ראיון עם הציירת גל מקליין מיטשל על השראה ואמביציה

מאת: שירי פריאנט

מארק טווין פעם כתב: "שני הימים הכי חשובים בחייך הם היום שבו נולדת והיום שבו הבנת למה". במקרה של גל מקליין מיטשל, 21, היום בו היא הבינה את הסיבה לקיומה היה בכיתה ז' בשיעור היסטוריה. "ציירתי בבית הספר כי זה עזר לי לשמור על ריכוז. יום אחד המורה ראתה את הציורים שלי במהלך השיעור. אותה מורה הייתה אחראית על קבוצת תלמידים מכיתות י' עד יב', שיצאו כל שבוע למכללת תל חי לעבוד על עבודת הגמר שלהם באומנות. היא התעקשה שאצטרף אליהם, למרות שהייתי רק בכיתה ז'. התחלתי לצייר ברצינות בגיל 13 ובגיל 15 התעצב הסגנון הייחודי שלי".

גל מקליין מיטשל

ומעבר לזה, למדת ציור באופן רשמי?

"למדתי את תולדות האומנות בתל חי במשך 3 שנים, ושנה נוספת למדתי ציור אצל אמיר ניר בבית היוצר בצפת".

גל נולדה וגדלה בחצור הגלילית. על החיים בצפון היא מספרת: "הפסטורליות של הצפון מאפשרת לי לצייר בשקט ובשלווה. הצפון בשבילי הוא הבית. מצד שני, במרכז הארץ יש יותר עבודות בתחום שלי ויותר מודעות לאומנות".

ואכן, גל מאוד מוערכת על ידי מביני דבר. דודו ואזנה מהלייבל "לטארט", אשר מייצג אומנים בתחומים שונים, אומר: "הציורים של גל מורכבים ומלאי פרטים ממגנטים. אפשר ממש להרגיש את היד המדוייקת שלה על הקנבס, כמו ציור גוף המתחשב בכל הפיתולים. הצבעים עזים ולא מתפשרים, אך רכים במקומות הנכונים. מסקרן לראות מה תהיה ההתפתחות האומנותית של הציירת הצעירה והמבטיחה הזו".

ולמרות גילה הצעיר, גל, שניחנה בכישרון יוצא דופן, כבר גיבשה לעצמה סגנון מאוד אישי, נשי, בוגר וכובש. הציורים שלה משדרים עצבות ואפלה, לצד עוצמה, צבעוניות, עזות וחיות. מעין שילוב בין הקוביזם של פיקסו והאוונגרד של דאלי, אך עם זאת משהו חדש ומרתק. כמעט בלתי נתפס וקשה להבין שמאחורי הציורים המדוייקים והמוקפדים האלה עומדת עלמה צעירה בתחילת דרכה, שהיא בעצמה משדרת כוחניות ורוך בו זמנית.

אישה ללא לב

הציורים שלך מאוד פמינסטיים, זה נעשה בכוונה?

"אני מציירת גם גברים, אבל נשים מאוד מעניינות אותי. במיוחד נשים מארצות שונות בעולם, כמו: סין, אפריקה, יפן. אני מתעניינת בתרבות שלהן, בהיסטוריה שלהן. יש בזה גם מן הפמיניזם, הנשים בציורים שלי מאוד עוצמתיות. תמיד התחברתי לדמויות עם כוח, מאז שהייתי ילדה קטנה. יש לי ציור של אישה עם דמעות של דם, זו בעצם אישה חזקה שהלב שלה הולך ומתרוקן והיא איננה מסוגלת לבכות כי אין לה לב. לכן יש לה דמעות של דם בעיניים. אבל כל אישה היא שונה ומגיעה עם סיפור אחר".

אילו ציירים את מעריצה?

"סלבדור דאלי הוא כמו אליל בשבילי. אליו אני מתחברת במיוחד. מאוד אוהבת את סנדרו בוטיצ'לי (שצייר את 'הולדת ונוס'), את אדווארד מונק (שיצר את ציור "הצעקה" המפורסם), את חואן גריס (צייר ופסל ספרדי שהשתייך לזרם הקוביזם), ופבלו פיקאסו (מגדולי האומנות המודרנית של המאה העשרים)".

החיבור לדאלי אינו מפתיע. דאלי הספרדי היה צייר סוריאליסטי. פירוש המילה "סוריאליזם"  הוא "מעל המציאות". וכך גם היו הציורים שלו, כאילו נלקחו מתוך חלום ביזארי עשיר בדמיון. את הסגנון שלה גל מתארת כסוריאלסטי פסיכודלי. "הדמויות בציורים שלי נראות מאוד ריאליסטיות", היא מסבירה, "אבל כל הקישורים ביניהן תלושים מהמציאות". כיאה לסוריאליזם, גם בעבודות של גל ניתן להבחין באלמנטים של הפתעה, פנטזיה וחוסר הגיון. עם זאת ניכר שכל פרט ופרט בציור נמצא בדיוק במקום שהוא צריך להיות. הציורים של גל סוחפים, ניתן להביט בהם ובכל פעם לגלות מרכיב חדש. הם לעיתים נאיביים, כאילו צוירו מנקודת מבטה של ילדה, ולפעמים בדיוק ההיפך, כאילו נוצרו על ידי אישה מבוגרת בעלת  ניסיון חיים עשיר.

ממה את שואבת השראה?

"את ההשראה שלי אני מקבלת מכל מיני חוויות שקורות לי ביום-יום. זה יכול להיות ממוזיקה, מצילום או מכתבה שקראתי בעיתון. פעם חלמתי על ציור מסויים וכשהתעוררתי  ציירתי אותו. מוזה זה דבר שבא והולך. לפעמים בא לי ליצור ולפעמים לא. אם אני מכריחה את עצמי לצייר כשאין לי חשק, רוב הסיכויים שיצא לי ציור שאני בכלל לא אוהב".

ידוע שלאומנים מאוד קשה להתפרנס, את עוסקת כרגע רק באומנות?

"מצאתי דרכים יצירתיות להתפרנס מהאומנות שלי. בנוסף לציורים אני יוצרת סקיצות לקעקועים, עוסקת בציורי גוף ובאיפור פנים. אני גם מוכרת בגדים שאני תופרת בעבודת יד. תמיד הייתי טובה בעבודה עם הידיים. איפרתי את המשפחה ואת החברים, ראיתי בגדים שרציתי והכנתי אותם בעצמי, שיפצתי דברים ישנים. אני אוהבת להתעסק בכל מה שקשור בעולם היצירה".

ציור גוף של גל

האינטראקציה עם אנשים שונה מעבודה לבד מול קנבס, זה קשה לך?

"זה יכול להיות קשה כי אני מציירת בסגנון שהוא מאוד חופשי ובעבודה עם אנשים יש צורך לצייר על פי דרישה. אבל בגלל שאני מאוד אוהבת לעבוד עם אנשים זה מקל עליי. אני גם ממש שמחה לראות אותם מרוצים מהתוצאה".

מה החלום שלך?

"החלום שלי? הוא גדול וקצת שאפתני. הייתי רוצה שילמדו את צורת העבודה שלי ומה עומד מאחוריה בעוד איזה 200 שנה... ולפני כן, שאוכל להתפרנס בכבוד בתחום שאני כל כך אוהבת לעסוק בו ושאנשים ילמדו להעריך אומנות".

לעמוד הפייסבוק של גל

פורסם לראשונה במידע 8 -ספטמבר 2016

ראיון עם זמרת הרגאיי שושה על המוזיקה בצל המאבק במחלת הסרטן

צילמה וכתבה: שירי פריאנט

"קמה בבוקר ומודה לג'ה

על החיים, על הצומח והשמש העולה

מטיילת על הנחל, מתרגשת, קצת בוהה

תודה לך ג'ה על הבריאה

כשאתה קם בבוקר ולוקח נשימה

פיח ועשן נכנסים לריאה

תקוע בפקק שעה לפני העבודה

תודה לך ג'ה, תודה"

ואכן, אפרת "שושה" אונימה, בת 32 מבית הלל, מודה כל יום לאלוהים. רק שמאחורי ניצוץ  האופטימיות וברכות השבח עומדת זמרת, משוררת ואישה גדולה מהחיים, שנאבקת כבר קרוב לשש שנים במחלת הסרטן שהתפשטה בגופה, בלי שום הזמנה.

את המחלה גילתה שושה ביום הולדתה ה-27, כשנה לאחר שנולדה ביתה השנייה. "כשחליתי", היא מספרת, "אמא שלי אמרה משפט מאוד יפה: 'אי אפשר לשנות את המצב, אבל אפשר לשנות את מצב הרוח'. מאותו רגע החיים היו הרבה יותר טובים". טובים? זה הכל עניין של בחירה, ושושה בוחרת ליהנות מכל רגע בחיים. כבר שלושה ניתוחים היא עברה בריאות, סדרת טיפולים כימותרפיים מתישים, הוציאו לה את רוב השרירים ברגל אחת, ושושה עדיין אומרת שהחיים לא קשים, החיים מאתגרים. ובלי אתגרים, החיים היו משעממים.

אי אפשר שלא להתאהב בשושה. החיוך שלה שובה, ההסתכלות שלה על החיים ראויה להערצה, והשירים שלה פשוט ממיסים, במיוחד כשמבינים מה עומד מאחוריהם. אלבומה הראשון, "להתחיל מהסוף", יצא לפני כשנתיים בזכות הנהלת מושב בית הלל וחבריו. "התחלתי להקליט את האלבום הראשון כשגיליתי את המחלה והרגשתי שאני חייבת להוציא את השירים שלי לאור. חברי המושב תרמו והוציאו את האלבום פיזית. גם האולפן בו הקלטתי לא ביקש אגורה. הכל נעשה בהתנדבות וזה היה מדהים. הקלטתי את השירים במהלך הטיפולים הכימותרפיים".

תמיד עסקת במוזיקה או שהתשוקה הגיעה לאחר האבחון?

"המוזיקה תמיד הייתה חלק עצום מהחיים שלי. אני זוכרת שבגיל שלוש חלמתי להלחין שירים ל'וולט דיסני'. רוב המטופלים שהכרתי נאחזו בחיים בזכות בני משפחה או חברים קרובים. אני נאחזתי בחיים בזכות המוזיקה. חשבתי לעצמי שאם אמות בשנה הקרובה, השירים שלי ימותו איתי. לפני כן הייתי כל כולי בחיי המשפחה והילדים. שמתי בצד את השאיפות המוזיקליות שלי. ופתאום הבנתי שהספינה הזאת טובעת והשירים שלי חייבים לראות אור. זה נתן לי להחזיק את הראש מעל המים. בימים הקשים שלי הייתי הולכת לאולפן".

בימים אלה שושה מקליטה אלבום שני ב"סטודיו ברמות". היא מספרת, "הבעיה העיקרית שלי הייתה לבחור איזה שירים להקליט. אני כותבת כל כך הרבה מאז ומתמיד. בתקליט החדש, למשל, יש שיר שכתבתי לפני 16 שנים".

את עדיין מסוגלת להתחבר לשירים שכתבת בגיל 16?

"דווקא היום כשאני קוראת שירים שלי מגיל 14, אני מבינה שהם הרבה יותר רלוונטים. למשל, באלבום הקודם יש שיר שנקרא "צופה". בפזמון שלו כתבתי: 'אמא אדמה, תני לי עוד קצת זמן רק כדי לשמוע את הציפורים שרות'. זה כמעט כאילו ניבאתי את העתיד. הכתיבה שלי הייתה מאוד בוגרת. כתבתי שיר נוסף שמדבר על כך שהזמן שלנו בעולם הזה הוא קצר. בגיל ההתבגרות מאוד התעסקתי במוות והרגשתי שהזמן שלי עומד להיגמר. לא הבנתי למה".

למה ילדה בגיל ההתבגרות, שאמורה ליהנות מהחיים, מתעסקת במוות?

"אני לא יודעת. אבל דווקא מאז שאובחנתי אני מסתכלת על זה אחרת. אני אומרת תודה על כל רגע, אני מתעסקת בחיים".

האלבום החדש של שושה משלב רגאיי עם נגיעות קאנטרי ופולק. "ההורים שלי אוהבים מוזיקה, אבא שלי מנגן על מפוחית, אמא שלי שרה המון. סבא רבא שלי היה מלחין מאוד גדול. אני מרגישה כאילו קיבלתי את כל הכישרון שלו במכה. אני שומעת יצירות שלו מול שירים שלי ומוצאת הרבה קווים מקבילים. בדרך שבה הוא מספר סיפור, רומז על מה שעתיד לבוא ומסכם בסיום, והכל בחמש דקות של שיר. גם אני עובדת ככה".

את מנסה ללכת בעקבותיו ולהוריש לילדים שלך את האהבה למוזיקה?

"הם לא ממש מאפשרים לי. לפעמים אני מסתובבת בבית ושרה והם מבקשים ממני להפסיק. זה די מבאס. אבל אני משמיעה להם כל מיני סגנונות מוזיקלים. אני לא מהאימהות שקונות דיסקים עם שירי ילדים".

שיא ההצלחה שלה היה כשזכתה להופיע בג'מייקה ב'סטפינג היי פסטיבל'. "שלחתי למארגנים מייל חודשיים לפני הפסטיבל והם חזרו אליי לאחר חודש. הם שמעו את הסיפור שלי והזמינו אותי להופיע, אבל בשל בעיות תקציביות, הם אמרו לי שאצטרך לממן את הנסיעה בעצמי והם ידאגו לכל השאר". שושה פנתה לגיוס המונים באינטרנט, הצליחה לגייס את מלוא הסכום והמריאה לג'מייקה עם שני מלווים. "בגלל שאני מוכרת כנכה, הייתי חייבת לטוס עם מישהו נוסף מהארץ. סבלתי מכאבים  נוראיים רוב הזמן והייתי חייבת עזרה". כשאני שואלת איך היא מצליחה להופיע עם הסבל היומיומי, היא עונה "לבוב מרלי יש משפט שאומר one good thing about music is when it hits you-you feel no pain .  וככה זה אצלי, כשאני על הבמה אני לא מרגישה שום כאב".

כשהיא לא על הבמה או בהקלטות, היא חיה בבית הלל יחד עם בעלה, ג'וני, ושני ילדיהם. את ג'וני, יליד ניגריה, פגשה בתחנה המרכזית של תל אביב והתאהבה בו ממבט ראשון. בגיל 22 כבר התחתנה, וזמן קצר לאחר מכן, ילדה את בנם הבכור. לאחר שנתיים נולדה הנסיכה. לפני כמה שנים נסעו המשפחה בהרכב מלא לניגריה. היא מספרת: "הייתי בניגריה חצי שנה והיה לי נורא משעמם. האחיות של ג'וני טיפלו בילדים ולא רצו שאעשה כלום- הם פשוט אמרו לי שכאן אני המלכה ושאני יכולה להיות מי שאני רוצה להיות".  שושה ניצלה את הזמן, כמובן, לכתוב ולהקליט שירים חדשים.

לאחרונה החלה שושה להעביר הרצאות שמלוות בהופעה אקוסטית שלה. "אני מדברת בהרצאות על סיפור החיים שלי, על המחלה, על הילדות שלי, ובין לבין אני שרה שירים עם הגיטרה. עד כה ההופעות היו מאוד מוצלחות. ההרצאות האלו מופנות לקהל הבוגר, כמובן. מבוגרים יכולים להפיק המון מההרצאה הזאת, אני מספרת על הדרך שבה התמודדתי עם האתגרים שניצבו לי בדרך בגישה מאוד חיובית על החיים. ברגע שמישהו שומע איך אני התמודדתי עם הצרות שלי, זה נותן פרופורציה לצרות שלו. פתאום אנשים מבינים שאנחנו מבזבזים את האנרגיה שלנו רוב הזמן על דאגות מדברים שוליים. הזמן שלנו קצר, החיים קצרים. זה נגמר מהר. מה יש לדאוג? אם משהו צריך לקרות אז הוא יקרה. זה לא יעזור אם נעביר את הזמן בדאגות. אבל אם באמת יגיע משבר, לפחות נדע שנהננו מהחיים".

לתמיכה באלבום החדש של שושה – כנסו לאתר "הדסטארט"

פורסם לראשונה ב"מידע 8" באוגוסט 2016

ראיון עם הזמר גדי אלטמן על המעבר לגליל והאלבום החדש

כתבה וצילמה: שירי פריאנט

לפני כשנה עזב גדי אלטמן ומשפחתו את קיבוץ מגל, הקיבוץ בו גדל, ועבר למושב רמות נפתלי  בעקבות אשתו, בת המושב. מאז הוא מחלק את זמנו בין תל אביב לצפון. אלטמן, זמר ומוזיקאי, פרץ לתודעת הפריים טיים לפני כארבע שנים כשהגיע לרבע הגמר ב"דה וויס" בנבחרת של רמי קליינשטיין. אבל בניגוד לשאר המתמודדים, היחסית אנונימיים, אלטמן הגיע לתוכנית כשמאחוריו רזומה עשיר, שלא היה מבייש את המנטורים. את להקתו "בוטן מתוק בקרקס" הקים לאחר שחרורו מהצבא. ב-2003 יצא אלבומם הראשון, שכלל את הלהיט "כל מה שנשאר", תחת הלייבל "בארבי רקורדס" של מועדון ההופעות התל אביבי המפורסם. האלבום הצליח להשיג באז בסצינת הרוק המקומית, כשאלטמן עצמו היה בקליפורניה עם "פליינג בייבי", להקה נוספת שהקים יחד עם גבע אלון. לאחר סיבוב הופעות מכובד, הוציאו "בוטן מתוק בקרקס" את אלבומם השני "יום עדין", שלא הצליח לתפוס את תשומת ליבם של העורכים המוזיקלים בתחנות הרדיו השונות.

ואולי בגלל זה החליט אלטמן לגשת לתוכנית מיינסטרים שמשודרת בפריים טיים. "חיפשתי דרך להתרומם", הוא מספר, "דרך להחיות את עצמי לאחר שכל ניסיונותיי כשלו להגיע לתודעה הציבורית.  אני לא מסוג האומנים שיכולים לכתוב שיר שיהפוך ללהיט. אני טיפה יותר פרוע".

ובכל זאת היום אתה מתפרנס ממוזיקה

"כן, אבל זה היה תהליך ארוך וקשה. אחרי "דה וויס" הגעתי למסקנה שזה המקצוע שלי וחשוב שהקהל הרחב יכיר אותי, מעבר לחובבי הרוק והגראנג'. כשהופעתי בתוכנית אנשי הרוקנרול קצת בזו לי, אבל אותי זה לא עניין. הופעתי באודישן מול כל המדינה והיה חשוב לי שיכירו את גדי, לא רק כזמר רוק, אלא כאומן נגיש שיודע לשיר".

אתה מתאר את התוכנית כחוויה חיובית?

"לגמרי. זה הפתיע אותי כי הגעתי לשם במחשבה שאין משהו חדש שיצליח לרגש אותי. נדהמתי לגלות כמה לחץ מופעל במערכת הזאת. אתה מתעסק במוזיקה כל היום, בין אם זה בהקלטות של סקיצות או בחזרה עם הלהקה".

לאחר שהתוכנית נגמרה, אלטמן התפרסם והתחיל לקבל כל מיני הצעות מוזרות – מהזמנות לבר מצוות ועד לבקשות מאומנים להקים איתו להקה. אלטמן רצה להתמקד בתחום הבידור. זה הצליח חלקית. "זה לא הצליח להתברג למקומות הנכונים. עשיתי פרסומת פה ושם, אבל לא מעבר. ואז נפגשתי עם סוכן שחקנים שייעץ לי קודם למצות את עצמי מבחינה מוזיקלית ורק אז לעבור לתחומים אחרים".

אלטמן שמע בעצתו וכתב סינגלים חדשים מאוד רגועים ורדיופוניים. אחד מהם היה "קל להתמכר", שנכתב על ידי שחר אבן צור. ובכל זאת, השירים החדשים לא המריאו. ואז אלטמן החליט לצאת מאיזור הנוחות שלו ובשנים האחרונות הוא מתפרנס בעיקר מהופעות באירועים ומסדנאות מוזיקליות שהוא מעביר לילדים. "לפני שהייתה לי משפחה וילדים יכולתי להסתדר עם מה שיש", גדי מסביר, "ברגע שמתחילים לבנות בית, מתחילים להתחשבן קצת. ניסיתי להתפרנס מעבודות רגילות, שלא קשורות למוזיקה, וכל ניסיון נגמר במפח נפש. אז הגעתי למסקנה שהגיע הזמן להתפרנס ממוזיקה, גם בדרכים לא קונבנציונליות".

החיבור עם ילדים היה לך טבעי?

"תמיד הייתה לי משיכה לעבודה עם ילדים. את הסדנאות התחלתי בחופש הגדול בקיבוץ. כתבתי לעצמי איזושהי תוכנית שבה אני מציג לילדים כלי נגינה ומדבר איתם על מוזיקה והשפעות מוזיקליות. קצת מנגנים, קצת שרים, ובסופו של דבר הקבוצה כותבת שיר ביחד, אני מלחין אותו ואז הילדים שרים אותו. הם מרגישים שותפים ליצירה, וזה דבר עוצמתי".

אלטמן ובנו, דוד

לפני שנה החליטו גדי ואשתו עם שני ילדיהם לעבור למושב בגליל העליון. ההחלטה הייתה משותפת וגדי מתאר אותה כנכונה עבורו ועבור משפחתו. "אחרי שחצי מהזמן היינו בקיבוץ מגל, בו גדלתי, החלטנו לחזור למקום מולדתה של אשתי ולשנות אווירה". ועדיין גדי מחלק את זמנו בין הסצינה התל-אביבית לגליל. "אני עדיין מנסה לבסס את מעמדי כאומן מן השורה הראשונה. גם בתור סולן "בוטן מתוק בקרקס", גם בתחום החינוך וגם באירועים. אני מרגיש מאוד נוח על הבמה. אני מרגיש בבית. זה לא משנה אם זה אירוע מכובד לעובדי בנק או הופעה במועדון. אני פשוט שר ומנגן ומרגיש טוב עם זה".

למה בכל זאת לפעול במרכז ולא לפתח את התרבות בצפון?

"כשאני ארגיש שאני מבוסס מספיק אני באופן טבעי אעשה את זה. אני גם לומד דברים לאט לאט. זו רק השנה הראשונה שלי כאן".

אתה מרגיש שהחיים בצפון שונים ממגל?

"איכות החיים פה הרבה יותר גבוהה. הנוף, השקט, הטבע והמרחבים המדהימים. לילדים שלי במיוחד זה כיף- לטייל, לשבת בנחל. אנחנו כל הזמן בתנועה".

אתם רואים את עצמכם משתקעים פה?

"כן, בהחלט. אנחנו לא הולכים לשום מקום. אנחנו מנהלים כרגע את הצימרים המשפחתיים ומקימים פה בית".

לפני כשבועיים הצליחו לגייס אלטמן ולהקתו באתר "הדסטארט" את מלוא הסכום בעבור הוצאת אלבומם השלישי של "בוטן מתוק בקרקס". אלבומם המשותף האחרון יצא לפני 11 שנים, ואת האלבום החדש הקליטו תוך 3 ימים בלבד ועל כן ייקרא "3". בפרוייקט הם סיפרו שהאלבום החדש יכלול חומרים שנאספו במהלך השנים האחרונות והוא ייתן כבוד לכל סוגי הז'אנרים ברוק- החל מרוק קלאסי ועד לרוק כבד.

מה גרם לך לחזור ולהקליט שוב מוזיקת רוק?

"רוק היא מוזיקת מרד, מאז ומתמיד, וזו האהבה הראשונה שלי. אני עדיין מאוד מתחבר למוזיקה הזאת, גם היום. אני שנתיים לפני משבר גיל הארבעים. יש כאלה שייקנו מכונית ספורט, אני רק רוצה לנגן עם חברים שלי מגיל 20 מוזיקה ששמעתי בגיל 16".

פורסם לראשונה ב"מידע 8" באוגוסט 2016