שאני כותב ואז זה התפתח. כשהצטרפתי לפעילויות שמארגנת העמותה, הבינו מהר מאוד שמעבר לזה שאני מדבר המון ושאני ציניקן לא קטן, אני גם יודע לכתוב, אז החליטו להיעזר בי. הצטרפתי לחוג התאטרון של המרחב לחיים עצמאיים, חוג משולב לאנשים ללא נכות ולאנשים עם נכות. אני תמיד מחפש הזדמנות לצחוק על הנכות, וכך גם עשיתי בחוג. בהתחלה לא הבינו מה אני רוצה ובסוף הם צחקו. אז הבנתי שאני במקום הנכון."

הרעיון לערב ה"פואטרי סלאם" התפתח מחוג התאטרון. לנתנאל היה ברור שהוא מתכוון להשתתף והוא כתב את הקטע "גוש של נכות" שמספר על האתגרים שלו בצורה צינית והומוריסטית. "כתבתי על הנכות שלי כי זה הנושא שהכי התחברתי אליו. נולדתי נכה, הנכות זה החיים, זו לא התמודדות. ההתמודדות שלי היא הכשלונות שלי עם נשים. זה דורש ממני יותר מאמץ. בקטע שהקראתי סיפרתי על נושא הזוגיות שקשה לי וגם על כך שביקשו ממנו להרצות פעמים רבות ללא תשלום כי זו זכות. זה נורא הרגיז אותי".

נתנאל הוא מתרגם ומרצה במקצועו, בעל עסק עצמאי וזוהי הפרנסה שלו. לצבא הוא לא התגייס כי לא קיבלו אותו, ואז הייתה לו שנה פנויה בבית ללא מעש. "תמיד אמרו לי שאני טוב באנגלית אז החלטתי להוציא תעודה בתחום. נסעתי מדי שבוע ממטולה לבית ברל בכפר סבא ולבסוף קיבלתי תעודת מתרגם מקצועי. במקביל כבר עבדתי כמתרגם לסטודנטים, כך שגם היה לי ניסיון וגם תעודה רשמית".

הרעיון לפתוח עסק עצמאי הגיע לאחר התסכול במציאת עבודה כנכה. "באופן כללי לא מתלהבים לתת עבודה וכשאתה נכה זה קשה פי כמה. הגעתי לראיונות והמראיינים התחילו לגמגם או לא חזרו אליי. הרבה יותר קל לי להיות עצמאי. כן עבדתי כשכיר בחברת היי-טק בבקרת איכות, אבל העבודה התבצעה מהבית. כל המחלקה של בקרת האיכות הייתה של נכים שעבדו מהבית, כך שזה היה מעולה. עבדתי בלילות, כי אני טיפוס של לילה, התחברתי מרחוק למחשב והתחלתי לעבוד. מבחינתי זה היה פיתרון מושלם כי קצבת הנכות שלי רק מכסה את הטיפולים. מצד שני, קצבת הניידות שאני מקבל על הרכב שלי גבוהה יותר מקצבת הנכות, תביני איזה מגוחך. לאחר כמה שנים היו קיצוצים במחלקה ומצאתי את עצמי ללא עבודה אז החלטתי לפתוח עסק כעצמאי. מתרגם כבר הייתי, רק הוספתי את ההרצאות, דבר שעשיתי לפני כן, אבל לא בתשלום."

לנתנאל יש שני בלוגים פעילים והוא מפרסם את הפרודיות שהוא כותב ברחבי הרשת. הוא מרצה לילדים ונוער ומספר את הסיפור שלו. לאחרונה גם הרצה במכללת תל חי. "הייתה לי הרצאה אחת לסטודנטים לחינוך והרצאה לסטודנטים לאדריכלות. זה היה מאוד מעניין כי דיברתי על הנכות שלי משני היבטים שונים".

ובניגוד לנכים שאומרים כי הם לא נכים והם בדיוק כמו כולם, נתנאל מרגיש קצת אחרת. "הנכות שלי כן מפריעה לי, אני כן נכה ואני לא כמו כולם, אני לא יכול לעשות הכל. מי שלא מבין את זה אז כנראה שהוא בהכחשה. בשביל לנסוע לתל אביב להיפגש עם חברים זה פרויקט גדול ומסורבל עבורי. להגיע לרכבת, שנמצאת בעכו, זה בעייתי נורא, לנהוג עד תל אביב זה גם קשה, למצוא חנייה זו בכלל משימה לא פשוטה. לאנשים עדיין יש נטייה לחנות בחניית נכים, 'רק לרגע', ואין מקומות פנויים. הרכב שלי גם גדול מאוד ותמיד מישהו מחנה בצורה שלא מאפשרת לי לרדת עם הכסא. בכלל, על הכביש אנשים דואגים להזכיר לך כמה אתה מפריע להם. כבר יצא לי להיות באוטובוס ולבקש מהנהג שיעזור לי לרדת והוא אמר שהוא לחוץ. לא תמיד יש סבלנות לנכים. אז כן, אני מרגיש שיש לי מגבלה, אני לא מתחמק מזה ויש דברים שאני צריך בהם עזרה. להגיד שאני כמו כולם זו גישה שאני לא מתחבר אליה."

"אני בטעינה"

אני בטעינה, אני פלאפון רותח עם 49% סוללה

כמעט בחצי אבל עדיין לא מספיק מלאה

אני פלאפון רותח שמשתוקקים לגעת בו אבל חוששים לקבל כוויה

וכשאני בטעינה,  לאנשים זה מפריע

נו, למה את לא רוקדת במסיבה?  תשתי קצת, תהני מהחיים

למה את תמיד יבשה?

אז התשובה כי אני מרגישה

אני מרגישה הכל,

 תחושות ומבטים

צבעים וריחות

אני רואה את הדברים זזים מהר והגפיים שלי משתתקות

ולהרגשה הזאת יש שם

קוראים לה בספרים" קושי בוויסות חושי"

וברחוב קוראים לה: נו, מה יש לך? תשתחררי!

(מתוך השיר שהקריאה וכתבה סתיו)

סתיו סיבוני (23) גדלה בקיבוץ חוקוק. היא סטודנטית במכללת תל חי לחינוך מיוחד ולשילוב אומנויות בחינוך. השנה היא עשתה את העבודה ההמעשית שלה במרחב לחיים עצמאיים, שם היא עובדת עם עיוורים ולקויי ראייה. מגבלה פיזית אין לה, אבל היא סובלת מקושי בוויסות החושי. הויסות החושי הינו תהליך של קליטת גירויים מהסביבה באמצעות החושים שלנו. כשישנו ליקוי בוויסות החושי, המוח אינו מעבד את המידע מהחושים בצורה יעילה, ואז או שמרגישים יותר מדי או שמרגישים פחות מדי. אצל סתיו, הכל מרגיש אובר. "תמיד הרגשתי לא נוח  במסיבות", אומרת סתיו. "כשכבר הייתי בת 18, ממש לא היה לי נעים. כולם נהנו ובילו, ורק אני זייפתי הנאה. אני רואה את הכל יותר מדי, האנשים, הצבעים, הצפיפות, הריחות, זה מציף אותי. לאט לאט החלטתי להימנע מאירועים כאלה. לא הבנתי מה יש לי, עד שהתחלתי ללמוד חינוך והבנתי שיש לזה שם".

מתי זה קורה לך בדרך כלל?

"אין לזה דפוס ולכן קשה לי להתמודד עם זה. זה קורה בעיקר באירועים המוניים, חתונות, מסיבות במקומות סגורים. היום אני פשוט מכינה את עצמי מראש לפני האירוע, מוצאת לעצמי מקום מפלט בו אוכל להתאוורר כשהכל מרגיש יותר מדי, כמו בשלב הריקודים. זה מסרבל ולא נוח, אבל מתרגלים לזה".

סתיו עובדת עם לקויי ראייה ועיוורים, אבל היא לא אוהבת את המושג "מוגבלות". "זה קושי, לא מוגבלות. הם בני אדם מעל הכל", אומרת סתיו. "המופע התקיים בשביל לעורר מודעות לנושא ולתת לגיטימציה. זה בסדר שישנם קשיים ולכולנו בסופו של דבר יש קשיים. יש שוני אבל אנחנו מקבלים גם את השונה. התפיסה של המרחב היא שאנחנו בני אדם שמתייחסים בכבוד גדול אחד לשני. לא לראות את המגבלה הפיזית, אלא לראות את הבן אדם מעבר.  דרך העבודה במרחב נחשפתי לעולם חדש ומדהים. פגשתי אנשים עם לב ענק שמתמודדים עם דברים לא פשוטים בחיים. הדבר הכי חשוב שלמדתי הוא שכדאי לתת הזדמנות ולפתוח את הלב, תמיד להישאר אנושי. ללא ספק שאמשיך לעבוד בתחום בסיום התואר". 

קול המוסיקה בגליל העליון - ראיון עם מיי פיינגולד

פסטיבל קול המוסיקה יתקיים השבוע עם עשרות קונצרטים, מפגשים וחזרות פתוחות. כמו כן, בפסטיבל יתקיים מופע הבכורה של הצגת הילדים "גונבי הנשיקות" בכיכובם של מיי פיינגולד ואורי בנאי. לכבוד הפסטיבל, התראיינה מיי למידע 8 וסיפרה על המעבר לכפר תבור ("חיפשנו איכות חיים"), על האימהות ששינתה את חייה ("אני אמא מורעלת") ועל הצגת הילדים החדשה ("כן ירבו הצגות כאלה").

 שירי פריאנט

הגליל העליון ילבש חג במשך שבוע של עשרות קונצרטים קאמריים, תזמורתיים, מקהלתיים, מופעים בלתי פורמאליים, מפגשים עם אמנים, שילובי אמנויות וחזרות פתוחות מבוקר עד לילה. זאת במסגרת פסטיבל קול המוסיקה בגליל העליון, שיערך בין התאריכים 15-22/7 בכפר בלום.

טעימות מוזיקליות

את הפסטיבל מפיקה רותם מנור, מנהלת מחלקת התרבות במועצה אזורית הגליל העליון,  וצבי פלסר הינו המנהל המוזיקלי של האירוע. "בתוך עולם משתנה וסביבה מורכבת, הפסטיבל מצליח שנה אחרי שנה ליצור מרחב שהעיקר בו הם היופי והעומק", אומר פלסר. "האמנים הנפלאים שמתכנסים לחזרות ולקונצרטים מצטרפים לקהל הרב המגיע להאזין לצלילים וביחד נהנים מהאווירה התרבותית ומהטבע הגלילי. גם השנה נזכה לקחת חלק במפגש המשולש של מוסיקה-נגנים-קהל. בפסטיבל יתקיימו עשרות חזרות פתוחות ולא פחות מעשרים ושישה קונצרטים; ישתתפו בהם עשרות נגנים מהארץ ומחו"ל, שתי תזמורות, שתי מקהלות, זמרים, להקות, קריינים ועוד, בשטף של אירועי תרבות מוסיקליים שינועו מהרכבים קטנים ואינטימיים של צמדי נגנים, שלישיות ורביעיות, ועד להרכבים קאמריים גדולים, תזמורות וסולנים, יצירות ווקאליות, קונצרטים לילדים ולכל המשפחה ומפגשים בלתי פורמליים. הפסטיבל נותן לנו הזדמנות להכיר מוסיקה חדשה ולהתענג על מוסיקה מוכרת, לפגוש אמנים חדשים וביצועים רעננים עם אנרגיה גבוהה ובאווירה ייחודית."

צילום ליאור ג'ורנו

אלפי משתתפים כבר רכשו כרטיסים למופעי הפסטיבל, הנערך זו השנה ה-33 בכפר בלום. אחרי יומיים של חזרות פתוחות, יפתח הפסטיבל ב-17 ביולי בשעות אחר הצהריים ב"אירוע טעימה" (טאפאס מוסיקלי), המיועד לקהל חדש המעוניין להתנסות בהאזנה למוסיקה קלאסית. במסגרת אירוע לא שגרתי זה, יתקיים מפגש עם חלק מאמני הפסטיבל, חזרה פתוחה מוסברת, וקונצרט "טעימות" מתוך הרפרטואר של הפסטיבל.

עוד בפסטיבל המוזיקלי - קונצרט הפתיחה החגיגי בהשתתפות נגני הפסטיבל וזמרת האופרה אלמה שדה, "קונצרט זריחה" על טיילת נהר הירדן, ו"קונצרט שקיעה" במדשאה בקבוץ כפר בלום.

במסגרת הפסטיבל יתקיימו אירועי "קול המוסיקה לילדים". בין האירועים, "קרנבל החיות" מאת סן סאנס, בהנחיית יובל שרף, הפעם עם תרגום של אהוד מנור. כמו כן, במוסדות שונים לבעלי צרכים מיוחדים ברחבי הגליל העליון יתקיימו אירועי מוזתיקה, בניהולו של הויולן אברי לויתן. מוזתיקה הינה תוכנית בין לאומית המקדמת מעורבות קהילתית וחברתית של מוסיקאים צעירים, המנגנים לצד מדריכיהם המקצועיים רפרטואר קאמרי בפני אנשים עם צרכים מיוחדים, וקהל שאינו מגיע בדרך כלל לאולמות הקונצרטים. תכנית זו מתקיימת זו השנה השלישית במסגרת פסטיבל קול המוסיקה בגליל העליון.

מרוקיסטית קשוחה לאמא מורעלת

אחת ההצגות המעניינות היא "גונבי הנשיקות", הצגה אשר תוצג לראשונה בפסטיבל ותמשיך משם לצוותא תל אביב. ההצגה מבוססת על מילותיה של נאוה סמל (מחזאית מצליחה ואחותו של שלמה ארצי) שהולחנו על ידי משה זורמן, מגדולי המלחינים בישראל. את ההצגה ביים עודד קוטלר ויככבו בה מקהלת הילדים מורן, בניצוחה של נעמי פארן. מדובר בהצגה אשר עוסקת ביחסי הורים וילדים, ומאפשרת הצצה לתוך נפשם. את ההורים בהצגה יגלמו מיי פיינגולד ואורי בנאי. לכבוד הפרימיירה החגיגית, התראיינה מיי למידע 8.

צילום ליאור נורדמן

מיי פיינגולד עברה דרך ארוכה מאז השתתפותה בגמר של "כוכב נולד". מנערת רוק צעקנית הפכה מיי לשחקנית תאטרון מוערכת ולאמא מסורה. היא נולדה בראשון לציון בתור מיטל סלונימסקי. בשנת 2009 קיבלה מיי חשיפה עצומה לאחר שהגיעה לגמר של העונה השביעית של כוכב נולד (יחד עם הזוכה רוני דלומי). שבוע לאחר מכן, היא כבר שחררה סינגל ראשון מתוך אלבום הבכורה שלה. אחד השירים הבולטים באלבום היה "מה נשתנה", בו היא מספרת על האונס שחוותה בתור  נערה צעירה באילת על ידי גבר שסימם אותה. האלבום לא הצליח להמריא, למרות הביקורות הטובות, ומיי החלה לשחק בתיאטרון והפכה לשחקנית מוערכת. היא שיחקה בתור רוזה בהפקה המחודשת של קזבלן בתיאטרון הקאמרי וזכתה בפרס התאטרון הישראלי על תפקידה. כמו כן, היא כיכבה במחזמר המבוסס על שיריו של שלמה ארצי "לילה לא שקט", במחזמר "שיער" ולאחרונה ב"עלובי החיים" בתפקידה של פנטין.

כיום נשואה מיי לצלם ליאור נורדמן ולשניים יש שני ילדים. לפני כשנתיים, החליט הזוג לעזוב את המרכז הסואן ולעבור לכפר תבור שבגליל התחתון. "החלטנו לעבור לפני שנתיים בערך וטוב לנו בצפון. חיפשנו איכות חיים לילדים, וגם לנו, ואין לנו תלונות", אומרת מיי. "החיים טיפה יותר מסובכים כי שנינו עובדים במרכז. השאיפה הייתה לנסות ולהעתיק את מה שאנחנו עושים במרכז לצפון, אבל כרגע זה ממש לא פרקטי כי שנינו שקועים בעבודה בלתי פוסקת שם. בואי נגיד שיש לי מערכת יחסים קרובה וטובה עם האוטו שלי".

מיי מספרת כי למרות שהיא עסוקה בתאטרון, היא לא זנחה לגמרי את המוזיקה. "יש לי הרכב בשם 'לימוזינה אקספרס' עם הנגנים של משינה. אנחנו מופיעים אבל זה שונה לגמרי מהתיאטרון. אם במוזיקה יש כמה הופעות בודדות בחודש טוב, אז בתאטרון יש 20 הצגות".

האימהות הביאה את המהות

בפסטיבל קול המוסיקה בגליל העליון תוצג לראשונה ההצגה המוזיקלית "גונבי הנשיקות". לאחר הצגת הבכורה תרוץ ההצגה בצוותא תל אביב. "זו תהיה הפרימיירה החגיגית", אומרת מיי. "ההצגה שזורה מטקסטים של נאוה סמל ולחנים של משה זורמן. ילדי מקהלת מורן ישחקו בתפקיד הילדים, ואני ואורי בנאי בתפקיד ההורים. מדובר בהפקה שפונה גם לילדים וגם להוריהם עם טקסטים של נאוה מכל השנים בנושאים הקשורים להורים וילדים".

איך המרגש להופיע מול ילדים?

"זה כבר לא כל כך חדש לי. אני אמא לשני ילדים. אמילי בת 6 ודורי בן שנה, כך שעולם הילדים לא זר לי. בחנוכה האחרון יצא לי להשתתף בהפקה לילדים. שיחקתי בבת הים הקטנה, בתפקיד המכשפה אם תהית לעצמך (צוחקת). זו הייתה החוויה הראשונה שלי מול קהל של ילדים ואין דבר שדומה לזה. ילדים מקבלים אותך באופן טוטאלי, ממש. כשהם עצובים- הם בוכים, כשהם שמחים הם צוחקים ומוחאים כפיים, ואין להם את המגננות שיש למבוגרים. זו הייתה חוויה כייפית ועכשיו זו פעם השנייה שאני לוקחת חלק בהפקה כזו. עם זאת, ההצגה לא מיועדת אך ורק לילדים, אלא גם להורים שלהם. מדובר בהפקה מאוד איכותית שמשלבת טקסטים איכותיים עם מוזיקת ג'אז. ההצגה כתובה בשפה גבוהה. בדיוק כתבתי על זה סטטוס השבוע בפייסבוק שאם הבת שלי מביאה מהגן את סטטיק ובן אל, אז לפחות אמא מביאה לה את נאוה סמל ומשה זורמן,  רק בשביל האיזון. חובה שילדים יהיו חשופים לסוגים שונים של מוזיקה, ולתרבות בכלל, ולא רק לתרבות הפופ".

את חושבת שהמעבר לקהל של ילדים הגיע בעקבות ההורות?

"זה לא קהל שחיפשתי לפנות אליו עד שנהייתי אמא. ברגע שאימהות הגיעה אז גם המהות הגיעה. זה משנה אותך כבן אדם. פתאום התפיסות שלך משתנות, האג'נדות, ההתנהגות והאישיות. הכל משתנה. לפתע נפתח בפניי עולם חדש. התחלתי לראות את העולם דרך עיניו של ילד, מה שלא ראיתי לפני שנהייתי אמא. יש משהו נורא קסום ברגע שאתה קולט ולומד מחדש כיצד להסתכל על העולם. גיליתי איך נראים דברים פשוטים, כמו צורות ומספרים ומרקמים, דרך עיניהם של הילדים. יש בזה משהו מרתק מאוד וקסום בעיניי. אני מאוד מחוברת לצד האימהי שלי. הילדים הם הכל בשבילי, לא פחות מזה, אני אמא מורעלת. כפועל יוצא מכך, כאשר מגיעים אליי פרוייקטים שקשורים בילדים, מבחינתי זה הדבר הכי טבעי לעשות".

ומה עם ההורים שזוכרים אותך כמיי מכוכב נולד, הם יופתעו מהשינוי?

"אם את זוכרת אותי מימי כוכב נולד, תוכנית בה השתתפתי לפני עשר שנים, אז ברור שזה יהיה לך מוזר. אבל מי שעקב אחרי בתאטרון, שכבר שמונה שנים אני משחקת בתפקידים שונים ומגוונים, יודע שיש לי עוד צדדים. גם ב'גונבי הנשיקות' אני לא משחקת את האמא הפולניה. בכל זאת אני אמא רוקיסטית, בליינית לשעבר. זה לא הולך להיות שונה בהרבה מהאמא שאני באמת. וחוץ מזה, העובדה שאני אמא לא הופכת אותי למישהי אחרת. אני אותו בן אדם, רק שאני מחוברת יותר לילדים".

איך הייתה העבודה עם אורי?

"אורי מדהים, אני מתה עליו. יש לנו חברים משותפים כך שיצא לנו להכיר בעבר. כשהתחלנו לעבוד ביחד בחזרות, מייד היה בינינו קליק. יש לנו את אותו חוש הומור, שנינו נורא ציניים ומאוד מבינים אחד את השני. הוא מקצוען אמיתי, אדיב ומוכשר, וכיף גדול לעבוד איתו". 

מיי מסבירה כי ההצגה "גונבי הנשיקות" פונה לילדים בגובה העיניים. "אנו אומרים את הדברים באופן לא מתחנף ומתחנחן, אלא בצורה שמכבדת אותם ומסתכלת אליהם בגובה העיניים. אנחנו אומרים את האמת, כמובן בצורה שמתאימה לילדים. רק נותר לי לקוות שכן ירבו הפקות כאלה".

את תותחית - כיצד הפכה קארין ארד לימון ללימונדה?

בגיל 13 איבדה קארין את אימה למחלת הסרטן. חוסר היכולת שלה לעזור לאימה אז, גרם לה  להתגייס ולהתרים עבור אלו הזקוקים לכך. השנה, בבזאר מחניים, עזרה קארין לשבור שיא ולאסוף 56 אלף שקלים עבור חולי הסרטן ב"זיו" והוספיס גליל עליון. הנערה שגדלה בהוד השרון חלמה מאז ומתמיד על חיי משפחה בגליל, חלמה והגשימה. היא מתגוררת עם בעלה ובתם בקיבוץ מחניים, ורק שואפת להחזיר עוד ועוד לקהילה. ראיון עם אישה תותחית במלוא מובן המילה.

כתבה וצילמה: שירי פריאנט

את קארין ארד (לא, לא הסופרת),35, מקיבוץ מחניים אני פוגשת בבית קפה, כשהיא לבושה בשמלה סגולה פרחונית וחיוך מהפנט. לאחר כמה שניות אנחנו מגלות ששתינו הגענו לגליל הפסטורלי מהמרכז הסואן. "לפני שמונה שנים בערך עברתי עם בעלי לקיבוץ מחניים בו הוא גדל והתחנך", היא מספרת. "הכרנו באינטרנט, ולאחר כמה חודשים של התכתבות, החלטנו שהגיע זמן להיפגש. אני, שכבר מיציתי את החיים במרכז, ייחלתי לבעל קיבוצניק מהגליל וזה הגיע כמו קסם. שנה שלמה חיינו על הקו של הוד השרון – מחניים. הוא הגיע אליי ואני אליו, עד שהגעתי למסקנה שאני מספיק רוצה ובשלה לעבור לגליל וכך היה".

נוסעת לרופא שיניים ברעננה

קארין עבדה במרכז הארץ כאשת מכירות בחברה גדולה. כשהגיעה למחניים, לאט לאט מצאה את עצמה מעורבת יותר בחיי הקהילה של הקיבוץ. במקביל, עבדה קארין באתרי תיירות שונים ומגוונים בגליל. לפני שלוש שנים נולדה בתה. היא לקחה קצת פסק זמן מתחום התיירות התובעני ולפני שנה וחצי חזרה לעניינים, והיא עובדת כעת באתר הנופש של עין זיוון, במשרה עם שעות שפויות, והיא נהנת מכל רגע. "מאחר ועבדתי בהרבה חברות תיירות בצפון, יצרתי המון קשרים עם מפעילי אטרקציות ולא מעט חברים טובים. יש אנשים מדהימים בצפון, ובכלל הצפון עצמו מדהים. בעלי אומר שבכל שנותיו כאן, הוא לא הכיר את כמות האנשים שאני מכירה וזה מצחיק. אבל יש משהו בגליל שמשרה רוגע ושלווה. מצד שני, יש הרבה חסרונות. תחום הרפואה פה לא מספיק מפותח ועד היום אני נוסעת לרופא השיניים שלי ברעננה".

סיפור חייה של קארין הוא לא קל, אבל כנראה הוא מה שנתן לה השראה לתרום לקהילה ולעזור לחברה. היא גדלה עם עוד אח אחד, שגדול ממנה בחמש שנים, לאמא אנגלייה ואבא מדרום אפריקה. כשהייתה בת 13 בלבד נפטרה אמה ממחלת הסרטן, לאחר שנים רבות של מאבק במחלה. "אחי אז היה בקורס קצונה בצבא, כך שביליתי המון זמן לבדי. זה גם ככה גיל קשה להתמודד איתו  וזה היה עוד יותר קשה לראות מול העיניים שלי את אמא דועכת, בלי שום יכולת לעזור לה. תמיד חשבתי כילדה שיכולתי לעזור לה, לעשות יותר ממה שעשיתי. אמא הייתה חולה שנים רבות, אבא היה כאוב ונכנסתי לדיכאון. אני חושבת שבגלל זה רציתי לתרום ולעזור בגיל מאוחר יותר. לעשות את מה שלא יכולתי לעשות אז עבור אמא".

בזכות כל הקשרים שיצרה במהלך השנים בגליל, הציעו לקארין לתרום את כישוריה כאשת מכירות מפולפלת להפקת אירוע "בזאר מחניים". מדובר באירוע שקיים כבר 20 שנה, בו תורמים תושבי וחברי הקיבוץ חפצים שונים, מריהוט ועד בגדים, אשר נמכרים בבזאר במכירה פומבית. כל הכסף מהרכישות בבזאר עובר כתרומה למחלקה האונקולוגית בבית החולים בצפת ולהוספיס גליל עליון. את הבזאר בדרך כלל מארגנים בני בר מצווה ומשפחותיהם. במאי האחרון, זו השנה הרביעית ברציפות, התקיים הבזאר בעזרתה של קארין, שגייסה ספקים רבים שיתרמו מוצרים למכירה בבזאר או פרסים שיוגרלו בין המשתתפים באירוע. נראה שהתפקיד היה תפור עליה. "התחלתי בגיוס פרסים אשר יוגרלו בין משתתפי האירוע. אנשים זכו בטיול זוגי או בארוחה מפוארת באחד מבתי העסק בגליל שגייסתי לטובת העניין", אומרת קארין.  "שמתי לב שהדבר ממש תפס תאוצה ושאנשים קונים יותר ויותר כרטיסים, כך שכסף רב יותר נכנס. בנוסף, תמיד התרומות מהבזאר עברו למען המחלקה האונקולוגית בצפת ובשלוש השנים האחרונות החליטו לחלק את התרומה בין בית החולים להוספיס הגליל העליון. מלאת מוטיבציה, בשנה שעברה כבר התחלתי לפנות לחברות גדולות יותר שנרתמו לעניין לצד עסקים קטנים שעזרו כפי יכולתם".

קארין ביצעה את כל העבודה בהתנדבות ומאושרת מכל רגע. "אני פשוט החלטתי ללכת על זה עד הסוף. זה התיקון שלי. זה מה שלא יכולתי לעשות עבור אמא שלי. יצא לי לספר לספקים את הסיפור שלי בגלל ששאלו אותי לא פעם למה אני עושה את זה בכלל. כשאני מנסה לגייס ספקים לאירוע, זו הדרך שלי לעזור. אין לי יתרה בעובר ושב כבר מספר שנים, אבל את עצמי אני יכולה לנדב".

שברו שיא באירוע ההתרמה

באירוע האחרון של "בזאר מחניים" נשבר שיא של כל הזמנים. בדרך כלל הבזאר מצליח לגייס כ-20 אלף שקלים, שזה סכום יפה לכל הדעות. אומנם השנה הצליחו החברים לגייס סכום מכובד של 56 אלף שקלים. קארין אומרת שהיא לא עשתה זאת לבד. "אני רק עוזרת. הקיבוץ מארגן את זה יחד עם בני המצווה והוריהם. באמת שכולם נרתמו לפרויקט ועזרו ככל שיכלו. אני יותר התמקדתי בגיוס ספקים בגלל הניסיון שלי והמוטיבציה שלי להשיג את מה שאני רוצה. אני לא מוותרת כל כך מהר. ההצלחה של האירוע משנה לשנה נתנה לי דרייב ופניתי לספקים מתחומים חדשים, כמו: מזון לבעלי חיים, יצרני ריבות וכו'. את האירוע פרסמנו בפייסבוק וזה פשוט הגיע למימדים עצומים. עוד שיתוף ועוד שיתוף, וביום האירוע הקיבוץ היה מלא באנשים שהגיעו לבזאר ולתרום. אנשים הגיעו מרחבי הגליל העליון, ואפילו מעפולה, זה היה מדהים. לא ציפיתי שנגיע לסכום כזה מכובד, זה רק דירבן אותי להמשיך בעשייה".

וזו לא הפעם הראשונה שקארין מגייסת את כישוריה למען מעשה טוב. קארין מאוהבת בהולכים על ארבע. היא מספרת שפעם מצאה גור וחשבה שמצאה לו בית טוב. לאחר מכן הסתבר לה שהוא נמצא בידיים הממש לא נכונות. "הרגשתי כל כך רע שלא ידעתי את זה קודם. הייתי חייבת לתקן את זה והגעתי לכלביית הבשן דרך חברה שמתנדבת במקום. היה לי קשה רגשית להתנדב שם פיזית, אבל אז שאלו אותי אם אוכל לעזור בארגון אירוע התרמה למען הכלבייה, וכמובן שהסכמתי. הבנתי שבזה אני יכולה לעזור. עזרתי לגייס פרסים שווי ערך וזה היה מספק מאוד".

מהי רמת ההיענות מצד בעלי העסקים לאירועי ההתרמה?

"זה לא תמיד קל ולא כולם מוכנים או יכולים לעזור. זה יותר מסובך עם החברות הגדולות, אבל יש לי יכולת לדבר ולדחוף את עצמי. אם אני יכולה לעזור אז למה שאני לא אעשה את זה? אמא תמיד אמרה לי שאם יש משהו שאני ממש רוצה – אני אקבל אותו, והיא צדקה. בתור אחת שחרשה פאבים ומועדונים בכל חור בתל אביב, תמיד רציתי להתחתן עם קיבוצניק מהגליל, והנה, זה קרה. היו המון ספקים שעזרו לנו ברצון, גם חברות גדולות וגם עסקים פרטיים קטנים. אני לא מגדירה להם מה לתרום, פשוט מבקשת שיתרמו ככל שביכולתם. היו גם כאלה שסירבו וזה לגיטימי. יש עסקים שגם ככה קשה להם להתקיים מהתוצרת שלהם."

את חושבת שהרוח ההתנדבותית הגיעה בעקבות המעבר לצפון?

"לגמרי. משהו כאן גרם לי להיפתח לצד הזה בי. הצפון הוא מדהים. אני כבר שנים עובדת בתחום התיירות ונהנת מכל רגע, מהאנשים, מהסביבה ומהאווירה. כבר למדתי לשים בגד ים ומגבת באוטו למקרה שנקפוץ לנחל אחרי העבודה. המקום הזה מאפשר לי להירגע, נותן לי יותר זמן לחשוב, וזה ללא ספק עודד אותי לתרום בחזרה לקהילה. אני כל כך שמחה שאני מגדלת את הבת שלי כאן. אני מצטערת שאני לא גדלתי כאן, אבל לפחות כאן בנינו את הבית שלנו. חברים שואלים אותי איך אני נוסעת חצי שעה כל יום לעבודה ואני אומרת להם שזה כיף אדיר. זו לא נסיעה בפקקים, זו נסיעה באוויר הנקי, נסיעה בנוף מדהים, בטבע. במרכז הייתי תקועה שעות על הכבישים. פה מדי פעם אני תקועה מאחורי משאית, אבל גם לזה מתרגלים בסוף".

הבת שלך מודעת לעבודה ההתנדבותית שלך?

"היא עדיין לא ממש מבינה מה בדיוק אני עושה, אז עדיין לא התחלתי להסביר לה. אני כן מחנכת אותה לערכים האלו ובאיזשהו שלב אני אסביר לה מה אני עושה. באופן כללי, אנחנו תמיד מראים לה את היופי שבפשטות. יש ילדים שעורכים הפקות של ימי הולדת, גם בגיל 3. אנחנו מנסים לחבר אותה לטבע, לטיולים, לבעלי חיים, שתתחבר למקום בו היא גרה. לאט לאט היא תבין שאני עוזרת לאחרים וגם היא תעשה זאת".

מה הדבר שהכי מספק אותך בעשייה הזאת?

"הדבר הכי מרגש הוא לשמוע את הסכום הסופי שהצליחו לגייס בסוף אירוע ההתרמה. זו הרגשה שאין כמוה. במיוחד שאת יודעת שזה הולך למישהו שזקוק לזה. בבזאר התרומה הועברה לבית חולים כאן בפריפריה, ולהוספיס שעובד בגליל העליון ועושה עבודת קודש. בהוספיס מלווים חולים סופניים בערוב ימיהם, וזו עבודה לא פשוטה בכלל, אבל הם עושים את זה, וכמעט הכל מתרומות. איזה כיף לדעת שגייסנו כל כך הרבה כספים למענם. זה כיף לדעת שכל העבודה הקשה והנידנודים והמיילים והטלפונים לא היו לחינם. אני אישית נמצאת במינוס כבר כמה שנים טובות, אבל מצד שני אני שמחה שאני במינוס ועדיין מסוגלת לעזור לאלו שזקוקים לכך".