יום חמישי, 11 בינואר 2018

צלם צילם צלם - סיפורו של אורי לובן

אורי לובן משאר ישוב מחליף החודש קידומת וחוגג יום הולדת 30. זה עדיין לא מספיק בשביל לציין את שנות העשייה של המנטור שלו, אריה (סצ'י) שגיא, מנהל המוזיאון לצילום שעומד בפני סגירה. אורי התחיל כאחד התלמידים לצילום של סצ'י בשנת 2010 ובין השניים נרקמה מערכת יחסים מקצועית וחברית. אורי מעריץ את סצ'י ומעוניין לשמר את ההיסטוריה שלו בכל מחיר, ולכן ההודעה על סגירת המוזיאון בניהולו של סצ'י תפסה את אורי בתדהמה. "אני חייב להמשיך את המורשת שלו. המוזיאון לצילום בתל חי הוא המוזיאון לצילום היחיד בארץ וממש אסור שהוא ייסגר", הוא אומר. אבל לאורי יש תוכנית, עליה נדבר בהמשך.
צלם צילם צלם

אורי לובן גדל בשאר ישוב. בשנה האחרונה הוא מתגורר בשדה נחמיה יחד עם בנו, והחודש הוא חוגג 30, אך האהבה שלו לצילום החלה בגיל צעיר מאוד. "אני זוכר את עצמי עם מצלמה של פילים ביד. לקח לי המון זמן להבין שהמצלמה היא בעצם כלי ביטוי. אלו היו שנים רבות של שקט, בהן צילמתי ופיתחתי בעצמי. אלו היו השנים הכי מעניינות בחיי. לאחר הצבא, למדתי צילום במכללת תל חי, שאז עבד בשיתוף עם המוזיאון לצילום וזה היה שילוב יוצא דופן. סצ'י היה המרצה שלי בכמה מהשיעורים, והתחברנו. מאז אנחנו עושים המון דברים ביחד".

למרות שבזמן לימודיו, עידן הפילים כבר נגמר, אורי לא מוכן לוותר לשכוח כל כך מהר. "אני מקפיד עד היום להשתמש בפילים. אם יש לפרויקט שלי תקציב, אני מיד משתמש בסרט צילום. הצילומים יוצאים הרבה יותר איכותיים מהדיגיטליים".

יש עדיין מקומות שניתן לפתח פילים?
"המוזיאון לצילום. בגלל זה אנחנו חייבים לשמר את המוזיאון. סצ'י מפתח שם סרטי צילום, ועם ההודעה על סגירת המוזיאון, הבנתי שאני חייב להקים פה חדר חושך בצפון, למרות שכרגע אני מתמקד בלפעול למען המוזיאון, שלא ייסגר. אני פשוט מרגיש שאני חייב לשמר את האומנות הזאת, את חדר החושך, את הכימיקלים האלה, זה משהו שלא יחזור וחייבים לשמור עליו".

סצ'י בעל ניסיון עצום, היה קשה לעבוד איתו אחד על אחד?
"סצ'י היה המרצה שלי והאיש המוביל שלי ברוב הפרויקטים. הוא פרפקציוניסט ומלא חיוך ורצון טוב, ולא תמיד פשוט לעבוד איתו, אך יחד עם זאת, אני מאוד מזדהה איתו. עם העבודה והסבלנות שלו. הוא נותן המון מעצמו".
בשנה האחרונה גילה אורי שלסצ'י אין צילומי פורטרטים והחליט שהוא זה שיצלם אותו. סצ'י מיד הסכים והתוצאה הציגה את סצ'י בכנות ובפשטות.

איך זה לצלם צלם?
"מה שמדהים זה שסצ'י בוטח בי במאה אחוז. את התמונה תכננתי לפני, אבל הצילום עצמו לקח לי 10 דקות עד שהייתי מרוצה. אני צלם ואני איש שמתמקד בעיניים. סצ'י הוא איש שהעיניים והמבט שלו אומרים הרבה. זה איש שרוצה להצמיח ולהחיות. יש כל כך הרבה שניתן ללמוד ממנו ואני מנצל כל רגע בשביל לשמר את ההיסטוריה שלו. הוא מהצלמים של פעם, אין יותר כאלה, ואני רואה את זה כשליחות, להמשיך את זה לפני שייעלם. עם זאת, אני ריאלי. המדיה הנוכחית והעכשווית היא זו ששולטת. אני מנסה לעשות את השילוב בין הישן לחדש. מבחינתי, זהו מפגש אקטואלי מאוד".
מעורר פרובוקציות
כבר בשנה השנייה ללימודיו, אורי פתח את הסטודיו שלו, סטודיו לובן. "פחדתי להיכנס לעולם המקצועי", הוא מספר, "כי פחדתי שלא אוכל לעשות את הדברים שאני מיועד לעשות בדרך שלי. אבל מסתבר שבעידן שלנו אפשר לעשות הכל, ואני היום יוצר דברים שאני מאמין בהם, ואז התוצאה טובה גם לי וגם ללקוחות שלי".

במשך לילות שלמים בילה אורי בסטודיו שלו בניסיונות להגיע לצילום המושלם. בשבע השנים האחרונות הוא עוסק בצילום מקצועי, בעיקר כצלם מזון ומוצר עבור לקוחות עסקיים. בשנה האחרונה, הוא לקח את הצילום למקום אחר לגמרי. "לאחר שנים של ניסיון כצלם, החלטתי ליצור בית חם לפרילנסרים מהצפון שיעבדו יחד איתי. צלמים, יוצרי וידאו, גרפיקאים, מעצבים וכו'. כרגע הסטודיו מעניק מענה הרבה יותר מקצועי עם הרבה יותר אנשי מקצוע סביבי. אם פעם התמקדתי רק בצילומי מזון ומוצר, היום אין פרויקט שאנחנו לא יכולים לעשות בסטודיו".

ומה כבר יכול להיות מעניין בצילומי מזון, אתם שואלים? מסתבר שגם מזון יכול לעורר לא מעט פרובוקציות. "צילום אוכל זה אחד הנושאים הכי מעניינים בעיניי. זה יכול להיות רק יפה או שזה יכול לגרות ולגרום לנו לרצות לתת ביס. זה ההבדל המשמעותי בין צילום טוב לסתם עוד צילום. כשלמדתי צילום מזון אצל נלי שפר, לקחתי על עצמי פרויקט בשם 'נשים ואוכל', שני דברים שאני מתחבר אליהם מאוד. הפרויקט הצליח לעורר סערה לא קטנה. סצ'י ונלי היו היחידים שעזרו לי עם הפרויקט. אף אחד במכללה לא היה מוכן לשמוע עליו ואני עד היום לא מבין למה. הרי המרצים שלי הם מורים לאומנות, ואומנות היא כלי ביטוי. הם לא נתנו לי את המקום להביע את עצמי, לא הבינו איך יכולתי לשים קקאו על פנים של אישה בתמונה, אבל מבחינתי, כשצילום יוצר שיחה, זה סימן שעשיתי את העבודה שלי, ולבסוף הפרויקט קיבל מקום מכובד".
גם התמונה של השף שגיא לוי, עם דם על הפנים כשהוא מוקף בחתיכות בשר, היא לא הכי סולידית. אתה אוהב פרובוקציות?
"השף שגיא לוי היא אומן הקולינריה בצפון. אנחנו נפגשים מדי פעם לארוחות, וכשיש לי חשק, אני מצלם אותו. הוא איש קצת משוגע והסשן איתו תמיד כיף. אני לא מנסה לעורר פרובקציות, אבל אני אוהב דברים שהם לא פשוטים, שהם שונים. זה אני, תמיד מחפש לברוח מהקבוצה ומהנישה הקיימת, ומנסה ליצור משהו חדש".
מה הדבר הכי טוב שקיבלת מהעבודה עם סצ'י?
"את השלווה ואת הראייה של הצלם. ביחד תמיד חידשנו אחד לשני. אני בתחום הדיגיטלי והוא בתחום שלו. השילוב שלנו יצר רעיונות טובות. לאור העובדה שהחליטו לסגור את המוזיאון, החלטתי לעשות מעשה, אבל יש הרבה פוליטיקה מאחורי זה".

בעיקר כי זה עסק לא כלכלי
"אין מוזיאון בארץ שיודע להכניס כסף. המוזיאונים רק שומרים על המצב הקיים, מכסים את ההוצאות".
מתי גילית שהמוזיאון נסגר?
"בשלושה החודשים האחרונים, הייתה הרגשה שהמוזיאון לא מחזיק את עצמו והתחילו לדבר על קורסים חדשים בשביל להכניס יותר כסף למוזיאון. לא הייתי מופתע כששמעתי, אבל זה בעט בי חזק. אני מרגיש מאוד שייך אליו וזה המוזיאון לצילום היחיד בישראל. כשסצ'י אמר שסוגרים את המוזיאון, ראיתי במבט שלו את הדאגה. הבטחתי לו שאנחנו נרים את הכפפה ולא ניתן להכל למות, שאני אקים מקום לשיח אומנותי, לסדנאות, לגלריה. מקום שישמש אותי גם עסקית וגם ייתן פלטפורמה להיסטוריה של הצילום. אני ממש מקווה שהמוזיאון יישאר פתוח, אבל אני לא אופטימי".
צילום באופן כללי הולך ונעלם, כולם מצלמים היום בנייד
"את אומרת משהו מעניין שהוא נכון וגם טיפה לא נכון. יש פה צלמים מקצועיים שעושים עבודה פנטסטית ועובדים הרבה. אנשי הצפון לא מספיק מודעים למדיה הזו ולמה שהיא יכולה לעשות. נוצר פער גדול, כי הפלטפורמה קיימת, אבל לא מצליחים לחבר אותה לאזרח הפשוט. אני עוד מנסה לעבוד על המודעות הזאת. פלאפון לא יחליף את הצילום. גם אני יכול לצלם בפלאפון, אבל צלם הוא לא רק זה שמחזיק מצלמה. הרבה לפני הצילום עצמו, אני עובד על הסט במשך שעות ומבלה ימים שלמים רק להבין מה אני הולך לעשות. אני זה שמפקח על המקהלה הזאת. צילום צריך לעשות נכון וצריך גם להנגיש לעסקים הקטנים ולבעלי המקצוע החופשי".

עסקים קטנים בכלל משתמשים בצילומי תדמית?
התשובה היא כן, אבל האם אני יכול להתפרנס מזה? לא. הכסף שלי מגיע בעיקר מהלקוחות הגדולים, אבל אני משלב בין השניים".
אז מה התוכניות כרגע?
"כרגע אני מחכה לתשובה לגבי המוזיאון, לדעת מה קורה שם. אני ממשיך ומפתח הרבה רעיונות, נפגש עם צלמים ומעצבים, אנשי עסקים ואפילו ראשי מועצות. אני נמצא בתהליך הקמה של חברה שתתן בית חם למיטב אנשי המקצוע העוסקים במדיה בפריפריה, אז כרגע אני כולי בזה ופחות מצלם. ברגע שזה יישב על הקרקע, אני אחזור להתמקד בצילום".


יום שני, 13 בנובמבר 2017

הרצל אמר


לפני 32 שנה החליט הרצל לויפור, מורה בדנציגר ויוצא סיירת אגוז, להקים אתר הנצחה לחללי היחידה שנלחמה רבות למען הצפון. כשלא מצא מי שיעזור לו, הוא החליט לגייס 200 מתלמידי שכבת י' בבית הספר, שיגרמו לאתר להתרומם. משרד החינוך התנגד, אבל הרצל לא נתן לדבר לעצור אותו. בדרך יצירתית, הוא עקף את המערכת, ובעזרתם של תלמידיו הנאמנים הוא הקים את אתר ההנצחה בסמוך לנווה אטי"ב. עד היום מלווים תלמידי דנציגר את האתר, למרות שהרצל אינו גר בעיר כבר 30 שנה. "אני לא מופתע כי אני מכיר ילדי קרית שמונה. הם זן מיוחד, נוער אמיתי שנותן מעצמו"


הרצל לויפור כבר אינו מתגורר בקרית שמונה 30 שנה, אבל גם אם הוא עזב את העיר, העיר לא עזבה אותו. להרצל תמיד יהיה מקום חם בלב לעיר בה גדל ולתושביה הטובים.

"זה הכה בנו כמו פטישים"


הרצל בעבודות לבניית האתר 
לויפור נולד בקרית שמונה והינו בוגר של בית הספר דנציגר. את שירותו הצבאי עשה ביחידת אגוז, כיום יחידת הקומנדו של צה"ל. היחידה פעלה בפיקוד צפון עד שנת 1974 ואז פורקה. במהלך שירותו, איבד הרצל חברים רבים ליחידה. את חלקם הכיר יותר ואת חלקם פחות. אנשי היחידה וההורים השכולים הגיעו מדי שנה לטקסים השונים, אך היה להם חלום להקים אתר הנצחה לנופלי היחידה. "מאחר והיחידה פורקה, התוכניות נשארו על הנייר ולא היה מי שיוציא אותן לפועל", מספר הרצל. "היה תכנון להקים אתר הנצחה מפואר, אך הסכומים היו גבוהים מדי ולא היה מי שיעזור במימון של הדבר, צה"ל אינו מקים אתרי הנצחה, וככה זה היה במשך שנים. עד שיום אחד, בטקס השנתי בשנת 1985, אחת האימהות השכולות אמרה בטקס שכנראה היא בחייה כבר לא תראה אתר הנצחה לבן שלה. זה הכה בנו כמו פטישים. לאחר שהקהל התפזר, ישבנו ביחד וחשבנו איך אנחנו מממשים את התוכנית".

הרצל, שבאותה תקופה כבר חזר לדנציגר, בית הספר בו התחנך, כמורה של"ח, העלה רעיון חדשני. "הצעתי שניקח 200 תלמידים מבית הספר שיוכלו לעזור בעבודות להקמת האתר, ובכך נוכל לחסוך את כוח האדם היקר. ברגע שעשיתי את הצעד הראשון, פתאום כולם הציעו דרכים יצירתיות על מנת לגרום לזה לקרות. תת אלוף דוד אגמון הציע שיצרף פלוגת חיילים שתלווה את התלמידים במהלך כל הפרויקט. מישהו אחר תרם טרקטור, אחד תרם חצץ. כל אחד מבוגרי היחידה תרם משהו לטובת העניין ואז התוכנית קרמה עור וגידים".
הרצל, נלהב מהרעיון, נפגש עם מנהל בית הספר דאז, זאב פלג, וסיפר לו על היוזמה. "ישבתי עם זאב והסברתי לו שנעשה שירות לאומי משמעותי. אמרתי לו שניקח את כל תלמידי שכבת י', שיקימו את האתר מתחילתו ועד סופו. זאב היה סקפטי מאחר ואף בית ספר לא עשה דבר כזה בעבר. כמו כן, הוא ציין שהעבודה פיזית וקשה מאוד, ולכן ההורים עלולים להתנגד, לפנות למשרד החינוך ושם יעצרו את זה".
השניים החליטו לא להתייאש ושלחו מכתב להורי כל התלמידים. "במכתב פירטנו מהי סיירת אגוז וכיצד היא תרמה לצפון. ביקשנו את אישורם, ולהפתעתנו, אף לא הורה אחד התנגד. זה פשוט חימם לנו את הלב", אומר הרצל.

ברגע שנתנו ההורים את אישורם לצאת לדרך, קבע הרצל פגישה עם נציגים ממשרד החינוך, בה ניסה לשכנע אותם לאפשר לתלמידים ללוות את הפרויקט החשוב במשך חודש ימים. "הגענו לישיבה, שם היו יו"ר ועד ההורים השכולים חיים אדר, תת אלוף דוד אגמון שתרם את חיילי הפלוגה לעניין, נציגי משרד החינוך ומנהל בית הספר דנציגר. כולם הביעו התלהבות גדולה מהפרויקט מאחר וזה היה ראשון מסוגו בארץ. אף בית ספר לא עשה זאת בעבר ואני הייתי משוכנע שהנוער המצויין של קרית שמונה יעשה זאת בהצלחה רבה".

מה קרה בישיבה?
"נציגי משרד החינוך התנגדו בתוקף לרעיון ואמרו כי מדובר בעבודה פיזית קשה מאוד אשר כרוכה בסיכונים והתלמידים לא יעמדו בה. פשוט הייתי המום קיבלנו סטירת לחי מצלצלת. ואם לא די בכך, אחד הנציגים אמר שאם אני אוציא את התוכנית לפועל, אני אפוטר מבית הספר. המשפט הזה הכעיס את כל הנוכחים בחדר. יו"ר ועד ההורים השכולים אמר שהוא פשוט מתבייש שזה משרד החינוך שלנו ושאל איך במקום לעזור לנו להנציח חיילים, הוא שם לנו מקלות בגלגלים?".

איך לבסוף הוצאתם את התוכנית לפועל?
"תת אלוף אגמון אמר שאם משרד החינוך לא יאפשר לי לעשות את זה, אז הוא יגייס אותי, וכך היה. הוא גייס אותי למילואים ואז הצלחתי ליישם את התוכנית בתור איש צבא ולא איש חינוך, וכך הוא לא יכל לפטר אותי".


"אין גאה ממני"


התלמידים בעבודות לאתר 
התלמידים, יחד עם החיילים, החלו בעבודה הקשה, שבסופו של דבר הייתה חוויה בלתי רגילה עבורם. חלקם אפילו זוכרים אותה עד היום מרוב שהיא הייתה משמעותית. "התלמידים והחיילים ריצפו שבילי הליכה באורך של קילומטרים. הם עבדו קשה במשך חודש ימים, כל יום מהבוקר עד הצהריים".
עד שה-20 ביוני התקרב ועדיין נותרה עבודה לעשות. אבל הרצל לא אמר נואש. "היינו לקראת חופשת הקיץ, אבל נשארו עוד כמה ימי עבודה והיינו קצת עצובים שלא יהיה מי שישלים את העבודה. היינו אמורים לעשות טקס עם ההורים השכולים, אבל האתר לא היה מושלם".

הרצל מספר שיום לפני סוף שנת הלימודים, הוא אסף את כל תלמידי שכבת י' וסיפר להם שיש עוד כמה ימי עבודה בשביל שההורים יוכלו לחנוך את האתר. אמרתי להם שמי שמוכן להתנדב עוד כמה ימים על חשבון החופש שלו, שיגיע למחרת בבוקר".

האמנת שיגיעו?
"אחרים סביב היו סקפטים. המנהל אמר שהוא יזמין טנדר כי בטח יגיעו מעטים, אבל שכנעתי אותי להזמין את כל ארבעת האוטובוסים, ואם לא יגיעו תלמידים, אני אשלם עליהם בעצמי".

מאיפה הגיע הביטחון הזה?
"אני מכיר את ילדי קרית שמונה. הייתי בטוח שלאחר המאמץ הרב שהשקיעו, הם יגיעו לסיים את העבודה, וצדקתי. למחרת הגיעו כל תלמידי השכבה, בלי יוצאים מן הכלל, ותוך שישה ימים הם סיימו את העבודה באתר. במקום התקיים טקס, יחד עם ההורים השכולים, שחיבקו את הילדים והודו להם בעיניים דומעות. כל תלמיד קיבל מדליה ותעודת הוקרה, וזה פשוט השאיר עליהם חותם במשך כל החיים".

אתר ההנצחה הוקם ברמת הגולן, ליד נווה אטי"ב, ולא באופן אקראי. מושב נווה אטי"ב הוקם על ידי בוגרי סיירת אגוז ושמו הינו ראשי התיבות של שמות ארבעה מלוחמי הסיירת שנפלו במסגרת שירותם הצבאי: אברהם המאירי, טוביה שרקינגר, יאיר אלגרנטי ובנימין חדד. באתר ההנצחה מפוזרים שלטי מתכת, כאשר על כל אחד מהם כתובים פרטי הנופלים.  

בינתיים, שנתיים לאחר הקמת האתר, נאלץ הרצל לעזוב את קרית שמונה מסיבות אישיות. יחידת אגוז הוקמה מחדש בשנת 1995 כסיירת בחטיבת גולני, ולימים נפלו שניים מלוחמיה, בוגרי בית הספר דנציגר ובני קרית שמונה – לירן סעדיה ז"ל ובועז פומרנץ ז"ל. בפוסט מרגש שכתב לאחרונה בפייסבוק, הרצל אומר: "באותם ימים לא שיערתי בליבי שברבות הימים יצטרכו להנציח גם את בוגרי בית הספר בועז פומרנץ ז"ל ולירן סעדיה ז"ל. בסיום העבודה נשבענו שבית הספר יאמץ את האתר וימשיך לטפל בו גם בשנים הבאות, ואכן כך היה. אני כבר עשרות שנים לא מתגורר בעיר, אך מזה 32 שנה יוצאים תלמידי בית הספר לטפח ולנקות את האתר, ואין גאה ממני במסורת הזו ובתלמידים של תיכון זה".

לאחר העלאת הפוסט, קיבל הרצל תגובות רבות מתלמידים, שזוכרים את אותו חודש ב-85 כאילו היה אתמול. "זה דבר שנחרט להם בתודעה. ההורים השכולים שבכו מאושר והודו להם- זה היה שווה יותר מכל תקופת לימודיהם".

איך אתה מרגיש כשאתה רואה שהמסורת ממשיכה עד היום?
"אני מלא גאווה. אני לא מופתע כי אני מכיר ילדי קרית שמונה. הם זן מיוחד, נוער אמיתי שנותן מעצמו. אפילו אז, הקצינים היו המומים שהתלמידים היו  מוכנים לבוא ולעבוד בחופשת הקיץ במקום לבלות בבריכה. היום, יותר מתמיד, בני הנוער מודעים לחשיבות של הנצחת חיילים, במיוחד של יחידה מובחרת שפועלת רבות למען הצפון. אני בעצמי הייתי תלמיד בדנציגר וזה פשוט מחמם את הלב שהם ממלאים את ההתחייבות המוסרית עד היום, למרות שהאנשים בבית הספר התחלפו במהלך השנים".

ואכן, שכבת י' בבית הספר דרכא-דנציגר, מתגייסת מדי שנה לסייע בטקס הזיכרון השנתי של נופלי יחידת אגוז שמתקיים בסוכות. השנה, בשל מזג האוויר הסגרירי, הועתק מיקומו של טקס הזיכרון מקלעת נמרוד לאודיטוריום "אשכולות פיס", הנמצא בבניין חטיבת הביניים בדרכא-דנציגר. בטקס השתתפו מאות מוקירי זיכרם של הלוחמים. חניתה מעוז, מנהלת ביה"ס דרכא דנציגר: "שכבת י' בדנציגר גאה ללוות ולטפח את אתר אגוז מזה 32 שנים. אנשים רבים וטובים ליוו את הפרוייקט והאמינו שזו אחת הדרכים לטפח נוער ציוני ואיכותי. אימוץ אתר אגוז הפך למסורת שמעודדת דורות של תלמידים לקחת חלק ולהיות מעורבים, אכפתיים ומסורים להיסטוריה שהאתר מקפל בתוכו ולמשפחות הנופלים. אני גאה בנוער של דרכא דנציגר, שזוכר את עברו ומגלה אחריות לעתידו.״


אני ניצחתי



המנצחת עדה פלג מוכיחה שניתן לקחת פסק זמן, לגדל ילדים ולחזור לעניינים בגיל 50 פלוס. היום, 10 שנים מאז שחזרה לעולם המוזיקה הקלאסית, היא מלאת מרץ ונהנית מכל רגע. אישה מנצחת.

  
סדרת הקונצרטים המצליחה, בעריכתה של המנצחת עדה פלג, הפכו לשם דבר.
פלג, מצמרת המנצחים הישראלים, פועלת שנים רבות להבאת מוזיקה איכותית לצפון הארץ ומקדמת מוזיקאים רבים. קונצרט הפתיחה שלה, שהתקיים בחול המועד סוכות, 9 באוקטובר, הוקדש לציון יום השנה להפגנת האמיצים שהתקיימה ביום שני 9 באוקטובר 1989 בלייפציג שבגרמניה. מחאת המונים זו הביאה לנפילת החומה בברלין שבוע לאחר מכן והייתה לאירוע היסטורי המסמל את נצחון המאבק לדמוקרטיה וחירות.

אבל עדה בעצמה היא סמל לחירות. היא גדלה בחיפה ולמדה פסנתר מגיל 8. כשהתגייסה לצבא, היא התקבלה לאקדמיה למוזיקה ולתזמורת צה"ל, אך היא החליטה לעשות שירות צבאי רגיל ושירתה כפקידה בחיל הצנחנים, מה שהיה חריג באותה תקופה. היא למדה באקדמיה למוזיקה בירושלים, אבל את הלימודים הרציניים שלה החלה כשהיא ובעלה טסו  לארצות הברית. "החלטנו לצאת לטיול בשמורות הטבע של ארצות הברית בתור זוג צעיר. אז לא טסו לטיול תרמילאות בהודו", מספרת עדה. "היינו אמורים להישאר שם שנתיים ולבסוף נשארנו 7 שנים. בעלי למד אדריכלות ואני התחלתי את לימודיי בשיקגו וסיימתי תואר ראשון בפסנתר. זכיתי בפרס יוקרתי שמימן לי את הלימודים ומשם עברנו לבלומינגטון, אינדיאנה, שם למדתי לתואר שני עם התמחות בניצוח, ושם נולדו שני הבנים שלנו". 

למה החלטת להיות מנצחת?

"אני לא יכולה לומר שתמיד רציתי את זה. אחד הקורסים שלי בלימודים לתואר ראשון היה בניצוח וזו הייתה אהבה משיעור ראשון. היה ברור לי שבגלגול הקודם הייתי מנצח. זה דבר מדהים אבל או שיש לך את זה או שאין לך את זה, ולמזלי, היה לי את זה. ניגשתי לתחרות וזכיתי במקום הראשון. נתנו לי לנצח על תזמורת והמנצח של שיקגו די אימץ אותי. משם הדברים התגלגלו ואת התואר השני עשיתי כשאני כבר בטוחה שאני עוברת לניצוח ולא נשארת על הפסנתר. זו הייתה פריצת דרך של ממש כי לא היו בכלל נשים בתחום של הניצוח".

עיבדה מחדש את פינק פלויד

במהלך השנים עדה ניצחה על תזמורות ומקהלות בארץ ובחו"ל, בהן התזמורת הסימפונית של מוסקבה, התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור, התזמורת הקאמרית של שטוטגרט, התזמורת הקאמרית הישראלית, תזמורת ומקהלת פסטיבל באך באורגון, התזמורת הסימפונית של סנט פטרסבורג, מקהלת האופרה הישראלית ורבות אחרות.

בדצמבר 2014 החלה בתפקידה כמנהלת מוזיקלית ומנצחת ראשית של תזמורת "קול המוסיקה פריז". במקביל לקריירה הענפה שלה כמוזיקאית וכמבצעת, לפלג גם קריירה אקדמית עשירה. היא פרסמה מאמרים בנושאי מוזיקה והוזמנה להרצות במוסדות יוקרתיים בעולם. לאחרונה היא השלימה תרגום לעברית של "סיפורו של חייל" מאת הליברטיסט השוויצרי פרדיננד ראמוז, שהולחן על ידי סטרווינסקי, וניצחה על הפקה מיוחדת בהשתתפות נגנים מהפילהרמונית הישראלית. כמו כן, היא כתבה עיבוד מקורי של אופרת הרוק "פינק פלויד" לתזמורת, הרכב רוק ומקהלה, עליהם ניצחה בתל אביב ובחיפה. 

רוב המוזיקאים פשוט מוצאים עבודה, את הפכת את המוזיקה לקריירה והשקעת שנים רבות בלימודים. למה?

"כן, למדתי רבות את התחום. כשאתה רוצה להיות אמן-מבצע התואר לא כל כך חשוב, אבל בניצוח כן. יש מסלולים שמנצחים חייבים לעשות. הם גם זקוקים לתזמורת להתאמן עליה. לאחר שהתמחתי בניצוח, יצא לי לעבוד במקומות רבים בארצות הברית ובכל העולם, למען האמת. זו הייתה תקופה נהדרת".

מה קרה לאחר שחזרתם לארץ?

"בגיל 35 חזרנו לארץ והחלטתי להוריד הילוך. עד גיל 50 לא הופעתי. לי אישית לא התאים להתמסר להופעות וגם לגדל את הבנים שלי. התקופה עם הילדים לא חוזרת, ואם הייתי יכולה לעשות זאת שוב, הייתי עושה את זה בלי בעיה. בגיל 50, כשהילדים כבר החליטו להיפטר ממני (צוחקת), החלטתי לחזור למוזיקה, אבל אף אחד לא הבטיח לי שיקחו אותי בחזרה".

היה קשה לחזור לאחר פסק זמן כל כך ארוך?

"היה לא פשוט בכלל. הזמינו אותי לנצח בפסטיבל בגרמניה על תזמורת מסנט פטרסבורג והקונצרט היה הצלחה מסחררת. זה נתן לי מוטיבציה להמשיך הלאה".

בימים אלה עדה עובדת על הלחנת מוזיקה לסרט דוקומנטרי של במאי פקיסטני ומתכוננת לנצח בקונצרטים עם התזמורת הסימפונית של איסטנבול, התזמורת הסימפונית OSD בקלרמונט ותזמורת קול המוזיקה בפריז. אך למרות כל זאת, עדה מודה כי שיא הקריירה שלה התרחש דווקא בהופעה הפותחת של עונת הקונצרטים שהתקיימה בסוכות בכפר בלום.

מה היה מיוחד בהופעה הזו?

"קודם כל, ניצחתי על התזמורת הסימפונית של חיפה וזו הייתה עבורי סגירת מעגל, כי שם גדלתי. שנית, הם פשוט נתנו את הנשמה שלהם וניגנו בצורה יוצאת דופן. זו הייתה חוויה מרגשת מאוד וכבר הזמינו אותי לקונצרטים נוספים. הם פשוט ניגנו בשבילי ממש ממש טוב. את צריכה להבין שמגיעים 60 נגנים שלא מכירים אותי ואני צריכה להגיד להם מה לעשות ולגרום להם לעשות את זה מכל הלב עם הפרשנות שלי. זה לא קל אבל הם עשו זאת בענק".

בהמשך הסדרה, תארח עדה מוזיקאים והרכבים מהשורה הראשונה מישראל ומחו"ל, ביניהם הזמר הרוסי האגדי דניס סדוב, הזמרות אירה ברטמן ואנה סקיבינסקי וההרכב בארוקאמרי בניצוחו של אבנר איתי. הצ'לן מרסל ברגמן יופיע בשני הרכבים קאמריים- האחד עם הקלרניתן הווירטואוז הצעיר יונתן הדס והפסנתרן ויקטור סטניסלבסקי, ובשני עם החלילן ליאור איתן והנבלנית יוליה סברדלוב. כמו כן, לאור ההצלחה בעונות הקודמות, שיבצה פלג את הרכב הג'אז של ארי ערב, ובסיום העונה יופיעו מוזיקאים מצטיינים מהגליל, זוכי מלגות הקרן על שם דליה מרוז.

מאמינה בכוחה של המוזיקה לגשר

עדה מאמינה גדולה בכוחה של המוזיקה לגשר בין האוכלוסיות היהודיות, הנוצריות והמוסלמיות בארץ ובעולם.  במשך שנות פעילותה היא עבדה עם מלחינים ומוזיקאים מכל הדתות ויזמה שיתופי פעולה וקונצרטים מיוחדים. גם סדרת הקונצרטים הנוכחית תתקיים בישובים שונים בצפון, כמו: ראש פינה, קיבוץ ברעם, גוש חלב ונצרת. "אני אוהבת ליצור שיתופי פעולה שונים. זה טוב וזה הכרחי. למשל, באירוע בגוש חלב, צוות ההפקה הוא מקומי ולדעתי זה חשוב", אומרת עדה. "סדרת הקונצרטים מיועדת לקהל המקומי. חשוב לנו שתהיה כאן פעילות מוזיקלית לפחות פעם בחודש. עם זאת, בקונצרט הראשון, כ-60% מהאורחים הגיעו מערי המרכז. בכל זאת, להביא 300 איש לשמוע מוזיקה קאמרית ביום שני זה דבר לא פשוט ומדובר בהישג גדול. אני חושבת שהסדרה הזאת מאוד איכותית. לא עיגלנו פינות. בסופו של דבר, המטרה שלי היא להשאיר אימפקט על הקהילה המקומית וליצור רצף של פעילויות כאן בגליל ולא רק לארגן פסטיבלים שמגיעים אליהם אורחים מהמרכז ואז חוזרים הביתה".

ממוקדת מטרה, עדה ייסדה את ה"מרכז למוזיקה גליל" לאחר שעברה לגור בנוף כנרת, ועד היום היא מנהלת אותו. המרכז מיצב את עצמו כאחד ממרכזי המוזיקה המובילים בארץ וצבר מוניטין אף בחו"ל. עדה רואה חשיבות רבה בטיפוח מוזיקאים צעירים והיא מזמינה את כל הסולנים האורחים לתת כתות אמן וסדנאות לתלמידים הצעירים. השנה משיק המרכז, בשיתוף עם הקרן על שם דליה מרוז, גם תכנית מלגות לצעירים מהצפון.

בימים אלו ובשנים האחרונות עדה מחלקת את זמנה בין תל אביב, נוף כנרת ופריז. לגליל היא עברה בעקבות בעלה. "בעלי אדריכל והוא תכנן שכונת נופש בנוף כנרת. התאהבנו במקום והחלטנו להישאר. מאחר ומשרדו נמצא בתל אביב ואני מנהלת את המרכז בראש פינה, אנחנו מחלקים את זמננו בין הגליל לדירתנו בתל אביב. אני גרה בגליל כבר 10 שנים ומנהלת את המרכז, אבל אני לא עושה את זה לבדי. יש המון אנשים לצידי שעושים זאת יחד איתי. הרעיון שלי היה ליצור גוף מקומי יוצר, וזה לא היה קורה אם הייתי גרה רק בתל אביב. האתגר שלי, עד היום, הוא לפתח תשתית מקצועית וארגונית בגליל וליצור תוכנית התמחות, אליה יגיעו מוזיקאים וינגנו".

אירובי אינטנסיבי על הבמה

למרות העבודה הקשה והלו"ז הצפוף, עדה לא מתחרטת לרגע על בחירתה בחיים. "אני חושבת שזה הדבר הנכון לקחת פסק זמן ללימודים או למשפחה ואז לחזור ולהצליח בגדול. לי זה קרה. הילדים שלי ספגו ממני את המוזיקה והם מגיעים לקונצרטים שלי, למרות שהם בחרו ללכת בדרך אחרת".

בן הזקונים של עדה למד בסטנפורד והוא "איש עסקים של העולם הגדול", לדבריה. בנה הבכור הוא מוזיקאי מוכשר שבחר ללכת בדרך טיפה שונה מאמא. "בני הבכור הוא מוזיקאי מוכשר מאוד אך הוא בחר לעסוק ברפואה. עם זאת, יש לו להקת רוק ולפעמים אני מנגנת איתם. אני אוהבת את זה, אבל אני פשוט מוצאת אתגר גדול יותר במוזיקה הקלאסית והרבה יותר סיפוק".

עדה מוסיפה ומציינת כי למרות הסיפוק הענק, המקצוע לא כזה פשוט. "במקצוע שלי אני חייבת להיות בכושר פיזי כי מדובר באירובי אינטנסיבי על הבמה במשך שלוש שעות, וזה נהיה קצת קשה עם הגיל, אבל בכל זאת אני עושה את זה בדיוק כמו פעם. הדבר היחיד שמסגיר את הגיל שלי הוא שהפסקתי לצבוע את השיער (צוחקת)".

מהם הטיפים שלך לניצוח מנצח?

"אני חושבת שצריך תמהיל של כישרון, התמדה ויכולת תקשור עם אנשים או כושר מנהיגות, והכי חשוב – אנרגיה. מוזיקה היא קודם כל אנרגיה. היכולת של אדם להפעיל 50-80 נגנים על הבמה, כאשר הדופק שלהם צריך להיות זהה לשלי, זה משהו רוחני וזה דורש עבודה קשה. אך למרות זאת, אני מאוד אוהבת ללמוד יום יום מוזיקה, כמו שאחרים לומדים תורה. זוהי זכות גדולה לחיות בעולם של צלילים".