יום שבת, 8 באפריל 2017

גם נכים מחפשים אהבה - המכתב שריגש את הרשת

חתום בנשיקה


אופק אטיאס מקרית שמונה נפצע בתאונה קשה בגיל 10 ומאז הוא על כסא גלגלים. אך החיים על הכסא לא מפריעים לו כמו הרצון העז שלו בזוגיות. בשבוע שעבר פרסם אופק פוסט חושפני בפייסבוק, בו כתב מכתב לאהובתו העתידית. בגיל 22 אופק טרם חווה אהבה אמיתית, אבל לא מפסיק לאבד תקווה. "בסופו של דבר, הגורל יפגיש בינינו ונדבר, ותראי שהשד לא נורא", הוא כותב. סיפורו של רומנטיקן אמיתי


שירי פריאנט 



בנובמבר של שנת 2004, יצא אופק אטיאס עם אביו לטיול בכפר בלום. השניים רכבו יחד על הטרקטורון, כמו בכל יום שבת. אופק ישב בקדמת הטרקטורון ואביו ישב מאחוריו ונהג בשבילי העפר בשטחי הכותנה של הקיבוץ. הם חבשו קסדות ואביו של אופק נסע במהירות סבירה. בזמן הנסיעה, נפגע אופק בן ה-10 בצווארו מכבל מתכת שהיה מתוח בין שני עמודים. הכבל כמעט ערף את ראשו. אביו של אופק נפצע באורח קל, אך מאותו רגע, חייו של אופק השתנו מן הקצה אל הקצה. מאוחר יותר, מחקירת המשטרה עלה כי הכבל נשכח בשטח המטעים לאחר שהיה חלק מסככה לאחסנת פירות. לאחר שפורקה הסככה, הכבלים נותרו מתוחים בשטח ללא שלטי אזהרה או סימון. האדם שהיה אחראי לכך, הורשע במשפט על רשלנות, אבל זה לא שינה את מצבו של אופק. באותו יום שבת של נופש, הוא הועבר במסוק לבית החולים רמב"ם, ולאחר שפקח את עיניו, הבין שהוא משותק מן הצוואר ומטה. "זה היה יום שבת רגיל, בו אני ואבא נסענו ביחד על הטרקטורון", נזכר אופק, "כבל המתכת פגע לי בגרון ומאז אני על כסא גלגלים. הנכות שלי לא נגרמה מהתהפכות הטרקטורון, אלא מהכבל שפגע בי".


חלם לרקוד בבר מצווה


הכבל שפגע בגרונו עד היום משפיע על הדיבור שלו. הוא מתקשה לדבר במהירות, לוקח נשימות עמוקות תוך כדי. "אני זוכר שקמתי בבית החולים, הייתי עדיין מטושטש מכל התרופות שנתנו לי. בהתחלה הייתי מונשם ובכלל לא הזזתי את הידיים או את הרגליים. אחרי עבודה קשה ושנה של שיקום, חזרתי לנשום לבד והיום אני יכול להזיז את הידיים. לא במאה אחוז, אבל מזיז. כילד אני זוכר שהיה לי הרבה כעס על העולם. כל הזמן חשבתי למה זה מגיע דווקא לי? בסך הכל הייתי ילד בן 10, למה זה קרה לי? הייתי מלא תקווה שאני אלך שוב. כשעוד הייתי בבית החולים, אבא שלי הלך לרב מקובל מאוד, שאמר לו שאם הוא ייקח עליו איזשהו נטל – אני אקום מכסא הגלגלים עד הבר מצווה. בתור ילד שגדל בבית מסורתי, האמנתי בכל ליבי שאני עוד ארקוד בבר מצווה שלי. כשזה לא קרה, פשוט הפסקתי להאמין. אני כבר לא מאמין באלוהים, אני מאמין רק בבני אדם ובכוח שלהם".


אופק הוא הבן הבכור לשלמה וענת אטיאס מקרית שמונה. יש לו עוד אח ואחות. "אני יכול להעיד שבלי התמיכה והאהבה של המשפחה שלי, אני לא יודע איפה הייתי היום", הוא אומר. ואכן הוריו תמכו ועזרו לו בכל התקופות הקשות. אופק חזר ללימודים בבית הספר בו למד, כשנה לאחר התאונה. הוא סיפר בזמנו שהוא שמח לחזור לבית הספר שלו ולא לבית ספר לילדים עם מוגבלויות. בשלב מאוחר יותר המשיך ל"הר וגיא" עם סייעת צמודה. כחלק מהשיקום שלו, אופק התחיל בטיפולי הידרותרפיה. לאט לאט זה התקדם והתפתח, ואופק, בתמיכת הוריו, התאמן בקבוצת השחייה של מבואות חרמון במשך כמה שנים. ארבע שנים לאחר התאונה הוא אף השתתף באליפות החורף לנכים וזכה במדלית זהב במקצה ל-50 מטר. אופק אומר כי הוא שואב את ההשראה שלו מסטיבן הוקינג: "האיש הכי חכם בעולם שמשותק בכל הגוף. הוא יכול להזיז רק את העיניים ולמרות כל הקשיים שלו, הוא הצליח להגיע רחוק והרבה אנשים מעריצים אותו".


אופק אומר בלב כבד כי היום הוא כבר מקבל את זה שהוא לא ילך. "כל הרופאים אמרו לי שמפגיעה כמו שלי, אין סיכוי להחזיר את המצב לקדמותו, אז השלמתי עם זה. מה שלא קיבלתי זה את כל הדברים שקורים סביבי, ובגלל זה פירסמתי את הפוסט".


"אל תדאגי, זה רק כסא"


הפוסט עליו מדבר אופק הוא מכתב שפירסם בפייסבוק הפרטי שלו לאהובתו העתידית. הפוסט שכתב היה כל כך אמיץ ומרגש, שהוא הועלה בעמוד הפייסבוק של "נכה, לא חצי בן אדם" (עמותה אשר פועלת למען זכויות הנכים), שם זכה לאלפי לייקים, מאות תגובות ושיתופים. במילים כל כך פשוטות ומדויקות, הצליח אופק לתאר את מצוקתם האמיתית של הנכים, את החסך במה שכולנו רוצים וזקוקים לו – אהבה.


"אהובתי העתידית,
ביום מן הימים, כשתגיעי, את תראי קודם את הכסא הירוק. אני לא מאשים אותך, זאת מציאות חיינו ואני בסדר גמור עם זה. השוני שבי גדול מכדי להתעלם, הוא בולט ונראה לעין, והאחריות שמגיעה בלחיות עם נכה היא ענקית.
כשתראי אותי, הרבה מחשבות ירוצו לך בראש. לגשת אליו, לא לגשת, מה להגיד? את השאלות האלה גם אני אשאל את עצמי- לגשת? ומה אם היא תורתע מהכסא? ומה אם היא לא תוכל להכיל אותי אחר כך, כשנכיר יותר?
בסופו של דבר, הגורל יפגיש בינינו ונדבר, ותראי שהשד לא נורא. אני בדיוק כמו כולם. הכסא הזה? ככה אני פשוט מסתובב בעולם. אני 'רגיל', כמה שאני לא אוהב את התיאור הזה לבן אדם בלי מוגבלות... מאוחר יותר, את תראי שדווקא אני, שמלא במוגבלות פיזית, דווקא בריא לחלוטין במוח ובנפש. דווקא בגלל השנים הקשות שעברתי, ודווקא בגלל שלמדתי שהחיים יכולים להסתיים בכל רגע, למדתי מהי כוחה של אהבה, של תמיכה, שהרי בלעדיהן לא הייתי מה שאני היום.
כשנתאהב, ואולי נתחתן, אוכל לעשות אותך המאושרת באדם, לא יהיה קושי שלא אוכל להרים אותך ממנו, אתמוך בך, אוהב אותך 24/7. אהיה שלך ובשבילך. אפנק אותך כמו שמגיע לאשה אמיתית וכמו שהרבה בנות היו שמחות לכזה פינוק מגבר. תגלי מגבלות, הרבה, ומעלות, המון.
מתישהו, כשנרצה, אהיה אבא לילדיך וגם בזה אוכל להצטיין. אבא מושלם, לילדים מושלמים, ובעל למופת. נחיה ביחד, עם מגבלות, אבל אני מבטיח לך שהסיכון ישתלם, שכל מה שחשבת עליי ביום שנפגשנו לראשונה יעלם...
אל תדאגי, זה רק כסא...
שלך, אופק" (הפוסט שפירסם בפייסבוק)


על הפוסט הזה קיבל אופק אלפי תגובות חמות ועידודים, אבל לא בשביל זה הוא כתב אותו. "פשוט כתבתי מה שישב לי על הלב, מה שיצא ממני באותו רגע. לא חיפשתי עידוד מאנשים, רציתי להעלות את המודעות לכך שנכים הם לא אנשים סוג ב'. גם אנחנו רוצים אהבה, מחפשים זוגיות".


חווית כבר אהבה?


"לא הייתה לי אהבה אמיתית מעולם. היה לי ניסיון רע בגיל 16. הייתה לי בת זוג, היינו ביחד ויום אחד היא נפרדה ממני. היא אמרה לי שהיא לא רוצה חבר ושאבא שלה חושש שהיא לא תשקיע בלימודים אם יהיה לה חבר. אני ידעתי בליבי שמשהו שם שונה, משהו נראה לא הגיוני. כמה חודשים לאחר מכן, נפגשנו שוב והיא סיפרה לי את האמת. היא אמרה שאבא שלה לא רצה שאני אהיה החבר שלה, בגלל שאני נכה".


חולם להקים משפחה


זה היה הניסיון היחיד של אופק מאז התאונה לפני 12 שנה. "מאותו רגע הבנתי שזוגיות זה דבר קצת יותר מסובך עבור נכים", אומר אופק בעצב. "עד גיל 19 עוד ניסיתי לגשת לבחורות, להתחיל איתן שיחה, וכל הזמן שמעתי 'לא'. מתישהו כבר הפסקתי לנסות. בחורות לא מבינות שאפשר לגשת אליי בדיוק כמו כל בן אדם אחר. הכסא הוא רק כלי שאני מתנייד איתו. נכים הם לא סוג ב', הם רוצים אהבה, זוגיות, להקים משפחה, בדיוק כמו כולם. אני חושב שהרבה בחורות חוששות לצאת עם נכה בגלל מה שיגידו עליהן. חלק גם נרתעות מלגשת לאדם נכה מהחשש שהן יגידו מילה לא במקום או יפגעו בו."


אופק מודע לחשש הגדול של אשה להיות עם גבר נכה, החשש שלא מדברים עליו. "אשה רוצה גבר שידאג לה, שיהיה עוגן בשבילה, שיוכל להקים איתה משפחה ולגדל איתה ילדים. בעיניים של אדם בריא, קשה לראות את זה קורה עם אדם נכה, אבל זה נובע מבורות. עם הטכנולוגיה והרפואה של היום, הכל אפשרי. נכים, כבני זוג וכהורים, מתפקדים מעולה ואין דבר שהוא לא פתיר. תמיכה ואהבה זה משהו שכולם יכולים להעניק. באופן אישי אני יודע מה תמיכה יכולה לעשות".


ציפיתי לתגובות שקיבלת בעקבות הפוסט?


"לא, ממש לא. פירסמתי את זה אצלי ואז זה הועתק לעמוד של 'נכה, אבל לא חצי בן אדם'. אני שמח שזה הצליח להעלות את המודעות לנושא. נכים רוצים לחיות חיים רגילים, להתפרנס בכבוד כמו כולם, מה שלא קורה. לנכים קשה מאוד למצוא עבודה בארץ. בואי נגיד שיש עדיפות לאנשים בריאים וזה עצוב".


אופק לומד בימים אלה הנדסת תוכנה ומקווה לעסוק בתחום. אבל הדבר היחיד שעליו הוא חוזר זה הרצון שלו למצוא בת זוג, כזו שתאהב אותו למרות הכסא. קל מאוד להתאהב באופק. החיוך שלו שובה, העיניים שלו מהפנטות, השפה שלו עשירה והוא עושה הכל בשביל להוכיח שהוא בדיוק כמו כולם. אבל אופק לא כמו כולם. אופק חווה דברים בגיל 10 שאנשים לא חווים ברוב חייהם. אופק למד דברים חשובים. הוא למד שלמרות שלא יוכל ללכת שוב זה לא אומר שהוא יישב בחוסר מעש, הוא למד שאמונה היא לאו דווקא משמיים ושאהבה היא דבר שבלעדיו לא יוכל לחיות האדם. הוא למד להתייחס לאשה כמו שצריך, בכבוד, ולהעריך את הדברים הקטנים בחיים. וכשתגיע האשה שלו, אופק יבין שהיה שווה לחכות כל כך הרבה שנים בשביל אהבה אמיתית, כזו שבאה מהלב. ובינתיים, בזמן שהוא מחכה, הוא צועק את קולם של הנכים – אני בדיוק כמו כולם. הכסא הזה? ככה אני פשוט מסתובב בעולם.



פורסם לראשונה במידע 8 - גיליון פסח 2017


"נגע בשמיים, לא יכל לצאת מזה" - מסע הישרדותי ביערות הפרא של מנהל מחלקת החינוך


מה גורם למנהל מחלקת החינוך של המועצה לצאת למסע הישרדות קשה ומתיש, דרך רכסי הרים החוצים 14 מדינות בארצות הברית, שהוא מוקף בדובים ונחשים, ללא אוכל, קליטה וקשר לאנושות? קרלוס גולדברג ניסה לענות לעצמו על השאלה הכה מתבקשת בספר חדש שהוציא לאור. לאחר ארבע שנים של שתיקה, קרלוס מדבר על המסע בשביל הקשה בעולם וגם מסביר שבגיל 63 ידו עוד נטויה.


שירי פריאנט


"גם ברגע שהמטוס נחת בקצה השני של העולם, באטלנטה, ג'ורג'יה, ולאחר טיסה אינסופית וישירה מישראל, לא יכולתי למצוא לעצמי תשובה מספקת לשאלה המכרסמת – למה נקלעתי לזה".



כך מתחיל ספרו של קרלוס גולדברג, "שבעה מיליון צעדים", שיצא לאור לפני חודש. וגם אני, במשך שיחה ארוכה ומרתקת, ניסיתי להבין דבר אחד – למה? למה מנהל מחלקת החינוך של המועצה האיזורית מבואות חרמון, שנמצא כמה שנים לקראת פרישה ועבר מזמן את משבר גיל הארבעים, מנצל את ימי החופשה הרבים שהצטברו לו על מנת לצאת להרפתקאה מסוכנת בצד השני של העולם? לא בית מלון, לא בטן-גב ולא פינוקים. מסע רגלי במשך חודשיים, הליכה של 60 ק"מ ביום, עם תרמיל כבד על הגב, בגשם ובבוץ, בין רכסי הרים, ביערות פרא, בממלכת הדובים והנחשים, לגמרי לבד. בלי אוכל משביע, בלי מים ובלי אף אחד שיוכל לעזור לו במקרה הצורך. אז ניסיתי. אני לא חושבת שקרלוס בעצמו הבין למה הוא עשה את זה לעצמו. עזב את הבית, הורים מבוגרים, אשה, שלושה ילדים בוגרים, עבודה, ויצא למסע אל הלא נודע. מה שבטוח, הוא היה עושה את זה שוב.


מארגנטינה לקרית שמונה


קרלוס בן ה-63, תושב רמות נפתלי, נולד בפרגוואי. משפחתו היגרה לארגנטינה וכשקרלוס היה בן 18, הם עלו לארץ. הוא הבכור בין שלושה אחים, כולם גרים בצפון. לארץ הוא עלה בתור סטודנט ולמד באוניברסיטת חיפה, בעוד שהוריו גרו בבאר שבע, שם אביו, ד"ר יעקב גולדברג, ניהל את חדר המיון. "כשעליתי לארץ לא דיברתי מילה אחת בעברית. את התואר בחינוך ופסיכולוגיה עשיתי באנגלית. רק כשהתגייסתי לצבא, בגיל 21, למדתי עברית", מספר קרלוס. "הייתי עוף מוזר בצבא. לאחר שהשתחררתי, הציעו לי עבודה בתחום החינוך בקרית שמונה. באותה תקופה הוריי כבר עברו לצפון. בעקבות מלחמת יום כיפור, החליטו לפתוח את בית החולים בצפת, שהיה אמור להיפתח מאוחר יותר, ואבא עמד בראש המחלקה הכירורגית."


קרלוס שמע שבמשרד החינוך מחפשים מורים אקדמאים בקרית שמונה. הוריו כבר גרו בכפר בלום, אז הוא החליט להצטרף. הוא לימד אנגלית במשך 15 שנה בבית ספר יסודי בקרית שמונה, כאשר  בשנה האחרונה ניהל אותו ואז החל עידן חדש שעדיין לא נגמר. קרלוס החל לנהל את מחלקת החינוך של המועצה האיזורית מבואות החרמון לפני 20 שנה, ובעוד כארבע שנים יסיים את תפקידו. "אני, הגזבר והמהנדס הגענו למועצה בערך באותה תקופה, ואנחנו עובדים יחד כבר 20 שנה, עבדנו מול שלושה ראשי מועצות", אומר קרלוס.


העבודה בניהול שונה מחינוך, איך היה עבורך המעבר לצד השני?


"הייתי מורה ולפתע מצאתי את עצמי מנהל בית ספר ואז מנהל מחלקת החינוך. זה שונה אבל זה מאוד חשוב בשביל לבצע את התפקיד בצורה הטובה ביותר. אי אפשר לנהל מחלקה בלי רקע של עבודה בשטח. אני בעצם הגורם המתווך בין הילדים והוריהם למשרד החינוך. זה לא תמיד פשוט. לפעמים אני נאלץ לכפות את ההחלטות של משרד החינוך על המשפחות ולפעמים אני נלחם במשרד החינוך בשביל התלמידים וזכויותיהם. צריך לדעת ללכת בחוכמה בשביל ששני הצדדים ילכו איתי, אבל הפוקוס הוא תמיד הילד".


20 שנה בתפקיד, לא נשחקת?


"אני הולך לעבודה בכיף, אין יום כמו קודמו. כל יום הוא שונה, אין שגרה. עם זאת, בעוד 4 שנים אצא לפנסיה בשמחה, יש לי כבר תוכניות, אבל כשאתה רואה משפחות שלמות שאתה מלווה את כל ילדיהן במשך שנים במערכת, זו הרגשה נפלאה, לראות אותם גדלים".


חדשות טובות וחדשות רעות


אבל כנראה שבעבודה שלו יש רגעים של שגרה, כי קרלוס רצה לשבור אותה. "יש את משרד החינוך ויש את מה שמשחרר אותי", אומר קרלוס. ה"משהו" הזה הוא לא גולף או בינגו. קרלוס החליט בגיל 30 להתחיל בריצת מרתונים. "שיחקתי טניס כל חיי, אך בשלב מסויים החלטתי לשנות כיוון. שירתתי בגולני בזמן מלחמת לבנון הראשונה במילואים וחזרתי שבור. במהלך כל התקופה במילואים, הכנתי לעצמי רשימה של דברים שאני רוצה לעשות אם אחזור הביתה. אחד מהם היה לרוץ מרתונים. כשחזרתי מהמלחמה, התחלתי בלי למצמץ".


קרלוס התאמן ורץ ב-25 מרתונים במשך 12 שנה. "מרתון זה אורח חיים, זה ממש חלק מיום העבודה. העבודה האמיתית שלך נגמרת ואז אתה מתחיל עבודה חדשה", מסביר קרלוס. "זה גזל ממני הרבה שעות וזמן מהמשפחה, ולאחר 12 שנים זה כבר התחיל לשעמם וחיפשתי את הריגוש הבא. אמרתי לאשתי חנה שאני מתכוון לסיים את המרתונים בבום גדול. חיפשתי את המרתון הקשה ביותר בעולם בשביל להשתתף בו ולהפסיק עם הריצות לתמיד".


ומהו המירוץ הקשה ביותר בעולם? תעשו גוגל ותמצאו את מרתון סהרה. מדובר במרתון שמתקיים במדבר החם והגדול בעולם – מדבר סהרה, שמתפרס על מדינות צפון אפריקה. המירוץ נערך בחלקו של המדבר במרוקו, בו המשתתפים רצים במשך שבעה ימים עם כל הציוד על הגב. העינוי הזה עולה כ-10,000 דולר ובתמורה המשתתפים בו מקבלים כ-9 ליטר מים ביום. "במשך שישה ימים רצים 40 ק"מ ביום, וביום השביעי רצים מרחק כפול", אומר קרלוס. "אני הייתי הישראלי היחיד במירוץ ובכלל השלישי שהשתתף מהארץ. מדובר במירוץ מאוד יוקרתי ונחשב, קשה להתקבל אליו. הייתי אז בן 52 והתאמנתי אליו במרץ. מצד שני, הגעתי למקומות שלעולם לא היה לי יוצא להכיר, לולא המירוץ. רצתי בלב מדבר."


כשחזר קרלוס לארץ, פנה לאשתו ואמר: "יש חדשות טובות וחדשות רעות. החדשות הטובות הן שחזרתי הביתה בשלום, החדשות הרעות הן שגיליתי עולם חדש של מרתונים ואני לא מתכוון להפסיק". יאמר לזכותו של חנה, שהיא עמדה לצידו לאורך כל ה"שיגעונות" שלו. קרלוס גילה עולם חדש, עולם של ריצות סיבולת. בניגוד למרתונים שרצים בשביל לשבור שיאי ריצה בזמן קצר יותר, מירוצי הסיבולת הם ארוכים יותר, הריצה איטית יותר, בדרך כלל בטבע, אבל עובדים יותר על סיבולת הגוף. מדובר בריצה קשה, במיוחד לקרלוס, בן ה-52. אבל פעם אמרו שגיל הוא רק מספר, וכנראה שצדקו. קרלוס חזר מהמירוץ בלי שום כוונה להפסיק בבום, אלא להיפך, המטרה הייתה להמשיך לאתגר את עצמו ולהגיע לקצת היכולת שלו. "חזרתי פצוע כולי וכואב, אבל ההרגשה הייתה עילאית. הצלחתי לעשות את זה."


שביל ישראל ב-13 יום


כשחזר לארץ, חברים עודדו את קרלוס לעשות את הדבר שעוד לא נעשה בעבר – לרוץ את שביל ישראל כנגד השעון. שביל ישראל מתחיל ליד ביתו של קרלוס, שגר ברמות נפתלי, ומסתיים באילת. אורכו כאלף ק"מ. בדרך כלל המטיילים בו הולכים בשביל במשך חודשיים עד שלושה חודשים. קרלוס עשה אותו ב-13 יום. "את המסלול עשיתי לבד. עוד לפני שיצאתי, דיברו על כך שאני ארוץ בשביל ישראל בתקשורת, אמרו שאני הולך לשבור את השיא, כך שלא היה מצב לסגת. יום הריצה שלי התחיל בחמש בבוקר ונמשך עד 10 בלילה. זו לא רק ריצה, אלא גם זחילה וטיפוס, הגוף שלי היה כל הזמן בתנועה. זה היה אתגר ענקי, כאבתי כל הדרך, דיממתי, אבל כשאתה מצליח, זו הרגשה שאין כמותה. רצתי בממוצע 75 ק"מ ביום ושברתי את השיא שלא נשבר עד היום. המשפחה והחברים חיכו לי באילת לחגוג איתי בקו סיום, אבל בשבילי זו הייתה רק ההתחלה".


שברת שיא, זה לא הספיק?


"הבנתי שעדיין לא הגעתי לנקודת השבירה שלי, לקצה היכולות הפיזיות שלי. הבנתי שלאמביציה אין גבולות. רציתי להמשיך ולאתגר את עצמי ולהגיע לנקודה שממנה אני לא יכול להמשיך יותר".


בחגיגות ה-60 למדינה, קרלוס החליט לעשות שוב את מה שלא נעשה בעבר- מירוץ גבולות. הוא רץ מקרית שמונה לראש הנקרה, רץ לאורך מישור החוף לעוטף עזה, הגיע לגבול מצרים דרך אילת, עלה לכנרת, רמת הגולן, חרמון וחזר לקרית שמונה. סך הכל 1200 ק"מ- מסלול ארוך יותר משביל ישראל. את המירוץ סיים תוך 15 יום, אך עדיין לא הגיע לנקודת השבירה שלו.


לי ולקרלוס יש נקודות שבירה שונות כנראה. 27 שנים מפרידות בינינו, ואת שביל ישראל אתעייף לעשות אפילו בנסיעה. אבל קרלוס? זה לא שבר אותו. השאלה מה כן? והאם כשימצא את נקודת השבירה שלו, זה יהיה מאוחר מדי? האם הסיכון בסופו של דבר יהיה גדול מדי? האם זה יהיה שווה את זה? קרלוס מנסה להסביר: "אתה כל הזמן חושש שמשהו יקרה, הרי אתה לבד. אני אישית אוהב להיות לבד, זה לא מה שמפחיד אותי. גם בשביל ישראל ישנתי בחוץ, התמזגתי עם הטבע. אני הרפתקן, עם זאת אני יודע לשמור על עצמי ולא לוקח סיכונים לא מחושבים".


לאחר שעשה את הבלתי אפשרי, הגיע "הטיול הגדול", האתגר העצום, הגרנד פינלה, אם כל המסלולים – שביל האפלצ'ים, אליו התכונן במשך שנה, אך שום תכנון לא הכין אותו למציאות. על שביל האפלצ'ים מרצה קרלוס בפני מבוגרים, הרצאה שגרמה לו לכתוב ספר פרוזה בעקבות מסעו הקשה. עד היום לא חושף קרלוס את כל מה שקרה בו, אבל את רוב מחשבותיו תוכלו לקרוא בספר "שבעה מיליון צעדים", שנמצא ברשתות הספרים הגדולות.


ישן עם הדובים


שביל האפלצ'ים עובר דרך רכס הרים שחוצה את כל החוף המזרחי של ארצות הברית. הוא מתחיל באטלנטה ומסתיים בגבול קנדה – חוצה 14 מדינות ואורכו 3600 ק"מ. ואם חשבתם שיש דמיון בין השביל הזה לשביל ישראל- טעיתם. מדובר במסלול שעובר בפרא, ביערות, במקום שאין בו ציפורים בגלל החושך, רק נחשים על העצים. קרלוס חקר את המסלול, אבל הוא לא דמיין לעצמו שיחיה כמו אינדיאני במשך חודשיים, במסע של הישרדות על חייו. קרלוס החל את המסלול לגמרי לבד. שאר המטיילים הקדימו אותו בחודשיים. בשלב מסוים הוא השיג אותם והמשיך הלאה. קרלוס מראה לי תמונות וסרטונים מהשביל. משהו בין "אבודים" ל"בעל זבוב", עולם שאין בו גבולות. שלא נדבר על קליטה בטלפון הסלולרי. "ההכנות למסע היו קשות מבחינה לוגיסטית. התכוננתי במשך שנה, למדתי את המסלול, שלחתי אספקה לנקודות בשביל כי ביער אין כלום. פלאפון היה לי אבל לא הייתה קליטה ברוב המקומות, רק בגבהים. בארצות הברית ידעו שאני מגיע ועקבו אחר המסע שלי. הגעתי בשביל לשבור שיא – לסיים את כל השביל ב-60 יום".


את המסע התחיל קרלוס במאי, בשיא עונת הגשמים. "רוב הזמן הייתי ספוג במים. הייתה לי חליפה אחת ששמרתי עליה יבשה בשביל השינה. כשהתעוררתי, שוב החלפתי לבגדים רטובים. בחודש הראשון רק הלכתי בגשם, בבוץ, עם משקל כבד על הגב, בודד, באמת לא היה לי שום קשר לאנושות. אבל זו הייתה חוויה, חוויה הישרדותית. בניתי לעצמי מחסה בלילה, שמרתי על עצמי מפני חיות, איתרתי מקורות מים בשביל לשתות, וויסתי את האוכל בשביל שזה יספיק, ממש חיי פרא".


קרלוס חזר מהמסע 17 קילו פחות. המנה היומית שלו הייתה שקית של מנה חמה משודרגת. בנוסף, הוא צרך כל מיני אבקות וג'לים שיזינו את השרירים, אבל לא את הבטן. "כל המסע חלמתי על פיצה. הייתי עסוק במחשבות על אוכל בלי הפסקה. הייתי חייב להסתפק במנה אחת ביום בגלל המשקל הכבד, סחבתי על גבי את כל אספקת האוכל לזמן ממושך, עד שהגעתי לנקודה בה אספתי את האספקה הבאה."


הגשמים פסקו, אבל החלה מכה אחרת. היער התמלא בחרקים, ג'וקים ונחשים. "לא היה מקום לשבת מרוב הג'וקים. אנשים נעקצו מזבובים ויתושים והיו חייבים להתפנות לטיפול רפואי. למזלי, היה איתי תיק רפואי וטיפלתי בעצמי."


במהלך הטיול נפגש קרלוס עם חברים מהארץ בנקודות מסוימות בשביל, שסיפקו לו אוכל וליוו אותו לקו הסיום. בשביל להגיע לקו הסיום, ביומו האחרון של המסלול, קרלוס טיפס לפסגתו של הר קטאדין. לפסגה הגיע בדמעות. את השיא הוא לא שבר, אבל הגיע קרוב מאוד, הוא סיים את המסלול ב-61 יום.


"חזרתי מותש, רעב ועייף. הורדתי 17 קילו ב-60 יום, וכמה שהייתי רעב, לא הייתי מסוגל לאכול כלום. החזרה לארץ לא הייתה קלה. בתקופה הראשונה ישנתי על הרצפה בבית כי פשוט לא הייתי מסוגל לישון במיטה. כל מיני פציעות שהיו לי במסע פתאום החלו להכאיב לי מאוד. במהלך המסע  שברתי צלעות, כתוצאה מנפילה חזקה. שם לא הרגשתי את הכאב, אבל בבית כל הכאבים צפו. סבלתי מכאבי גב חזקים, לא הייתי מסוגל לשבת, ומעבר לכל זה, חזרתי מיד לעבודה. אחרי חודשיים של ניתוק מהעולם החיצוני, פתאום חזרתי לעבוד עם אנשים, וזו הייתה משימה לא קלה".


קרלוס מהר מאוד חזר לשגרה, אבל המסלול ליווה אותו בכל רגע בכל יום. "לא דיברתי על המסע, לא הייתי מסוגל לדבר על מה שעברתי שם. לפני ארבע שנים, התחלתי להרצות בפני אנשים על המסע שלי וזה עשה לי טוב. ראיתי שאנשים נהנים מההרצאה, אז החלטתי להגשים את מה שרציתי לעשות מלכתחילה ולכתוב ספר פרוזה בהשראת המסע".


קרלוס כתב במרץ ותוך חודש הספר כבר היה מוכן. לפני חודש הוא יצא לאור ושמו "שבעה מיליון צעדים". קרלוס אומר שהספר אינו ספר מסע.  "אני מספר שם דברים יותר אישיים, דברים שעברתי. הוא סובב סביב המסע, אבל הוא ספר פרוזה לחלוטין. אני חושב שאנשים יהנו ממנו, כבר קיבלתי ביקורות טובות והספר נמצא ברשתות הספרים הגדולות."


ואכן מדובר בספר מאוד אישי, אבל קליל, זורם. הוא מורכב מהמון סיפורים קצרים בעלי רצף כרונולוגי. קרלוס מספר בצורה הומוריסטית על המסע ומה גרם לו לצאת ולעשות את הבלתי אפשרי. ספק אם זה המסע האחרון שיעשה קרלוס, אבל יש עוד ארבע שנים עד הפרישה. "אמא שלי אומרת שכל השערות הלבנות שלה זה בגללי, אבל אני יכול לומר שמאז שאני חי את חיי המסעות האלה, אני חי יותר טוב עם עצמי. היכולת לצאת ולגעת בבלתי אפשרי ולחזור – זו הרגשה עילאית שאין לה אח  ורע".





פורסם לראשונה במידע 8

יום רביעי, 29 במרץ 2017

"ותקרא את שמו יוסף"


הוא תפס מפוחית בגיל 6 ומאז נוצר החיבור שלו למוזיקה. במשך שנים למד וניגן בפסנתר, במפוחית ובסקסופון, אבל רק לאחר שאבא שלו נפטר, הוא גילה את הגיטרה ומשם הכל היסטוריה. מילד ביישן בלהקת נוער לזמר בלהקה צבאית, ספי הבין שאין עבורו שום דרך אחרת מלבד המוזיקה. הוא הקים אולפן ואף הקליט את אהוד בנאי האגדי. הסיפור שאינו נגמר.


צילמה וכתבה: שירי פריאנט




ספי כהן (35) הוא בן הזקונים של מירי ושמואל (ז"ל). הוא גדל במושב רמות נפתלי יחד עם אחיו הבכור ושתי אחיותיו. אמו גדלה בעיר בצפת למשפחת כהנים ואביו הגיע לארץ בגיל 3 מבנגאזי שבלוב, גם הוא בן למשפחת כהנים. "אמא גדלה במשפחה דתית בעיר צפת למשפחה שגרה שם במשך 8 דורות", הוא מספר. "גם היא הגיעה ממשפחה של כהנים, כך שהיא התחתנה, היא נשארה כהן."

במה אבא עסק?
"אבא היה טכנאי אלקטרוניקה. היתה לו חנות בשנות השמונים בקרית שמונה וכל הילדים הכירו אותו. הוא היה חלוץ בתחום הטיסנאות בגליל ונגן מפוחית מדהים. בכלל, היה לי אבא כייפי. כזה שמגיע לכל הטיולים ומחלק ארטיקים לילדים".

ברכת הכהנים

המוזיקה תמיד תפסה חלק משמעותי בחיי משפחת כהן. ספי מספר שאבא שלו היה נגן מפוחית מוכשר, שניגן בכל מיני טקסים ואירועים במושב וממנו הגיעה ההשראה להתחיל להתעסק במוזיקה. "היה לנו פטיפון בסלון. בדיוק לאחרונה מצאתי ערימות של תקליטים שהיינו מאזינים להם בתור ילדים, אלבומי מפתח בחיים שלי. בתור ילד הייתי יושב מול הפטיפון ומקשיב למוזיקה במשך שעות. בכלל, תמיד היה אצלנו בבית ערך מוסף לאומנות. אני זוכר שבימי שישי בערב אחרי הקידוש, לא ראינו טלוויזיה. ישבנו והכנו הצגות, ריקודים, שירים. ההורים תמיד הקשיבו ופרגנו."

כנראה שזה עבד, כל האחים לבית משפחת כהן בחרו בתחומים שונים של אומנות. אחיו הגדול מושיק הוא שחקן תיאטרון מוערך, אחותו עדי עוסקת באדריכלות ואחותו השנייה יערה היא בוגרת האקדמיה למחול בירושלים וכיום מטפלת בפילטיס.

חיזקו אצלכם את העיסוק באומנות?
"אבא מעולם לא ראה את המוזיקה כמקצוע, רק כתחביב. הוא היה אמן גדול, עשה ויטרג'ים מדהימים, ניגן. זו הייתה אהבה גדולה שלו, אבל בנושא הקריירה הוא ניסה לדחוף אותנו למקום אחר".

בגיל 6 התחיל ספי לנסות ולנגן במפוחית. שם הוא גילה את החיבור שלו למוזיקה לראשונה. הוריו החליטו לרשום אותו ללימודי פסנתר אצל דרורה חבקין ז"ל האגדית והוא התמיד במשך כמה שנים. לאחר מכן, כמעין מתנת בר מצווה, אבא קנה לו סקסופון, כלי שהוא הסכים לנסות, אבל לא ממש התאהב בו. המפנה הגדול של חייו היה כשאביו נפטר, וספי רק בגיל מצוות.

"דווקא כשאבא נפטר החלטתי שאני לא מתכוון לעזוב את המוזיקה, כי היא הייתה האהבה הכי גדולה שלו. שנה לאחר מכן, לקחתי את הגיטרה של אחי והתחלתי לנגן. זה היה כל כך קשה לעומת פסנתר. ניסיתי להבין מה קורה, בחנתי מה כל דבר עושה והכל היה לבד, ללא שום הדרכה. ניגנתי במשך שעות, פשוט התאהבתי בכלי הזה".

נגינה היא סוג של תרפיה, אתה חושב שבגלל זה בחרת להתרכז במוזיקה לאחר שאבא נפטר?
"אני לא יודע עד היום אם זו הייתה בחירה מודעת או שכל חיי כיוונו אותי לתחום. אני זוכר שבתור ילד זרקו אותי לבמה באחד הטקסים במושב ונתנו לי לאלתר. עליתי לבמה והתחלתי בחיקויים ואנשים נקרעו מצחוק. מגיל צעיר מאוד עודדו אותי לפנות לשם. אבל ללא ספק, המוזיקה עזרה לי בתקופה קשה בחיים".


שיר השירים


בזמן שספי היה עסוק בלהשתלב בחטיבה הצעירה ובחברה, המוזיקה המשיכה ללוות אותו. הוא למד לנגן בגיטרה אצל שאול לינג והצטרף ללהקת הנוער, "מציצים מהאצבע", בניצוחו של יורם צדוק, מפיק ומלחין נחשב. ספי מספר כי רק באמצעות הלהקה הוא גילה שהוא גם זמר. "יורם חשף אותנו למוזיקה קלאסית, הרבה באך, למדתי ממנו המון. הופענו בפני קהילות יהודיות מחו"ל וגייסנו תרומות לגליל העליון. יורם הביא איתו ללהקה שנים של ניסיון ומקצוענות ואני מודה לו על כך".

בעקבות העבודה עם להקת הנוער, ספי החליט לגשת לבחינות ללהקה צבאית. "הגעתי לבחינות בתל אביב, כולי מושבניק, ג'ינס קרוע, נעליים זרוקות. ראיתי סביבי את כל המתוקתקים והנכונים, הרגשתי ממש מוזר. כולם שרו את 'עניין של זמן' ואני בשיא תמימותי שרתי מאיר אריאל ואריק איינשטיין".

בחירה נועזת
"כן, אבל זה לא שהייתי מודע לכך שהבחירה שלי הייתה נועזת, פשוט הייתי תמים והגעתי עם שירים שגדלתי עליהם. שרתי את 'קח לך אישה' ו'נשל הנחש'. אני זוכר שרמי קליינשטיין היה אחד הבוחנים והוא אהב מאוד את הביצוע שלי. באותו שלב התקבלתי ללהקה צבאית מבלי להגיע למבחנים שניים ושלישיים. הפעם הזו הספיקה."

ספי שירת בלהקת חיל החינוך, כשאיתו במדור שירתו יהודה לוי, עומר ברנע, שלישיית פיג'מות, איציק שמלי, אלון עדר, נעמן טל, סתיו נחום. כולם הפכו לגדולים בתחומם לאחר השיחרור. הוא מספר שהלהקה הפכה אותו "מזמר של קומזיצים לזמר מקצועי". הוא השתחרר בכלל כשחקן, כי האמינו שגם שם הוא ייעשה חיל. אבל בניגוד לעצת חבריו, ספי אמר לא לתוכניות כמו "כוכב נולד" ומאוחר יותר ל"דה וויס".

התוכניות האלה נותנות חשיפה גדולה מאוד, למה סירבת?
"הציעו לי מספר פעמים מכמה תוכניות להשתתף. אבל בעיני, תחרות באומנות היא יותר הרסנית ממה שהיא בונה. אין לנו מה להתחרות אחד בשני. כל אחד הוא יוצר בפני עצמו. אין מקום להשוואה בתחום הזה. אני הוא אני ואין אף אחד כמוני. וכך כולם. שנית, הכל קורה מהר בריאליטי. הפרסום מגיע ממש מהר וקרה כבר שאנשים הגיעו לשלבים גבוהים בתוכנית, או אפילו זכו, ונעלמו כשהתוכנית הסתיימה. התוכנית היא אמצעי לחשוף את מה שיש לך להציע. אם אין לך עדיין שום דבר ביד, לא שירים ולא אלבום, מה אתה מציע באמת? צריכים לנצל את המומנטום של החשיפה ואנשים לא הגיעו לשם מוכנים ולכן הם נעלמו. זה כמו צמח שייחשף לכמות מטורפת של שמש, הוא פשוט ימות. המינון חייב להיות במידה. אותי אישית החשיפה מקפיאה. היא לא גורמת לי להתקדם ולכן בחרתי שלא להיכנס לשם".

אשת חיל מי ימצא

לאחר השירות הצבאי חזר ספי למושב בו גדל. הוא עבד בעבודות מזדמנות בשביל לטוס להודו. אבל לא בשביל מסיבות וסמים. ספי טס להודו בשביל ללמוד מוזיקה. הוא למד לנגן על בנסורי (חליל צד הודי) וטאבלה (כלי הקשה הודי). לאחר שסיים במזרח, הוא טס לאיטליה ועסק בבאסקינג. באסקינג היא אומנות רחוב נחשבת באירופה, בה מנגנים ברחובות בעבור כסף והקהל נהנה ממנה מאוד. ספי התפרנס מהבאסקינג ובזכותה קנה כרטיס חזרה לארץ.

הוא נחת היישר בתל אביב ההומה, כי מבחינתו הוא יכל להתפתח שם מבחינה מוזיקלית. לאחר מכן הוא הבין שהסביבה לא מתאימה לו בשביל לכתוב וליצור, אז הוא חזר למושב רמות נפתלי ומאז הוא מתגורר שם.

למה בחרת לחזור לצפון?
"מעבר למרחב הפיזי שהצפון מציע, יש לי כאן מרחב אישי כיוצר. בתל אביב אני אחד ממיליון. פה תמיד תמכו בי ופרגנו לי, לאורך כל השנים. זה מה שבנה אותי ועזר לי עם הביטחון העצמי. בנוסף, יש כאן שקט שמאפשר לך ליצור, לכתוב. כשחזרתי בניתי בבית אולפן והתחלתי להקליט את עצמי. מספיק שהשירים שלי ישנו למישהו אחד את החיים אז הצלחתי".

האולפן של ספי התרחב ועבר למשכן גדול יותר ומקצועי יותר. הוא השקיע בו את מיטב כספו ואת כל נשמתו. לאחר מפגש אקראי עם אהוד בנאי, הוא הזמין אותו להקליט אצלו באולפן ברמות נפתלי ובנאי הסכים.

מפתיע שאיש בסדר גודל כזה יגיע להקליט במושב מרוחק בצפון
"אהוד הקליט כאן אלבום שלם, 'אש קטנה', הדיסק הראשון מהאלבום הכפול. הרבה יוצרים גדולים מחפשים פינה שקטה להקליט בה, ליצור בה. שקט הוא מרכיב חשוב בעולם של צלילים, גם בשיר יש ברייקים. בתל אביב מקליטים בדרך כלל בלילות, כשהכל שקט בחוץ. בצפון תמיד שקט, גם בבוקר וגם בלילה. אני זוכר שישבתי באולפן ופשוט ראיתי איך האלבום הזה קורה. אהוד אדם מדהים והחוויה היתה מיוחדת."

במקביל לחניכת האולפן החדש, ספי נשא לאישה את מרית ויחד הם הביאו לעולם את בתו רחל. מרית אף היא זמרת מוכשרת והם עובדים בימים אלו על ספר ילדים מוקלט. תוך כדי התחילה הקרבה של שניהם לדת והם עדיין בתהליך של התחזקות. השיר החדש שלו, "אדמה", שיראה אור בקרוב, אומנם נכתב בהשראת פינוי עמונה, אבל הוא מדבר על האישה בחייו. "השיר הזה דו משמעי. מצד אחד הוא מדבר על האדמה הארץ ישראלית רווית הקשיים, אדמה שנלחמו עליה ונשפך בה המון דם. הוא מתאר את הקושי לעזוב אדמה לאחר שנטעת בה שורשים. מצד שני, ישנה הקבלה לאישה בשיר. אישה שעוברת איתך הכל ועדיין אתה אוהב אותה ועדיין תרצה לעשות איתה ילדים", הוא אומר.

בעוד 20 שנה עדיין תעשה מוזיקה?
"בעזרת השם. הכתיבה והיצירה היא מעל הכל. מעבר לפרסום, לאורות הזרקורים, לכמות הלייקים. אחרי הכל, מוזיקה היא כלי תרפי הרבה יותר טוב מפסיכולוג".






פורסם לראשונה במידע 8 - מרץ 2017