חתום בנשיקה
אופק אטיאס מקרית שמונה נפצע בתאונה קשה בגיל 10 ומאז הוא על כסא
גלגלים. אך החיים על הכסא לא מפריעים לו כמו הרצון העז שלו בזוגיות. בשבוע שעבר
פרסם אופק פוסט חושפני בפייסבוק, בו כתב מכתב לאהובתו העתידית. בגיל 22 אופק טרם
חווה אהבה אמיתית, אבל לא מפסיק לאבד תקווה. "בסופו של דבר, הגורל יפגיש
בינינו ונדבר, ותראי שהשד לא נורא", הוא כותב. סיפורו של רומנטיקן אמיתי
שירי פריאנט
בנובמבר של שנת 2004, יצא אופק אטיאס עם אביו לטיול בכפר בלום. השניים
רכבו יחד על הטרקטורון, כמו בכל יום שבת. אופק ישב בקדמת הטרקטורון ואביו ישב
מאחוריו ונהג בשבילי העפר בשטחי הכותנה של הקיבוץ. הם חבשו קסדות ואביו של אופק
נסע במהירות סבירה. בזמן הנסיעה, נפגע אופק בן ה-10 בצווארו מכבל מתכת שהיה מתוח
בין שני עמודים. הכבל כמעט ערף את ראשו. אביו של אופק נפצע באורח קל, אך מאותו רגע,
חייו של אופק השתנו מן הקצה אל הקצה. מאוחר יותר, מחקירת המשטרה עלה כי הכבל נשכח
בשטח המטעים לאחר שהיה חלק מסככה לאחסנת פירות. לאחר שפורקה הסככה, הכבלים נותרו
מתוחים בשטח ללא שלטי אזהרה או סימון. האדם שהיה אחראי לכך, הורשע במשפט על
רשלנות, אבל זה לא שינה את מצבו של אופק. באותו יום שבת של נופש, הוא הועבר במסוק
לבית החולים רמב"ם, ולאחר שפקח את עיניו, הבין שהוא משותק מן הצוואר ומטה.
"זה היה יום שבת רגיל, בו אני ואבא נסענו ביחד על הטרקטורון", נזכר
אופק, "כבל המתכת פגע לי בגרון ומאז אני על כסא גלגלים. הנכות שלי לא נגרמה
מהתהפכות הטרקטורון, אלא מהכבל שפגע בי".
חלם לרקוד בבר מצווה
הכבל שפגע בגרונו עד היום משפיע על הדיבור שלו. הוא מתקשה לדבר
במהירות, לוקח נשימות עמוקות תוך כדי. "אני זוכר שקמתי בבית החולים, הייתי
עדיין מטושטש מכל התרופות שנתנו לי. בהתחלה הייתי מונשם ובכלל לא הזזתי את הידיים
או את הרגליים. אחרי עבודה קשה ושנה של שיקום, חזרתי לנשום לבד והיום אני יכול
להזיז את הידיים. לא במאה אחוז, אבל מזיז. כילד אני זוכר שהיה לי הרבה כעס על
העולם. כל הזמן חשבתי למה זה מגיע דווקא לי? בסך הכל הייתי ילד בן 10, למה זה קרה
לי? הייתי מלא תקווה שאני אלך שוב. כשעוד הייתי בבית החולים, אבא שלי הלך לרב
מקובל מאוד, שאמר לו שאם הוא ייקח עליו איזשהו נטל – אני אקום מכסא הגלגלים עד הבר
מצווה. בתור ילד שגדל בבית מסורתי, האמנתי בכל ליבי שאני עוד ארקוד בבר מצווה שלי.
כשזה לא קרה, פשוט הפסקתי להאמין. אני כבר לא מאמין באלוהים, אני מאמין רק בבני
אדם ובכוח שלהם".
אופק הוא הבן הבכור לשלמה וענת אטיאס מקרית שמונה. יש לו עוד אח
ואחות. "אני יכול להעיד שבלי התמיכה והאהבה של המשפחה שלי, אני לא יודע איפה
הייתי היום", הוא אומר. ואכן הוריו תמכו ועזרו לו בכל התקופות הקשות. אופק
חזר ללימודים בבית הספר בו למד, כשנה לאחר התאונה. הוא סיפר בזמנו שהוא שמח לחזור
לבית הספר שלו ולא לבית ספר לילדים עם מוגבלויות. בשלב מאוחר יותר המשיך ל"הר
וגיא" עם סייעת צמודה. כחלק מהשיקום שלו, אופק התחיל בטיפולי הידרותרפיה. לאט
לאט זה התקדם והתפתח, ואופק, בתמיכת הוריו, התאמן בקבוצת השחייה של מבואות חרמון
במשך כמה שנים. ארבע שנים לאחר התאונה הוא אף השתתף באליפות החורף לנכים וזכה
במדלית זהב במקצה ל-50 מטר. אופק אומר כי הוא שואב את ההשראה שלו מסטיבן הוקינג:
"האיש הכי חכם בעולם שמשותק בכל הגוף. הוא יכול להזיז רק את העיניים ולמרות
כל הקשיים שלו, הוא הצליח להגיע רחוק והרבה אנשים מעריצים אותו".
אופק אומר בלב כבד כי היום הוא כבר מקבל את זה שהוא לא ילך. "כל
הרופאים אמרו לי שמפגיעה כמו שלי, אין סיכוי להחזיר את המצב לקדמותו, אז השלמתי עם
זה. מה שלא קיבלתי זה את כל הדברים שקורים סביבי, ובגלל זה פירסמתי את
הפוסט".
"אל תדאגי, זה
רק כסא"
הפוסט עליו מדבר אופק הוא מכתב שפירסם בפייסבוק הפרטי שלו לאהובתו
העתידית. הפוסט שכתב היה כל כך אמיץ ומרגש, שהוא הועלה בעמוד הפייסבוק של
"נכה, לא חצי בן אדם" (עמותה אשר פועלת למען זכויות הנכים), שם זכה
לאלפי לייקים, מאות תגובות ושיתופים. במילים כל כך פשוטות ומדויקות, הצליח אופק
לתאר את מצוקתם האמיתית של הנכים, את החסך במה שכולנו רוצים וזקוקים לו – אהבה.
"אהובתי העתידית,
ביום מן הימים, כשתגיעי, את תראי קודם את הכסא הירוק. אני לא מאשים
אותך, זאת מציאות חיינו ואני בסדר גמור עם זה. השוני שבי גדול מכדי להתעלם, הוא
בולט ונראה לעין, והאחריות שמגיעה בלחיות עם נכה היא ענקית.
כשתראי אותי, הרבה מחשבות ירוצו לך בראש. לגשת אליו, לא לגשת, מה
להגיד? את השאלות האלה גם אני אשאל את עצמי- לגשת? ומה אם היא תורתע מהכסא? ומה אם
היא לא תוכל להכיל אותי אחר כך, כשנכיר יותר?
בסופו של דבר, הגורל יפגיש בינינו ונדבר, ותראי שהשד לא נורא. אני
בדיוק כמו כולם. הכסא הזה? ככה אני פשוט מסתובב בעולם. אני 'רגיל', כמה שאני לא
אוהב את התיאור הזה לבן אדם בלי מוגבלות... מאוחר יותר, את תראי שדווקא אני, שמלא במוגבלות
פיזית, דווקא בריא לחלוטין במוח ובנפש. דווקא בגלל השנים הקשות שעברתי, ודווקא
בגלל שלמדתי שהחיים יכולים להסתיים בכל רגע, למדתי מהי כוחה של אהבה, של תמיכה,
שהרי בלעדיהן לא הייתי מה שאני היום.
כשנתאהב, ואולי נתחתן, אוכל לעשות אותך המאושרת באדם, לא יהיה קושי
שלא אוכל להרים אותך ממנו, אתמוך בך, אוהב אותך 24/7. אהיה שלך ובשבילך. אפנק אותך
כמו שמגיע לאשה אמיתית וכמו שהרבה בנות היו שמחות לכזה פינוק מגבר. תגלי מגבלות,
הרבה, ומעלות, המון.
מתישהו, כשנרצה, אהיה אבא לילדיך וגם בזה אוכל להצטיין. אבא מושלם,
לילדים מושלמים, ובעל למופת. נחיה ביחד, עם מגבלות, אבל אני מבטיח לך שהסיכון
ישתלם, שכל מה שחשבת עליי ביום שנפגשנו לראשונה יעלם...
אל תדאגי, זה רק כסא...
שלך, אופק" (הפוסט שפירסם בפייסבוק)
על הפוסט הזה קיבל אופק אלפי תגובות חמות ועידודים, אבל לא בשביל זה
הוא כתב אותו. "פשוט כתבתי מה שישב לי על הלב, מה שיצא ממני באותו רגע. לא
חיפשתי עידוד מאנשים, רציתי להעלות את המודעות לכך שנכים הם לא אנשים סוג ב'. גם
אנחנו רוצים אהבה, מחפשים זוגיות".
חווית כבר אהבה?
"לא הייתה לי אהבה אמיתית מעולם. היה לי ניסיון רע בגיל 16.
הייתה לי בת זוג, היינו ביחד ויום אחד היא נפרדה ממני. היא אמרה לי שהיא לא רוצה
חבר ושאבא שלה חושש שהיא לא תשקיע בלימודים אם יהיה לה חבר. אני ידעתי בליבי שמשהו
שם שונה, משהו נראה לא הגיוני. כמה חודשים לאחר מכן, נפגשנו שוב והיא סיפרה לי את
האמת. היא אמרה שאבא שלה לא רצה שאני אהיה החבר שלה, בגלל שאני נכה".
חולם להקים משפחה
זה היה הניסיון היחיד של אופק מאז התאונה לפני 12 שנה. "מאותו
רגע הבנתי שזוגיות זה דבר קצת יותר מסובך עבור נכים", אומר אופק בעצב.
"עד גיל 19 עוד ניסיתי לגשת לבחורות, להתחיל איתן שיחה, וכל הזמן שמעתי 'לא'.
מתישהו כבר הפסקתי לנסות. בחורות לא מבינות שאפשר לגשת אליי בדיוק כמו כל בן אדם
אחר. הכסא הוא רק כלי שאני מתנייד איתו. נכים הם לא סוג ב', הם רוצים אהבה,
זוגיות, להקים משפחה, בדיוק כמו כולם. אני חושב שהרבה בחורות חוששות לצאת עם נכה
בגלל מה שיגידו עליהן. חלק גם נרתעות מלגשת לאדם נכה מהחשש שהן יגידו מילה לא
במקום או יפגעו בו."
אופק מודע לחשש הגדול של אשה להיות עם גבר נכה, החשש שלא מדברים עליו.
"אשה רוצה גבר שידאג לה, שיהיה עוגן בשבילה, שיוכל להקים איתה משפחה ולגדל איתה
ילדים. בעיניים של אדם בריא, קשה לראות את זה קורה עם אדם נכה, אבל זה נובע
מבורות. עם הטכנולוגיה והרפואה של היום, הכל אפשרי. נכים, כבני זוג וכהורים,
מתפקדים מעולה ואין דבר שהוא לא פתיר. תמיכה ואהבה זה משהו שכולם יכולים להעניק.
באופן אישי אני יודע מה תמיכה יכולה לעשות".
ציפיתי לתגובות שקיבלת בעקבות הפוסט?
"לא, ממש לא. פירסמתי את זה אצלי ואז זה הועתק לעמוד של 'נכה,
אבל לא חצי בן אדם'. אני שמח שזה הצליח להעלות את המודעות לנושא. נכים רוצים לחיות
חיים רגילים, להתפרנס בכבוד כמו כולם, מה שלא קורה. לנכים קשה מאוד למצוא עבודה
בארץ. בואי נגיד שיש עדיפות לאנשים בריאים וזה עצוב".
אופק לומד בימים אלה הנדסת תוכנה ומקווה לעסוק בתחום. אבל הדבר היחיד
שעליו הוא חוזר זה הרצון שלו למצוא בת זוג, כזו שתאהב אותו למרות הכסא. קל מאוד
להתאהב באופק. החיוך שלו שובה, העיניים שלו מהפנטות, השפה שלו עשירה והוא עושה הכל
בשביל להוכיח שהוא בדיוק כמו כולם. אבל אופק לא כמו כולם. אופק חווה דברים בגיל 10
שאנשים לא חווים ברוב חייהם. אופק למד דברים חשובים. הוא למד שלמרות שלא יוכל ללכת
שוב זה לא אומר שהוא יישב בחוסר מעש, הוא למד שאמונה היא לאו דווקא משמיים ושאהבה
היא דבר שבלעדיו לא יוכל לחיות האדם. הוא למד להתייחס לאשה כמו שצריך, בכבוד, ולהעריך
את הדברים הקטנים בחיים. וכשתגיע האשה שלו, אופק יבין שהיה שווה לחכות כל כך הרבה
שנים בשביל אהבה אמיתית, כזו שבאה מהלב. ובינתיים, בזמן שהוא מחכה, הוא צועק את
קולם של הנכים – אני בדיוק כמו כולם. הכסא הזה? ככה אני פשוט מסתובב בעולם.
פורסם לראשונה במידע 8 - גיליון פסח 2017
