מהפריפריה לתערוכות בעולם - מישל זיתוני נשלפה בגיל 60 מעמק יזרעאל להציג את עבודותיה בוינה, רק כמה שנים לאחר שהתחילה לצייר

לפני כשנה "נשלפה" מישל זיתוני מהישוב עדי שבעמק יזרעאל כדי לייצג את ישראל ולהציג באירוע מוזיאלי בעיר וינה. מישל, אוטוטו בת 60, תמיד עסקה בעיצוב ונמשכה לאומנות, אבל לצייר "פול-טיים" היא התחילה רק בשנים האחרונות. היום הציורים שלה מוצגים ברחבי הארץ והעולם, ובינתיים היא חולמת לפתוח גלריה משלה.

אוהבת לצייר נשים מכל העולם

"תמיד אהבתי לצייר, אבל הייתי עסוקה בעבודה כאחראית מחלקת יבוא בחברה מסחרית בחיפה", מספרת מישל. "לפני 4 שנים פרשתי בעקבות אירוע מוחי שקיבל בעלי. רציתי להיות לצדו ולעזור לו בעסק. יש לנו סוכנות לביטוח בקרית ביאליק. רק בשנתיים האחרונות התחלתי להשקיע יותר במה שאני ממש אוהבת".

איך נשאבת לציור?

"למדתי ציור במהלך העבודה שלי, אבל כשפרשתי זה התפתח יותר ויותר. היה לי יותר זמן לזה. במקצועי אני אדריכלית ומעצבת פנים, כך שהתחום האומנותי לא היה זר לי, אבל התחלתי ללמוד יותר ולצייר יותר, ופתאום נפתח לי עולם חדש".

הציורים של מישל 

מישל מציירת בעיקר נשים וילדות מתרבויות שונות בעולם ויש לה גם השפעה גדולה מן עולם היהדות. בכול הציורים שלה ניתן לראות רגישות, דיוק, הקפדה על הפרטים הקטנים, תנועה, ובעיקר, המון אהבה. לפני שנה, מיכל מ"מיכל סדן הפקות אמנות" גילתה את מישל בפייסבוק והחליטה לשלוח את הציורים שלה לתערוכת אומנות בוינה. "השתתפתי בתערוכה בוינה שהתקיימה בגלריה של אספנים. בנוסף, יש לי ציורי יהדות וציורים על תקופת השואה, וחלק מהציורים שלי מופיעים באופן קבוע במוזיאון בטביליסי שבגאורגיה ובמוזיאון היהודי בפורטוגל, וכמובן שאני מציגה גם במגוון מקומות בארץ. אני מציירת כבר 8 שנים, אבל הגברתי את הקצב ברגע שפרשתי".

לאחרונה קיבלה מישל הצעה מהמרכז העולמי ליהדות צפון אפריקה להציג בתערוכה שתתקיים במשך חודשיים. "קשה לי להגיע לשם מבחינה לוגיסטית, אבל ציירתי במיוחד עבורם ציור בסגנון מרוקאי ותרמתי לתערוכה", מספרת מישל. "אני לא מצליחה להגיע לכל מקום אבל כן שולחת את הציורים שלי. יש לי שני ציורי יהדות שנשלחו לבואנוס איירס וציורים שנשלחו ליער השחור בגרמניה. זה ממש מרגש. שכנה שלי ביקרה לאחרונה בגיאורגיה וראתה את הציורים שלי. היא אפילו לא ידעה שאני מציגה שם והתלהבה יותר ממני. זה עושה לי נחת".

מישל כל הזמן הולכת ומתפתחת, ולאחרונה התחילה לשלב בין שתי טכניקות – ציור ופיסול בבצק יפני- בצק שמתייבש באוויר ונראה כמו פורצלן, מה ששמעניק לציורים שלה מימד נוסף. "לפני שלמדתי ציור, למדתי קצת פיסול והתחלתי לפסל כל מיני דמויות, כמו נגנית צ'לו או בחורה יפה. למדתי פיסול בבצק יפני אצל חני בן דוד מקרית אתא והחלטתי שאני רוצה לשלב בין הפיסול לציור. ראיתי שהשילוב הזה הוא מאוד ייחודי, אז המשכתי".

שילוב של ציור ופיסול

מה את הכי אוהבת לצייר?

"בעיקר דמויות של נשים מכל מיני תרבויות שונות בעולם.לפעמים אני מעיינת בספרים ועולה לי רעיון ולפעמים זה ממש קורה בשטח. למשל, היינו בחופשה בקוסטה ריקה וראיתי אישה מקומית עם ילד. לקחתי קנבס וצבעים והתחלתי לצייר, ממש שם בשטח".

יש לך גם ציורים שנוגעים ביהדות. ראיתי תמונה ממש יפה של הרבי מלובביץ'.

"הייתי בהרצאה ביישוב של הרב שלי וראיתי במצגת תמונה של הרבי. התחלתי לצייר אותו וכשסיימתי, נתתי לרב שלנו במתנה. אני לא ממש בקיאה ביהדות אבל הרבי עושה לי את זה. אני זוכרת את דמי החנוכה שהיינו מקבלים ממנו, בתקופה שלא היה לנו כלום. עד היום יש לי את זה בבית".

הרבי מלובביץ' - ציור של מישל

בתור אחת שצמחה מהפריפריה, מה תציעי לחולמים?

"להעז, לא לפחד. כשמתחילים לצייר, גם אם חושבים שלא יודעים, מקבלים מין רוגע נפשי. לכל אחד יש כישרון חבוי בתוכו, פשוט צריך להוציא אותו החוצה".

חולמת ומגשימה - בבוקר מנהלת גן, בערב מתמסרת לקנבס - הסיפור של ד"ר ענת עין גדי

בבוקר היא מנהלת גן ובערב היא מתמסרת לקנבס. ד"ר ענת עין גדי מנהריה ייצגה את ישראל בתערוכת ציורים יוקרתית שהתקיימה בלונדון בחודש מרץ האחרון. באירוע שהופק על ידי ארגון אי.סי.יו נכחו שגריר ישראל בלונדון, תקשורת ועיתונאים רבים. ענת נבחרה להציג בתערוכה בזכות היותה אמנית מוערכת ופוריה.

ד"ר ענת עין גדי (47), נשואה ואם לשלושה, מנהלת גן טרום חובה של משרד החינוך מזה 20 שנה. היא בעלת בעלת תואר שני בחינוך בתחום שילוב האמנויות בלמידה. "סיימתי את לימודי הדוקטורט שלי באוניברסיטת  UBB קלוז' ברומניה בשנת  2014 עם התמחות בתחום החינוך, וחקרתי את נושא שילוב האמנות הפלסטית בגן הילדים והתייחסות לגישות חינוכיות מודרניות" אומרת ענת.

למה פנית דווקא לתחום החינוך?

"אמא שלי מספרת שמגיל צעיר מאוד הייתי אוספת את כל ילדי השכונה ועושה להם טיולים ופעילויות. תמיד שאפתי לעסוק בתחום החינוך. זוהי שליחות מבחינתי, ולאט לאט טיפסתי מעלה. היום אני סוגרת מעגל כי חזרתי למכללת אוהלו, המכללה בה למדתי לתואר ראשון, אלא שהפעם אני חוזרת בתור מרצה ולא כסטודנטית. זה ממש מרגש אותי. אנחנו כל הזמן חולמים ושואפים, אבל אנחנו אף פעם לא יודעים לאן החיים ייקחו אותנו".

כיום ענת מרצה בפני "פרחי הוראה" במכללת אוהלו ובמכללת שאנן על חינוך יצירתי ואמנות ככלי חינוכי בגיל הרך. "התחום הזה סקרן אותי לאורך השנים. כאמנית יוצרת, הבאתי את האמנות שלי, וכן אמנות בינלאומית, לתוך הגן, ולימדתי ילדים צעירים טכניקות שונות ומושגים שונים מתחום האמנות כבר בגיל הרך. בגיל הצעיר, הילדים משתמשים בדמיון עשיר, אין להם עבודה שבלונית. זה ממש לצאת מהקופסא וכל ילד מביא את ה'אני הפנימי' שלו. הגיל הזה מאוד מיוחד".

בגלל זה החלטת להתמקד בחינוך לגיל הרך?

"כשהחלטתי ללמוד את לימודי הדוקטורט, הבנתי שברצוני להעביר מורשת ותרבות. תחום האמנות טומן בחובו שפות שונות והוא יכול להפוך כלי דידקטי בלמידה משמעותית. ילדים בגיל הרך מתחברים ליצירה, בעלי דמיון מורחב ואינם ממוסגרים כמונו, המבוגרים. דרך האמנות, כפי שלמדתי והתנסיתי עם ילדי גני לאורך השנים, נראה כי התנסויות אלו הניבו הישגים רבים ואפשרו לי, כגננת או כדמות חינוכית, לגדל דור של ילדים יצירתיים, סקרנים, שוחרי תרבות וערכים תרבותיים. העבודה החינוכית שלי היא קודש הקודשים, אני כל כך אוהבת את מה שאני עושה. הילדים בשבילי הם מקור השראה ושאיבה של חום ואנרגיות. כל ילד הוא עולם ומלואו, והילדים מאד מגוונים, שונים, מעניינים ומאתגרים".

מה הכי גורם לך לסיפוק?

"מה שהכי גורם לי לסיפוק בעבודתי הוא שאני רואה, חווה, מלווה תהליכים לימודיים בגן ולבסוף רואה את התוצר המוגמר. כמובן שהדגש על התהליך ולא על התוצר. ילדים בשנות חייהם הראשונות מגיעים אליי. ולראות תהליך של עיצוב, למידה וחוויה- זה עושה לי  משהו בנפש, זה גורם לי לעצור ולחשוב לרגע: וואלה, באמת נתתי להם שק הפתעות מלא בחוויות, כלים, תמונות ומיומנויות לחיים. כמו כן, גננות שבגן חובה שמקבלות את ילדי גני מספרות על רמה גרפו-מוטורית גבוהה ודמיון רב".

מלבד שילוב האמנות בגן אותו היא מנהלת, ענת כתבה ספר ילדים עם חברתה, קירה קגלנוביץ, שנקרא "השריקה"(2017), שהוא היום כלי דידקטי ללימוד נושא השואה בגיל הרך במכללות השונות.  כמו כן, חיברה ענת 8 מאמרים בתחום של שילוב האמנות הפלסטית בגן שפורסמו בהד הגן ובאתרי חינוך שונים.

מתי התחלת לצייר בעצמך?

"מאז ומתמיד משך אותי תחום הציור, אך חששתי להיחשף בציבור ושמרתי את הדבר לעצמי. בלימודי התואר השני, שעסקו בעיקר באמנות חזותית, החלטתי שאני רוצה ליצור, לצייר. קניתי לי קנבסים וצבעים והתחלתי לצייר. הייתי חייבת לדעת את הפרטים הבסיסים בציור. הצטרפתי לחוג ציור ולמדתי איך ניגשים לקנבס,  פרופורציות וקומפוזיציות. אחרי שנה עזבתי כי ידעתי שאני לא אוהבת לעבוד בתבניות. אני רואה את הקנבס בצורה קצת שונה, ולא מתוכננת או מובנית. על הקנבס הנשמה שלי מציירת על פי חוויות, מאורעות, נופים, מקומות, רגשות ועוד".

ענת מגדירה את עצמה כאמנות נאיבית, מתיילדת. "רואים שאני מגיעה מתחום הגיל הרך. אפשר להרגיש את התמימות, הצבעים העזים, החום והאופטימיות. הצבעים מביעים המון תשוקה לחיים, מזכירים את עולם הפנטזיה והחלומות. הם נורא 'חיים' וזה משקף את מי שאני. אני לא אוהבת להתקבע על סגנון אחד בלבד".

אל התערוכה באנגליה הגיעה לאחר שאוצר התערוכה פנה אליה וביקש ממנה להציג. "הוא בחר להציג ציורים שונים שלי, גם ריאליסטיים וגם אבסטרקטיים. הם היו הכי מעניינים בעיניו והוא רצה ליצור מגוון רחב של סגנונות בתערוכה עצמה. מבחינתי, זו הייתה התגשמות של חלום. לצאת החוצה לעולם, זה משהו שאף פעם לא עשיתי וזו הייתה חשיפה טובה בשבילי".

מתי את מוצאת זמן לעשות את הכל?

"טוב שיש את החופש הגדול, כי עכשיו אני מתכוננת לחופשה הגדולה, בה אוכל לטייל ולצייר, לקבל השראה מכל מיני מקומות. אבל ברצינות, כשאת נהנית ממה שאת עושה ואת מרגישה סיפוק במעשים שלך, יש מקום לכל דבר. אני טיפוס של  לילה. בלילה כל המוזות באות אליי ומתחברות למילים במאמרים, ולקווים בציורים. כשכולם ישנים והירח מאיר, יש משהו באווירה הזו שגורם לי ליצור".

חשבת לעסוק אך ורק בציור?

"ברור, זה חלום. אבל בארצנו אי אפשר להתקיים בכבוד רק מאמנות. אני עובדת היום במשרה מלאה גם בגן וגם כמרצה. מבחינתי, זה חלום כל היום לצייר, אבל פשוט אין לי את התקציב לכך. לצערי, זה לא רלוונטי כרגע לחיי. את הציור נטו אני שומרת לפנסיה".

הבחירה בשינוי - לאחר שבנתה אימפריית שחייה, יפית אוחנה עזבה את הכל, עברה לצפון והתחילה מחדש

יפית אוחנה היא סוג של בת הים הקטנה – חצי דג חצי בן אדם. בגיל 6 היא קפצה למים, תרתי משמע, ומאז היא שם. 

מאת: שירי פריאנט 

היא גדלה בירושלים והחלה כשחיינית רשמית בגיל 14 "לא מהמקום התחרותי, אלא יותר בפן החברתי" היא מסבירה. בגיל 15 הפכה להיות עוזרת מדריך שחייה ובגיל 16 כבר התפרנסה כמדריכה, עם משכורת של עובדת עירייה. "היו לי ימים קבועים של הדרכה במים. הייתי תלמידה בתיכון ואחר הצהריים לימדתי במתנ"סים. אני זוכרת שהרגשתי ממש עשירה והלכתי לקנות תקליטים ולאכול במסעדות עם הכסף שהרווחתי".

את מעיין, בעלה, היא הכירה בגיל 16 וחצי. כשהתגייסה לצבא, יפית קיבלה צ'ופר להשתתף בקורס מצילים והפכה להיות מצילה, ותוך כדי שירותה הצבאי עדיין המשיכה ללמד שחייה דרך עיריית ירושלים. יפית ומעיין שכרו דירה ביחד, ומהר מאוד התחתנו, כשיפית בת 20 בלבד.

המהפך שלה קרה כאשר עבדה כמצילה בעונת הקיץ. "בסוף היום הייתי שוכרת את הבריכה ומלמדת בנות מהמגזר החרדי לשחות" אומרת יפית. "הייתי צריכה גם מדריך בשביל הבנים ומעיין היה שחיין בעברו, אז פשוט פתחנו ענף של לימוד שחייה לקהל החרדי וזה הלך טוב".

מאיפה הגיע הרעיון?

"זה התחיל במתנ"סים בירושלים. היו שעות שחייה של בנות דתיות וחיפשו מדריכות. הייתי מאוד מבוקשת בתור מדריכה כי אני הייתי היחידה שנכנסת לתוך המים ולא מלמדת מחוץ לבריכה. אני לא בן אדם שצועק ולכן רציתי להיות בקשר קרוב יותר לתלמידים שלי. היו אנשים שביקשו רק אותי, ובאיזשהו שלב החלטתי לשכור את הבריכה בסיום שעות הפעילות לקהל הרחב וללמד שחייה באופן פרטי. התחלתי לפרסם וכבר התחילו להתארגן קבוצות לבוא ללמוד אצלי, אז הוספתי מדריכה נוספת שתעבוד איתי".

לאחר שיפית ילדה את בתה הבכורה, היא הבינה שהיא לא יכולה להתחיל להתרוצץ ממקום למקום. "בדיוק גרנו באחוזה בעין כרם של ההורים של מעיין והבנתי שכבר לא מתאים לי ללכת ללמד בחוץ, אז החלטנו לשפץ את הבריכה שהייתה שם. ממש התאמנו אותה לפי תקנות משרד הבריאות. בקיץ הראשון היו לנו כמה קבוצות של תלמידים, ותוך עונה אחת בלבד, השמועה התפשטה ברחבי העיר. הלימודים התקיימו רק בעונת הקיץ, ואנשים התחילו להתקשר בחורף. תוך 3 שנים הגענו למצב שכבר בחודש פברואר אין מקומות עד סוף אוגוסט".

"הגענו לצפון כמו עולים חדשים. פתאום לא הכירו אותנו, לא הייתה לנו את אותה הערכה מקצועית שהייתה לנו בירושלים. הכל נשאר מאחור. שמנו את האגו בצד ופשוט התחלנו מהתחלה. הגענו למצב שלא היה לנו כסף לקנות אוכל לבית, אז התחלנו להיעזר בהורים. כל השנים האלה גלגלנו סכומים מטורפים, ופתאום לא נכנס כסף, אבל עדיין יש הלוואות, הוצאות וכו'. זו הייתה תקופה קשה מאוד".

לאחר שיפית ומעיין קירו את הבריכה, הם עבדו 8 חודשים בשנה. לאחר מכן, יפית למדה ניהול מרכזי ספורט ובריכות שחייה, והשניים אף הפכו להיות מפעילי בריכה מוסמכים. "אחרי 6 שנים בעין כרם, הבנו שזה כבר קטן עלינו. שכרנו מקום חדש, השקענו הרבה כסף והעסק רק הלך והתפתח. מצאתי את עצמי מנהלת עסק בקנה מידה גדול ולא אהבתי את זה. אני רק רציתי את המים שאני אוהבת".

אחרי 10 שנים שתפעלה את המקום לבדה, יפית החליטה להכניס למקום מנהלת כדי שתוכל להתפנות למים. ובינתיים, העסק הלך וגדל, ויפית הצליחה לחולל מהפכה אצל  הקהל החרדי. "זה ממש שינוי בתפיסה. בהתחלה הבנות היו מגיעות אליי עטופות עם חצאיות ונכנסות לבריכה. הן לא היו מוכנות שאף אישה תראה אותן בבגד ים. לאט לאט הן נפתחו והתחילו להחשף גם לפעילות הגופנית במים ולא רק לשחייה".

יפית ומעיין במים בטיפול זוגי

בשנת 1995, לאחר שמעיין נחבל בגב והוכר כנכה צה"ל, המרכז התרחב והשניים פתחו בריכה טיפולית, המתאימה לפעילות שיקומית באמצעות הידרותרפיה. "לראשונה השתמשנו בתכונות המים החמים, בטמפ' של 34.5 מעלות, ככלי המקדם ריפוי, ביצוע תרגילים רפואיים והשלמה לפיזיותרפיה" מסבירה יפית. "במרכז זה טיפלנו בתינוקות, ילדים ומבוגרים המתמודדים עם חוסר אונים גופני, הפרעות בתפקוד המוטורי, השכלי והרגשי, ושיפרנו מיומנויות יומיומיות".

בשנת 2005, המרכז של יפית ומעיין רק הלך ושגשג. כבר היו להם 17 עובדים ומאות לקוחות קבועים. לגליל הם לא דמיינו אי פעם שיעברו, אבל בסוף- זה קרה. "היינו בחופשה משפחתית אצל חברים מקיבוץ גונן. ישבתי במרפסת ודפדפתי בחוברת, ופתאום ראיתי פרסום על ההרחבה בגונן. חברה שלי שאלה אותי: 'הייתם באים לגור פה?'. התחלנו להסתכל ברצינות על החוברת ויום למחרת הגענו למשרד המכירות".

הילדים של בני הזוג כבר היו גדולים. מאיה הייתה בת 18 ואריאל בן 12. הם לא חשבו שיעשו רילוקיישן, ובכל זאת, הם השאירו באותו יום מקדמה על מגרש בגונן. "לא חשבנו מה יהיה עם העסק, עם עבודה, עם לקוחות. כלום. הלקוחות שלנו חששו שנסגור את הבריכה עם המעבר, אבל החלטנו שנמשיך להפעיל את המרכז, וכל אחד מאיתנו יגיע כמה פעמים בשבוע, כרגיל".

שנה וחצי לאחר מכן, יפית ומעיין כבר מאסו בנסיעות הארוכות. "התחלתי להתעייף לישון כל פעם במקום אחר. חיינו על מזוודות וראיתי את מעיין רק בשבת. ואיך שהתחלתי להתעייף, קיבלתי הודעה שמוכרים את האדמה עליה נמצאת הבריכה שלנו. זה היה כמו סימן משמיים".

את העובדים והלקוחות שלה העבירה יפית לבריכה אחרת בעיר שבדיוק נפתחה, תוך כדי שהיא מלווה אותם עד שיסתגלו לשינוי. אבל היא בעצמה התקשתה להסתגל. "הגענו לצפון כמו עולים חדשים. פתאום לא הכירו אותנו, לא הייתה לנו את אותה הערכה מקצועית שהייתה לנו בירושלים. הכל נשאר מאחור. שמנו את האגו בצד ופשוט התחלנו מהתחלה. הגענו למצב שלא היה לנו כסף לקנות אוכל לבית, אז התחלנו להיעזר בהורים. כל השנים האלה גלגלנו סכומים מטורפים, ופתאום לא נכנס כסף, אבל עדיין יש הלוואות, הוצאות וכו'. זו הייתה תקופה קשה מאוד".

סדנאות תזונה על פי הרמב"ם

בשנת 2010, הקימו יפית ומעיין בקיבוץ גונן ספא טיפולי מיוחד- mytipool (מיי טיפול), מקום המשלב את כל הניסיון, הידע והמומחיות שצברו במהלך השנים. הספא כולל בריכה טיפולית מחוממת לטמפ' של 35 מעלות, ספא צמוד, חדר עיסוי ומרפסת מפנקת להרגעות. אפשר לקבל במקום טיפול אישי או זוגי, לבלות עם חברות וחברים וליהנות מטיפולי ספא.

את ומעיין עובדים יחד כבר 28 שנים. איך אתם עושים את זה?

"אנחנו החברים הכי טובים, עושים הכל ביחד. מתעוררים ביחד, אוכלים ביחד, 24/7. את התפקידים אנחנו מחלקים בינינו, גם בבית וגם בעבודה".

במקביל לטיפולים במים, יפית סיימה לימודי רפואה תזונתית על פי הרמב"ם במרכז לרפואת הרמב"ם שבתל אביב. כיום היא מלמדת אנשים איך לשנות את תפיסתם עולמם לגבי מזון, אכילה, רעב ושובע. ב-31.5.19 תקיים יפית את הסדנה שלה, הכוללת גם ארוחת בוקר משביעה ומפנקת. "כל שינוי חדש דורש תכנון והכנה מראש. ככל שהתכנון יהיה יותר מדויק- ככה תצליחו יותר. הסדנה מבוססת על תורת הרמב"ם. הרמב"ם ידע זאת לפני 800 שנה והמדע בימינו אנו הוכיח זאת. ברגע שתבינו מה עומד מאחורי כל אחת מההמלצות, יהיה לכם קל יותר לעשות את הבחירה והשינוי, ובהמשך גם להתמיד".

לפרטים נוספים ולהרשמה לסדנה: http://bit.ly/2VmmwZq