יום חמישי, 14 ביוני 2018

לרקוד - סיפורה של סבטלנה רבר


בשבוע הבא יתקיים מופע בלט מיוחד למען הוספיס גליל עליון. התושבים יוכלו ליהנות ממופע בלט משובח וגם לתרום למען ההוספיס. אך למרות הכוונות הטובות של סבטלנה רבר, מנהלת בית הספר לבלט באניעם, לתרום ולעזור לקהילה, בית הספר שלה עומד בפני סגירה וזקוק בעצמו לסוג של תמיכה מגוף ממשלתי. בינתיים, היא לא מפסיקה לרקוד


בהמשך לערבי הגאלה שנערכו בשנים האחרונות, בהם נרתמה הקהילה הצפונית, רכשה כרטיסים והגיעה לאירועים שהכנסותיהם נתרמו למען העבודה המקודשת של הוספיס גליל-עליון, יתקיים השנה מופע בלט מיוחד בהנחייתה של סבטלנה רבר ותלמידותיה מבית הספר לבלט בכפר האומנים אניעם. אך למרות שתלמידותיהן הצעירות זכו בפרסים שונים בארץ ובעולם כאשר הציגו רמת ריקוד גבוהה מאוד, מופע ההתרמה כנראה יהיה בין האחרונים שלהן, מאחר ובית הספר לבלט של סבטלנה עומד בפני סגירה. "עליתי לרמת הגולן מתוך אידיאולוגיה והקמתי את בית הספר שלי כאן, כאשר הכל עליי", מספרת סבטלנה. "אם שום גוף לא ייקח אותנו תחת חסותו, בית הספר ייסגר השנה".

סבטלנה רבר (35) נולדה בברית המועצות ועלתה לארץ היישר לרמת גן. בלט היא החלה ללמוד בברית המועצות בגיל 6, וכשעלתה לארץ בגיל 8, המשיכה את לימודיה במוסדות חינוך שונים, מוכרים יותר ומוכרים פחות. היא מורה לבלט קלאסי מזה 10 שנים, בעלת תואר ראשון במחול ותעודת הוראה של "האקדמיה למוזיקה ולמחול ירושלים", ואף נבחרה למורה המצטיינת על ידי האקדמיה האמריקאית לבלט מכלל המורים בארץ שהגישו את תלמידיהם לתוכנית "מופעי פרסי הביצוע" וכן שתלמידיהם השתתפו בתחרות הארצית בזכות ההישגים המרשימים שהראו כלל תלמידותיה, וקיבלה מלגה לסמינר מורים יוקרתי בניו-יורק. עד להקמת בית הספר לבלט באניעם, עבדה סבטלנה כמורה לבלט קלאסי, בין השאר, ב"תיאטרון מחול ירושלים" בניהולה האמנותי של תמרה מיאניק, "בית הספר לבלט ירושלים" בניהולה האמנותי של נדיה טימפייבה והעבירה כיתות אמן בקרית התרבות נס ציונה לתלמידותיה של טובה צוברי.

אך למרות הרקע העשיר שלה, שעוד לא סיימתי לתארו, סבטלנה עומדת בפני סגירת בית הספר שהקימה במו ידיה לפני 3 שנים. "אני מורה לבלט, אבל אני עושה הכל בבית הספר- ניהול אדמינסטרטיבי, שיווק, וכמובן לימוד. אנחנו לא נתמכים על ידי שום גוף ולכן בית הספר עומד בפני סגירה מסיבות כלכליות. יש כרגע דיונים עם כמה מועצות אבל טרם ניתן לדעת לאן זה יוביל".

מה הביא אותך לכפר האומנים אניעם?
"היה לי חלום להקים בית ספר לבלט ולהשתקע ברמת הגולן. קראתי על אניעם באינטרנט והתאהבתי במקום, אז החלטנו לעבור לגור פה. שכרתי כאן סטודיו, שאני גם גרה בו, ופשוט פתחתי את בית הספר. פרסמתי מודעה וחשבתי לעצמי: 'מי שבא ברוך הבא'. בשנה הראשונה כבר זכינו במקומות הראשונים בתחרויות ברחבי הארץ. בשנה השנייה הגענו להישגים יפים בתחרויות בינלאומיות, וממש השנה, השתתפנו בתחרויות הכי יוקרתיות בעולם בתחום הבלט. ייצגנו את ישראל בכבוד. שתי תלמידות שלי השתתפו בתחרות בברלין וזכו במלגות ללימודים בבתי ספר לבלט. תלמידה אחת בת 10 טסה לשוויץ למשך שבוע וכבר התקבלה ללימודים המלאים עם מלגה, ותלמידה בת 12התקבלה ללימודי הקיץ בלונדון ואני מקווה שגם היא תקבל מלגה מלאה שם. כך שבאמת, אני יכולה להגיד בביטחון מלא שבית הספר ברמה גבוהה מאוד לתלמידות בגילאים האלו (עד גיל 13)".

סבטלנה אומרת כי את רוב החינוך שלה במחול קיבלה בארץ. "למדתי אולי שנתיים בברית המועצות, רוב חיי למדתי כאן. היו לי מורים טובים מאוד ומורים ממש לא טובים. ידעתי לקחת את כל מה שיכולתי מהמורים הטובים. דווקא במקומות בעלי שם שהתחנכתי בהם-שם לא קיבלתי כלום".

מה גרם לך לעבור לרמת הגולן? במרכז הארץ התחום יותר מפותח.
"אני בן אדם שאוהב מאוד טבע, אוהבת את חיי הכפר. באופן כללי אני מלחיצה את עצמי מבפנים, תמיד נמצאת בעשייה, כך שאם מסביבי הכל רועש, אני נמצאת בלחץ מתמיד. פה אני אומנם בסטרס, אבל כשאני יוצאת החוצה הכל רגוע, הציפורים מצייצות. תמיד יש שקט בחוץ. אני אוהבת הרבה יותר את החיים השקטים פה, זה עוזר לי לשמור על שפיות. ללא ספק, יש למקום הזה הרבה מה להציע, האנשים מאוד נעימים, אבל מאידך, הוא לא ממש מפותח מבחינת תרבות וחינוך, וכשהגעתי לכאן, רציתי לתרום ולפתח את התחום הזה כאן".

וכרגע, למרות ההישגים הרבים, בית הספר ייסגר?
"ברור. הסטודיו קטן מאוד ולכן אני לא יכולה לקבל יותר מדי תלמידות. אין איפה להכניס את כולן. גם האוכלוסייה פה מצומצמת יותר. את מחיר החוג אני לא יכולה להעלות יותר מדי כי אני צריכה להתחשב במחירים בשוק. מה שאני מרוויחה בקושי מכסה לי את ההוצאות השוטפות של הסטודיו. אני אמא לפעוט בן שנתיים ומטפלת בו בשעות הבוקר. אחר הצהריים אני מלמדת בסטודיו, ובגלל שאני משלמת מכיסי את כל ההוצאות, אני עובדת גם כשכירה בבית הספר למחול בראש פינה, ועם המשכורת שם אני מכסה את ההוצאות של הסטודיו. בלילה אני יושבת על מיילים וכל מיני עבודות בק-אופיס. אני כבר לא יכולה לעשות את זה יותר למשפחה שלי. אמרתי לעצמי שזו תהיה השנה האחרונה. אנחנו עושים את ככל שביכולתנו בשביל להציל את בית הספר אבל אנחנו צריכים גוף שייתן לנו מקום גדול יותר, תקציב או איזושהי עזרה בשביל שבית הספר ימשיך לעבוד".

איזו עזרה, למשל?
"תמיכה של משרד התרבות או המשרד לפיתוח הנגב והגליל. יש בעיה גדולה מאוד עם הניסוח של חוק התמיכה. המשרדים האלו נותנים תמיכה לבתי ספר עם 20 תלמידים לפחות מעל גיל 14. כל התלמידות שלי הן מתחת לגיל 14. מה שקורה זה שבגיל הזה הן כבר מגיעות בלרינות מוכנות שקיבלו המון הרגלים רעים, ואז, כשהן מגיעות כבר למורים הטובים באמת, קשה מאוד לשנות אותם. זה מאוחר מדי. בכלל היום אני מוגדרת כעסק, אבל אני ממש לא עסק, אני מוסד חינוכי בלתי פורמאלי, וצריכה את היחס בהתאם".

ולמרות הכל, ההצגה חייבת להימשך. ביום א' (17.6) יתקיים מופע בית הספר לבלט של סבטלנה, שכל הכנסותיו ייתרמו למען הוספיס גליל עליון אשר מספק את שירותיו בחינם בבית החולה, ומאפשר לו סביבה תומכת בשלבים האחרונים לחייו. המופע יכיל קטעים מתוך יצירות קלאסיות, כגון היפהפיה הנרדמת, וימשך כשעתיים. ההוספיס, שפועל במסגרת תקציבית אשר בנויה ברובה מתרומות, פועל כבר למעלה מ-20 שנה, והחודש הוא יקבל חיבוק מסבטלנה ותלמידותיה עם מופע שכולו נתינה.

כיצד נוצר החיבור שלך להוספיס?
"פנתה אליי מירב פלד, מתנדבת בהוספיס, ששמעה שעשינו מופע התרמה לבית החולים פוריה. היא ביקשה שבמופעים שלנו נעמיד דוכן של פרויקט 'עיגול לטובה' למען ההוספיס. כמובן שהסכמתי ואמרתי לה שנלך רחוק יותר, נעשה ערב התרמה להוספיס והיא קישרה אותי אליהם".

המופע יתקיים בתאטרון מראה בקרית שמונה ויחשוף את הקהל הרחב לבלט ולתלמידותיה של סבטלנה מאניעם ומבית הספר למחול בראש פינה. למרות כל הקשיים שעוברת סבטלנה, היא נרתמה למופע באהבה גדולה ובהתנדבות מלאה, וזה מראה על בן אדם ערכי מעל הכל. וזה מה שהיא מנסה להעביר לתלמידותיה. "התלמידות שלי מרגישות שהן לא רק רוקדות למשפחה ולחברים שלהן, הן רוקדות לשם מטרה מסויימת ושהריקוד שלהן יכול לעשות משהו טוב. הן עובדות קשה מאוד במהלך השנה, אבל זה שהן יכולות בעזרת הריקוד להשפיע על העולם, זה הדבר הכי חשוב בעיניי".

מופע ההתרמה למען ההוספיס, יום א', 17.6, 18:00
תאטרון מראה קרית שמונה
לרכישה: 04-6959659




יום שבת, 14 באפריל 2018

יום העצמאות שלי - סיפורה של אתי קרליק סוויסה- מקצינת מבחן לדרך עצמאית




לא רק המדינה חוגגת, גם אתי קרליק סוויסה מקיבוץ יפתח חוגגת שנתיים של עצמאות. בגיל 45 היא החליטה לעזוב את עבודתה כקצינת מבחן בקריית שמונה, תפקיד שמילאה בהערכה רבה במשך 17 שנה, ולצאת לדרך עצמאית. "טיפלתי בעוברי חוק, וכאשר כבר התחלתי לקבל את הילדים שלהם, הבנתי שאני עדיין באותו מקום, ואם לא אעשה שינוי, אקבל גם את הנכדים שלהם מאחורי אותו שולחן", היא מספרת.

ביום ה' באייר שנת תש"ח, לפני 70 שנה, התכנסה ממשלת ישראל והכריזה על הקמת מדינת ישראל העצמאית והמשוחררת. לכבוד מאורע זה, אנו חוגגים מדי שנה את יום העצמאות. ובעצם, במהלך חיינו אני חוגגים את יום עצמאות הפרטי שלנו כמה וכמה פעמים. זה מתחיל בגיל שנתיים, כאשר אנו עושים את צעדנו הראשונים בעולם ורוצים לנסות לטעום קצת עצמאות. לאחר מכן, בבר או בת מצווה, אנו חוגגים את המעבר מילדות לבגרות. בגיל 18 אנחנו מתגייסים לצבא ויוצאים מבית הורינו לחיים בחסות צה"ל. לאחר השחרור, אנו טסים לטייל קצת בעולם הגדול, חוזרים ארצה, שוכרים דירה ומתחילים לדאוג לעצמנו- שכר דירה, חשבונות, עבודה. כשאנחנו מתחתנים, אנו מקימים משפחה והופכים להיות מה'ילדים של' ל'הורים של'. ולפעמים העצמאות מגיעה כשאנו בוחרים בדרך מסוימת בחיים, כמו הסבה מקצועית או יציאה משכירות לעצמאות.
אתי קרליק סוויסה (47) מקיבוץ יפתח, חוגגת השבוע את יום העצמאות שלה. לאחר 17 שנה בשירות הציבורי, אתי החליטה לעשות שינוי ללא שום תוכנית מוגדרת. השנה היא תחגוג שנתיים להחלטה ששינתה לה את החיים.

מראשון לציון לרמת הגולן

אתי גדלה בראשון לציון ובגיל 24 החליטה שהעיר הגדולה חונקת אותה ועברה לצפון הארץ. "לא היה לי שום כיוון או מטרה, הגעתי לצפון בשביל ההרפתקה. חשבתי לנסות, ומקסימום אם לא ילך, אני אחזור הביתה", מספרת אתי. "הגעתי לקצרין, שם עבדתי שנה, ואז נרשמתי ללימודים במכללת תל-חי. בעקבות הלימודים, עברתי להתגורר בעמק, ולמדתי במכללה עבודה סוציאלית. מיד עם תום הלימודים התחלתי לעבוד כקצינת מבחן למבוגרים בקריית שמונה, שם עבדתי במשך 17 שנה".

תכננת לעבוד שם כל כך הרבה זמן?
"מבחינתי זו הייתה עבודה נוחה. גם בשביל לגדל ילדים, גם הייתי עובדת מדינה והמשכורת הגיעה בזמן כל חודש. לא היו לי דאגות".

מה עושה קצינת מבחן?
"מדובר באבחון ואחר כך טיפול בעוברי חוק. פגשתי מדי יום ביומו עוברי חוק פליליים שהופנו אליי על ידי בית המשפט ובדקתי את רמת המסוכנות שלהם. על פי האבחון, המלצתי על עונש מתאים או לחילופין על המשך טיפול".

לא פחדת לעבוד עם עוברי חוק?
"ממש לא. למרות שבעולם בחוץ אנשים פחדו מהם, הייתה לי גישה ממש טובה אליהם והם אהבו אותי. לא הסתכלתי עליהם כעבריינים, אלא כבני אדם. הסתכלתי על הכוחות שלהם, על הדברים הטובים שבהם והפרדתי ביניהם לבין העבירה שהם ביצעו. היו מקרים שקבעתי על רמת מסוכנות גבוהה והם נכנסו לכלא, אבל גם עוברי חוק מבינים שאם העבירה חמורה, העונש יהיה בהתאם".

זה לא ממש דומה לקציני המבחן בארצות הברית.
"בארץ אנחנו עובדים על פי המודל של קציני המבחן באנגליה. בארה"ב המודל של קציני המבחן קצת שונה, שם הם יותר מפקחים ופחות מטפלים. אני עסקתי באבחון וטיפול. אם ראיתי שיש פוטינציאל לשיקום, אז עובר החוק נשאר אצלי להמשך טיפול או שהוא טופל בקהילה תחת הפיקוח שלי, אבל לרוב בתי המשפט קיבלו את ההמלצות שלנו".

אתי החלה את תפקידה כקצינת מבחן רווקה. לאחר מכן היא נישאה לנדב, השניים גרו ברמות נפתלי במשך 9 שנים, הקימו משפחה, ובשבע השנים האחרונות הם גרים בקיבוץ יפתח, שם בנו את ביתם.

אי פעם חשבת שתעזבי את עבודתך בשירות הציבורי?
"ממש לא. חשבתי ששם אהיה עד הפנסיה. כל הזמן יצאתי ללימודים בתחום בשביל להעמיק את הידע שלי ולעשות עבודה טובה יותר".

מתי בעצם החלטת לעשות שינוי?
"זה היה תהליך שלקח זמן, זה לא קרה ביום אחד. פשוט פתאום התחלתי לקבל את הדור השני של אותם עוברי חוק בהם טיפלתי במשך השנים. פתאום זה הכה בי. אני מקבלת את הצאצאים שלהם אבל עדיין נמצאת באותו מקום, אותה משרה ואותו משרד, ואם לא אעשה שינוי, אני אקבל גם את הנכדים שלהם. הבנתי שהפער בינינו הולך וגדל והתחלתי לדמיין את עצמי בגיל 60 מאחורי אותו שולחן, מטפלת בדור השלישי. אז התחיל השינוי כי קלטתי שאני בכלוב של זהב. לא היה לי רע שם, אהבתי את העבודה שלי וגם מאוד הוערכתי. זה היה ממקום שבו אתה מבין שהחיים עוברים ושאני יכולה להישאר באזור הנוחות שלי עד אין קץ ושום דבר לא יקרה. יש אפשרות להתקדם ולהיות מדריך של קציני מבחן או ראש צוות, אבל תהליך הקידום איטי מאוד בגלל התקנים של משרד העבודה והרווחה, והשאיפות שלי הסתכמו בהעלאה של 300 ש"ח".

מתי בדיוק התחיל התהליך?
"שש שנים לפני שעזבתי. התקבלתי כבר לעבודה אחרת והודעתי על עזיבה אבל הפחדים שלי היו כל כך גדולים שכבר התחלתי לדמיין את הילדים שלי מבקשים ממני לאכול ואמרתי להם 'מצטערת, אין לנו כסף לאוכל'. הפחדים הכלכליים היו כל כך עצומים שהחלטתי לחזור בי והמשכתי בעבודה 3 שנים נוספות. בפעם השנייה שהתהליך הזה קרה, הבנתי שאני לא יכולה להישאר באותו מקום רק כי הוא נוח וכי מדובר בעבודה יוקרתית עם המון משמעות ומשכורת שלא תפסיק. הייתה לי קביעות ולא הייתה לי שום סיבה לעזוב, אבל משהו בפנים היה כבול. ידעתי שאם לא אפרוץ את הגבול הזה, אני אתחרט על כך כל החיים. פתאום דמיינתי את עצמי יושבת שוב מאחורי אותו שולחן, רק שהפעם שואלת את עצמי 'איך לא עשיתי את זה? איך הייתה לי הזדמנות לעזוב אבל נכנעתי לפחדים?'. הבטחתי לעצמי שאודיע על עזיבה, אבל הפעם לא אתחרט ברגע האחרון".


"קשיים מדרבנים אותי לדחוף את עצמי קדימה"

בגיל 45, אתי עזבה את מקום העבודה הבטוח שלה, ללא שום תוכניות להמשך. "ידעתי רק שאני רוצה להיות מדריכת הורים כי בשנים האחרונות שלי בתפקיד טיפלתי בהורים שהופנו אליי בשל אלימות כלפי הילדים שלהם, כך שידעתי שזה יהיה הכיוון שלי אבל לא ידעתי בדיוק איך אגיע לזה. ממש זמן קצר לפני שעזבתי, התפרסם מכרז להדרכה חיצונית במסגרת משרד העבודה והרווחה. שלחתי קורות חיים, ודבר נוסף, שלחתי מיילים לכל מנהלי אגף הרווחה באזור וכתבתי שאני מעוניינת לעבוד כמדריכת הורים פרילנסרית. אלו שני הדברים היחידים שעשיתי חודש לפני שעזבתי.  מיד לאחר שסיימתי את תפקידי, התקשרו אליי ממשרד הרווחה והודיעו לי שהתקבלתי במכרז להיות מדריכת עובדי רווחה ושאני צריכה לעבור הכשרה, וכך עשיתי. היום אני מדריכה עובדים סוציאליים בשתי מחלקות רווחה. דבר שני, התקשרו אליי מכמה רשויות מקומיות וביקשו שאעבוד כמדריכת הורים פרילנסרית, ואני עובדת איתן עד היום".

אבל לא הכל היה כל כך ורוד בהתחלה. "היו גם תקופות קשות. בניתי על כך שאקבל דמי אבטלה, אך מאחר שהתחלתי לעבוד כפרילנסרית, לא הייתי זכאית לכך. בקיץ לא הייתה לי עבודה כעצמאית וגם לא דמי אבטלה, כך שמצאתי את עצמי ללא שכר. שלושה חודשים לא עבדתי, אך למזלי, היו לי חברות טובות ומשפחה שתמכו בי".

באותה תקופה קשה, התחרטת על העזיבה?
"זה הגיע בגלים של 'מה עשיתי?'. היו רגעים של לחץ וחרדה אבל רוב הזמן האמנתי שהכל לטובה, ושמפה אפשר רק לעלות".

חשבת לפנות גם לשוק הפרטי?
"אחד הדברים שאני עוד לא חזקה בהם זה איך לשווק את עצמי. בינתיים נהייתי גם יועצת של משרד הרווחה, אני מאוד עסוקה בעבודה עם 6 מחלקות רווחה, מעבירה סדנאות וגם מדריכה הורים בקריית שמונה ובצפת, אבל אולי בקרוב גם אפנה לשוק הפרטי".

מהניסיון שלך, מה תמליצי לנשים שמעוניינות לעזוב בצורה חכמה?
"אני חושבת שלא צריך לעזוב מקום עבודה בכל מחיר. יש נשים שמתנצלות בפניי שהן לא עוזבות אחרי 20 שנה באותו מקום. יש עכשיו מן טרנד של אנשים שעוזבים את מקום עבודתם ועושים שינוי, אבל אם מישהי יודעת שהפחדים ישגעו אותה, שלא תעשה זאת, שתישאר במקום הנוח והבטוח. מי שמרגישה אמונה גדולה במי שהיא ומבינה שיהיו רגעים לא פשוטים אבל שזה לא מה שישתק אותה, והיא מכירה את עצמה מספיק בשביל לדעת שתצליח להתנהל גם אם יהיו משברים בדרך- זו מישהי שכדאי לה לעזוב ולעשות שינוי, לדעתי. אני יודעת שבאופי שלי, קשיים רק מדרבנים אותי לדחוף את עצמי קדימה. יש לי אמונה שלמה שגם תקופות של קשיים הן רק זמניות והן באות ללמד אותי משהו".

מבחינת השכר, הצלחת להשוות אותו לשכר שהיה לך?
"כן, אני מרגישה שהשכר שווה ערך. יש פרויקטים שאני מרוויחה יותר, אבל זה לא עקבי. אני לא מתלוננת כי השנתיים האלה לימדו אותי שדלת אחת נסגרת ודלת אחרת נפתחת, זו לא קלישאה. כל פעם שהייתי בחרדות כי פרויקט אחד הסתיים, הגיע לי פרויקט חדש. זה פשוט הוכיח את עצמו בצורה מופלאה ואני רק מקווה שזה ימשיך להוכיח את עצמו גם בעתיד".








יום חמישי, 11 בינואר 2018

צלם צילם צלם - סיפורו של אורי לובן

אורי לובן משאר ישוב מחליף החודש קידומת וחוגג יום הולדת 30. זה עדיין לא מספיק בשביל לציין את שנות העשייה של המנטור שלו, אריה (סצ'י) שגיא, מנהל המוזיאון לצילום שעומד בפני סגירה. אורי התחיל כאחד התלמידים לצילום של סצ'י בשנת 2010 ובין השניים נרקמה מערכת יחסים מקצועית וחברית. אורי מעריץ את סצ'י ומעוניין לשמר את ההיסטוריה שלו בכל מחיר, ולכן ההודעה על סגירת המוזיאון בניהולו של סצ'י תפסה את אורי בתדהמה. "אני חייב להמשיך את המורשת שלו. המוזיאון לצילום בתל חי הוא המוזיאון לצילום היחיד בארץ וממש אסור שהוא ייסגר", הוא אומר. אבל לאורי יש תוכנית, עליה נדבר בהמשך.
צלם צילם צלם

אורי לובן גדל בשאר ישוב. בשנה האחרונה הוא מתגורר בשדה נחמיה יחד עם בנו, והחודש הוא חוגג 30, אך האהבה שלו לצילום החלה בגיל צעיר מאוד. "אני זוכר את עצמי עם מצלמה של פילים ביד. לקח לי המון זמן להבין שהמצלמה היא בעצם כלי ביטוי. אלו היו שנים רבות של שקט, בהן צילמתי ופיתחתי בעצמי. אלו היו השנים הכי מעניינות בחיי. לאחר הצבא, למדתי צילום במכללת תל חי, שאז עבד בשיתוף עם המוזיאון לצילום וזה היה שילוב יוצא דופן. סצ'י היה המרצה שלי בכמה מהשיעורים, והתחברנו. מאז אנחנו עושים המון דברים ביחד".

למרות שבזמן לימודיו, עידן הפילים כבר נגמר, אורי לא מוכן לוותר לשכוח כל כך מהר. "אני מקפיד עד היום להשתמש בפילים. אם יש לפרויקט שלי תקציב, אני מיד משתמש בסרט צילום. הצילומים יוצאים הרבה יותר איכותיים מהדיגיטליים".

יש עדיין מקומות שניתן לפתח פילים?
"המוזיאון לצילום. בגלל זה אנחנו חייבים לשמר את המוזיאון. סצ'י מפתח שם סרטי צילום, ועם ההודעה על סגירת המוזיאון, הבנתי שאני חייב להקים פה חדר חושך בצפון, למרות שכרגע אני מתמקד בלפעול למען המוזיאון, שלא ייסגר. אני פשוט מרגיש שאני חייב לשמר את האומנות הזאת, את חדר החושך, את הכימיקלים האלה, זה משהו שלא יחזור וחייבים לשמור עליו".

סצ'י בעל ניסיון עצום, היה קשה לעבוד איתו אחד על אחד?
"סצ'י היה המרצה שלי והאיש המוביל שלי ברוב הפרויקטים. הוא פרפקציוניסט ומלא חיוך ורצון טוב, ולא תמיד פשוט לעבוד איתו, אך יחד עם זאת, אני מאוד מזדהה איתו. עם העבודה והסבלנות שלו. הוא נותן המון מעצמו".
בשנה האחרונה גילה אורי שלסצ'י אין צילומי פורטרטים והחליט שהוא זה שיצלם אותו. סצ'י מיד הסכים והתוצאה הציגה את סצ'י בכנות ובפשטות.

איך זה לצלם צלם?
"מה שמדהים זה שסצ'י בוטח בי במאה אחוז. את התמונה תכננתי לפני, אבל הצילום עצמו לקח לי 10 דקות עד שהייתי מרוצה. אני צלם ואני איש שמתמקד בעיניים. סצ'י הוא איש שהעיניים והמבט שלו אומרים הרבה. זה איש שרוצה להצמיח ולהחיות. יש כל כך הרבה שניתן ללמוד ממנו ואני מנצל כל רגע בשביל לשמר את ההיסטוריה שלו. הוא מהצלמים של פעם, אין יותר כאלה, ואני רואה את זה כשליחות, להמשיך את זה לפני שייעלם. עם זאת, אני ריאלי. המדיה הנוכחית והעכשווית היא זו ששולטת. אני מנסה לעשות את השילוב בין הישן לחדש. מבחינתי, זהו מפגש אקטואלי מאוד".
מעורר פרובוקציות
כבר בשנה השנייה ללימודיו, אורי פתח את הסטודיו שלו, סטודיו לובן. "פחדתי להיכנס לעולם המקצועי", הוא מספר, "כי פחדתי שלא אוכל לעשות את הדברים שאני מיועד לעשות בדרך שלי. אבל מסתבר שבעידן שלנו אפשר לעשות הכל, ואני היום יוצר דברים שאני מאמין בהם, ואז התוצאה טובה גם לי וגם ללקוחות שלי".

במשך לילות שלמים בילה אורי בסטודיו שלו בניסיונות להגיע לצילום המושלם. בשבע השנים האחרונות הוא עוסק בצילום מקצועי, בעיקר כצלם מזון ומוצר עבור לקוחות עסקיים. בשנה האחרונה, הוא לקח את הצילום למקום אחר לגמרי. "לאחר שנים של ניסיון כצלם, החלטתי ליצור בית חם לפרילנסרים מהצפון שיעבדו יחד איתי. צלמים, יוצרי וידאו, גרפיקאים, מעצבים וכו'. כרגע הסטודיו מעניק מענה הרבה יותר מקצועי עם הרבה יותר אנשי מקצוע סביבי. אם פעם התמקדתי רק בצילומי מזון ומוצר, היום אין פרויקט שאנחנו לא יכולים לעשות בסטודיו".

ומה כבר יכול להיות מעניין בצילומי מזון, אתם שואלים? מסתבר שגם מזון יכול לעורר לא מעט פרובוקציות. "צילום אוכל זה אחד הנושאים הכי מעניינים בעיניי. זה יכול להיות רק יפה או שזה יכול לגרות ולגרום לנו לרצות לתת ביס. זה ההבדל המשמעותי בין צילום טוב לסתם עוד צילום. כשלמדתי צילום מזון אצל נלי שפר, לקחתי על עצמי פרויקט בשם 'נשים ואוכל', שני דברים שאני מתחבר אליהם מאוד. הפרויקט הצליח לעורר סערה לא קטנה. סצ'י ונלי היו היחידים שעזרו לי עם הפרויקט. אף אחד במכללה לא היה מוכן לשמוע עליו ואני עד היום לא מבין למה. הרי המרצים שלי הם מורים לאומנות, ואומנות היא כלי ביטוי. הם לא נתנו לי את המקום להביע את עצמי, לא הבינו איך יכולתי לשים קקאו על פנים של אישה בתמונה, אבל מבחינתי, כשצילום יוצר שיחה, זה סימן שעשיתי את העבודה שלי, ולבסוף הפרויקט קיבל מקום מכובד".
גם התמונה של השף שגיא לוי, עם דם על הפנים כשהוא מוקף בחתיכות בשר, היא לא הכי סולידית. אתה אוהב פרובוקציות?
"השף שגיא לוי היא אומן הקולינריה בצפון. אנחנו נפגשים מדי פעם לארוחות, וכשיש לי חשק, אני מצלם אותו. הוא איש קצת משוגע והסשן איתו תמיד כיף. אני לא מנסה לעורר פרובקציות, אבל אני אוהב דברים שהם לא פשוטים, שהם שונים. זה אני, תמיד מחפש לברוח מהקבוצה ומהנישה הקיימת, ומנסה ליצור משהו חדש".
מה הדבר הכי טוב שקיבלת מהעבודה עם סצ'י?
"את השלווה ואת הראייה של הצלם. ביחד תמיד חידשנו אחד לשני. אני בתחום הדיגיטלי והוא בתחום שלו. השילוב שלנו יצר רעיונות טובות. לאור העובדה שהחליטו לסגור את המוזיאון, החלטתי לעשות מעשה, אבל יש הרבה פוליטיקה מאחורי זה".

בעיקר כי זה עסק לא כלכלי
"אין מוזיאון בארץ שיודע להכניס כסף. המוזיאונים רק שומרים על המצב הקיים, מכסים את ההוצאות".
מתי גילית שהמוזיאון נסגר?
"בשלושה החודשים האחרונים, הייתה הרגשה שהמוזיאון לא מחזיק את עצמו והתחילו לדבר על קורסים חדשים בשביל להכניס יותר כסף למוזיאון. לא הייתי מופתע כששמעתי, אבל זה בעט בי חזק. אני מרגיש מאוד שייך אליו וזה המוזיאון לצילום היחיד בישראל. כשסצ'י אמר שסוגרים את המוזיאון, ראיתי במבט שלו את הדאגה. הבטחתי לו שאנחנו נרים את הכפפה ולא ניתן להכל למות, שאני אקים מקום לשיח אומנותי, לסדנאות, לגלריה. מקום שישמש אותי גם עסקית וגם ייתן פלטפורמה להיסטוריה של הצילום. אני ממש מקווה שהמוזיאון יישאר פתוח, אבל אני לא אופטימי".
צילום באופן כללי הולך ונעלם, כולם מצלמים היום בנייד
"את אומרת משהו מעניין שהוא נכון וגם טיפה לא נכון. יש פה צלמים מקצועיים שעושים עבודה פנטסטית ועובדים הרבה. אנשי הצפון לא מספיק מודעים למדיה הזו ולמה שהיא יכולה לעשות. נוצר פער גדול, כי הפלטפורמה קיימת, אבל לא מצליחים לחבר אותה לאזרח הפשוט. אני עוד מנסה לעבוד על המודעות הזאת. פלאפון לא יחליף את הצילום. גם אני יכול לצלם בפלאפון, אבל צלם הוא לא רק זה שמחזיק מצלמה. הרבה לפני הצילום עצמו, אני עובד על הסט במשך שעות ומבלה ימים שלמים רק להבין מה אני הולך לעשות. אני זה שמפקח על המקהלה הזאת. צילום צריך לעשות נכון וצריך גם להנגיש לעסקים הקטנים ולבעלי המקצוע החופשי".

עסקים קטנים בכלל משתמשים בצילומי תדמית?
התשובה היא כן, אבל האם אני יכול להתפרנס מזה? לא. הכסף שלי מגיע בעיקר מהלקוחות הגדולים, אבל אני משלב בין השניים".
אז מה התוכניות כרגע?
"כרגע אני מחכה לתשובה לגבי המוזיאון, לדעת מה קורה שם. אני ממשיך ומפתח הרבה רעיונות, נפגש עם צלמים ומעצבים, אנשי עסקים ואפילו ראשי מועצות. אני נמצא בתהליך הקמה של חברה שתתן בית חם למיטב אנשי המקצוע העוסקים במדיה בפריפריה, אז כרגע אני כולי בזה ופחות מצלם. ברגע שזה יישב על הקרקע, אני אחזור להתמקד בצילום".