יש לה את זה- סיפורה של הסטייליסטית ענבר יזרעאלי

מאז ומעולם אהבה ענבר יזרעאלי להתלבש, אך מעולם לא חשבה שתוכל להפוך את האהבה למקצוע. לאחר שסיימה תואר ראשון בתל-חי, עברה לגור ברמת גן, ממש מול "שנקר". היא הבינה שזה לא במקרה ונרשמה לקורס סטיילינג אישי. מאז, היא הקימה את HELLO, המותג שלה לייעוץ סטיילינג וסידור ארונות, ממש כאן בגליל, בשביל להראות שלא צריך ללכת לשום אירוע בשביל להתלבש נכון ומדויק

גם עם 15 קילו יותר, ענבר יזרעאלי אהבה להתלבש. כנערה הסתובבה בשבילי הקיבוץ בו נולדה בבגדים שאינם תואמים את ההווי הקיבוצי, בלשון המעטה. "תמיד שאלו אותי בקיבוץ 'לאן את הולכת שהתלבשת ככה?' אבל אני לא הייתי צריכה אירוע מיוחד בשביל להתלבש יפה. בשבילי זה היה רגיל" מספרת ענבר.

 בעוד כמה חודשים תחגוג יום הולדת 30. את הסטיילינג היא לא חשבה שתהפוך למקצוע. היו לה תוכניות אחרות בראש, אבל הגורל, הגורל כנראה שופע בסטייל וענבר פתחה את HELLO, הבייבי שלה, דרכו היא מעניקה שירותי סטיילינג, סידור ארונות ומוכרת אופנת יד שניה.

במבט על ענבר, ניתן לראות שהיא רואה את העולם בשילובים של צבעים לא שגרתיים, בדיוק כמו שמתמטיקאי רואה את העולם בנוסחאות ומספרים. "יש לי סגנון דרמטי בשילוב אורבני. אני אוהבת מאוד לשלב פרינטים. מכנס פסים עם חולצת נקודות, כזה" היא אומרת.

ענבר נולדה באיילת השחר והיא מתגוררת כיום בקיבוץ להבות הבשן, בבית עם חצר, בדיוק כפי שחלמה. יש לה ארבעה אחים ואחיות, רובם גרים במרכז. ענבר היא בת הזקונים.

ילדה שגדלה בקיבוץ, מאיפה בדיוק הגיע הסטייל?

"זה נכון, למדתי במסגרת הקיבוצית, שם לא ממש מקפידים על לבוש, אבל תמיד אהבתי ונשמתי אופנה. זה הגיע בגיל מוקדם יחסית. תמיד שאלו אותי בקיבוץ לאן אני הולכת, והנקודה היא שלא צריך ללכת לאנשהו בשביל להיראות טוב ומדויק. הלבוש שלי לא ממש חריג בתל אביב, אבל בקיבוץ זה 'וואו'. אני לא מתלבשת בשביל שיגידו לי משהו, זה פשוט מה שרציתי ללבוש".

ובכל זאת, מאיפה הגיע הסטייל?

"אני לא ממש יודעת. בתור נערה פחות הסתכלתי במגזינים. יכול להיות שזה הגיע יותר מהטלויזיה, למרות שהסטייל בישראל באותה תקופה היה ממש נורא. התאהבתי בבגדים, אני ממש אוהבת לעשות שופינג וכמעט ולא נכנסת לרשתות הגדולות".

במהלך נעוריה היא עבדה בקיבוץ בחינוך הבלתי פורמאלי והגיל הרך. לאחר הצבא היא עברה לגור במרכז, ברמת הכובש, ואז חזרה לצפון מתוך ידיעה שהיא מתחילה  ללמוד בתל חי. "לפני שש שנים חזרתי לצפון בשביל ללמוד. לא ממש ידעתי מה, אבל ידעתי שאני רוצה שזה יהיה בתל חי. התחלתי בכלכלה וניהול ואחרי סמסטר אחד הבנתי שזה לא בשבילי. עברתי ללימודי שירותי אנוש ומדעי ההתנהגות וסיימתי את התואר לפני שנה. במקביל לתואר, עבדתי ברשת אופנה גדולה. הגעתי בתור מוכרת, כי ממש רציתי לעבוד מחוץ לקיבוץ, ותוך שבועיים בערך ביקשו לצרף אותי לצוות הניהול".

מתי הבנת שאת רוצה להפוך את האופנה למקצוע?

"התקופה שלי בחנות חידדה לי את העובדה שאני אוהבת להלביש אנשים ולהתעסק עם בגדים. באותה תקופה הייתי 15 קילו יותר ממה שאני היום, כך שיכולתי להלביש גם נשים במידות גדולות. זה נושא חשוב, כי אני יודעת על עצמי כמה זה קשה. על בחורה רזה הכל נראה טוב, ומידות גדולות זה יותר מאתגר. היה לי יתרון בחנות ולכן נשים שקשה יותר להלביש נמשכו אליי ואז הבנתי שיש לי מה לתת ושאני ממש אוהבת את זה".

עקב שינויים מנהלתיים, הזכיין של החנות פיטר את כל העובדים וענבר מצאה את עצמה מחוסרת עבודה, רק כמה חודשים לפני סיום התואר. אז, בעצם, היא גיבשה את התוכנית שלה. "חיפשתי עבודה בתחום משאבי האנוש ולצערי הרב לא מצאתי. לצערי כי אני ממש מחוברת לצפון ורציתי למצוא כאן עבודה בתחום שלמדתי. החלטתי שאני עוברת לגור במרכז כי זה הזמן שלי. אני רווקה, אני דואגת כרגע רק לעצמי והייתי חייבת לסמן לעצמי V שהייתי שם. שנה גרתי ברמת גן, ממש מול שנקר. חשבתי לעצמי שהמכללה נמצאת ממש מול הדלת שלי ואין מצב שאני לא אנצל את זה. באותה תקופה עבדתי בחברת השקעות, ולמרות שאהבתי את האווירה והאנשים, העבודה הייתה ממש משעממת. אמרתי שאם אני כבר פה, אני מוסיפה לעצמי משהו שייתן לי יותר עניין. נרשמתי לקורס סטיילינג אישי בשנקר ומשם לא נפתחו בפניי הרבה דלתות כמו שאני פתחתי לעצמי הרבה דלתות, שזה הבדל עצום".

מה זאת אומרת?

"הייתי עם אופי מאוד חזק ומאוד אסרטיבי. תמיד עם יד על הדופק כדי לייצר לעצמי את הדברים. הרמתי שתי הפקות סטיילינג שעשיתי לעצמי. אחת הבנות שלמדה איתי הייתה צלמת והיה לנו חיבור טוב, אז החלטנו לעשות שיתוף פעולה. העלתי פוסט לפייסבוק וכתבתי שאנחנו מחפשות מאפרת מקצועית להפקה. המענה היה מטורף ולא הצלחתי להשתלט על כמות התגובות שקיבלנו. עד היום, אם אני צריכה אנשי מקצוע, יש לי למי לפנות. הרמתי עוד הפקה עם מישהי מהצפון שאני קונה אצלה בגדי יד שניה. היא זרמה איתי ועשינו צילומים".

איך את מגדירה את הסגנון שלך?

"פעם, אם הייתי לובשת חולצת פסים, לא הייתי משלבת את זה עם מכנס מקושקש. זה היה מאוד מרובע מבחינתי. פרינט עם חולצה חלקה. היום זה כמה שיותר שילובים- מכנס פסים, חולצת נקודות,  הכל הולך. הסגנון שלי אורבני וגם מאוד דרמטי. תלוי לאן אני הולכת ומה אני רוצה לשדר".

המותג HELLO בעצם נוצר לאחר שסיימה בשנקר. "רציתי להתחיל להתעסק עם סטיילינג. מבחינת זמן וכסף, לא היה לי אפשרות להתחיל עם זה במרכז, וגם די נמאס לי לגור שם. רציתי בית גדול עם מרפסת וירוק בעיניים. חזרתי לצפון והתחלתי לחפש דירות. אני מאמינה שכשאתה בתנועה אז דברים קורים. הגדרתי לעצמי שאני רוצה בית 'נורמלי' ובאמת מצאתי בית בלהבות הבשן, בדיוק כמו שרציתי. התחלתי לחפש עבודה בשירותי אנוש ועד היום אני מחפשת ולא מוצאת. הצפון מאוד קשה מהבחינה הזאת. תמיד היה לי בראש שאני קודם אמצא עבודה קבועה ואז יהיה זמן לסטיילינג. ראיתי שאני לא מוצאת עבודה, אז התחלתי לייצר לעצמי עבודה בסטיילינג. הוספתי את אופנת היד שניה והתחלתי להשתתף בכל מיני ירידים של מכירות בגדים, ובמקביל חיפשתי עבודה. לא רציתי לשבת בחוסר מעש בזמן שאני מחפשת והמשכתי בעשייה עם הסטיילינג. השתתפתי בירידים באגמון מרקט ובראש פינה, וזה נתן לי 'פוש' מטורף. הרבה נשים התחילו להגיע אליי הביתה. אני בוחרת את הבגדים שלי ממש בקפידה. אין אצלי סמרטוטים, זה ממש כמו בוטיק, רק עם מחירים שפויים בין 20 ל-100 שקלים. לצורך הדוגמא, עם 400 ש"ח אפשר לצאת מפה עם 2 שקיות".

"התקופה שלי בחנות חידדה לי את העובדה שאני אוהבת להלביש אנשים ולהתעסק עם בגדים. באותה תקופה הייתי 15 קילו יותר ממה שאני היום, כך שיכולתי להלביש גם נשים במידות גדולות. זה נושא חשוב, כי אני יודעת על עצמי כמה זה קשה. על בחורה רזה הכל נראה טוב, ומידות גדולות זה יותר מאתגר"

לא נתקלת בהתנגדויות? יד שניה זה לא בשביל כולם.

"נתקלתי, אבל או שאוהבים יד שניה או שלא. אין אמצע. בחנוכה הגיעה מישהי ליריד וראיתי שהיא לא מקומית. התחלנו לדבר והיא אמרה לי שהיא אף פעם לא קנתה פריטים של יד שניה. לא בגלל שהיא לא רצתה, אלא כי אף פעם לא נכנסה לחנות יד שניה. אמרתי לה שאני הכי אשמח שהפעם הראשונה שלי תהיה אצלי. מפה לשם, היא קנתה די הרבה. זה היה הישג מבחינתי כי היא אף פעם לא קנתה יד שניה. היא נסעה לחו"ל הרבה וקנתה מותגים כמו שאנל ולואי ויטון, כך שזה היה כייף שהיא בסוף קנתה גם אצלי".

ראיתי שאת גם מסדרת ארונות. מה זה אומר?

"סטיילינג הוא עולם שלם שמתחלק לשניים: ייעוץ סטיילינג וסידור ארונות. בסידור אנו עושים מיפוי ודילול של הבגדים הקיימים. אני רואה מה מתאים לך, מה טרנדי וכו'. יש הרבה סיבות לקחת סטייליסטית. נשים שרוצות להתלבש בצורה שמחמיאה להן אבל עדיין לשמור על הסגנון שלהן, נשים אחרי לידה שמבנה הגוף שלהן משתנה, נשים שהיו שנים בקבע ופתאום מוצאות את עצמן לא יודעות איך להתלבש. זה מתאים לכל אישה בכל גיל. אחרי שאנחנו מנפים, אני בונה לוקים מתוך הפריטים שלך. לוקים שלא חשבת עליהם לפני. המטרה היא לא להוציא אותך לסיבוב שופינג ולהוציא הרבה כסף. זה ממש לא העניין, אלא אם זה מה שאת רוצה. הרעיון הוא ליצור ממה שכבר יש לך ולבדוק מה חסר לך בארון".

זה יכול להתאים לכולם, גם מבחינה כספית?

"ברור. קודם כל, אני ממש לא מפגיזה במחירים. שנית, גם אם את לובשת ג'ינס וטי שירט, זה חייב להיות בצבע הנכון ובגזרה הנכונה. אני לא עושה איזה מהפך. אני נשארת עם הקו האחיד של הלקוחה אבל משדרגת אותו עם הנגיעות שלי".

איזה לוק יילך בסילבסטר?

"מבחינתי סילבסטר הוא כמו פורים, במובן של – אין מוגזם. בסילבסטר בולט בעיקר הצבע השחור, הנוצץ, הפאייטים, הנצנצים, זהב וכסף. אני, למשל, מעולם לא הרשיתי לעצמי ללבוש חצאית עור, והפעם אני הולכת על זה ומוסיפה חולצה לבנה ופאוץ' חמוד ונוצץ".

את מעיזה עכשיו יותר בגלל שירדת במשקל?

"כשהייתי גדולה לא יכולתי ללבוש כל דבר. חצאית עור זו סתם דוגמא. היום אני יכולה להרשות לעצמי כי זה מתאים ונכון לי, ותמיד ידעתי להתלבש בצורה שמחמיאה לי. בלי שום קשר, הבגד חייב להיות נוח בכל מצב, גם כשאני רוקדת, וזה לא משנה שמנה או רזה. אם את צריכה לסדר את הבגד כל הזמן, כנראה שהוא לא הבגד בשבילך".

אחכה לך בשדות- סיפורה של הציירת נורית בידרמן שאף פעם לא למדה לצייר

נורית בידרמן אף פעם לא למדה לצייר. היא עבדה 28 שנים במערכת החינוך, כמורה ומנהלת, ולא תארה לעצמה שיום אחד תפתח גלריה לציור. כשבנה הוצב בלבנון, היא מצאה סוג של נחמה בבד הקנבס הלבן והחלה לצייר. מאז היא לא הפסיקה. התחביב לאט לאט הפך למקצוע, והפרחים שלה החלו לעטר קירות רבים. נורית מציירת פרחים צבעוניים ואת נופי הגליל עליהם גדלה, וציוריה אף הוצגו בתערוכות שונות בארץ. לא רע עבור אישה שמעולם לא החזיקה מכחול בעבר.

אף פעם לא מאוחר מדי להגשים חלומות, זה כבר ידוע לכל. לא מעט נשים עזבו מקום עבודה קבוע בשביל לצאת לדרך עצמאית, אבל זה לא הסיפור של נורית בידרמן מיסוד המעלה.

נורית, אשת חינוך לשעבר, אף פעם לא חלמה לצייר, גם לא בחלומות הכי פרועים שלה. למעשה, היא האנטיתזה לציור. "אפילו עיפרון לא ידעתי להחזיק", היא אומרת, "לא חשבתי שאי פעם אצייר, בטח ובטח לא לפתוח גלריה". אבל לחיים יש דרך משלהם להפתיע אותנו. כמו שאומרים: אנחנו מתכננים תוכניות וההוא שם למעלה צוחק. כשהוצב בנה בלבנון בשנת 1999, נורית מצאה פורקן בציור, ומאז הם לא נפרדים- רק היא והציורים שלה שמוצגים ב"גלריה נורית" שבביתה ביסוד המעלה.

בגלריה הססגונית שבמושבה הפסטורלית, הפרחים שמעטרים את הקנבסים הלבנים מביטים בך מכל זווית. "כשנכנסים לבית של נורית כמעט ניתן להריח את הפריחה באוויר. מכל הקירות מביטים אליך פרחים בשלל צבעים, גם כאלה שתתקשה למצוא בטבע. קשה להאמין שכל העושר הפרחוני הזה בא מאישה שטוענת כי מעולם לא למדה לאחוז במכחול". כך כתבה עידית שכטר פייל בספרה "בשביל הדברים הטובים". ואכן, נורית מציירת בדרכה הייחודית נופים ופרחים, שאפשר כמעט להריח, להושיט יד ולקטוף אותם. למה דווקא פרחים? הכל תלוי במקום בו נולדת ומאין באת.

לנורית, דור חמישי בארץ, ישנם שורשים עמוקים בגליל.  אמה, רינה סלומון ז"ל, נצר למשפחת פישל סלומון, ממייסדי המושבה יסוד המעלה. אביה, שמואל אוחנה ז"ל, דור שביעי בארץ, גדל והתחנך בטבריה ולחם לשחרור העיר. הוא היה נצר למשפחת רבנים, ובבגרותו היה ממייסדי ובוני העיר קריית שמונה. נורית ספגה בילדותה את נופי הגליל ואצרה אותם בתוכה. היא עסקה שנים רבות בהוראה. הייתה מורה, מחנכת, מדריכה ומנהלת בית ספר, והצלחתה במערכת החינוך הייתה ראויה להערכה. כל מי שזוכר אותה כמורה לספרות, לא היה מתאר לעצמו שתהפוך דווקא לציירת.

בשנת 1999 הוצב בנה, בועז, בלבנון, וכך, ביום בהיר אחד, החלה לצייר נורית באופן ספונטני וכך מצאה פורקן למתח והחרדה בהם הייתה מצויה באותה תקופה. "הכל התפרץ החוצה והחל לנבוע ממני כמעיין שופע על פני הקנבסים", כשהנושאים המרכזיים הם אותם מראות שגדלה מולם.

תלמידיה הרבים, חבריה והמכרים המקומיים התפעלו מיכולתה להביע בציור את רגשותיה, מאחר וזהו פן חדש שלא הכירו אצלה בעבר. אחרי פרישתה לגמלאות, כיהנה נורית כנציגת מגבית קנדה באצבע הגליל, ובמסגרת תפקידה שקדה רבות על הגשר החי בין יהודי קנדה והתושבים באצבע הגליל.

"עסקתי בחינוך שנים רבות. הייתי מורה בקרית שמונה וביסוד המעלה, ניהלתי את בית הספר מבואות החרמון, ומאוחר יותר ניהלתי את המרכז הפדגוגי בקרית שמונה. כשעבדתי כנציגת מגבית קנדה בגליל, הבן שלי הוצב בלבנון ופשוט התחלתי לצייר".

פתאום, ביום בהיר אחד?

"כן. בלי רקע ובלי ניסיון. לא ידעתי ולא למדתי, פשוט משהו התפרץ מתוכי, מהנשמה. גם היום אני מציירת רק כשאני מרגישה צורך. אני לא יוצאת החוצה לנופים בשביל לצייר או מעתיקה מדברים שניצבים מולי. זה משהו שמבעבע בתוכי ואז אני מתיישבת לצייר, אך ורק פרחים ונופים".

אפשר לומר שהציור עזר לך להתגבר על החרדה?

"עשיתי משהו שנעשה, בלי לדעת למה. יכול להיות שזה התחיל מדאגה, אפשר לפרש את זה בכל מיני דרכים, אבל פשוט התחלתי, ויצאו פרחים יפים. אני הייתי ממש האנטיתזה לציור. לחלוטין. בן אדם שלא יודע להחזיק עיפרון. התחלתי ללמוד רישום במכללת תל חי ולמדה איתי מישהי שהייתה מורה לאמנות בבית הספר מבואות החרמון, שניהלתי באותה תקופה. ביקשתי ממנה שתבוא אותי לחנות לדברי אומנות כדי לקנות קצת ציוד ולהתחיל לצייר. אפילו לא ידעתי מה צייר צריך חוץ מצבעים בשביל להתחיל. היא ממש צחקה עליי. אמרתי לה שאני רוצה לצייר ושאלתי אם היא באה או לא. היא הגיעה איתי לחנות וקניתי ציוד בכ- 1,500 ₪. אני זוכרת שהיה יום גשום ואף אחד לא היה בבית, אז נכנסתי לחדר והתחלתי לצייר. פשוט הייתי באטרף של יצירה".

למה דווקא פרחים?

"אני לא יודעת למה. אני פשוט לוקחת בד ולא מתכננת מה אני מציירת. כשלימדתי ספרות בבית ספר קורצ'אק בקרית שמונה, תמיד אמרתי לתלמידים שסופר כותב רק כשיש לו השראה. ידעתי את הפירוש המילונאי של המילה 'השראה' אבל לא הבנתי את הכוונה. עכשיו אני יודעת. אני לא מתכננת לצייר פרח או בית או עץ. זה פשוט מה שיוצא לי וזה מה שמיוחד בציורים שלי. הצבעים, היופי, הססגוניות. הנוף בגליל יפה, לא סתם אומרים שהאדם הוא נוף מולדתו. אני דור חמישי בארץ וברור שקיבלתי השראה מהנופים בהם גדלתי".

מתי כבר הבנת שזה מעבר לתחביב?

"המשכתי לצייר והבאתי את הציורים לאמא שלי. האחיות שלי התלהבו ולקחו את הציורים אליהם. אחר כך הילדים שאלו אותי למה אני לא מציגה בתערוכה. אמרתי להם שהם לא נורמלים. הם הצליחו בסופו של דבר לשכנע אותי ובחג שבועות תלינו פלריגים והזמנו אנשים לראות את הציורים. אנשים פשוט זרמו לכאן וקנו את כל הציורים. אז הבנתי שאם זה מוצא חן בעיניי אנשים אחרים, למה שלא אמשיך לשמח אותם? אני באמת שמחה שקונים את הציורים שלי. לא בגלל הכסף, אלא בגלל שהציור שהם קונים עושה להם טוב, וגם בגלל ההכרה שאני מסבה להם אושר. זה עושה לי טוב על הלב. מאז פתחנו את הגלריה בבית, וחוץ מקנבס אני מציירת על אריחים, עץ, אבן ומגוון חומרים".

את עדיין מציירת רק כשיש לך השראה?

"ברור. זו לא גלריה מסחרית. כל דבר אצלי הוא ONE PIECE. אני לא מציירת לפי הזמנה. מה שיש זה מה יש".

שני הילדים שלך הלכו בעקבותייך?

"ממש לא. הבת שלי גרה בסינגפור ועובדת בהיי טק. הבן שלי מנכ"ל שיווק. גם אמא שלהם לא ממש הייתה בקטע. לאבא שלי היו גילויים של אמנות. הוא קצת צייר ועשה תכשיטים. יכול להיות שזה בא ממנו, אבל זה ישנו, ואני מודה לאלוהים על כך וממשיכה עם הציור. זה לא הולך לשום מקום. זה קיים וזה כיף".

***

הציורים של נורית הוצגו בתערוכות שונות בארץ, כגון קיסריה, שם התקיימה תערוכה בה לקחו חלק 4 ציירות וציוריה של נורית בלטו במיוחד בשל הצבעים הנועזים והמיוחדים. כמו כן, הוצגו ציוריה בתערוכה בהיכל התרבות בראשון לציון, שם הוצגה על ידי האוצרת כציירת הפרחים המוכרת ביותר בארץ. במלון הסקוטי על שפת הכנרת הוצגו לראווה ולהנאת המבקרים הציורים שמשכו תשומת לב רבה. בהיכל התרבות בקריית שמונה הציגה בתערוכת יחיד וקהל צופים רב שביקר במקום התפעל מעוצמת ציוריה הכובשים את עין הצופים. אורחים רבים המבקרים בגלריה ביסוד המעלה, משתפים אותה בחוויות אותן מעוררים בהם הציורים. ישנם אורחים שמרגישים כי הפרחים המקיפים אותם מכל עבר ממלאים את ריאותיהם באוויר ויוצרים תחושה של התחדשות ופריחה. גם ישראל, בעלה של נורית, עובד איתה בגלריה. מנגר חלקי עץ, אוסף חלוקי נחל על מנת שתצייר עליהם. נורית מציירת על מראות, אריחי אבן, משטחי עץ טבעיים ומעובדים.

נורית בידרמן מייצגת בעשייתה את ערכי אהבת המולדת והאדם, חיבור לנפש ויצירה בלתי סופית. בתפיסת חייה מציגה כי שווה להיות קשובים לאינטואיציה שלנו ולתת לה מעוף.

פורסם לראשונה בעיתון מידע 8

  

לילה לבן - סיפור על אימהות ושינה... או חוסר השינה

שבת בבוקר יום יפה, אימא שותה המון המון המון קפה! לא פלא שאימא שותה המון קפה, השעה שלוש בבוקר ואימא ערה. התינוק בוכה שוב. במקום לישון הוא מחליט לשחק ולהתפנק, ואימא עוד רגע תתפרק. חיי ההוללות שלה הוחלפו בהחלפות חיתולים. בשעות הקטנות של הלילה אימא מנסה להשאיר את עיניה פקוחות בכל מחיר. משימה לא קלה ואולי אפילו בלתי אפשרית. היא כבר לא בת שש עשרה, ועם עיגולים שחורים מתחת לעיניים- היא גם לא כל כך יפה. חושך בחוץ. אימא שומעת את הנחירות של השכן ממול והופכת ירוקה מקנאה. אימא מנסה להסביר לעולל הקטן שעכשיו לילה ושזה לא הזמן להשכים קום. הוא אינו מקשיב, קיבל את העקשנות מאימא שלו. אימא מתחילה להתחנן: "נום, נום, ילדי. חלומות נעימים", היא לוחשת, אך הקטן בשלו. אימא נגשת למטבח. זמנים קשים דורשים מהלכים קשים. היא שולפת קפה תורכי חדש מן המגירה וקורעת את השקית. בין הסנפה להסנפה היא מכינה לה קפה בוץ גברי להתעוררות מחודשת.

***

כשכיפה אדומה שאלה את סבתא למה עיניה גדולות כל כך, זה כנראה היה בגלל כמויות הקפאין המרובות שצרכה במהלך הלילה. אימא מכינה מנה משובחת של חלב תוצרת מטרנה ומתחילה להאכיל את התינוק. אוכל תמיד מצליח להרדים אותו. התינוק שואב בשלוק אחד את החלב של אימא ואינו מראה שום כוונה לישון. כמו זומבי אימא מסתובבת בבית. שום קפה לא יעזור לה עכשיו. יש צורך להוציא את התותחים הכבדים מהארון. הר של פרלינים שקיבלה במתנה יכול לעזור לאימא לשמור על ערנות. לא פלא שהיא לא מצליחה לחזור לגזרה. אבל במלחמה ואהבה הכול הוגן.

***

אימא ניגשת את התינוק ומצמידה אותו אל ליבה. הוא אוהב להירדם למשמע דפיקות הלב שלה. אלא שעכשיו קצב הדופק שלה נשמע יותר כמו קטע טראנס פסיכדלי. במחשבה שנייה היא משכיבה אותו בעגלה ומתחילה לנדנד אותה ברכות ובעדינות, אלא שהתינוק עדיין בשלו. משהו פה מסריח, היא חושבת לעצמה, וזה לא בגלל שהיא לא התקלחה כבר יומיים. התינוק עשה. היא ניגשת אל שידת ההחתלה ובדיוק כשהיא שולפת את החיתול, התינוק מחליט להתהפך. נהיה שם בלאגן שלם. אימא מנגבת הכול במגבונים בניחוח ורדים. אם היא כבר ערה, אולי היא תעשה אחר כך ספונג'ה. לפחות שתהיה יעילה.

***

כעת התינוק נקי ושבע. אין לו שום סיבה בעולם ליילל. היא שמה לו מוצץ ולא מאמינה למראה עיניה- התינוק משפשף את עיניו!  היא מניחה אותו בעריסה בזהירות יתר של מטען חבלה העלול להתפוצץ מכל תזוזה קלה. לאחר מכן היא מכסה אותו בשמיכה שמפזרת ריחות של סנו מקסימה לכל עבר. שתי דקות והתינוק כבר בחלום השמיני. אימא משחררת אנחה קלה. הוא נרדם. המשימה הושלמה.

***

חמש בבוקר, יום יפה

אימא שותה המון קפה

הילד הלך סוף סוף לישון

ואימא? אימא דלוקה אש!

מי יכול לישון בכלל?!