יום רביעי, 30 בספטמבר 2020

הקומיקאית שרה שמיר: "בתחילת הסגר קינאתי בכל מי שהייתה לו פרנסה"

 

כשהיא בשיא הצלחתה, הקורונה פגעה גם בשרה שמיר. ההתחלה הייתה לא פשוטה, אבל אז היא גילתה כיצד היא יכולה לנצל את המצב לטובתה. ראיון מעורר השראה בימי קורונה


שרה שמיר היא אישה שהיא השראה. אם יש מישהו שיכול להפוך לימון ללימונדה ולעשות את זה עם הרבה חן והומור – זו היא. וכשהקורונה פגשה את הקומיקאית הוותיקה בשיא הצלחתה, היא לא נתנה לזה לעצור אותה, גם בשנות ה-60 לחייה. השראה כבר אמרתי?

שרה שמיר מכפר סאלד נולדה בפתח תקווה לאבא ניצול שואה. מגיל צעיר היא הרגישה צורך לשמח ולהצחיק אנשים, אבל לקח לה קצת זמן להגשים את החלום. היא למדה אומנות בבית הספר ויצ"ו צרפת בזכות כישרונה בציור, אך לאחר שהקימה משפחה, השאירה את הציור כתחביב.

במהלך השנים היא תפקדה כרכזת התרבות בקיבוץ אלוני אבא, בו גרה בזמנו, הפיקה אירועים, ביימה הצגות ובנתה תפאורות. "עבדתי מאחורי הקלעים ועדיין חיידק הבמה לא נגע בי", היא אומרת. בגיל 40 היא החליטה ללמוד תיאטרון ומשם רק המריאה. שרה  התפרסמה כמספרת סיפורים מקצועית, ומאוחר יותר בזכות המופע הקומי שלה "פרצופים", איתו היא מופיעה על במות ברחבי הארץ ואפילו מחוץ לגבולות ישראל.

אך בשנות ה-60 לחייה, כשהיא בשיא הצלחתה – הגיחה הקורונה לעולמנו, ולעולמה הוורוד של שרה. "ההופעה האחרונה שלי הייתה באילת מול 800 איש", היא מספרת. "כשעזבתי את אילת זה היה ממש כמו לעזוב את החיים הקודמים – אנשים הגיעו לעשות כיף, מטוסים המריאו ונחתו, תיירים פקדו את הקניונים. זו לא אילת של היום".

ושרה אכן הייתה בשיאה. היא בדיוק החלה להופיע דרך חברת "השטיח המעופף" לצד אומנים מן השורה הראשונה. "כל יום פתחתי את העיתון וראיתי את הפרסום של ההופעות שלי לצד אומנים כמו יהורם גאון, עינת שרוף וציפי שביט. הרגשתי שאני על גג העולם ושמכאן אני הולכת רק להמריא. הנה, סוף סוף זה קורה לי, החלום שחלמתי עליו. הופעתי מול מאות אנשים בים המלח ובאילת, כרטיסי הביקור נחטפו והיומן שלי התחיל להתמלא".

מתי בעצם גילית שהמצב הולך להשתנות?

"כבר בטיסה מאילת, הקורונה הייתה באוויר. אנשים בודדים במטוס עטו מסיכות ואני זוכרת ששמעתי שבסין יש סגר. חשבתי לעצמי איך אנשים יכולים לתפקד בסגר ותהיתי מה אני הייתי עושה במצב כזה. כששאלתי את עצמי, עניתי 'ברור, אני הייתי מציירת'. אני בוגרת לימודי אומנות ואומנם זנחתי את זה לטובת הבמה, אבל תמיד אהבתי את זה. על הבמה אני רואה את עצמי כסוג של מטפלת. אני מצחיקה אנשים, משמחת, עושה טוב. זה טיפול של ממש. לכן הרגשתי שזו השליחות האמיתית שלי, ושמתי את הציור בצד".



"הבנתי פתאום שאין פרנסה"

אבל שום דבר אינו במקרה. 3 חודשים לפני הסגר הראשון, שרה הייתה נחושה לחזור וליצור. "החלטתי לשדרג את הכניסה לבית באמצעות פסיפס. רתמתי את בעלי והתחלנו בעבודה", היא מספרת. "דגדג לי לעשות משהו ייחודי, אז עבדתי על זה בין לבין הופעות, אלא שלא ממש הייתי בבית. הייתי עמוסה בהופעות רחוקות מהבית, חגגתי את החיים, ובזמן שכבר הייתי בבית - ג'ינגלתי בין הנכדים, כך שכמעט ולא היה לי זמן איכות עם עצמי".

"ואז שוב עלתה בראשי השאלה – מה הייתי עושה אם היה סגר? ועניתי לעצמי שהייתי מציירת. הדֶּק שלנו היה חייב שדרוג ומדי פעם הייתי גונבת קצת זמן בשביל לצייר עליו".

אלא שאז, הסגר הגיע גם אלינו. כששרה שמעה על כך, מייד הלכה לחנות וקנתה צבעים בשביל לסיים את הציור על הדק שבמרפסת ביתה, מרפסת שמשקיפה על הנוף הגלילי המדהים. "ידעתי שאני חייבת לנצל את הזמן הזה בסגר, למרות שמצד שני הבנתי פתאום שלא נכנס גרוש הביתה ושאין פרנסה".

ידעת שזה הולך להימשך כל כך הרבה זמן?

"דיברו על זה שלא יהיו הופעות אבל לא ידעתי כמה זמן זה ימשך. פתאום התחלתי להבין שאני לא יודעת איך אני אתפרנס. גם אני עצמאית וגם בעלי, ופתאום לא נכנסת אגורה לבית. מצד שני, עדיין יש הוצאות, התחייבויות, חשבונות. הרי שום דבר לא עוצר. זו תחושה מאוד לא פשוטה, במיוחד בגיל שלנו, אז החלטתי לצמצם את ההוצאות, כדי לפחות לא להגדיל את הבור, וממש התחלתי ללכת עם 'מלפפון ועגבניה', כמו שאני אומרת, כי אני מבינה שלא תהיה הכנסה בקרוב".

בשלב הזה, שרה הגיעה למסקנה שהיא לא נותנת לקורונה להלחיץ אותה. "הבנתי שזו המציאות ואני לא מתכוונת להילחם בה. כמה שננסה לברוח – זה כאן ועם זה אנחנו נאלץ להתמודד. אין לי על מה להתווכח, פשוט התחלתי לחשב מסלול מחדש".

כיאה למספרת סיפורים, בשלב הזה שרה מספרת לי סיפור ישן ומוכר:

חסיד ושמו אייזיק מהעיר קראקא חולם כמה פעמים שאם יסע לעיר הרחוקה פראג, ימצא שם אוצר מתחת לאחד הגשרים הראשיים. הוא מחליט לנסוע לפראג הרחוקה, אך לאכזבתו, מגלה שהוא לא יכול לחפור מתחת לגשר, משום ששם שומרים אנשי משמר המלך. הוא מתעצב והולך אנה ואנה ליד הגשר. ראש השומרים שם לב ליהודי שמסתובב שוב ושוב סביבות הגשר, ושואלו לפשר מעשיו. הוא מספר לו על חלומו, וכתגובה השומר לועג לו, ואומר לו שגם הוא חלם חלום, שמתחת לתנור בביתו של יהודי ושמו אייזיק בקראקא, מסתתר אוצר! אז הבין החסיד שמטרת בואו לפראג הייתה רק כדי לשמוע זאת, שבעצם האוצר נמצא ממש מתחת לאפו. חזר לביתו, חפר מתחת לתנור ומצא את האוצר.

"גם אני הבנתי שהאוצר נמצא אצלי", אומרת שרה. "האופציה להופיע כבר לא קיימת בגלל ההגבלות, אז בוא נחפש מה יש. חיפשתי את האוצרות שיש לי והחלטתי להתחיל לצייר על הדֶּק. גם ככה הנכדים לא מגיעים בגלל הסגר וקיבלתי ממש במתנה זמן איכות עם עצמי, אז לפחות לנצל את זה".



1,000 תגובות והזמנת עבודה

שרה ניצלה את הסגר עד הסוף. מדי יום פתחה את הבוקר בפעילות ספורטיבית וכשחזרה ציירה על הדק. "ממש בניתי לי סדר יום. בנוסף, אחר הצהריים קיימתי מפגשים עם הקהל שלי בפייסבוק. יצרתי דמות בשם כרמלה כדי לשמור קשר עם הצופים ואפילו רכשתי אוהדים חדשים. יצרתי עוד ועוד דמויות ועשיתי כ-40 סרטונים של כרמלה והחברות שלה".

במקביל, היא נכנסה ל"אטרף" ובמשך שבועיים ציירה על הדק, למרות שמדי פעם התגנבו לראשה מחשבות לא פשוטות. "בימים הראשונים של הסגר הייתה לי קנאה בכל מי שמתפרנס. אפילו בקופאית של 'רמי לוי' קינאתי כי לה הייתה פרנסה ולי לא. אחר כך הבנתי שאם יש לך אמונה בבורא עולם, אתה יודע שאתה בידיים טובות ושהוא ידאג לך. אז יכולתי להרשות לעצמי להיות בראש שקט ובעיני רוחי ראיתי אותי כבר מתפרנסת".

בתום 14 ימי ציור, בתה של שרה, הגר, הגיעה לביקור קצר וראתה את מעשה האומנות שאמה יצרה. "היא הייתה בהלם! היא לא האמינה למראה עיניה. מיד היא צילמה והעלתה את זה לפייסבוק, ובאותו יום הפוסט קיבל 1,000 תגובות וכבר קיבלתי הזמנה לצייר ברמת אביב".

וככה, באמצע הסגר, שרה הוזמנה לעבודה ברמת אביב ג', שם ציירה על קיר במשך יומיים וקיבלה את התשלום שביקשה. "לא חשבתי שמשהו יתפתח מזה, אבל פתאום עוד מישהי הזמינה מנדלות, ועוד אחת, כך שקצת כסף התחיל להיכנס".

גם הסרטונים של כרמלה תפסו תאוצה ושרה העלתה מופע בזום. "כשהסגר נפתח, ולאחר שהתחלתי לקיים קצת הופעות בזום, חשבתי לעצמי שיש לי בית שצופה על נוף עוצר נשימה. הבנתי שאני צריכה להפוך אותו לבית של אומנות. גם ככה אנשים עובדים מהבית, אז גם אני אעבוד מהבית. פרסמתי הודעה בפייסבוק שאני מעלה מופע בביתי ל-30 איש, תחת ההגבלות, וכל הכרטיסים נמכרו".



"אני עסוקה בלמצוא פתרונות לא בבעיות"

ואז הגיעו עוד ועוד הופעות, בבוקר ובערב, אליהן הגיעו גם תושבי האזור וגם קבוצות מאזורים שונים בארץ. "זה ממש הפך להיות מקום עליה לרגל", היא מספרת. "לא הייתי עסוקה באין, הייתי עסוקה ביש. התחלתי לעשות הופעות עם ארוחות בוקר, בדֶּק הצבעוני מול הנוף, ואנשים ממש התפעלו מזה. בנוסף, פתחנו גם צימר בעליית הגג. הבן שלי בנה דלת מדהימה, סידר את הכניסה, בעלי שיפץ, אני ציירתי וממש עבדנו על זה סביב השעון".

מאיפה שאבת את הכוחות לעשות את הכול?

"הבנתי שאני חייבת להמציא את עצמי מחדש. עוד לא רציתי להוציא את עצמי לפנסיה. יש לי עוד מה לתת לעולם. אחרי שהתחילו ההופעות הביתיות וההזמנות לצימר, אנשים התחילו להגיע ונהיה אצלנו מאוד מעניין בחצר. החיים שלנו התחילו להתמלא בסיפורים, באנשים, באוכל טוב. התחילו הזמנות להופעות פרטיות, הזמנות לציורים, אבל אז הגיע הסגר השני ושוב זה נעצר".

ואיך הרגשת?

"זה מרגיז. עד שאתה עולה על הגל, שוב בא משהו והורס לך. אבל אני עסוקה בלמצוא פתרונות ולא ב'אכלו לי שתו לי'. הגעתי כבר לנקודה שנכנס קצת כסף ושוב זה נעצר. אז פניתי שוב לבורא עולם ושאלתי אותו מה לעשות, ועם זה הלכתי לישון. עשיתי ארוחת חג נפלאה, אמרתי תודה על היש והחלטתי להתחיל להפיץ את הציורים שלי. אין מה להתווכח עם המצב שוב, זו המציאות. אתה רוצה פרנסה? תתחיל לעשות רוח. בלי רוח, הספינה לא תזוז".

ומה לגבי העתיד? נראה לך שעולם התרבות יצליח להתאושש?

"הוא חייב להתאושש. איך אמרו פעם? בלי תרבות אין עם. בכפר סאלד, עוד לפני שעברנו לכאן, עד שנת 67 התושבים חיו תחת האיום הסורי, רוב הזמן במקלטים. ובכל זאת, התרבות הייתה הכרחית. ובאמת היו פה מלחינים, כותבי שירים, ציירים, מחזאים, במאים. זה קיבוץ שסבל הרבה אבל זה מה שהחזיק אותו- התרבות. הנה, עובדה שהשנה החליטו שיהיה אירוויזיון. שיהיה בשידור חי, בלי קהל, בטלוויזיה, אבל העיקר שיהיה, לא משנה איך".

בואי נקווה שעד אז תגמר הקורונה...

"תראי, אדם בנוי לחיות בשגרה, זה האמא והאבא שלנו. אז אני בניתי לי שגרה בתוך האי שגרה. רק ככה אפשר להחזיר לעצמך את הפוקוס. אבל אם אתה נותן לדברים חיצוניים לנהל אותך – אז אתה בבעיה. אמרו לי שבשבילי זה קל כי אני מוכשרת, אבל גם למי שיש כישרון, צריך את הדרייב, את התרוממות הרוח. זה לא רק כישרון, זה לקום ולהגיד – אני פה! ואני בועט ונושם וחי, למרות הכול!".

אמן.


 

לעמוד הפייסבוק של שרה שמיר

יום ראשון, 14 ביוני 2020

יעל קבסה: "היינו מאוד תמימים, לא הבנתי שזו תהיה המציאות שלי. אני מודה לקב"ה שעצם לנו את העיניים"

 

בגיל 40, כשהיא אמא ל- 7 ילדים, אחד מהם בעל צרכים מיוחדים, יעל קבסה עדיין מצליחה לשלב בין חיי משפחה לקריירה מוזיקלית. ראיון עם המתופפת הכי מעוררת השראה במגזר


היא גדלה בקרית הישיבה בשעלבים, היא אמא לשבעה ילדים (שהבכור עם צרכים מיוחדים), עד לא מזמן היא הייתה צלמת אירועים, אבל מעל הכול היא יוצרת בעלת גרוב והמון נשמה. יעל קבסה (40) מצליחה לג'נגל בין החיים האמיתיים ללהקת "אנסמבל פעימה", אותה היא מובילה בשנים האחרונות, ועושה זאת בהצלחה רבה.

לא כל כך שכיח לראות אישה מאחורי מערכת תופים, בטח ובטח לא אישה דתייה, אך קבסה תמיד שחתה נגד הזרם. היא הרביעית בין תשעה אחים, אביה היה רב שלימד בישיבה ובכולל, ומעולם היא לא חשבה שתופיע על במות בגיל 40. "גדלתי במקום שהיה בו סוג של 'פיגור תרבותי'", היא מספרת. "זה היה ישוב מאוד סגור. לא היו עיתונים, לא רדיו, לא היכלי תרבות, בטח שלא אינטרנט, והעולם היה הרבה פחות פתוח אז. בתור ילדה זה היה מדהים לגדול במקום כזה, אבל היינו די מרוחקים מהעולם בחוץ".



אז איך בכל זאת הגעת למוזיקה?

"הייתי ילדה מאוד סקרנית וביקשתי מאמי שתרשום אותי ללימודי מוזיקה. התחלתי ללמוד חלילית ועברתי לפסנתר. פתאום נפתח לי צוהר לעולם קסום. המורה בקיבוץ כל כך חיה את המוזיקה. היא שרה לנו  שירי ארץ ישראל עם עיניים בורקות והעשירה אותנו מוזיקלית עם כל מיני יצירות קלאסיות. ממש הרגשתי שהיא העניקה לי פתח לעולם הגדול. הכול הגיע ממקום מאוד תמים ונקי, שמענו יצירות שממש מספרות סיפורים, ואני זוכרת אותם עד היום. זה היה ממש חוויתי".


אמרה לא ל"רימון"

בעודה תלמידה באולפנת הרב בהר"ן, קבסה מעידה שהייתה נערה לא קונבנציונלית והיא החלה לחקור את המוזיקה בעצמה. "למדתי בצורה אוטודידקטית את התאוריה של המוזיקה, חקרתי סולמות בפסנתר, הכול לבד. לא הייתה בזמנו שום הכשרה מסודרת, אז ליקטתי ידע מכל מקום שיכולתי".

אל התופים היא הגיעה לגמרי במקרה. "היו כמה בנות באולפנה שרצו להקים להקה והייתה חסרה להן מתופפת, אז התנדבתי לתפקיד. יותר נכון נדחפתי לשם", היא מחייכת. "זה לא היה החלום שלי, אבל המפגש עם התופים היה ממש עוצמתי, במיוחד בגיל הזה. עד היום לא מקובל לראות נשים מתופפות כי זה נחשב כלי גברי, אבל בכל זאת הייתי ילדה מבית דתי עם חינוך לצניעות".

קבסה הופיעה עם חברותיה באולפנה, באולפנות אחרות ואפילו במדרשות שנפתחו באותה תקופה במשך 5 שנים. לאחר השירות הצבאי, קבסה הגיעה לצומת דרכים. מצד אחד, היא רצתה להמשיך ללימודים גבוהים במוזיקה, אך המקום היחיד שיכול היה להציע את זה היה בית הספר למוזיקה רימון. לבסוף היא בחרה בכיוון אחר ולמדה תקשורת חזותית במכללת אמונה.

למה שינית כיוון?

"גם כי זה היה מקצוע כביכול נשי יותר, וגם כי לפני 20 שנה לא היו מסלולים במוזיקה לבנות דתיות שממש מיועדים לפתח אותך מוזיקלית. בטח שלא בפן הביצועי, מקסימום תהיי מנצחת מקהלות. לא היה מקום שראיתי את עצמי לומדת בו. הייתה אז את המכללה בירושלים, אבל החוקים שם היו מאוד מוקפדים, ולי גם ככה היה קשה עם מסגרות. חברות שלי נרשמו לשם, בעיקר להוראת מוזיקה או ניצוח מקהלות, אבל אני חיפשתי את היצירה והמפגש עם הקהל. האופציה היחידה בקצה האופק היה 'רימון', אבל ממש פחדתי ללכת לשם".



למה?

"אם הייתי מחליטה ללכת לשם אז הייתי הולכת על כל הקופה, לא הייתה לי בעיה לאבד דברים אחרים, אבל הייתה לי הרגשה שאם אלך לשם, ימחקו לי כל החיים. אומנם תהיה לי המוזיקה אבל לא תהיה לי תשתית. גדלתי במקום סגור והייתי ילדה מרדנית. נסעתי במסלול החיים על אוטומט והשם לא ממש היה נוכח בהם. הרגשתי שאני הולכת לכיוון אחר לגמרי, ובכל זאת רציתי להמשיך לחיות עם מהות, ולא רק כי כך גדלתי. רציתי להתחזק. החושים שלי הרגישו שאם אני אלך לשם, אני פשוט אפסיד, ולמרות שבאותה תקופה לא הייתי מחוברת לדת, גם לא רציתי לעזוב. ידעתי שיש שם משהו משמעותי יותר".

קבסה נרשמה ללימודי אומנות חזותית, רישום וצילום. במקביל, היא החלה לשתף פעולה עם אודהליה ברלין (ביתו של הכליזמר מוסא ברלין – ש.פ), והשתיים הקימו את "תפילת הדרך" – הרכב של נשים יוצרות ראשון מסוגו. "ההרכב היה הצלחה גדולה כי לא היה דבר כזה קודם. הופענו ברחבי הארץ בפני נשים, הוצאנו דיסק. עוד לא הייתי מודעת לפן העסקי שבדבר. הגעתי כי פשוט רציתי לנגן והיה לי כיף, אבל לא חשבתי על זה בתור קריירה. עכשיו אני יכולה להגיד שזה היה הרבה יותר בריא ככה".


החיים קיבלו סיבוב

בגיל 25, קבסה התחתנה, ולאחר לידה מסובכת, נולד בנה הבכור יהונתן. "הכול היה תקין בהריון של יהונתן, אך מסיבה לא ידועה הוא נקלע למצוקה נשימתית בלידה, והדבר גרם לפגיעה בלתי הפיכה. הרופאים לא היו אופטימיים.

הבנת שהכול הולך להשתנות?

"ילד ראשון תמיד הופך את כל העולם שהכרנו, אז הלידה של יהונתן עשתה פשוט סיבוב נוסף. אני יכולה להגיד שלי זה בא בטוב. הייתי ערוכה לשינוי בחיים, פשוט לא ידעתי לאיזה. ברוך השם, הקב"ה דאג שלא נבין את ההשלכות, כי אם הייתי יודעת אז, כנראה שהייתי נשברת. היינו מאוד תמימים, לא הבנו את המשמעות. לא הבנתי שזו תהיה המציאות שלי. היום יהונתן בן 14 ועדיין אוכל באמצעות הזנה, לא הולך, לא מדבר וסובל מאפילפסיה. אני מודה לקב"ה שעצם לנו את העיניים, או לפחות פקח לנו אותן לכיוון אחר".

לאחר הלידה, הצוות הרפואי לא היה מעודד, בלשון המעטה. אחות בבית החולים אמרה לקבסה שלא תשאב חלב, "כי חבל", והרופא לא ממש התלהב שהתינוק החל לתת שתן לאחר 4 ימים כי "במקרים כאלה, לא בטוח שכדאי".

החוויה הקשה הזו טלטלה את חייה, אבל הצליחה לחזק את קבסה למרות הכול. "זה פשוט הצליל אותי בבת אחת. היו לי שנים לא קלות עוד לפני, כשחיפשתי בן זוג. הרגשתי שזה מעין מסלול הכשרה שנועד לחשל אותי, להבין מה אני רוצה בחיים. לפני כן הייתי עטופה, בבית ובמסגרות חינוכיות, והיו לי הרבה שאלות קיומיות. כשעזבתי את הבית, התחלתי ללמוד, לפרנס את עצמי ולהקים בית, הייתי צריכה לפתח חוסן. התחלתי מסע מאוד משמעותי ובסוף בורא עולם שלח לי את יוסי, בעלי, וזו הייתה מקפצה שהכינה אותי לחיים. כשיהונתן נולד, הייתי צריכה לעלות עוד קומה".



הצלחתם לשמור על גישה חיובית בסך הכול.

"עדיין לא ממש ידעו מה חומרת הפגיעה בלידה. אפשר לראות נזק חמור בצילומים אבל זה לא יבוא לידי ביטוי בתפקוד, ולהפך. אנשים סביבנו סיפרו לנו על אנשים שעברו לידה כזו ובסופו של דבר יצאו בסדר. רק אחרי חודשיים נפלו לנו האסימונים והבנו שיהונתן כנראה לא יהיה ילד כמו כל הילדים, ולכן הייתי מאוד מסורה אליו. הפסקתי כמעט כל דבר אחר בחיים, מלבד הצילום שהיה הפרנסה שלי".

איך עברה השנה הראשונה לחייו?

"הוא ממש סבל. הוא לא אכל טוב, לא ינק, כל הזמן היה רעב והיו לו בעיות במעיים. הרבה ממערכות הגוף שלו נפגעו. תחושתית הוא היה היסטרי, רעשים הפחידו אותו ממש עד שהוא עצר את הנשימה. עברתי הדרכה מיוחדת רק בשביל לדעת איך להחליף לו חיתול, הוא לא סבל מגע וגם לא יכולתי להוציא אותו לרחוב. הוא ממש היה מפוחד מהעולם. היום אני חושבת על זה וממש מתחשק לי לבכות. אני זוכרת שהלכנו לכל מיני מומחים שנתנו לנו עצות שלא ממש הבנו. עובדת סוציאלית אמרה לי לקחת יום אחד בשבוע רק לעצמי ושאלה אם יש לנו הרבה מדרגות בבית. לא הבנתי מה היא רוצה ממני. היא ראתה דברים לטווח הארוך, לא הבנתי שעד היום אני ארים אותו".


"בזכות יהונתן למדתי לדעת לקבל"

קבסה חיה את הרגע אבל הבינה שתצטרך עזרה. היא עברה להתגורר בבית הוריה בשנה הראשונה לחייו של יהונתן כי הטיפול בו היה ממש טוטאלי. לאחר מכן, היא ויוסי החליטו לעזוב את ירושלים ולעבור ליישוב ליד שעלבים כדי שיוכלו להיעזר במשפחה. "בחיים לא חשבתי שאני אחזור לגור ביישוב דתי, אבל לקהילה יש הרבה כוח. עוזרים לנו המון עם יהונתן ואנחנו מוכנים לקבל. זה גם משהו שעבדתי עליו – לדעת לקבל. וזה הרבה בזכות יהונתן".

המוזיקה היוותה מפלט עבורך בתקופה ההיא?

"המשכתי לנגן אבל לא חשבתי לפתח קריירה מהמוזיקה. זה פשוט היה לי כיף. זו הייתה תקופה מאגרת כי היינו מאוד מסורים ליהונתן. הלכנו לכל מיני טיפולים וניסינו הרבה דברים. בסוף הבנו שיש עוד דרך ארוכה. במשך 5 שנים עבדתי רק בצילום אירועים ובעיקר למדתי על התפתחות הילד, הלכתי לכנסים, השתתפתי בפורומים של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, עד שחזרתי למוזיקה והאיזון השתנה".

אחרי יהונתן הגיעו עוד 6 ילדים, הקטנים ביותר הם התאומים, בני שנה ו-8 חודשים. כשיהונתן היה בן 5, קבסה הבינה שהיא צריכה לעשות עוד דברים מלבד הטיפול המסור בילדים. "בדיוק נפתח בית הספר למוזיקה הראשון לציבור הדתי, שהוא כמו רימון מבחינת ההכשרה המקצועית, וזה הרגיש לי נכון. התחלתי ללמוד בגיל 30, אמא ל-3 ילדים, במסלול שרובו מורכב מרווקים בני 20, אבל הרגשתי שהתאהבתי מחדש במוזיקה. רציתי ללמוד בסך הכול קורס אחד אך נפתח לי עולם חדש. סוף סוף קיבלתי הכשרה ממורים מקצועיים. לא הבנתי איפה הם התחבאו עד עכשיו".

אבל התקופה בבית הספר "מזמור" גם הצליח לערער מעט את קבסה. "הייתה לי התמסרות מלאה לבית ולילדים, אבל לא יכולתי להתעלם מהרצון ליצור. עד היום אני נמצאת במאבק הזה, אבל אז זה הגיע בבום. אהבה גדולה".

ובכל זאת המשכת.

"כי לא יכולתי בלי. לא יכולתי לקפל את הכול ולעזוב, ידעתי שיש לי מה לתת".

ואכן היה מה לתת. את חברותיה ללהקה פגשה קבסה ב"מזמור". אנסמבל פעימה הינו הרכב נשי המשלב מקצב, תפילה ושירה. פעימה מביאה לעולם התרבות המקומי והעולמי קול צלול ומדויק, עוצמתי ומלא-עומק המחובר באופן הדוק למסורת ולערכי היהדות. "בגלל שאנחנו הרכב נשי, מיד תייגו אותנו לציבור הדתי, ודווקא שם לא היו במות, אז עברנו שינוי. הקונספט נשאר אותו קונספט, אבל המוזיקה הייתה יותר 'מיינסטרים', גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הסגנון".

בגיל 40, ועם שבעה ילדים ברוך השם, קבסה עדיין מצליחה לשלב את המוזיקה עם חיי המשפחה. היא מופיעה עם פעימה בפני נשים באירועים שונים, ועובדת גם על חומרים משלה. זה קורה לאט לאט, אבל זה קורה. "המוזיקה היא האהבה שלי, למרות שהכול עניין יחסי. המשפחה היא עדיין הדבר הכי משמעותי עבורי. בתקופת הקורונה היינו יחד בבית וכל היום רק שרנו וניגנו. אני יכולה להעביר חיים שלמים בבית עם הילדים שלי וזה ישמח אותי. אז בסדר, זה יחסי, אבל זה עדיין המון".


** פורסם לראשונה באתר הידברות


יום שבת, 9 במאי 2020

נועה נבון: "לא רציתי שידעו שהילד שלי מוזר, היום אני מתביישת על כך"

 

מהרגע שבנה החמישי נולד, נועה נבון חשה שמשהו לא תקין. שנתיים מאוחר יותר, היא קיבלה את האבחון ששחר נמצא על הרצף האוטיסטי. היא חשה בושה וניסתה להסתיר אותו כדי שלא יבחינו שהוא לא כמו כולם. היום הבושה היחידה שהיא מרגישה היא בצורה בה הגיבה


כשנועה ויחיאל נבון קיבלו את הבשורה שבנם הצעיר, שחר, נמצא על הרצף האוטיסטי, הם לא יכלו להעלות על דעתם שכמה שנים מאוחר יותר הם יעלו הצגה, בה יגוללו את סיפור חייהם. להפך, כשהם קיבלו את האבחנה, התגובה הראשונית הייתה הכחשה. עם הזמן הם הבינו ששחר מושלם בדיוק כפי שהוא, והתגייסו למלחמה היומיומית עם הרבה מרץ וסובלנות. מאז, מתמודדת המשפחה עם הרבה עליות וירידות, בירוקרטיה לא פשוטה ותגובות מכאיבות מצד החברה. נועה אף משתפת את רגשותיה ברשתות החברתיות ובטור אישי שזוכים להתעניינות רבה, מתוך שאיפה שהחברה הישראלית תגיע להבנה גדולה יותר לגבי האוטיזם בפרט והאנשים בעלי הצרכים המיוחדים בכלל.

ההצגה המשותפת שלהם "אוטיסט זה לא קללה" רצה כבר שנה, אבל נועה הייתה משוכנעת שהיא תככב בה לבד. "ממש לא האמנתי שיחיאל יסכים להצטרף אליי", היא מספרת, "היה לי ברור שאני עושה את זה לבד. כשהבמאי הציע שיחיאל יעלה יחד איתי, אמרתי לו 'אין סיכוי'. אני מכירה אותו כבר 20 שנה ואין מצב שהוא יסכים. החלטתי לשאול אותו בכל זאת, ולהפתעתי הוא הסכים. זה היה מאוחר בלילה וחשבתי שהוא מדבר מתוך חלום, אבל זה היה אמיתי. בעבודה משותפת, בנינו מופע שהוא מאוד משעשע אבל גם מאוד נוגע. הצופים עוברים מצחוק לדמעות בהתרגשות גדולה".


"מהיום הראשון ידענו שמשהו לא רגיל"

היום היא יכולה לצחוק על זה, אבל ההתחלה לא הייתה פשוטה. "בדיעבד אני יכולה להגיד שאפילו בלידה הרגשתי שמשהו לא בסדר", נועה נזכרת. "ההיריון היה תקין, המדדים היו תקינים, אבל אפילו בשביל להיוולד, שחר היה צריך עזרה. הוא לא היה יכול לעשות את זה לבד. גם בברית הוא לא בכה וראינו שמשהו איתו לא רגיל".

כששחר היה בן 3 חודשים, נועה החליטה לקחת אותו לרופא. "שחר הוא הילד החמישי שלנו, כך שידעתי שמשהו לא רגיל. הוא ישן המון ולא קם בלילות, זה היה ממש חריג. בהתחלה נהניתי מזה כי היה לי זמן להתאושש מהלידה, אבל אחר כך הבנתי שאני צריכה לבדוק את זה. כשהלכתי לרופא הוא אמר לי שאני היסטרית. ידעתי שאני ממש לא, כי אני כבר אמא עם ניסיון, והסברתי לו שאני לא ממהרת לפנות לרופאים. הוא הסכים ואמר ששווה לבדוק את זה".



שחר קיבל טיפולי פיזיותרפיה בשל עיכוב בהתפתחות. "הוא היה תינוק מהמם אבל הוא לא התהפך, לא זחל. היה לו עיכוב התפתחותי בכל המדדים. הגענו לאבחון הראשון, שם קבעו שיש לו סוג של עיכוב, וכבר היה ברור לי שזה הולך לכיוון של אוטיזם. שחר היה בן שנה וחודשיים, כך שעדיין היה מוקדם מדי לאבחן אותו, אבל בינתיים הוא נכנס למעון שיקומי".

שחר פרח במעון, והתחיל להתקדם בהליכה ובטיפוס, אך בנושא התקשורת לא יכלו לתת לו מענה. כאשר נועה ויחיאל קיבלו את האבחנה, כששחר היה בן שנתיים, הוא עבר למעון של אלו"ט, שמתאים בדיוק לצרכים שלו, ושם הוא עשה קפיצה משמעותית. "ידעתי שברגע שיאבחנו אותו, הוא יקבל את הטיפול שהוא צריך. אנחנו גרים בבית שמש והמעון של שחר היה במודיעין. פחדנו לשלוח אותו עם הסעה, אז אנחנו הסענו אותו בכל בוקר ואז החזרנו אותו שוב בצהריים. לא עמדנו בזה, אז החלטנו בסופו של דבר להיעזר בהסעות. גם זה לא היה ממש פשוט, עברנו נהגים לא סובלניים, מלוות קשות, עד שמצאנו את הצוות הנכון".

נראה שממש ציפית כבר לאבחון. מה הרגשת באותו רגע שקיבלת אותו?

"זה היה המשבר הכי גדול של החיים שלי. לא היו לי חיים 'חלקים', היו לי התמודדויות, אבל שחר באמת היה תינוק מהמם, שובה לב, כולם הגיבו אליו. עם זאת, ראינו כבר בהתחלה את ההתנהגות השונה. התביישתי. היום אני מתביישת בזה שהתביישתי. עד האבחון הסתרתי אותו. הוא התנהג בצורה משונה, היו לו כל מיני נפנופי ידיים וכשהוא היה שמח - זה היה מובהק. בנוסף, הייתה לו בעיה עם הוויסות החושי והוא אהב להתחכך על השטיחים או על מרצפות מחוספסות, והכול היה אצלו נורא איטי. כל התינוקות כבר התיישבו או רצו, ושחר לא. העיכוב היה אצלו מאוד בולט, ובכל פעם שהוא עשה תנועה מוזרה, הייתי מחבקת אותו כדי שאף אחד לא יבין שמשהו שונה. התרחקנו מהמשפחה, מהחברים. לא רציתי שיראו שהילד שלי מוזר, שהוא נראה רגיל אבל מתנהג שונה, ולא היה לי כוח להתמודד עם זה. אני בעצמי הייתי מבוהלת והרגשתי שאני נשאבת לתהום. כל החלום שהיה לנו לעוד בן במשפחה, ופתאום דבר כזה קורה".

כשהיא מדברת על זה היום, נועה מתביישת. מתביישת בבושה שהרגישה. "אין איך לייפות את זה, באמת היינו במצוקה גדולה. גזרתי על עצמי בדידות, וההסתרה נהייתה יותר ויותר כבדה. אני בעצמי מטפלת באמנות ותמיד אני אומרת בהרצאות שלי שאני יודעת כמה משאבים ההסתרה והבדידות גוזלות".

בהרצאה שלה "עוד השחר יפציע", שרצה כבר 4 שנים, נועה מספרת את הסיפור האישי שלה לכל מי שמוכן להקשיב. טרום ימי הקורונה, נועה העבירה הרצאות בקביעות, לפעמים שלוש פעמים בשבוע. "אני מרגישה חשופה על הבמה, משתפת את הקהל בדבר שהכי יקר לי. שמעתי הרצאות של הורים לילדים מיוחדים, וכולם מספרים דרך נקודת המבט שלהם. אני מספרת דרך נקודת המבט של האחים של שחר מהסיבה שילדים מביאים הרבה הומור ולא חוסכים במילים. הכול איתם מאוד ישיר ואותנטי, בלי מסיכות של מבוגרים".



ואיך באמת האחים של שחר מקבלים אותו?

"זה משתנה. נטף, האחות הגדולה, אומרת ששחר יגדל וכך גם החריגות שלו. לקח לה זמן לעכל אותו. השנייה, טוהר, מיד התחברה אליו ויש להם קשר מטורף. לפני כמה זמן, מישהו כתב בקבוצת הוואטסאפ של בני הנוער: 'מה אתה לא מבין, מה אתה אוטיסט?', ודווקא נטף, שהיה לה קשה עם שחר, הגיבה וכתבה שאוטיסט זה לא קללה. היא תמיד הרגישה שהכול גדול עליה ודווקא היא הראשונה שהגיבה בפורום כזה רחב. היא אמרה לי שהיא לא יכלה לשתוק על הערה כזו".

וזה לא הדבר היחיד שהפתיע. נטף החליטה להתנדב ב"שלווה" - האגודה הישראלית לטיפול באנשים עם מוגבלויות ושילובם בחברה, ועובדת מדי יום עם אנשים עם צרכים מיוחדים. "היא אמרה שהיא תשנה את העולם. היו לה הרבה בחירות לשירות הלאומי. מישהי הציעה לה לעבוד עם צרכים מיוחדים והיא אמרה שאת זה יש לה בבית. בסוף היא החליטה ללכת על זה. יום אחד היא התקשרה אליי בוכה. שאלתי אותה מה קרה והיא אמרה שכשאנחנו לא נהיה כאן, היא תצטרך לקחת אחריות על שחר, והיא מצאה מקום מושלם עבורו. ממש התפרקתי מהמשפט הזה".


חולם להיות כמו כולם

כששחר היה בן 4.5, נועה הגישה את התמונה שלו לתחרות של "הפנים הבאות של קינדר", דווקא בהצעתה של טוהר. "היא אמרה שזו דרך נפלאה להעלות את המודעות. כשנכנסתי לאתר התחרות, ראיתי כל מיני שאלות כמו מה החלום שלו. סגרתי את המחשב מיד. ראיתי כל מיני ילדים שחולמים להיות סמי הכבאי, רופא או פיה, ושחר בכלל לא יכול לספר לי מה החלומות שלו. בסוף החלטנו להגיש בקשה, אחר שכבר בוצעו אלפי הצבעות, ולשאלה 'מה החלום שלי?' ענינו 'לדבר ולתקשר עם כל הילדים'. כששחר זכה בתחרות, הרגשנו חיבוק גדול מאוד כי אנשים ממש התגייסו לזה".

שחר היום בן 7 ועדיין לומד בגן תקשורת, לאחר שהוריו נאבקו להשאיר אותו עוד שנה בגן ולא להעלות אותו לכיתה א'. "היה ברור לנו שברגע שהוא יעלה לבית הספר, שליש מהטיפולים שלו ירדו, ולכן שוב נאלצנו להילחם בבירוקרטיה. עכשיו אנחנו רואים שהוא עשה שינוי משמעותי והבנו כמה נכון היה להקשיב לאינטואיציה שלנו. הוא התקדם מאוד ורואים לו בעיניים שהוא ימשיך להתקדם".

בחרת לצאת עם הסיפור שלך בהרצאה, בהצגה ובטור אישי. למה?

"כי כל הזמן הייתי בגישה לשנות את העולם, לשתף ולחזק הורים אחרים. זו הייתה המטרה שלי. ראיתי הרצאות שיצאתי מהם ממש מדוכאת והחלטתי שההרצאה שלי תיתן כוח. רציתי לתת לאחרים. מהר מאוד הבנתי שזה נותן גם לי כוח וממלא אותי בסיפוק. זה מצב של WIN-WIN, גם אני מרגישה משמעותית שאני סוללת דרך לילדים מיוחדים רבים, וגם מצד שני אני נותנת כוח להורים לילדים על הרצף או ילדים עם צרכים מיוחדים. גם מי שאין לו קשר בכלל לנושא, מגיע כדי לשמוע, להכיר ולהתקרב, להבין איך אנחנו בחרנו להתמודד כמשפחה".

נועה ויחיאל לא רק נותנים כוח להורים אחרים, אלא גם עוזרים לשנות דברים בפועל. "העברנו הרצאה בפני רבנים, מנהלי קהילות ובתי כנסת. הם קיבלו 'שיעורי בית' לפני ההרצאה, וכשהם הגיעו – הנתונים שהם העלו פשוט היו מזעזעים. התפלאנו לראות כמה בתי כנסת אינם מונגשים. אני לא מדברת על עלייה לתורה עם כיסא גלגלים, אני מדברת על דבר בסיסי כמו להנגיש את הכניסה לבית הכנסת. בעקבות ההרצאה שלנו הם עשו שינוי משמעותי בכל הארץ. זה מדהים. היה שם שיח מעניין מאוד והם התחילו להבין מה ההתמודדות שלנו כהורים לילד עם צרכים מיוחדים. שחר יכול להתנייד, אבל לא עשינו את זה רק בשבילנו, עשינו את זה בשביל כולם. הנתונים מאז אכן השתפרו, אבל יש לנו עוד דרך ארוכה ללכת".


עומדת מול בורא עולם וזועקת

השנה האחרונה לא הייתה פשוטה עבור נועה ומשפחתה, בלשון המעטה. בתה, טוהר, חלתה בסרטן בתחילת כיתה י"א ונאלצה לעבור ניתוחים וטיפולים לא קלים בארה"ב. נועה ויחיאל טסו עם בתם למשך חודשיים (טרום תקופת הקורונה), והמשיכו חודשים רבים של טיפולים בארץ. "אני כל הזמן אומרת שאת הניסיון שלי בחיים האלה כבר עשיתי. בגלל זה הבשורה על המחלה הייתה כל כך מפתיעה. אנחנו עדיין בתוך זה, ועד שזה יהיה מאחורינו בעזרת השם, אני חושבת שלא ממש נצליח לעבד את זה".

בימים אלו טוהר עוברת טיפולים מאוד אינטנסיביים של כימותרפיה ושיקום. מכיוון שהגידול נמצא במוח, היא תאלץ ללמוד את הכול מחדש. בטור שלה, היא כתבה: "אנחנו שוב מנסים להחזיק חזק, לנהל את ההתמודדויות החדשות הנקרות בדרכנו. אני לומדת בדרך הקשה להיתלות בו, מבינה שאני צריכה, כמו כל אחד אחר, לפעול כדי שזה יקרה. אני מוצאת את עצמי עומדת מול בורא עולם וזועקת בקול גדול 'כי הנני בידך לבדי כחומר ביד היוצר'. אנא, יוצר הכול, שלח לנו גשמי ברכה, בריאות, נתינה, בהירות, שמחה, פרנסה טובה, סיפוק, אהבה ופשטות".

בתפילה לרפואתה השלמה של טוהר בת נועה. 


** פורסם לראשונה באתר הידברות