לפני כשנה איבדה אביחיל את אחיה, אחיהוד, שסבל מסכיזופרניה ושם קץ
לחייו. למרות הרצון העז לעזוב את הלימודים במכללת תל חי ולטוס להודו, אביחיל
החליטה להגשים את החלום של אחיה ולהמשיך ללמוד. השנה היא מסיימת את התואר בחינוך
ומתחילה התמחות בתרפיה באמצעות בעלי חיים, שם היא משלבת את שתי האהבות הגדולות שלה
– בעלי חיים וילדים. הבחורה שגדלה בבית דתי, למדה באולפנא במאה שערים ולבסוף מצאה
את עצמה מטיילת בהודו, מצאה דרך יצירתית להתמודד עם הכאב שלה. היא מצאה מפלט
בעבודה בהוסטל ה.ל.ה לאנשים בעלי צרכים מיוחדים. "אני יודעת שהייעוד שלי
בחיים זה לעזור ולהעניק לאחרים". אשת חיל מי ימצא.
כתבה וצילמה: שירי פריאנט
אביחיל אשר, 27, נולדה וגדלה בכפר שלם, שכונה בדרום תל אביב. היא הבת
האמצעית מבין חמישה ילדים. אחותה הגדולה בת 36 והקטנה ביותר בת 24. בינה לבין אחיה
אחיהוד ז"ל, מפרידה רק שנה. "הוא היה אמור להיות בן 26 היום", היא
אומרת, ומוסיפה בצער "היינו חמישה אחים, עכשיו אנחנו ארבעה עם חמישי
בלב".
 |
| אחיהוד ז"ל בילדותו |
הלוחשת לחיות
בתור ילדה, אביחיל חלמה ללמוד ויטרינריה, בשל אהבתה העזה לבעלי חיים.
כשאנחנו נפגשות בביתה שבקרית שמונה, מקבלת את פניי מייפל הכלבה ובסלון יושב לו די
בנחת כלוב של משפחת חולדות מטופחות, כמעט בני בית. "בתור ילדה חלמתי לעבוד עם
בעלי חיים ולהיות ויטרינרית. לאחר מכן, כשהתבגרתי, הבנתי שאין לי מספיק כוח רצון
בשביל ללמוד במשך 7 שנים בצורה כזו אינטנסיבית. הדבר השני שאהבתי מאוד הוא העבודה
עם ילדים ולכן נרשמתי ללימודי חינוך עם התמחות בטיפול בלקויות למידה באמצעות
אומנות. אני כרגע מתחילה את השנה הרביעית במכללת תל חי ובמקביל אלמד תרפיה באמצעות
בעלי חיים במכללת אורנים. כך בעצם אוכל לשלב את שתי האהבות הגדולות שלי".
אביחיל מספרת שלמרות שאביה לא הסכים לגדל בעלי חיים בבית, האהבה שלה
לחיות התחילה בגיל צעיר. "אבא שלי אדם דתי והוא לא הסכים שנגדל בעלי חיים
בבית. אני זוכרת שבתור ילדים היינו מוצאים גורי חתולים ברחוב, מחביאים אותם אצלנו
במרפסת ומאכילים אותם בשקט בשקט. כשהם קצת גדלו, הם התחילו ליילל ואז אבא שמע
אותם. אני זוכרת שהיה בלאגן שלם. לפני 15 שנה בערך, דוד שלי נפטר. לא הייתה לו
משפחה משלו, רק כלב בולדוג צרפתי מהמם, ולא היה מישהו שהסכים לאמץ אותו. רק אז אבא
הסכים שנכניס כלב הביתה. מאז הגיע כלב נוסף ואת מייפל אימצתי רק כאשר הגעתי לגליל.
מישהו פירסם תמונה שלה בפייסבוק וכתב שהיא מחפשת בית. התאהבתי בה ומאז היא
איתי".
אביחיל לא סתם אוהבת בעלי חיים. היא ממש מאמינה שיש לחנך ילדים מגיל צעיר
כיצד להתנהג עם בעלי החיים. "יש כיום אנשים שמתעללים בבעלי חיים, שומעים על
זה הרבה. זה אנשים שלא למדו בעצמם אמתפיה מהי בגיל צעיר. אם הם היו מבינים שמדובר
ביצור חי ונושם, ולא סתם כלב או חתול, לא היו מתייחסים אליו כך. ילד חייב ללמוד לא
לפגוע בכל יצור חי, זה מתחיל בחינוך של ההורים. גם אנשים ששומעים שאני מגדלת
חולדות, הם מרימים גבה. הם לא מבינים שלא מדובר בחולדה שמשוטטת ברחוב. יש לי פה
משפחה של חולדות נקיות ומטופחות והן מסתובבות חופשי וחוזרות לכלוב שלהן".
ממאה שערים להודו
במבט ראשוני על אביחיל, לא ניתן לתאר שמדובר בדתל"שית. היא
מצויידת ברעמה מתולתלת מרשימה, כאשר ראסטה בודדה מזדנבת מאחור. היא לבושה גופיה
ומכנסי שרוול של הודו ואת אפה מקשט נזם פשוט. יש לה עיניים מלאות עצב וניכר כי היא
עברה דבר או שניים בחיים. "אבא שלי דתי, אמא מאמינה ושומרת, אך לא הייתה אישה
דתייה כשהתחתנה עם אבא. התחנכתי בבית ספר דתי וכבר הכרתי לעומק את היהדות ועולם
הדת. בגיל 17 התחרדתי בעצמי ועברתי לאולפנא במאה שערים. עבר עליי משהו שזעזע אותי
באותה תקופה, וכידוע, הנפש היהודית רכה מאוד. כאשר יש משבר או צרה אז אנחנו מחפשים
משהו שייתן לנו כוח, משהו להישען עליו, ובדרך כלל זה מגיע בתור ישות אלוקית. כבר
למדתי בבית ספר דתי, שמרנו בבית שבת ולכן היה לי קל יותר להיסחף לעולם הזה. בגיל
19 הייתי לפני אירוסין ואז הבנתי שזה לא בשבילי העולם הזה. שנתיים לאחר מכן טסתי
להודו".
שינוי קיצוני – מאולפנא להודו
 |
| אחיהוד עם אביחיל ואחותם הקטנה |
"כן. למרות שהאהבה שלי להודו הגיעה דווקא מאמא שלי. היא הייתה
מעריצה מושבעת של סרטים הודים, ראתה אותם ללא הפסקה. ראיתי את הנופים של הודו,
שמעתי את השירים ההודים וזה גרם לי להתאהב. לאחר שאזרתי אומץ לצאת מהבית ולטוס
לבד, חזרתי לארץ ונרשמתי למכללת תל חי. כמו רוב הסטודנטים שלומדים שם, הנחיתה רכה
יותר כאשר לומדים סביב נופים, טבע ושלווה. מאז כבר יצא לי לטוס כמה וכמה
פעמים".
לגליל היא הגיעה לפני שלוש שנים לאחר שהתאהבה במקום ובנוף הירוק.
החלום שלה הוא לגדל פה את ילדיה,
"למרות שלא נראה לי שזה יתאפשר", היא אומרת בצער. "בן הזוג שלי
סיים לימודי כלכלה וניהול וכרגע הוא עובד במפעל. אין פה יותר מדי משרות, אין
אופציה לקידום, וחבל. אני, למשל, אשמח לעבוד במשהו שהוא לא מלצרות, למרות שזה מה
שאני עושה בשנים האחרונות כי אין ברירה".
התפרצות הסכיזופרניה
על אחיהוד מספרת אביחיל בעיניים דומעות. ניכר שהאהבה בינה לבין אחיה
הקטן הייתה חזקה. "אני זוכרת שבתור ילדים ישבתי בעגלה והוא היה מאחוריי. בגלל
שאנחנו כמעט באותו הגיל, חשבו שאנחנו תאומים. לשנינו היה שיער מתולתל ואותו גוון
עור. אתה לא מצפה להיפרד ממישהו כל כך צעיר שגדלת איתו. קורה שהורים נפטרים, סבא
וסבתא, אבל זה משהו ששבר אותי".
אחיה הצעיר אחיהוד סבל מסכיזופרניה, הפרעת נפש גנטית שהתפרצה אצלו רק
בגיל מבוגר. סכיזופרניה היא הפרעה המתאפיינת בהזיות, מחשבות שווא ובעיות
קוגנטיביות.
מתי פרצה אצלו המחלה?
"אחיהוד אהב ללמוד תורה והוא רצה להיות חייל בישיבת ההסדר, לשלב
בין השירות הצבאי ללימודי תורה. באותה תקופה נעשו קיצוצים שפגעו בתלמידי ישיבות
ההסדר ואחיהוד נפל בין הכסאות. בגלל שהוא היה גדול פיזית, החליטו לגייס אותו
לקרבי. כל מי שהיה יושב עם אחיהוד וממש מדבר איתו, היה יכול להבין שהוא לא מסוגל
לשרת בקרבי. הוא היה ילד כל כך עדין ותמים ולכן הוא סירב. הכניסו אותו לכלא כי
פשוט לא האמינו לו. חשבו שהוא עושה הצגות. זה מה ששבר אותו בעצם. סכיזופרניה היא הפרעה
גנטית, אבל צריך זעזוע גדול מאוד שיפגע בנפש האדם בשביל שהיא תתפרץ. הוא היה ילד
עדין וזו הייתה מכה רצינית בשבילו. הוא רצה להתגייס, פשוט רצה גם ללמוד תורה
במקביל".
ארבע שנים חי אחיהוד עם המחלה. "אחיהוד היה נשמה טובה. אומנם הוא
לא הצליח להחזיק שום עבודה, אבל הוא הכי רצה לעזור. היה לנו שכן שלוקה בתסמונת
דאון. הוא היה בעל משפחה ותמיד היה מתיישב לדבר עם אחי. לפני ראש השנה הוא סיפר לו
שאין לו כסף לקנות אוכל לחג. אחיהוד ביקש מאמא שלי כסף בשביל לעזור לו. בהתחלה הוא
סירב להודות עבור מה הכסף, אבל אמא הצליחה לסחוט את זה ממנו. הוא היה כל כך רך
והעולם היה קשה לו מדי".
ההתאבדות וההלם
אחיהוד אישפז את עצמו בבית חולים במחלקה הפתוחה. זמן קצר לפני שהתאבד,
הוחלפו לאחיהוד התרופות. אביחיל טוענת עד היום שזה מה שגרם לו לסיים את חייו.
"הוא אף פעם לא דיבר על המוות או על הרצון למות. אני מאמינה שהוא לא התכוון
להתאבד. בדיוק החליפו לו תרופות וכל אחד עם רקע בסיסי בפסיכולוגיה יודע שזו תקופה
רגישה מאוד והפכפכה. הוא חווה חוסר איזון וכנראה בגלל זה התאבד. הוא עשה את זה
בתחנת הרכבת בתל אביב. המשפחה אצלנו היא ערך עליון. כולנו היינו בהלם מוחלט שזה
קרה, אנחנו משפחה מלוכדת מאוד ופשוט סירבנו להאמין שהוא מת".
איפה היית כשזה קרה?
"בדיוק הייתי באמצע חגיגות של יום הסטודנט במכללה. אח שלי התקשר
ואמר לי שאחיהוד ניסה להתאבד ושאני צריכה להגיע הביתה. לא דמיינתי שהוא כבר מת.
למרות שאני תמיד רואה שחורות, לא העלתי על דעתי שהוא הרג את עצמו, זה פשוט לא היה
הגיוני. כולנו היינו בשוק".
ההתאבדות של אחיהוד קרתה ממש לפני תקופת הבחינות של אביחיל. "עמדו
בפניי שתי אופציות: האחת, לעזוב את הכל ולטוס לעוד שנה להודו, ואז הייתי מבאסת את
ההורים שלי, או להישאר למרות הכל ולהמשיך את הלימודים למען אחיהוד. הוא היה בן אדם
חכם מאוד, ידע דברים שאף אחד לא ידע, קרא את האינציקלופדיה 3 פעמים בשביל הכיף.
הוא מאוד רצה ללמוד ולהצליח. לפני שהוא נפטר, הוא ניסה להתחיל ללמוד אבל זה לא הלך
לו בגלל ההזיות וכל הדברים שהוא חווה בעקבות המחלה. החלטתי להמשיך ללמוד,
בשבילו".
כבר בשבעה אביחיל קיבלה מייל עם בקשה לציין היכן היא רוצה לעשות את
העבודה המעשית שלה במסגרת לימודיה. "האופציה הראשונה שלי הייתה לעבוד עם
פגועי נפש, למזלי זה לא יצא לפועל. האופציה השנייה הייתה ההוסטל שבו אני עובדת
עכשיו".
ההוסטל כמפלט
הוסטל ה.ל.ה שבקרית שמונה מעניק דיור מוגן והקניית מיומנויות לאנשים
עם מוגבלות שכלית והתפתחותית מגיל 21 ומעלה. אביחיל עובדת עם י', הבחור הכי צעיר
בהוסטל, בן 30 וחכם להפליא. "רק על פי המראה החיצוני שלו אפשר להבין שיש לו
איזושהי מוגבלות. ברמה השכלית, הוא הרבה יותר חריף משתינו", היא אומרת.
"הגעתי לעבוד עם י' פעם בשבוע בשביל להכניס לו קצת רוח רעננה
וצעירה, כי רוב הדיירים בהוסטל בני 50. הוא בחור פיקח מאוד. העובד הסוציאלי של
המקום ביקש שאלמד אותו לנגן באורגן. בפעם הראשונה שפגשתי אותו, הוא ניגן ברקע שיר
של לינקין פארק, הלהקה האהובה ביותר על אחי. התחלתי לבכות. הוא שאל אותי למה אני
בוכה והסברתי לו. מאז התחברנו והקשר בינינו המשיך להתחזק. כמה אירוני שהסולן של
לינקין פארק התאבד גם הוא לאחרונה. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות".
העבודה בהוסטל מאוד תובענית, הרגשת שאת מוכנה לזה נפשית?
"אני הצלחתי להתגבר, כמה שיכולתי, בזכות העבודה בהוסטל. יום אחד
בשבוע נפגשתי עם י' וביום אחר הגעתי עם מייפל הכלבה שלי ועזרתי לדיירים להתגבר על
הפחד שלהם מכלבים. לפני כמה חודשים אמא שלי סחבה אותי לקורא בקפה שאמר לי שהגעתי
לעולם הזה בשביל לתת ושזוהי כל הוויה שלי. הוא אמר לי שאלו חיים לא קלים, אבל
מספקים מאוד, ואני מודעת לזה. איכשהו תמיד התחברתי לאנשים שזקוקים לעזרה. דווקא
אחרי המוות של אחי הבנתי שאין לי דרך אחרת לחיות את החיים האלה. כשהגעתי להוסטל,
העובד הסוציאלי אמר לי שההוסטל יהיה מקום המפלט שלי וכך היה. פתאום אתה שוכח מהכל
ואתה מרוכז בלעזור לאנשים אחרים, זה מספק מאוד".
בסופו של דבר, את שמחה שלא התקבלת לעבודה עם פגועי הנפש?
"ברור. חשבתי שזה יעזור לי להתגבר, אבל אם הייתי עובדת עם אנשים
פגועי נפש שמתמודדים עם המחלה וחיים איתה, הייתי מרגישה כל כך רע שאחי לא
הצליח".
מה התוכניות שלך לעתיד?
"כרגע אני פה. יש לי עוד 3 שנים של לימודים. בסופו של דבר ארצה
לפתוח גן ילדים משלי. אני אוהבת ילדים ובעלי חיים ואני רוצה לקרב ביניהם. במקום
שלי יהיו בעלי חיים באופן קבוע ולא כמו גני ילדים שמארחים בעל חיים פעם בשבוע בחוג
חיות. אני רוצה ללמד ילדים כיצד לטפל באחר כבר מגיל צעיר. ובכלל, הטיפול בבעלי
חיים מפתח ילדים ברמה שקשה להסביר".
אביחיל מספרת שמאז מותו של אחיה, האמונה שלה התחזקה עוד יותר.
"אני עדיין לא שומרת שבת, אבל אני מחזיקה פה סידור וזה יגיע לאט לאט, אני
מניחה".
מה נותר לאחל לך לקראת השנה החדשה?
"רק בשורות טובות, אמן. זה מה שאני מאחלת לכולם".
