נועה נבון: "לא רציתי שידעו שהילד שלי מוזר, היום אני מתביישת על כך"

 

מהרגע שבנה החמישי נולד, נועה נבון חשה שמשהו לא תקין. שנתיים מאוחר יותר, היא קיבלה את האבחון ששחר נמצא על הרצף האוטיסטי. היא חשה בושה וניסתה להסתיר אותו כדי שלא יבחינו שהוא לא כמו כולם. היום הבושה היחידה שהיא מרגישה היא בצורה בה הגיבה

כשנועה ויחיאל נבון קיבלו את הבשורה שבנם הצעיר, שחר, נמצא על הרצף האוטיסטי, הם לא יכלו להעלות על דעתם שכמה שנים מאוחר יותר הם יעלו הצגה, בה יגוללו את סיפור חייהם. להפך, כשהם קיבלו את האבחנה, התגובה הראשונית הייתה הכחשה. עם הזמן הם הבינו ששחר מושלם בדיוק כפי שהוא, והתגייסו למלחמה היומיומית עם הרבה מרץ וסובלנות. מאז, מתמודדת המשפחה עם הרבה עליות וירידות, בירוקרטיה לא פשוטה ותגובות מכאיבות מצד החברה. נועה אף משתפת את רגשותיה ברשתות החברתיות ובטור אישי שזוכים להתעניינות רבה, מתוך שאיפה שהחברה הישראלית תגיע להבנה גדולה יותר לגבי האוטיזם בפרט והאנשים בעלי הצרכים המיוחדים בכלל.

ההצגה המשותפת שלהם "אוטיסט זה לא קללה" רצה כבר שנה, אבל נועה הייתה משוכנעת שהיא תככב בה לבד. "ממש לא האמנתי שיחיאל יסכים להצטרף אליי", היא מספרת, "היה לי ברור שאני עושה את זה לבד. כשהבמאי הציע שיחיאל יעלה יחד איתי, אמרתי לו 'אין סיכוי'. אני מכירה אותו כבר 20 שנה ואין מצב שהוא יסכים. החלטתי לשאול אותו בכל זאת, ולהפתעתי הוא הסכים. זה היה מאוחר בלילה וחשבתי שהוא מדבר מתוך חלום, אבל זה היה אמיתי. בעבודה משותפת, בנינו מופע שהוא מאוד משעשע אבל גם מאוד נוגע. הצופים עוברים מצחוק לדמעות בהתרגשות גדולה".

"מהיום הראשון ידענו שמשהו לא רגיל"

היום היא יכולה לצחוק על זה, אבל ההתחלה לא הייתה פשוטה. "בדיעבד אני יכולה להגיד שאפילו בלידה הרגשתי שמשהו לא בסדר", נועה נזכרת. "ההיריון היה תקין, המדדים היו תקינים, אבל אפילו בשביל להיוולד, שחר היה צריך עזרה. הוא לא היה יכול לעשות את זה לבד. גם בברית הוא לא בכה וראינו שמשהו איתו לא רגיל".

כששחר היה בן 3 חודשים, נועה החליטה לקחת אותו לרופא. "שחר הוא הילד החמישי שלנו, כך שידעתי שמשהו לא רגיל. הוא ישן המון ולא קם בלילות, זה היה ממש חריג. בהתחלה נהניתי מזה כי היה לי זמן להתאושש מהלידה, אבל אחר כך הבנתי שאני צריכה לבדוק את זה. כשהלכתי לרופא הוא אמר לי שאני היסטרית. ידעתי שאני ממש לא, כי אני כבר אמא עם ניסיון, והסברתי לו שאני לא ממהרת לפנות לרופאים. הוא הסכים ואמר ששווה לבדוק את זה".

שחר קיבל טיפולי פיזיותרפיה בשל עיכוב בהתפתחות. "הוא היה תינוק מהמם אבל הוא לא התהפך, לא זחל. היה לו עיכוב התפתחותי בכל המדדים. הגענו לאבחון הראשון, שם קבעו שיש לו סוג של עיכוב, וכבר היה ברור לי שזה הולך לכיוון של אוטיזם. שחר היה בן שנה וחודשיים, כך שעדיין היה מוקדם מדי לאבחן אותו, אבל בינתיים הוא נכנס למעון שיקומי".

שחר פרח במעון, והתחיל להתקדם בהליכה ובטיפוס, אך בנושא התקשורת לא יכלו לתת לו מענה. כאשר נועה ויחיאל קיבלו את האבחנה, כששחר היה בן שנתיים, הוא עבר למעון של אלו"ט, שמתאים בדיוק לצרכים שלו, ושם הוא עשה קפיצה משמעותית. "ידעתי שברגע שיאבחנו אותו, הוא יקבל את הטיפול שהוא צריך. אנחנו גרים בבית שמש והמעון של שחר היה במודיעין. פחדנו לשלוח אותו עם הסעה, אז אנחנו הסענו אותו בכל בוקר ואז החזרנו אותו שוב בצהריים. לא עמדנו בזה, אז החלטנו בסופו של דבר להיעזר בהסעות. גם זה לא היה ממש פשוט, עברנו נהגים לא סובלניים, מלוות קשות, עד שמצאנו את הצוות הנכון".

נראה שממש ציפית כבר לאבחון. מה הרגשת באותו רגע שקיבלת אותו?

"זה היה המשבר הכי גדול של החיים שלי. לא היו לי חיים 'חלקים', היו לי התמודדויות, אבל שחר באמת היה תינוק מהמם, שובה לב, כולם הגיבו אליו. עם זאת, ראינו כבר בהתחלה את ההתנהגות השונה. התביישתי. היום אני מתביישת בזה שהתביישתי. עד האבחון הסתרתי אותו. הוא התנהג בצורה משונה, היו לו כל מיני נפנופי ידיים וכשהוא היה שמח - זה היה מובהק. בנוסף, הייתה לו בעיה עם הוויסות החושי והוא אהב להתחכך על השטיחים או על מרצפות מחוספסות, והכול היה אצלו נורא איטי. כל התינוקות כבר התיישבו או רצו, ושחר לא. העיכוב היה אצלו מאוד בולט, ובכל פעם שהוא עשה תנועה מוזרה, הייתי מחבקת אותו כדי שאף אחד לא יבין שמשהו שונה. התרחקנו מהמשפחה, מהחברים. לא רציתי שיראו שהילד שלי מוזר, שהוא נראה רגיל אבל מתנהג שונה, ולא היה לי כוח להתמודד עם זה. אני בעצמי הייתי מבוהלת והרגשתי שאני נשאבת לתהום. כל החלום שהיה לנו לעוד בן במשפחה, ופתאום דבר כזה קורה".

כשהיא מדברת על זה היום, נועה מתביישת. מתביישת בבושה שהרגישה. "אין איך לייפות את זה, באמת היינו במצוקה גדולה. גזרתי על עצמי בדידות, וההסתרה נהייתה יותר ויותר כבדה. אני בעצמי מטפלת באמנות ותמיד אני אומרת בהרצאות שלי שאני יודעת כמה משאבים ההסתרה והבדידות גוזלות".

בהרצאה שלה "עוד השחר יפציע", שרצה כבר 4 שנים, נועה מספרת את הסיפור האישי שלה לכל מי שמוכן להקשיב. טרום ימי הקורונה, נועה העבירה הרצאות בקביעות, לפעמים שלוש פעמים בשבוע. "אני מרגישה חשופה על הבמה, משתפת את הקהל בדבר שהכי יקר לי. שמעתי הרצאות של הורים לילדים מיוחדים, וכולם מספרים דרך נקודת המבט שלהם. אני מספרת דרך נקודת המבט של האחים של שחר מהסיבה שילדים מביאים הרבה הומור ולא חוסכים במילים. הכול איתם מאוד ישיר ואותנטי, בלי מסיכות של מבוגרים".

ואיך באמת האחים של שחר מקבלים אותו?

"זה משתנה. נטף, האחות הגדולה, אומרת ששחר יגדל וכך גם החריגות שלו. לקח לה זמן לעכל אותו. השנייה, טוהר, מיד התחברה אליו ויש להם קשר מטורף. לפני כמה זמן, מישהו כתב בקבוצת הוואטסאפ של בני הנוער: 'מה אתה לא מבין, מה אתה אוטיסט?', ודווקא נטף, שהיה לה קשה עם שחר, הגיבה וכתבה שאוטיסט זה לא קללה. היא תמיד הרגישה שהכול גדול עליה ודווקא היא הראשונה שהגיבה בפורום כזה רחב. היא אמרה לי שהיא לא יכלה לשתוק על הערה כזו".

וזה לא הדבר היחיד שהפתיע. נטף החליטה להתנדב ב"שלווה" - האגודה הישראלית לטיפול באנשים עם מוגבלויות ושילובם בחברה, ועובדת מדי יום עם אנשים עם צרכים מיוחדים. "היא אמרה שהיא תשנה את העולם. היו לה הרבה בחירות לשירות הלאומי. מישהי הציעה לה לעבוד עם צרכים מיוחדים והיא אמרה שאת זה יש לה בבית. בסוף היא החליטה ללכת על זה. יום אחד היא התקשרה אליי בוכה. שאלתי אותה מה קרה והיא אמרה שכשאנחנו לא נהיה כאן, היא תצטרך לקחת אחריות על שחר, והיא מצאה מקום מושלם עבורו. ממש התפרקתי מהמשפט הזה".

חולם להיות כמו כולם

כששחר היה בן 4.5, נועה הגישה את התמונה שלו לתחרות של "הפנים הבאות של קינדר", דווקא בהצעתה של טוהר. "היא אמרה שזו דרך נפלאה להעלות את המודעות. כשנכנסתי לאתר התחרות, ראיתי כל מיני שאלות כמו מה החלום שלו. סגרתי את המחשב מיד. ראיתי כל מיני ילדים שחולמים להיות סמי הכבאי, רופא או פיה, ושחר בכלל לא יכול לספר לי מה החלומות שלו. בסוף החלטנו להגיש בקשה, אחר שכבר בוצעו אלפי הצבעות, ולשאלה 'מה החלום שלי?' ענינו 'לדבר ולתקשר עם כל הילדים'. כששחר זכה בתחרות, הרגשנו חיבוק גדול מאוד כי אנשים ממש התגייסו לזה".

שחר היום בן 7 ועדיין לומד בגן תקשורת, לאחר שהוריו נאבקו להשאיר אותו עוד שנה בגן ולא להעלות אותו לכיתה א'. "היה ברור לנו שברגע שהוא יעלה לבית הספר, שליש מהטיפולים שלו ירדו, ולכן שוב נאלצנו להילחם בבירוקרטיה. עכשיו אנחנו רואים שהוא עשה שינוי משמעותי והבנו כמה נכון היה להקשיב לאינטואיציה שלנו. הוא התקדם מאוד ורואים לו בעיניים שהוא ימשיך להתקדם".

בחרת לצאת עם הסיפור שלך בהרצאה, בהצגה ובטור אישי. למה?

"כי כל הזמן הייתי בגישה לשנות את העולם, לשתף ולחזק הורים אחרים. זו הייתה המטרה שלי. ראיתי הרצאות שיצאתי מהם ממש מדוכאת והחלטתי שההרצאה שלי תיתן כוח. רציתי לתת לאחרים. מהר מאוד הבנתי שזה נותן גם לי כוח וממלא אותי בסיפוק. זה מצב של WIN-WIN, גם אני מרגישה משמעותית שאני סוללת דרך לילדים מיוחדים רבים, וגם מצד שני אני נותנת כוח להורים לילדים על הרצף או ילדים עם צרכים מיוחדים. גם מי שאין לו קשר בכלל לנושא, מגיע כדי לשמוע, להכיר ולהתקרב, להבין איך אנחנו בחרנו להתמודד כמשפחה".

נועה ויחיאל לא רק נותנים כוח להורים אחרים, אלא גם עוזרים לשנות דברים בפועל. "העברנו הרצאה בפני רבנים, מנהלי קהילות ובתי כנסת. הם קיבלו 'שיעורי בית' לפני ההרצאה, וכשהם הגיעו – הנתונים שהם העלו פשוט היו מזעזעים. התפלאנו לראות כמה בתי כנסת אינם מונגשים. אני לא מדברת על עלייה לתורה עם כיסא גלגלים, אני מדברת על דבר בסיסי כמו להנגיש את הכניסה לבית הכנסת. בעקבות ההרצאה שלנו הם עשו שינוי משמעותי בכל הארץ. זה מדהים. היה שם שיח מעניין מאוד והם התחילו להבין מה ההתמודדות שלנו כהורים לילד עם צרכים מיוחדים. שחר יכול להתנייד, אבל לא עשינו את זה רק בשבילנו, עשינו את זה בשביל כולם. הנתונים מאז אכן השתפרו, אבל יש לנו עוד דרך ארוכה ללכת".

עומדת מול בורא עולם וזועקת

השנה האחרונה לא הייתה פשוטה עבור נועה ומשפחתה, בלשון המעטה. בתה, טוהר, חלתה בסרטן בתחילת כיתה י"א ונאלצה לעבור ניתוחים וטיפולים לא קלים בארה"ב. נועה ויחיאל טסו עם בתם למשך חודשיים (טרום תקופת הקורונה), והמשיכו חודשים רבים של טיפולים בארץ. "אני כל הזמן אומרת שאת הניסיון שלי בחיים האלה כבר עשיתי. בגלל זה הבשורה על המחלה הייתה כל כך מפתיעה. אנחנו עדיין בתוך זה, ועד שזה יהיה מאחורינו בעזרת השם, אני חושבת שלא ממש נצליח לעבד את זה".

בימים אלו טוהר עוברת טיפולים מאוד אינטנסיביים של כימותרפיה ושיקום. מכיוון שהגידול נמצא במוח, היא תאלץ ללמוד את הכול מחדש. בטור שלה, היא כתבה: "אנחנו שוב מנסים להחזיק חזק, לנהל את ההתמודדויות החדשות הנקרות בדרכנו. אני לומדת בדרך הקשה להיתלות בו, מבינה שאני צריכה, כמו כל אחד אחר, לפעול כדי שזה יקרה. אני מוצאת את עצמי עומדת מול בורא עולם וזועקת בקול גדול 'כי הנני בידך לבדי כחומר ביד היוצר'. אנא, יוצר הכול, שלח לנו גשמי ברכה, בריאות, נתינה, בהירות, שמחה, פרנסה טובה, סיפוק, אהבה ופשטות".

בתפילה לרפואתה השלמה של טוהר בת נועה. 

** פורסם לראשונה באתר הידברות

דמעות בגן עדן - לימור שכלה את בנה גיא ז"ל בגיל 10 חודשים. היום היא מאמינה שגיא בא לעולם בשביל ללמד אותנו אהבה מהי

לפני 3 שנים שכלה לימור את בנה גיא ז"ל, שנפטר בגיל 10 חודשים מסרטן. תוך 4 חודשים מאז שהתגלה הגידול במוחו הזעיר, גיא נפטר בזרועות אביו, במטע הזיתים שבחצר ביתו. "זה היה רגע מושלם, ללא סבל, ואני הייתי שלמה עם זה. אני יודעת שגיא בחר בגלעד להיות איתו ברגע הזה, ואני מקבלת את הבחירה הזו שלו", היא אומרת. בימים אלה, מופיעה לימור עם ההרצאה "זה תמיד אהבה", באמצעותה היא מבקשת להעביר הלאה את מה שלמדה בזכות גיא. "אני מאמינה שגיא בא לעולם כדי ללמד אותנו את הכוחות ואת העוצמות שלנו. ברגעים של געגוע, אני מתחברת לתדר שלו, שהיה תדר של אהבה, רוך וזכּות"

בגיל 41, הרתה לימור במפתיע, כשהיא כבר אמא לשני בנים תאומים בני 11. לפני 3 שנים, שכלה לימור את בנה, גיא ז"ל, כשהוא בן 10 חודשים בלבד, והמשפט שמנחה אותה מאז הוא משפט שאמר לה גלעד, בעלה: "לא איבדנו את גיא, אלא הרווחנו אותו לזמן קצר". היום, היא מרצה בפני קהלים שונים ומנסה להעביר את המסר שליווה אותה במהלך כל תקופת המחלה של גיא: "אין לנו שליטה על התוצאות אבל יש לנו זכות לבחור את הדרך".

"היה ברור לי שגלעד יהיה בעלי"

לימור וגלעד

לימור אמיר (46) נולדה בעכו והינה בת זקונים במשפחה של 4 בנות. אביה, אדריאן, נולד בטוניס, עלה לארץ בשנות ה-50 ועבד רוב חייו במשרד הבריאות. בנוסף, הוא ניהל את קבוצת הכדורגל הפועל עכו, ולימור אומרת שהכדורגל היה נוכח בבית כל הזמן. "לא היו לו יותר מדי שותפים, בכל זאת היינו 4 בנות, אבל זה היה חלק משמעותי מהחיים שלו". אימה של לימור, ז'קלין, עלתה לארץ ממרוקו לבדה כנערה. היא למדה סַפָּרוּת, לימדה נערות בסיכון שחיו בפנימיות, ולימים פתחה מספרה. "היה לנו בית חם ואוהב, מלא בנתינה. אני הייתה הקטנה במשפחה, בפער רציני משאר האחיות, ותמיד פינקו אותי. כשגדלתי, הקשר בינינו התהדק ונשאר קרוב עד היום", אומרת לימור.

לימור התגייסה לחיל המודיעין, שם פגשה את מי שלימים יהיה בעלה, גלעד, בן יסוד המעלה. מאז הם ביחד. "השנה אנחנו חוגגים 20 שנות נישואין", אומרת לימור. "מהרגע הראשון שנפגשנו, זה היה ברור לי שגלעד יהיה בעלי". וכך היה. לאחר שירותה הצבאי, לימור עברה לגור עם גלעד בקראוון ביסוד המעלה, ולאחר מכן, השניים גרו ביחידת דיור שנמצאת בשטח הוריו של גלעד. אותה יחידה היא היום הקליניקה של לימור, בה היא מטפלת בזוגות ובילדים.

לאחר שנה וחצי בארצות הברית, לימור חזרה לארץ וסיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה. היא תכננה להמשיך ללימודי תואר שני, אך לקראת סיום התואר, היא גילתה שהיא בהריון לשניים. "כבר היה ברור לי שאני לא יכולה להמשיך ללמוד עם שני תינוקות, אז החלטתי לוותר על הרעיון", מסבירה לימור.

בגיל 30, לימור מצאה את עצמה אמא לשני תינוקות, נדב ושי, וזה לא היה קל בכלל. "זו הייתה תקופה אינטנסיבית, אבל איכשהו עשינו את זה. גלעד הוא שותף פעיל בחיים של הילדים, תמיד זמין, תמיד מעורב, וביחד צלחנו את המשימה. תמיד אמרו לנו שבשביל בית שגדלים בו תאומים, זה לא נראה כל כך סוער. כנראה שזה היה שילוב של האופי שלהם ושל דרך החינוך שלנו. בסוף הכול זרם".

לאחר חופשת הלידה, לימור החלה לעבוד בהיי-טק במשך 7 שנים, במהלכן חזרה לספסל הלימודים ולמדה תרפיה באומנות במכללת תל-חי. עם סיום הלימודים היא עזבה את העבודה בהיי-טק והחלה לעבוד בבתי ספר כמטפלת רגשית של משרד החינוך ומחלקת הרווחה של המועצה האזורית גליל עליון, ובמקביל, פתחה קליניקה משלה.

"הוא כבר לא היה אותו תינוק"

המסע להורות של לימור וגלעד לא היה פשוט. כשניסו השניים להביא ילדים לעולם, לא הצליחו באופן טבעי, ושי ונדב נולדו לאחר טיפולי פוריות. במשך שנים ניסתה לימור להיכנס להריון שוב, אבל זה לא קרה, והיא לא רצתה לעבור טיפולים שוב. בגיל 41, כשהתאומים בני 11, נכנסה לימור להריון במפתיע והשמחה היתה גדולה. "לא ציפיתי אבל זה היה משמח מאוד", אומרת לימור. "ההריון היה לא קל, בכל זאת הייתי כבר בת 41, אבל הכול היה תקין. לא היו שום סימנים, כל הבדיקות היו תקינות, וכשגיא נולד הוא היה מדהים".

גיא ז"ל 

ההתדרדרות של גיא התרחשה מהר מאוד. בגיל חצי שנה, לימור וגלעד הבחינו שמשהו לא בסדר עם גיא, אבל לא ידעו להגיד מה בדיוק. "זה היה עניין של כמה ימים. פתאום הוא התחיל לנג'ס, רצה להיות על הידיים. בלילה הייתי רואה שהוא ער, לא בוכה, רק פוקח עיניים".

תארת לעצמך במה מדובר?

"חשבתי שאולי הוא מצמיח שיניים, אבל הוא לא בכה ולא היה לו חום. עם זאת, ראיתי שהוא כבר לא אותו דבר. הוא היה תינוק חייכן, סקרן, מתוק כזה, ופתאום משהו השתנה. יום אחד הוא התעורר עם צוואר תפוס. הלכנו לרופא שאמר שזה כנראה טורטיקוליס (צוואר מסובב-ש.פ) והציע שנניח לו גירויים בצד השני כדי שהוא יסתובב. לי זה לא הסתדר כי זה בדרך כלל קורה אצל תינוקות קטנים , אבל קיבלתי את זה. יום אחר ראיתי שהעין שלו צנחה".

עם הימים, המצב שלו התחיל להיות יותר ויותר בלתי מוסבר. "גיא לא נראה טוב והרופאים שבדקו אותו מצאו תשובה לכל דבר. הרגשתי באינטואיציה שלי שיש משהו מעבר, חשבתי משהו שקשור יותר לתחום שלי, כמו תסמונת מסוימת או אוטיזם, אבל לא תארתי לעצמי מחלה. ידעתי שזה משהו גדול יותר ממני, אבל הרופאים הרגיעו אותי. זה לא נשמע לי הגיוני, אבל מצד שני, מי רוצה לשמוע שהבן שלה לא בסדר".

כשגיא כבר הגיע לרופא מומחה, חצי מהפרצוף שלו היה משותק. "הפנו אותנו לניורולוג, אבל היה תור רק לעוד חודשיים. לא רציתי לחכות והגעתי להתפתחות הילד בצפת. עבדתי שם בעבר וביקשתי שתבדוק אותו פיזיותרפיסטית התפתחותית. היא ראתה את גיא ואמרה לי שהוא זקוק לבדיקת ניורולוג באופן דחוף. אמרתי לה שאין תורים, אז היא אמרה לי שמגיע ניורולוג מומחה לצפת למחרת ושאנסה להיכנס ללא תור".

המקרה הזה, למרבה הצער, הוא אחד מרבים שנופלים בין הכסאות בעקבות מצב ענף הבריאות בפריפריה. במשך החודשיים האלה, שהיה אמור להמתין גיא לבדיקות, הוא כבר עבר 4 ניתוחים. לימור החליטה לא להמתין לניורולוג והגיעה למחרת לצפת, על מנת להיפגש עם הרופא המומחה מתל השומר. שם, לראשונה, אמר הרופא שהוא חושד בגידול במוח. "פתאום הרגשתי שהתקרה קורסת ומועכת אותי. הייתי בהלם".

הרגשת גם כעס כלפי אלו שאמרו שהכל תקין?

"לא הייתי במצב של כעס, זה היה רחוק ממני. בכלל, לאורך כל התהליך עם גיא היו מעט מאוד רגעים של כעס. זה רגש שאפשר לתת לו מקום, אבל לא להישאר בו".

הרופא המומחה הורה ללימור להתאשפז בבית החולים, כדי שגיא יעבור בדיקת MRI יומיים לאחר מכן. גיא אושפז במחלקת הילדים בחדר נפרד, כדי שלא ידבק במחלות אחרות. המשפחה והחברים התחילו לשמוע על מצבו והגיעו לבקר. באותו ערב, חברה של לימור חיברה אותה לניורו-כירורג בכיר בבית החולים הדסה שבירושלים, והיא החליטה לשוחח איתו טלפונית, בזמן שהותם בבית החולים בצפת. "הוא שאל אותי כל מיני שאלות, מה עשו לו ומה נתנו לו, ופשוט היה בהלם שלא עשו לו כלום. הוא ביקש שנגיע מוקדם בבוקר עם גיא לבדיקות, וכך עשינו".

כשגיא הגיע להדסה, הוא כבר היה במצב לא טוב עם דופק חלש מאוד. "החליטו לעשות לו שם בדיקת CT, במקום לחכות ל-MRI. בבדיקה ראו שיש גידול ענק בגזע המוח, והרופא אמר שגיא חייב לעבור ניתוח בבוקר, ולפניו יבצע בדיקת MRI כדי לראות בדיוק מה מצב הגידול. לפני הבדיקה הוא עוד היה אופטימי. אחריה, כל מה שהוא קיווה שלא יקרה- קרה".

התאומים ידעו מה מצבו של גיא באותה תקופה?

"כשנסענו לבית החולים, אמרנו להם שמצבו של גיא לא טוב ושהוא בבדיקות. אחד הדברים שהיו לנו הכי חשובים זה שהילדים ידעו בדיוק את מה שאנחנו יודעים, כמובן כשזה מותאם לגילם. הם ידעו שהם יכולים להתקשר אלינו גם באמצע הלילה ואני חושבת שזה מה שהרגיע אותם".

"הרגשתי בתוך פיגוע"

הרופא אמר ללימור וגלעד שב-MRI המצב נראה קשה. "הוא אמר לנו שהוא לא יודע מה הוא יוכל לעשות עד שיבצע את הניתוח, כדי לא לגרום לנזק נוסף, ויכול להיות שגם לא יוכל לעשות כלום. ככה הוא השאיר אותנו ונכנס לחדר הניתוחים".

לימור, גלעד והתאומים

קשה לי לתאר מה עבר עליכם באותן שעות.

"הכל קרה כל כך מהר. פשוט לא נשמתי, לא ראיתי כלום, היו לי צפצופים באוזניים, הרגשתי ממש בתוך פיגוע. אחרי 4 שעות, הרופא יצא ואמר לנו שהיה ניתוח מדהים. המצב באמת היה חמור והניתוח היה מסובך, אבל הוא הצליח להוריד כמעט את כל הגידול, וידע להגיד לנו בדיוק במה הוא פגע במהלכו. הוא אמר שגיא לא ישמע באוזן אחת ושהוא פגע במיתרי הקול, אבל זה לא עניין אותנו, העיקר שהוא חי. 4 שעות לפני כן חשבנו שאולי הוא לא ישרוד את הניתוח, ופתאום אמרו לנו שהניתוח עבר בהצלחה, זה היה מרגש. שאלתי אותו אם הגידול ממאיר או שפיר, והוא ענה שהוא עדיין לא יודע, ושידע רק לאחר שיתקבלו תוצאות הביופסיה".

לאחר הניתוח גיא התעורר, התחזק, והוריו התחזקו יחד איתו. מצד שני, תוצאות הביופסיה טרם הגיעו, וזה מתחיל להדאיג את לימור. "הבדיקות התעכבו עוד יום ועוד יום, עד שאחרי שבוע הציגו לנו את המחלקה האונקולוגית. אמרו לנו שהגידול ממאיר, נדיר וקטלני, אבל אפשר לטפל בו בכימותרפיה והקרנות".

אם הגידול הוסר, למה היתה סכנה?

"הגידול מחובר לרקמת המוח ולכן בניתוח ממש גירדו אותו, אבל לא עד הסוף, בשביל לא לגרום לנזק מוחי. הבנו שהגידול יכול לחזור, ושחייבים להתחיל בטיפולים. עם זאת, גיא סבל מסיבוכים אחרים, ובתוך חודש וחצי הוא עבר 4 ניתוחים. כבר היה קשה לו להתאושש".

לימור מספרת שכל כך הרבה דברים קרו תוך זמן כל כך קצר, והאימהות החדשה הפכה למסע הישרדות. "חיינו במציאות מטורפת, התמודדנו עם הרבה פחדים וכאבים, אבל החלטנו לא ליפול לתהום של הייאוש. היינו אופטימים מאוד, ואנשים לא האמינו שאנחנו כל כך רגועים בכל המהלך הזה. היינו כל הזמן ביחד וגם הבנו שכל אחד מבני המשפחה חווה את הכאב שלו. היינו מוקפים בבני משפחה וחברים, וניסינו להתמקד במה שיש בצורה הכי טובה שיכולנו".

יש זוגות שהיו נפרדים בגלל דבר כזה. אצלכם זה לא קרה, אלא להפך.

"אני תמיד אומרת בהרצאות שלי שיש לנו את החופש לבחור. גם כשיש קושי וגם כשיש עצב, אנחנו יכולים לבחור לראות את האור. באותו רגע, גיא היה איתנו ולא ידענו מה יהיה מחר. זו הייתה תמיד קלישאה ששמענו, שלפתע הבנו כמה היא נכונה. אז החלטתי שכל עוד גיא איתי, אני משחקת איתו, מחבקת, מלטפת. אני איתו במאה אחוז ולא חושבת על שום דבר אחר, ובאמת היו לנו רגעים מקסימים".

"אמרו לנו שיש אפס סיכויי הצלחה אבל בואו ננסה"

לימור וגלעד החליטו להעביר את גיא לבית החולים רמב"ם על מנת להתחיל בטיפולים, קרוב יותר לבית, אבל בשל הסיבוכים אצל גיא, המעבר נדחה. לאחר הניתוחים, הגידול של גיא גדל במהירות, והרופאים כבר לא היו כל כך אופטימים.

כמה דברים פעלו לרעתו של גיא הקטן. הגידול שלו היה נדיר ואגרסיבי, שפגע בילדים בין הגילאים 0 עד 3. מכיוון שהמוח מתפתח מהר מאוד בגילאים האלו, כך גם התאים הסרטניים. בנוסף, המיקום של הגידול היה קשה במיוחד, והרופאים אמרו ללימור וגלעד שאין ילדים מתחת לגיל שנה ששרדו את הגידול הזה. "נתנו לנו 0 סיכויי הצלחה, אבל אמרו לנו 'בואו ננסה'. מה ננסה? גיא כבר עבר כל כך הרבה. הטיפולים עצמם יכלו לגרום לו לנזק מוחי, ואנחנו פשוט היינו בהלם שזה מה שהם הציעו לנו".

עמדתם בפני בחירה קשה. איך החלטתם מה לעשות?

"מה שהרופאים הציעו לנו לא נראה הגיוני. אם אין סיכויי החלמה בכלל, ואין ילדים מתחת לגיל שנה ששרדו את הגידול הזה, למה שנעשה את זה לגיא? למה לתת לו לסבול? בשביל לסמן V? להגיד שניסינו? החלטנו שאנחנו לא עושים עליו ניסויים ושאנחנו לוקחים אותו הביתה. הרופאים אמרו לנו שזו ההחלטה הנכונה, וגם אנחנו הרגשנו ככה. זו הייתה החלטה קשה מאוד, אבל הבנו שזה הדבר הכי נכון לעשות. זה פשוט לראות את התמונה הרחבה, להתנתק מהרגש, ולהבין שלחיות זה יותר מלהישאר בחיים. גם אם הוא היה שורד, הוא היה סובל".

כשחזרתם עם גיא הביתה עוד ציפיתם שיקרה איזשהו נס?

"ידענו כבר שהוא לא יחיה. הבנו שאין תקווה לאחר שהתייעצנו עם רופאים מכל העולם. ברגע שידענו שאין סיכוי- שיחררנו. כשאנחנו לא מקבלים את המציאות כמו שהיא ומנסים לשנות אותה, אנחנו מוציאים כל כך הרבה אנרגיה. לפעמים צריך לקבל את מה שיש, החיים הרבה יותר טובים כשאתה לא עסוק בלהילחם".

וכך, לפני 3 שנים, צוות ההוספיס של הגליל העליון, ליווה את בני המשפחה לקראת הפרידה הקשה ביותר של חייהם עד כה, שבסך הכל התרחשה 4 חודשים לאחר שגילו לראשונה שגיא חולה. "כשהגענו הביתה, הנחתי את גיא על השטיח והוא פשוט חייך. כאילו הוא אמר לנו 'די כבר עם בתי החולים האלה, אורות הניאון והאחיות שנכנסות כל רגע'. הוא הגיע הביתה, עם האחים שלו, איתנו, והיה לו שקט".

"מלאכי ציפורים מעליך"

במשך חודשיים וחצי היה גיא בביתו ביסוד המעלה, מבלה את רוב הזמן בזרועות הוריו. "גיא היה מקסים, נהננו איתו ולא נתנו לאף אחד אחר לטפל בו. רוב הזמן הוא היה על הידיים, וקיבלנו הרבה מאוד תמיכה ועזרה מהמשפחות שלנו. זו היה תקופה מדהימה. גיא היה בתקשורת איתנו והוא היה רגוע ושליו".

בחודש האחרון, החל מצבו של גיא להתדרדר. "ידענו שזה הסוף אבל לא ידענו אם זה יקרה מחר או בעוד חודשיים" אומרת לימור. בבוקר שגיא נפטר, לימור החלה לזמזם בראשה את השיר של אריק קלפטון – TEARS IN HEAVEN, 'דמעות בגן עדן', שכתב הזמר לבנו שנפטר. "אני לא יודעת למה, אבל שרתי את השיר הזה לגיא, נישקתי אותו ויצאתי לריצה".

זה היה אחר הצהריים, בתחילת מאי של שנת 2016. לימור לקחה את גיא ושמה אותו עליה. אחרי שעתיים, גלעד החליף אותה, ולימור יצאה לריצה עם חברות. "בעשרה לשש הרמנו את הראש, ומעלינו עבר להק של חסידות בצורת ראש חץ, כמו מבטאות את מילות השיר שתמיד שרנו לגיא: 'מלאכי ציפורים מעליך, מלווים את צעדיך'. בדיעבד אני יודעת שזה היה הרגע שבו נשם גיא את נשימתו האחרונה".

גיא הלך לעולמו כשהוא מחובק ועטוף באהבה בזרועות אביו במטע הזיתים שבחצרו. גלעד חיבק אותו, שר לו שיר, וגיא נשם נשימה אחת אחרונה והלך לעולמו.

נפטר בזרועות אביו 

יש לך חרטות שלא היית איתו?

"לא. זה היה רגע מושלם ואני הייתי שלמה עם זה. לילה לפני הייתי עם גיא. הוא התעורר כל שעתיים. ליטפתי אותו ושרתי לו, וככה הוא נרדם. גם באותו יום היינו יחד והיה בינינו חיבור. אני יודעת שגיא בחר בגלעד להיות איתו ברגע הזה, ואני מקבלת את הבחירה הזו שלו".

מה מרגישים ברגע שאחרי?

"זה הריק הכי מלא שיש. תקופה קשה, אבל כמו בכל התהליך הזה, היינו שלמים עם מה שקרה. קיבלנו את זה וידענו כל הזמן עצב ושמחה. היום אני מבינה שאין עצב או שמחה. לפעמים זה מגיע ביחד".  

המעבר החד הזה הורגש לאחר מותו של גיא. התאומים חגגו יום הולדת 13, ממש בתום השבעה. "הגענו הביתה מבית העלמין והכל היה מלא בלונים ועוגות וחברים. שבוע לאחר מכן, הם כבר עלו לתורה, מוקפים בחברים ובני משפחה. אם הייתי רואה את זה בסרט, הייתי חושבת שזה מוגזם, אבל לצד שברון הלב, היו גם רגעים של שמחה ואהבה, שהדגישו את הבחירה שלנו להמשיך לחיות".

בימים אלה מופיעה לימור עם ההרצאה "זה תמיד אהבה", באמצעותה היא מבקשת להעביר הלאה את מה שלמדה בזכות גיא. ההרצאה נולדה לאחר פוסטים שפירסמה בפייסבוק, בעקבות דברים שכתבה בזמן המחלה של גיא ולאחר פטירתו. "אנשים התרגשו מאוד ממה שכתבתי והיו כאלה שזה שינה להם את החיים. יום אחד הזמינו אותי להרצות בפני מתנדבים שמלווים חולים בסוף חייהם. התחלתי לכתוב את ההרצאה שלי ושזרתי בה תובנות מהחיים שלי. ככה זה התחיל".

זו הרצאה אופטימית?

"המטרה היא לא לבכות בהרצאה. יש בה הרבה כלים שאני מעבירה דרך הסיפור האישי שלי. זה לא סיפור עצוב, להפך. זה לדעת איך להתמודד עם החיים במקרים של עצב, אובדן, קושי. כל אחד מתמודד עם משהו, לאו דווקא מוות של ילד".

מה המתנה הכי גדולה שקיבלת מגיא?

"קיבלתי ממנו הרבה מתנות. אני מאמינה שגיא בא לעולם כדי ללמד אותנו את הכוחות ואת העוצמות שלנו, וברגעים שבהם הגעגוע אליו גובר, אני מתחברת לתדר שלו, שהיה תדר של אהבה, רוך וזכּות. למדתי גם שמוות הוא חלק מהחיים. לפעמים הוא מגיע בשיבה טובה, אבל לצערנו, גם תינוקות וילדים מתים. זה קשה מנשוא, אנחנו לא בוחרים בזה, אבל זה קורה, ואין לנו דרך להילחם בזה. מרגע שקיבלנו את מצבו של גיא כעובדה קיימת, בלי לנסות להתנגד אליה או להילחם בה, הבנו שעכשיו גיא עדיין כאן, והוא צוחק ומושיט אלינו ידיים, ואנחנו מתמקדים בהנאה ולא בכאב. הבחירה הזו פינתה לנו המון מקום לאהבה, נתינה ופרידה, שאיפשרו לנו לחיות כיום חיים לא מושלמים, אבל שלמים".

פורסם בגיליון ראש השנה 2019 של מידע 8

מחוץ לקופסא - מעבודה מבוקשת בערוץ הילדים ליצירת משחקי קופסא חינוכיים. סיפורה של מיכל לאופר רם

לאחר שעבדה כמנהלת המסחור של ערוץ הילדים, מיכל לאופר-רם מקיבוץ דן החליטה לצאת לעצמאות * במקביל, היא החלה ללמוד קבלה והבינה שמקור כל השפע בעולם הוא מנתינה וקבלה, אז היא תרגמה את זה למשחק ילדים "נתת-קיבלת" * היום, 8 שנים לאחר מכן, יש לה סדרה שלמה של משחקים שמבוססים על ערכים של נתינה, חשיבה חיובית וכישוריים חברתיים * "רבים ממשחקי הילדים כיום מעודדים תחרותיות, מרפקנות, צבירת רווחים על חשבון האחר, ואפילו אלימות. חיפשתי דרך אחרת, שתעביר לילדים ערכים כמו נתינה וחברות"

כשמיכל לאופר-רם (48) גדלה בהרצליה בבית שקט, היא לא חשבה שתייצר משחקי קופסא שמבוססים על עקרונות הקבלה ומעודדים תקשורת בין אישית.

מיכל, השלישית מארבעה אחים, נולדה לאבא שורד שואה ואמא שנולדה בארץ, אך רבים מבני משפחתה נרצחו בשואה. "גדלתי בבית נורמטיבי לחלוטין לאותה תקופה, אבל הסיפור של אבא כילד בשואה היה משמעותי מאוד בבית. כבר 8 שנים שאני מייצרת משחקים, ובכל פעם אני מוצאת הסבר רוחני אחר למה שאני עושה. לא חלמתי לעשות את זה בגלל האווירה בבית, אבל אני מתחילה לראות עוד ועוד רבדים של הדבר הזה. אבא כמעט לא דיבר בכלל. אמא היא ילדה יחידה לזוג הורים שכמעט כל בני משפחותיהם נרצחו בשואה. היום אני כבר רואה את הדברים אחרת. לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני כזו דברנית ולמה אני רגישה מדי, ואני מבינה שיש לזה מקור בבית. אומנם במשפחות הפולניות של פעם לא ממש דיברו על הרגשות, אבל במבט לאחור אני מבינה שבבית שלי השיח בכלל לא היה קיים, ולא סתם אני מייצרת משחקים שמעודדים אנשים לדבר אחד עם השני על הרגשות שלהם".

לא הצליחה להחזיק עבודה

ואכן, מיכל היא דברנית. אי אפשר שלא לשים לב לאנרגיה המתפרצת מתוכה, ויש הרבה אנרגיה. בגיל 20 היא כבר יצאה מהרצליה ועבדה בעבודות מכובדות, אבל מעולם לא התאימה למסגרת. "אבא בן 83 ועדיין עובד כעצמאי. הוא רואה חשבון ויש לו משרד קטן בתל אביב. אמא עבדה כשכירה, אבל שכירה לא מאושרת. היא עבדה בקופת חולים עד הפנסיה, כמו הדור ההוא, ובשנים האחרונות היא הייתה תשושה. ללא ספק, שזה השפיע על הרצון שלי לצאת לעצמאות".

מיכל סיימה תואר ראשון בסוציולוגיה ותואר שני בתקשורת, כאשר במהלך לימודיה עבדה כדיילת באל על. "אני זוכרת שאמא הרצתה אז בפקולטה לרפואה והיא שאלה אותי: 'מה יש לך לעשות עם תואר בסוציולוגיה?'. היום אני מסתכלת על העיסוק שלי וקולטת שזה ממש זה. אני אוהבת אנשים, אוהבת תקשורת, שיח בין-אישי. זה פשוט אני".

מיכל מספרת שמעולם לא החזיקה עבודה במשך זמן רב. "יש לי הרבה אנרגיה וקיבלתי תפקידים ממש טובים, אבל לא הצלחתי להחזיק עבודה למשך זמן" מספרת מיכל.

היא החלה ב"פורום לשיווק" ומשם התקדמה לתפקידים בתחום השיווק, בעיקר של מוצרי תינוקות וילדים. "שני התפקידים האחרונים שלי היוו מקפצה למה שאני עושה היום. עבדתי בחברה שמייצגת מותגים לילדים כמו WARNER BROTHERS וטום וג'רי. הייתי מגיעה לכל מיני חברות על מנת לייצר שיתופי פעולה. כלומר, בתור בעלת המותג, הצעתי לחברות שונות לייצר מצעים של אותו מותג, משחות שיניים, יומנים וכו'".

על בסיס הרקע שלה בעבודה, מיכל קיבלה תפקיד של מנהלת המסחור של ערוץ הילדים. "הייתי אחראית על המרצ'נדייז, על אותו עיקרון. לקחנו תוכניות של הערוץ ויצרנו שיתופי פעולה עם חברות משחקים, מוצרי חלב, חולצות. עבדנו עם הרבה מותגים ידועים כמו דרגון בול, כמעט מלאכים, האי ועוד".

ומה גרם לך לעזוב עבודה כל כך מבוקשת?

"אני יכולה להגיד שמסגרות ממש מבעיתות אותי. העבודה הייתה מעניינת, טסתי לחו"ל לכל מיני תערוכות בתחום, אבל הצלחתי למשוך בקושי שנתיים וחצי. אני זוכרת שאמרתי לאחותי שאני ממש מקנאה בכל מי שעצמאי. ראיתי מוכר פלאפל ורציתי את החופש הזה. לאחר תקופה ארוכה שהתבשלתי עם זה, החלטתי שאני הולכת על זה, למרות שלא היה לי כלום. רק קצת אנשים שפגשתי במהלך התקופה בערוץ הילדים ויצרתי איתם קשר כשעזבתי".

מה עשית כשעזבת?

"עשיתי כל מיני פרויקטים בתחום השיווק. היה לי פרויקט שיווק ב'אח הגדול' למוצרים על הסט, קניתי את המותג של הדבורה מאיה ועוד גרסה חדשה של ספר הג'ונגל".

לקנות מותגים לבד, זה לא מסובך?

"בגלל שעבדתי בתחום, כבר היה לי את הידע. טסתי לתערוכות בחו"ל וחיפשתי את המותג הבא שיתאים לקהל הישראלי. ראיתי שעשו רענון לדבורה מאיה וזה מצא חן בעיניי, אז מכרתי את הזכויות שלו לטובת מוצרים שונים".

מזור בלימודי קבלה

במהלך השנים, מיכל התחתנה והתגרשה לאחר תקופה קצרה ויש לה בת מנישואיה הראשונים, זואי. היום היא כבר חיילת. לעצמאות היא יצאה בגיל 39. לאחר מערכת יחסים שכשלה, מיכל הייתה במצב נפשי קשה ומצאה מזור בלימודי קבלה. "הייתי כמה פעמים אצל פסיכולוגית, אבל זה ממש לא התאים לי. כשהתחלתי ללמוד קבלה, הרגשתי שהגעתי למקום שלי".

הגעת ממשפחה עם זיקה לדת?

"ממש לא, אפילו די ההפך. תמיד הייתי טובת לב ומלאה בנתינה, ולכן ממש התחברתי לקבלה. אני זוכרת שבכל פעם שהיו צריכים עזרה בבית או במשפחה, היו פונים אליי כי תמיד הייתי מוכנה לעזור. בקבלה פשוט עשו לי סדר בדברים כי המסר הוא שמקור כל השפע בעולם הוא נתינה וקבלה. התחברתי למסר הזה מאוד ועשיתי קורס ועוד קורס".

השתנת גם מבחינה חיצונית, בלבוש לדוגמא?

"ממש לא. אומרים שאי אפשר להחשף לאור בבת אחת ואני ממש מאמינה בזה. זה קורה בשלבים. עם השנים אימצתי לעצמי כל מיני מנהגים ומצוות, ובכל פעם שאימצתי משהו חדש, זה עשה לי טוב. לאט לאט התחלתי להתאושש".

במהלך עבודתה, מיכל נפגשה עם קולגה מתחום המשחקים שראה שמשהו טוב עובר עליה. "הוא שאל אותי מה עשיתי כי פתאום נראתי מוארת יותר. התביישתי להגיד לו שאני תלמידת קבלה כי אז זה לא היה מקובל. היום הערוץ הרוחני הרבה יותר פתוח. בסוף נשברתי ואמרתי לו, אז הוא הציע לעשות מזה משחק. שאלתי אותו אם הוא מוכן לעשות את זה והוא אמר לי שזה רק שלי. כנראה שהוא ראה משהו שאני לא ראיתי כי לא הייתי מוכנה לעשות את זה לבד, אבל הוא התעקש. מאז התחלתי לעבוד על המשחק הראשון שלי ופתאום הבנתי באיזה עולם אני מתעסקת, של מותגים ושטויות. הרי מה הכי חשוב בחיים? ללמד ילדים נתינה וקבלה. התחברתי לרעיון ועפתי על זה. 'נתת-קיבלת' היה המשחק הראשון שלי, הזרע הראשון בעולם המשחקים, והתחלתי לפתח את זה. זה לא היה פשוט, זה לא קרה ברגע והיו לזה כמה גלגולים".

מיכל לקחה אשת תוכן טובה, מאיירים, גרפיקאים. כולם עזרו לה לתרגם את החלומות והערכים שלה למשחק קופסא. "אשת התוכן פשוט עזרה לי לחבר את הערכים שלי לעולמם של ילדים, להוסיף לזה כיף והנאה" מספרת מיכל. "בהתחלה לא רציתי שהמשחק יהיה תחרותי ואז שוב הבנתי שאי אפשר לשנות את העולם בבת אחת, גם זה קורה בשלבים. המשחק הראשון יצא בנובמבר 2011 והזמנתי ממנו 3,000 יחידות, שהיום אני מבינה שזו כמות עצומה למשחק ראשון".

אבל באותה תקופה מיכל הייתה מוארת ושום דבר לא נראה לה גדול מדי. היא המשיכה ללמוד קבלה אצל מיכל פרץ ולמדה יוגה, מה שהיא עושה עד היום. "3,000 יחידות זו כמות די גדולה ליזמים, אבל התחלתי לדחוף את המוצר בטירוף. באתי מהעולם הזה, אני גם יוצרת וגם אשת שיווק, שזה דבר נדיר, כך שממש התחלתי ללכת פיזית לחברות, לחנויות, להסביר למוכרים ולשווק את זה בכל הכוח. האמנתי במשחק. בהתחלה מכרתי משחקים בודדים בכל חנות ואז זה תפס. עשיתי שיתופי פעולה, הצלחתי להכניס את המשחק לסטימצקי והמשחקים אזלו, אז הזמנתי עוד 5,000 יחידות".

איך את מסבירה את זה? משחק ראשון שתפס כל כך.

"זה היה גדול ממני. חודש לפני שהשקתי את המוצר, גם פגשתי את אריה, בן זוגי, שהביא לי את האור לחיים. באותה תקופה גם הייתה המחאה החברתית הגדולה ואני חושבת שיש לזה קשר. העולם היה מוכן להזיז את הקפיטליזם הצידה, שדי מיצה את עצמו. לילדים שלנו כבר יש הכל, אבל אין להם הרבה דברים חינוכיים. אני מרגישה שאנשים חיפשו משחקים עם ערכים, שלא במסגרת בית הספר, וזה היה דבר חדשני, העבודה הזו על הפנימיות, לאו דווקא של דת. אני מאוד אימפולסיבית ותמיד פועלת מהבטן. אחרי המשחק הראשון, אנשים שאלו אותי על משחק לילדים קטנים יותר שאינם יודעים לקרוא. עבדתי על המשחק השני, שהוא ה'בסט סלר' שלי עד היום, משחק זכרון עם מסרים טובים".

לאחר שפגשה מיכל את אריה, נולד יהב, בנם המשותף. השניים גרו באזור המרכז והגיעו לבקר את אחותה של מיכל, שיר, שלמדה במכללת תל חי. לאחר שאחותם השנייה, איילת, עברה לגליל, גם מיכל החליטה לעבור. "עברנו לכאן כשיהב היה בן כמה חודשים. תמיד היה לי חלום לגור בקהילה וממש התאהבנו בטבע כאן. סך הכל היינו מאושרים אבל המעבר בהתחלה היה קשה. אריה לן במרכז פעמיים בשבוע, זואי התקשתה עם המעבר אבל בדיעבד, זה היה מהלך חכם".

בחודשים האחרונים מעבירה מיכל גם סדנאות וליווי אישי לאנשים שמעוניינים להוציא משחקים לאור. "בן אדם צריך חזון, תשוקה, אמונה. לא להתייאש למרות הקושי. זה לא מתאים לכל אחד וחייבים לעשות את זה מקצועי ונכון. צריך ללמוד את השפה, בתי דפוס, חומרים, אריזות, כמויות. לכן התחלתי ללוות אנשים שרוצים לפתח משחקים".

בעולם הדיגיטלי, לא בא לך לפתח גם אפליקציות?

"התחלתי לאחרונה לעבוד על אפליקציה, אבל אני לא רוצה להחליף את המשחקים הפיזיים. אני, למשל, לא מאפשרת לבן שלי לשחק בנייד ומגבילה אותו בזמן הטלוויזיה. יכול להיות שדבר כזה יכול לעבוד, אבל חלק מרכזי במשחקים שלי הוא עניין התקשורת בין בני המשפחה וזה פחות רלוונטי במסכים".