לא רק המדינה חוגגת, גם אתי קרליק סוויסה מקיבוץ יפתח חוגגת שנתיים של עצמאות. בגיל 45 היא החליטה לעזוב את עבודתה כקצינת מבחן בקריית שמונה, תפקיד שמילאה בהערכה רבה במשך 17 שנה, ולצאת לדרך עצמאית. "טיפלתי בעוברי חוק, וכאשר כבר התחלתי לקבל את הילדים שלהם, הבנתי שאני עדיין באותו מקום, ואם לא אעשה שינוי, אקבל גם את הנכדים שלהם מאחורי אותו שולחן", היא מספרת.
ביום ה' באייר שנת תש"ח, לפני 70 שנה, התכנסה ממשלת ישראל והכריזה על הקמת מדינת ישראל העצמאית והמשוחררת. לכבוד מאורע זה, אנו חוגגים מדי שנה את יום העצמאות. ובעצם, במהלך חיינו אני חוגגים את יום עצמאות הפרטי שלנו כמה וכמה פעמים. זה מתחיל בגיל שנתיים, כאשר אנו עושים את צעדנו הראשונים בעולם ורוצים לנסות לטעום קצת עצמאות. לאחר מכן, בבר או בת מצווה, אנו חוגגים את המעבר מילדות לבגרות. בגיל 18 אנחנו מתגייסים לצבא ויוצאים מבית הורינו לחיים בחסות צה"ל. לאחר השחרור, אנו טסים לטייל קצת בעולם הגדול, חוזרים ארצה, שוכרים דירה ומתחילים לדאוג לעצמנו- שכר דירה, חשבונות, עבודה. כשאנחנו מתחתנים, אנו מקימים משפחה והופכים להיות מה'ילדים של' ל'הורים של'. ולפעמים העצמאות מגיעה כשאנו בוחרים בדרך מסוימת בחיים, כמו הסבה מקצועית או יציאה משכירות לעצמאות.
אתי קרליק סוויסה (47) מקיבוץ יפתח, חוגגת השבוע את יום העצמאות שלה. לאחר 17 שנה בשירות הציבורי, אתי החליטה לעשות שינוי ללא שום תוכנית מוגדרת. השנה היא תחגוג שנתיים להחלטה ששינתה לה את החיים.
מראשון לציון לרמת הגולן
אתי גדלה בראשון לציון ובגיל 24 החליטה שהעיר הגדולה חונקת אותה ועברה לצפון הארץ. "לא היה לי שום כיוון או מטרה, הגעתי לצפון בשביל ההרפתקה. חשבתי לנסות, ומקסימום אם לא ילך, אני אחזור הביתה", מספרת אתי. "הגעתי לקצרין, שם עבדתי שנה, ואז נרשמתי ללימודים במכללת תל-חי. בעקבות הלימודים, עברתי להתגורר בעמק, ולמדתי במכללה עבודה סוציאלית. מיד עם תום הלימודים התחלתי לעבוד כקצינת מבחן למבוגרים בקריית שמונה, שם עבדתי במשך 17 שנה".
תכננת לעבוד שם כל כך הרבה זמן?
"מבחינתי זו הייתה עבודה נוחה. גם בשביל לגדל ילדים, גם הייתי עובדת מדינה והמשכורת הגיעה בזמן כל חודש. לא היו לי דאגות".
מה עושה קצינת מבחן?
"מדובר באבחון ואחר כך טיפול בעוברי חוק. פגשתי מדי יום ביומו עוברי חוק פליליים שהופנו אליי על ידי בית המשפט ובדקתי את רמת המסוכנות שלהם. על פי האבחון, המלצתי על עונש מתאים או לחילופין על המשך טיפול".
לא פחדת לעבוד עם עוברי חוק?
"ממש לא. למרות שבעולם בחוץ אנשים פחדו מהם, הייתה לי גישה ממש טובה אליהם והם אהבו אותי. לא הסתכלתי עליהם כעבריינים, אלא כבני אדם. הסתכלתי על הכוחות שלהם, על הדברים הטובים שבהם והפרדתי ביניהם לבין העבירה שהם ביצעו. היו מקרים שקבעתי על רמת מסוכנות גבוהה והם נכנסו לכלא, אבל גם עוברי חוק מבינים שאם העבירה חמורה, העונש יהיה בהתאם".
זה לא ממש דומה לקציני המבחן בארצות הברית.
"בארץ אנחנו עובדים על פי המודל של קציני המבחן באנגליה. בארה"ב המודל של קציני המבחן קצת שונה, שם הם יותר מפקחים ופחות מטפלים. אני עסקתי באבחון וטיפול. אם ראיתי שיש פוטינציאל לשיקום, אז עובר החוק נשאר אצלי להמשך טיפול או שהוא טופל בקהילה תחת הפיקוח שלי, אבל לרוב בתי המשפט קיבלו את ההמלצות שלנו".
אתי החלה את תפקידה כקצינת מבחן רווקה. לאחר מכן היא נישאה לנדב, השניים גרו ברמות נפתלי במשך 9 שנים, הקימו משפחה, ובשבע השנים האחרונות הם גרים בקיבוץ יפתח, שם בנו את ביתם.
אי פעם חשבת שתעזבי את עבודתך בשירות הציבורי?
"ממש לא. חשבתי ששם אהיה עד הפנסיה. כל הזמן יצאתי ללימודים בתחום בשביל להעמיק את הידע שלי ולעשות עבודה טובה יותר".
מתי בעצם החלטת לעשות שינוי?
"זה היה תהליך שלקח זמן, זה לא קרה ביום אחד. פשוט פתאום התחלתי לקבל את הדור השני של אותם עוברי חוק בהם טיפלתי במשך השנים. פתאום זה הכה בי. אני מקבלת את הצאצאים שלהם אבל עדיין נמצאת באותו מקום, אותה משרה ואותו משרד, ואם לא אעשה שינוי, אני אקבל גם את הנכדים שלהם. הבנתי שהפער בינינו הולך וגדל והתחלתי לדמיין את עצמי בגיל 60 מאחורי אותו שולחן, מטפלת בדור השלישי. אז התחיל השינוי כי קלטתי שאני בכלוב של זהב. לא היה לי רע שם, אהבתי את העבודה שלי וגם מאוד הוערכתי. זה היה ממקום שבו אתה מבין שהחיים עוברים ושאני יכולה להישאר באזור הנוחות שלי עד אין קץ ושום דבר לא יקרה. יש אפשרות להתקדם ולהיות מדריך של קציני מבחן או ראש צוות, אבל תהליך הקידום איטי מאוד בגלל התקנים של משרד העבודה והרווחה, והשאיפות שלי הסתכמו בהעלאה של 300 ש"ח".
מתי בדיוק התחיל התהליך?
"שש שנים לפני שעזבתי. התקבלתי כבר לעבודה אחרת והודעתי על עזיבה אבל הפחדים שלי היו כל כך גדולים שכבר התחלתי לדמיין את הילדים שלי מבקשים ממני לאכול ואמרתי להם 'מצטערת, אין לנו כסף לאוכל'. הפחדים הכלכליים היו כל כך עצומים שהחלטתי לחזור בי והמשכתי בעבודה 3 שנים נוספות. בפעם השנייה שהתהליך הזה קרה, הבנתי שאני לא יכולה להישאר באותו מקום רק כי הוא נוח וכי מדובר בעבודה יוקרתית עם המון משמעות ומשכורת שלא תפסיק. הייתה לי קביעות ולא הייתה לי שום סיבה לעזוב, אבל משהו בפנים היה כבול. ידעתי שאם לא אפרוץ את הגבול הזה, אני אתחרט על כך כל החיים. פתאום דמיינתי את עצמי יושבת שוב מאחורי אותו שולחן, רק שהפעם שואלת את עצמי 'איך לא עשיתי את זה? איך הייתה לי הזדמנות לעזוב אבל נכנעתי לפחדים?'. הבטחתי לעצמי שאודיע על עזיבה, אבל הפעם לא אתחרט ברגע האחרון".
"קשיים מדרבנים אותי לדחוף את עצמי קדימה"
בגיל 45, אתי עזבה את מקום העבודה הבטוח שלה, ללא שום תוכניות להמשך. "ידעתי רק שאני רוצה להיות מדריכת הורים כי בשנים האחרונות שלי בתפקיד טיפלתי בהורים שהופנו אליי בשל אלימות כלפי הילדים שלהם, כך שידעתי שזה יהיה הכיוון שלי אבל לא ידעתי בדיוק איך אגיע לזה. ממש זמן קצר לפני שעזבתי, התפרסם מכרז להדרכה חיצונית במסגרת משרד העבודה והרווחה. שלחתי קורות חיים, ודבר נוסף, שלחתי מיילים לכל מנהלי אגף הרווחה באזור וכתבתי שאני מעוניינת לעבוד כמדריכת הורים פרילנסרית. אלו שני הדברים היחידים שעשיתי חודש לפני שעזבתי. מיד לאחר שסיימתי את תפקידי, התקשרו אליי ממשרד הרווחה והודיעו לי שהתקבלתי במכרז להיות מדריכת עובדי רווחה ושאני צריכה לעבור הכשרה, וכך עשיתי. היום אני מדריכה עובדים סוציאליים בשתי מחלקות רווחה. דבר שני, התקשרו אליי מכמה רשויות מקומיות וביקשו שאעבוד כמדריכת הורים פרילנסרית, ואני עובדת איתן עד היום".
אבל לא הכל היה כל כך ורוד בהתחלה. "היו גם תקופות קשות. בניתי על כך שאקבל דמי אבטלה, אך מאחר שהתחלתי לעבוד כפרילנסרית, לא הייתי זכאית לכך. בקיץ לא הייתה לי עבודה כעצמאית וגם לא דמי אבטלה, כך שמצאתי את עצמי ללא שכר. שלושה חודשים לא עבדתי, אך למזלי, היו לי חברות טובות ומשפחה שתמכו בי".
באותה תקופה קשה, התחרטת על העזיבה?
"זה הגיע בגלים של 'מה עשיתי?'. היו רגעים של לחץ וחרדה אבל רוב הזמן האמנתי שהכל לטובה, ושמפה אפשר רק לעלות".
חשבת לפנות גם לשוק הפרטי?
"אחד הדברים שאני עוד לא חזקה בהם זה איך לשווק את עצמי. בינתיים נהייתי גם יועצת של משרד הרווחה, אני מאוד עסוקה בעבודה עם 6 מחלקות רווחה, מעבירה סדנאות וגם מדריכה הורים בקריית שמונה ובצפת, אבל אולי בקרוב גם אפנה לשוק הפרטי".
מהניסיון שלך, מה תמליצי לנשים שמעוניינות לעזוב בצורה חכמה?
"אני חושבת שלא צריך לעזוב מקום עבודה בכל מחיר. יש נשים שמתנצלות בפניי שהן לא עוזבות אחרי 20 שנה באותו מקום. יש עכשיו מן טרנד של אנשים שעוזבים את מקום עבודתם ועושים שינוי, אבל אם מישהי יודעת שהפחדים ישגעו אותה, שלא תעשה זאת, שתישאר במקום הנוח והבטוח. מי שמרגישה אמונה גדולה במי שהיא ומבינה שיהיו רגעים לא פשוטים אבל שזה לא מה שישתק אותה, והיא מכירה את עצמה מספיק בשביל לדעת שתצליח להתנהל גם אם יהיו משברים בדרך- זו מישהי שכדאי לה לעזוב ולעשות שינוי, לדעתי. אני יודעת שבאופי שלי, קשיים רק מדרבנים אותי לדחוף את עצמי קדימה. יש לי אמונה שלמה שגם תקופות של קשיים הן רק זמניות והן באות ללמד אותי משהו".
מבחינת השכר, הצלחת להשוות אותו לשכר שהיה לך?
"כן, אני מרגישה שהשכר שווה ערך. יש פרויקטים שאני מרוויחה יותר, אבל זה לא עקבי. אני לא מתלוננת כי השנתיים האלה לימדו אותי שדלת אחת נסגרת ודלת אחרת נפתחת, זו לא קלישאה. כל פעם שהייתי בחרדות כי פרויקט אחד הסתיים, הגיע לי פרויקט חדש. זה פשוט הוכיח את עצמו בצורה מופלאה ואני רק מקווה שזה ימשיך להוכיח את עצמו גם בעתיד".
