סוגרת מעגל - סיפורה של הסופרת דינה שמחי

דינה שמחי (דהן) נולדה בקרית שמונה וגדלה ברחוב אילת עם המון ריחות של אהבה. השבוע הגיעה לספרייה העירונית לאירוע שנערך לכבודה ולכבוד ספרה "איש לא ידע את שמה" שמתחיל בקרית שמונה, ממשיך לרחבי אירופה ומסתיים בעיר בה גדלה. כבר שנים רבות כותבת דינה שירים למיטב אומני הזמר הים התיכוני. בעקבות לקוח שטרטר אותה פעמים רבות בשביל שורה בטקסט שכתבה, נולד אצלה הרעיון לכתוב ספר. כיום, היא כבר עובדת על עוד שני ספרים במקביל שיראו אור בקרוב.

דינה שמחי נולדה בקרית שמונה, אך אינה מתגוררת בעיר כבר 36 שנה. לפני 4 שנים הוציאה את ספר הביכורים שלה, "איש לא ידע את שמה", רומן עלילתי שמתחיל ונגמר בעיר בה נולדה. סגירת המעגל שלה התקיימה לא רק בספר, אלא גם השבוע כשהגיעה למפגש מיוחד שנערך לכבודה בספריה העירונית. למרות המתיחות הביטחונית ומזג האוויר הסגרירי, הגיעו 150 איש, תושבי קרית שמונה, שבאו לכבד אותה, בערב מרגש זה. "היה ערב מוצלח ביותר", היא אומרת, "הטלפון לא מפסיק לצלצל. תודה רבה לכל מי שנתן ותרם להצלחת ערב זה, בראשם לאורחים, מכרים, חברי ילדות, הרב קקון, הרב פינטו, אשכול שוקרון, עירית המדהימה, והכי הכי ללאה, אחותי היקרה".

ריחות של רחוב אילת

דינה היא בת למשפחת דהן, אנא ומכלוף ז"ל. היא גדלה בבית חם ואוהב עם עוד 8 אחים ואחיות ברחוב אילת. אחותה לילך נפטרה לפני 5 שנים, והפרידה ממנה עדיין קשה לה. כשאני שואלת אותה על ילדותה, היא מתארת באושר ובהתרגשות את חוויותיה מאותו רחוב בו גדלה, ומספרת כי אותה תקופה עיצבה את דמותה ואופיה. "נולדתי בשנת 1966, הקטנה בבנות. בדיוק באותה תקופה, אמי איבדה את אמה, והאובדן היה קשה מנשוא. היא הייתה ילדה יחידה, אביה נפטר במרוקו, וכשאמה נפטרה, היא הרגישה כל כך לבד. הטיפול בי היה קשה לה ומסיפורים אני יודעת שעברתי לגור אצל משפחת סילוק במשך כמה חודשים עד שאמא התאוששה".

מה זאת אומרת עברת לגור?

"זה שכל אחד גר בבית אחר, לא אומר שזה מקום אחר. היינו באמת ובתמים משפחה אחת גדולה ברחוב אילת. זה הדבר שזכור לי לטובה מילדותי. אין דבר כזה שלי, שלך. את כל החגים עשינו ביחד, אירועים, גידול הילדים, הכל ביחד. ה'ביחד' הזה הייתה שכונה אחת שלמה. זאת ההגדרה של משפחה בשבילי. משפחת סילוק גרו בשכנות אלינו והם גידלו אותי מספר חודשים. אבא שלי עבד בדואר והתקין קווי טלפון, בתקופה שעוד לא היה טלפון בכל בית ולא רכב לכל משפחה. אנחנו היינו בין הראשונים. המצב הביטחוני היה קשה ואני זוכרת שהזעיקו אותו מהצבא לעיתים קרובות".

מלבד הרגשת ה'ביחד', דינה זוכרת בבירור את הריחות של כל דבר ודבר. "הריחות של החגים מאוד בלטו, מבחינתי. לכל חג היה את הריח שלו. בסוכות אני זוכרת את הריח של קנה הסוף שהיינו קוטפים ליד הירדן, את הריחות של התמרים. בנינו את הסוכה במשך שבוע וזו הייתה החוויה שלנו. גם את הצעצועים הכנו בעצמנו. אספנו קרשים ובנינו מהם קורקינט. לפסח היה את ריח כלי הנחושת בבית. באותה תקופה לא היו שכנות שהכינו מתכוני חג מהאינטרנט והתרברבו על זה, כמו היום. כולן הכינו את אותם מאכלים, אך כל אחת בצורה הייחודית לה. כל אישה הביאה את הטאץ' שלה לארוחת החג. במימונה לא היה קריוקי, זה היה היום בו כל אחת הביעה את האמנותיות והיצירתיות שלה. אני גם זוכרת את רקמות הגובלנים, תיקון הגרביים, הדבקת סוליית נעליים, ריח העיפרון שחודד. לכל דבר היה ריח. המיוחד הוא שגם לא הייתה תחרות בין אף אחת, לכולן הייתה אותה מטרה- להאכיל את בני הבית בהתאם ליכולת, וכולן עשו זאת בצניעות. כל אחת נתנה משלה באהבה גדולה".

כתבה שירים במקלט

נראה שדינה יכולה להמשיך שעות ולספר על הילדות ברחוב אילת, ולמרות שכיום היא מתגוררת בראש העין, נראה שקרית שמונה מעולם לא עזבה את ליבה. "גדלתי בבית חם, היינו 9 אחים, חיינו בביטחון מלא, לא יכולתי לבקש דבר טוב יותר מזה. בורא עולם בחר עבורי הורים משכמם ומעלה. גם באהבה, גם בנתינה, בתרבות השיח, בהכוונה שלהם. אף לא שמענו 'לא' או 'אין' או 'אי אפשר'. אני זוכרת שכמעט את כל תקופת החופש הגדול בילינו בחורשת טל עם כל המשפחה, מזריחת החמה ועד שקיעתה. היה שם עץ שכולם ידעו שהוא של משפחת דהן. אבא תחם אותו עם יריעה על מנת להצל את המקום. פרס שטיחים ומחצלות. תמיד היו עוד כמה אבטיחים בצד למקרה שיגיעו אורחים."

את היחסים בין אביה ואמה, דינה מתארת כנתינה אינסופית. "אני זוכרת שהוא דאג לאמא תמיד, היה לו כבוד מדהים אליה. הוא עדיין ראה בה כילדה. כשהם התחתנו, אמא הייתה בת 13 והוא בן 25. היא הייתה בת יחידה, שאבא שלה נפטר במרוקו, ואבא הרגיש צורך עז לטפל בה כל חייה. הוא ממש גידל אותה והרגיש מחויב להמשיך לדאוג לה ולבדוק שיש לה את כל מה שהיא צריכה."

אך כמו רבים בקרית שמונה, גם דינה גדלה בצל הקטיושות, למרות שאת זה היא פחות אוהבת לספר. "היו גם המון דברים לא טובים בילדות שלי, אבל מאחר ואני בן אדם שתמיד מסתכל על הדברים בצורה חיובית, אני זוכרת את הילדות שלי כטובה מאוד. אני בן אדם אופטימי מטבעי, לא רואה פגם אצל אף אחד. חוויתי הרבה חוויות לא טובות בגלל המצב הביטחוני, אבל מבחינת המשפחה, זה היה המקום הכי מוגן ומגן עבורי. בחוץ נפלו קטיושות, ובהחלט היו חרדות מהמצב. אפילו עכשיו, כשהגעתי לקרית שמונה לאירוע בספרייה, פחדתי בגלל המצב הביטחוני, פחדתי שאנשים שיגיעו לכבד אותי ייפגעו ויפלו שוב קטיושות".

מתי גילית את כשרון הכתיבה שלך?

"את הכתיבה גיליתי בפעם הראשונה שנכנסתי למקלט. בגלל כל הרעש וההמולה, הסתכלתי מהצד על כולם, וכילדה קטנה, לא ידעתי איך להתמודד עם הפחד. אבל המלחמה בחוץ הייתה קטנה לעומת המלחמה שבפנים."

תפרטי.

"באותה תקופה לא היו אזעקות, עברו ברחובות עם רמקולים והזעיקו את כולם לרדת למקלטים. זה תפס את כולם בהפתעה. פתאום כל כך הרבה אנשים נכנסים למקלט ביחד ולא יודעים מתי הם יצאו ממנו. מהלחץ וההלם, אנשים התחילו לריב על מזרנים לישון עליהם, על הפינה שלהם, ויכוחים של למי יש יותר ילדים ומי הגיע ראשון. כל אחד היה עסוק בשלו. ראיתי את המלחמה הקיימת ולא ידעתי איפה המלחמה קשה יותר- בפנים או בחוץ. אני רק זוכרת שחשבתי כמה מסכנים החיילים ששומרים עלינו עכשיו. הם מגנים עלינו ואנחנו רבים על פינה במקלט. עם הזמן, הפחד עבר ואנשים חזרו לעצמם. אבל באותו יום מצאתי במקלט פיסת נייר שרופה ועיפרון מחודד ואז יצאו המילים הראשונות שלי על הנייר. התחלתי לכתוב את השיר הראשון שלי ואז בעצם הבנתי שהכתיבה עזרה לי להתנתק מכל ההמולה שמסביב."

דינה כתבה את המילים הבאות:

"ראיתי בן אדם נפצע ונאבק עד דם

וכך בין רגע צנח לפתע

למה זה קורה? למה זה יקרה?

מימיי לא ראיתי כזה מקרה.

ברד הכדורים

גופות הבחורים

צונחים אט אט בסבל

לאורך הגדר"

מילים מאוד בוגרות לילדה בת 10.

"תמיד הרגשתי שונה במובן החיובי, לא בקטע של התנשאות, חלילה, אלא שונה. זוכרים אותי כדינה השקטה ותמיד הבטתי על הדברים בצורה אחרת. אספתי מילים, אספתי חתולי רחוב קטועי רגליים, אספתי חרקים, הקשבתי לאנשים מתווכחים מהצד וניסיתי לפענח מה הם אומרים, אולי הם לא התכוונו לרע. לא עניתי גם אם פנו אליי להביע דעה כי הייתי צריכה להבין קודם למה הם אמרו את מה שאמרו. תמיד האמנתי בטוב ליבם של אנשים ואהבתי שלום."

כשהתאהבה דינה במילים, היא גם רצתה ללמוד לנגן בפסנתר. אבא לא כל כך קיבל את זה בהבנה. "הוא חשב לעצמו- מה הקשר? אנחנו משפחה מרוקאית מרובת ילדים, אין הרבה כסף, אז מה ללמוד פסנתר עכשיו? אבל אני הייתי נחושה וניסיתי להתקבל לקונסרבטוריון בעיר. לא קיבלו אותי".

למה?

"בגלל שאני מרוקאית. אני לא מנחשת, זו בוודאות הייתה הסיבה וגם כתבתי על זה בספר שלי, למרות ששם הפכתי את המנהל לדמות חיובית. אני על החלום שלי לא וויתרתי ולמדתי פסנתר אצל אחת הנשים המדהימות, אסתר שושן. היא לימדה אותי ומאוד נקשרתי אליה, והיא גם הגיעה לאירוע בספרייה".

דינה כתבה שירים במהלך השנים לאומנים רבים מהז'אנר הים תיכוני: יואב יצחק, נתנאל, רובי לוי ועוד.

איך הגעת לכתיבת שירים עבור אומנים?

"התחתנתי עם תימני מראש העין, ושם כמעט אין מישהו שהוא לא זמר", היא צוחקת. "יום אחד, אחד החברים של בעלי, שניגן עם שלומי שבת, התחיל לזמזם לו מנגינה ולא הפסיק. אמרתי לו שאני חייבת לכתוב לזה מילים. הוא לא ידע שאני כותבת שירים אבל משם זה התגלגל."

את המשפחה שלה הקימה עם בעלה בראש העין לפני 36 שנה. "לקח לי 10 שנים להבין שאני כבר לא בחממה של קרית שמונה. התרבות שגדלתי בה הייתה חסרה לי. האווירה של החגים, השכנות. לצערי, איבדתי את בני הבכור למחלת הסרטן. זה גם גרם לי לניתוק סביבתי חברתי, אבל באותה תקופה המשפחה שלי לא עזבה אותי לרגע. זה הכל בזכותם. אין על האהבה והנתינה שלהם, ואני ממשיכה את המורשת שלהם עם שלושת הבנים שלי.

איש לא ידע את שמה

את ספר הביכורים שלה, "איש לא ידעה את שמה", הוציאה לאור לפני 4 שנים.עלילת הספר מתחילה בקרית שמונה ומשם מפליגה וממריאה לרחבי אירופה וסוגרת מעגל בקרית שמונה. הספר תורגם לאחרונה לאנגלית וקיבל ביקורות טובות מהקוראים. "איש לא ידע את שמה" עוסק בהוויה היהודית ישראלית הרוחשת חיים באמצעות דמות ייחודית ומוזרה שסביבה נרקמים סיפורים. באמצעות מחרוזת פניני סיפורים, עשירה וצבעונית, נחשף הקורא לאושר חוויתי שדרכו הוא צועד אחורה במנהרת הזמן לחיים בעלי ניחוח שונה. ספרה הראשון של דינה מציג פסיפס אנושי ישראלי מרתק השזור ברגש, בתקווה, בחלומות, בהומור ובתמימות. היום היא שוקדת על שני ספרים חדשים במקביל- רומן עלילתי וספר ילדים ראשון מסוגו.

מה גרם למעבר מכתיבת שירה לכתיבת ספרים?

"זה התחיל עם אומן שהגיע אליי כדי שאכתוב לו שיר. תמיד לפני שאני מתחילה לכתוב, אני שואלת את האומן מי קהל היעד שלו ומה הוא רוצה. לאחר שכתבתי את השיר, הוא ביקש ממני לשנות שתי שורות בטקסט. חשבתי שאולי ככה הדברים עובדים, אבל הוא טרטר אותי עם הטקסט הזה 12 פעמים, ואני מאוד קפדנית. ניסיתי לקלוע והוא כל הזמן אמר לי שזה לא מסתדר לו. בסופו של דבר, החלטתי שנמוך מזה אני כבר לא יורדת. נפגשתי איתו ואמרתי לו תודה, כי מרוב השינויים שעשיתי כבר נולד לי רעיון לספר. הבנתי שאם אני יכולה לכתוב כל כך הרבה מלל בזמן כה קצר, אז אני יכולה לכתוב גם ספר."

איך היו התגובות לספר?

"טובות מאוד. דן בניה סרי, סופר ישראלי מאוד מוערך ומוכר, קרא אותו ואמר לי שזהו אחד הספרים עם התוכן הכי מרתק שיש. הוא אמר שבספר הבא שלי הוא הראשון שיכתוב לי ביקורת על העטיפה. זה ריגש אותי ממש".

גם בספר את סוגרת מעגל עם קרית שמונה.

"אני מודה לעיר שממנה צמחתי וגדלתי, גם עם הסירובים וגם עם החיזוקים שקיבלתי. עברתי טרגדיות לא פשוטות בחיי ותודה לאל צמחתי מהם. יש לי שלושה גברים בבית, גברים במראה וגברים באופי. יום אחד הוצאתי אותם לחצר והראיתי להם את עץ הזית ששתלתי בשבילם. אמרתי להם: 'תסתכלו טוב, העץ הזה צומח מהקושי. אם תשקו אותו- הוא ימות, אבל אם הוא יגדל באופן טבעי- הוא יהיה הכי יפה. אתם, מבחינתי, משולים לעץ הזה. כל דבר שיקרה לכם בחיים- תדאגו לצמוח ממנו'."

פורסם לראשונה בעיתון מידע 8

אח שלי מיוחד - הסיפור של שרה ואחיה המיוחד

שרה היא אחת מעשרה אחים ואחיות לבית משפחת קדוש. הוריה, אנה ז"ל ואליאס ז"ל עלו מטנג'יר לקרית שמונה. אחיה הקטן ובן הזקונים של המשפחה, אבי, נולד עם תסמונות דאון ושני הוריה הקדישו את כל חייהם למען רווחתו עד שהלכו לעולמם. בגיל 50, אבי מעולם לא יצא מחיק משפחתו וגר עם הוריו, עד לפני 10 שנים כשהם נפטרו. גם אז, החליטו כל אחיו ואחיותיו שאבי יישאר איתם ולא יעבור לגור במוסד. אך השנה, בחול המועד סוכות, מעד אבי ונפל, וכתוצאה מכך שבר את קרסולו ועבר ניתוח קשה שכלל תקופת שיקום. רק אז, שרה ואחיה שקלו להכניס את אבי להוסטל, דבר שבכלל לא רצו לשמוע עליו לפני כן. "אני ממש מתביישת", אומרת שרה, "כי זה נבע מחוסר מודעות. היום אבי נמצא בהוסטל ה.ל.ה, ממש כאן בקרית שמונה, ואנו מתחרטים על כך שרק עכשיו שמענו על מקום שהוא פשוט מתנה בשבילו".

כן, ממש מתחת אפם של כל בני המשפחה, הסתתר לו הוסטל ה.ל.ה אשר מעניק דיור מוגן והקניית מיומנויות חיי יום יום לאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית, ומסובסד על ידי משרד הרווחה. "אני לא מבינה איך לא שמעתי על המקום קודם כי מדובר בהוסטל ובצוות יוצאים מן הכלל".

למה אף פעם לא החשבתם הוסטל כאופציה?

"אבי מעולם לא יצא מהבית. ההורים שלי חיו ונשמו אותו והקדישו לו את חייהם עד נשימתם האחרונה, מגיל אפס ועד לפני 10 שנים כשהלכו לעולמם. כל החיים שלהם היו בשביל אבי, ואנחנו כולנו היינו בצד, ממש ככה. כשאבא ואמא נפטרו, ישבנו יחד כל האחים והתלבטנו מה לעשות. מצד אחד, הבטחנו להורים שלנו שתמיד נדאג לאבי ושהוא יהיה איתנו, ומצד שני, הייתה לנו דאגה איך הוא יהיה במקום אחר".

ומה קרה אז?

"יש לי שני אחים שגרים באירופה ושתי אחיות שגרות במרכז הארץ. אחרי שאמא נפטרה, אבי עבר לגור עם אחותי הגדולה בקרית שמונה, אבל כמובן שכולנו נרתמנו לעזור. היא לא הייתה לבד. בכל בוקר הוא נסע לעבודה במע"ש עד השעה שלוש. לאחר מכן, הוא הסתובב בעיר, ישב בבית קפה, אכל שווארמה, היה עצמאי לגמרי. כולם מכירים את אבי בקרית שמונה. יום אחד באוקטובר השנה, חול המועד סוכות, אבי ירד מביתה של אחותי ומעד. הוא שבר את הקרסול ובבית החולים לא יכלו לנתח באותו רגע בגלל בצקות שהתפתחו אצלו מהר מאוד. הוא שכב בבית עם גבס במשך שבועיים ולאחר מכן ניתחו אותו והחדירו לו 3 פלטינות לקרסול".

איך עברה תקופת השיקום?

"הוא בילה 8 שבועות בשיקום בטבריה, כאשר כל יום אחות אחרת הגיעה לשבת איתו מהבוקר עד הערב. זה היה קשה בשבילו כי זו מסגרת חדשה, הוא לא יכל לצאת מתי שבא לו וגם לא ממש היה נייד. הוא עבר ניתוח קשה מאוד ובכל זאת, מעולם לא התלונן".

ולאחר השיקום, הוא חזר הביתה?

"לאחר השיקום הגענו למבוי סתום. אחותי גרה בקומה השלישית ללא מעלית. לא רצינו להקשות עליה למרות שאבי כבר השתקם ויכל ללכת כרגיל. מצד שני, היא הייתה היחידה שיכלה לקבל אותו כי היא כבר יצאה לפנסיה והשאר היו רוב היום בעבודה. אבל היא כבר בת 75 וזה לא היה פייר מצידנו להפיל את כל האחריות עליה, למרות שאנחנו עוזרות כל הזמן, ואז החלטנו לשמוע על ההוסטל כאפשרות".

איך שמעתם על הוסטל ה.ל.ה?

"יש לנו חבר טוב שגם אחיו חוסה שם וכבר שנים שהוא מספר לי על המקום ומשבח אותו. תמיד כשהוא דיבר איתי על זה- הייתי עוצרת אותו. הוסטל נשמע לי תמיד דבר שלילי, אבל זה נבע מחוסר ידע. כשאבי סיים את השיקום, הטלפון הראשון שעשיתי היה אליו".

שרה ושאר המשפחה הגיעו לביקור בהוסטל שנמצא ממש ליד הבית. "אני מכירה כל חור בקרית שמונה ואף פעם לא הייתי שם", מספרת שרה. "לא האמנו שיש מקום כזה בקרית שמונה, גם מבחינת הטיפוח של המקום, הנראות, הניקיון, החדרים, פינות הישיבה, חדרי המחשבים. פשוט עמדנו כולנו במקום והיינו בהלם. באותו יום חזרתי הביתה ולא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. החלטתי להגיע לשם עם הבן הצעיר שלי, שמאוד מעורה בכל הקשור לבעלי צרכים מיוחדים באיזור לאחר שניהל את 'הכנפיים של קרמבו' במשך 3 שנים. הראיתי לו את המקום ואז התחלתי לשאול שאלות כמו מי מנהל את המקום, מי הם חברי הצוות, מי מבשל מי מכבס לחוסים וכו'. אבי פשוט התרגל לאיכות חיים גבוהה כי הוריי תמיד נתנו לו את הדברים הכי חדשים שיש. לא רצינו לפגוע לו בזה".

זה נשמע כאילו גוננתם עליו יותר מדי?

"לגמרי. אנחנו משפחה מגובשת מאוד וגם היום, כשאבי שם, אנחנו לוקחים אותו לסופי שבוע, כל פעם אצל מישהו אחר. בהוסטל מסתכלים עלינו מוזר כי אנחנו כל יום שם, ומצד שני, יש שם חוסים שאין להם אף אחד".

שרה מספרת כי להוסטל יש 3 סניפים באזור, שאחד מהם בקרית שמונה ברחוב שפרינצק, ואת שלושתם מנהל אלעד הרשקוביץ, עליו שרה מספרת בגאווה כמעט אימהית: "אלעד הוא בן אדם נדיר שכנראה התברך על ידי אלוהים. אני כל חיי עובדת עם קהל וקשה למצוא מישהו עם כל כך הרבה נתינה, סבלנות ותעצומות נפש. הוא חי את זה 24 שעות ביממה. אני מתמלאת גאווה שאני יודעת שמדובר בבן למשפחה שורשית בקרית שמונה, זה לא מובן מאליו וצריך הרבה כוחות בשביל התפקיד הזה. לפני כמה חודשים אירגנו בהוסטל טיסה לבורגס. רק הלוגיסטיקה של הדבר הזה מסובכת מאוד. לדאוג לחוסים לדרכונים בתוקף, לתרופות שלהם, ואז לדאוג להם בטיול עצמו. השבוע הם נסעו לטיול במשך יומיים בעכו. דברים שקשה מאוד לתכנן אותם".

נראה שהם מקלים גם על בני המשפחה בתפקוד היומיומי.

"ברור. פעם היינו לוקחים את אבי לקופת חולים, לקנות תרופות. היום הם עושים את זה. הם משקיעים בכל אחד ובצרכים שלו. אפילו בנושא התזונה- יש להם כל כך הרבה סוגי לחמים- לסכרתיים, לחולי צליאק, הם מבצעים מעקב רפואי, לכל אחד יש את תא התרופות שלו. הכל שם מאוד מסודר".

מה החוסים עושים במהלך היום?

"אבי עדיין עובד במע"ש עד השעה שלוש. אחר הצהריים יש להם חוגים, יש סטודנטים ממכללת תל-חי שבאים לשבת איתם, לארח להם חברה. אבי עדיין מתעקש ללכת לבית קפה כל יום בחמש, אבל יש להם פעילויות מעשירות".

באחד הביקורים שלו בבית הקפה באחד הקניונים בעיר, אבי נתקל בפרימיטיביות של ממש. "אבי הגיע לקניון בשביל לשבת בבית הקפה האהוב עליו, אך המאבטח לא נתן לו להיכנס", מספרת שרה. "הבן שלי היה שם והסריט את כל השיחה. הוא אמר לו שיזמין משטרה כי זה לא מקובל שהוא לא יכניס אותו. בסופו של דבר הוא נתן לו להיכנס אבל אני לא הייתי מוכנה לוותר. שלחתי את הסרטון ל'צינור לילה'. לאחר מכן, השומר הגיע והתנצל בפניי. אני חושבת שגם אם אתה לא מסוגל לקבל את השונה, אל תזלזל או תתנכל לו. יש אנשים שמקבלים את השוני ויש כאלה שלא. אני לא שופטת. יש הרבה רוע בכל מקום. אנחנו נולדנו לתוך זה, מעולם לא התביישנו באבי או  הסתרנו אותו. מי שפרימיטיבי יסתכל על זה בצורה לא טובה, אבל בן אדם עם אינטליגנציה מינימלית יבין שאין מה להסתיר".

איך לדעתך ניתן לשנות את היחס של החברה לשונה?

"אני חושבת שהיום הנושא של קבלת האחר עלה כמה מדרגות, זה כבר לא מה שהיה פעם. האלוף במיל' דורון אלמוג קיבל את פרס ישראל על התרומה שלו לחברה ולמדינה (אלמוג הוא פעיל חברתי למען אנשים עם לקות שכלית ויו"ר הכפר השיקומי עלה נגב נחלת ערן-ש.פ). זה רק מראה כמה מקבלים אותו ונותנים לו במה על פועלו למען בעלי המוגבלויות, לאחר שבנו סבל מאוטיזם ופיגור שכלי קשה ונפטר בגיל 23. פעם, אם נולד ילד בעל מוגבלות, ישר היו שולחים אותו למוסד, מתביישים בו. היום משאירים אותו בבית, מחברים אותו לחברה ולקהילה. יש הרבה יותר מודעות לצרכים מיוחדים מכל הסוגים, כולל לקויות למידה, אוטיזם, עיכוב התפתחותי וכו'."

לסיום, שרה מבקשת להעביר מסר למשפחות שנמצאות במצב שהיה דומה לשלה: "בתקופה שיש כל כך הרבה תלונות בעיר, פוליטיקה, ליקויים ומה לא, אנשים צריכים לדעת שיש פה פנינה אמיתית בעיר, מקום שנמצא ממש כאן לידינו אבל אנחנו לא מספיק מודעים אליו. עובדים שם אנשים מתוכנו. זה לא כמו לשלוח בן משפחה למקום במרכז הארץ שאין לך מושג מי מטפל שם ואין לך גישה אליו. אני מגיעה לבקר את אבי מתי שאני רוצה, מכירה את אנשי הצוות, וחשוב שאנשים ידעו שהמקום המדהים הזה קיים".

פורסם לראשונה בעיתון מידע 8

הזמן שלך לפרוח - הסיפור של רחל זמיר דיין ובלומה

לרחל זמיר דיין מכפר בלום הייתה שנה משמעותית. החודש היא סגרה 50 שנות קיום ולפני כשלושה חודשים, הקימה בקיבוץ את "בלומה-אומנות תוצרת מקומית וקפה", החלום שלה בשנים האחרונות.

רחל נולדה למשפחה חרדית בבני ברק המונה 8 ילדים. הרבה מים עברו בנהר מאז, אבל ניתן לראות שהעולם הסגור של החברה החרדית בבני ברק השפיע עליה וגרם לה לצאת ולגלות את העולם שם בחוץ.

היא חזרה בשאלה, התגייסה לצבא, ולאחר מכן החליטה שהיא הולכת לכבוש את העולם, תרתי משמע. "מגיל 20 עד 22 שירתתי בצבא", מספרת רחל, "ולאחר מכן התחלתי את המסעות שלי בעולם. התחלתי קרוב, גרתי באילת, חסכתי כסף ואז טסתי לאפריקה, דרום אמריקה, ועבדתי על יאכטות בעולם".

מה עשית על יאכטות?

"אני מאוד אוהבת אוכל ונכנסתי לעולם הזה באופן מקצועי בפלורידה. לקחתי שיעורים פרטיים אצל שף צרפתי יחד עם עודד, בן הזוג שלי, כי שנינו אוהבים אוכל טוב, יינות וכו'. ואז התחלתי לעבוד על יאכטה פרטית כשפית. עודד עבד איתי על היאכטות כמנהל תפעול, תיקן מנועים, גנרטורים וכו'."

את עודד, בעלך היום, פגשת במסע?

"לא. כבר טיילתי בעולם והגעתי לארץ בשביל להיות נוכחת בחתונה של חברים ושם פגשתי אותו. הצעתי לו שיבוא לעבוד איתי על היאכטה. הוא בדיוק היה בשלב הזה בחיים שזה התאים לו. לא הייתה לו שום מחויבות בארץ, היינו רווקים, אז הזמן היה מושלם והוא הסכים. הצענו את עצמנו כצוות, וזה היה אפילו יותר מבוקש. אני שפית והוא בתפעול. עבדנו 8 שנים ביחד על יאכטות בקריביים, בים התיכון, היה לנו קשה לחזור הביתה כי חיינו את החיים הטובים".

מתי בכל זאת החלטתם לחזור?

"שנינו הרווחנו מעולה ולא רצינו לחזור, אבל שמנו לב שהזמן כבר עובר ועדיין לא דיברנו על בית וילדים, ושזה הזמן לחזור הביתה. היה ברור לנו שילדים מגדלים בארץ, בעברית. התחלנו לסגור עניינים, מכרנו את הבית שהיה לנו בפלורידה. ממש חיינו כמו מלכים באותה תקופה. הגענו לארץ עם כסף, ובארץ, לא רק שהפסדנו הכל, אלא גם נכנסנו לחובות".

באמצע שנות ה-30 לחייהם, הם חזרו לארץ. הם גרו בעין השופט במשך שנה, המקום בו גדל עודד, ואז החליטו, כמובן, לנדוד. הם הסתובבו בארץ בשביל להחליט איפה הם מתכוונים להקים את ביתם. "התאהבנו בגליל ועברנו לגור בראש פינה, ובמקביל הקמנו עסק יחדיו. גרנו במשך 5 שנים במושבה ושכרנו 8 צימרים שהפעלנו ביחד".

למה דווקא צימרים?

"קסם לנו עולם האירוח והארוחות, וזה באמת היה כיף. הצימרים הצליחו והיו הרבה הזמנות, אבל שכר הדירה עלה. בהתחלה הסכמנו לשלם כי היינו תמימים, אבל בסופו של דבר זה לא השתלם. אני ועודד עבדנו טוב ביחד, אנחנו צוות מעולה. עודד הנדימן, יודע לעשות הכל. בונה דברים מעץ, מתקן, משפץ. בלעדיו לא הייתי עושה את זה".

9 שנים לאחר שנפגשו לראשונה, עודד ורחל התחתנו והביאו לעולם את שירז בת ה-12 ואבשלום בן ה-9. הם עזבו את הצימרים והתגלגלו הלאה. "אני יזמית בנשמתי והתחלנו להעלות רעיונות עסקיים בשביל להבין מה הלאה. היה לי ברור שאני ממשיכה אך ורק כעצמאית".

ומה עשית לאחר הצימרים?

"היה לי עסק של ארוחות גורמה לצימרים שהלך מעולה והרוויח טוב, אבל כשנכנסתי להריון, כבר היה לי קשה לסחוב. זו עבודה פיזית קשה. לאחר שילדתי, לא רציתי לחזור כי חיפשתי אינטראקציה עם אנשים, ובארוחות- זה רק להגיש את הארוחה וללכת. אתה לא רואה אותם, לא מדבר עם הלקוחות, וזה היה חסר לי. אני מאוד אוהבת אנשים ורציתי מקום שבו אוכל לפגוש אנשים, לדבר איתם, להקשיב להם. טלפונים לא מעניינים אותי, אני רוצה להסתכל לאנשים בעיניים".

לאחר שנולד אבשלום, הקימה רחל עסק תיירותי בראש פינה- גאלה תיירות. היא הפיקה ואירגנה אירועים מיוחדים וטיולים לאנשי ההיי-סוסייטי, בגלל שהגיעה מהעולם הזה. "סוכנים בתל אביב שמעו עלינו והתחילו להזמין עבודות. היו לנו לקוחות כמו אשטון קוצ'ר ודמי מור, נעמי קמפבל וברברה סטרייסנד. היו תקופות שעבדתי בלי הפסקה והיו תקופות יבשות שלא הייתה טיפת עבודה. זו הבעיה בתחום הזה. עודד כבר לקח עבודה נוספת כשכיר בגלל התקופות ה'מתות' ואני עדיין הרגשתי שאני לא ממצה את עצמי כי רוב העבודה שלי היתה מול המחשב ולא מול האנשים עצמם. הייתי מושכת בחוטים, אבל לא נכחתי בטיולים שאירגנתי. רוב הזמן הייתי בממ"ד האפור בו עבדתי בבית. אבשלום היה תינוק והתאים לי לעבוד באותה תקופה מהבית, אבל באיזשהו שלב זה כבר לא היה מספיק. הבנתי שאני צריכה לעשות עבודת שיווק ואני לא כזו. אני אוהבת שבאים אליי. בגלל זה בית קפה זה מקום אידיאלי בשבילי, למרות שהבנתי שגם פה צריך לצאת החוצה ולהביא לקוחות".

הסיפור שלה עם כפר בלום החל לפני 12 שנים, כשרחל ראתה שקולטים משפחות בקיבוץ. "אמרתי לעודד שזה המקום שלנו, עם כל העליות והירידות. פתאום התחברה לי התמונה ורציתי לחיות ליד הנחל במקום שיש בו חיי תרבות עשירים, פסטיבלים, מוזיקה קלאסית. פשוט התאהבתי במקום והחלטנו לבנות שם בית. 3 שנים לאחר שחתמנו על החוזה, נכנסנו לגור בבית, ושם ילדתי את אבשלום".

רחל לקחה על עצמה את ניהול הספריה הישנה של הקיבוץ ושידרגה אותה. "אני מאוד אוהבת ילדים ומאוד אוהבת ספרים, ואני חושבת שזה חשוב להעביר לילדנו את האהבה לספרות. לקחתי על עצמי את ניהול הספריה, מישהי מהקיבוץ עיצבה את המקום מחדש, והספריה פועלת עד היום פעמיים בשבוע. אין כמו לברוח לספר טוב כשהמצב קשה".

את הספריה ניהלה במקביל ל"גאלה תיירות". היא הביאה אורחים לספריה המחודשת והפיקה כמה אירועי מכירות יד שנייה, שבוע הספר וכו'. "גאלה תיירות" התמוססה לפני שנה בערך מכמה סיבות. "ממש נאבקתי והתחלתי לקחת עבודות שאני פחות אוהבת כדי להשאיר את העסק פתוח. חודש עבד טוב וחודש לא. זה היה מתיש. בנוסף, איבדתי ביטחון והרגשתי שאני במקום הלא נכון בחיים. בשנים האחרונות חיפשתי מקום להשקיע בו את מירב האנרגיה שלי. חיפשתי מה לעשות עם עצמי וחברה אמרה לי: 'רחל, רצית בית קפה, איך את לא רואה את זה מול העיניים שלך?'. ובאמת, מול הספריה עמד מבנה נטוש שהיה חדר הישיבות של הקיבוץ, שעבר כבר שנתיים לפני למבנה חדש".

רחל שכרה את המקום והשמישה אותו כבית קפה וגלריה. עודד, כמובן, אחראי על הרבה דברים במקום, כגון השולחנות, הבר וכו'. רחל אחראית על הטעמים הנפלאים של המאפים, וכמובן על הקונספט והמוצרים. "דמיינתי לעצמי בית קפה, לא מסעדה. משהו מתוק, קפה, יין טוב. אני אחראית על האוכל ולכן לא רציתי יותר מדי דברים בתפריט. אני מכינה מאפים מיוחדים, כמו שטרויזל פירות יער שאנשים כבר חוזרים בשבילו, סלטים, לחמים, קוראסונים, טארטלטים וכו'. יש פה באמת דברים שווים".

הסיפור של המאפים לא פחות מיוחד מסיפורו של בית הקפה. לרחל היתה חברה "צרפתיה מהממת", לדבריה, שהכינה את העוגות הכי טעימות שיש ומכרה אותן לבתי קפה ולצימרים באיזור. "הכל אצלה היה מדויק וטוב", היא אומרת. "כל השנים אמרתי לה שאם יום אחד ימאס לה להכין מאפים, שתעביר לי את כל המתכונים".

ונמאס לה?

"יום אחד היא התקשרה אליי ואמרה לי שהבת שלה מתחתנת ומאיימת להביא לה  הרבה נכדים בקרוב, כך שזה הזמן שלה להיות סבתא במשרה מלאה. היא הכניסה אותי למטבח שלה והעבירה לי את כל המתכונים המעולים שלה. לימדה אותי ממש מאפים בעבודת יד עם מוצרי הגלם הכי איכותיים שיש. רשמה לי הכל. ואז ידעתי שאני מוכנה לצאת לדרך".

איך התגבש הרעיון של בלומה- בית קפה שמשלב אומנות גלילית?

"בעבודה ב'גאלה תיירות' הכרתי הרבה אומנים גליליים שאהבתי. אני גם מכירה את כל היקבים פה באיזור כי אני אחת שאוהבת יין, אוהבת את העולם הזה. תמיד אמרתי שיום אחד אני אמכור את כל הדברים שכל כך אהבתי כמו שמן זית, יין בוטיק, יצירות גליליות. באמת הגשמתי את החלום הזה והיום אני מוכרת מוצרים של אומנים שאהבתי".

מה אפשר למצוא בגלריה?

"דבש משדה אליעזר, שוקולדים איכותיים בעבודת יד, ציורים של אומנים מוכרים, קרמיקה, מוצרים לחדרי ילדים, יודאיקה, ספרים, אומנים ידועים יותר וידועים פחות. גם המחירים נעים בהתאם".

החודש חגגה רחל יום הולדת 50, כראוי במוטיב פריחה (בלומינג). "בלומה" מסמל עבורה תקופה חדשה של פריחה והתחדשות, ואכן בית הקפה פורח. הוא צבעוני ומזמין, יש לו מרפסת שמשקיפה אל הדשא של הקיבוץ וזו נקודה טובה לשבת בה, לשתות כוס קפה עם חתיכת עוגה ולהירגע. גם המוצרים מזמינים וססגוניים. כל דברי האומנות של אומנים גליליים מקיבוצי ומושבי האיזור, וכמובן מראש פינה.

מה הדבר הכי טוב בפתיחת "בלומה"?

"קודם כל, אני פה ליד הבית, ליד הילדים שלי. שנית, רזיתי 14 קילו שנוספו לי כאמא שעובדת מהבית. אומנם באמת עבדתי, אבל הכל התערבב לי עם הכביסות, הבישולים והמשקל העודף… אני מרגישה מבורכת שזה קרה לי ואני מעריכה כל רגע בחיים. אומנם יש ימים מדכאים שיש פחות אנשים ופחות עבודה, אבל העסק בעלייה ואני מבינה שהכל קורה לאט לאט כי זה עסק חדש".

פורסם לראשונה בעיתון מידע 8