אלה דר לא ידעה שהיא רוצה להיות זמרת עד שהגיעה למְתַקְשֶׁרֶת בגיל 25

אלה דר (50) לא ידעה שהיא רוצה להיות זמרת עד שפגשה מְתַקְשֶׁרֶת שעזרה לה לגלות. עם זאת, עולם המוזיקה בכלל לא זר לה. "סבתא שלי הייתה פרופסור למוזיקה", היא אומרת, "ותמיד ציפו שאני אהיה זו שממשיכה את דרכה".

היא גדלה בירושלים, הילדה הראשונה שנולדה בשכונת "רמת אשכול", מין טייטל כזה שהדביקו לה, למרות ש"מי שאינו ירושלמי לא ממש מבין את זה", היא צוחקת. סבתה, כאמור, הייתה פרופסור למוזיקה שבצעירותה הייתה סולנית בפילהרמונית, ולאחר פציעה היא עברה ללמד באקדמיה. "מגיל צעיר מאוד גילו שאני מחוננת במוזיקה והחליטו שאני אהיה היורשת של סבתא", מספרת אלה. "כשהייתי רק בת 5 החליטו שאני עוברת ישירות ללימודי פסנתר, בזמן שהחברים שלי למדו חלילית. נורא נעלבתי. לא הבנתי שזו הייתה מחמאה. למדתי אצל תלמידים של סבתא שלי ודי הכריחו אותי לנגן. היה לי משטר מאוד מוקפד ואם לא התאמנתי, לא יכולתי ללכת ולשחק עם חברים".

וואו, ממש משטר מוקפד לילדה בת 5

"כן. הם הרגישו שאסור לי לפספס את ההזדמנות וניבאו לי עתיד של מנצחת. אני מבחינתי למדתי לשקר בגיל מאוד צעיר. הייתי אומרת שהתאמנתי, למרות שלא באמת, כדי שאוכל ללכת לשחק. היה לי כישרון לקלוט מהר מאוד את מה שהמורה לימדה, כך שלמזלי ידעתי לנגן בלי להתאמן. בנוסף, הייתי ילדת מפתח כך שאף אחד לא באמת היה יכול לבדוק".

"חלמתי להיות פוליטיקאית"

בגיל 5 בלבד, אלה נסעה במשך שעה לאקדמיה כדי ללמוד אצל תלמידים שסבתה הכשירה. "זה היה מבחינתם ממש גאווה ללמד אותי". בשלב מאוחר יותר כבר מצאה מורים בסביבתה הקרובה.

למה בעצם לא למדת עם סבתא?

"סבתא אף פעם לא לימדה ילדים. היא לימדה באקדמיה פסנתרנים ידועי שם".

בגיל 12, טרום גיל ההתבגרות, היצירות שלמדה החלו להיות קשים יותר, ואלה החליטה לנטוש את המוזיקה. "ההורים קיבלו זאת בצער רב, אבל כבר אי אפשר להכריח ילדה בת 12 ללמוד בכוח. הם התאכזבו אבל לא היה להם מה לעשות בנושא".

אלה, מצידה, הייתה בטוחה שהיא תהפוך ביום מן הימים לפוליטיקאית. "זה היה לי ברור. הייתי פעילה חברתית בירושלים עם כל השמאלנים הקיצוניים, הלכתי להפגנות, וחשבתי שזה פוליטיקה או פסיכולוגיה. בלימודים לא ממש הצלחתי. מה שבא בקלות – בא, ומה שלא – לא. חשבו שאני פשוט עצלנית אבל רק בגיל 35 הבנתי שיש לי הפרעות קשב וריכוז".

איך זה בעצם השפיע על המשך דרכך?

"היה לי ברור שלא אתקבל ללימודי פסיכולוגיה כי לא היו לי ציונים גבוהים אז החלטתי שאני רוצה להיות צוערת של משרד החוץ. התחלתי ללמוד באוניברסיטה מדעי המדינה ויפנית, אבל כבר בשנה הראשונה הבנתי שזה לא בשבילי. הלימודים היו מעניינים, אהבתי לשמוע את ההרצאות, אבל לשבת ולקרוא מאמרים, להגיש עבודות- זה לא היה בשבילי".

אלה קצת הלכה לאיבוד לאחר שפרשה מהלימודים באוניברסיטה. "לא ידעתי מה אני רוצה לעשות עכשיו. אני ובן הזוג שלי טסנו לחו"ל והוא קנה מצלמה. ממש התלהבתי ונרשמתי ללימודי צילום ב'מוסררה'. זו הייתה תקופה ממש נפלאה עבורי".

מאיזו בחינה?

"פרחתי בבית הספר. גיליתי אנשים נפלאים, אנשים ממש שונים מהאנשים שלמדתי איתם בתיכון. חברים שלי הלכו ללמוד רפואה, אדריכלות או משפטים, ואני הקפתי את עצמי באומנים. העולם שלי השתנה לגמרי. העניין הוא שלמרות שהצלחתי בלימודים, חוץ מצילום אומנותי – שום דבר אחר לא עניין אותי. לא רציתי לצלם חתונות או בסטודיו, אז עשיתי תפנית לעולם של עריכת וידאו וסאונד".

אלא שגם שם היא השתעממה בקלות. אחרי שעות מרובות מול המחשב, אלה הרגישה שחסר לה החיבור האנושי. "אני חייבת אנשים סביבי והיה לי קשה לעבוד מול המחשב בחדר לבד".

גילתה את ייעודה ב"מקרה"

ואז במקרה, והרי אין דבר כזה "מקרה", חברה שלמדה תקשור הזמינה את אלה לבוא איתה אל המתקשרת שאצלה היא למדה כחלק מההתמחות שלה. "היא הייתה אמורה ללכת עם חברה אחרת, אבל החברה הבריזה", היא מספרת. "באותה תקופה הייתי כל כך רחוקה מזה. הייתי בטוחה שזה משהו מטופש אבל החלטתי לזרום. כנראה שאין סתם בחיים".

ומה קרה אצל המתקשרת?

"הגעתי לשם והיא אמרה לי דברים מדהימים, ממש הייתי בהלם. ואז, משום מקום, היא שאלה אותי איך זה שאני לא שרה. הרגשתי שהלסת שלי נפלה. במשך שנים אהבתי לשיר אבל אף אחד לא ידע על זה. אני זוכרת שבכיתה ד' שרתי וחברות אמרו לי שיש לי קול 'ציפציף', אז פשוט הפסקתי לשיר. תמיד קינאתי בכל אלו ששרו בטקסים בבית הספר, אבל אף אחד, גם לא ההורים שלי, ידע שאני אוהבת לשיר, לכן זה ממש הפתיע אותי כשהיא שאלה".

מאותו רגע, אלה החליטה לעשות מהפך בחיים. "התבשלתי עם זה כמה חודשים, כי בכל זאת מוזיקה לא נחשבת למקצוע יציב. יום אחד נסעתי עם גיסי בירושלים והתחיל להתנגן ברדיו שיר של בועז שרעבי. זה היה 'פמלה' ואני שרתי יחד איתו. אני לא אשכח את הרגע הזה. גיסי עצר את המכונית באמצע הרחוב ואמר 'וואלה, את שרה יפה. אולי באמת תעשי עם זה משהו?' וזהו. השינוי הזה הגיע הרבה בזכותו".

היא החלה ללמוד פיתוח קול, ובגיל 30 הגיעה ל"רימון", שם למדה עם משוחררים טריים. "אני נפש צעירה ועד גיל 40 לא הייתי בקטע של להקים משפחה, כך שזה לא הפריע לי. דווקא ההפך. בגלל שהגעתי בשביל הכיף ולא בשביל הציונים, לקחתי את הכול בקלות".

היא למדה יחד עם מירי מסיקה, קרן פלס, אריק ברמן ושות', ולמרות שההשכלה מוזיקלית שלה לא הייתה כמו של שאר חבריה לכיתה, בשנתה הראשונה היא הגיעה לגמר של "שירימון", תחרות הזמר המפורסמת של בית הספר. "הגעתי לשם ממש 'טאבולה ראסה'. הייתה לי שמיעה מוזיקלית טובה אבל לא את ההשכלה שהייתה לשאר. כשהגעתי לגמר הרגשתי שהגעתי למקום הנכון, שאני מסוגלת. לאחר מכן התחלתי לפרוץ מכל הבחינות".

הקליטה אלבום עם כספי הירושה

היא למדה ברימון במשך שנתיים והחלה לעבוד אצל המוזיקאי יאיר דלאל כמנהלת אדמיניסטרטיבית. העבודה הייתה מאוד תובענית, כך שאלה השאירה את המוזיקה שלה בצד ועסקה בשל דלאל. לאחר מכן, היא החלה לעבוד ב"ניצן", אגודה ללקויי למידה, שם עבדה במשך 5 שנים, והעבודה נתנה לה את החופש להמשיך ליצור בשעות הערב. "קראתי את הספר 'דרך האמן' וזה פשוט פתח לי את היצירתיות. כתבתי יותר ממאה שירים בעקבות כך", היא מספרת.

באותה תקופה, אלה קיבלה ירושה מסבה שנפטר, וניצלה את הכסף להקליט אלבום. היא חברה למפיק אלדד ציטרין והגשימה את החלום. האלבום יצא בשנת 2008 והוא היחידי שהוציאה מאז. "לקחתי יחצ"נית, שיווקתי את האלבום דרך התו השמיני, הוצאתי סינגלים לרדיו ובניתי הופעה. לקחתי את זה ממש ברצינות. זו הייתה גם תקופה מאוד פורה עבור תלמידי רימון שהחלו לשחרר אלבומים".

מירי הצליחה מאוד, גם קרן ואיה. לא הרגשת קצת מאחור?

"כולנו היינו אז בתהליך. מאוחר יותר זה קצת הפריע לי שאני לא מצליחה באותה רמה אבל לא חשבתי שאני פחות טובה. פשוט הבנתי שיש אנשים שיודעים לשווק את עצמם טוב יותר. היום זה כבר פחות מטריד אותי למרות שאשמח אם ישמיעו אותי ברדיו כל יום ואוכל להתפרנס רק מזה".

במהלך השנים, ההרכב של אלה התפזר, והיא החלה ללמד פיתוח קול בבתי ספר למוזיקה במרכז הארץ. בגיל 40 היא פגשה את רועי בגינת כלבים בגבעתיים, ומאז הם ביחד. היום הם הורים לבת בשם ארייה, 2 כלבות וחתולה, וגרים בגליל הפסטורלי.

למה החלטתם לעבור לצפון? לא קל יותר להתפרנס ממוזיקה במרכז?

"ממש לא. אין פה הרבה מורות לפיתוח קול ואני טובה במה שאני עושה. במרכז יש יותר תחרות. בנוסף, במרכז לימדתי אחר הצהריים בבתי ספר למוזיקה, וכאן יש לי את הפריבילגיה ללמד מהבית בשעות הבוקר, כך שאחר הצהריים אני יכולה להיות פנויה למשפחה".

מביתה שבשדה נחמיה, אלה מעבירה שיעורי פיתוח קול, סדנאות פרפורמנס ומיני-פרפורמנס (סדנאות לעמידה מול קהל בביטחון) וסדנאות כתיבה והלחנה. בימי הקורונה, היא גם החלה לשווק קורס דיגיטלי לפיתוח קול – לא לזמרים בלבד, עבור כל מי שרוצה לדעת כיצד לשמור על מיתרי הקול שלו ולדבר ללא להצטרד, או לשיר בלי לסיים עם כאבי גרון. "אני מאוד אוהבת ללמד ומתגעגעת כבר לחיבור עם התלמידים. בעקבות הסגר, אין לי אפשרות ללמד וזה ממש בלתי אפשרי להעביר שיעורים בזום, אין בזה שום כיף. מחכה כבר לחזור להעביר שיעורים וסדנאות פנים מול פנים. כשאני נותנת משימה בסדנה ופתאום יש הרבה מאוד שירים שנולדים בעקבות זה, זו הרגשה מדהימה".

הקומיקאית שרה שמיר: "בתחילת הסגר קינאתי בכל מי שהייתה לו פרנסה"

 

כשהיא בשיא הצלחתה, הקורונה פגעה גם בשרה שמיר. ההתחלה הייתה לא פשוטה, אבל אז היא גילתה כיצד היא יכולה לנצל את המצב לטובתה. ראיון מעורר השראה בימי קורונה

שרה שמיר היא אישה שהיא השראה. אם יש מישהו שיכול להפוך לימון ללימונדה ולעשות את זה עם הרבה חן והומור – זו היא. וכשהקורונה פגשה את הקומיקאית הוותיקה בשיא הצלחתה, היא לא נתנה לזה לעצור אותה, גם בשנות ה-60 לחייה. השראה כבר אמרתי?

שרה שמיר מכפר סאלד נולדה בפתח תקווה לאבא ניצול שואה. מגיל צעיר היא הרגישה צורך לשמח ולהצחיק אנשים, אבל לקח לה קצת זמן להגשים את החלום. היא למדה אומנות בבית הספר ויצ"ו צרפת בזכות כישרונה בציור, אך לאחר שהקימה משפחה, השאירה את הציור כתחביב.

במהלך השנים היא תפקדה כרכזת התרבות בקיבוץ אלוני אבא, בו גרה בזמנו, הפיקה אירועים, ביימה הצגות ובנתה תפאורות. "עבדתי מאחורי הקלעים ועדיין חיידק הבמה לא נגע בי", היא אומרת. בגיל 40 היא החליטה ללמוד תיאטרון ומשם רק המריאה. שרה  התפרסמה כמספרת סיפורים מקצועית, ומאוחר יותר בזכות המופע הקומי שלה "פרצופים", איתו היא מופיעה על במות ברחבי הארץ ואפילו מחוץ לגבולות ישראל.

אך בשנות ה-60 לחייה, כשהיא בשיא הצלחתה – הגיחה הקורונה לעולמנו, ולעולמה הוורוד של שרה. "ההופעה האחרונה שלי הייתה באילת מול 800 איש", היא מספרת. "כשעזבתי את אילת זה היה ממש כמו לעזוב את החיים הקודמים – אנשים הגיעו לעשות כיף, מטוסים המריאו ונחתו, תיירים פקדו את הקניונים. זו לא אילת של היום".

ושרה אכן הייתה בשיאה. היא בדיוק החלה להופיע דרך חברת "השטיח המעופף" לצד אומנים מן השורה הראשונה. "כל יום פתחתי את העיתון וראיתי את הפרסום של ההופעות שלי לצד אומנים כמו יהורם גאון, עינת שרוף וציפי שביט. הרגשתי שאני על גג העולם ושמכאן אני הולכת רק להמריא. הנה, סוף סוף זה קורה לי, החלום שחלמתי עליו. הופעתי מול מאות אנשים בים המלח ובאילת, כרטיסי הביקור נחטפו והיומן שלי התחיל להתמלא".

מתי בעצם גילית שהמצב הולך להשתנות?

"כבר בטיסה מאילת, הקורונה הייתה באוויר. אנשים בודדים במטוס עטו מסיכות ואני זוכרת ששמעתי שבסין יש סגר. חשבתי לעצמי איך אנשים יכולים לתפקד בסגר ותהיתי מה אני הייתי עושה במצב כזה. כששאלתי את עצמי, עניתי 'ברור, אני הייתי מציירת'. אני בוגרת לימודי אומנות ואומנם זנחתי את זה לטובת הבמה, אבל תמיד אהבתי את זה. על הבמה אני רואה את עצמי כסוג של מטפלת. אני מצחיקה אנשים, משמחת, עושה טוב. זה טיפול של ממש. לכן הרגשתי שזו השליחות האמיתית שלי, ושמתי את הציור בצד".

"הבנתי פתאום שאין פרנסה"

אבל שום דבר אינו במקרה. 3 חודשים לפני הסגר הראשון, שרה הייתה נחושה לחזור וליצור. "החלטתי לשדרג את הכניסה לבית באמצעות פסיפס. רתמתי את בעלי והתחלנו בעבודה", היא מספרת. "דגדג לי לעשות משהו ייחודי, אז עבדתי על זה בין לבין הופעות, אלא שלא ממש הייתי בבית. הייתי עמוסה בהופעות רחוקות מהבית, חגגתי את החיים, ובזמן שכבר הייתי בבית - ג'ינגלתי בין הנכדים, כך שכמעט ולא היה לי זמן איכות עם עצמי".

"ואז שוב עלתה בראשי השאלה – מה הייתי עושה אם היה סגר? ועניתי לעצמי שהייתי מציירת. הדֶּק שלנו היה חייב שדרוג ומדי פעם הייתי גונבת קצת זמן בשביל לצייר עליו".

אלא שאז, הסגר הגיע גם אלינו. כששרה שמעה על כך, מייד הלכה לחנות וקנתה צבעים בשביל לסיים את הציור על הדק שבמרפסת ביתה, מרפסת שמשקיפה על הנוף הגלילי המדהים. "ידעתי שאני חייבת לנצל את הזמן הזה בסגר, למרות שמצד שני הבנתי פתאום שלא נכנס גרוש הביתה ושאין פרנסה".

ידעת שזה הולך להימשך כל כך הרבה זמן?

"דיברו על זה שלא יהיו הופעות אבל לא ידעתי כמה זמן זה ימשך. פתאום התחלתי להבין שאני לא יודעת איך אני אתפרנס. גם אני עצמאית וגם בעלי, ופתאום לא נכנסת אגורה לבית. מצד שני, עדיין יש הוצאות, התחייבויות, חשבונות. הרי שום דבר לא עוצר. זו תחושה מאוד לא פשוטה, במיוחד בגיל שלנו, אז החלטתי לצמצם את ההוצאות, כדי לפחות לא להגדיל את הבור, וממש התחלתי ללכת עם 'מלפפון ועגבניה', כמו שאני אומרת, כי אני מבינה שלא תהיה הכנסה בקרוב".

בשלב הזה, שרה הגיעה למסקנה שהיא לא נותנת לקורונה להלחיץ אותה. "הבנתי שזו המציאות ואני לא מתכוונת להילחם בה. כמה שננסה לברוח – זה כאן ועם זה אנחנו נאלץ להתמודד. אין לי על מה להתווכח, פשוט התחלתי לחשב מסלול מחדש".

כיאה למספרת סיפורים, בשלב הזה שרה מספרת לי סיפור ישן ומוכר:

חסיד ושמו אייזיק מהעיר קראקא חולם כמה פעמים שאם יסע לעיר הרחוקה פראג, ימצא שם אוצר מתחת לאחד הגשרים הראשיים. הוא מחליט לנסוע לפראג הרחוקה, אך לאכזבתו, מגלה שהוא לא יכול לחפור מתחת לגשר, משום ששם שומרים אנשי משמר המלך. הוא מתעצב והולך אנה ואנה ליד הגשר. ראש השומרים שם לב ליהודי שמסתובב שוב ושוב סביבות הגשר, ושואלו לפשר מעשיו. הוא מספר לו על חלומו, וכתגובה השומר לועג לו, ואומר לו שגם הוא חלם חלום, שמתחת לתנור בביתו של יהודי ושמו אייזיק בקראקא, מסתתר אוצר! אז הבין החסיד שמטרת בואו לפראג הייתה רק כדי לשמוע זאת, שבעצם האוצר נמצא ממש מתחת לאפו. חזר לביתו, חפר מתחת לתנור ומצא את האוצר.

"גם אני הבנתי שהאוצר נמצא אצלי", אומרת שרה. "האופציה להופיע כבר לא קיימת בגלל ההגבלות, אז בוא נחפש מה יש. חיפשתי את האוצרות שיש לי והחלטתי להתחיל לצייר על הדֶּק. גם ככה הנכדים לא מגיעים בגלל הסגר וקיבלתי ממש במתנה זמן איכות עם עצמי, אז לפחות לנצל את זה".

1,000 תגובות והזמנת עבודה

שרה ניצלה את הסגר עד הסוף. מדי יום פתחה את הבוקר בפעילות ספורטיבית וכשחזרה ציירה על הדק. "ממש בניתי לי סדר יום. בנוסף, אחר הצהריים קיימתי מפגשים עם הקהל שלי בפייסבוק. יצרתי דמות בשם כרמלה כדי לשמור קשר עם הצופים ואפילו רכשתי אוהדים חדשים. יצרתי עוד ועוד דמויות ועשיתי כ-40 סרטונים של כרמלה והחברות שלה".

במקביל, היא נכנסה ל"אטרף" ובמשך שבועיים ציירה על הדק, למרות שמדי פעם התגנבו לראשה מחשבות לא פשוטות. "בימים הראשונים של הסגר הייתה לי קנאה בכל מי שמתפרנס. אפילו בקופאית של 'רמי לוי' קינאתי כי לה הייתה פרנסה ולי לא. אחר כך הבנתי שאם יש לך אמונה בבורא עולם, אתה יודע שאתה בידיים טובות ושהוא ידאג לך. אז יכולתי להרשות לעצמי להיות בראש שקט ובעיני רוחי ראיתי אותי כבר מתפרנסת".

בתום 14 ימי ציור, בתה של שרה, הגר, הגיעה לביקור קצר וראתה את מעשה האומנות שאמה יצרה. "היא הייתה בהלם! היא לא האמינה למראה עיניה. מיד היא צילמה והעלתה את זה לפייסבוק, ובאותו יום הפוסט קיבל 1,000 תגובות וכבר קיבלתי הזמנה לצייר ברמת אביב".

וככה, באמצע הסגר, שרה הוזמנה לעבודה ברמת אביב ג', שם ציירה על קיר במשך יומיים וקיבלה את התשלום שביקשה. "לא חשבתי שמשהו יתפתח מזה, אבל פתאום עוד מישהי הזמינה מנדלות, ועוד אחת, כך שקצת כסף התחיל להיכנס".

גם הסרטונים של כרמלה תפסו תאוצה ושרה העלתה מופע בזום. "כשהסגר נפתח, ולאחר שהתחלתי לקיים קצת הופעות בזום, חשבתי לעצמי שיש לי בית שצופה על נוף עוצר נשימה. הבנתי שאני צריכה להפוך אותו לבית של אומנות. גם ככה אנשים עובדים מהבית, אז גם אני אעבוד מהבית. פרסמתי הודעה בפייסבוק שאני מעלה מופע בביתי ל-30 איש, תחת ההגבלות, וכל הכרטיסים נמכרו".

"אני עסוקה בלמצוא פתרונות לא בבעיות"

ואז הגיעו עוד ועוד הופעות, בבוקר ובערב, אליהן הגיעו גם תושבי האזור וגם קבוצות מאזורים שונים בארץ. "זה ממש הפך להיות מקום עליה לרגל", היא מספרת. "לא הייתי עסוקה באין, הייתי עסוקה ביש. התחלתי לעשות הופעות עם ארוחות בוקר, בדֶּק הצבעוני מול הנוף, ואנשים ממש התפעלו מזה. בנוסף, פתחנו גם צימר בעליית הגג. הבן שלי בנה דלת מדהימה, סידר את הכניסה, בעלי שיפץ, אני ציירתי וממש עבדנו על זה סביב השעון".

מאיפה שאבת את הכוחות לעשות את הכול?

"הבנתי שאני חייבת להמציא את עצמי מחדש. עוד לא רציתי להוציא את עצמי לפנסיה. יש לי עוד מה לתת לעולם. אחרי שהתחילו ההופעות הביתיות וההזמנות לצימר, אנשים התחילו להגיע ונהיה אצלנו מאוד מעניין בחצר. החיים שלנו התחילו להתמלא בסיפורים, באנשים, באוכל טוב. התחילו הזמנות להופעות פרטיות, הזמנות לציורים, אבל אז הגיע הסגר השני ושוב זה נעצר".

ואיך הרגשת?

"זה מרגיז. עד שאתה עולה על הגל, שוב בא משהו והורס לך. אבל אני עסוקה בלמצוא פתרונות ולא ב'אכלו לי שתו לי'. הגעתי כבר לנקודה שנכנס קצת כסף ושוב זה נעצר. אז פניתי שוב לבורא עולם ושאלתי אותו מה לעשות, ועם זה הלכתי לישון. עשיתי ארוחת חג נפלאה, אמרתי תודה על היש והחלטתי להתחיל להפיץ את הציורים שלי. אין מה להתווכח עם המצב שוב, זו המציאות. אתה רוצה פרנסה? תתחיל לעשות רוח. בלי רוח, הספינה לא תזוז".

ומה לגבי העתיד? נראה לך שעולם התרבות יצליח להתאושש?

"הוא חייב להתאושש. איך אמרו פעם? בלי תרבות אין עם. בכפר סאלד, עוד לפני שעברנו לכאן, עד שנת 67 התושבים חיו תחת האיום הסורי, רוב הזמן במקלטים. ובכל זאת, התרבות הייתה הכרחית. ובאמת היו פה מלחינים, כותבי שירים, ציירים, מחזאים, במאים. זה קיבוץ שסבל הרבה אבל זה מה שהחזיק אותו- התרבות. הנה, עובדה שהשנה החליטו שיהיה אירוויזיון. שיהיה בשידור חי, בלי קהל, בטלוויזיה, אבל העיקר שיהיה, לא משנה איך".

בואי נקווה שעד אז תגמר הקורונה...

"תראי, אדם בנוי לחיות בשגרה, זה האמא והאבא שלנו. אז אני בניתי לי שגרה בתוך האי שגרה. רק ככה אפשר להחזיר לעצמך את הפוקוס. אבל אם אתה נותן לדברים חיצוניים לנהל אותך – אז אתה בבעיה. אמרו לי שבשבילי זה קל כי אני מוכשרת, אבל גם למי שיש כישרון, צריך את הדרייב, את התרוממות הרוח. זה לא רק כישרון, זה לקום ולהגיד – אני פה! ואני בועט ונושם וחי, למרות הכול!".

אמן.

 

לעמוד הפייסבוק של שרה שמיר

יעל קבסה: "היינו מאוד תמימים, לא הבנתי שזו תהיה המציאות שלי. אני מודה לקב"ה שעצם לנו את העיניים"

 

בגיל 40, כשהיא אמא ל- 7 ילדים, אחד מהם בעל צרכים מיוחדים, יעל קבסה עדיין מצליחה לשלב בין חיי משפחה לקריירה מוזיקלית. ראיון עם המתופפת הכי מעוררת השראה במגזר

היא גדלה בקרית הישיבה בשעלבים, היא אמא לשבעה ילדים (שהבכור עם צרכים מיוחדים), עד לא מזמן היא הייתה צלמת אירועים, אבל מעל הכול היא יוצרת בעלת גרוב והמון נשמה. יעל קבסה (40) מצליחה לג'נגל בין החיים האמיתיים ללהקת "אנסמבל פעימה", אותה היא מובילה בשנים האחרונות, ועושה זאת בהצלחה רבה.

לא כל כך שכיח לראות אישה מאחורי מערכת תופים, בטח ובטח לא אישה דתייה, אך קבסה תמיד שחתה נגד הזרם. היא הרביעית בין תשעה אחים, אביה היה רב שלימד בישיבה ובכולל, ומעולם היא לא חשבה שתופיע על במות בגיל 40. "גדלתי במקום שהיה בו סוג של 'פיגור תרבותי'", היא מספרת. "זה היה ישוב מאוד סגור. לא היו עיתונים, לא רדיו, לא היכלי תרבות, בטח שלא אינטרנט, והעולם היה הרבה פחות פתוח אז. בתור ילדה זה היה מדהים לגדול במקום כזה, אבל היינו די מרוחקים מהעולם בחוץ".

אז איך בכל זאת הגעת למוזיקה?

"הייתי ילדה מאוד סקרנית וביקשתי מאמי שתרשום אותי ללימודי מוזיקה. התחלתי ללמוד חלילית ועברתי לפסנתר. פתאום נפתח לי צוהר לעולם קסום. המורה בקיבוץ כל כך חיה את המוזיקה. היא שרה לנו  שירי ארץ ישראל עם עיניים בורקות והעשירה אותנו מוזיקלית עם כל מיני יצירות קלאסיות. ממש הרגשתי שהיא העניקה לי פתח לעולם הגדול. הכול הגיע ממקום מאוד תמים ונקי, שמענו יצירות שממש מספרות סיפורים, ואני זוכרת אותם עד היום. זה היה ממש חוויתי".

אמרה לא ל"רימון"

בעודה תלמידה באולפנת הרב בהר"ן, קבסה מעידה שהייתה נערה לא קונבנציונלית והיא החלה לחקור את המוזיקה בעצמה. "למדתי בצורה אוטודידקטית את התאוריה של המוזיקה, חקרתי סולמות בפסנתר, הכול לבד. לא הייתה בזמנו שום הכשרה מסודרת, אז ליקטתי ידע מכל מקום שיכולתי".

אל התופים היא הגיעה לגמרי במקרה. "היו כמה בנות באולפנה שרצו להקים להקה והייתה חסרה להן מתופפת, אז התנדבתי לתפקיד. יותר נכון נדחפתי לשם", היא מחייכת. "זה לא היה החלום שלי, אבל המפגש עם התופים היה ממש עוצמתי, במיוחד בגיל הזה. עד היום לא מקובל לראות נשים מתופפות כי זה נחשב כלי גברי, אבל בכל זאת הייתי ילדה מבית דתי עם חינוך לצניעות".

קבסה הופיעה עם חברותיה באולפנה, באולפנות אחרות ואפילו במדרשות שנפתחו באותה תקופה במשך 5 שנים. לאחר השירות הצבאי, קבסה הגיעה לצומת דרכים. מצד אחד, היא רצתה להמשיך ללימודים גבוהים במוזיקה, אך המקום היחיד שיכול היה להציע את זה היה בית הספר למוזיקה רימון. לבסוף היא בחרה בכיוון אחר ולמדה תקשורת חזותית במכללת אמונה.

למה שינית כיוון?

"גם כי זה היה מקצוע כביכול נשי יותר, וגם כי לפני 20 שנה לא היו מסלולים במוזיקה לבנות דתיות שממש מיועדים לפתח אותך מוזיקלית. בטח שלא בפן הביצועי, מקסימום תהיי מנצחת מקהלות. לא היה מקום שראיתי את עצמי לומדת בו. הייתה אז את המכללה בירושלים, אבל החוקים שם היו מאוד מוקפדים, ולי גם ככה היה קשה עם מסגרות. חברות שלי נרשמו לשם, בעיקר להוראת מוזיקה או ניצוח מקהלות, אבל אני חיפשתי את היצירה והמפגש עם הקהל. האופציה היחידה בקצה האופק היה 'רימון', אבל ממש פחדתי ללכת לשם".

למה?

"אם הייתי מחליטה ללכת לשם אז הייתי הולכת על כל הקופה, לא הייתה לי בעיה לאבד דברים אחרים, אבל הייתה לי הרגשה שאם אלך לשם, ימחקו לי כל החיים. אומנם תהיה לי המוזיקה אבל לא תהיה לי תשתית. גדלתי במקום סגור והייתי ילדה מרדנית. נסעתי במסלול החיים על אוטומט והשם לא ממש היה נוכח בהם. הרגשתי שאני הולכת לכיוון אחר לגמרי, ובכל זאת רציתי להמשיך לחיות עם מהות, ולא רק כי כך גדלתי. רציתי להתחזק. החושים שלי הרגישו שאם אני אלך לשם, אני פשוט אפסיד, ולמרות שבאותה תקופה לא הייתי מחוברת לדת, גם לא רציתי לעזוב. ידעתי שיש שם משהו משמעותי יותר".

קבסה נרשמה ללימודי אומנות חזותית, רישום וצילום. במקביל, היא החלה לשתף פעולה עם אודהליה ברלין (ביתו של הכליזמר מוסא ברלין – ש.פ), והשתיים הקימו את "תפילת הדרך" – הרכב של נשים יוצרות ראשון מסוגו. "ההרכב היה הצלחה גדולה כי לא היה דבר כזה קודם. הופענו ברחבי הארץ בפני נשים, הוצאנו דיסק. עוד לא הייתי מודעת לפן העסקי שבדבר. הגעתי כי פשוט רציתי לנגן והיה לי כיף, אבל לא חשבתי על זה בתור קריירה. עכשיו אני יכולה להגיד שזה היה הרבה יותר בריא ככה".

החיים קיבלו סיבוב

בגיל 25, קבסה התחתנה, ולאחר לידה מסובכת, נולד בנה הבכור יהונתן. "הכול היה תקין בהריון של יהונתן, אך מסיבה לא ידועה הוא נקלע למצוקה נשימתית בלידה, והדבר גרם לפגיעה בלתי הפיכה. הרופאים לא היו אופטימיים.

הבנת שהכול הולך להשתנות?

"ילד ראשון תמיד הופך את כל העולם שהכרנו, אז הלידה של יהונתן עשתה פשוט סיבוב נוסף. אני יכולה להגיד שלי זה בא בטוב. הייתי ערוכה לשינוי בחיים, פשוט לא ידעתי לאיזה. ברוך השם, הקב"ה דאג שלא נבין את ההשלכות, כי אם הייתי יודעת אז, כנראה שהייתי נשברת. היינו מאוד תמימים, לא הבנו את המשמעות. לא הבנתי שזו תהיה המציאות שלי. היום יהונתן בן 14 ועדיין אוכל באמצעות הזנה, לא הולך, לא מדבר וסובל מאפילפסיה. אני מודה לקב"ה שעצם לנו את העיניים, או לפחות פקח לנו אותן לכיוון אחר".

לאחר הלידה, הצוות הרפואי לא היה מעודד, בלשון המעטה. אחות בבית החולים אמרה לקבסה שלא תשאב חלב, "כי חבל", והרופא לא ממש התלהב שהתינוק החל לתת שתן לאחר 4 ימים כי "במקרים כאלה, לא בטוח שכדאי".

החוויה הקשה הזו טלטלה את חייה, אבל הצליחה לחזק את קבסה למרות הכול. "זה פשוט הצליל אותי בבת אחת. היו לי שנים לא קלות עוד לפני, כשחיפשתי בן זוג. הרגשתי שזה מעין מסלול הכשרה שנועד לחשל אותי, להבין מה אני רוצה בחיים. לפני כן הייתי עטופה, בבית ובמסגרות חינוכיות, והיו לי הרבה שאלות קיומיות. כשעזבתי את הבית, התחלתי ללמוד, לפרנס את עצמי ולהקים בית, הייתי צריכה לפתח חוסן. התחלתי מסע מאוד משמעותי ובסוף בורא עולם שלח לי את יוסי, בעלי, וזו הייתה מקפצה שהכינה אותי לחיים. כשיהונתן נולד, הייתי צריכה לעלות עוד קומה".

הצלחתם לשמור על גישה חיובית בסך הכול.

"עדיין לא ממש ידעו מה חומרת הפגיעה בלידה. אפשר לראות נזק חמור בצילומים אבל זה לא יבוא לידי ביטוי בתפקוד, ולהפך. אנשים סביבנו סיפרו לנו על אנשים שעברו לידה כזו ובסופו של דבר יצאו בסדר. רק אחרי חודשיים נפלו לנו האסימונים והבנו שיהונתן כנראה לא יהיה ילד כמו כל הילדים, ולכן הייתי מאוד מסורה אליו. הפסקתי כמעט כל דבר אחר בחיים, מלבד הצילום שהיה הפרנסה שלי".

איך עברה השנה הראשונה לחייו?

"הוא ממש סבל. הוא לא אכל טוב, לא ינק, כל הזמן היה רעב והיו לו בעיות במעיים. הרבה ממערכות הגוף שלו נפגעו. תחושתית הוא היה היסטרי, רעשים הפחידו אותו ממש עד שהוא עצר את הנשימה. עברתי הדרכה מיוחדת רק בשביל לדעת איך להחליף לו חיתול, הוא לא סבל מגע וגם לא יכולתי להוציא אותו לרחוב. הוא ממש היה מפוחד מהעולם. היום אני חושבת על זה וממש מתחשק לי לבכות. אני זוכרת שהלכנו לכל מיני מומחים שנתנו לנו עצות שלא ממש הבנו. עובדת סוציאלית אמרה לי לקחת יום אחד בשבוע רק לעצמי ושאלה אם יש לנו הרבה מדרגות בבית. לא הבנתי מה היא רוצה ממני. היא ראתה דברים לטווח הארוך, לא הבנתי שעד היום אני ארים אותו".

"בזכות יהונתן למדתי לדעת לקבל"

קבסה חיה את הרגע אבל הבינה שתצטרך עזרה. היא עברה להתגורר בבית הוריה בשנה הראשונה לחייו של יהונתן כי הטיפול בו היה ממש טוטאלי. לאחר מכן, היא ויוסי החליטו לעזוב את ירושלים ולעבור ליישוב ליד שעלבים כדי שיוכלו להיעזר במשפחה. "בחיים לא חשבתי שאני אחזור לגור ביישוב דתי, אבל לקהילה יש הרבה כוח. עוזרים לנו המון עם יהונתן ואנחנו מוכנים לקבל. זה גם משהו שעבדתי עליו – לדעת לקבל. וזה הרבה בזכות יהונתן".

המוזיקה היוותה מפלט עבורך בתקופה ההיא?

"המשכתי לנגן אבל לא חשבתי לפתח קריירה מהמוזיקה. זה פשוט היה לי כיף. זו הייתה תקופה מאגרת כי היינו מאוד מסורים ליהונתן. הלכנו לכל מיני טיפולים וניסינו הרבה דברים. בסוף הבנו שיש עוד דרך ארוכה. במשך 5 שנים עבדתי רק בצילום אירועים ובעיקר למדתי על התפתחות הילד, הלכתי לכנסים, השתתפתי בפורומים של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, עד שחזרתי למוזיקה והאיזון השתנה".

אחרי יהונתן הגיעו עוד 6 ילדים, הקטנים ביותר הם התאומים, בני שנה ו-8 חודשים. כשיהונתן היה בן 5, קבסה הבינה שהיא צריכה לעשות עוד דברים מלבד הטיפול המסור בילדים. "בדיוק נפתח בית הספר למוזיקה הראשון לציבור הדתי, שהוא כמו רימון מבחינת ההכשרה המקצועית, וזה הרגיש לי נכון. התחלתי ללמוד בגיל 30, אמא ל-3 ילדים, במסלול שרובו מורכב מרווקים בני 20, אבל הרגשתי שהתאהבתי מחדש במוזיקה. רציתי ללמוד בסך הכול קורס אחד אך נפתח לי עולם חדש. סוף סוף קיבלתי הכשרה ממורים מקצועיים. לא הבנתי איפה הם התחבאו עד עכשיו".

אבל התקופה בבית הספר "מזמור" גם הצליח לערער מעט את קבסה. "הייתה לי התמסרות מלאה לבית ולילדים, אבל לא יכולתי להתעלם מהרצון ליצור. עד היום אני נמצאת במאבק הזה, אבל אז זה הגיע בבום. אהבה גדולה".

ובכל זאת המשכת.

"כי לא יכולתי בלי. לא יכולתי לקפל את הכול ולעזוב, ידעתי שיש לי מה לתת".

ואכן היה מה לתת. את חברותיה ללהקה פגשה קבסה ב"מזמור". אנסמבל פעימה הינו הרכב נשי המשלב מקצב, תפילה ושירה. פעימה מביאה לעולם התרבות המקומי והעולמי קול צלול ומדויק, עוצמתי ומלא-עומק המחובר באופן הדוק למסורת ולערכי היהדות. "בגלל שאנחנו הרכב נשי, מיד תייגו אותנו לציבור הדתי, ודווקא שם לא היו במות, אז עברנו שינוי. הקונספט נשאר אותו קונספט, אבל המוזיקה הייתה יותר 'מיינסטרים', גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הסגנון".

בגיל 40, ועם שבעה ילדים ברוך השם, קבסה עדיין מצליחה לשלב את המוזיקה עם חיי המשפחה. היא מופיעה עם פעימה בפני נשים באירועים שונים, ועובדת גם על חומרים משלה. זה קורה לאט לאט, אבל זה קורה. "המוזיקה היא האהבה שלי, למרות שהכול עניין יחסי. המשפחה היא עדיין הדבר הכי משמעותי עבורי. בתקופת הקורונה היינו יחד בבית וכל היום רק שרנו וניגנו. אני יכולה להעביר חיים שלמים בבית עם הילדים שלי וזה ישמח אותי. אז בסדר, זה יחסי, אבל זה עדיין המון".

** פורסם לראשונה באתר הידברות