חוגג אהבה - הסיפור של הזמר והיוצר עידן עמדי

לקראת פסטיבל "בין הכרמים" שיחול בשבוע של ט"ו באב, יום האהבה, שוחחנו עם עידן עמדי, אחד מהזמרים והיוצרים המוערכים במוזיקה הישראלית, שיופיע בפסטיבל הגלילי ואף יארח את חנן בן ארי ("החיים שלנו תותים"). בשיחה עם מידע 8 הוא חושף מה סוד ההצלחה שלו ("אנשים לא מבינים שצריך לקום בבוקר ולעבוד בזה"), האם הוא גבר רומנטיקן ("אני מאלה ששוכחים ימי אהבה") ומה הוא חושב על ההופעה הקרובה בקיסריה ("זו אף פעם לא הייתה המטרה")

בימים אלו במועצה אזורית מרום הגליל מתכוננים לקראת פסטיבל 'בין הכרמים' 2018, שייחגג זו שנה ה-12 ברציפות בשבוע של ט"ו באב, היום בו יצאו בנות ישראל לחולל בין הכרמים.

השנה יתקיים הפסטיבל הגלילי בין התאריכים 26.7-2.8 עם שמונה ימים ולילות מיוחדים בהם שלל אירועים: מופעי מוסיקה משקיעה ועד זריחה תחת כיפת השמיים ביניהם מופע זריחה של רותם כהן (27.7) בליבנים - מול נוף הכנרת והרי הגולן; שני מופעי ענק ביער עין הוזים – אחד ממתחמי המופעים המיוחדים בארץ - מופע נעילת הפסטיבל שצפוי להיות גם המופע הגדול ביותר בגליל בקיץ הקרוב: הזמר הגדול בישראל - שלמה ארצי שחוזר אחרי 3 שנים להופיע בפסטיבל הגלילי (2.8) ומופע גדול נוסף מוקדם יותר באותו שבוע – עידן עמדי שיארח את חנן בן ארי (31.7).

עידן עמדי הוא מהזמרים והיוצרים המצליחים והמוערכים במוסיקה הישראלית בעשור האחרון עם שירים שהפכו לאבן דרך בפס קול הישראלי, ביניהם "כאב של לוחמים", "תשליך", "אלייך", "נגמר", "בזמן האחרון", "חלק מהזמן", "עכשיו כולם רוקדים"  ועוד רבים וטובים. בהופעה ישלב עידן את כל הלהיטים מ-4 אלבומיו המצליחים שהגיעו למעמד אלבומי זהב, כולל אלבומו הרביעי - "חלק מהזמן" שהגיע למעמד של אלבום פלטינה על מכירה של למעלה מ 40,000 עותקים. לקראת ההופעה, שוחחנו עם עידן על העבר בכוכב נולד, ההווה כזמר מצליח ושחקן עולה, וגם קצת על העתיד הקרוב.

אז בוא נחזור להתחלה, מתי הרגשת שאתה רוצה לעסוק במוזיקה ולמה?

"לדעתי בסביבות גיל 20 זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. יצאתי לריצה, וזו היתה תקופה בה אנחנו, הישראלים, עברנו הרבה שינויים. גנבתי מאחד החברים שלי את האייפוד והקשבתי למה שרץ באקראי. אחד השירים שהתנגנו בו ושמעתי אותו לראשונה, השפיע עליי מאוד ואני חושב ששם הבנתי כמה כוח יש למוזיקה".

שמעתי שבכלל יש לך רקע באומנויות הלחימה, קצת שונה ממוזיקה.

"בגיל 7 אבא שלי לקח אותי לשיעור תופים. אחרי שהוא הבין בכמה רעש מדובר, הוא רשם אותי במקום לחוג קראטה, ומשם הדרך לחגורה שחורה הייתה קצרה".

אז אם לא היית אמן, היית...?

"תמיד היה לי חלום לעסוק בנגרות או בישול, יש המון קווים דומים למקצוע שלי היום. במקומות האלה אתה יכול לבוא לידי ביטוי, להגשים את היצירה שלך ולגעת באנשים. ממש כמו במקצוע שלי היום".

8 שנים עברו מאז כוכב נולד, מה השתנה מאז?

"אני חושב שהרבה דברים משתנים, אבל לא בגלל המקצוע, אלא בגלל החיים שלך והמקום בו אתה נמצא. כמובן שעם הזמן אתה מכיר יותר אנשים ומגלה דברים חדשים. אני חושב שהתקופה האחרונה, מבלי להשתמש במילים גדולות, היא אחת התקופות המשמחות בחיי. האלבום, פאודה, ההופעות, וכל מה שמסביב, וזה מביא יחד עם זאת התמודדויות אחרות וניסיונות חדשים".

הרבה יוצאי תוכניות ריאליטי לא הצליחו להמריא אחרי התוכנית, בניגוד אליך. למה אתה חושב שהצלחת?

"לדעתי התוכניות האלה גורמות לך לחשוב שהגעת לשיא מסוים ואנשים שמבינים שזו רק תחילת הדרך, יותר קל להם. באיזשהו מקום זה רק מאריך לך את הדרך כי אתה צריך לגרום לאנשים להתחבר אליך באמת ולא רק דרך מה שהם ראו בטלוויזיה. יש היום המון אנשים כישרוניים אבל לא כולם מבינים שהעבודה האמיתית היא לקום מוקדם בבוקר ולעבוד בזה. זה מצריך וויתורים כמו פחות זמן עם חברים, משפחה תחביבים וכו'. לכתוב זה מקצוע כמו כל מקצוע אחר, והוא מצריך זמן, יזע ודמעות".

הוצאת כבר ארבעה אלבומים, איך אתה מצליח לעמוד בקצב?

"האמת שאני לא מתעסק בזה, פשוט כותב תמיד, כותב הכל: שיר, סיפור וכל מה שעל ליבי. זה קורה באופן טבעי".

לאיזה שיר שלך אתה הכי מתחבר ולמה?

"בסוף- זה אחד מהשירים היותר מזוקקים שלי ברמת הטקסט והכי קרובים אלי. אולי אחד השירים שיצאו הכי מדוייקים, כמו שרציתי".

בפסטיבל "בין הכרמים" תעלה על אותה במה שיעלה שלמה ארצי, מה אתה חושב עליו?

"שלמה הוא השראה גדולה בהרבה דברים, סוג של מורה. למדתי ממנו המון וזה כבוד גדול".

וקצת כמו שלמה, ההופעה שלך בקיסריה כבר סולד אאוט. מרגיש שסימנת  על המטרה?

"אני חושב שאף פעם זו לא הייתה המטרה. כמובן שזה מדהים ומחמיא מאוד, אבל למלא את המקום ולסמן עליו וי זו לא המטרה מבחינתי. זה מאוד משמח שזה קורה ואני משתדל לא להתמכר לתחושה. כמות האנשים וגודל המקום זה הדבר הכי פחות רלוונטי בקריירה של אמן. מה שכן רלוונטי זה להצליח לגעת בכמה שיותר אנשים ולהיות חלק מהסיפור שלהם. אנשים שמים את הבגדים הכי יפים שלהם, לוקחים בייביסטר ומשלמים את מיטב כספם כדי לחוות חוויה, להתרגש, וזה החלום שלי. להצליח לגרום להם להתרגש ולחוות משהו מעבר לסתם עוד מופע מוזיקה".

זו ללא ספק הייתה השנה של עידן. בינואר האחרון הגיע אלבומו של עמדי, "חלק מהזמן" למעמד של אלבום פלטינה על מכירה של למעלה מ-40 אלף עותקים. במאי הוא נישא לבת זוגתו, מרים, לאחר 10 שנות זוגיות. בנוסף, הוא זכה במקום הראשון ב"מצעד החיילים לשנת ה-70" של גלגל"צ ו-וואלה! עם השיר "כאב של לוחמים". אבל מלבד כל אלה, הוא השתתף בעונה השנייה של דרמת הטלוויזיה המצליחה "פאודה", שם הוא משחק את שגיא, מסתערב שהצטרף ליחידה.

מה גרם לך לעבור למשחק?

"כבר הרבה זמן מציעים לי כל מיני הצעות לתפקידים שונים, ואני חייב להודות שקולנוע תמיד עניין אותי. כשפגשתי את ליאור רז והגיע ההצעה ל'פאודה', זה היה טבעי מאוד עבורי ללכת על זה. ישר הרגשתי שזה בשבילי".

איך התכוננת לתפקיד?

"בעיקר ראיתי את העונה הראשונה המון פעמים וניסיתי להבין את מי אני הולך לשחק ולחיות קצת כמו הדמות עד הצילומים. זה טיפה החזיר אותי לתקופת הצבא, אימוני כושר, מטווחים. החזיר קצת את הרעל".

נישאת במאי האחרון אחרי 10 שנות זוגיות. מרגיש בהבדל?

"את האמת שאין הבדל משמעותי".

פסטיבל בין הכרמים יחול בשבוע של ט"ו באב, יום האהבה, האם אתה טיפוס רומנטיקן?

"אני טיפוס ששוכח ימי אהבה, אבל יודע לפצות על כך. מזל שהשנה יש את הפסטיבל שיזכיר לי".

איך זה להופיע בצפון? האווירה או הקהל שונים?

"ההופעות בצפון תמיד מיוחדות. אנשי הצפון קרובים אליי מאוד ואת מרבית הזמן הפנוי שלי אני מעביר בצפון, כך שאני די מרגיש בבית".

בפסטיבל יארח עידן את חנן בן ארי, שישיר איתו יחד מספר שירים. חנן פתח בקריירת סולו חסרת תקדים וכבש את לב הקהל ותחנות הרדיו כיוצר בעל חותמת מוסיקלית ייחודית. אלבום הבכורה "איזון" שיצא לפני שנתיים זכה למעמד זהב וכלל להיטים רבים ביניהם גם 'החיים שלנו תותים' שזכה בתואר שיר השנה 2016. אלבומו השני 'לא לבד' יצא בחודש שעבר וזוכה להצלחה רבה.

איך זה בשבילך לארח את חנן בן ארי?

"כיף גדול. זה אחד החיבורים היותר כייפים עבורי. הוא חבר טוב והחיבור בינינו כבר קיים. בקיצור, תהיה חגיגה על הבמה".

ולסיום, זכית לאחרונה במקום הראשון במצעד החיילים של שנת ה-70. דמיינת לעצמך שהשיר הזה יעורר כל כך הרבה רגש ויזכה כאהוב קהל החיילים?

"הרבה פעמים כשאתה כותב משהו כל כך אישי, אתה מקווה באיזשהו מקום שהוא לא יקבל חשיפה כזו גדולה ויהפוך להיות של כולם. אני לא חושב שביום שכתבתי את השיר הזה האמנתי לרגע שאולי עשירית ממה שקרה איתו יקרה. זה מפתיע אותי בכל פעם מחדש".

חגיגה גלילית אמיתית

עוד יתקיימו בפסטיבל "בין הכרמים": ערב מוסיקלי עם הרכב הבלוז Electric Blue באמירים (30.7), חגיגה בנוסח צ'רקסי בריחניה (1.8), ירידים גליליים עם אירועים מיוחדים (1.8 במושב כרם בן זמרה ועוד), אירועי מוסיקה וסיורים ביקבים ובכרמים הרבים, תפריטים מיוחדים במסעדות האזור, פעילויות לכל המשפחה והרבה יין טוב ורומנטיקה.  

לדברי צביה פרץ, מנהלת הפסטיבל ומנהלת מחלקת תרבות ואירועים במועצה האזורית מרום הגליל, הביקוש לכרטיסים רב ומתחילת המכירה, תוך ימים בודדים בלבד, נמכרו כרטיסים רבים למופעים הגדולים.

"פסטיבל בין הכרמים ימשיך גם השנה את המסורת המיוחדת של חגיגה גלילית אמיתית ששמה את מרום הגליל על מפת התיירות והתרבות בכל קיץ מחדש", מספרת פרץ. "יחד עם כל השותפים לדרך, השנה גובשה תוכנית אמנותית מיוחדת שמשלבת בין סגנונות מוסיקליים ואמנים מגוונים בפסטיבל שהוא ממש כמו יין איכותי – משתבח משנה לשנה".

לפרטים נוספים על אירועי הפסטיבל >> 2beav.co.il  ובפייסבוק – פסטיבל בין הכרמים

לרקוד - סיפורה של סבטלנה רבר

בשבוע הבא יתקיים מופע בלט מיוחד למען הוספיס גליל עליון. התושבים יוכלו ליהנות ממופע בלט משובח וגם לתרום למען ההוספיס. אך למרות הכוונות הטובות של סבטלנה רבר, מנהלת בית הספר לבלט באניעם, לתרום ולעזור לקהילה, בית הספר שלה עומד בפני סגירה וזקוק בעצמו לסוג של תמיכה מגוף ממשלתי. בינתיים, היא לא מפסיקה לרקוד

בהמשך לערבי הגאלה שנערכו בשנים האחרונות, בהם נרתמה הקהילה הצפונית, רכשה כרטיסים והגיעה לאירועים שהכנסותיהם נתרמו למען העבודה המקודשת של הוספיס גליל-עליון, יתקיים השנה מופע בלט מיוחד בהנחייתה של סבטלנה רבר ותלמידותיה מבית הספר לבלט בכפר האומנים אניעם. אך למרות שתלמידותיהן הצעירות זכו בפרסים שונים בארץ ובעולם כאשר הציגו רמת ריקוד גבוהה מאוד, מופע ההתרמה כנראה יהיה בין האחרונים שלהן, מאחר ובית הספר לבלט של סבטלנה עומד בפני סגירה. "עליתי לרמת הגולן מתוך אידיאולוגיה והקמתי את בית הספר שלי כאן, כאשר הכל עליי", מספרת סבטלנה. "אם שום גוף לא ייקח אותנו תחת חסותו, בית הספר ייסגר השנה".

סבטלנה רבר (35) נולדה בברית המועצות ועלתה לארץ היישר לרמת גן. בלט היא החלה ללמוד בברית המועצות בגיל 6, וכשעלתה לארץ בגיל 8, המשיכה את לימודיה במוסדות חינוך שונים, מוכרים יותר ומוכרים פחות. היא מורה לבלט קלאסי מזה 10 שנים, בעלת תואר ראשון במחול ותעודת הוראה של "האקדמיה למוזיקה ולמחול ירושלים", ואף נבחרה למורה המצטיינת על ידי האקדמיה האמריקאית לבלט מכלל המורים בארץ שהגישו את תלמידיהם לתוכנית "מופעי פרסי הביצוע" וכן שתלמידיהם השתתפו בתחרות הארצית בזכות ההישגים המרשימים שהראו כלל תלמידותיה, וקיבלה מלגה לסמינר מורים יוקרתי בניו-יורק. עד להקמת בית הספר לבלט באניעם, עבדה סבטלנה כמורה לבלט קלאסי, בין השאר, ב"תיאטרון מחול ירושלים" בניהולה האמנותי של תמרה מיאניק, "בית הספר לבלט ירושלים" בניהולה האמנותי של נדיה טימפייבה והעבירה כיתות אמן בקרית התרבות נס ציונה לתלמידותיה של טובה צוברי.

אך למרות הרקע העשיר שלה, שעוד לא סיימתי לתארו, סבטלנה עומדת בפני סגירת בית הספר שהקימה במו ידיה לפני 3 שנים. "אני מורה לבלט, אבל אני עושה הכל בבית הספר- ניהול אדמינסטרטיבי, שיווק, וכמובן לימוד. אנחנו לא נתמכים על ידי שום גוף ולכן בית הספר עומד בפני סגירה מסיבות כלכליות. יש כרגע דיונים עם כמה מועצות אבל טרם ניתן לדעת לאן זה יוביל".

מה הביא אותך לכפר האומנים אניעם?

"היה לי חלום להקים בית ספר לבלט ולהשתקע ברמת הגולן. קראתי על אניעם באינטרנט והתאהבתי במקום, אז החלטנו לעבור לגור פה. שכרתי כאן סטודיו, שאני גם גרה בו, ופשוט פתחתי את בית הספר. פרסמתי מודעה וחשבתי לעצמי: 'מי שבא ברוך הבא'. בשנה הראשונה כבר זכינו במקומות הראשונים בתחרויות ברחבי הארץ. בשנה השנייה הגענו להישגים יפים בתחרויות בינלאומיות, וממש השנה, השתתפנו בתחרויות הכי יוקרתיות בעולם בתחום הבלט. ייצגנו את ישראל בכבוד. שתי תלמידות שלי השתתפו בתחרות בברלין וזכו במלגות ללימודים בבתי ספר לבלט. תלמידה אחת בת 10 טסה לשוויץ למשך שבוע וכבר התקבלה ללימודים המלאים עם מלגה, ותלמידה בת 12התקבלה ללימודי הקיץ בלונדון ואני מקווה שגם היא תקבל מלגה מלאה שם. כך שבאמת, אני יכולה להגיד בביטחון מלא שבית הספר ברמה גבוהה מאוד לתלמידות בגילאים האלו (עד גיל 13)".

סבטלנה אומרת כי את רוב החינוך שלה במחול קיבלה בארץ. "למדתי אולי שנתיים בברית המועצות, רוב חיי למדתי כאן. היו לי מורים טובים מאוד ומורים ממש לא טובים. ידעתי לקחת את כל מה שיכולתי מהמורים הטובים. דווקא במקומות בעלי שם שהתחנכתי בהם-שם לא קיבלתי כלום".

מה גרם לך לעבור לרמת הגולן? במרכז הארץ התחום יותר מפותח.

"אני בן אדם שאוהב מאוד טבע, אוהבת את חיי הכפר. באופן כללי אני מלחיצה את עצמי מבפנים, תמיד נמצאת בעשייה, כך שאם מסביבי הכל רועש, אני נמצאת בלחץ מתמיד. פה אני אומנם בסטרס, אבל כשאני יוצאת החוצה הכל רגוע, הציפורים מצייצות. תמיד יש שקט בחוץ. אני אוהבת הרבה יותר את החיים השקטים פה, זה עוזר לי לשמור על שפיות. ללא ספק, יש למקום הזה הרבה מה להציע, האנשים מאוד נעימים, אבל מאידך, הוא לא ממש מפותח מבחינת תרבות וחינוך, וכשהגעתי לכאן, רציתי לתרום ולפתח את התחום הזה כאן".

וכרגע, למרות ההישגים הרבים, בית הספר ייסגר?

"ברור. הסטודיו קטן מאוד ולכן אני לא יכולה לקבל יותר מדי תלמידות. אין איפה להכניס את כולן. גם האוכלוסייה פה מצומצמת יותר. את מחיר החוג אני לא יכולה להעלות יותר מדי כי אני צריכה להתחשב במחירים בשוק. מה שאני מרוויחה בקושי מכסה לי את ההוצאות השוטפות של הסטודיו. אני אמא לפעוט בן שנתיים ומטפלת בו בשעות הבוקר. אחר הצהריים אני מלמדת בסטודיו, ובגלל שאני משלמת מכיסי את כל ההוצאות, אני עובדת גם כשכירה בבית הספר למחול בראש פינה, ועם המשכורת שם אני מכסה את ההוצאות של הסטודיו. בלילה אני יושבת על מיילים וכל מיני עבודות בק-אופיס. אני כבר לא יכולה לעשות את זה יותר למשפחה שלי. אמרתי לעצמי שזו תהיה השנה האחרונה. אנחנו עושים את ככל שביכולתנו בשביל להציל את בית הספר אבל אנחנו צריכים גוף שייתן לנו מקום גדול יותר, תקציב או איזושהי עזרה בשביל שבית הספר ימשיך לעבוד".

איזו עזרה, למשל?

"תמיכה של משרד התרבות או המשרד לפיתוח הנגב והגליל. יש בעיה גדולה מאוד עם הניסוח של חוק התמיכה. המשרדים האלו נותנים תמיכה לבתי ספר עם 20 תלמידים לפחות מעל גיל 14. כל התלמידות שלי הן מתחת לגיל 14. מה שקורה זה שבגיל הזה הן כבר מגיעות בלרינות מוכנות שקיבלו המון הרגלים רעים, ואז, כשהן מגיעות כבר למורים הטובים באמת, קשה מאוד לשנות אותם. זה מאוחר מדי. בכלל היום אני מוגדרת כעסק, אבל אני ממש לא עסק, אני מוסד חינוכי בלתי פורמאלי, וצריכה את היחס בהתאם".

ולמרות הכל, ההצגה חייבת להימשך. ביום א' (17.6) יתקיים מופע בית הספר לבלט של סבטלנה, שכל הכנסותיו ייתרמו למען הוספיס גליל עליון אשר מספק את שירותיו בחינם בבית החולה, ומאפשר לו סביבה תומכת בשלבים האחרונים לחייו. המופע יכיל קטעים מתוך יצירות קלאסיות, כגון היפהפיה הנרדמת, וימשך כשעתיים. ההוספיס, שפועל במסגרת תקציבית אשר בנויה ברובה מתרומות, פועל כבר למעלה מ-20 שנה, והחודש הוא יקבל חיבוק מסבטלנה ותלמידותיה עם מופע שכולו נתינה.

כיצד נוצר החיבור שלך להוספיס?

"פנתה אליי מירב פלד, מתנדבת בהוספיס, ששמעה שעשינו מופע התרמה לבית החולים פוריה. היא ביקשה שבמופעים שלנו נעמיד דוכן של פרויקט 'עיגול לטובה' למען ההוספיס. כמובן שהסכמתי ואמרתי לה שנלך רחוק יותר, נעשה ערב התרמה להוספיס והיא קישרה אותי אליהם".

המופע יתקיים בתאטרון מראה בקרית שמונה ויחשוף את הקהל הרחב לבלט ולתלמידותיה של סבטלנה מאניעם ומבית הספר למחול בראש פינה. למרות כל הקשיים שעוברת סבטלנה, היא נרתמה למופע באהבה גדולה ובהתנדבות מלאה, וזה מראה על בן אדם ערכי מעל הכל. וזה מה שהיא מנסה להעביר לתלמידותיה. "התלמידות שלי מרגישות שהן לא רק רוקדות למשפחה ולחברים שלהן, הן רוקדות לשם מטרה מסויימת ושהריקוד שלהן יכול לעשות משהו טוב. הן עובדות קשה מאוד במהלך השנה, אבל זה שהן יכולות בעזרת הריקוד להשפיע על העולם, זה הדבר הכי חשוב בעיניי".

מופע ההתרמה למען ההוספיס, יום א', 17.6, 18:00

תאטרון מראה קרית שמונה

לרכישה: 04-6959659

יום העצמאות שלי - סיפורה של אתי קרליק סוויסה- מקצינת מבחן לדרך עצמאית

לא רק המדינה חוגגת, גם אתי קרליק סוויסה מקיבוץ יפתח חוגגת שנתיים של עצמאות. בגיל 45 היא החליטה לעזוב את עבודתה כקצינת מבחן בקריית שמונה, תפקיד שמילאה בהערכה רבה במשך 17 שנה, ולצאת לדרך עצמאית. "טיפלתי בעוברי חוק, וכאשר כבר התחלתי לקבל את הילדים שלהם, הבנתי שאני עדיין באותו מקום, ואם לא אעשה שינוי, אקבל גם את הנכדים שלהם מאחורי אותו שולחן", היא מספרת.

ביום ה' באייר שנת תש"ח, לפני 70 שנה, התכנסה ממשלת ישראל והכריזה על הקמת מדינת ישראל העצמאית והמשוחררת. לכבוד מאורע זה, אנו חוגגים מדי שנה את יום העצמאות. ובעצם, במהלך חיינו אני חוגגים את יום עצמאות הפרטי שלנו כמה וכמה פעמים. זה מתחיל בגיל שנתיים, כאשר אנו עושים את צעדנו הראשונים בעולם ורוצים לנסות לטעום קצת עצמאות. לאחר מכן, בבר או בת מצווה, אנו חוגגים את המעבר מילדות לבגרות. בגיל 18 אנחנו מתגייסים לצבא ויוצאים מבית הורינו לחיים בחסות צה"ל. לאחר השחרור, אנו טסים לטייל קצת בעולם הגדול, חוזרים ארצה, שוכרים דירה ומתחילים לדאוג לעצמנו- שכר דירה, חשבונות, עבודה. כשאנחנו מתחתנים, אנו מקימים משפחה והופכים להיות מה'ילדים של' ל'הורים של'. ולפעמים העצמאות מגיעה כשאנו בוחרים בדרך מסוימת בחיים, כמו הסבה מקצועית או יציאה משכירות לעצמאות.

אתי קרליק סוויסה (47) מקיבוץ יפתח, חוגגת השבוע את יום העצמאות שלה. לאחר 17 שנה בשירות הציבורי, אתי החליטה לעשות שינוי ללא שום תוכנית מוגדרת. השנה היא תחגוג שנתיים להחלטה ששינתה לה את החיים.

מראשון לציון לרמת הגולן

אתי גדלה בראשון לציון ובגיל 24 החליטה שהעיר הגדולה חונקת אותה ועברה לצפון הארץ. "לא היה לי שום כיוון או מטרה, הגעתי לצפון בשביל ההרפתקה. חשבתי לנסות, ומקסימום אם לא ילך, אני אחזור הביתה", מספרת אתי. "הגעתי לקצרין, שם עבדתי שנה, ואז נרשמתי ללימודים במכללת תל-חי. בעקבות הלימודים, עברתי להתגורר בעמק, ולמדתי במכללה עבודה סוציאלית. מיד עם תום הלימודים התחלתי לעבוד כקצינת מבחן למבוגרים בקריית שמונה, שם עבדתי במשך 17 שנה".

תכננת לעבוד שם כל כך הרבה זמן?

"מבחינתי זו הייתה עבודה נוחה. גם בשביל לגדל ילדים, גם הייתי עובדת מדינה והמשכורת הגיעה בזמן כל חודש. לא היו לי דאגות".

מה עושה קצינת מבחן?

"מדובר באבחון ואחר כך טיפול בעוברי חוק. פגשתי מדי יום ביומו עוברי חוק פליליים שהופנו אליי על ידי בית המשפט ובדקתי את רמת המסוכנות שלהם. על פי האבחון, המלצתי על עונש מתאים או לחילופין על המשך טיפול".

לא פחדת לעבוד עם עוברי חוק?

"ממש לא. למרות שבעולם בחוץ אנשים פחדו מהם, הייתה לי גישה ממש טובה אליהם והם אהבו אותי. לא הסתכלתי עליהם כעבריינים, אלא כבני אדם. הסתכלתי על הכוחות שלהם, על הדברים הטובים שבהם והפרדתי ביניהם לבין העבירה שהם ביצעו. היו מקרים שקבעתי על רמת מסוכנות גבוהה והם נכנסו לכלא, אבל גם עוברי חוק מבינים שאם העבירה חמורה, העונש יהיה בהתאם".

זה לא ממש דומה לקציני המבחן בארצות הברית.

"בארץ אנחנו עובדים על פי המודל של קציני המבחן באנגליה. בארה"ב המודל של קציני המבחן קצת שונה, שם הם יותר מפקחים ופחות מטפלים. אני עסקתי באבחון וטיפול. אם ראיתי שיש פוטינציאל לשיקום, אז עובר החוק נשאר אצלי להמשך טיפול או שהוא טופל בקהילה תחת הפיקוח שלי, אבל לרוב בתי המשפט קיבלו את ההמלצות שלנו".

אתי החלה את תפקידה כקצינת מבחן רווקה. לאחר מכן היא נישאה לנדב, השניים גרו ברמות נפתלי במשך 9 שנים, הקימו משפחה, ובשבע השנים האחרונות הם גרים בקיבוץ יפתח, שם בנו את ביתם.

אי פעם חשבת שתעזבי את עבודתך בשירות הציבורי?

"ממש לא. חשבתי ששם אהיה עד הפנסיה. כל הזמן יצאתי ללימודים בתחום בשביל להעמיק את הידע שלי ולעשות עבודה טובה יותר".

מתי בעצם החלטת לעשות שינוי?

"זה היה תהליך שלקח זמן, זה לא קרה ביום אחד. פשוט פתאום התחלתי לקבל את הדור השני של אותם עוברי חוק בהם טיפלתי במשך השנים. פתאום זה הכה בי. אני מקבלת את הצאצאים שלהם אבל עדיין נמצאת באותו מקום, אותה משרה ואותו משרד, ואם לא אעשה שינוי, אני אקבל גם את הנכדים שלהם. הבנתי שהפער בינינו הולך וגדל והתחלתי לדמיין את עצמי בגיל 60 מאחורי אותו שולחן, מטפלת בדור השלישי. אז התחיל השינוי כי קלטתי שאני בכלוב של זהב. לא היה לי רע שם, אהבתי את העבודה שלי וגם מאוד הוערכתי. זה היה ממקום שבו אתה מבין שהחיים עוברים ושאני יכולה להישאר באזור הנוחות שלי עד אין קץ ושום דבר לא יקרה. יש אפשרות להתקדם ולהיות מדריך של קציני מבחן או ראש צוות, אבל תהליך הקידום איטי מאוד בגלל התקנים של משרד העבודה והרווחה, והשאיפות שלי הסתכמו בהעלאה של 300 ש"ח".

מתי בדיוק התחיל התהליך?

"שש שנים לפני שעזבתי. התקבלתי כבר לעבודה אחרת והודעתי על עזיבה אבל הפחדים שלי היו כל כך גדולים שכבר התחלתי לדמיין את הילדים שלי מבקשים ממני לאכול ואמרתי להם 'מצטערת, אין לנו כסף לאוכל'. הפחדים הכלכליים היו כל כך עצומים שהחלטתי לחזור בי והמשכתי בעבודה 3 שנים נוספות. בפעם השנייה שהתהליך הזה קרה, הבנתי שאני לא יכולה להישאר באותו מקום רק כי הוא נוח וכי מדובר בעבודה יוקרתית עם המון משמעות ומשכורת שלא תפסיק. הייתה לי קביעות ולא הייתה לי שום סיבה לעזוב, אבל משהו בפנים היה כבול. ידעתי שאם לא אפרוץ את הגבול הזה, אני אתחרט על כך כל החיים. פתאום דמיינתי את עצמי יושבת שוב מאחורי אותו שולחן, רק שהפעם שואלת את עצמי 'איך לא עשיתי את זה? איך הייתה לי הזדמנות לעזוב אבל נכנעתי לפחדים?'. הבטחתי לעצמי שאודיע על עזיבה, אבל הפעם לא אתחרט ברגע האחרון".

"קשיים מדרבנים אותי לדחוף את עצמי קדימה"

בגיל 45, אתי עזבה את מקום העבודה הבטוח שלה, ללא שום תוכניות להמשך. "ידעתי רק שאני רוצה להיות מדריכת הורים כי בשנים האחרונות שלי בתפקיד טיפלתי בהורים שהופנו אליי בשל אלימות כלפי הילדים שלהם, כך שידעתי שזה יהיה הכיוון שלי אבל לא ידעתי בדיוק איך אגיע לזה. ממש זמן קצר לפני שעזבתי, התפרסם מכרז להדרכה חיצונית במסגרת משרד העבודה והרווחה. שלחתי קורות חיים, ודבר נוסף, שלחתי מיילים לכל מנהלי אגף הרווחה באזור וכתבתי שאני מעוניינת לעבוד כמדריכת הורים פרילנסרית. אלו שני הדברים היחידים שעשיתי חודש לפני שעזבתי.  מיד לאחר שסיימתי את תפקידי, התקשרו אליי ממשרד הרווחה והודיעו לי שהתקבלתי במכרז להיות מדריכת עובדי רווחה ושאני צריכה לעבור הכשרה, וכך עשיתי. היום אני מדריכה עובדים סוציאליים בשתי מחלקות רווחה. דבר שני, התקשרו אליי מכמה רשויות מקומיות וביקשו שאעבוד כמדריכת הורים פרילנסרית, ואני עובדת איתן עד היום".

אבל לא הכל היה כל כך ורוד בהתחלה. "היו גם תקופות קשות. בניתי על כך שאקבל דמי אבטלה, אך מאחר שהתחלתי לעבוד כפרילנסרית, לא הייתי זכאית לכך. בקיץ לא הייתה לי עבודה כעצמאית וגם לא דמי אבטלה, כך שמצאתי את עצמי ללא שכר. שלושה חודשים לא עבדתי, אך למזלי, היו לי חברות טובות ומשפחה שתמכו בי".

באותה תקופה קשה, התחרטת על העזיבה?

"זה הגיע בגלים של 'מה עשיתי?'. היו רגעים של לחץ וחרדה אבל רוב הזמן האמנתי שהכל לטובה, ושמפה אפשר רק לעלות".

חשבת לפנות גם לשוק הפרטי?

"אחד הדברים שאני עוד לא חזקה בהם זה איך לשווק את עצמי. בינתיים נהייתי גם יועצת של משרד הרווחה, אני מאוד עסוקה בעבודה עם 6 מחלקות רווחה, מעבירה סדנאות וגם מדריכה הורים בקריית שמונה ובצפת, אבל אולי בקרוב גם אפנה לשוק הפרטי".

מהניסיון שלך, מה תמליצי לנשים שמעוניינות לעזוב בצורה חכמה?

"אני חושבת שלא צריך לעזוב מקום עבודה בכל מחיר. יש נשים שמתנצלות בפניי שהן לא עוזבות אחרי 20 שנה באותו מקום. יש עכשיו מן טרנד של אנשים שעוזבים את מקום עבודתם ועושים שינוי, אבל אם מישהי יודעת שהפחדים ישגעו אותה, שלא תעשה זאת, שתישאר במקום הנוח והבטוח. מי שמרגישה אמונה גדולה במי שהיא ומבינה שיהיו רגעים לא פשוטים אבל שזה לא מה שישתק אותה, והיא מכירה את עצמה מספיק בשביל לדעת שתצליח להתנהל גם אם יהיו משברים בדרך- זו מישהי שכדאי לה לעזוב ולעשות שינוי, לדעתי. אני יודעת שבאופי שלי, קשיים רק מדרבנים אותי לדחוף את עצמי קדימה. יש לי אמונה שלמה שגם תקופות של קשיים הן רק זמניות והן באות ללמד אותי משהו".

מבחינת השכר, הצלחת להשוות אותו לשכר שהיה לך?

"כן, אני מרגישה שהשכר שווה ערך. יש פרויקטים שאני מרוויחה יותר, אבל זה לא עקבי. אני לא מתלוננת כי השנתיים האלה לימדו אותי שדלת אחת נסגרת ודלת אחרת נפתחת, זו לא קלישאה. כל פעם שהייתי בחרדות כי פרויקט אחד הסתיים, הגיע לי פרויקט חדש. זה פשוט הוכיח את עצמו בצורה מופלאה ואני רק מקווה שזה ימשיך להוכיח את עצמו גם בעתיד".