בן של מלך

לאחים מבית מלכה יש חלום – שלכל ילד בפריפריה יהיה כלי נגינה בבית. לאחר שנים של עשייה, יובל בתחום המוזיקה ועומר בתחום ההגברה והתאורה, השניים התאחדו ופתחו את "לבמה", חנות לכלי נגינה, הגברה וסאונד, על מנת להוות גוף שמחבק את כל עולם הבמה. תוך כדי, הם הגשימו את חלום חייו של אביהם, מוזיקאי מוכשר שנטש את המוזיקה לטובת פרנסת משפחתו, ולהוות חלק משמעותי מסצנת המוזיקה המקומית שמתפתחת בשנים האחרונות הגליל. מלכים.

את יובל ועומר מלכה מכירים פה בצפון. מכירים היטב. את יובל מלהקת "יובל והנסיכים", בה מנגן גם אחיו עומר, ומחנות "כלי זמר" בקרית שמונה. לעומר אחיו הקטן יש חברת הגברה מצליחה המספקת מערכות הגברה ותאורה לאירועים וחנות קטנה בשאר ישוב המשווקת ציוד הגברה ותאורה. לפני חודשיים, השניים החליטו לאחד כוחות ולפתוח את "לבמה", חנות מדהימה ביופיה, המשווקת את כל הציוד ההכרחי לעוסקים במוזיקה, סאונד ותאורה. לכבוד המאורע, ישבתי עם האחים לבית מלכה וגיליתי שהם בכלל הגשימו את החלום של אבא.

לד זפלין בפול ווליום

יובל (28) ועומר (25) נולדו בקרית אתא, וכשעומר היה בן 3, המשפחה עברה לשאר ישוב, לא רחוק מעיר הולדתה של אימם- קרית שמונה. הם ילדי הסנדוויץ', ולשניים יש עוד אחות גדולה ואחות שהיא בת הזקונים במשפחה.

יובל מלכה בהופעה בפסטיבל גלילאו

במהלך השנים האחרונות, יובל ועומר מהווים חלק מהנוף המוזיקלי של הגליל. ללא ספק, הסצנה המוזיקלית בצפון חיה ובועטת, החל מג'אמים שמתקיימים מדי יום במקום אחר ועד לפסטיבלים שהולכים וגדלים מדי שנה, כגון ה"גלילאו" שיתקיים ב-3 בנובמבר בפאב הקרומביין בנאות מרדכי בניהולו של נועם קשרי.

אבל את הכבוד הראוי, יובל ועומר, מעניקים לאביהם, שבלעדיו כל זה לא היה קורה. "אבא מוזיקאי מוכשר, נגן בס ותופים, והכל בעצם התחיל ממנו", אומר יובל. "גדלנו בבית שמוזיקה הייתה חלק משמעותי ממנו. לד זפלין, דיפ פרפל, פינק פלויד. תמיד התנגן משהו בבית בפול פאוור. הוא תמיד אהב לנגן, עד שהוא מצא את עצמו נשוי עם ארבעה ילדים והיה מחוייב לדאוג לפרנסה".

ומה קרה אז?

"הוא פשוט נעל את כלי הנגינה בבוידעם ושמר אותם עד שיהיה להם שימוש. אני ועומר קיבלנו את הכלים שלו ובאיזשהו שלב למדנו לנגן ונתפסנו. בשל המחוייבות שלו למשפחה, כל השנים היה לו קו חלוקה של מזון. עוד מעט הוא יוצא לגמלאות. אנחנו בעצם ממשיכים את החלום שלו".

אבא מלכה "זרק" על יובל גיטרה ועל עומר תופים והשניים הקימו להקה. "יחד למדנו את כל עולם המוזיקה והסאונד ביחד", מספר יובל. עומר התחיל לנגן בגיל 11 ויובל בגיל 14. "פחות ישבנו מול הנחל וניגנו", אומר יובל. "לקחנו את המקלט של המושב, שהיה מול הבית שלנו, והקמנו שם חדר מוזיקה. מאז כבר ידעתי שזה עומד להיות חלק מאוד משמעותי מהחיים שלי, המוזיקה".

בזמן שיובל התגייס לחיל האוויר, עומר הקים את עסק ההגברה שלו, כבר בגיל 16. "בית הספר לא עניין אותי כל כך, אז החלטתי לחפש משהו אחר לעשות", אומר עומר. "התחלתי לעשות הגברה ותאורה באירועים. למדתי את נושא הסאונד בצורה יותר יסודית ומעמיקה תוך כדי עבודות בחברות אחרות או קורסים למיניהם. אף פעם לא למדתי לתעודה, פשוט ממש חקרתי את הנושא במשך שנים. החברה גדלה והתפתחה ותפסה תאוצה, ולאחר מכן, הקמתי את החנות בשאר ישוב, מה שיווקתי ציוד הגברה וסאונד".

באותה תקופה, יובל סיים את השירות ועבר למרכז. לא רצית לעבור איתו?

עומר: "לא. אני מאמין בצפון, גדלתי פה ואני מתכוון להישאר. אני מאוד אוהב את הגליל. בנוסף, כבר היה לי עסק מצליח שתפס תאוצה לאחר שהשתחררתי אני, והיה חבל לעזוב את כל מה שנבנה פה".

הכל חארטה

בזמן שעומר השתקע בצפון, יובל חי בעיר הגדולה על מנת "להיות קרוב יותר לצלחת". מהר מאוד הוא הבין שהכל אשליה. "רציתי להתברג לתעשייה, להיות קרוב לברנז'ה, אבל הכל היה חארטה", אומר יובל. בהתחלה ניסיתי לנגן בהפקות שונות וזה לא הצליח. יום אחד שלחתי הודעה לגיא מזיג (מוזיקאי ומפיק מצליח – ש.פ.) וביקשתי שילמד אותי גיטרה. הוא הזמין אותי אליו ומיד קלט שאני לא סתם ילד שלומד לנגן לראשונה. אני לא אשכח כשהוא אמר לי: 'תרשום לך ביומן את השמיני במרץ, אתה עולה לנגן איתי', ומאז הכל התגלגל".

יובל נשאר בתל אביב במשך 4 שנים וניגן שם עם מיטב המוזיקאים: אפרים שמיר, ירמי קפלן, הדורבנים, גלעד כהנא ועוד. "הרגשתי שאני בגוב אריות", אומר יובל. "רציתי לעשות את האומנות שלי ולא להיות 'הנגן של'. הרגשתי כאילו אני שכיר חרב. במהלך אותה תקופה הופעתי עם הלהקה שלי בכל הארץ וניסיתי לקדם את עצמי בכל דרך אפשרית. התקשרתי לפאבים, שלחתי מיילים וכו'. הביטחון שלי ממש התערער באותה תקופה".

למה?

יובל: "כי בתור אמן אתה מתחבר אל עצמך, פותח פצעים ישנים או צולל למקומות רחוקים. כשיש לך כבר שיר מוכן, אתה צריך למכור את המוצר שלך לעולם ושם היה לי הכי קשה, אבל לא הייתה לי ברירה. נלחמתי בשביל לסגור הופעות בשיניים".

באותה תקופה התקשר עומר ליובל והציע לו לחזור לצפון ולקחת לניהולו את כלי זמר. "עומר הרגיש שהחנות עומדת להיסגר והוא התקשר לבקש ממני להיכנס איתו בתור שותף לחנות", מספר יובל. "הוא אמר לי: 'תנצל את הידע שצברת במרכז ובוא לעשות משהו מועיל יותר פה בצפון". יובל הקשיב לעצתו של אחיו הקטן וחזר לפני שנתיים לצפון.

איך היה המעבר?

יובל: "את האמת? הכי הרבה חיבוקים ואהבה קיבלתי כשחזרתי לצפון. כל הופעה שלי ושל הלהקה הייתה יותר מטורפת מקודמה. הגיבוי הזה שקיבלתי מהנגנים, שהם חברים שגדלתי איתם, מאחי עומר ומהקהל, פשוט היו מדהימים".

יובל חזר לצפון לפני שנתיים וגילה שסצנת המוזיקה בצפון תוססת. "יש פה סצנה מתפתחת ואני רואה אותנו כחלוצים שלה. יש פה יצירה מקומית, אומנות גלילית אמיתית. תראי את פסטיבל גליליאו שמתקיים כבר שש שנים ברציפות, ג'אמים שמתקיימים כל יום במקום אחר, מוזיקאים. יש פה עשייה מוזיקלית לא קטנה", אומר יובל.

על הבחירה לפתוח את חנות "כלי זמר" בקרית שמונה, אומר יובל "רציתי לחזור לצפון ולעשות משהו שקשור במוזיקה. לאו דווקא הנגינה, אלא משהו סביב העולם הזה, שהמוזיקה עדיין תהיה חלק מהחיים שלי. החנות נתנה לי אפשרות לתת לעצמי משהו לעולם, מעבר להופעות שבהן באתי ושרפתי במות. אני שמוזיקאי זה לא מקצוע, מוזיקאי זה זהות, זה חלק ממי שאתה. אנשים תמיד מנסים להגדיר איך אפשר לעשות מזה מוזיקה וזה מעוות".

אבל גם אתה היום מתפרנס ממוזיקה

יובל: "אני מוכר כאן ציוד לנגינה וסאונד אבל אני מוכר משהו שעושה לי טוב ושיש לי תשוקה עליו. זה לא כמו למכור פלאפונים, לדוגמא. אני מוכר משהו שאין עליו תאריך תפוגה. אם יש למישהו כלי נגינה בבית- בסופו של דבר הוא ינגן עליו. ככה זה היה אצלי. אבא שלי קנה לי גיטרה כשהייתי בן 10 וזה כל הזמן שכב בפינה בבית. באיזשהו יום פשוט התחלתי לנגן. אם אני יכול לגרום לילד להתלהב מנגינה, אז עשיתי את שלי. זו המטרה שלי בחיים".

היו מקרים שראית מישהו שלא רצית למכור לו כי פשוט לא היה לו את זה?

יובל: "היה מקרה אחד שהגיע לכאן בחור שריסק את היד ויש לו שתי אצבעות פלטינה. כלומר, הוא לא יכול לכופף אותן בכלל. הוא ביקש ממני גיטרה ואמרתי לו ממש באהבה שהוא לא יכול לנגן על גיטרה ושאולי יבחר לו משהו אחר. הוא התעקש ולבסוף קנה. לפעמים יש למישהו חלום שהוא רוצה להגשים, גם אם זה לא הגיוני. אני לא אנסה לדחוף למישהו מוצר שהוא לא צריך, אבל יש דברים חזקים מזה, כמו במקרה הזה".

קדימה לבמה

יובל מגדיר את עומר כאיש העסקים מבין השניים. "החזון הוא לפתוח רשת ארצית בארבעה מוקדים" אומר עומר שעתיד להתחתן בקרוב. "אנחנו משווקים ציוד הגברה, אבל לא לפני שהוא עבר את כל הבדיקות בשטח, בחברה ההגברה שלי, כך שאני לא אמכור משהו שאני לא אעבוד איתו", אומר עומר.

מה הביא להחלטה שלכם לאחד כוחות ולהקים את "לבמה"?

יובל: "עבדנו ביחד בכלי זמר ורצינו להתאחד תחת השם שלנו ולהיות גוף שמחבק את כל עולם הבמה – מכלי נגינה ועד לסאונד ותאורה. אנשים מכירים אותנו כאן, בלי להשתחצן, ואנחנו מכירים את התחום היטב, כל אחד מהכיוון שלנו".

בסופו של דבר, אבא היה מרוצה מהבחירה שלכם?

יובל: "ברור. הוא לא ייחל שאני אמשיך את קו החלוקה שלו. הוא מאוד פרגן לשנינו על הקמת החנות החדשה".

ואיך המרגש מאז הפתיחה?

יובל: "מדהים. אנשים באים ומפרגנים בלי סוף. שני דברים שמייחדים אותנו זה הכנות והאמינות. חונכנו בבית על הערכים האלה ואנחנו לא משבחים מוצר שאנחנו לא מאמינים בו. כמו כן, השירות פה הוא באמת טוב ולכן אנשים חוזרים אלינו. פשוט כיף לקום בבוקר ולהגיע לעבודה וכיף לי לעבוד עם אחי".

לא קשה לעבוד עם המשפחה?

עומר: "ממש לא. זה דבר נפלא. הכל בינינו נשאר מקצועי בעבודה. גם אם אנחנו מתווכחים, הכל נגמר באהבה כי אנחנו אחים ואנחנו אוהבים אחד את השני ואנחנו יודעים שהמשפחה באה לפני העסק".

יובל: "תמיד היו בינינו יחסים טובים, גם בעסק הקודם וגם בלהקה. עומר ניגן איתי עד לא מזמן. לאור העומס לאחרונה הוא עזב את הלהקה".

עומר: "אבל יובל עדיין מכריח אותי לבוא לנגן איתו פעם בשבוע בבמה פתוחה שהוא מארגן".

יובל: "שם זה המקום שלנו להתפרק, לחזור לשורשים שלנו. ביום אנחנו מוכרים מוזיקה ובלילה עושים מוזיקה, זו אחלה כותרת".

ניידת החלומות

דויד אמר גר בארה"ב כשבנו התינוק פרכס לראשונה. הוא עמד בחוסר אונים מוחלט כאשר המתין לכוחות ההצלה שיגיעו לטפל בו. כשחזר לארץ, הוא החליט שהוא חייב ללמוד כיצד מצילים חיים.

הרב אליהו לוי הגיע לקרית שמונה לפני יותר מ-20 שנה. הוא הקים את המרכז ליהדות "תפארת" ואת זק"א קרית שמונה. לפני 4 שנים הוא החליט לייסד את "איחוד הצלה" בעיר ופרסם מודעה במידע 8 על פתיחת קורס חובשים.

דויד אמר קפץ על ההצעה, עבר את קורס החובשים בהצלחה ומאז הוא מנהל את הסניף באדיקות ובאהבה. לקראת השנה החדשה, ערכנו ראיון חגיגי עם שני האנשים שאחראים לארגון שמציל חיים בהתנדבות מלאה.

שירי פריאנט

דויד אמר (50) משדה נחמיה חיכה זמן רב בשביל ההזדמנות להציל חיים. הוא נולד בקרית שמונה לתופת של 67' ולקטיושות שריחפו מעל ביתו. אבל רק לאחר שחווה מקרה חירום רפואי אצלו בבית, הוא הבין את החשיבות של כוחות ההצלה.

"אני מקבל יותר ממה שאני נותן"

"איחוד הצלה" הוא ארגון התנדבותי, ללא מטרות רווח, אשר מטרתו היא להעניק מענה רפואי ראשוני מהיר. צוותים של הארגון פרוסים ברחבי הארץ על מנת שבכל איזור יהיה איש הצלה כונן במקרה הצורך. "הארגון עצמו הוקם לפני כמה עשורים בניו יורק, דווקא באיזור של יהודים חרדים", מסביר דויד. "החרדים בגולה, אשר גרים בשכונות מרוחקות משאר האוכלוסיה, הבינו שהם צריכים לדאוג לעצמם ולא לחכות עד שכוחות ההצלה יגיעו במקרה חירום. הרעיון הוא שגם השכן שלך יוכל להגיש עזרה במקרה הצורך, במיוחד אם אתה גר בפריפריה המרוחקת. בשנת 1989 אימצו את המודל גם בארץ, בעיקר באיזורים צפופי אוכלוסיה כמו תל אביב, בני ברק וירושלים. כל יחידות ההצלה עבדו באיזורים שונים בנפרד, בלי שום קשר ביניהם. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, היה רצון מכל הארגונים בארץ לבוא ולסייע לאנשי הצפון. כל ארגון הגיע עם הצוות שלו. מנהלי הסניפים הבינו שאם יהיה שיתוף פעולה בין כל הצוותים, העבודה יכולה להיות הרבה יותר אפקטיבית. בעצם, מלחמת לבנון השנייה היוותה נקודת מפנה עבור הארגון. כך בעצם הגופים התאחדו למה שנקרא היום 'איחוד הצלה'. את הארגון ייסד אלי ביר, שמכהן עד היום כנשיא".

הרב אליהו לוי הגיע מחיפה לקרית שמונה לפני 21 שנה. הוא הקים את ארגון "תפארת" בעיר, ארגון להפצת היהדות בנושאים, כגון: זוגיות, שלום בית, הכוונת ילדים לחינוך, הכנה לבר מצווה וכו'. לפני 15 שנה הוא ייסד את ארגון זק"א קרית שמונה, וכיום הוא עובד ברבנות של קרית שמונה כמשגיח כשרות. "לפני 4 שנים נולד אצלי הרעיון להקים את ארגון איחוד הצלה בעיר", אומר לוי. "הקמתי את המחזור הראשון של קורס החובשים, שדויד היה חלק ממנו, והמסיימים קיבלו תעודת הסמכה. בעקבות עיסוקיי הרבים, לא יכולתי להמשיך לנהל את הארגון ולתמרן בין כל התפקידים. בשיחה עם נחי קליין, מנהל איחוד הצלה סניף גליל, החלטנו שדויד הוא האיש המתאים והראוי ביותר לתפקיד".

לוי מספר כי הרעיון להקים את הארגון בעיר נולד מתוך צורך ממשי. "נפגשתי עם בכירים בארגון והשקעתי את כל כוחותיי בחצי שנה הראשונה על מנת שהארגון יעמוד על הרגליים. משפחת שירצקי תרמה רבותת לארגון בעיר. היא מימנה את עלות קורס החובשים, שילמה למדריכים, סיפקה את הציוד האישי של כל מתנדב. פעילות הסניף נדדה בכמה מקומות עד שנפגשתי עם ראש העיר ומנכ"ל העיריה וקיבלנו את המבנה בו אנו יושבים עד היום- בית איחוד הצלה".

דויד מציין כי לרב אליהו לוי יש מקום של כבוד בארגון, כי הוא האחראי להקמתו. אך מאז שמונה למנהל הסניף, דויד מבצע את כל העבודה הלוגיסטית ומנהל את צוות החובשים לגמרי בהתנדבות. "מי שמביט בי מהצד חושב שזה טירוף", אומר דויד. "אבל אני לגמרי בתוך זה ואני מרגיש שאני מקבל יותר ממה שאני נותן, למרות שאני נותן המון. מה שאני מקבל מהעבודה  מטעין אותי ונותן לי את היכולת להמשיך ולהעניק סיוע".

הרב אליהו לוי מציין כי "אומנם הארגון דתי מיסודו, אבל פועלים בו מתנדבים מכל המגזרים, ללא הבדל של דת, גזע או מין. המטרה היא להעניק סיוע ראשוני כי העשר דקות הראשונות הן הכי קריטיות"

ומה לגבי מד"א-יש תחרות בין שני הארגונים?

דויד: "אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם מד"א ועובדים מדהים ביחד. אנחנו עוזרים אחד לשני. למד"א יש רמה מקצועית גבוהה והאינטרס שלנו משותף. אם אני מקבל קריאה- אני אגיע כמה שיותר מהר עד שהאמבולנס יגיע".

לוי: "איחוד הצלה לא מפנה לבית החולים. אנחנו רק נותנים את המענה הרפואי הראשוני. כשצוות מד"א מגיע, אנחנו מעבירים את המטופל בצורה מסודרת, מעדכנים במצבו. בסופו של דבר, המטופל חייב להגיע לבית החולים בשביל לשלול מחלות ולעבור את כל הבדיקות הרלוונטיות. את זה אנחנו לא יכולים לעשות".

בשלב זה, הרב אליהו לוי חייב לחזור לעיסוקיו הרבים, והוא לא הולך מבלי לציין שדויד הוא אחד האנשים הטובים שהעיר זכתה בו, ומאחל לתושבים שנפגש רק בשמחות ושתהיה שנה טובה.

"המצב הסתבך"

דויד עובד בחברת מקורות במחלקת איכות המים. יש לו שלושה ילדים, שתי בנות ובן. הוא מסתובב עם מכשיר מירס והוא מוזנק בכל שעה ובכל מקום שהוא נמצא. "אני יכול להיות בחופשה באילת. אם יש מקרה חירום, אני אגיע. את ההודעות אני מקבל בהתאם למקום שבו אני נמצא. בעבודה שלי יודעים את זה ואני בכוננות כל הזמן. יש לציין שאני מקבל גם תמיכה אינסופית מאשתי ומכל הסובבים אותי".

בגיל 30, דויד סיים את לימודיו במכללת תל חי ועבר עם אשתו וילדיהם לארצות הברית. כשהיה בנו בן חצי שנה, קרה מקרה ששינה את חייהם. "גרנו בארצות הברית בבית עם שתי קומות. אשתי בדיוק האכילה את הילד והחזיקה אותו על הידיים. היא שמה לב שמשהו לא תקין. פתאום שמעתי אותה צורחת. טסתי לקומה השנייה וראיתי שהוא מפרכס. היה לו רעד בפנים, העיניים היו מגולגלות לאחור, הידיים שלו שמוטות ושמענו צפצוף מהנשימה שלו. הוא נכנס למצוקה ואיבד הכרה. מיד חייגנו 911. כוחות ההצלה שהגיעו ראשונים היו מתחנת כיבוי אש. הם ניסו לפתוח נתיב אוויר כי הבינו שהוא מתקשה לנשום. כאשר הגיע צוות האמבולנס, הפראמדיקים לקחו את הפיקוד, החדירו לו צינורות לריאה והסדירו לו את הנשימה. כמובן שאני אומר את זה עכשיו כי אני מבין בזה טיפה יותר. אז לא היה לי מושג מה הם עושים".

מה קרה לאחר שהגעתם לבית החולים?

"אני ואשתי היינו ללא בני משפחה. התפללנו אחד לשני שיהיה בסדר בחוסר אונים מוחלט. עמדנו מאחורי הפרגוד שטיפלו בו ושמענו איך הרופאים מדברים ביניהם ואומרים שהמצב הסתבך ושהם לא יודעים מה יהיה הלאה. כל הזמן שאלו אותנו בבית החולים מה הוא אכל. כנראה חשבו שזה סוג של תגובה אלרגית. שמעתי שהם נתנו לו משהו נוגד אלרגיה ושזה עשה לו רע. הוא עבר החייאה בעקבות זאת. התקשרתי לחבר בארץ וסיפרתי לו בזמן אמת מה קורה. הוא ניסה לחזק אותי ובינתיים המצב של הבן שלי מעט התייצב. הרופאים אמרו שהוא מורדם ושייקח קצת זמן עד שיתעורר. רק אז יידעו מה מצבו".

לאחר הבירור, הבנת מה קרה לו?

"לא ידעו אם זה סוג של אפילפסיה או אלרגיה. רק לאחר כמה חודשים, שהוא שוב פרכס, הבנו שהוא סובל מפרכוסי חום. זה נמשך עד גיל 6 ואז זה חלף".

המשפחה גרה בארצות הברית 7 שנים עד שדויד החליט שזה הזמן לחזור לארץ. "אשתי רצתה להישאר, אבל אני התגעגעתי מאוד לחברים ולמשפחה בארץ. טסתי בכל הזדמנות שהייתה לי בשביל לבקר. מבחינה כלכלית היינו מסודרים, אבל משהו בנפש היה חסר. מעולם לא התחברתי למקום. לא הרגשתי אמריקאי, הרגשתי שהכל זמני. לאחר ה-9/11 הבנו שאין לנו מה לחפש שם וחזרנו".

מה גרם לך להתנדב בארגון?

"המקרה של הבן שלי הביא אותי למצב של חוסר אונים והיה לי קשה עם זה. רציתי ללמוד זמן רב איך להציל חיים. כשחזרתי לארץ, פגשתי חבר ילדות שלא ראיתי שנים. הוא עבד במד"א ושאלתי אותו מתי הם פותחים קורס חובשים. כל הזמן אמרנו שנהיה בקשר כשזה יקרה. יום אחד נתקלתי בפרסום בעיתון שנפתח קורס חובשים של איחוד הצלה. כמובן שנרשמתי ושנה לאחר מכן, התחיל הקורס".

"החלום שלי להציל חיים התממש"

כאמור, דויד מנהל את הסניף באדיקות ובמסירות. "לא אגזים כשאומר שאין מנהל מעורב יותר ממני", אומר דויד. "אני אחראי על כל תחום הלוגיסטיקה, בודק שלכל מתנדב יש את הציוד הנדרש, שכל אחד עובר בזמן את ההשתלמויות שלו. בנוסף, אני מארגן מפגשים חברתיים או מפגשים מקצועיים, בהם אנו מנתחים אירועים שקרו. יש תמיד מה לעשות".

כמה מתנדבים פועלים בארגון בקרית שמונה?

"כרגע פועלים 14 מתנדבים וממש בימים אלו מסתיים קורס חובשים ויצטרפו אלינו עוד 20 מתנדבים. אני בן אדם טוטאלי במהותי ואני מלווה את הקורס הזה כבר חמישה חודשים. 84 הגישו מועמדות לקורס ומתוכם בחרתי רק 20, את המתאימים ביותר. זו עבודה קשה אבל יש בה סיפוק אדיר".

מה קורה לאחר סיום הקורס, מיד יוצאים לשטח?

"מי שמסיים את הקורס מתלווה לוותיקים. לאחר 100 מקרים, הוא יוצא לשטח לבד. יש גם את פרויקט בית החולים, בו המתנדבים שלנו עובדים במיון של בית החולים זיו בשביל ההכשרה. הם עושים הכל, בליווי האחיות, ומקבלים יותר סמכויות עם הזמן".

מה אתה מעדיף- עבודה בשטח או עבודה מנהלית?

"כשאני צריך לצאת לשטח אני נטען ממש, אבל גם פה במבנה של איחוד הצלה כיף לי. עכשיו מתקיים פה הקורס ואני רואה אנשים מכל גווני הקשת, כל אחד עם ה'אני מאמין' שלו. האנשים בצפון מדהימים וזה כיף גדול".

דויד מציין ומוסיף כי "אין ספק שהמקרה עם הבן שלי מחזיק אותי בארגון ובזכותו הגעתי לכאן. היה לי חלום המון זמן והוא סוף סוף התממש. אני כרגע מפעיל את תוכנית 'משפחה בטוחה' ביישובים בשביל ההורים. זהו קורס של 4 שעות ובו ההורים מקבלים כלים מעשיים למקרי חירום. המקרה של הבן שלי טלטל אותי קשות. צריך להבין שהסיוע הראשוני חייב להגיע ב-10 דקות הראשונות, לפני שמאוחר מדי, במקרים אחרים גם פחות. חשוב שההורים יידעו מה לעשות במקרה הצורך".

מה דעתך על שירותי הרפואה בצפון, בתור איש מהתחום?

"זה פשוט אבסורד, לדעתי, שצריך לנסוע עד לצפת ושאין פה חדר מיון קדמי עם כל הציוד המתאים. ראשי הרשויות חייבים להילחם בשיניים בשביל לגרום לזה לקרות".

ולסיום, יש איחולים לשנה החדשה?

"שהארגון ימשיך לגדול ולהתפתח, שנמשיך לסייע לאנשי הצפון ושתהיה שנה טובה".

דבש, הכל דבש

לשי רייקין משדה אליעזר לא היה חסר כלום. הוא התגורר עם אשתו וילדיו באיזור יוקרתי בוושינגטון, תיחזק משרה בכירה בהיי-טק והרוויח בהתאם. לפני ארבע שנים הוא הגיע לצומת דרכים בחייו ונאלץ לקבל החלטה- האם להשתקע בארצות הברית או לחזור לארץ? שי הגיע למסקנה ש"אין לו ארץ אחרת" וחזר לשדה אליעזר על מנת לנהל את העסק המשפחתי – מכוורת רייקין. מארכיטקט בעולם ההיי-טק לדבוראי גאה, שי מספר כי אומנם המשכורת לא בשמיים, אבל החיים הרבה יותר מתוקים.

כתבה וצילמה: שירי פריאנט

את שי רייקין (42) אני פוגשת במכוורת רייקין שבשדה אליעזר, העסק המשפחתי אותו הוא מנהל בארבע שנים האחרונות. כראוי, מתעופפות בשטח דבורים רבות, ובאופן אוטומטי אני מתחילה להילחץ. את שי זה דווקא מצחיק. "אנשים לא מבינים את החשיבות של הדבורים בעולם", מסביר שי. "בכל פעם שמתעופפת לידם דבורה, הם מתחילים לצעוק 'מלח-מים' ומנסים להרוג אותה. מה שאנשים לא מבינים זה שדבורה לא עוקצת. זה כמו שתגידי שכל האנשים רוצחים. יש חלק שרוצחים, רובם לא. כך גם עם דבורים. דבורה לא עוקצת, רק אם היא מרגישה מאויימת. זה מצחיק, יש טיפול רפואי שנעשה באמצעות עקיצות של דבורים. פעם לקחת דבורה והנחתי אותה על היד שלי. ממש רציתי שהיא תעקוץ אותי, אבל היא לא עקצה, גם שניסיתי לעצבן אותה".

החלום האמריקאי

שי רייקין מנהל את העסק המשפחתי "דבש רייקין", והינו דור שלישי לגידול דבורים. סבו היה דבוראי בפתח תקווה, העיר בה הוא נולד. שי נדד רבות בארץ ובעולם עד שהתיישב בשדה אליעזר, הקיבוץ אליו הגיע לראשונה לפני יותר מעשרים שנה. הוא אחד מבין שבעה אחים ואחיות. אביו ניהל עסק עצמאי לעבודות כביש ועפר ואמו פסיכולוגית. בגיל 3 המשפחה עברה לאלקנה שביהודה ושומרון, וכשהיה בן 5, משפחת רייקין הייתה חלק מהגרעין שהקים את ברקן, גם באיזור יו"ש. בגיל 13 המשפחה הדרימה לאילת בעקבות עיסוקו של אביו ורק כאשר שי השתחרר מצה"ל, המשפחה התיישבה בשדה אליעזר, לפני יותר מ- 20 שנה, שם ייסדה אמו את מכוורת רייקין.

בתור ילד, איך התמודדת עם הנדידות?

"לי היה קצת קשה. כל אחד מבני הבית חווה את זה טיפה אחרת. בעיקר היה לי עצוב להתנתק מחברים טובים. כשהגעתי למקום חדש, הכרתי חברים חדשים בקלות, אבל זה עדיין היה עצוב".

עד לפני ארבע שנים שי, אשתו וילדיהם חיו את החיים הטובים באמריקה. שי, בעל תואר במתמטיקה ומדעי המחשב מהטכניון, עבד בעולם ההיי-טק. לפני כעשור הוא החל לעבוד בחברת אמדוקס בתור Solution Architect, סוג של פותר הבעיות. שנתיים לאחר מכן, הוא עבר לוושינגטון במסגרת תפקידו. לשי התלוו אשתו ובנו הבכור. במהלך השנים בארצות הברית, נולדו לשניים עוד שני בנים. החיים כביכול היו "דבש". הייתה להם דירה מפוארת בשכונה יוקרתית, משכורת טובה, רכב חדש. בקיצור, החלום האמריקאי. לאחר 5 שנים בתפקיד, שי עמד בפני צומת דרכים. הוא נאלץ להחליט האם להישאר כאמריקאי לכל דבר, עם גרין קארד, עבודה מסודרת, משכורת וכו', או לחזור לארץ. "הציעו לי להישאר בתפקיד, דבר שלא הציעו לרבים. התלבטתי, ובסופו של דבר החלטתי לחזור".

למה?

"משתי סיבות. סיבה ראשונה, בגלל שכל המשפחה שלנו נמצאת בארץ, והשנייה היא ש'אין לי ארץ אחרת'. הרבה צוחקים על המשפט הזה היום, אבל הוא נכון. זה הבית שלנו, זו המדינה שלנו, כאן אני רוצה לגדל את ילדיי. אם כל אחד ילך לביתו אז לא יישאר פה כלום. יש לנו ארץ מדהימה והיה חשוב לי שהילדים שלי יחיו פה".

לאחר החזרה לארץ, שי קיבל הצעות עבודה מכמה חברות היי טק. "הגעתי לצומת דרכים בחיי. באותה תקופה לא הייתי מחוייב לכלום, לא היה לי בית משלי שאני צריך לחזור אליו, אז החלטתי לנסות להצטרף לעסק של אמי ולגדל דבורים. אמרתי לעצמי שאני אעשה את זה במשך חצי שנה. אם זה ימצא חן בעיניי- אני אמשיך, אם לא – תמיד יש לי את עולם ההיי-טק לחזור אליו. זה היה לפני יותר מארבע שנים".

"העבודה נותנת לי שקט"

שי ניהל את העסק המשפחתי, בדיוק כמו סבו, וגידל דבורים. בינתיים נולד בנו הרביעי ונולדו חייו החדשים בגליל. כשאני שואלת אם זה יתרון או חסרון לעבוד עם המשפחה, שי חושב טיפה ואומר: "החסרון היחיד שאני יכול לראות הוא שאני לא יכול להגיד 'יאללה, תשברו את הראש, אני הולך הביתה', אבל בשום מקום עבודה לא עשיתי את זה, כך שזה לא רלוונטי מבחינתי. אני לא מתבייש לקחת ימי חופש, כמו שלקחתי בחופש הגדול, אבל שבוע הבא אני צריך לצאת למילואים וזה קצת בעייתי, כי זו תקופה לחוצה ואין מי שיחליף אותי".

כיצד היה המעבר החד מעולם המחשבים לעולם החקלאות?

"זה שונה, בהחלט, אבל אני אוהב את זה. אני אוהב את העבודה בטבע. עם המכוורת, אתה כל הזמן נוסע למקום אחר. זה לא כמו עץ שהוא נטוע. אנחנו מזיזים את הכוורות ממקום למקום. פעם הן בגולן, פעם בהר ביריה, כל פעם במקום חדש. אני עובד במקומות שאנשים משלמים לטייל בהם. לפעמים אני באמצע עבודה בשטח ולפתע מגיעים ג'יפים עם מטיילים. זה מדהים. אני יכול לומר שגם במצבים הכי סוערים ולחוצים של המכוורת, תמיד היה לי שקט. העבודה הזו שלווה ויש ימים שלמים שאני לא מדבר. בעבודה בהיי-טק, למשל, הייתי מדבר כל היום וזה שיגע אותי".

דווקא נראה שבהיי-טק העבודה היא יותר מול המסך

"ממש לא. הייתי פותח את הבוקר בקריאה של מיילים. לאחר מכן, בדרך לעבודה, קיימתי ישיבות עבודה טלפוניות. כשהגעתי למשרד, זה היה היישר לחדר הישיבות. שיחות כל היום. גם כשהגעתי הביתה, שוחחתי בטלפון עם הודו וישראל עד 12 בלילה. זו היתה תקופה מטורפת. ככה היה כל יום. עכשיו אני עובד לבד או עם עוד פועל. אין שעות עבודה קבועות, למרות שבתקופות מסויימות אני עובד בשטח משש בבוקר עד הצהריים ואז חוזר לעבוד מהערב עד הלילה. יש תקופות ארוכות ללא שינה, ומצד שני, בחורף יש המון זמן לנוח. כשלדבורים קר, הן לא יוצאות החוצה ועיקר העבודה שלי היא במחסן".

שי מספר שאת רוב העבודה הוא עושה בעצמו, כולל את עבודות השיווק, התחזוקה של המכוורת, וכמובן, גידול הדבורים.

אז איך באמת מגדלים דבורים?

(צוחק) "זה כמו שתשאלי אותי איך מכינים אוכל. יש כל כך הרבה סוגים ודרכים. אבל בואי נתחיל בזה שדבורה היא בעל חיים ושצריך לטפל בה. צריך לבדוק שלא קר לה מדי או חם לה מדי, שהיא שותה ואוכלת, שאין לה מחלות, בדיוק כמו לכל חיה אחרת. דבורת הדבש, למשל, לא יכולה כבר לחיות בטבע בלי העזרה של הדבוראים, והיא הדבורה שאחראית על שליש מהמזון שאנו אוכלים. היא המאביק העיקרי של כל מיני סוגי מזון, ולצערנו, הדבורים נעלמות מן העולם. בארצות הברית המצב ממש קשה, פה המצב פחות חמור. בין 20 ל-30 אחוז מהכוורות בארץ מתות. את הפחת הזה צריך למלא וזה התפקיד שלנו, הדבוראים".

בדיעבד, אתה מרוצה מההחלטה שעשית?

"מאוד. אלו חיים טובים, זו עבודה יצרנית ויש בה ערך מוסף. אתה ממש מייצר משהו בעבודה שלך. גם בהיי-טק ייצרתי כל מיני קודים שאולי הוזילו ללקוח את החבילה הסלולרית שלו בכמה דולרים, אבל זה לא כמו צנצנת דבש".

זה השיא של הדבוראים – הדבש?

"זה אחד השיאים. יש סיפוק כשאתה מייצר את הדבש ומביא אותו הביתה בצנצנת. יותר מספק אותי לראות כוורת בריאה, לראות שאחרי שהכנסתי זחל קטן והחלטתי שהוא יהיה המלכה - נוצרה כוורת. זה סיפוק אדיר. בכלל, דבורים הן חרקים נפלאים".

אין בית, אין אוטו, אבל יש מצב רוח

שי אומר שהחיבור שלו עם הטבע הוא המתנה הכי גדולה שקיבל. "כשעבדתי בהיי-טק, בכלל לא עניינו אותי עונות השנה. ישבתי במשרד כאשר לא ידעתי אם בחוץ יורד גשם, שלג או שהשמש יוקדת. התאריכים בכלל היו חסרי משמעות בעיניי. בעבודה עם הדבורים, אם אני לא אכין את הכוורות שלי לפני החורף, זה יהיה מאוחר מדי.החשיבה שלי יותר מודעת לטבע, וזו חשיבה הרבה יותר בריאה ונכונה".

גם מבחינת אורח החיים שחיית, מדובר בשינוי דרמטי

"ללא ספק. המשכורות בהיי-טק גבוהות. שכיר בקנה מידה שלי יגיע לעשרות אלפי שקלים בחודש, רכב חדש וכל ההטבות הנלוות. אין בכלל מה להשוות, אני לא מרוויח את זה היום. יש משפט שאומר שאנחנו מבזבזים את כל הבריאות שלנו כדי להשיג כסף ואז מבזבזים את כל הכסף בשביל להשיג בריאות. אז כן, אני בן 42, אין לי בית על שמי והאוטו שלי לא הכי חדש, אבל אני מבסוט. לפני כמה שנים נסעתי לאח שלי בשביל לאסוף ממנו חבילה. הוא עובד ביוקנעם בחברת היי-טק. עליתי למשרד שלו וכשיצאתי מהבניין, נשמתי לרווחה. הרגשתי כאילו הענן שהסתיר את השמש זז לפתע. הייתה לי מועקה והרגשתי משוחרר ברגע שיצאתי. אני לא אומר שבעבודה היום קל לי. יש ימים שאני עובד בשרב וקרוב להתייבשות. יש גם ימים שאני עולה לגולן וקופאות לי הידיים מהקור. אבל בסך הכל טוב לי".

ראש השנה הוא תקופה טובה לדבוראים?

"זו ה-תקופה מבחינתנו כי פתאום אנשים נזכרים בדבש והמכירות גבוהות. מצד שני, הרשתות הגדולות מורידות את מחירי הדבש לרצפה ולנו קשה להתחרות במחירים האלה, גם בגלל שאנו מייצרים דבש איכותי אמיתי".

לקראת ראש השנה וציון 130 שנות דבוראות בישראל, מוסר זאב מידן, מנכ"ל מועצת הדבש, כי השנה יעמוד ייצור הדבש המקומי בהיקף של כ-3,000 טון דבש איכותי ישראלי, בהשוואה לממוצע רב שנתי של כ-3,500 טון, המיוצר מכ- 100 אלף כוורות הפזורות ברחבי הארץ. בחגי תשרי ישווקו בישראל כ-1,600 טון דבש שהם כ-40% מהביקוש השנתי בישראל.

יש לציין שבמועצת הדבש מזכירים, כי יש לשים לב בעת קניית הדבש, כי המחיר אינו נמוך מדי, עובדה המעידה על איכות ירודה של דבש ולעיתים אף מדובר בדבש מזויף המיוצר בעיקר מתערובת של סוכר המחומם עם צבעי מאכל וטעם, זהו דבש זול ולא איכותי ובמידה וצורכים אותו, עלול אף לפגוע בבריאות ולסכן חיים. במועצת הדבש ממליצים לרכוש דבש שעל האריזה מוטבע סימן תו האיכות- "דבש איכות תוצרת ישראל" או חותמת יצרן.

ובדיוק לקראת סיום, כאשר אמו של שי נכנסת לחדר, אני שואלת אותה: מהו הדבר הכי מפתיע על דבש?

"קודם כל, הוא מרפא פצעים. חברה שלי עברה ניתוח והרופאה שלה הציעה למרוח דבש על הצלקת. שנית, כשהסוכר בגוף צונח, זה החומר שנספג הכי מהר בגוף ומעלה את רמת הסוכר. אבל עזבי, זה פשוט ממש טעים".