יום ראשון, 24 בספטמבר 2017

אשת חיל


לפני כשנה איבדה אביחיל את אחיה, אחיהוד, שסבל מסכיזופרניה ושם קץ לחייו. למרות הרצון העז לעזוב את הלימודים במכללת תל חי ולטוס להודו, אביחיל החליטה להגשים את החלום של אחיה ולהמשיך ללמוד. השנה היא מסיימת את התואר בחינוך ומתחילה התמחות בתרפיה באמצעות בעלי חיים, שם היא משלבת את שתי האהבות הגדולות שלה – בעלי חיים וילדים. הבחורה שגדלה בבית דתי, למדה באולפנא במאה שערים ולבסוף מצאה את עצמה מטיילת בהודו, מצאה דרך יצירתית להתמודד עם הכאב שלה. היא מצאה מפלט בעבודה בהוסטל ה.ל.ה לאנשים בעלי צרכים מיוחדים. "אני יודעת שהייעוד שלי בחיים זה לעזור ולהעניק לאחרים". אשת חיל מי ימצא.


כתבה וצילמה: שירי פריאנט


אביחיל אשר, 27, נולדה וגדלה בכפר שלם, שכונה בדרום תל אביב. היא הבת האמצעית מבין חמישה ילדים. אחותה הגדולה בת 36 והקטנה ביותר בת 24. בינה לבין אחיה אחיהוד ז"ל, מפרידה רק שנה. "הוא היה אמור להיות בן 26 היום", היא אומרת, ומוסיפה בצער "היינו חמישה אחים, עכשיו אנחנו ארבעה עם חמישי בלב".

אחיהוד ז"ל בילדותו

הלוחשת לחיות



בתור ילדה, אביחיל חלמה ללמוד ויטרינריה, בשל אהבתה העזה לבעלי חיים. כשאנחנו נפגשות בביתה שבקרית שמונה, מקבלת את פניי מייפל הכלבה ובסלון יושב לו די בנחת כלוב של משפחת חולדות מטופחות, כמעט בני בית. "בתור ילדה חלמתי לעבוד עם בעלי חיים ולהיות ויטרינרית. לאחר מכן, כשהתבגרתי, הבנתי שאין לי מספיק כוח רצון בשביל ללמוד במשך 7 שנים בצורה כזו אינטנסיבית. הדבר השני שאהבתי מאוד הוא העבודה עם ילדים ולכן נרשמתי ללימודי חינוך עם התמחות בטיפול בלקויות למידה באמצעות אומנות. אני כרגע מתחילה את השנה הרביעית במכללת תל חי ובמקביל אלמד תרפיה באמצעות בעלי חיים במכללת אורנים. כך בעצם אוכל לשלב את שתי האהבות הגדולות שלי".

אביחיל מספרת שלמרות שאביה לא הסכים לגדל בעלי חיים בבית, האהבה שלה לחיות התחילה בגיל צעיר. "אבא שלי אדם דתי והוא לא הסכים שנגדל בעלי חיים בבית. אני זוכרת שבתור ילדים היינו מוצאים גורי חתולים ברחוב, מחביאים אותם אצלנו במרפסת ומאכילים אותם בשקט בשקט. כשהם קצת גדלו, הם התחילו ליילל ואז אבא שמע אותם. אני זוכרת שהיה בלאגן שלם. לפני 15 שנה בערך, דוד שלי נפטר. לא הייתה לו משפחה משלו, רק כלב בולדוג צרפתי מהמם, ולא היה מישהו שהסכים לאמץ אותו. רק אז אבא הסכים שנכניס כלב הביתה. מאז הגיע כלב נוסף ואת מייפל אימצתי רק כאשר הגעתי לגליל. מישהו פירסם תמונה שלה בפייסבוק וכתב שהיא מחפשת בית. התאהבתי בה ומאז היא איתי".

אביחיל לא סתם אוהבת בעלי חיים. היא ממש מאמינה שיש לחנך ילדים מגיל צעיר כיצד להתנהג עם בעלי החיים. "יש כיום אנשים שמתעללים בבעלי חיים, שומעים על זה הרבה. זה אנשים שלא למדו בעצמם אמתפיה מהי בגיל צעיר. אם הם היו מבינים שמדובר ביצור חי ונושם, ולא סתם כלב או חתול, לא היו מתייחסים אליו כך. ילד חייב ללמוד לא לפגוע בכל יצור חי, זה מתחיל בחינוך של ההורים. גם אנשים ששומעים שאני מגדלת חולדות, הם מרימים גבה. הם לא מבינים שלא מדובר בחולדה שמשוטטת ברחוב. יש לי פה משפחה של חולדות נקיות ומטופחות והן מסתובבות חופשי וחוזרות לכלוב שלהן".

ממאה שערים להודו

במבט ראשוני על אביחיל, לא ניתן לתאר שמדובר בדתל"שית. היא מצויידת ברעמה מתולתלת מרשימה, כאשר ראסטה בודדה מזדנבת מאחור. היא לבושה גופיה ומכנסי שרוול של הודו ואת אפה מקשט נזם פשוט. יש לה עיניים מלאות עצב וניכר כי היא עברה דבר או שניים בחיים. "אבא שלי דתי, אמא מאמינה ושומרת, אך לא הייתה אישה דתייה כשהתחתנה עם אבא. התחנכתי בבית ספר דתי וכבר הכרתי לעומק את היהדות ועולם הדת. בגיל 17 התחרדתי בעצמי ועברתי לאולפנא במאה שערים. עבר עליי משהו שזעזע אותי באותה תקופה, וכידוע, הנפש היהודית רכה מאוד. כאשר יש משבר או צרה אז אנחנו מחפשים משהו שייתן לנו כוח, משהו להישען עליו, ובדרך כלל זה מגיע בתור ישות אלוקית. כבר למדתי בבית ספר דתי, שמרנו בבית שבת ולכן היה לי קל יותר להיסחף לעולם הזה. בגיל 19 הייתי לפני אירוסין ואז הבנתי שזה לא בשבילי העולם הזה. שנתיים לאחר מכן טסתי להודו".

שינוי קיצוני – מאולפנא להודו

אחיהוד עם אביחיל ואחותם הקטנה
"כן. למרות שהאהבה שלי להודו הגיעה דווקא מאמא שלי. היא הייתה מעריצה מושבעת של סרטים הודים, ראתה אותם ללא הפסקה. ראיתי את הנופים של הודו, שמעתי את השירים ההודים וזה גרם לי להתאהב. לאחר שאזרתי אומץ לצאת מהבית ולטוס לבד, חזרתי לארץ ונרשמתי למכללת תל חי. כמו רוב הסטודנטים שלומדים שם, הנחיתה רכה יותר כאשר לומדים סביב נופים, טבע ושלווה. מאז כבר יצא לי לטוס כמה וכמה פעמים".

לגליל היא הגיעה לפני שלוש שנים לאחר שהתאהבה במקום ובנוף הירוק. החלום שלה הוא  לגדל פה את ילדיה, "למרות שלא נראה לי שזה יתאפשר", היא אומרת בצער. "בן הזוג שלי סיים לימודי כלכלה וניהול וכרגע הוא עובד במפעל. אין פה יותר מדי משרות, אין אופציה לקידום, וחבל. אני, למשל, אשמח לעבוד במשהו שהוא לא מלצרות, למרות שזה מה שאני עושה בשנים האחרונות כי אין ברירה".

התפרצות הסכיזופרניה

על אחיהוד מספרת אביחיל בעיניים דומעות. ניכר שהאהבה בינה לבין אחיה הקטן הייתה חזקה. "אני זוכרת שבתור ילדים ישבתי בעגלה והוא היה מאחוריי. בגלל שאנחנו כמעט באותו הגיל, חשבו שאנחנו תאומים. לשנינו היה שיער מתולתל ואותו גוון עור. אתה לא מצפה להיפרד ממישהו כל כך צעיר שגדלת איתו. קורה שהורים נפטרים, סבא וסבתא, אבל זה משהו ששבר אותי".

אחיה הצעיר אחיהוד סבל מסכיזופרניה, הפרעת נפש גנטית שהתפרצה אצלו רק בגיל מבוגר. סכיזופרניה היא הפרעה המתאפיינת בהזיות, מחשבות שווא ובעיות קוגנטיביות.

מתי פרצה אצלו המחלה?

"אחיהוד אהב ללמוד תורה והוא רצה להיות חייל בישיבת ההסדר, לשלב בין השירות הצבאי ללימודי תורה. באותה תקופה נעשו קיצוצים שפגעו בתלמידי ישיבות ההסדר ואחיהוד נפל בין הכסאות. בגלל שהוא היה גדול פיזית, החליטו לגייס אותו לקרבי. כל מי שהיה יושב עם אחיהוד וממש מדבר איתו, היה יכול להבין שהוא לא מסוגל לשרת בקרבי. הוא היה ילד כל כך עדין ותמים ולכן הוא סירב. הכניסו אותו לכלא כי פשוט לא האמינו לו. חשבו שהוא עושה הצגות. זה מה ששבר אותו בעצם. סכיזופרניה היא הפרעה גנטית, אבל צריך זעזוע גדול מאוד שיפגע בנפש האדם בשביל שהיא תתפרץ. הוא היה ילד עדין וזו הייתה מכה רצינית בשבילו. הוא רצה להתגייס, פשוט רצה גם ללמוד תורה במקביל".

ארבע שנים חי אחיהוד עם המחלה. "אחיהוד היה נשמה טובה. אומנם הוא לא הצליח להחזיק שום עבודה, אבל הוא הכי רצה לעזור. היה לנו שכן שלוקה בתסמונת דאון. הוא היה בעל משפחה ותמיד היה מתיישב לדבר עם אחי. לפני ראש השנה הוא סיפר לו שאין לו כסף לקנות אוכל לחג. אחיהוד ביקש מאמא שלי כסף בשביל לעזור לו. בהתחלה הוא סירב להודות עבור מה הכסף, אבל אמא הצליחה לסחוט את זה ממנו. הוא היה כל כך רך והעולם היה קשה לו מדי".

ההתאבדות וההלם

אחיהוד אישפז את עצמו בבית חולים במחלקה הפתוחה. זמן קצר לפני שהתאבד, הוחלפו לאחיהוד התרופות. אביחיל טוענת עד היום שזה מה שגרם לו לסיים את חייו. "הוא אף פעם לא דיבר על המוות או על הרצון למות. אני מאמינה שהוא לא התכוון להתאבד. בדיוק החליפו לו תרופות וכל אחד עם רקע בסיסי בפסיכולוגיה יודע שזו תקופה רגישה מאוד והפכפכה. הוא חווה חוסר איזון וכנראה בגלל זה התאבד. הוא עשה את זה בתחנת הרכבת בתל אביב. המשפחה אצלנו היא ערך עליון. כולנו היינו בהלם מוחלט שזה קרה, אנחנו משפחה מלוכדת מאוד ופשוט סירבנו להאמין שהוא מת".

איפה היית כשזה קרה?

"בדיוק הייתי באמצע חגיגות של יום הסטודנט במכללה. אח שלי התקשר ואמר לי שאחיהוד ניסה להתאבד ושאני צריכה להגיע הביתה. לא דמיינתי שהוא כבר מת. למרות שאני תמיד רואה שחורות, לא העלתי על דעתי שהוא הרג את עצמו, זה פשוט לא היה הגיוני. כולנו היינו בשוק".

ההתאבדות של אחיהוד קרתה ממש לפני תקופת הבחינות של אביחיל. "עמדו בפניי שתי אופציות: האחת, לעזוב את הכל ולטוס לעוד שנה להודו, ואז הייתי מבאסת את ההורים שלי, או להישאר למרות הכל ולהמשיך את הלימודים למען אחיהוד. הוא היה בן אדם חכם מאוד, ידע דברים שאף אחד לא ידע, קרא את האינציקלופדיה 3 פעמים בשביל הכיף. הוא מאוד רצה ללמוד ולהצליח. לפני שהוא נפטר, הוא ניסה להתחיל ללמוד אבל זה לא הלך לו בגלל ההזיות וכל הדברים שהוא חווה בעקבות המחלה. החלטתי להמשיך ללמוד, בשבילו".

כבר בשבעה אביחיל קיבלה מייל עם בקשה לציין היכן היא רוצה לעשות את העבודה המעשית שלה במסגרת לימודיה. "האופציה הראשונה שלי הייתה לעבוד עם פגועי נפש, למזלי זה לא יצא לפועל. האופציה השנייה הייתה ההוסטל שבו אני עובדת עכשיו".

ההוסטל כמפלט

הוסטל ה.ל.ה שבקרית שמונה מעניק דיור מוגן והקניית מיומנויות לאנשים עם מוגבלות שכלית והתפתחותית מגיל 21 ומעלה. אביחיל עובדת עם י', הבחור הכי צעיר בהוסטל, בן 30 וחכם להפליא. "רק על פי המראה החיצוני שלו אפשר להבין שיש לו איזושהי מוגבלות. ברמה השכלית, הוא הרבה יותר חריף משתינו", היא אומרת.

"הגעתי לעבוד עם י' פעם בשבוע בשביל להכניס לו קצת רוח רעננה וצעירה, כי רוב הדיירים בהוסטל בני 50. הוא בחור פיקח מאוד. העובד הסוציאלי של המקום ביקש שאלמד אותו לנגן באורגן. בפעם הראשונה שפגשתי אותו, הוא ניגן ברקע שיר של לינקין פארק, הלהקה האהובה ביותר על אחי. התחלתי לבכות. הוא שאל אותי למה אני בוכה והסברתי לו. מאז התחברנו והקשר בינינו המשיך להתחזק. כמה אירוני שהסולן של לינקין פארק התאבד גם הוא לאחרונה. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות".

העבודה בהוסטל מאוד תובענית, הרגשת שאת מוכנה לזה נפשית?

"אני הצלחתי להתגבר, כמה שיכולתי, בזכות העבודה בהוסטל. יום אחד בשבוע נפגשתי עם י' וביום אחר הגעתי עם מייפל הכלבה שלי ועזרתי לדיירים להתגבר על הפחד שלהם מכלבים. לפני כמה חודשים אמא שלי סחבה אותי לקורא בקפה שאמר לי שהגעתי לעולם הזה בשביל לתת ושזוהי כל הוויה שלי. הוא אמר לי שאלו חיים לא קלים, אבל מספקים מאוד, ואני מודעת לזה. איכשהו תמיד התחברתי לאנשים שזקוקים לעזרה. דווקא אחרי המוות של אחי הבנתי שאין לי דרך אחרת לחיות את החיים האלה. כשהגעתי להוסטל, העובד הסוציאלי אמר לי שההוסטל יהיה מקום המפלט שלי וכך היה. פתאום אתה שוכח מהכל ואתה מרוכז בלעזור לאנשים אחרים, זה מספק מאוד".

בסופו של דבר, את שמחה שלא התקבלת לעבודה עם פגועי הנפש?

"ברור. חשבתי שזה יעזור לי להתגבר, אבל אם הייתי עובדת עם אנשים פגועי נפש שמתמודדים עם המחלה וחיים איתה, הייתי מרגישה כל כך רע שאחי לא הצליח".

מה התוכניות שלך לעתיד?

"כרגע אני פה. יש לי עוד 3 שנים של לימודים. בסופו של דבר ארצה לפתוח גן ילדים משלי. אני אוהבת ילדים ובעלי חיים ואני רוצה לקרב ביניהם. במקום שלי יהיו בעלי חיים באופן קבוע ולא כמו גני ילדים שמארחים בעל חיים פעם בשבוע בחוג חיות. אני רוצה ללמד ילדים כיצד לטפל באחר כבר מגיל צעיר. ובכלל, הטיפול בבעלי חיים מפתח ילדים ברמה שקשה להסביר".

אביחיל מספרת שמאז מותו של אחיה, האמונה שלה התחזקה עוד יותר. "אני עדיין לא שומרת שבת, אבל אני מחזיקה פה סידור וזה יגיע לאט לאט, אני מניחה".

מה נותר לאחל לך לקראת השנה החדשה?

"רק בשורות טובות, אמן. זה מה שאני מאחלת לכולם".



יום שלישי, 12 בספטמבר 2017

(נ)שיא השינוי


מה גרם לדקאן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ומנהל מחלקה במרכז הרפואי מאיר, לעזוב את הכל ולהגיע לגליל על מנת לכהן כנשיא המכללה הכי צפונית בארץ? התשובה היא ציונות, ללא ספק. פרופ' יוסי מקורי, שאת שמו וודאי מכירים אלפי סטודנטים שמגיעים מדי יום למכללה האקדמית תל-חי, זכה ב-20 פרסי הצטיינות ואותות כבוד מקצועיים, פרסם מעל ל-180 מאמרים מחקריים, הרצה בכנסים בינלאומיים, ושילב רוב חייו את עיסוקו כרופא וכמדען. אך ההישג הכי גדול שלו הוא שני בניו, שדרך אגב, גם רופאים.

כתבה וצילמה: שירי פריאנט

פרופ' יוסי מקורי נולד בשנת 1948, בשנה בה נולדה מדינת ישראל, וזה לא חסר משמעות. מקורי נולד להורים אשכנזים אשר רוב בני משפחותיהם נרצחו בשואה והוא חלק מילדי הבייבי בום, שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה.

בייבי בום

את קורות החיים שלו ייקח לכם יותר מכמה דקות לקרוא. הגרסה המלאה מכילה 40 עמודים, למרות שמקורי אומר שתמיד כיף לכתוב אותם. "מדי כמה שנים אני נדרש לרענן את קורות החיים וזה כל כך מהנה במובן שפתאום אתה רואה מה עשית ומה השגת", אומר מקורי. "למשל, עכשיו אני מרצה בפני רופאים מאירופה שמתארחים בארץ על ידי חברת תרופות גדולה. באירופה דורשים שכל מרצה ישלח את קורות חייו וזה נחמד. פתאום אני נזכר מה עשיתי כל השנים הללו. יש לי גרסה מקוצרת, אבל רשימת המאמרים שפירסמתי מתעדכנת תמיד".



מקורי גדל בנתניה ל"הורים אשכנזים טיפוסיים", לדבריו. אביו ברח מהצבא הפולני באמצע מלחמת העולם השנייה ועלה לארץ. אמו הייתה מורה ותיקה מאוד שאף ייסדה בית ספר בעיר, ובעקבות זאת, היא הראשונה שהוענק לה עיטור "יקירת העיר נתניה". מקורי מספר כי הייתה כיתה שאת תלמידיה היא ליוותה מ-א' עד ח', ושמרה איתם על קשר במהלך שנים רבות. "בכל שנה היא נפגשה איתם, עד שהיא נפטרה", אומר מקורי. "התלמידים שלה היום מעל גיל 60, ולאחרונה הם הקרינו סרט על חייה. כתב הטלוויזיה משה נוסבאום, שהיה אחד מתלמידיה, דיבר אף הוא בסרט, זה היה מרגש".


הוא אומנם היה חלק מדור הבייבי בום, שנולד ברחבי אירופה לאחר המלחמה ובארץ לאחר השואה, אבל תקופת הבגרות שלו לא הייתה קלה. "נולדתי וגדלתי בנתניה והייתי נער פעיל מאוד בצופים. לקראת התיכון החלטתי ללמוד בבית ספר דתי, למרות שכל הסביבה שלי נשארה חילונית", אומר מקורי.

כיצד הצלחת לשלב בין שני העולמות?

"זה היה קשה מאוד. המשפחה שלי תמיד שמרה מסורת אבל לא גדלתי במשפחה דתית. אמא שלי הקפידה על כשרות, גם בערוב ימיה. אני זוכר שהיא קיבלה עוזרת פיליפינית, אז היא לימדה אותה כיצד לבשל אוכל כשר. אבא שלי הדליק אש בשבת, אך בימי שישי הוא הלך לבית הכנסת. ההחלטה ללמוד בבית ספר דתי הייתה החלטה שלי בלבד וזה יצר קשיים. מצד אחד, הייתי ילד דתי עם כיפה, ומצד שני, העברתי פעילויות בצופים, תנועה חילונית לגמרי, גם בימי שבת".

לאחר התיכון, מקורי חבר לחבריו מהצופים כאשר שירת במסגרת הצה"לית נח"ל (נוער חלוצי לוחם) בקיבוץ מצובה שבגליל המערבי, בה משרתים חברי תנועות נוער אשר משלבים בין השירות הצבאי לתרומה לקהילה. "גם שם היה לי מוזר, כי הייתה טבחית שבישלה במיוחד עבורי אוכל כשר", נזכר מקורי בשעשוע.

לא התקבל ללימודי רפואה

החלום על רפואה ליווה אותו במהלך חייו, ולאחר השירות הצבאי הגיש מקורי הצעיר בקשות להתקבל ללימודי רפואה, אך הדרך לא הייתה סוגה בשושנים. העבודה הקהילתית של מקורי בצופים בתקופת התיכון מילאה את רוב זמנו. היו לו ציונים טובים, אך הוא לא היה תלמיד מצטיין. "בהתחלה לא התקבלתי ללימודי הרפואה", אומר מקורי. "אבל הייתה לי החלטה עקרונית שאני רוצה לעזור לבני אדם אז התחלתי ללמוד פסיכולוגיה וחינוך באוניברסיטת ירושלים. לאחר מכן החלטתי לפרוש ולהתמודד שוב על מקומי בבית הספר לרפואה. בפעם השנייה, קיבלו אותי גם בתל אביב וגם בירושלים. מאז ממש פרסתי כנפיים ועפתי".

למה התעקשת להיות רופא?

"כי אני חושב שזה המקצוע הכי יפה בעולם. עד היום. יש לי הרבה מה לומר על מערכת הבריאות, אבל עדיין הייתי חוזר על כל הדברים שעשיתי בחיי. זה, ללא ספק, המקצוע אשר נותן את הביטוי המושלם להומניסטיקה ולמדע, שזה השילוב המושלם מבחינתי. אין דבר יותר חשוב ויותר מתגמל מלהעניק עזרה לאנשים במצוקה".

מקורי הצעיר שלא התקבל ללימודי רפואה בניסיון הראשון, סיים את לימודיו בהצטיינות בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל אביב ומיד לאחר מכן, יוצא להתמחות במשך 5 שנים בבית החולים מאיר בכפר סבא במחלקה הפנימית. בסיום תקופת ההתמחות הוא טס לדנוור, שם הוא מקיים התמחות-על באלרגיה ובאימונולוגיה קלינית במרכז הרפואי האוניברסיטאי של אוניברסיטת קולורדו, ומשם הוא עובר לבית הספר לרפואה היוקרתי של אוניברסיטת הרווארד, בו הוא משתתף בהשתלמות מחקרית באימונולוגיה ניסויית במחלקה לפתולוגיה.

התנסיתי כל חייך ברפואה ובמחקר, מה יותר מעניין?

"זה תלוי בסיטואציה. היו ימים שהייתי מיואש מהמערכת ונהנה מהמחקר, והיו ימים שזה היה בדיוק להיפך. כל חיי עסקתי בשני התחומים, הייתי רופא מדען, וזהו שילוב נדיר ולא קל. מצד אחד, התחריתי על מענקי מחקר עם אנשים שמתעסקים אך ורק בזה. מצד שני, יש לי אחריות לטפל בחולים, לנהל מחלקה, וכו'. זה לא היה פשוט בכלל".

"חזרתי למקום בו גדלתי, הפעם כמנהל מחלקה"

בשנת 1990, שהוא כבר פרופסור חבר, שב מקורי לארץ עם אשתו וילדיו, וחוזר למקום בו הכל התחיל – המרכז הרפואי מאיר בכפר סבא. רק שהפעם הוא מגיע כמנהל מחלקה פנימית ב' והמעבדה לאימונולוגיה. "הגעתי לבית החולים לאחר לימודי הרפואה בתור סטודנט, שם עברתי התמחות, ופתאום חזרתי בתור מנהל המחלקה. מצד אחד, זה היה הישג עצום עבורי. מצד שני, היו לי פרפרים בבטן כי היה עליי לנהל את אלה שגידלו אותי. הערכתי אותם מאוד והם גם קיבלו אותי, אבל הלכתי על קצות האצבעות בתור מנהל. רובם יצאו לפנסיה שנתיים לאחר שהתחלתי בתפקיד".

בשנת 1994 מקורי כבר פרופסור מן המניין. מאז ועד היום הוא מרצה בכנסים בארץ ובעולם ועוסק במחקר וברפואה. במהלך חייו, בין השאר, זכה ב-20 פרסי הצטיינות ואותות כבוד מקצועיים, פרסם מעל ל-180 מאמרים מקצועיים ופיתח ורשם שלושה פטנטים על שמו. הרבה לא יודעים זאת, אבל הוא גם ייסד את טקס "החלוק הלבן", שלאחר מכן הפך למסורת בפקולטות לרפואה ברחבי הארץ. מדובר בטקס שנערך ביום המעבר של הרופאים הצעירים לשנים הקליניות, ובו מוענקים החלוק הלבן והסטטוסקופ. מדובר באירוע חשוב ומשמעותי ומשתתפים בו בני משפחה וחברים.

לתפקידו הנוכחי כנשיא המכללה האקדמית תל-חי הגיע לאחר שכיהן כדקאן בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ויצא לגמלאות מתפקידו כמנהל המחלקה הפנימית בבית החולים מאיר. הוא כיהן כדקאן במשך 8 שנים, הקדנציה הארוכה ביותר בהיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב. אז מה גרם לו להגיע דווקא לכאן? "בתור דקאן באוניברסיטת תל אביב הרגשתי שהחלק של העשייה האקדמית מרתק אותי. זה גם תרם לי מבחינת ההתנהלות האקדמית והובלת מוסד אקדמי, ורציתי להמשיך בכיוון. חיפשתי מקום בו אוכל להביא לידי ביטוי את היכולות האקדמיות שלי למקום שיש בו ניחוח אקדמי בלתי מבוטל. הכוונה לאיכות גבוהה של הוראה ומחקר. אבל אני חושב שזה היה בעיקר בגלל הציונות. הציעו לי שתי משרות קרובות לבית בשכר הרבה יותר גבוה. סירבתי ועברתי לגור בגליל בשל הציונות והחלוציות שבעניין. רציתי להגיע למקום שיש בו חשיבות, למוסד שהוא כוח חברתי מניע, וכמובן, לתרום לקהילה ולחברה מסביב".

כיום שאתה כבר שנתיים בתפקיד, מהם האתגרים העיקרים העומדים בפני המכללה?

"קודם כל, אנחנו תמיד שואפים להגדיל את מספר הסטודנטים שלומדים פה. כרגע ישנם  3,800 סטודנטים בלימודי האקדמיה בלבד ואנו מקווים להישאר במגמת עלייה. שנית, אנחנו  מנסים לטפח ולהגדיל את מספר התכניות לתארים מתקדמים, תכניות לתואר שני, ואני מאמין שכבר בחודשים הקרובים נקבל אישור לפתיחת מספר תכניות, בנוסף לתשע שכבר קיימות במכללה. זה יוביל את המכללה לרמה אחרת – מכללת מחקר. חשוב לנו גם להדק את הקשר האזורי כי הוא דו כיווני. למשל, הקשר עם מכון המחקר מיגל. החוקרים ממיגל הם המורים שלנו לתחומי המדעים, ביוטכנולוגיה ומזון, ומאידך, הסטודנטים שלנו מקיימים את עבודות המחקר שלהם במיגל, ולכן הקשר בינינו חשוב וחיוני מאוד".

בתור רופא, מה דעתך על מערכת הבריאות בצפון?

"אני מאשר לחלוטין את כל חששות ותלונות האזרחים. אני שומע את זה מאנשים הסובבים אותי, ולא רק בתור רופא. אני חושב שהמצב חמור מאוד מבחינת השירותים הרפואיים, בעיקר בשעות הלילה. אני מנסה לעזור קצת, כבר יצרתי קשר עם כמה ראשי מועצות באיזור, אבל כרגע זה רק בשלבים הראשוניים".

מה ההישג הכי משמעותי בחייך?

"קודם כל שני הבנים שלי, שגם הם רופאים. מבחינה מקצועית, הייתי שותף מרכזי, באופן ישיר ועקיף, לחינוכם ועיצובם של אלפי רופאים במדינת ישראל, הן כמנהל מחלקה בבית חולים מאיר והן כדיקן בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב. בנוסף, הצלחתי במהלך כל הקריירה לשלב בין רפואה למחקר, שזה גם הישג וגם הגשמת חלום".

בתור נער שגדל בנתניה והגיע להרווארד האגדית, מה הם הטיפים שלך להצלחה?

"מוטיבציה, נחישות, דבקות במטרה. חשוב גם לנצל נקודות תפנית במהלך החיים. למשל, אני הייתי הדקאן הראשון באוניברסיטת תל אביב שלא הגיע משלושת בתי החולים הגדולים בארץ: איכילוב, תל השומר או בלינסון. נלחמתי ולקחתי בגדול. ללא ספק, גם בני המשפחה שלי הקריבו המון למעני. אני זוכר שעבדתי בהרווארד, שזה בית הספר המוביל בעולם, אבל קיבלתי משכורת רעב. הסיבה היחידה שאתה מסכים לכך היא כי עבודה בהרווארד היא תעודת ביטוח לקריירה זוהרת בעתיד. היה קשה להסתדר כלכלית וזה אפילו גבל בחוסר אחריות. במהלך השנים הייתי בקושי בבית, אבל אשתי קיבלה החלטה מודעת ותמכה בי לאורך כל הדרך". 

שנה חדשה עומדת בפתח, מהם האיחולים שלך?

"אני מאחל שהשנה הזו תהיה טובה יותר מהשנה שעברה, שנראה את המכללה פורחת ושהגליל יתחיל ליהנות ממה שמגיע לו".


יום שני, 4 בספטמבר 2017

עוז

כבר שנתיים וחצי נוסע דודו עוז מביתו שבנס ציונה לגליל במסגרת תפקידו כמנכ"ל מלון הגושרים בטבע. האיש שהתחיל את דרכו ברשת שרתון ונדד ברחבי הארץ והעולם, התאהב במלון הגלילי ושם מצא לו סוג של בית. למידע 8 הוא חושף כמה פרטים מפתיעים: הוא חלם להיות כתב ספורט, הוא התחיל בתור פיקולו  והתקדם לאט לאט בשרשרת הניהול, ומתוך 32 תלמידים שלמדו איתו מלונאות -נותרו רק חמישה בתחום. הוא אחד מהם. עוז והדר.

כתבה וצילמה: שירי פריאנט

מלון הגושרים בטבע שוכן בקיבוץ הגושרים והוקם על שרידיו של ארמון החורף המרהיב של האמיר פע'ור, השליט העותומני של צפון עמק החולה ורמת הגולן. המלון מוקף בפלגי מים טבעיים של נחל הדן הזורמים בסמוך לשטח המלון, במעיינות, במרחבי דשא ירוקים ובשבילי הליכה לצד גשרי עץ החוצים את זרימת הנחל. מנכ"ל המלון הגלילי כיום הוא דודו עוז, בכלל תל אביבי במקור, שנוסע כמה פעמים בשבוע בשביל לנהל את המלון הפסטורלי עם גישה ירוקה לחיים.

מפיקולו למנכ"ל




עוז נולד בלב ליבה של תל אביב. הוא חווה את כל ההנאות שהעיר הגדולה הציעה בזמנו – צופים, קומזיצים, חוף הים ושובבות תמימה. אחרי הצבא הוא בכלל לא תכנן להכנס לתחום התיירות, בטח ובטח לא להישאר בו כל כך הרבה שנים. "ידעתי שאני אוהב כתיבה ואנשים. לאחר השירות הצבאי השתתפתי בקורס לכתבי ספורט ובמקביל נרשמתי ללימודי תקשורת באוניברסיטה, אבל, ככה רצה הגורל ובדיוק נפתחו לימודי מלונאות והציעו לי להירשם בשביל לא לפספס את שנת הלימודים. אמרו לי שזה יתאים לי כי אני אוהב מאוד אנשים והחלטתי ללכת על זה. למדתי מלונאות וניהול ב'תדמור' ובהמשך עברתי השתלמויות רבות בתחום דרך רשת מלונות שרתון".

עוז התחיל מהתחתית של התחתית. הוא היה באס-בוי (פיקולו) שלא הורשה לדבר עם האורחים, לאחר מכן התקדם להיות אחראי משמרת, מנהל מסעדה, מנהל תחום מזון ומשקאות, מנהל תפעול, סמנכ"ל ומנכ"ל. "התחלתי מלמטה ועברתי את כל המסלול הארוך. עבדתי במטבח, בחדרנות, בקבלה, במשק בית, שטפתי וניקיתי, עבדתי משמרות לילה ועשיתי פוליש לעשרות אלפי כוסות", הוא נזכר בצחוק.

אתה חושב שזה הפך אותך למנהל טוב יותר?

"חד משמעית כן. אני מנהל הרבה יותר טוב בזכות זה. עסקתי בהמון תפקידים זוטרים והתקדמתי לתפקידים בכירים במהלך כל שנותיי בתחום וללא ספק זה עזר משמעותית".

מבין תפקידיו הרבים, עוז שימש כסמנכ"ל תפעול של רשת מלונות פלזה, מנהל בקרת איכות של רשת מלונות פתאל ומנכ"ל מלון מרידיאן ים המלח וחיפה. בתפקידו האחרון הוא ניהל את מלון קראון פלזה בים המלח, המקום הנמוך ביותר בעולם, ועלה למעלה לארץ הגליל. אך במהלך כל שנותיו בתחום התיירות, הבית שלו היה ותמיד יהיה בנס ציונה, שם הוא גר עם אשתו קרוב ל-30 שנה ושם נולדו שלוש בנותיו. "יש לי שתי בנות תאומות בנות 29 ועוד אחת קטנה בת 25, ולא, אני עדיין לא סבא, למרות שאני מקווה להיות בקרוב", הוא צוחק. "אצלי זה חוק, את המשפחה שלי אף פעם לא הזזתי לשום מקום, זה היה התנאי היחיד כל השנים. גם אם נאלצתי לנסוע לים המלח או לאילת, המשפחה נשארת במקום אחד. ככה זה גם היום. אני מגיע למלון כמה פעמים בשבוע, לפעמים ישן מחוץ לבית, אבל המשפחה כבר רגילה ומבינה את המצב".

תמיד מביט קדימה

ל"גושרים מלון בטבע" הגיע עוז לפני כשנתיים וחצי, מלון, שכמוהו, דוגל ומקדם בכל תכניו אורח חיים בריא, ספורט, תזונה נכונה, וכן תומך בגישה ירוקה ואקולוגית למען שמירת הטבע ואיכות הסביבה. לעוז חלק לא קטן בכך. בתור מאמין גדול במיחזור, במלון מופעלות מערכות מיחזור ומערכות אנרגיה ידידותיות לסביבה. במסעדת המלון מקפידים על טהרת חומרי הגלם הבריאים של הגליל ושמים דגש על אוכל בריא ותפריט המעניק מענה לכל סוגי הסועדים, כולל בעלי אלרגיות.

בשנים האחרונות נמצא המלון בתהליך שדרוג מאסיבי. לאחרונה הושלם שלב שדרוג נוסף בהשקעה כוללת של כ- 5 מיליון שקלים, בהקמת 14 חדרי פרימיום חדשים ומהודרים. בשלב א' של תכנית הושקעו כ- 8 מיליון שקלים בשדרוג מתחם חדרי בוטיק חדש ובמסעדת המלון שעברה שינוי מאסיבי ושיפוץ נרחב.

איזו גישה ניהולית אתה מביא למלון, מניסיונך?

"קודם כל, בתפיסה שלי אני חושב שצריך ליזום ולחדש כל הזמן. מי שלא מתחדש ולא מתקדם - הולך אחורה. יש צורך לבדוק כל הזמן מה רוצים האורחים ולהתאים את השירות בהתאם. זה לא כמו פעם שאנשים לא ראו עולם. היום כולם נוסעים  לבתי מלון, טסים לחו"ל, מבקרים בספא הכי יוקרתי, הם לא תמימים. בתור עסק תיירותי אנחנו חייבים להתאים את הציפיות והצרכים של המבקרים למקום.  שנית, אני משתמש במשאבים שעומדים לרשותי. אנחנו נמצאים בתור שמורת טבע יפהפיה. יש מוצרים שגדלים ממש פה שאני מנסה להכניס למטבח שלנו, כמו שיח הרוזמרין שגדל פה בחוץ, למשל. כמעט כל הספקים שלנו הם מקומיים ואנחנו משתמשים בתוצרת גלילית משובחת, אם זה בשמן זית או ביינות. והכי חשוב, אני מאמין גדול במיחזור ומקדם את הגישה הירוקה במלון. באמונה של המלון אנו דוגלים בהפרדה של פסולת, בטיפוח הירוק, בשימוש של חומרים טבעיים. לא מזמן הזמנו עטים ממוחזרים למלון, אנחנו שמים שקיות רב פעמיות בחדרי האורחים, ממחזרים שמן לשימוש תעשייתי, הפלייסמנט בחדר האוכל עשוי מנייר ממוחזר.  כמו כן, אנו מנסים לקדם את תחום הספורט והבריאות ולכן בכל ארוחה מוגשים לפחות חמישה פריטים בריאותיים, כגון: קינואה, טחינה גולמית או מעדנים ללא סוכר. בזמן האחרון אנחנו גם יותר מודעים ורגישים לכל נושא האלרגיות, כך שאם מישהו רגיש לגלוטן, אנחנו ערוכים ומכינים לו ארוחה בהתאם. כל הגישה הירוקה והבריאותית הזאת היא באמת משהו שאני מאמין בה. זה לא סתם בשביל הפוזה אלא דבר שאני חי על פיו".

ובכל זאת, מצב התיירות בצפון בירידה, איך אתה מסביר את זה?

"אני חושב שהגליל הוא מקום מקסים ויפהפה ומאז שאני כאן התחברתי אליו יותר. אני מודה שלפני כן הגעתי לכאן עם משפחתי רק לקייקים או לחרמון. זה היה הצפון שהכרנו. לגליל יש פוטינציאל ענק, אבל לא מספיק מפתחים את האיזור. אין פה שבילים ראויים, אין תשתיות, השילוטים מחוקים, יש כבישים ללא שוליים, אין חניות מסודרות. אין אפילו מרכז מידע אחד בכל האיזור! זה מגוחך שבמקום שבו יש כל כך הרבה מטיילים ואטרקציות אין מרכז מידע. כל אלו הופכים את האיזור לפחות אטרקטיבי מאילת או ירושלים. הרי יש פה המון אטרקציות. יש מסעדות טובות, טיולי אופניים, שייט בקייקים, ובכל זאת התיירות בירידה. גם למחירי החופשות לחו"ל יש חלק בעניין. היום אתה יכול לטוס לחו"ל עם כל ההטבות במחירים מצחיקים, אז אנשים מעדיפים לעזוב את הארץ. בכל שנה בחודש יולי מספר הנוסעים לחו"ל גדל ומספר הנופשים בארץ קטן. כולם נפגעים מזה, לא רק הצפון, וחבל. יש עוד אתגרים שעומדים בפני עסקי התיירות בצפון: יש אירועים בטחוניים שגורמים לביטולים, יש עונות שיש בהן ירידה בכמות המבקרים, אבל אחד האתגרים הכי גדולים בתחום הוא גיוס כוח האדם. יש קושי גדול מאוד למצוא אנשים שרוצים לעבוד בתחום".

ולמי שכן רוצה לעבוד בתחום, מה תציע?

"לאהוב את מה שאתה עושה ולהיות שלם עם זה שאתה עובד במקצוע שדורש ממך המון. מי שרוצה להתקדם בתחום התיירות חייב להבין שזה מקצוע שהוא 24/7. חוץ מיום כיפור, אני עובד כל השנה. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי בליל הסדר עם המשפחה שלי. המשפחה שלי כבר יודעת שאבא לא נמצא ושהוא מגיע יום אחרי, וזה בסדר. הטיפ העיקרי שלי הוא להיות סקרן וללמוד כל יום משהו חדש, ובעיקר, תמיד לבדוק מה ניתן לשפר".

אחרי כל כך הרבה שנים בתחום, אתה לא מרגיש שחיקה?

"אם אני אגיד לך שרק אנשים מיוחדים עובדים בתחום אז אני אעוף על עצמי (צוחק). ברור שיש שחיקה. כשלמדתי מלונאות, סיימתי עם עוד 32 תלמידים. אנשים מצויינים, אינטיליגנטים. נשארנו רק חמישה. אישה אחת שנסענו ללימודים ביחד והיום היא מנהלת מכירות ארצית של רשת מלונות, שם היא עושה עבודה מצויינת. עוד שני מנכ"לים ומנהל כספים אחד. זהו.כולם נשחקו, נטשו, רצו לגדל ילדים ולהיות יותר בבית. יש שחיקה גדולה מאוד בתחום הזה ולכן חשוב לבוא כל יום עם אנרגיה מחודשת".

עוד מעט ראש השנה, מה היעדים שלך לשנה החדשה?

"להמשיך ולקדם את המלון כמקום שמעניק שירות איכותי על כל רבדיו לאורחים שלו. לשדרג את המוצר בהדרגה ולחשוב על השלב הבא".

עוז אומנם עוסק בתיירות באופן מוחלט, אך הוא חובב גדול של היסטוריה, חקר תרבויות וביוגרפיות. במהלך השנים הוא למד יחסים בינלאומיים ואנתרופולגיה, בין השאר. אבל החלום לכתוב עדיין לא דעך. "להגיד לך את האמת, יש לי כל כך הרבה דברים מתוכננים שכנראה אני אעשה אותם רק שאצא לפנסיה. לכתוב תמיד רציתי, אבל היום התקשורת שונה ממה שהיא הייתה פעם. בכלל, אמרו לי שאני מבוזבז על כל כך הרבה דברים. הבת שלי לומדת משפטים והיא שאלה אותי אם אני רוצה להירשם איתה ללימודים. זה היה יכול להיות ממש נחמד ללמוד ביחד, אבל עם העבודה בתיירות, למי יש זמן?"